פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף יב.
פה) דף יב ע"א בגמ' ומה אילו דייקינן וכו'. לכאורה קשה אמאי לא פריך כן לר"מ דא"כ שתים ושלש אמאי קיים נימא זה כיון לתחילת שתים וזה לסוף שלש. וצ"ל דפריך לר"י משום דסבר דהלכתא כותי' אבל קשה לדעת הרמב"ם שפוסק בעדות כר"מ א"כ טפי הי' לו להקשות לר"מ דהלכתא כותי' וראיתי בצל"ח שהק' זה ע"ש. גם צריך להבין מה דקאמר אילו דייקינן וכו' והאי דקאמ' שלש בתחיל' וכו' והאי דקאמר חמש בסוף וכו' אם כונתו או או או שניהם יחד ואם נימא שניה' יחד ק' ל"ל כולי האי ת"ל בחדא סגי ואם זה שאמר שלש הוי תחילת שלש א"כ ממילא אף אם האי דקאמר חמש הוי תחילת חמש מ"מ לר"י לאביי אין טועה רק שעה ומשהו ואפש' לומר דבעי לדחות אף אם נאמר די"ל המעש' הי' באמצע בטל העדות ואף דלא סבר הכי דתלינן טעות בשניהם כמ"ש התוס' ד"ה אלא וכו' מ"מ רצה לדחות דאף אם נאמר כן בטל העדות. או אפשר דרצה להוכיח סברתו דלר"י אדם טועה בשלש שעות דאם הוכיח רק מאחד הוי די' לומר דלר"י אדם טועה בשתי שעות. אך לפ"ז קשה אמאי לא פריך גם משתים ושלש דשמא זה נתכוון לתחילת שתים וזה לסוף שלש דודאי נהי שרוצה להוכיח דלר"י אדם טועה בשלש שעות עכ"פ לאביי קשה גם משתים ושלש. וי"ל דמ"מ כונתו רק להוכיח דלר"י טועה בג' שעות וק"ל. או אפשר דכונתו באמת או או ולהכי הקשה רק משלש וחמש וק"ל. רק עדיין קשה הוי לי' להקשות על שתים ושלש דילמא זה כיון לתחילת וזה לסוף וי"ל וק"ל. אולם בלא"ה ק"ק מה דקאמר מה אילו בדקינן וכו' והוי עדות מוכחשת ות"ל אף אם רק אומרים אין אנו יודעין אי בתחילה או בסוף ס"ס הוי עדות שאאילה"ז דס"ס כשיבואו להזים נימא שמא הי' בתחיל' שלש וכו' ונהי דבלא"ה צריך הזמה כולי טעותא כדמסי' הש"ס לקמן ואף לס"ד לאביי לר"מ הרי צריך הזמה על שלש שעות כדי להזים שתיהן אבל אם אין מבררין דבריהם צריך הזמה לחמשה שעות מתחילת שתים עד סוף שש והתורה הצריכה שיהי' באפשר להזים בכל האפשר היותר וצ"ל דלאלומי למילתי' קאמר דהוי עדות מוכחשת ודוחק. אך בלא"ה י"ל דרוצה ליישב למאי שמסיק דלר"מ אדם טועה בשלש שעות וק' קושית תוס' שלש וחמש אמאי עדותן בטיל' נחקור שמא זה שאמר בחמש נימא תחילת חמש. ותי' דלהחמי' לא בדקינן ע"ש. וזה דוקא אם דנין אותם כמוכחשין משא"כ מחמת עדות שאאילה"ז מדוע לא נשאל אותן דמ"ש מכל חקירות דשואלין אותן והבן:
פו) בחי' על ח"מ כ' ליישב מה שהקשה האו"ת על הש"ע דפסק (ס"ס כ"ט) דלעולם מתרצין דברי העדים כדי שלא יהיו כמכחישין עצמן וכאן בש"ס קאמר ומה אילו דייקינן וכו' וכ' שם די"ל [הכא] שאני כיון דהוי עדות שאאילה"ז ע"ש. אכן לשון הש"ס לא משמע הכי. ובגוף קו' האו"ת צ"ל כמו שתי' שם דשאני הכא הואיל ובלא"ה צ"ל שטעו ע"ש. אך קיצר דבריו. ויש להסביר הענין דודאי צריך להבין עדים שאמרו בחודש פלוני נימא שמא הכחישו זא"ז וזה כונתו תחילת חודש וזה סופו ומדוע נחקור אותם להחמיר. ועכצ"ל כיון דבאמת מכחישין עצמן רק אנו שתולין שטעו ע"כ מספק אמרינן שמא הכחשתם באופן שא"א לתלות שטעו וק"ל:
פז) בתוס' ד"ה אלא וכו'. עי' מהרש"א שהקשה לס"ד דתוס' ה"מ להקשו' גם לל"ב דאביי דלר"י אדם טועה שעה וכו' א"כ שתים וחמש נמי נימא זה כונתו לסוף שתים וזה בתחילת חמש והי' בתחיל' ד' ע"ש. וכמ"כ הי' יכול להקשות לרבא אליבא דר"מ אפילו שתים ושלש נמי. ותי' מהרש"א שייך גם בזה וק"ל:
פח) שם בא"ד שלש וחמש נימא ג"כ זה הי' כונתו סוף שלש וכו'. לכאורה הי' נראה שכונתם דהשני כונתו לתחילת חמש דאל"כ הא איכא שתי שעות ממש ולר"מ אין טועה רק שתי שעות חסר משהו. אכן עי' מהרש"א בסנהדרין שכ' שם דכונת תוס' ג"כ כאן באחד סגי והיינו דאמר סוף חמש אין כונתו לסוף ממש. ומ"ש תוס' שם בסנהדרין זה סוף שלש וזה תחילת חמש או או קאמרי וכ"כ המהרמ"ל שם ע"ש:
פט) הקשה לי אחד מן התלמידים אם נאמר דלא אמרי' חמה בקרניתא קאי בשש לאביי א"כ קשה מדוע נקט התנא אחד אומר חמש ואחד אומר שבע בטל וכו' א"כ אמאי לא נקט א' אומר בשש ואחד אומר בשבע ג"כ בטל. והשבתי לו לאביי י"ל כיון דאיהו לא סבר ומה אילו דייקינן וכו'. א"כ י"ל שמא זה שאמר בשש כונתו בסוף שש וזה שאמר בשבע תחילת שבע וכה"ג אפשר דאין היכר בחמה. ואפשר אף אם אידך אומר בסוף שבע וק"ל. אך לפ"ז עדיין קשה לרבא דלדידי' אמרינן ומה אילו דייקינן א"כ אמאי לא נקט שש ושבע. אך ז"א דהרי רבא אית לי' לקמן חמה בקרניתא קאי. עי' ע"ב בתוס' שם. רק אביי לית לי' הך דבקרניתא וכו' ע"ש. ולקמן נכתוב בזה אי"ה ע"ש. אך עדיין קשה קצת לס"ד דתוס' כאן דתלינן טעות בשניהם א"כ היו להו לפ"ז להקשות גם לרבא אליבא דר"י בחמש ושבע אמאי בטל עדותן כיון דאיהו אית לי' חמה בקרניתא קאי א"כ שמא הי' בפלגא דשש וי"ל וק"ל:
ק"ק לי מדוע לא ביאר הרמב"ם כלל. פ"ב מה"ע דבין חמש ושבע לא טעו. ואף דלכאורה אין נ"מ כיון דהוא פסק כר"מ אליבא דרבא א"כ בלא"ה בטל העדות דמה אילו דייקינן והוי יותר משתי שעות הא אכתי נ"מ באם אומר בפי' סוף חמש וזה אומר בפי' סוף שבע או פלגא דשבע דאפשר בתחי' שבע י"ל קצת אף דלא תלינן הטעות בשתיהם אבל במשהו תלינן וא"כ י"ל דהוי סוף שש דחמה בקרניתא קאי אבל עכ"פ נ"מ אח"כ וצ"ע. וגם מדוע לא ביאר הרמב"ם אי סמכינן על שש בקרניתא קאי וצ"ע:
צ) שם בתוס' ד"ה באיזה יום וכו'. עי' מהרש"א היטב ריש הי' בודקין מה שהשיב על מהרש"ל שכ' ליישב קושית רש"י שהקשה שם כמו שהקשו תוס' כאן וכ' לתרץ משום דאי לא באיזה יום אילה"ז דיוכלו לומר טעינו וכו' וכ' מהרש"א דאכתי יכול להזים דיהבי להו כולי טעותא ע"ש. ולכאורה עדיין עכ"פ תי' מהרש"ל נכון דאכתי נ"מ אי שיילינן להו באיזה יום א"צ ליתן כל טעותא רק י"ל כונתו להשיב עכ"פ על לשון רש"ל שכ' דאאילה"ז דמשמע אילה"ז כלל וק"ל. ועי' או"ת (סי' ל') שהאריך בחריפות טובא ליישב דברי מהרש"א באופן אחר ע"ש. עוד כ' מהרש"א שם בשני עדים לא תלינן הטעות ע"ש. ובחי' לח"מ (סי' ל) הארכנו בזה קצת ועי' או"ת שם היטב: ובני החריף מו"ה זלמן נ"י הקשה על הא דמייתי הש"ס ריש אד"מ שטר שכתוב בו באחד בניסן ובאו עדים ואמרו עמנו הייתם אמרינן שמא איחרוהו וכו' אמאי לא קאמר שטעו וצ"ע. וצ"ל דשם איירי שנכתב באיזה יום בשבוע וק"ל. ובלא"ה לכאורה י"ל דלכאורה בטל עכ"פ העדות כיון דלא אמרינן הטעות רק אחר שהוזמו דוקא היכא שמכחישין זא"ז ואמרינן מיד שטעו ונתקיים העדות משא"כ היכא שבתחילה לא הוי אמרינן כלל שטעו רק אחר הזמה נהי דהזמה לא הוי. עכ"פ העדות בטל וצ"ע בזה. וקצת לא משמע כן שם בדיבור הסמוך. ולסברת מהרש"א דבשנים לא אמרינן שטעו ניחא הכל וק"ל:
צא) שם בא"ד וי"ל דמ"מ בעי חקירה מגזה"כ וכו'. עי' מהרש"ל שכ' דמש"ה נאדו תוס' מתי' זה דמ"מ ס"ס הוי חוזר ומגיד ע"ש. ובחי' לח"מ סי' הנ"ל כ' די"ל עפי"מ שכ' להשיג על האו"ת שכ' דע"כ תוס' סברי דאף קודם חקירות א"י העדים לומר מבודין היינו מדכ' לעיל דהש"ס הוכיח בפ' בן סורר דאזלינן בתר רוב בד"נ דאל"כ הוי חוזר ומגיד ות"ל קודם חקירות יכול לחזור ע"ש. וכ' נהי דכ' הפוס' דקודם חקירות יכולין לחזור מ"מ היינו לבטל העדות ולא לקיים והסברא נכונה. ושם כ' דבתשו' מהריב"ל ח"א סי' ח"י יראה דאין סברא זו מוכרחת כ"כ ע"ש. וא"כ י"ל כאן כיון דעכ"פ הוי גזה"כ דבעי חקירות יום א"כ ס"ס קודם חקירות יכולין לחזור לבטל העדות וק"ל. ועי' בחי' הר"ן בסנהדרין שם הביא דעת בעה"מ אם אמרו עדים אתמול הרגו א"צ שוב שאר חקירות וכמ"כ אם אומרים אין אנו יודעים באיזה יום בשבוע כיון שכיונו יום בחודש אב:
והר"ר דוד חולק ע"ז וסובר דס"ס הוי לעולם גזה"כ וצריך כל הני חקירות ע"ש. ולדידי' צריך להבין קצת מ"ש בתחי' הסוגיא מנ"ל דבעי עדות שאילה"ז ואי משום חקירות הרי חזינן דאף בהנך דאין שייך הזמה אפ"ה הוי גזה"כ וצ"ל דלעולם תחילת הטעם הי' משום עדות שאילה"ז ושוב לא חלקה תורה אף במקום דלא שייך [הזמה[אפ"ה בעי לעולם חקירות וק"ל: צב) בתוס' ד"ה לר"מ יהבינן וכו' ונהי שעדות מוכחשת וכו' ולכאורה לעולם כה"ג הוי ספיקא שמא לא טעו המזימים וא"כ אף אם אותו שאמר שתים הי' יכול לטעות אפ"ה הוי ספיקא וק"ל:
קצת צריך להבין אם נאמ' דלא כמהרש"א בתי' ב' הנ"ל אלא אף בשני עדים תלינן הטעות מפני מה לא נטיל הטעות במזימים כמו שהקשו תוס' ומ"ש. ובחי' לח"מ כ' בזה. עוד צריך להבין לדעת המהרש"א דבשנים לא תלינן הטעות א"כ ע"כ הא דפריך הש"ס כאן היינו דוקא בא' אומר שתים וא' אומר שלש וכו' אכתי אמאי צריך שהמזימין יאמרו עד חמש ת"ל אי נימא דהי' המעשה בארבע א"כ ס"ס טעו שניהם עכ"פ וזה לא אמרינן. וצ"ל דמ"מ כיון שעכ"פ חזינן דמכחישין זא"ז וע"כ אחד מהן טעה שוב י"ל שניהם טעו וק"ל:
צג) עי' בסנהדרין שם מה שהק' המהרש"א אמאי לא נחקור נמי בכמה בשעה דנהי די"ל טעו מ"מ לא נצטרך ליתן להו טעותא כ"כ. ועי' מהרש"א שם. ובחי' לח"מ (סי' ל) כ' יישוב לזה ע"ש. וגם צריך להבין לפי' מהרש"א א"כ מאי קאמר הש"ס שם בסנהדרין לרבא דאדם טועה טובא לא שייך לשאול בכמה בשעה אכתי אם יתרמי ששניהם יכונו יחד אז לא אמרינן שטעו וא"כ צריך לשאול בכמה בשעה וי"ל וק"ל. גם צריך לבאר לגבי עדות דיראה לכאורה דתלי ודאי בשעות זמניות דאי בשעות שוות א"כ לא שייך חמש ושבע דלפעמים בשבע עדיין במזרח החמה וכן בחמש להיפוך אך אם בשעות זמניות ג"כ דוחק בעיני דא"כ טעו בקיץ יותר מבחורף וצ"ע קצת. ועי' באו"ח (ס"ס תמג) שם תראה קצת מזה ע"ש וק"ל ובב"ח (סי' תלא) ע"ש: