אור ברסלב
פתח הבית חלק א פסחים › דף כט.

פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין

פסחים · דף כט.

דף כח:

מז) דף כט ע"א בגמ' ויליף שאור דאכילה משאור דראי' וכו' לכאורה צריך להבין א"כ לראב"י יהא מותר בחמץ של ישראל חבירו כמו לענין ראי אינו עובר בשל ישראל חבירו ג"כ וכדמשמע בפוסקים (ס"ס תמג) ע"ש וא"כ באכילה ג"כ כן. וא"כ אמאי לא חילק התנא דמתניתן בישראל גופי' בין שלו לשל חבירו. ולומר דבשאור דראי' ג"כ דוקא על של נכרי א"ע אבל על ישראל חבירו עובר. זה דוחק גדול דלא משמע כן מכל הפוסקים. אח"ז ראיתי בצל"ח שהרגיש בזה. וכבר ציינתי במ"א דיש ספק בסוכה דקיי"ל סוכה שאולה כשירה וכן לולב בי"ט שני אכתי אם הוא דוקא עכ"פ של ישראל אחר ולא של עכו"ם ולכאורה אם נאמר כאן דלך ממעט דוקא של נכרי גבי ראי' אבל של ישראל חבירו אסור א"כ קשה קצת גבי סוכה ל"ל קרא לרבוי שאולה ת"ל הא לך ממילא לא ממעט רק של נכרי. ואי די"ל דקרא אתי לרבוי אף ש"נ ז"א דהרי יליף לה מכל האזרח וכו' ושם בישראל איירי וק"ל. ושם הבאנו דעת בעל קרבן חגיגה שסובר דיש מקום לומר אף בי"ט שני בעי דוקא דין ממון ואף דשאול כשר שאני דעכ"פ שוה ממון לישראל אחר ומצאתי [שוב] בתשו' הרא"ש הנדפס מחדש כן דבנכרי שאול פסול ואין להאריך פה. ונראה דודאי בראי אף בשל ישראל חבירו אינו עובר אבל באכילה אין סברא לומר כן כיון דכתב כל מחמצת לא תאכלו בלשון רבים דמשמע אף של זה לזה וק"ל:

מח) בתוס' ד"ה ויליף שאור וכו'. עי' מג"ש שצידד ליישב קו' תוס' די"ל כגון שהישראל אלים ולא ישלם להעכו"ם ולעולם בגזל וכו'. עוד תי' די"ל דהגל"מ לאו כממון דמי ואף דבראי' מרבה לה הש"ס מלא ימצא גבי אכילה לא רבי ע"ש. ולכאורה הי' לו לתרץ בפשיטות למ"ד גזל עכו"ם מותר א"כ לא שייך לומר דחייב באחריות ואפ"ה עכ"פ אינו שלו כמו שצידד המג"א בא"ח (סי' תרלז) לענין סוכה נהי דגזל עכו"ם מותר מ"מ אינו שלו ע"ש. אך י"ל כיון דס"ס רצונו להחזיקו כמו שלו לא גרע מדבר הגל"מ דרבי לה קרא לענין ראי' א"כ כמו כן לא מהני מה שתי' בישראל אלים וק"ל. עי' פי"ז שהקשה אכתי הא קני בשינוי ע"ש. זה יש לדחות דאתי בב"א. ומנ"ל דהתורה הקפידה ע"ז דילמא דוקא אם הי' תחילה שלו טרם אכילתו יק"ל: בא"ד מיהו קשה הקדש האיך וכו' ולכאורה משכחת לה בלחמי תודה עי' פי"ז:

מט) בד"ה מאן ר"א וכו' לקמן בסוגיא דתרומת חמץ הארכנו בזה. עי' מהרש"א שהבין מדעת רש"י דלא קיימ"ל כחזקי' ואף חייבי מיתות שוגגין חייבין. אכן לא משמע כן אלא דרש"י סובר דנהי דאיתקש כרת למיתה מ"מ לענין שוגג לא איתקש. וכ"כ להדיא הרמב"ן במלחמות בכתו' ריש א"נ ע"ש. ומאי דקשה ממתני' דמגילה פ"ק דתנן התם אין בין שבת ליה"כ וכו' וקאמר הא לענין תשלומין זה וזה שוין מני ר"נ בן הקנה וכו ואכתי [נ"מ] אם שוגג בחי' למגילה שם הארכנו קצת. ב"ה ועי' סי"ז בכתובות שם לכאורה קשה על תוס' כאן למאי שתי' בסוף דסוגיא דהכא אזיל כרבנן אמאי לא תירצו טפי דאזיל הכא לרבנן דסוברי' לר"נ כרת פוטר ולא מיתה בידי שמים וק"ל:

נ) בד"ה רנב"ה היא וכו' בחי' לכריתות הארכתי שם ליישב מה ששמעתי בשם הגאון אב"ד דק"ק פראג ז"ל לפי תי' התוס' כאן א"כ אמאי תני התם יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' וכו וקאמר ר"מ אף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב ות"ל כיון דהוי חייבי מיתות שוגגין א"כ פטור מאשם מעילה כיון דפטור מממון ועתה ראיתי זאת בספרו צל"ח בשם הגאון אב"ד דק"ק פפברשא. ובחי' הנ"ל הארכתי קצת. ותוכן התי' די"ל בקדושת הגוף לא שייך זה כיון דבלא"ה נותר לא שוה מידי ואפ"ה קדושה הגוף שאני כמ"ש שם תו'. א"כ לענין זה י"ל ג"כ דגרע וק"ל. ועי' מהרש"א היטב שהבין בכוונת תוס' שפי' כאן כפי' רש"י דאיירי שהי' מזיד בחמץ דאי בשוגג א"כ אמאי לא הקשו מכל חייבי חטאת דהוי על שוגג אף אי הי' במזיד א"ו לענין קרבן לא הקפידה תורה א"ו כפי רש"י. ובאמת לא ס"ד משום קלב"מ רק משום דלא הוי שב מידיעתו ע"ש. ולכאורה צ"ע דא"כ האיך תלי כלל הפלוגתא בדר"נ בן הקנה אטו משים דסבר רנב"ה דכרת כמו מיתה הוי טפי לא שב מידיעתו ומ"ט דת"ק וק"ל. ולכאורה לפי סברת המהרש"א דהתוס' סברי כאן כפי' רש"י ל"ל לדחוקי הטעם משום לא שב וכו' נימא פשוט נהי דגלתה התורה קרבן בחייבי מיתות שוגגין לענין מזיד לא גילתה כמו דאמרינן לענין מעילה כנ"ל וק"ל אכן זה ג"כ דוחק דנימא תוס' כאן סברי כפי' רש"י. ע"כ דיותר נראה דסברי תוס' דנהי בשגגת עבירה עצמה גלי קרא דחייב קרבן וא"כ במעילה דלא הוי כרת מנ"ל דהוי גזיה"כ אף במקום כרת או לרבנן אפילו מיתה בידי שמים לא הוי א"כ אין כאן גזיה"כ כלל מנ"ל דגבי מעילה הוי גזה"כ נהי דכל חייבי כריתות ומיתות הוי גזה"כ להיות שוגג שלהן בקרבן דילמא במעילה לא הוי גזה"כ רק הואיל ובמזיד לא הוי בכרת א"כ כיון דהוי ג"כ חמץ נהי דחייב על שגגת חמץ קרבן על מעילה לא חייב. לכך הביא ראי' מהא דהמוציא אוכלין בכלי אף דהוי מזיד על הכלי מנ"ל דהוי גזה"כ על המזיד. א"ו דהסברא היא כן דלא אמרינן קלב"מ לענין קרבן וק"ל. אף שיש לפקפק על כל זה מ"מ יש מקום לומר כן וק"ל:

דרך פילפול אמרנו ליישב קו' תוס' למ"ד אגד כלי לאו שמי' אגד עי' שבת פ' המצניע. א"כ משכחת לה שהוציא בכלי פירות וכשהוציא מעט לחוץ כבר נתחייב על שגגת הפירות אשר הם בחוץ ועדיין לא נתחייב על הכלי כיון שעדיין לא הוציא כולה. ואי משום דלא נתחייב עדיין על הפרי הואיל ולא נח י"ל דאיירי במגרר ויוצא ואין להאריך. והא דקמ"ל היינו דלא תימא דצא הוי שב מידיעתו כיון שדעתי להוציא הכלי במזיד וק"ל:

[ועפ"ז י"ל ג"כ קו' התוס' שבת (צ ד"ה המוציא) די"ל שם ג"כ איירי כה"ג ולא הוי רק בזא"ז ואתי כמ"ד קלוטה כמי שהונחה או [במגרר] והבן יאי דא"כ אכתי קשה למ"ד אגד יד שמי אגד דלדידי' י"ל שם איירי שהביא כפרה על אחד ואח"כ נודע לו הכלי ואז ודאי חייב אח"כ על הכלי. והא דנקט הש"ס שנודע דאזיל למד אגד יד לא שמי' אגד] [ובחי' לכריתות כ' ליישב עפי"ז קו הגאון הנ"ל ע"ש] נא) עי' בצל"ח שכ' א"נ דחומש הוי כפרה א"כ נתחייב בחומש רק הואיל ופטור מקרן אמאי נימא מדאגבי' קניא כדפריך הש"ס ריש אלו נערות. וע' פי"ז שם שהק' גם על החומש כן מדאגבי' וכו' דהכי איתא במס' מעילה. ולכאורה ז"א דאינו חייב רק על שעת הנאה וכעת לא עיינתי היטב:

נב) ברש"י דה ור"י אמר וכו' אי סבירא להו כר"ש יכו' לכאורה ל"ל ת"ל אף אי סבר כ"ע דהגל"מ כממון דמי אפ"ה שפיר די"ל ר' יוסי סבר בהא כר' יהודא דחמץ אף לאחר זמנו אסור באכילה מה"ת וק"ל ועיין מהרש"א לקמן ע"ב ברש"י ד"ה אי. דאתי רק לאפוקי מריה"ג ע"ש מוכח שסובר דלריה"ג ודאי מותר אחר זמני. וע' פי"ז שהשיג עליו מלקמן. ולהנ"ל הוכיח המהרש"א כן מרש"י כאן וק"ל:

תוכן העניינים

פתח הבית חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה