פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף כד.
יד) דף כד ע"א בתוס' ד"ה היקשא הוא לאיסור הנאה שהוא בלאו וכו' עי' מהרש"א ולולי דבריו הי' נראה לפרש פירוש אחר בכונת התוס' ואין להאריך וק"ל:
נזכיר פה קצת מס' שער המלך על הרמב"ם במה שנוגע לסוגיות אלו (פ"ה מה' מ"א הלכה כ"ב) שם הביא דעת הריטב"א בקידושין (כו:) שכ' שם ליישב קו' תוס' בב"ק (מא:) שהקשה בהא דקאמר ממשמע שנאמר סקל יסקל איני יודע שהיא נבילה וכו' והקשו ת"ל דילמא אתי לבן פקועה ואכתי מנ"ל היכא דשחטו וכו' ע"ש. ותי' הריטב"א בקידושין דאתי כר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה. והקשה שעה"מ הנ"ל א"כ לרבנן דר"מ שחטי' לאחר שנגמר דינו מותר והביא ראי' מכמה סוגיות דאף לרבנן אסור ע"ש ולכאורה י"ל הרי ודאי למאי דמסיק הש"ס את בשרו ל"ל אע"ג דשחטי' ועבדי' כעין בשר וכו' א"כ ממילא מוכת דאסור רק דהקו' על לשון הברייתא דקאמר איני יודע וכו' ע"ז תי' שפיר דאתי כר"מ וק"ל:
עוד הקשה שם בס' הנ"ל ל"ל לא יאכל לאסור היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו וכו' ת"ל דהוי תועבה כיון שצריך לסקלו ולא תאכל כל תועבה וכו' עוד הקשה ל"ל קרא לאסור חולין שנשחטו בעזרה ת"ל מלא תאכל כל תועבה ומכח זה צידד לומר דלא מיקרי תועבה רק היכא דאיכא לאו באכילתו אבל לא עשה או לאו הבא מכלל עשה ע"ש ולכאורה יש לתרץ עי' חולין (קטו) דפריך התם חוסם פי פרה ודש בה ליתסר משום לא תאכל כל תועבה ומשני ק"ו ממעשה שבת ועי' רש"י ותוס' שהקשו בב"ח נמי נימא הכי ק"ו ותי' דמעשה שבת אין ניכר התועבה אבל חוסם וכו' אבל בב"ח ניכר טפי עי' תוס' שם היטב. א"כ י"ל חשנ"ב וכן שור וכו' אין ניכר האיסור וילפינן משבת וק"ל. טו) ע"ב בגמ' אמר אביי הכל מודים בכלאי כרם וכו' ע' מ"ל (פ"א מהל' שבועות) שהביא דעת הר"ן שסובר הא דבעי שיעור בכל איסורין היינו משום דסתם אכילה משמע כזית ודעת הרא"ם דאכילה משמע כל שהוא רק מהלכה למשה מסיני ידעינן דבעי דוקא שיעור ועי' גם במ"ל (פ"א מהל' חמץ) ע"ש. וע"כ צ"ל לדעת הר"ן הא דאמרינן שיעורין הל"מ היינו החילוקים כזית רביעית ככותבת וק"ל. וא"כ לכאורה קשה לדעת הר"ן מנ"ל דבב"ח או כלאי כרם דבעי דוקא שיעור כיון דלא כתיב בהו אכילה. וקצת י"ל עי' רמב"ם (פט"ו מהל' מ"א) שפסק דע"ז ויי"נ חייב בכל שהוא משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכן מבואר בגמ'. ומשמע דדרשינן לה מתיבת מאומה.
וא"כ קשה לדעת הר"ן ל"ל מאומה ת"ל אי הוי כתיב רק לא ידבק וכו' הוי ידעינן דאסור אף בכל שהו הואיל ולא כתיב בהו אכילה א"ו מדכתיב מאומה ע"כ משום דהל"מ אתי אף היכא דלא כתיב בהו אכילה בעי כזית וניחא וק"ל:
טז) עי' תוס' ע"ז (יב: ד"ה אלא) שם צידדו דע"ז לקי אף שלא כדרך הנאה. עי' מ"ל ופ"ה מהל' יסודי התורה) היטב. ולכאו' י"ל מאי דקשה לפ"ז אמאי לא קאמר אביי ה"מ בע"ז וכו'. ולכאו' י"ל דצריך להבין הא דקאמ' אביי ה"מ [הלא איכא] מאן דפליג על ר"י ומאי שייך הכל מודים ועי' פי"ז רק דניח' דאביי איירי לענין הנאה ולל"ק שלא כדרך הנאה לקי אף בשאר איסורין לכך שייך שפיר ה"מ. אך לדעת הרמב"ם לפי פי' המ"ל פ' הנ"ל דעל הנאה לא מלקינן אף על כ"ה ובב"ח. וע"כ אביי איירי באכילה א"כ הדרי קושי' לדוכתא. אך י"ל לדעת מהרש"ל בשבועות הביא המ"ל הנ"ל דלר"ש דאמר כל שהוא למכות אף שלא כדרך הנאה חייב שייך שפיר ה"מ וק"ל. ומעתה מיושב גבי ע"ז דחייב אף על כל שהוא א"כ אין זה רבותא כלל וק"ל:
יז) עי' פר"ח (סי' תמג) שצידד לדעת הרמב"ם דמודה עכ"פ דעל הנאת בב"ח וכ"ה מלקינן ושם פיקפק בזה וכ' דמרמב"ם מוכח דעל יי"נ לא לקי רק אהנאה מדכ' (פט"ו מהל' מ"א) ויי"נ אסור אף בהנאה והשותה יי"נ לוקה משמע דאהנאה לא לקי ע"ש. ולכאורה צ"ע דהרי בפ"ח מהל' ע"ז כתב דאהנאת ע"ז לוקה מדכתי' ולא ידבק וכו' וביי"נ הביא ג"כ הך קרא ובעי דוקא שותה ולא הנאה וי"ל ואין להאריך:
יח) עי' שעה"מ (פ"ה מהל' יסודי התורה) שהק' על המרדכי שכ' כאן דשלא כדרך הנאתן מותר וכ"ש אפרן וכו' ותמה הרי חזינן דכל הנקברין דמותרין שלא כדרך וכו' ואפ"ה אפרן אסור א"כ חזינן דלא הוי כש"כ ע"ש. ולכאורה י"ל כונת המרדכי כ"ש אפרן דשרי שלא כ"ה דכבר צידדו האחרונים לומר דכל הנקברין אפרן אסור אינו רק דרבנן ולזה כתב כ"ש וק"ל:
שם בס' הנ"ל הביא דברי המ"ל פ"ה מהל' יסודי תורה שהקשה לדעת הרמב"ם דעל הנאה ליכא מלקות א"כ הדרי קושי' תוס' לדוכתי' אמאי לא קאמר אביי ה"מ בב"ח ושוב לא שייך תירוץ תוס' משום דאין מזהירין וכו' דהרי להרמב"ם ע"כ אביי קאי רק על אכילה. ותי' בס' הנ"ל די"ל דאביי סבר כמאן דמפיק לה בחולין מלא תאכל כל תועבה והוי לאו שבכללות ואין לוקין משו"ה לא חשיב לה. ומכח זה פילפל הרבה מדברי הרמב"ם (פ"ח מהל' פ"ה) דמוכח שם דסובר הרמב"ם דלוקין על לאו זה ע"ש. ולא אדע אמאי לא תירץ בפשיטות דכיון דנפיק לה מל"ת כל תועבה א"כ אכילה כתיב בי' ובעי דוקא כדרך אכילה וק"ל:
עוד הביא שם להקשות ל"ל לא תבשל על הנאה ת"ל כיון דאנן קיימ"ל כר"א דכ"מ שנאמ' לא יאכל וכו' משמע איסור הנאה א"כ ממילא ידעינן מל"ת כל תועבה דאסור בהנאה דבשלמא לענין אכילה בעי קרא דמל"ת לא לקי לדעת הרמב"ם א"כ קשה שפיר. עי' רא"ם פ' משפטים. וכן הקשה הכו"פ (רס"י פד) ע"ש היטב ועי' ספר הנ"ל שתי' דס"ד לילף קודש קודש מנבלה להתיר בהנאה ע"ש. וכן עלה בלבי ליישב קושיא הנ"ל טרם עיינתי בס' הנ"ל אכן הי' לי קצת פקפוק בזה דא"כ לא לכתוב רק חד קרא דעל אכילה לא צריך קרא דידעינן לה מגז"ש קודש קודש וק"ל:
אכן י"ל דעכ"פ בעי קרא לומר לך דרך בישול דוקא אסרה תורה וק"ל: עוד הקשה שם בשם גאון אחד לפי מה שהביא הפר"ח י"ד (ס"ס קי) בשם הר"ש בספר הכריתות דהנזרע בנחל איתן אסור. וכתב הפר"ח הטעם משום ל"ת כל תועבה וכו' והקשה א"כ איכא טובא בין חזקי' לר"א דלחזקי' אין אסור בהנאה ולר"א אסור והש"ס דחיק לאשכוחי מאי בינייהו ע"ש ולכאו' כמו כן קשה על הרמב"ם (פח"י מהל' פ"ה) שכ' כל פסולי המוקדשין אסורין מל"ת כל תועבה א"כ א"ב בין חזקי' לר"א. ובאמת לא על הרמב"ם לבד קשה דאף אי נפיק לה מלא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול וכו' כדלעיל (כד.) קשה ג"כ כנ"ל. אך י"ל דלכאורה כל הנך דפסולו בקודש ידעינן ודאי דאיסורין הן רק הלאו לא שמענו רק מהך קרא עי' היטב לעיל דכולהו בעי שרפה א"כ לדעת הרמב"ם ניחא כיון דעל הנאה בלא"ה ליכא מלקות א"כ תו ליכא נ"מ. ואי משום דלחזקי' לא הוי לאו ולר"א הוי לאו דחיקא לש"ס לומר נ"מ בהא וק"ל:
אכן לפמ"ש תוס' לעיל ד"ה היקשא הוא. דלענין הנאה בעי קרא דלא נימא בשעת ביעורו תיהני מיני' א"כ אכתי נ"מ לחזקי' י"ל דשרי ליהנות בשעת ביעורו ולר"א אסור מלא יאכל וכו' וגם זה י"ל ואין להאריך. ובאמת לפי מה שהבאנו לעיל הש"ס דחולין (קטו) דקאמר התם חוסם פי פרה וכו' לא מפיק מל"ת כל תועבה משום דילפינן ק"ו משבת. יש לדחות קצת כל מה שפילפל שם בס' הנ"ל על הרמב"ם (פח"י מהל' פ"ה) דאמאי לא יליף גם פיגול ונותר מל"ת כל תועבה ולהנ"ל י"ל וק"ל:
וא"כ י"ל גם סברת הר"ש בס' הכריתות דהנזרע בנחל איתן אסור לא מל"ת כל תועבה מפיק לה רק די"ל דיליף מק"ו מערלה וכו' דהכא נמי נעבדה בו עבירה כו' ואי משום דחוסם פי פרה וכו' יוכיח כמ"ש תוס' דלענין אכילה לא מצי למילף בק"ו כנ"ל. ז"א די"ל מה לחוסם וכו' דהי' לו שעת הכושר משא"כ גבי זריעה וכו'. ובלא"ה אי נימא כפר"ח הנ"ל דיליף מל"ת כל תועבה ודאי שפיר ילפינן הנחה בק"ו מערלה וא"כ לא מני לומר ח"ב וק"ל: שם בס' הנ"ל הרגיש מה שיש לתמוה טובא על הגהות מ"ל שם שהקשה על הא דתנן יש אוכל אכילה אחת וכו' אי ס"ד דלקי על הנאה ואכילה שתים אמאי לא חשיב לה. וצ"ע הא ודאי דלא מחייב כרת או קרבן על הנאה והתם קרבנות קא חשיב. גם מה שהקשה שם אמאי לא חשיב טהור שאכל טמא וכו' וגם זה תימה הרי טומאת בשר אינה רק בעשה וק"ל. ובכ"ז הרגיש גם בס' הנ"ל. מה שהבי' שם בענין איסור מוסיף משום שלא כ"ה הארכנו קצת בזה במ"א:
שם בס' הנ"ל הביא ראי' דאם אכל מצה שלא כדרך אכילתו לא יצא עי' מ"ל דאל"כ אמאי בנשבע שלא יאכל מצה זמן זה אסור לאכול מצה בליל פסח ואי נשבע על פסח לא חל דהוי נשבע לבטל את המצוה ות"ל הא יוכל לאכול שלא כדרך וכו' וכן ממ"ש תוס' קידושין (לח.) בשם הירושלמי שהקשה אמאי לא יבוא עשה דבערב תאכלו וכו' ולדחי ל"ת דחדש וכו' ות"ל הא יכול לקיים שניהם ולאכול שלא כדרך וכו'. וקצת יש לפקפק בזה כיון דעכ"פ אסור מדרבנן ובכמה דוכתי העמידו חכמים דבריהם וק"ל. אכן בלא"ה לפימ"ש במ"א דגם גבי מצה בעי דוקא היתר אכילה דבעי נמי לכם כמו גבי חלה ואתרוג וכל מידי דבעי היתר אכילה בעי דוקא שיהא ראוי כדרך הנאתו וא"כ אי לאו דדחי עשה וכו' בלא"ה לא יצא הואיל ובעי היתר אכילה ואין להאריך פה:
עוד הקשה שם על תשו' הרשב"ש שכ' טעם להרמב"ם דאין לוקין על הנאה משום דסבר דאיסור הנאה אינו רק דרבנן ותמה ע"ז דהרי בש"ס מקראי מפיק לה ע"ש ואין בזה תימה כולי האי. די"ל דהי' קשה לו מה שהקשו מפרשי הרמב"ם כיון דאנן פסקינן כר"י דברים ככתבן א"כ לא מוכח מנבילה וכו' רק מאותו והרי הוא פסק חשנ"ב דאורייתא וכו' א"כ י"ל באמת דשאר א"ה לדידן אין אסור רק דרבנן וניחא הכל.
והיינו עפ"י פי' המפרשים לחולין שנ"ב מסתבר טפי לאסור משאר א"ה. וא"כ אותו אתי רק לחולין שנ"ב עי' לעיל וק"ל, ומ"מ פי' זה דחוק מאד בדברי הרמב"ם וק"ל:
מה שהקשה בס' הנ"ל על הרמב"ם מהא דקאמר הש"ס בב"ק (מא) א"כ לכתוב לא יהנה וכו' ות"ל דא"כ הי' לוקה על הנאה. כ"כ זה בחי' לב"ק. ומה שתי' בס' הנ"ל מבואר ג"כ בס' גינת ורדים שחיבר הגאבד"ק פפד"א ז"ל: עוד שייך לענין זה בס' הנ"ל (פ"י מה' מ"א ה"ו) שם הביא קו' ראשונים על הרמב"ם במה שפסק אין בגידין בנ"ט ואפ"ה פסק גיד מותר בהנאה. ומאי שתי' דיליף בק"ו מחלב ודם כבר קדמו בתה"א ע"ש. גם מה שהאריך עוד שם בענין לא הותר מכללו הארכנו בחידושי לחולין:
בס' הנ"ל (פ"ב מה' שחיטה) פילפל ג"כ אי יש במליקה משום חולין בעזרה כבר ביארנו בזה במ"א. עוד שם (ה"א) כ' להקשות על ש"ם דקידושין (נז:) דאמר ר"י משום ר"מ חולין שנשחטו בעזרה גמרינן מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור וכו' והרי ר"מ גמר חולין שנ"ב מאותו ות"ל ל"ל אותו הרי נוכל למילף במ"מ ע"ש ולכאורה עי' תוס' שם שהקשו על רש"י שפי' שלי בשלך אסור בהנאה כיון דאין מה שיתיר ממה שהי' איסורין מתחילה והקשו הרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה. ע"כ פי' דאיירי לענין אכילה ע"ש. ולכאורה קשה א"כ למסקנא מנ"ל קדשים בחוץ שאסורים בהנאה וצ"ל ג"כ מקרא דלא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו ושם נאמר לא יאכל בצירי. ניחא שפיר דלכ"ע אסור בהנאה וק"ל. וא"כ קשה על תוס' אמאי לא פירשו כן אבל לדעת הרמב"ם (פח"י מה' פ"ה) שהמציא כל פסולי המוקדשין איסור אכילתן מלא תאכל כל תועבה חוץ מפיגול ונותר ע"ש א"כ לר' אבוהו באמת מותר בהנאה והו"ל לש"ה למימר א"ב בין חזקי' לר"א וכבר הערנו בזה לעיל ועכ"פ קשה על תוס' כנ"ל. ועכ"פ י"ל קו' הנ"ל די"ל שפיר דר"מ בעי מ"מ לאסור שחיטה ואכילה דבלא"ה ודאי לא הוי מסתבר לומר דאותו אתי להכי כמ"ש גם בס' הנ"ל. וכיון דכתיב אותו לאסור בהנאה הדר ילפינן קדשים בחוץ לאסור בהנאה במ"מ מחולין בעזרה ושפיר צריך אותו. אך ז"א לכאורה דס"ס כיון לר"מ גמר מנבילה דאף לא יאכל בלא צירי משמע א"ה א"כ ממילא ידעינן דאסירי וק"ל:
ונחזור לדברי תוס' דלכאורה קשה טובא דהרי מבואר כל פסולי המוקדשין בעי שריפה וכל הילפותא דיליף לא"ה בפסולי מוקדשין היינו ללאו כאשר כ' לעיל וא"כ מאי הקשו תוס' ס"ס ידעינן דאסור בהנאה. ועי' משנה סוף תמורה דקחשיב לה בהדי נשרפין. ואם נאמר דאכתי מנ"ל דלמא בשעת ביעורו שרי ליהנות א"כ הדרי קושי' לדוכתי' הי' לי' לש"ס לומר א"ב וק"ל. ובאמת עי' מהרש"א לעיל (כד. בתוס' ד"ה היקשא) שפי' בכונת תוס' שם לא דאתי לאסור הנאה בשעת ביעורו רק אתי לעיקר הנאה ללאו ע"ש. ושם רמזתי כי יש פי' אחר בכונת תוס' והיינו כנ"ל דאתי לאסור בשעת ביעורו. ובס' שער המלך (פ"א מה' מ"א) הבין כפי' הנ"ל דלא כמהרש"א ע"ש. ורמזתי לעיל. סוף דבר כונת תוס' דקידושין צריך לי עיון. והנרא' בכונתם דדוקא אי אתי מסברא לאסור קדשים בחוץ שייך ההיקש אבל לא אי אתי מקרא אחרינא וכן משמע גם מרש"י שם וק"ל:
ומעתה מיושב קו' הנ"ל דודאי לס"ד לא גמר רק מה שלי בשלך לא מהני שחיטתו ונשאר כבתחילה כמו כן שלך בשלי נשאר כבתחילה ואסור באכילה כמו שהי' תחילה אבל הנאה אכתי לא ידעינן ואצטריך שפיר אותו בין לפי' רש"י בקידושין שם ובין לפי' התוס' והבן זה:
ודע דבמ"א הארכנו דלכאורה ודאי הא דבחמץ לא יסיק בו תנור וכירים היינו רק מדרבנן כיון דאין לנו קרא לאסור הדלקה וק"ל:
עי' כו"פ (רס"י פ"ז) שהקשה לדעת הרמב"ם ל"ל לא תבשל אהנאה ת"ל מלא תאכל כל תועבה ולר"א לא תאכל משמע א"ה דבשלמא על אכילה לא קשה דל"ת כל וכו' הוי לאו שבכללות ואין לוקין אבל על הנאה דלרמב"ם בלא"ה לא מלקינן קשה שפיר ע"ש. ועי' ס' גינת ורדים בפתיחה ע"ש. ונ"ל קצת די"ל דס"ד למיגמר גז"ש קודש קודש מטריפה דשרי בהנאה ואי דא"כ ל"ל לאו על אכילה כיון דמצי למיגמר מטריפה י"ל דבעי קרא דנימא דרך בישול אסרה תורה וק"ל:
גם מה שהקשה בס' ג"ו הנ"ל מנ"ל דבעי דרך בישול ואי מדאפקי' בלשון בישול ז"א דלא קא בעי למיכתב אכיל' כי היכי דלא נימא דבעי דוקא דרך אכילה ע"ש. גם צה י"ל קצת דס"ס משמעות דלא תבשל משמע דבעי דוקא דרך בישול וק"ל:
יט) בתוס' ד"ה הכל מודים וכו' הא דלא חשיב חולין שנ"ב וכו' עי' מל"מ פ"ה מיסודי תורה שתמה דהרי חולין שנ"ב הוי רק לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין כמו שכ' תוס' לענין בב"ח ע"ש. וקצת נ"ל אחר שנבין הא דכ' תוס' הא דלא נקט בב"ח. ועי' מהרש"א שפי' דודאי הא דקאמר הש"ס דלוקה וכו' היינו על אכילה. וא"כ קשה מאי הקשו כלל אמאי לא נקט בב"ח ת"ל אף אי לוקין מ"מ כיון דלא גמר רק מערלה וחמץ ולא מכלאי כרם לחודי' א"כ דיו כמו ערלה וחמץ בעי דוקא דרך הנאה כמו כן בב"ח. וצ"ל כמו דאמרינן לענין אכילה אף דאיכא גז"ש מ"מ כיון דלא כתיב אכילה בגופי' הוי אף שלא כד"א כמו כן אמרינן לענין הנאה הואיל ולא כתיב הנאה בגופי' הוי אף שלא כדרך הנאה. ומעתה לפ"מ שתי' אין מזהירין מן הדין י"ל שפיר דשלא כדרך הנאה אין בו אפילו איסור תורה ואי משום דלא כתיב הנאה בגופי ז"א דאי הוי כתיב הנאה הוי מלקינן והתורה בעי דלא לילקי. וא"כ אין כונת התוס' דמשום דלא לקי לא נקיט לה דודאי אי שלא כדרך הנאה אשור כמו כדרך הי' לו ליחשוב הכל מודים רק הואיל שלא כדרך אין בו אפילו איסור לא חשיב לה אבל חשנ"ב הקשה שפיר כיון דעכ"פ שלא כדרך אסור כמו כדרך וק"ל. ודע דודאי לא סברו תוס' טעם דאין מזהירין וכו' משום דשמא לא רצתה התור' שיהא לו כפרה הואיל וזה חמור כמו שפי הסמ"ק הביאו המהרש"א בסנהדרין. דא"כ לא תי מידי דכיון דעל אכילת בב"ח מלקינן ויש לו כפרה מכ"ש] על] הנאה וק"ל. ולפי פי' הנ"ל ג"כ ע"כ לא סברי כאידך טעם שפי' המפרשים משום דשמא יש לו איזה פירכא דא"כ לא שייך לומר דלהכי לא נקיט הנאה בגופי' הואיל ולא בעי דלילקי עלי' דממ"נ אי אין לו פירכא דמה"ט אמרינן דאסור הי' באמת מן הדין לילקות רק דאנן לא ידעינן שמא יש פירכא וק"ל רק צ"ל כטעם השלישי משום דכך היא המדה וק"ל:
בא"ד עי' פי"ז שהקשה הרי כ' תוס' לעיל דהוי רק גילוי מילתא כיון דאיכא גז"ש מקדשים רק דס"ד למילף מטריפה ע"ש. ואם נאמר הטעם כנ"ל משום שמא יש פירכא ניחא וק"ל: