אור ברסלב
פתח הבית חלק א פסחים › דף כו.

פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין

פסחים · דף כו.

דף כה:

כו) דף כו ע"א בגמ' אמר אביי מנא אמינא וכו' צריך להבין אי נימא דשלא כד"ה עכ"פ איסור דאורייתא איכא א"כ מה משני שאני היכל וכו' אטו משום דרשה שרינן איסור דאוריית'. וקו' זו הקשה בס' שער המלך (פ"ה מהל' יסודי תורה). וקצת הי' נ"ל די"ל אכתי הואיל ולא אפשר לא לאסור רק מדרבנן ולא גזרו חכמים רק היכא דאיכא מלקות באפשר וכעין זה מצינו. רק דא"כ אכתי קשה לדעת הרמב"ם שפוסק דאף בכדרך הנאה ליכא מלקות א"כ קשה הרי לעיל ג"כ ליכא מלקות ואי משום די"ל לעיל איירי בע"ז והוי מלקות אהנאה וכן פסק הרמב"ם באמת בהל' ע"ז (אך) א"כ מה פריך מהיכל הרי במעילה אין לוקין על אהנאה לסברת תוס'. אך י"ל כדרך הנאה ודאי לוקין במעילה עמ"ל (פ"א ממעילה ופ"ה מיסודי תורה) וק"ל. ועדיין צ"ע בכ"ז:

כז) בתוס' ד"ה שאני היכל וכו'. עי' מהרש"א שכ' דרבא סובר אף בכ"ה אין לוקין שלא כד"ה י"ש. ולכאו' קשה הא דפריך הש"ס לעיל (כה) אי באין סכנה בשאר איסורים נמי לא וכו' ומאי פריך דלמא ר"י סבר כרבא ובאמת בכל איסורין שרי במקום חולי אף באין סכנה שלא ד"ה חוץ מע"ז דאסר תורה אף שלא כד"ה וק"ל. רק די"ל כיון דאנן פסקינן דלא כאיסי ב"י ואיסור בב"ח נפיק מג"פ לא תבשל א"כ ודאי אסור אף שלא כד"ה וא"כ הי לו לומר חוץ מבב"ח ג"כ וק"ל. אך גם בזה יש לפקפק עי' חולין קג: ובתוס' דמבואר שם דיש לילף בב"ח מהיקשא ביכורים וגבי ביכורים אכילה כתיב ואי משום כיון דלא כתיב אכילה בגופי' הרי רבא לא סבר סברא זו וק"ל מה שכ' תוס' מע"ז ביארנו קצת במס' ע"ז:

עי' שער המלך פ"ה מהל' י"ת) הנ"ל שהקשה כיון דרבא לא סבר הך דלא כתיב אכילה בגופו. א"כ תקשי על הרמב"ם שפסק (פי"ד מהל' מ"א) כרבא לא אפשר ומכוון אסור א"כ תקשי לדידי' על ק"ו דאיסי ב"י וע"כ כתב מהרש"א דכ"ה אין לוקין שכ"ה א"כ הרי הרמב"ם פסק דלוקין בכ"ה ובב"ח שלא כד"ה ע"ש. ולכאו' נראה פשוט דהרמב"ם פוסק באמת כאביי רק כיון דאנן קיי"ל כר"ש דאזיל בתר כונה אף לאביי אסור וק"ל. אך באמת תימה לי על הרי"ף ורא"ש שכתבו דהלכה כל"ב וכרבא ת"ל הרי אין נ"מ כלל בזה כיון דאנן קיי"ל כר"ש. וכן קשה על הכ"מ פי"ד מהל' מ"א כ' ג"כ על הרמב"ם שפסק כל"ב וכרבא קשה ג"כ כנ"ל. וביותר קשה דהרי התוס' הוכיחו לעיל דהסוגיא דכתו' סברי לא אפשר ולא מכוין אפ"ה אסור לר"י וא"כ אמאי לא פסקו כסתם גמ' אבל באמת אין נ"מ כלל וכנ"ל. וא"כ למאי הלכתא כתבו דפסקו כרבא וכעת צ"ע:

ע"ב בגמ' לא ישטחנה לצורכו כ' בזה בחידושינו לב"מ:

שם סוגיא דיש שבח עצים בפת כח) בסוגיא זו הארכנו בחידושינו על הל' פסח סי' תמ"ה וכאן נעתיק רק הנוגע לסוגיא. דברי מהרש"א בסוגיא תמוהים דבמקום שבח עצים לא מהני זוזג וכבר תפס עליו הפי"ז ע"ש: בתוס' ד"ה תנור וכו' העלו דבא יסור אכילה לא הוי ודאי איסור שבח עצים דאין רק הנאה וכו' בחידושי לע"ז הארכנו להקשו' א"כ ביעת טרפה אמאי אסורה למ"ד עיבור לאו ירך אמו וכן כשעיברה ואח"כ נטרפה דלא שייך עובר ירך וכו' הרי טריפה אין אסור בהנאה. ולדחוק ולומר דהוי בכלל כל היוצא מן הטמא טמא זה לא מצינו רק במיני טמאים. לכך י"ל דדוקא היכא דהדבר הוי בעולם רק דהושבח ע"י איסור זה אין אסור רק בהנאה אבל אם נתהוה לגמרי ע"י האיסור אף באיסור אכילה אסור וק"ל אך א"כ עדיין קשה מגידולי איסור אמאי שרינן כל גידולי איסור זולת בתרומה טמאה מדרבנן משום חשש תקל' והרי הגידולין הוי ג"כ נתהיה האיסור. ולחלק בין הנושאים דוחק. ולדעת הר"ן בע"ז שם ניחא שסובר לפי המסקנא זו"ז גורם שרי אף אם אין הגורמים שוין בפעולתן. וא"כ י"ל באמ' שאר גידולין שרי משום זוז"ג דהקרקע גורם היתר וק"ל ובע"ז הארכנו בזה:

גם בסוגיא דאתנן זונה הם ולא ולדותיהן הארכנו בזה:

כט) בתוס' ד"ה בין חדש ובין ישן יוצן ואע"ג דזוז"ג לכתחלה אסור כדמוכח פ' כ"ה וכו'. ק"ק אמאי לא הוכיחו בפשיטות מכח קו' תוס' דבדיבור הסמוך וק"ל:

ל) דף כו ע"א בתוס' ד"ה עד שיהא בו כדי להחמיץ וכו' אין המחומץ חוזר ומחמץ וכו'. לפמ"ש תוס' כאן דאף שנתחמץ מחמת תרומה מ"מ עכשיו שנתחמץ מחמת העיסה מיקרי זוז"ג. קשה טובא מה שהביא המ"א (סי' תמב ס"ק ט') דמי דבש שנתחמץ בשמרי מי דבש והראשון נתחמץ בשמרי שכר דאסור וכו'. ות"ל הא הוי זוז"ג. וכבר הרגיש בזה בס' חמד משה וכמדומה שהביא ראי' מב"י (י"ד סי' קט"ו) לענין חלב. וקצת י"ל דודאי אם נגמר הדבר באיסור שוב מקרי כולו איסור ומה לי גורם או גורם דגורם רק הרי באיסורי אכילה לא אמרינן נגמר באיסור כמ"ש תוס' לעיל. וא"כ באמת צריך להבין לפ"ז לדעת הסוברים דמחמץ לא נאסר מחמת טעם רק דהוי כמו דנגמר על ידו דע"כ צ"ל כן להסוברי' חנ"נ אמרי' בכל איסורין א"כ אמאי אינו מחמץ רק לפי חשבון וע"כ דלא הוי משום טעם. עי' פר"ח (סי' צח) מחלוקת בזה עם ס' מנחת כהן. וא"כ לכאו' קשה ת"ל באיסורי אכילה לא אמרינן נגמר באיסור כנ"ל ובחי' לי"ד (סי' קלד) הארכנו קצת בזה:

נחזור לענינינו אם נאמר דהוי משום טעם א"כ י"ל שפיר דהוי זוז"ג ואי משום דהוא עצמו נגמר באיסור ז"א דעיקר הטעם משום עביד לטעמא א"כ הוא עצמו מותר רק הטעם לא בטל ולהכי מהני שפיר זוז"ג משא"כ בחמץ דהוי איסורי הנאה אמרינן שפיר מה לי גורם ראשון או שני והבן זה: בתוס' ד"ה וכן הי' ר"א אוסר וכו' תימה לרשב"א דתקשי מהכא לר"ה ב"ח וכו' בחי' לא"ח (סי' תמ"ה) הארכנו הרבה לישב קו' התוס' ואין לכפול הדברים:

לא) שם פיסקא בישלה ע"ג גחלים ד"ה וכו'. צריך להבין הא דכ' תוס' לעיל (ה ד"ה ואומר) שהקשו ת"ל חרי יכול להנות מאפרן והא דתנן לא יסיק וכו' היינו מדרבנן ע"ש היטב. ולכאורה צ"ע דמאי מייתי מהא דלא יסיק וכו' הרי התם באבוקה כנגדו משא"כ גחלים. וצ"ל כונת תוס' דמשמע להו הא דלא יסיק וכו' מדתני סתמא אף אם לא נהנה כלל בשעת ביעורו רק אח"כ אפ"ה אסור. אך זה צ"ע דמשמע מכל הפוסקים דלר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אפרו שרי וק"ל:

גם צריך להבין לפמ"ש תוס' לעיל (כב: ד"ה מנין) שהקשו למ"ד אין שבח עצים בפת הרי בערלה אסור להדיא הדלקה ותי' דיש לחלק בין עצים לשמן ובשר ותבואה והקשו ת"ל מדבעי קרא בתרומה טמאה להתיר מכלל דסברא חיצונה הוי לאסור וא"כ ל"ל קרא בערלה ותי' דתרומה ה"ט דס"ד לילף ממעשר הקל ע"ש. ועי' תוס' שבת (כה. ד"ה הא בחול ש"ד וכו') שכ' דממעשר לא שייך למילף רק קדשים ותרומה ע"ש וא"כ בחמץ דליכא קר' לאסור א"כ מה"ת לאסור וא"כ כיון דמן התורה שרי הדרא קו' תוס' לדוכתי' לעיל (ה.) הנ"ל. ושוב לא שייך מה שתי' כיון דאסור בשעת ביעורו שוב לא הוי רק כמו כהנים משלחן גבו' וכו' והרי מן התור' שרי ליהנות אף בשעת ביעורו וק"ל. אכן לדעת תוס' בשבת הנ"ל ניחא שכ' שם דבאמת הא דמשמע התם כל איסורי הנאה אסור בהדלקה וגבי ערלה דאמרינן אין שבח עצים וכו' ותי' דשמן בשר וכו' חשיבי טפי ע"ש א"כ משמע שם דסברי באמת בכל איסורין אסור מן התורה בכה"ג וא"כ ניחא וק"ל: ועי' מהרש"א שם בשבת שהקשה אמאי לא תי' תוס' שם בשבת ג"כ דס"ד למילף ממעשר ע"ש ולהנ"ל ניחא וק"ל. ובאמת צריך להבין בתוס' שם בשבת אמאי לא הקשו מערלה גופי' דקרא אסר בפי' הדלקה ואפ"ה קאמרינן אין שבח וכו' אך י"ל כסברת המג"א בא"ח (סי' תקד סעי' יב) ע"ש דאם רואה לאור הנר אסור טפי ע"ש. וא"כ ס"ד הא דאסור הדלקה היינו לראות לאורו וק"ל. אך באמת לא אבין היטיב החילוק כמו דאמרינן אין שבח וכו' משום דנהנה רק במה שנשרף כמו כן י"ל לענין ראי' וי"ל וק"ל. גם ק"ק לדעת המג"א מאי פריך כאן עצים דאסורה היכי משכחת וכו' הרי נ"מ לראות לאורו וק"ל:

נחזור לענינינו לדיבור תוס' לעיל (ה.) הנ"ל לכאורה י"ל פי' אחר דאף אינהו מודה לר"י דאמר ביעור חמץ שריפה שפיר אפרו מותר והא דלא יסיק וכו' היינו באבוקה נגדו והא דמייתי הך היינו דיש לומר ודאי אף אי נימא דחמץ כיון דלא רבי קרא לאסור הדלקה שרי מן התורה מ"מ זה דוקא אם חמץ מן הנשרפין אבל לרבנן י"ל דאסור מה"ת דמ"מ י"ל דזה [עיקר הטעם דבעי קר' לאסו' גבי ערלה הואיל ואין נהנה רק ממה שנשרף ואף דאמרינן יש שבח עצים וכו' מ"מ אינו רק דרבנן אבל אם גם גחלתו ואפרו אסור ודאי אסור מן התורה והיינו די"ל נקברין אפרן אסור מן התורה. ובחידושי על ה' פסח הארכנו קצת בזה:

ומעתה ניחא דכתבו והא דתנן לא יסיק וכו' והוי ס"ד דאסור מדאורייתא ואמאי הרי אין קרא לאסור א"ו משום דאף אפרן אסור לזה תי' באמת אינו רק דרבנן וק"ל. ולפי מה שכ' תוס' שבת (כד: ד"ה לפי שאין) וכו' שכ' לחד תי' דנהי דתרומה טמאה שרי ליהנות בשעת שריפה מ"מ הואיל ואסור כל שאר הנאות לא מקרי צורך ואף דשאר עצים שרי דמ"מ אין ראוין לדבר אחר משא"כ תרומה דראוי לשאר הנאות ואפ"ה אסרה תורה א"כ מקרי שלא לצורך ע"ש. א"כ כמו כן י"ל לעיל (דף ה) הנ"ל דלהכי מקרי גבי חמץ שלא לצורך אוכל נפש וק"ל. וקצת צריך להבין דא"כ מאי פריך הש"ס בסוכה (לה.) מתרומה טמאה הרי חזי להסיקו תחת תבשילו וכו' ואמאי נימא כיון דאסרה תורה כל שאר הנאות מיקרי לכם כמו דאמרינן לענין י"ט דלא מיקרי שלו יצרכו הואיל ולא שרי רק בשעת שריפה והבן כ"ז היטב. ועי' תשו' שאגת ארי' סוף ה' חו"מ פילפל ג"כ קצת בהך דהיתר אכילה ע"ש ובס' שער המלך (ה' חו"מ פ"ג). וצריך להתיישב הרבה בחילוקים דקים אשר בענינים אלו

[שוב נתיישבתי בדבר די"ל לר"י דיליף לה מנותר א"כ ודאי ילפינן גם לענין זה חמץ מקדשים דיהא אסור ליהנות בשעת שריפה. והא דהקשו תוס' מאפר אף דאפר הקדש אסור זה דוקא בדשן מזבח. עי' רמב"ם סוף הל' פסוה"מ ע"ש:] לב) שם בעי מיני' רמב"ח וכו'. בחי' לנדרים הארכנו קצת בזה דמאי בעי לי' בזה הרי כל עיקר הטעם דאין שבח עצים וכו' משום דנהנה רק במה שנשרף וכו' והרי גבי הקדש אף שלהבת אשור כמבואר בביצה (לט.) וי"ל דזה דוקא לכתחלה וק"ל:

לג) בתוס' ד"ה חוץ מעצי אשירה וכו'.

ע' מג"ש שתמה על דברי תוס' אלו דהרי אנן קיי"ל כר"י דע"ז שנשתברה מאלי' אסורה. ואי דקו' תוס' לר"ל הי' להו לפרש וגם הא י"ל ר"ל סבר כתי' רב שמעי' ואיירי ששרפה ישראל ובכה"ג מודה ר"ל משום דלמא מגבה והדר מבטל ע"ש כמבואר בע"ז. ובחדושי לה' ע"ז (סי' קמו) כתבנו שם כי יש ליישב קצת דברי תוס' דגבי פלוגתא דר"י ור"ל שם נקיט ע"ז שנשתברה מאלי' משמע קצת עיקר הטעם שם משום דגם שברים ראוין לעבוד אבל נשרפה מודה ר"י כיון דאין ראוין כלל וק"ל ואין להאריך פה:

לד) בגמ' כל דין וכו' הקו' מפורסמת ת"ל הרי יצטרך לפרר ולזרות לרוח כדי שלא יעבור על בל ירא' ומאי קולא איכא. ולפי' רש"י ניחא דאיירי קודם זמן איסורו אבל לפי' התוס' לעיל (יב.) דלאחר זמן איסורו פליגי ר"י ורבנן א"כ ק' טובא עי' פי"ז ושאג"א (סי' פ"ז ושאר סי' שם) ובאמת לדעת הפוסקים דאם מוציא מרשותו סגי דחמצו של ישראל בבית נכרי אינו עובר רק דמ"מ לא מקיים עשה דתשביתו ניחא דלענין ב"י בהוצאה מרשותו סגי וכן העלה בתשו' ש"א הנ"ל. אך דצריך להבין הכל טעמא מאי כמו דלענין ב"י מהני הונאה מרשות הואיל וכתיב בבתיכם כמו כן גבי תשביתו כתיב ג"כ בבתיכם נימא ג"כ דמהני וצ"ל עכ"פ לשון תשביתו משמע השבתה מן העולם וק"ל. ובאמת סברא זו אין מוכרחת כ"כ די"ל אף לענין עשה מהני הוצאה מרשות והא דאמרי רבנן מפרר וזורה וכו' י"ל דאין זה רק דרבנן דהרי כל איסורין או נקברין או נשרפין היינו איסורי הנאה. והנה נשרפין ניחא שפי' התורה מצות עשה כמו קדשים פסולין וע"ז וכדומה אבל נקברין זה אינו רק ממילא משום תקנה ובאות בב"ח הוי בכלל נקברין ולא מצינו מצות עשה בזה. א"כ י"ל דאינו רק דרבנן. א"כ י"ל גבי חמץ ג"כ באמת הוי בכלל נקברין רק עדיף טפי דעכ"פ בעי להוציא מרשות מגזירת הכתוב תשביתו וכו' אבל אם הוציא מביתו ורשותו הא דצריך לפרר וכו' זה רק מדרבנן והבן זה וזה דוקא מדרבנן אבל לר"י דבעי שריפה ודאי לא קיים העשה וק"ל:

ועפי"ז יישבנו דעת הב"י ע' בא"ח (סי' תמ"ו בט"ז סק"א) שהביא לשון הב"י שכ' לחד פירושא דלרש"י בהוצאה מרשות סגי וכ' ע"ז ח"ו לומר כן דהרי חמץ אינו ברשותו ועשאן הכתוב וכו' ולהנ"ל ניחא די"ל לרבנן בהוצאה מרשות סגי מן התורה ושוב לא קשה דהרי חמץ אינו ברשותו ז"א דלאו מתורת הפקר אתי עלה רק כיון דעכ"פ איני ברשותו סגי מן התורה וק"ל:

נחזור להנ"ל. עכ"פ אם נאמר דלא קיים העשה א"כ ניחא הך דכל דין וכו' דלענין ב"י יוכל להוציא מרשותו. ועפי"ז י"ל לשון הש"ס והתורה אמרה וכו' ובאמת בתוס' בסוכה הקשו דשם אמרו ג"כ והתורה אמרה בסוכת תשבו וכו' דאין זה ענין לקושיא וכמו כן קשה כאן. ולהנ"ל י"ל דהרי עיקר הקו' מכח דלענין ב"י בהוצאה מרשות סגי ע"ש אבל לא קיים העשה בזה. וצריך ביאור דאמאי באמת הרי כל איסורין אין זה רק מדרבנן. ואי דכאן כתיב קרא י"ל דוקא להוציאו מרשותו. וצ"ל עכ"פ לשון תשביתו משמע לגמרי מן העולם. א"כ ניחא הם דהקשו לו כל דין וכו' ואכתי קשה כנ"ל מאי סופו להקל איכא הרי יצטרך לפרר וכו' כדי שלא יעבור על ב"י ואי משום בהוצאה וכו' דילמא באמת לרבנן סגי אף לענין עשה לזה אמר דהתורה אמרה תשביתו בכל דבר היינו עכ"פ צריך לעשות כל טצדקי להשבית מן העולם אף לרבנן וא"כ הוי שפיר קולא והבן זה:

ועפ"י הנ"ל י"ל קו' תוס' ד"ה כל דין וכו' ובאמת צריך להבין ת"ל הא אנן קיימ"ל כר"ש וא"כ חמץ לאחר זמנו מותר מן התורה. וא"כ איכא למיפרך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו וכו' אך י"ל דזה לא הוי פירכא הכתובה רק קולא וחומרא וא"כ מכניסין הפירכא תוך הק"ו והכי אמרינן מה נותר אף שאין היתר לאיסורו אפ"ה לא עבר על בל יראה וטעון שריפה מכש"כ חמץ וכו'. אך א"כ לפי מה שתי' תוס' דכל עיקר הטעם משום מה מצינו קשה טובא דאיכא למפרך כנ"ל וק"ל:

ונ"ל קו' תוס' עפ"י הנ"ל דעיקר הקו' כל דין משום ב"י [ומשום] ב"י סגי בהוצאה מרשות רק לא לענין עשה. אך עי' בטו"ז ס"ס ת"מ שהעלה דודאי רק בחמצו של נכרי שקיבל ישראל אחריות אז מהני הוצאה מרשות אבל חייץ ישראל עצמו לא מהני ע"ש וכבר צידדו האחרונים די"ל חמצו ש"נ שקיבל ישראל אחריות לא הוי עשה כלל דלענין לא ימצא ריבתה תורה בפי' כמבוא' ריש מכילתין אבל עשה מנ"ל וא"כ הדרא קו' לדוכתי' מאי קאמרי כל דין וכו' הרי צריך לפרר וכו' משום ב"י ואי דסגי בהוצאה מרשות הר"ז לא מהני רק בחמצו של נכרי שקיבל ישראל אחריות ובכה"ג ליכא עשה כלל אך ע' טו"ז שם שכ' זה דוקא רק למ"ד דבר הגורם לממון לאו כ"ד רק גבי חמץ חידשה תורה לא ימצא ועלה קאי בבתיכם למעוטי בית עכו"ם קאי רק אחידוש אבל חמצו של ישראל ממש לא מהני הוצאה מרשות אבל למ"ד דבר הגורם לממון כ"ד ואפ"ה בבתיכם מהני ג"כ בחמצו של ישראל ממש. וא"כ י"ל רבנן דר"י הוא ר"ש ואיהו סבר דבר הגל"מ כ"ד א"כ פריך שפיר כל דין וכו' א"כ י"ל לדידן דפסקינן דהגל"מ לאו כ"ד ל"ק מידי כל דין וכו' להכי פסקינן כר"י. וביום סוכה שם ישבנו עוד באופן אחר די"ל התם איכא למיפרך מה ללולב שכן שאול פסול ואין להאריך פה:

לה) צריך להבין לדעת רש"י שפי' דכאן מיירי קודם זמן איסורו וכו' ועי' לעיל (יב:) ובאמת קו' תוס' שם עצומה על שיטת רש"י דהרי כל עיקר הלימוד מנותר ושם הוי אחר זמן איסורו. גם יש להקשות מלעיל (ה.) דקאמר ר"ע מצינו להבערה וכו' וקאמר התם ר"ע ע"כ סבר כר"י דאמר אין ביעור חמץ וכו' ות"ל דילמא איירי קרא לאחר זמן איסורו דאז בשאר השבתות סגי דיכול לעשות בי"ט כן הקשו המפרשים. ולכאורה הי' נ"ל דודאי מודה רש"י דר"י סובר אף לאחר זמן איסורו בעי שריפה רק דר"י קאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דמשמע אם אין לו עצים באמת יושב ובטל והי' קשה לו ת"ל הרי עבר על בל יראה. לכך פי' רש"י דאח"כ השבתתו בכ"ד היינו אם אין לו עצים צריך דוקא ביעור משום עשה דתשביתו וא"כ ניחא הכל ואך לפ"ז ק"ק דא"כ מאי פריך לעיל (יב:) הנ"ל על מה דאמר רבא יהבי לי' רבנן שעה אחת ללקט עצים וכו' אמאי ימתין עד לאחר זמן איסורו ולהנ"ל הרי לא יקיים העשה. וגם זה י"ל קצת ואין להאריך: עוד צריך להבין לדעת רש"י כיון דאיירי קודם זמן איסורו מאי שייך כאן לומר דבעי דוקא שריפה הרי יכול למכור לנכרי או להפקירו. וצ"ל ודאי אם נתנו וכו' שפיר דמי רק אם רוצה לקיים עשה אז צריך דוקא לשורפו וק"ל וזה באמת דוחק גדול מאי מ"ע שייך קודם זמנו וכן קשה לי על הכל בו הביאו הפר"ח בסי' תל"א שהקשה אי ס"ד ביטול מהני לחמץ ידוע א"כ מאי קאמרי כל דין וכו' הרי יוכל לבטלו א"ו דביטול לא מהני וכו' וצ"ע נהי דביטול לא מהני הרי ודאי הפקר או נתינה לנכרי מהני כיון דע"כ הכל בו סובר כפי' רש"י דאי איירי ר"י לאחר זמן איסורו א"כ שוב לא שייך לבטל כיון דלאו ברשותי' קיימא. כמ"ש גם הפר"ח שם וע"כ סובר כפי' רש"י א"כ קשה כנ"ל. וע"כ לומר דעכ"פ אם רוצה לקיים העשה כנ"ל א"כ גם ביטול [מהני[ואם נאמר לדעת הכל בו דבביטול מקיים שפיר העשה ולא בהפקר ממש זה דוחק לדעתי וק"ל:

לו) בפשטות הסוגיא צריך להבין למאי דמסיק דיליף לה במה מצינו. ומה שרש"י פי' דהוי גז"ש לא וישמע כן מתוס' כיון דאין לנו גז"ש בקבלה עי' פי"ז א"כ קשה ניפרוך מה לנותר דבעי שריפה הואיל ואינו עיבר על בל יראה לכך הקילה התורה בשריפה דאם אין לו עלים יהא יושב ובטל משא"כ בחמץ וק"ל. אך ז"א דמ"מ לא מיקרי זה פירכא דאין שייך לומר הקילה התורה בכה"ג דלא ליהוי מצות עשה רק כל דין שייך וק"ל. אך למ"ש המפרשים דה"ה דה"מ להקשות מכח כל הנשרפין אפרן מותר הוי סופן להקל א"כ קשה גם למסקנא דאיכא למיפרך מה לנותר הואיל ולא עבר טל ב"י לכך הקילה תורה להתיר אפרן וכו' אך ר"י סובר שם בתמורה דמותר לשרוף הנקברין וע"כ דסובר דאף נקברין מן התורה אפרן מותר וא"כ גמר שפיר וק"ל:

ועפי"ז י"ל קו' תוס' לקמן ד"ה לדבריך וכו' שהקשו עכ"פ רבנן לנפשייהו אמאי לא גמרי מנותר. ולהנ"ל ניחא דסברי נקברין אפרן אסור מן התורה וא"כ איכא למיפרך כנ"ל וק"ל. וכבר רמז לזה הפי"ז ע"ש:

לז) עי' רמב"ם שפסק שורפו או פוררו וזורה לרוח או מטיל לים ועי' כ"מ שכ' שפסק כרבה ועי' פ"ז מה' ע"ז מה שהבין הרמ"ך שם ע"ש. ועי' מג"א א"ח (רס"י תמ"ה) שתמה הרי כל הנקברין לא ישרופו ע"ש. ולכאורה י"ל קצת די"ל כונת הרמב"ם שורפו או פוררו וזורה לרוח וכו' היינו אם שורפו א"צ לפרר רק זורה לרוח אח"כ האפר ואם אין שורפו אז צריך לפררו ואח"כ לזרות לרוח ואם מטיל לים א"צ לפררו כר"י וק"ל:

תוכן העניינים

פתח הבית חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה