אור ברסלב
פתח הבית חלק א פסחים › דף כט:

פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין

פסחים · דף כט:

דף כט.

נג) ע"ב בגמ' ר"א בר יעקב אמר וכו' לכאורה קשה אמאי לא אמר ג"כ דכ"ע אין פודין וכו' דאי פודין יכול הקדש למכור לכלבים כמ"ש תוס' לקמן יאי דסמיך עצמו על ר"י א"כ קשה על ר"א לקמן אמאי הדר ואמר דכ"ע אין פודין וי"ל וק"ל. וע' בעה"מ שם נד) שם והדר ר"א בר יעקב וכו' בחי' למס' ב"ק הארכתי קצת במה שכ' האבן עוזר להוכיח מכאן דלא כסברת המג"א (ס"ס תמ"ג) דאם נפקד לא מכר חמצו של המפקיד הוי פשיעה א"כ קשה הא הוי חמץ של ישראל דכיון דלא מכרו קודם פסח פשע רק דיכול לומר הרי שלך לפניך וא"כ במועד הוי באחריותו לענין גניבה דאם נגנב כיון דאינו יכול לומר הש"ל חייב על פשיעה ראשונה וא"כ הוי באחריות ישראל. א"ו דלא כמג"א ע"ש. ודבריו תמוהים דלראב"י למאי דס"ד לא פשע הגזבר כלל כיון דלא יהא אסור כלל אחר פסח וק"ל. ושם הארכנו:

ראיתי בצל"ח שהקשה דעכ"פ מדאגבי' קניא והוי באחריות ישראל [וממילא] עובר על בל יראה והוי כמו חמצו של ישראל ואסור אף לישראל אחר. וא"כ י"ל לעולם לא הדר בי' ראב"י ע"ש. ולדידי לא נראה כן נהי דהוי באחריות ישראל עכ"פ אם יחזירנו להקדש יהא מותר אטו משום שהי' פעם אחת שלי יאסר כדי להפסיד הקרש וק"ל. נה) בתוס' ד"ה רב אשי אמר וכו' עי פי"ז שתמה על הרמב"ם שלא הביא כלל דבקדושת בדק הבית אין פודין להאכילו לכלבים. ומכח זה צידד לומר דגרסינן באמת לכ"ע פודין. ואי משום דיכול הקדש למכור לעכו"ם ז"א דאין שייך פדי' רק לישראל ע"ש. וע' בעה"מ שסובר באמת כן שכ' הא דאמר ראב"י דכ"ע אין פודין הוא שלא לצורך דאף אי פודין מ"מ כיון שאסור בהנאה לא מעל אך הרמב"ם (בס' ת"ד סי' רמ"ה) השיג עליו מטעם שכ' תוס' ע"ש וקו' הפי"ז י"ל קצת באופן אחר לפמ"ש תוס' לעיל ד"ה אין פודין. דכל שראוי לישראל מותר להאכיל אף לכלבים א"כ י"ל ודאי כיון שראוי להסיקו תחת תבשילו לישראל שרי ג"כ להאכיל לכלבים א"כ לר"א רק גבי חמץ הואיל יאסור להסיקו וכו' שפיר שייך אין פודין אבל בעלמא היכא דשרי להסיק וכו' אף לכלבים פודין ור' יוסף דאמר לעיל לל"ק דפליגי אי פודין וכו'. י"ל כסברת מהרש"א דר"י סבר אף להיסק אין פודין א"י כמ"ש המהרש"א לדעת התוס' דלר"י באמת כ"ע סברי כרבנן ומ"ד פודין הייני לכלבים נכרים הקדש ימכרנו לנכרים וק"ל. וק"ק לסברת מהרש"א ל"ל לכלבים נכרים הא יכול הקדש למכור לאכילה לנכרים וק"ל ולכאורה עפ"י הנ"ל יתיישב גם קו' תוס' מה שהקשו דאם יפדנו ישראל יהא עובר על ב"י. ולכאורה כיון דמותר בהנאה רק דישראל לא יוכל לפדותו ממילא מותר למכור לנכרים והוי כמ"ש תוס' לעיל בד"ה אין פודין לענין טריפה שנתערב הואיל והי' מותר לישראל אם הי' ניכר:

ומיושב דעת הרמב"ם שפוסק דאם קנה חמץ בפסח עובר על ב"י וק"ל: נו) עי' מ"ל (פ"ד מה' מלוה הי"ד) שהביא בשם הגהות מרדכי שכ' נר למאור או לשאר מצות אסור להלות בריבית ואין להביא ראי' מהא דאוכל חמץ של הקדש במועד מעל ופ"ה הטעם משום דהקדש יכול למכור לעכו"ם דלאו בר מיעבד מצוה הוא וכו' וכ' המ"ל הטעם דאין להביא ראי' משם דיש לחלק בין הקדש למצוה. ותמה ע"ז דא"כ הו"ל לאתויי ראי' מהא דאמרינן פ' הזהב אין ריבית להקדש ולדחוי כנ"ל ע"ש. ולכאורה י"ל כונת הגהות די"ל כפי' תוס'. ומ"ד מעל משום דחזי להיסק. ואפשר גרסינן דכ"ע פודין וק"ל. ולכאורה לפמ"ש לעיל דלבעה"מ אסור הקדש למכור לנכרי א"כ הא דשרי ריבית בהקדש י"ל מקרא ממעט לה אחיך ולא הקדש מק"ו. או נאמר סברת בעה"מ כמ"ש הפי"ז דלא מיקרי פדי' וק"ל:

נז) עוד נזכיר לעיל בתוס' בד"ה אין פודין וכו' כ' והכא משמע דאיירי בקדושת דמים וכו'. ולכאו' קש' ת"ל האיך משכחת לה כלל בקדושת הגוף. וצ"ל בלחמי תודה. ואכתי קשה אי ס"ד בקדושת הגוף מ"ט דמ"ד לא מעל הרי כ' תוס' ישנים בכריתות (יג: ד"ה ואשם אחד). ואף נותר דלא שוי' מידי מ"מ בקדושת הגוף מעל וכאן איירי בקדושת דמים ע"ש. וא"כ ע"כ לא איירי כלל בקה"ג דא"כ מ"ש מנותר. ואם נאמר דמיירי בתודה שעדיין לא נשחטה הזבח א"כ הדר הוי ק"ד. וגם בלא"ה קשה לי לכאורה בק"ג לא שייך פדיון אם אין בו מום. ולומר הואיל ונאסר בהנאה הוי מום זה דוחק. והואיל ואינני בקי בדינים אלו לא אאריך בזה. עוד קשה לי קצת על הש"ס דקאמר והדר בי' ראב"י הרי מבואר בביצה (יט:) ראב"ש אומר אין מביאין תודה בחג המצות משום שמביא קדשים לבית הפסול וכו' א"כ מוכח דסבר דחמץ הקדש אסור דלכאורה בעלים משלחן גבוה קא זכו א"כ מוכח דחולק. נח) בתשו' שאגת ארי' (סי' צח) שם פילפל הרבה בדין עשה דוחה ל"ת וכבר הרחבנו בדיבור בזה בה' פסח בענין מצה של טבל. ומה שהקשה בתשו' הנ"ל ע' תוס' דקדושין (לח.) שכ' דעשה דלפני הדיבור אינו דותה ל"ת דלאחר הדיבור וע"כ זה דוקא אם לא נישנית העשה כמ"ש גם הרי"ט בחידושיו לקדושין שם דאל"כ קשה מריש יבמות בסוגיא דעלי' דמוכח שם דלפני הדיבור עדיף. א"ו כנ"ל. וא"כ הקשה הרי מצה ג"כ נשנית כדאמר ר"פ כל שעה שבעת ימים תאכלו מצות היינו לקובעו חובה ע"ש. וקצת י"ל דדוקא אם גלי קרא אחר הדיבור ג"כ בלשון עשה אבל הך דשבעת ימים וכו' מחמת יתורא אמרינן דאתי ללילה ראשונה לא מיקרי נשנית וק"ל:

גם מה שצידד שם בתשו' הנ"ל לומר לפי מאי דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת או מיתה ה"ה אף במידי דרבנן בכה"ג ג"כ לא דחי כיון דאם הי' דאורייתא הי' מחייב מיתה עשו חיזוק ע"ש. ולכאורה יש לפקפק בזה. וכעין זה מצינו גבי מכירה בתו לקרובים שאינן ראויין ליעד אמרינן התם במידי דרבנן כיון דעכ"פ קידושין תופסין מהני מכירה ואין להאריך פה גם מה שפילפל שם טובא בענין מה"ב והביא ראי' דהרמב"ם פסק מה"ב דאורייתא ע"ש לכאורה תימא הרי הרמב"ם פסק בה' לולב דלא חיישינן כלל למה"ב רק במידי דקרבנות ע' כ"מ שם. גם בענין אין היתר אכילה אי מיקרי לכם. פילפל הרבה והעלה דכל מידי דמותר בהנאה מיקרי לכם. והא דקאמר לפי שאין בה היתר אכילה היינו כפי' רשב"א ורמב"ן ע"ש. ובאמת לפי פי' הרשב"א אף איסור הנאה מיקרי לכם. והא דקאמר הש"ס לפי שאין בו דין ממון קאי רק אמעשר שני ע"ש ובמ"א הארכנו:

נט) בתוס' ד"ה הדר בי' ר"א וכו' לכאורה יש מקום ליישב קצת קו' תוס' די"ל נהי דלר"א אליבא דר"י חמצו של עכו"ם מותר מ"מ יש לומר אסרו רבנן כמו חמץ נוקשה לדידן דפסקינן לפני זמנו כר"י. ועל חמץ נוקשה ל"ל קרא אפ"ה צידדו דאסור מדרבנן ע' ריש סי' תמ"ד. א"כ כמו כן י"ל לר"א אליבא דר"י בחמץ נכרי. ומעתה י"ל דחכמים לא אסרו רק באכילה. וא"כ קאמר שפיר מ"ד לא מעל כר"י דכיון דלר"א דכ"ע אין פודין להאכיל וכו' כמ"ש לעיל א"כ לא שוה מידי ואפ"ה מתניתין אתי שפיר כר"י וא"כ מנ"ל דהדר בי'. אך י"ל דלעיל קאמר ובדין הוא דאפילו באכילה שרי וכו'. י"ל דזה רב אחאי גופי' אסיק לה. וא"כ ע"כ עכ"פ הדר בי'. אבל עכ"פ אף למאי דהדר בי' אין אסור רק באכילה ומדרבנן. וא"כ ניחא שפיר דשם בחולין יש לומר הא דתני מותר היינו בהנאה וק"ל. ועי' טו"ז ס"ס ת"ן שם הביא לשון הירושלמי דהביא פלוגתא דאמוראי אי חמצו של עכו"ם אסור בהנאה. א"כ לפ"ז א"צ כלל [לדחוק] דהש"ס דהתם אזיל לראב"י רק התם סובר כמ"ד מותר בהנאה וק"ל. אך באמת צ"ע מ"ט דמ"ד דשרי בהנאה. וכן הקשה באמת הפר"ח (ריש סי' תס"ח) ע"ש כיון דלא קיימ"ל כראב"י ממילא אף בהנאה אסור כיון דאין חילוק בין של ישראל לעכו"ם. ודוחק בעיני לומר דהך מ"ד סובר כראב"י. וכנ"ל דאסור מדרבנן וק"ל ואין להאריך:

ס) ואגב נזכיר מה שראיתי בהגהות מ"ל פ"ג שכ' על הא דכ' הרמב"ם חמץ של הקדש א"צ מחיצה הואיל והכל פורשין ממנו כו' כ' ע"ז היינו כמ"ד האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וכו' כוונתו לכאורה דאל"כ כיון דלא מעל א"כ אין פורשין. וזה צ"ע אטו כיון דלא מעל אין בדלין ממנו ס"ס איסורא איכא ומבלעדי זאת ס"ס קודם פסח הי' בדיל מיני' וכל עיקר לא בדילא דאמרינן גבי חמץ היינו קודם זמן איסור וק"ל. וגם לכאורה לא שייך כלל דהרמב"ם פוסק כמ"ד מעל כיון דכל עיקר הטעם משום דהגל"מ כממון דמי. או דחמץ בפסח מותר בהנאה כמבואר לעיל. ואנן לא פסקינן שני אלו א"כ ממילא לא מעל. אך זה יש לדחות די"ל הוא פסק פודין את הקדשים להאכילן וכו' ויכול הקדש עצמו למוכרו לנכרים ואין להאריך פה. עי' מ"ש לעיל:

סא) שם בגמ' ור"י אמר בזמנו וכו' הקו' מפורסמת על הטור סי' תמ"ז שפוסק לדידן תערובת חמץ אחר זמנו דמותר היינו בששים א"כ קשה הרי ר"י דאמר תוך זמנו בס' א"כ ע"כ הא דקאמר אחר זמנו מותר בפחות מס' א"כ מנ"ל דרבא פליג ע' מג"א ס"ס תמ"ד ופר"ח שם. ואי משום די"ל ר"י סבר דר"ש לא קנים כלל אחר זמנו. א"כ האיך יתרץ ר"י מתני' דדוחק לומר כראב"י ע"ש. ולכאורה להנ"ל י"ל ר"י סבר כהך מ"ד בירושלמי דמותר בהנאה א"כ ניחא מתני' וק"ל:

תוכן העניינים

פתח הבית חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה