אור ברסלב
פתח הבית חלק א פסחים › דף יג:

פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין

פסחים · דף יג:

דף יג.

ק) ע"ב בגמ' וכש"כ הכא דקא פסיד לגמרי וכו' לכאורה קשה לדעת בעה"ע שסובר דאם ביטלו שרי אחר פסח עכ"פ בהנאה א"כ אכתי אמאי יהא רשאי למוכרו נימא מסתמא המפקיד ביטלו וממילא מותר עכ"פ לאחר פסח למכור. ואפשר לומר דאחר לא יבטלנו שיסמוך עצמו שהוא יכול למכרו וק"ל:

בצל"ח פילפל בסוגיא זו לענין אי חמץ נוקשה בע"פ אסור וכבר הארכנו בזה במ"א:

קא) שם הב"ע כגון שנתקבל הדם בכוס וכו'. עי' רש"י שפי' דמ"מ באכילה אסור ע"ש. ולכאורה צריך להבין קצת א"כ הא דחולין (פ: תוס' ד"ה בכמה וכו') שהקשו לר"ש אמאי הוי שחיטה שא"ר הא כל העומד לזרוק וכו' ואכתי כיון שאין רשאי לאכול א"כ ס"ס הוי שא"ר. וצ"ל דמ"מ כיון דהוי מיד כאילו נזרק א"כ ס"ס הוי ש"ר והבן זה. ולכאורה מוכרח לומר כן בב"ק (עו:) דקאמר שם הואיל דכל העומד וכו' הוי ש"ר ע"ש. אכן ק"ק לפי"מ שצידדו שם התוס' לומר דר' אושיעא פליג אהך דב"ק היו יכולין לומר דמשום הך סברא כיון דס"ס אסור עכ"פ באכילה לא מיקרי ש"ר וק"ל. ועי' מס' מעילה (ד:) פליגי שם אי היתר זריקה או היתר אכילה. ועי' תוס' שם שכ' דלא תלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן די"ל אף ר"ש לא סבר רק לענין טומאה וכמ"כ לרבנן להיפוך. ולכאורה למ"ד היתר זריקה וכו' א"כ מוכח דאף קודם זריקה אין מועלין א"כ משמע דלא כסוגי' דהכא אלא דמותר אף באכילה. ואפשר לחלק בין אין מועלין להתיר באכילה ממש וק"ל ולענין אי פסקינן כר"ש בהך דכל העומד. עי' בא"ע (סי' קכ"ד ס"א) הביא רמ"א שם דעת הר"ן דאם כ' הגט על דבר שטעון שריפה בטל הגט והח"מ תמה ע"ז דהרי גט לא בעי שיעור ואנן לא קיימ"ל כר"ש ע"ש והב"ש כ' דאין זה מוכרח דאין הלכה כר"ש דמהא דפסק הרמב"ם (פ"ד מה' פ"ה) דאשם תלוי אם נודע לו עד שלא נזרק אף לאחר שנתקבל ביום פסול ואי לר"ש הדם יזרוק. כ' הב"ש דאין ראי' די"ל כדפריך הש"ס בכריתות (כד.) אימור דאמר ר"ש בדבר העומד לזרוק וכו' ומה דמשני הש"ס סבר כלי שרת מקדשין אף את הפסול ליקרב אף דהרמב"ם פסק (פ"ג מה' פ"ה הי"ט) כן דמקדשין הפסול ומ"ש הכ"מ שם דהרמב"ם פסק כר"י דבריו תמוהין עי' בה"ז שם. מ"מ י"ל הרמב"ם חילק בין דבר הפסול בגופי' ובין אשם תלוי שנודע לו דהוי חולין למפרע. אך לשון הב"ש תימה קצת שצירף שניהם יחד דבאשם תלוי לא אמרינן כל העומד מטעם הנ"ל ולא מקדש הפסול וכו' וזה א"צ דבחד סגי וק"ל. ואפשר כונתו או או ולא משמע שם כן. ועי' עוד ב"ש שם שכ' להוכיח דהרמב"ם פסק כר"ש מהא (דפי"ג מה' תרומות) והיינו שכ' שם אם נפלה סאה תרומה ולא הספיק להגבי' עד שנפל שני' אמרינן דהוי כאילו כבר העלה היינו משום כל העומד לעלות ע"ש ועי' שעה"מ (פ"ד מה"ג) שדחה קצת ראי' זו דיש לחלק בין דבר שהי' מצד עצמו כי התם דתרומה היא ממון הכהן ובודאי יעלה אבל מה שהוא מחמת מצוה כגון זריקה או שהוא מחמת ד"א אפשר לא אמרינן ע"ש. ומטעם זה כ' דגבי לחם אמרינן שפיר כל העומד לחתוך כחתוך דמי כגון שהוא גדול ביותר אמרינן כן לכ"ע. והביא ראי' מרמב"ם פ"ג מה' מקואות דין כה (דכלים ארוכים מטבל עד מקום המדה ולא יותר וע"כ משים כל העומד וכו' והיינו כנ"ל דכ"ע מודו בהא ע"ש. ועי' בתשו' ש"א (סי' א') שכ' להיפוך לפי"מ שפי' הרמב"ם בפי' המשנה במשנה זו יראה דלא אמרינן כל העומד ע"ש ודבריו צ"ע ולא זכיתי להבין עכ"פ גוף הענין מה שהחליט שם הש"א בפשיטות דעוגה שנשרף ממנה קצת אף שעומד לחתוך מ"מ מיקרי שלם לענין לחם משנה בשבת. אין מוכרח כ"כ. ובשער המלך שם בענין הנ"ל הביא כמה פעמים לשון תשו' ש"א (סי' לח) אבל תשו' זו לא הביא:

והנה מ"ש הכ"מ (פ"ה מה' פרה ה"ד) לפרש שם דברי הרמב"ם שפוסק כר"ש דאמר אוכל שאין יכול להאכיל לאחרים אין מטמא ופרה אדומה מטמא משום הואיל והי' לה שעת הכושר לפדות. עי' חולין (פ:) וב"ק (עו) א"כ ע"כ פוסק כר"ש דאמרינן כל העומד וכו'. כבר תמהו על כ"מ בתשו'. הנ"ל ובה"ז בזבחים (קה.) דהרי הרמב"ם פסק דאין פרה נפדית ע"ג מערכתה וגם פסק דלא כר"ש בהא דאוכל שא"י להאכיל וכו' כמבואר בדבריו (ספ"א מה' ט"א) ע"ש. וליישב קו' הכ"מ בה' פרה הנ"ל. עי' בכ"מ עצמו פ"ו מה' א"ה הק"ו ופ"ג ה"א) עי' היטב שם דיש מקום לומר דהרמב"ם פוסק כן שסופו לטמאות טומאה חמורה וכו' ע"ש שייך דוקא בנבילת עוף טהור ע"ש. ובחולין (פ) ברש"י ותוס' שם. ובב"ק. ובתשו' ח"צ (סי' קז) רמז להמ"ל פ"ו ע"ש. אכן הראי' הנכונה דהרמב"ם פסק דלא כר"ש היינו מדפסק ספ"א מה' ט"א דערל' וכ"ה מטמאין ט"א ות"ל הא הוי כעפרא בעלמא דכל העומד וכו' כמו דפריך הש"ס באמת במנחות (קב:) על נותר ופגול ומשני חיבת הקודש שאני א"כ בערל' וכה"כ מא"ל א"ו דלא כר"ש. וראי' זו הבי' הפר"ח שם באו"ח (סי' קכב) לדחות דעת הרמ"א ע"ש. ועי' שעה"מ שכ' לדחות קצת די"ל בהנך דברים שאין מפורש בתורה מצות עשה לשרוף שהרי הרמב"ם במנין המצות חשיב יותר ופיגול מ"ע שריפתן ואילו ערלה וכה"כ לא חשיב ע"ש א"כ לא אמרינן כל העומד וכו' ע"ש היטב:

והנה הפר"ח הקשה אף לרבנן ס"ס טומאה בעי שיעור בכביצה וא"כ ס"ס האיך מטמאים ערלה וכה"כ הא כתותי וכו' ע"ש. ויראה דמנותר ופיגול לא קשי' לי' די"ל כמו דמשני הש"ס במנחות (קב הנ"ל) לענין כל העומד וכו' דחיבת הקודש שאני. כמ"כ י"ל לענין כתותי וכו' אבל מערל' וכה"כ קשה שפיר. ותי' די"ל באמת אין מטמאין רק מתטמאין דלטומאת עצמן לא בעי שיעור. או נ"מ לענין צירוף אם יש באחר כשר מפחות כזית משהו מצרף ערלה וכה"כ להשלים ע"ש. ועי' שעה"מ הנ"ל שכ' דאכתי קשה לדעת הסוברים דאף לטומאת עצמן בעי שיעור. ואף דבהגהות ש"א שם (ס"א וסי' לח) צידד לומר דאף לדה זו מ"מ מדרבנן מיטמא בכ"ש לא משמע כן וגם הרי עכ"פ אף להסוברי' דמשהו סגי מ"מ לענין הכשר בעי דוקא כביעה כמ"ש תוס' פ' כל שעה. וא"כ קשה האיך משכחת לגבי ערלה וכה"כ הכשר ע"ש בשעה"מ ומדבריו יראה דלענין כתותי יש לתרץ ג"כ כמו שתי' לענין כל העומד וכו' הואיל ואינו מפורש בתורה העשה ע"ש. וזה דוחק דהרי משמע להדיא מדברי כל הראשונים שם בסוכה (לו) בסגיא דאתרוג של ערלה דאף ערלה וכה"כ כתותי' וכו' וק"ל. גם הביאו שס בשעה"מ ובהגהות ש"א לשון תוס' בסוטה פ' ארוסה (כה.) שהקשו קו' זו ערלה וכה"כ נימא כתותי ותי' דאין כל הדברים דומים בענין זה ע"ש. גם הקו' מפורסמת לדעת הפר"ח שצידד לומר דאמת אין מטמאין אחרים רק מיטמאין א"כ ק' כולה סוגיא דר"ח סגן הכהנים דאמר שם שנמנעו מלשרוף נטמא באב הטומאה עם נטמא בולד וכו' משום שמטמא יותר ות"ל הא א"י לטמאות כלל דכיון שנטמא תרומה א"כ דינו בשריפה וכתותי' ע"ש וכן הרגיש השעה"מ. עוד חולק שם עם הגהות ש"א שצידד לומר דבדבר הטעון גניזה לא שייך כתותי. והוא חולק ע"ז והביא ראי' מהא דאמרינן בפ' מצות חליצה (קד שכ' תוס' שם ע"ש. גם חולק על בעל הגהות הנ"ל שצידד לומר די"ל דוקא בדבר מצוה י"ל כתותי וחולק ע"ז והביא ראי' ג"כ מיבמות שם גבי בית ע"ש. וכבר הבאתי במ"א כמדומה לי בשם תשו' הרא"ש שכ' די"ל דלא אמרינן כתותי' וכו' שיהא רק כאילו אינו רק שאינו שלם ונתפרר אבל לא כאילו אינו ומש"ה רק באתרוג פסול אבל לענין טומאה לפי"ז י"ל דס"ס הוי כזית כאילו הכלי חיברן וצל"ע בזה ומיושב הנ"ל. גם מה שתי' הפר"ח דנ"מ לענין צירוף ג"כ צ"ע דס"ס אותו משהו נימא כתותי וכו' וק"ל ולענין הלכה השעה"מ כ' דיש להחמיר כדעת רמ"א בא"ע שם דלא כפר"ח ע"ש אבל עכ"פ מעיקר הלכה יראה דלא פסקינן כר"ש. ועי' עוד שעה"מ שם שכ' להוכיח דע"כ לא פסק רמב"ם כר"ש דהרי פסק סנדל מוחלט חליצה בו כשירה ואי משום דאף בשעת שריפה קרוי בגד כמבואר ביבמות שם זה לא מהני לענין כל העומד וכו' והוכיח זה דהרי פריך הש"ס פרה אמאי מטמא טומאת אוכלין הרי כל העומד וכו' והרי שם כתיב ושרף את הפרה א"כ חזינן אף בשעת שריפה קרוי פרה. א"ו כנ"ל ועי' ילקוט פ' חקת:

עוד רגע אדבר מה דמבואר בסוגיא כאן דאף לר"ש אסור עכ"פ לאכול עד שיזרוק הדם י"ל קצת דוקא כאן הואיל והוא דבר אחר משא"כ באותו דבר כמ"ש התוס' בענין זה וצ"ע וק"ל:

שיטת ר"ח סגן הכהנים כעת אין לי מועד נכון לעיין היטב בסוגיא עמוקה הלזו אשר צריכה דעת רחבה ודעתי קצרה. גם אין לי עת כראוי לעיין בהנהו מילי מעליותא אשר העמיק והעלה הגאון בעל פר"ח ז"ל. אך אכתוב קצת דברים אשר עלו במצודתי לפום רהיטא. ומה שנוגע לענין זה הא כתותי מיכתת שיעורא כבר כ' זה לעיל ע"ש:

תוכן העניינים

פתח הבית חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה