פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף ה.
כג) דף ה ע"א בגמ' ר"י א"ל וכו' עי' היטב רש"י שפי' דאי לאו אך חלק הו"א דקאי על בין השמשות ט"ו וכו' עי' מהרש"א שהקשה ממ"נ אי דריש ביום א"כ בלאו אך לא קאי אט"ו יאי לא דריש ביום א"כ אכתי אימא גם ליל י"ד ע"ש. ולכאורה י"ל עפ"י מה שכ' לעיל בתוס' ד"ה ואימא וכו' דודאי אי קאי אי"ד מה"ת נאמר דקרא אתי ללילה דודאי פשטות ביום משמע יום דוקא אכן אי הוי קאי על ט"ו הוי מסתבר טפי לומר דאתי גם ללילה כדי שלא לסתור קרא דשבעת ימים דמקשינן חמץ למצה וכנ"ל אח"ז ראיתי בצל"ח שהרגיש בזה ע"ש. אכן עדיין קשה לי אכתי אף בלא אך מ"מ ע"כ קרא לא אתי לט"ו דל"ל קרא דנפקא לן מהיקשא כלעיל וע"כ צ"ל כונת רש"י דלשון ר' יוסי משמע בלא יתורא כלל רק מכח ואי בי"ט מי שרי לזה כ' שפיר דבלא אך עכ"פ לא הי' מוכח מגופה דקרא כלל רק מכח יתורא. ועל ר"י ל"ק הכל טעמא מאי ל"ל אך. ז"א דצריך בלא"ה שלא נאמר מצפרא וק"ל:
כד) שם בגמ' אמר רבא שמע מיני' וכו' קשה לדעת רש"י לקמן (יב: ד"ה אימתי שלא בשעת ביעורו וכו') שפי' פלוגתא דר"י ורבנן דוקא קודם זמן איסור א"כ אי הוי איירי בי"ט הרי הוי אחר זמן איסור. ועי' פי"ז שהרגיש בזה ודוחק לומר דבלא"ה קשה על ר"ע כיון דלפי דרשתו קשה אימא מצפרא וצ"ל אך חלק לדידי' ג"כ א"כ תקשי ל"ל כלל הך דרשא ת"ל מדרשא דאביי דע"כ לא איירי קרא בי"ט דא"כ מקצתו מותר והרי נאמר שבעת ימים. א"ו דהוי ס"ד באמת דשבעת ימים ג"כ לאו דוקא מכח דרשא דאך ובאמת יום ראשון אין כולו בבל יראה. וא"כ הי' מקום לומר דאכילת חמץ ג"כ אין אסור כל יום ראשון דילפינן השבתה מאכילה וא"כ אף אי איירי בי"ט הי' משכח לה קודם איסורו זה דוחק גדול. ואי משום קו' הנ"ל י"ל נהי דר"ע הי' סבר דמשום דרשא דאך לא עבר על ב"י עד חצות י"ט ראשון מ"מ לענין אכילה ודאי אסור וק"ל. וא"כ הדרא קו' הנ"ל על רש"י לדוכתי'. ולפימ"ש לעיל דלרבא ע"כ תשביתו היינו קודם זמ"א. א"כ י"ל להנך תנאי דלא דרשי הך דרשא י"ל באמת אף לאחר זמ"א הוי בשריפה וי"ל עוד בדרכים אחרים ואין להאריך כה) בתוס' ד"ה ואומר וכו'. דברי תוס' אלו צריכין ישוב. וכבר הארכתי בפי' דברי' לקמן פ' אלו עוברין בסוגיא דהואיל. ולקמן דף כח. ושאר דוכתי. ושם תמצאנו:
כו) ע"ב ברש"י ד"ה ש"מ דאי כרבנן ישליכנו לים או לכלבים. עי' תשו' רשב"א (סי' עא) ששאל לו שם השואל המוצא חמץ בביתו בי"ט אי רשאי לשורפו כיון דאנן קיי"ל מתוך ואף די"ל כיון דלדידן אך [וגו'] תשביתו וגו' היינו בעי"ט. א"כ י"ל דלא הוי צורך קצת הואיל והי' יכול לעשותו מאתמול דדוקא אי הי' המצוה בי"ט ראשון הי' צורך קצת (עי' מג"א סי' תמו כ' כן) זה אין סברא לחלק במצוה. והשיב לו הרשב"א דאמת כן דשרי. ואף דמלשון רש"י משמע דלכ"ע אסור מדכ' דאי לרבנן ישליכנו לים וכו' דמשמע אבל שריפה אסור מ"מ אין האמת כן דודאי למאן דיליף חמץ מנותר א"כ אין שורפין קדשים בי"ט דרחמנא אחשבי' לשריפתו משא"כ אי לא ילפינן מנותר והביא ראי' מירושלמי דאיתא שם להדיא מהו להדליק מדורת חמץ מעי"ט והיא דולקת והולכת בי"ט. ומסיק למאן דיליף מנותר אסור ולאידך שרי. ואף דשם איירי דוקא בהדליק מעי"ט מ"מ אין חילוק ע"ש היטב. ועי' פר"ח (א"ח סי' תמו) הביא דברי רשב"א אלו וכ' דהראי' מרש"י אין כלום די"ל כונתו דלא תימא נהי דסבר כרבנן מ"מ בכלל תשביתו הוי שריפה ג"כ. לזה כ' ז"א דדלמא קרא איירי בשאר השבתות ע"ש. ואני תמה מאד על הראי' ומה צריך כלל לדחי' הרי רש"י כתב כל זה לר"ע דלית לי' מתוך אבל לדידן דאית לן מתוך א"כ באמת שריפה אסור. ואי כונת הרשב"א די"ל לרבנן כיון דיכול לפרר ושאר השבתות א"כ ממילא אסור אף לדידן לבער דלא הוי צורך קצת היא ויכול לעשות שאר השבתות א"כ לכאורה במה דחי זה. סברתו דמ"מ מיקרי צורך קצת כיון דרוצה לעשות הביעור באופן זה א"כ גם מרש"י לא מוכח מידי כנ"ל. גם לפי לשון רשב"א דמנותר אף אם הדליק מעי"ט אסור משום דרחמנא אחשבי' וכו'. א"כ תקשי מאי קאמר ש"מ דלית לי' מתוך וכו' דילמא שאני הכא דיליף מנותר דלא שייך לומר מתוך כיון דאף מעי"ט אסור אי דולק והולך בי"ט. אכן זה דעכ"פ מדאמר ר"ע ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו הרי עכ"פ ליכא מלאכה דמתורת מלאכת הותר משום מתוך רק רחמנא מיעטה שריפת קדשים, בי"ט וילפינן חמץ מיני' א"כ תו ליכא אב מלאכה דהרי אף בדולק מעי"ט אסור משא"כ בכל מלאכה וק"ל וקו' ראשונה י"ל ג"כ דכונתו מדכ' רש"י דאי כרבנן מצי לאוקמי בשאר השבתות ול"ל זה ת"ל כיון דאמר ר"ע מצינו להבערה וכו' א"כ חזינן דסובר דהוי בשריפה. א"ו כונת רש"י לדינא אף אי ליתא לר"ע ואמרינן מתוך מ"מ אסור לדידן לשורפו משום איסור. וע"ז שייך שפיר דחיית הפר"ח דכונת רש"י דלא תימא טעמא דר"ע הואיל ומסתמ' גם הבערה בכלל וכל זה דוחק:
ועכ"פ הרוחנו בפלפול זה ליישב מה שהביא הפי"ז בשם תומת ישרים שהקשה מאי קאמר ש"מ לית לי' מתוך דלמא לעולם אית לי' רק כיון דיליף מנותר הרי מיעטה תורה דאין שורפין קדשים וכו' ומה שתי' הפי"ז דשאני נותר דליכא צורך היום משא"כ חמץ דאיכא צורך היום ע"ש. עכ"פ קשה לד לדעת רש"י בביצה דף יב) שסובר דמתוך שייך אף היכא דליכא צורך כלל. עי' תוס' שם שהקשו באמת משריפ' קדשים ושאר קו' ע"ש. ומה שתי' הפר"ח (א"ח רסי' תצה) דשם אזיל אליבא דב"ש זה דוחק גדול. גם מה שתי' דסבר ב"ש וב"ה פליגי בעירוב והוצאה דלא כמסקנא דש"ס ביצה. גם זה דוחק עצום.
אכן העיקר כתי' המג"ש בביצה שם שתי' שריפת קדשים שאני דאחשבי' קרא כמו דאף מעי"ט אסור ע"ש. א"כ הדרא הקו' לדוכתי הא חמץ גמרינן מנותר וק"ל. ולהנ"ל י"ל דעכ"פ פריך הש"ס מדקאמר לשון אב מלאכה דעכ"פ אין אסור מצד אב מלאכ' כנ"ל וק"ל. כז) בתוס' ד"ה וש"מ ועוד אומר רשב"א וכו' לכאורה תימה ג"כ הרי אכתי אף מ"ד הבערה ללאו וכו' מ"מ אמר מי לא מודה דאין שורפין קדשים בי"ט וע"כ צ"ל ג"כ רחמנא אחשבי' א"כ אכתי הא יליף חמץ מנותר וקצת הי' נ"ל דגם כונת תוס' כנ"ל כיון דר"ע לא זכר כלל לימוד נותר רק משום דהוי מלאכה וע"ז כ' שפיר משום דהוי מלאכה וע"ז כ' שפיר משום מלאכה הי' מותר וק"ל:
גם יש לעורר קצת לפי מה דמשמע (שבת עב) דרבא סבר י"ט הוי ל"ת לחוד אי גרסינן רבא בהך דרשא דלבדו ולא מילה שלא בזמנו וכו' א"כ תיקשי אכתי אי תשביתו קאי בי"ט מ"מ רשאי לשורפו דעשה דחי אך כיון דעכ"פ יליף רבא שם דשרפת קדשים ומילה שלא בזמנה לא דתי והיינו הואיל ויכול לעשותו למחר א"כ כמו כן לענין תשביתו. אך אי נאמר כסברת המג"א (סי' תמו) שכ' דמש"ה הי' שייך מתוך גבי חמץ אי הי' העשה ביו"ט ראשון ולא דמי לשריפת קדשי' דלא מיקרי צורך קצת א"כ כמו כן לענין עשה דחי ל"ת י"ל כן [אכן ס"ס י"ל כן כי הרי כ' תוס' דודאי אם צריך לאפר א"כ ודאי שרי רק קרא איירי סתמא א"כ ס"ם לא קבע קרא רק דרך דחי' רק אם לפעמים א"צ לאפר ואז באמת דחי [ול"נ עיקר הטעם משום דהוי עשה ול"ת] ולא נעלם מאתי די"ל מה"ת נאמר דקבע קרא מצוה במקום דחיי' לאו מ"מ אין זה מוכרח כ"כ ואם נאמר דרבא סובר ג"כ דיו"ט הוי עשה ול"ת ניחא ועפי"ז י"ל ג"כ לשון תוס' הנ"ל די"ל ודאי אי משום דגמר מנותר א"כ הוי רק לאו הבא מכלל עשה י"ל שפיר דדחי עש' לל"ת. וכבר כ' בזה בפ' תמיד נשחט (סג:) אי אמרינן עשה דוחה לאו הבא מכלל עשה וק"ל. אך זה יש לדחות דהרי חזינן דנותר אף דהיא עשה אפ"ה אין שורפין ביו"ט וק"ל: כח) ועתה נבוא לבאר קצת דיעות הפוסקים בענין שריפת חמץ שנמצא ביו"ט השייך לענין דכאן הנה לקמן (ו.) אמר ר"י אמר רב המוצא חמץ בביתו ביו"ט כיפה עליו כלי וכו'. ועי' רש"י שפי' דלא מצי לטלטולי ובל יראה לא עבר הואיל וביטלו ע"ש. א"כ יראה אי לא ביטלו שפיר יכול להשביתו ביו"ט. אך עדיין אין מבואר אי כונתו שהי' יכול לשורפו או דוקא רק לפררו וכו'. ועי' ב"ח א"ח וריש סי' תמו) שהוכיח מרש"י לקמן (לו.) בסוגיא דמי פירות שכ' שם גבי אם לש ישרף מיד דלא בי"ט רק בחה"מ ע"ש. א"כ יראה דהבערה אסור ע"ש. ועי' פר"ח סי' הנ"ל שכ' דאין זה מוכרח די"ל כונתו לקמן כיון דעדיין לא נתחמצה העיסה יכול לבטלו ומש"ה אין רשאי לשרוף משא"כ אי לא ביטל. רק כ' דמלשון רש"י כאן גופי' משמע כן מדכ' כופה וכו' הואיל ולא מצי לטלטולי משמע דאי לא ביטלו הי' יכול לטלטולי אבל לא לשרוף ע"ש:
והנה צריך להבין הכל טעמא מה אמאי אין רשאי לשורפו הא מבואר בש"ס כאן ש"מ לר"ע ל"ל מתוך. א"כ לדידן דאית לן מתוך יהא רשאי לשורפו. ומה שתי' המג"א (סי' תמו) על זה נאריך לקמן. אכן י"ל זה דוקא לר"י דאין ביעור חמץ רק שריפה אבל לרבנן לא שייך זה כיון שיכול לפררו. ואף לדעת רש"י בפסחים (ב.) דאמרינן מתוך אף שלא לצורך כלל ע"ש מ"מ מודה דמדרבנן אסור ע"ש. וט' בר"ן שכ' דאי לא ביטלו מותר לשרוף משום מתוך ע"ש. ולכאורה לר"י ניחא אלא לרבנן א"כ הא יכול לפרר אך י"ל דעכ"פ לפרר אסור משום דהוי מוקצה ולענין מוקצה לא אמרינן מתוך ובפרט כי הרבה סוברים דאף לצורך אוכל נפש ממש לא הותר מוקצה. ע' מג"א (סי' תקט ס"ק טו) ע"ש ואי משום האיך העמידו חכמים דבריהם במקום דאו' ע' מג"א (סי' תמו) דהרבה פעמים מצינו כעין זה והוי כמו עשה ול"ת במלאכה דאו'. וא"כ י"ל כיון דרבנן אסרי הפירור ממילא הוי ההבערה צורך קצת וק"ל. אך א"כ הי' לו לר"ן להשמיענו דשריפה צריך שתהי' דוקא במקומה אבל לא ע"י טילטול וק"ל. ע"כ נראה או דהר"ן אזיל באמת דוקא לר"י כאן או אפשר דנהי דהי' מצי לפרר מ"מ כיון דשריפה ג"כ בכלל השבתה אין לכוף אותו לעשות ההשבתה דוקא דרך פירור דכמו באוכל נפש כגון בישול אף שהי' יכול לבשלו גם בחמי חמה דאין בזה מלאכה מ"מ יוכל לבשלו בחמי אור כמו כן י"ל בזה כל צורך קצת יכול לעשות באיזה אופן שירצה וק"ל והנה אם נאמר דמותר בלא ביטלו לשרוף ביו"ט משום מתוך צריך לדעת מהו הצורך קצת אם נאמר דקיום מצות תשביתו הוי הצ"ק א"כ קשה משריפת קדשים נימא ג"כ מתוך ואפ"ה אסרה תורה לשרוף. ואפשר לומר ודאי בשריפת קדשים הוי גזה"כ ולקמן נאריך בזה. רק לפי"ז קשה א"כ מאי קאמר הש"ס כאן ש"מ ר"ע ל"ל מתוך וכו' דילמא אית לי' ושאני הכא הואיל וילפינן מנותר כמו שהקשה באמת הרא"ש מלוניל שהביאו הפי"ז וע"כ לומר דקדשים לא מקרי כלל צורך הואיל ויכול לעשות למחר רק חמץ אי הי' תשביתו קאי אט"ו דהוי יו"ט ראשון הוי שפיר צורך היום א"כ במוצא חמץ ביו"ט אמאי לא מיקרי צורך היום ובלא"ה תי' מג"א דחוק. ע"כ י"ל דסברי ודאי לירך מצוה לא מיקרי צורך קצת רק כדי שלא יעביר על ב"י מיקרי צורך קצת וא"כ ניחא. אך צריך להבין קצת כיין דכל עיקר הצ"ק יהי' משום ב"י הלא כדי שלא לעבור על ב"י יוכל לפרר או לזרות לרוח וכו' רק העשה אינו מקיים רק בהבערה לר"י ומשום העשה לא מיקרי צורך קצת. אכן י"ל דמ"מ מיקרי צ"ק ולא יקרא שלא לצורך הואיל ויכול לעשות באופן אחר כנ"ל וק"ל. או נאמר ודאי הא דקיום מ"ע לא מיקרי צ"ק הואיל ויכול לעשות למחר א"כ ממ"נ אי יפררנו וכו' א"כ תו לא יוכל לקיים המ"ע כלל א"כ הדר מיקרי צ"ק ואי לא יפררנו וכו' הוי צ"ק משום ב"י. ומש"ה סברי הפוסקים דמותר לשרוף בלא ביטלו משום ב"י ולר"י וכנ"ל וק"ל:
ועפי"ז יש לפלפל קצת לדעת הגאונים דחמצו של ישראל ברשות נכרי אינו עובר וכבר ביארנו בפ' כל שעה דעכ"פ העשה דתשביתו אין מקיים בזה א"כ הדר הקו' לדוכתי' לענין ב"י יכול להפקידו בבית עכו"ם ולמחר יקיים העשה דתשביתו וק"ל ואין להאריך בזה. כט) ועי' רמב"ם פ"ז מה' חו"מ שפוסק כופה כלי וכו' ועי' מ"מ שכ' דמלשון זה משמע אף בלא ביטלו אין רשאי לשרוף וע' כ"מ שם. וצריך להבין אמאי לא נימא מתוך וכו'. ולכאורה יש ליישב בפשיטות די"ל ודאי צורך מנוה מיקרי מתוך וכו' רק אפ"ה כיון דיכול לפררו לא מיקרי צ"ק ופירור וכו' אסור משום דהוי מוקצה דלא שרינן לצורך אוכל נפש וכנ"ל. ואי כיון שאסור לפררו א"כ יהא שרי לבערו משום מתוך י"ל כיון דמן התורה אסור לבערו הואיל ויכול לפררו ואף דרבנן אסרו לפרר משום זה לא נקל להתיר איסור דאו'. אף שכ' לעיל הסברא להיפוך מ"מ י"ל ועי' בטור (סי' תמו) הביא ג"כ דעות אלו בתחילה כ' דאין רשאי לפררו אף בלא ביטל הואיל ואין יכול לבערו כדין ע"ש. ח"כ יראה כונתו לכאורה דמשום ב"י לא הוי צורך קצת רק משום המצוה דתשביתו וכיון שבלא"ה אין יכול לקיים המצוה אין רשאי לפרר אבל אי הי' יכול לקיים המצוה בפירור הי' עושה כן. וצריך להבין אכתי יפרר משום בל יראה עי' פר"ח שם ואי משום דחכמים העמידו דבריהם כנ"ל. א"כ מה יתן ויוסיף אם הי' מקיים ג"כ העשה דתשביתו. ואפשר אם הי' גם עשה הי' עשה ול"ת דחמץ דוחה עשה ול"ת דיו"ט ודוחק [ולקמן נזכיר עוד]. עוד הביא הטור בשם הר"ר יחיאל שחילק בזה וסובר דיכול לשרוף משום מתוך וכו' ולדידי' צ"ל הא דבקדשים לא אמרינן מתוך משום דמצוה לא הוי צ"ק רק הכא משום ב"י. או נאמר דהוא פסק באמת כחכמים ולא גמרינן מנותר. וא"כ י"ל בנותר הוי באמת גזה"כ. ואין להאריך בזה כי אכתי קשה מאי קאמר הש"ס לר"ע ש"מ ל"ל מתוך שמא טעמי' משום דגמר מנותר וק"ל: והנה בש"ע (סי' תמו) פסק המחבר דאסור לפרר וכו' ועי' מג"א שכ' טעמים אמאי לא דחי דאו' לדרבנן ע"ש. ולבסוף כ' נהי דחכמים אוקמו דבריהם וכו' מ"מ הא חמץ הוי ג"כ עשה ול"ת ע"ש. ולכאורה צ"ע דהרי שריפת קדשים אף למ"ד י"ט הוי רק ל"ת לחוד אפ"ה לא דחי. ולכאורה הטעם הואיל ויכול לעשות למחר א"כ כמו כן נהי דהוי עשה ול"ת מ"מ הרי יכול לקיים עכ"פ העשה למחר. ואפשר כונתו על יום שביעי של פסח. או לדידן דפסקינן כרב אשי בשבת (כד.) (דיו"ט הוי עשה ול"ת ולדידי' י"ל היכא דדחי אין חילוק בין יכול לעשות למחר או לא וק"ל. ואף להנך אמוראי שם דסברי יו"ט הוי ל"ת לחוד ואפ"ה ילפי מקראי דלא דחי ג"כ אין מוכרח כ"כ לומר דהטעם הואיל ויכול לעשות למחר. עי' רשב"א בחידושיו לשבת שם שמשמע דאין חילוק ע"ש. ועי' תוס' יבמות (עב. ד"ה שלא חילקו בהדיא להנך אמוראי בין יכול וכו' ע"ש:
עוד כ' המג"א שם די"ל משום משהא כדי לבערו אינו עובר עליו וא"צ לדוחק כל התי' ע"ש. ולכאורה אכתי ממ"נ אי שרית לי' איסור דרבנן שלא לעבור על לאו דאו' גם משום עשה הי' לנו להתיר וזה לא משמע דמשהא כדי לבערו גם העשה לא תחול עליו וק"ל:
עוד כ' רמ"א שם גם לשורפו במקומו אסור ועי' מג"א שהקשה נימא ג"כ מתוך ע"ש ותי' דבמצוה לא אמרי' מתיך. והא דקאמר הש"ס ש"מ לר"ע וכו' היינו אי הי' תשביתו קאי ביו"ט הי' שפיר צורך קצת ע"ש. וזה דוחק מאי יתן ויוסף אי קרא קאי בי"ט הא המצוה לכאורה נמשכת ודאי כל שבעת ימים גם בי"ט אחרון יהא שרי כיון דשוב לא יוכל לקיים המצוה א"כ מדוע לא יקרא צורך קצת וק"ל. ע"כ הי' נ"ל כנ"ל כיון דמפרר אסור דכה"ג לא שייך מתוך דמוקצה לא שרינן בכי האי וכן לזרות וכו' דהרי המג"א לא הקשה משום מתוך רק אהבערה ולא אמפרר וכו' א"כ י"ל לא מיקרי צ"ק הואיל ויכול לפרר מן התורה ונהי דרבנן אסרו פירור מ"מ לא נוכל להקל משום זה בדאוריי' והכל כנ"ל וניחא שפיר דאסור. והא דקאמר הש"ס ש"מ לר"ע וכו' ואמאי הא יכול לפרר י"ל ודאי לר"י א"כ הוי המצוה גופי' צורך קצת כיון דפירור לא מהני רק לב"י ולא לקיום עשה דתשביתו אבל הרמ"א פסק להחמיר כרבנן א"כ בפירור מקיים ג"כ העשה רק דרבנן אסרו ומשום זה לא נקל בדאו' וכנ"ל וק"ל:
אך עפי"ז עדיין קשה משריפת קדשי אמאי לא נימא מתוך. וע"כ צ"ל דכאן עדיף משום ב"י א"כ הדרא קו' לדוכתי' אף לר"י הרי עכ"פ יכול לפרר ותו לא עבר על ב"י [וי"ל כנ"ל דא"כ לא תתקיים העשה כלל וכה"ג ודאי מיקרי קיום עשה ג"כ צורך קצת רק אנן פסקינן שפיר דאסור הואיל ואפשר לפרר רק חכמים אסרו פירור והבן כ"ז היטב כי נ"מ טובא לדינא ופלפולא. וכבר הבאתי לעיל לשון תשו' רשב"א (סי' עא) שכ' ג"כ דשרי לשרוף ומשמע שם אף לרבנן וכבר כ' לעיל אף דיכול לפרר מ"מ י"ל מיקרי צורך היום כנ"ל. ומלשון הרשב"א שם לא משמע לומר הטעם הואיל ואסור לפרר ממילא מיקרי הבערה צורך קצת וכמו שכ' לעיל לדעת הר"ן מ"מ מדבריו שם יראה אף במקום שמותר לפרר מותר גם לשרוף ע"כ צ"ל כנ"ל דצורך היום יוכל לעשות באיזו אופן שירצה והבן:
ל) עתה נחזור בביאור דעת הטור והרמב"ם שפסקו דאף אי ביטל אין רשאי לשרוף ובש"ס מוכח דאמרינן מתוך גם ליישב קו' הרא"ש מלוניל הרי ילפינן מנותר דאסור לשרוף ביו"ט:
עוד נזכיר מה דקשה בתוס' ד"ה ש"מ הבערה אב מלאכה וכו' ועוד אומר רשב"א וכו' הרי אף אי הבערה ללאו יצאת ע"כ אסור ביו"ט שלא לצורך משריפת קדשים ונדרים ונדבות אף שכבר כ' לעיל לישב מ"מ נבאר הדברים עתה היטב:
הנה דעת רש"י בביצה (יב.) דשפיר אמרינן קדשים ע"ש. ועי' מג"ש שם שתי' חדא דגם זה הוי כמו צורך גבו' וכמו שמיעטה תורה גבו' מלכם ולא לגבו' למעוטי נדרים ונדבות כמו כן צורך מצוה. ואף דלדעת רש"י שלא לצורך כלל שרי מ"מ זה גרע מגזה"כ כמו דודאי מודה רש"י לענין נדו"נ כנ"ל. וכדי להסביר יותר י"ל דנהי לרש"י לא בעי צורך קצת היינו צורך היום לא בעי אבל עכ"פ צריך שיעשה הדבר לצורך וגבו' מגזה"כ לענין זה גרע דהוי שלא לצורך הדיוט כלל וק"ל. וכעין זה כ' הפי"ז ע"ש. עוד תי' שאני שריפת קדשים דרחמני' אחשבי' באש תשרופו הוי טפי מלאכה כמו שכ' רש"י לענין אכילת כלב לענין תרומה ע"ש לקמן (כז.):
והנה לשני תי' אלו קשה כנ"ל מאי קאמר הש"ס ש"מ מדר"ע דל"ל מתוך הא ילפינן מנותר כמו שהקשה הרא"ש מלוניל כנ"ל.
ובלא"ה לתי' ב' של המג"ש קשה טפי ס"ס רחמנא אחשבי' וכו' ועי' שער המלך (פ"א מה' יו"ט) הרגיש קצת בזה. אך מה שכ' גם הוא לתרץ דחוק מאד. אכן לתי' קמא של המג"ש י"ל שפיר כיון דודאי מצד סברא חיצונה היינו אומרים דצרכי גבו' מהני ביו"ט רק דרחמנא מיעטה מן לכם ולא לגבו' א"כ הוי רק לאו הבא מכלל עשה ולא שייך מה דאמר ר"ע והתורה אמרה לא תעשה וכו' ולא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא דז"א כמו שכ' תוס' בביצה (יג. ד"ה דאמר לך מני) ע"ש:
א"כ מיושב שפיר דעת הטור בדיעה קמייתא (סי' תמו) שכ' דאסור לשרוף ביו"ט אף אי לא ביטל דנהי דהש"ס הוכיח מר"ע דל"ל מתוך דאל"כ אינו עובר בלאו רק בעשה מ"מ עכ"פ אסור לשרוף וק"ל ואף דדעת הטור (בסי' תקיח) כתוס' ורא"ש דשלא לצורך כלל לוקה אף ביו"ט רק בעי צורך היום קצת מ"מ י"ל דודאי מצוה מיקרי צורך היום ואין צריך לדוחק המג"א ואפ"ה אסו' מחמת לכם ולא לגבו' כמו נדו"נ כנ"ל:
ועפי"ז מיושב ג"כ דעת התוס' בשם רשב"א בד"ה לחלק יצאת וכו' שכ' דלא הי' אסור ביו"ט למ"ד ללאו וכו' דקשה אטו מי לא מודה דאסור לשרוף קדשים ביו"ט. ולהנ"ל י"ל דכוונת רשב"א דודאי אסור לשרוף קדשי' מגזה"כ מקרא דעד בוקר והנותר וכו' או מעולת שבת כמבואר כ"ז במס' שבת. וא"כ הוי רק עשה ור"ע אמר לאו. אף דלפי"ז אין מדויק לשון תוס' דלא הי' אסור ביו"ט אך י"ל דעיקר הכונה לא הי' אסור הבערה ביו"ט שלא לצורך וכאן רק מגזה"כ ואין להאריך בזה. ומה שעומד לנגדי דאם נאמר דהוי גזה"כ דמצוה וגבו' לא יקרא צורך קצת לדעת הרא"ש ותוס' ולדעת רש"י אף אי שלא לצורך כלל מותר אפ"ה מיעטה תורה צורך גבי' או מצוה גרע טפי א"כ קשה אמאי התירו להוציא לולב וש"ת לרה"ר. ואפשר ס"ת י"ל עדיף טפי דהוי צורך היום לגמרי אבל מלולב קשה. וע"כ נאמר דצורך מצוה שאין יכול לעשות למחר ודאי הוי צורך היום וזה דאסרינן שריפת קדשים הואיל ויכול לעשות למחר. והא דאמרינן נדרים ונדבות אי לאו דמעטינהו קרא הוי מתוך וכו' עי' ביצה (יב), צ"ל דההיא לא מיקרי אפשר לעשות למחר דכל שעתא ושעתא מצוה בפני עצמה שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם וק"ל אך א"כ כיון דממעט קרא נדרים וכו' א"כ ס"ת ולולב נמעט. וצ"ל דמצוה לא הוי כמו גבו' ולקמן נזכיר מזה וא"כ קשה מה קאמר ש"מ לר"ע ל"ל מתוך וכו' ת"ל הא יכול לעשות למחר. ולומר כסברת מג"א אי הי' תשביתו בי"ט הי' שייכות המצו' היום זה צ"ע אטו מי לא חל כל שבעת הימים העשה דתשביתו ומה תלי בהתחלת המצוה ולומר דהטעם הואיל ואין יכול לעשות מאתמול. ז"א דהרי שריפת קדשים הי' אף באופן שלא הי' יכול לעשות מאתמול וגוף קרא דלא תותירו ממנו וכו' איירי ג"כ באופן זה. וגם מחמץ קשה מדוע פסקו דאין יכול לשרוף כשמצאו רק ביו"ט זה ג"כ הוי לכאורה דבר שאין יכול לעשות מאתמול וק"ל:
ע"כ נ"ל כדעת רש"י ורמב"ם לפי פי' מ"מ בהל' יו"ט פ"א דאף שלא לצורך כלל ג"כ שרי מה"ת רק בגבוה הוי גזה"כ לכם וכו' וצורך מצוה הוי ג"כ כמו צורך גבו' רק היינו דוקא מצוה דומיא דגבו' כמו נדרים וכו' דכל עיקר מתוך שלא יהא שלחנך מלא וכו' דזה יכול לעשות למחר רק כל שעתא מצוה באפי נפשה וכמו כן בכל המצות כה"ג מיעטה תורה אבל מה שהוא צורך היום לגמרי שאין יכול לעשות למחר זה לא מיעטה תורה:
א"כ ממילא ניחא הכל הש"ס קאמר שפיר ש"מ מדר"ע וכו' אי אמרינן מתוך א"כ ממילא אף שלא לצורך כלל רק דקרא מיעטה א"כ לא הוי רק עשה וכנ"ל אבל לולב וס"ת שפיר הואיל ולא שייך יכול לעשות למחר וק"ל. ואמת כי אף לפי' תוס' בביצה שם יש מקום לומר כן דנהי דלא אמרינן מתוך רק בצורך קצת מ"מ באפשר למחר לא מיקרי צורך קצת כ"כ כמו א"א לעשות וכו' ולכך אמרינן מסתמא לא מיעטה תורה רק מה שאפשר לעשות מ"מ זה דוחק אבל לרש"י ורמב"ם ניחא טפי דהתור' לא מיעטה רק שלא לצורך כלל דמותר ג"כ בהדיוט אבל צורך קצת לא מיעטה וק"ל. וגם ע"ז ק"ק דאכתי אמאי לא ביארו הפוסקי' דעכ"פ ביו"ט אחרון דהיינו שביעי של פסח שרי בערו דתו אין יכול להמתין עד מחר והוי כמו לולב וס"ת. אכן לכאורה אף לדעת מג"א משמע דשביעי של פסח באמת מותר כמו שכ' הב"ח ע"ש בספרו ובתשו' ע"ש. ולא נעלם מאתי מה שיש לומר וליישב תי' המג"א אילו הי' תשביתו בי"ט הי' מצוה שיש בה שייכות לי"ט כמו לולב וס"ת אם שיכול לעשות למחר מיקרי צורך משא"כ כיון דקאי על עיו"ט אין בה שייכות ליו"ט כלל וכמו כן שריפת קדשים וכן חמץ אף שמצאו ביו"ט (מ"מ) ולא הי' יכול לעשות מאתמול מ"מ אין בה שייכות ליו"ט דזה הוי ע"ד קרי והזדמן כמו מכשירין שא"א לעשותן מערב שבת במילה דחי שבת ואפ"ה בנתפזרו הסימנין לא אמרינן דדחי משום דזה הי' רק על דרך ההזדמן. וא"כ ניחא אף בשביעי של פסח אסור לשרוף מ"מ אין דעתי נוחה בכך ויותר מסתבר אשר מודים באמת בז' ש"פ כמ"ש גם הב"ח כנ"ל:
העולה מזה די"ל דעת הסוברים דאסור לשרוף אף דאמרינן מתוך. אך עדיין אין זה מעלה ארוכה לדעת הרמב"ם שפסק ופ"ג מהל' יו"ט ה"ט) אין שורפין קדשים ביו"ט משום דהוי עשה ול"ת ואי אמרינן מתוך רק דהתורה מיעטה א"כ לא הוי רק עשה ומלשון רמב"ם משמע דחייב אף מלקות ועבר על עשה ול"ת ועי' לח"מ שם שהקש' כעין זה ומה שתי' קשה להבין. וכן מ"ש הלח"מ פ"א הט"ו שהקשה שם ג"כ על הרמב"ם שכ' המבשל לנכרים וכו' אינו לוקה משום הואיל ת"ל משום מתוך ומה שתי' דלכם מיעטה ואהדרה לאיסורא קמא זה קשה. א"כ הדרא קו' התוס' שם בביצה (יב. ד"ה השוחט) לדוכתי' מאי קאמר דאמר לך ב"ש הא מיעטה תורה נדו"נ. ובאמת כי הרגיש בזה שם הלח"מ עצמו. ומה שתי' קשה להבין ע"ש. ואף שיש לתרץ דהרמב"ם סובר כפי' הר"ז הלוי שם שפי' דהי' סבר דלכ"ע נו"נ קרבין ע"ש. וכ"כ באמת השעה"מ (פ"א מה' יו"ט) הנ"ל ע"ש מ"מ זה דוחק. וגם להנ"ל אי סבר רמב"ם אהדרי' לאיסור' קמא א"כ קשה מה קאמר כאן ש"מ ר"ע ל"ל מתוך ת"ל כיון דתורה מיעטה מצוה מלכם וכו'. א"כ ממילא הדר לקמא ושפיר קאמר ר"ע לא תעשה כל מלאכה וק"ל:
ע"כ נ"ל עי' יבמות (דף ה' תוס' ד"ה כולה וכו') שהקשו ל"ל קרא דכלאים בציצית לומר עשה דוחה ל"ת ת"ל מדאיצטריך קרא למעוטי שריפת קדשים הואיל ויכול להמתין עד מחר א"כ מוכח בעלמא דחי ותי' שאני התם דס"ד דדחי משום דאפילו אוכל נפש שרי וסבר כמ"ד נדרים וכו' קרבין דלמ"ד אין קרבין לא צריך קרא ע"ש. יראה מדבריהם אלו דצורך מצוה נמעט ג"כ משלכם וצריך להבין דמשמע אי לאו מה שכ' דס"ד דדחי משום אוכל נפש הי' מצי רבא שפיר לסבור כמ"ד נדרים וכו' אין קרבין ואפ"ה בעי קרא למעוטי שריפת קדשים והיינו משום דס"ד עשה דחי ל"ת וזה לא גמרינן מנו"נ דהתם לא שייך עשה וק"ל ופשוט [ויש לפקפק בזה דהרי גם גבי נו"נ שייך עכ"פ עשה דבאת שמה והבאת שמה עי' מס' ר"ה (ו.) ואי משום שהי' יכול לעשות מאתמול לכאורה מילה שלא בזמנה ג"כ כן ואפ"ה הוי ס"ד דדחי. גם לכאורה דוחק לחלק בין יכול לעשות מאתמול או אפשר לעשות למחר וק"ל. ועי' בכעין זה בס' טורי אבן למס' חגיגה (ז:) ובס"ס אבני שוהם לחגיגה שם ע"ש.] וכמו כן מוכח בשבת (כד:) דיליף שם הך דשריפת קדשים אין דוחה יו"ט ולא מייתי לכם ולא לגבו' והיינו דזה לא הוי עשה רק מקרא דעולת שבת וכו' מייתי שפיר דהוי עשה דתמיד וק"ל:
ועפי"ז מיושב קו' התוס' בשבת שם ד"ה ולא מילה שלא בזמנה וכו' שהקשו במס' ביצה משמע דרבא סובר יו"ט הוי עשה ול"ת א"כ לא צריך קרא וע"ש מה שתי' דס"ד יליף בק"ו מנו"נ ע"ש. ולכאורה הדבר תמוה דהרי נו"נ למ"ד קרבין טעמא איכא משום מתוך ועי' רשב"א בחידושיו שם הקשה זה באמת. ולהנ"ל ניחא דס"ד לא גרע מאוכל נפש וק"ל. ומעתה י"ל דרבא סובר אף כמ"ד נו"נ אין קרבין ואפ"ה בעי קרא משום כיון דס"ס לא הוי רק לאו הבא מכלל עשה וא"כ הדר ס"ד דעשה דשריפת קדשים דחי זה יזה לא שייך גבי נו"נ וק"ל ואף דעדיין לא יתיישב קי' תוס' ביבמות הנ"ל עפ"י ואכתי ל"ל סמוכין בכלאים ת"ל אי לא דחי עשה ל"ת א"כ ל"ל למעוטי שריפת קדשים אי משום דלא גרע מאוכל נפש זה ידעינן מלכם ואי נישום דס"ד דדחי א"כ חזינן דדחי וק"ל. עכ"פ קו' תוס' שם י"ל באופנים אחרים גם י"ל לפי הנ"ל דנהי דהוי ידעינן דדחי לאו הבא מכלל עשה מ"מ לא הוי ידעינן דנדחי ל"ת ממש וק"ל:
ועכ"פ הרוחנו דרבא שפיר סבר יו"ט הוי עשה ול"ת וגם סבר שפיר כהלכתא דנו"נ אין קרבין ואפ"ה בעי קרא וק"ל. אך עפי"ז עדיין קשה איך מסיק רב אשי התם בשבת הוי לי' יו"ט עשה ול"ת וכו' ומה מהני אי לאו הנך קראי הא ס"ד דהוי עכ"פ צורך דלא גרע מאוכל נפש ואי משום לכם א"כ מה קאמר הוי לי' יו"ט עשה ול"ת אכתי לידחי עשה דשריפת קדשים כנ"ל. א"כ צ"ל חד מתרי או דר"א סבר צורך מצוה לא מיקרי צורך קצת אפילו מסברא ולא צריך קרא ע"ז והא דצריך לכם למעוטי גבוה או דאתי למעוטי שלמים דהוי ס"ד הואיל ויש להדיוט חלק בהן כאשר הארכתי בזה לקמן פ' אלו עוברין. או דסבר ר"א דאמרינן אהדרי' לא"ק:
א"כ י"ל שפיר דעת הרמב"ם שפסק אין שורפין קדשים ביו"ט דהוי עשה ול"ת משום דאיהו פוסק כר"א וע"כ משום דאהדרא לאיסורא קמא וכמו כן פסק בהמבשל לנכרים או לכלבים ג"כ אי לאו משום הואיל הי' לקי שפיר כיון דתורה מיעטה לכם ולא לנכרים וכו' ג"כ א"כ הדר לאיסורא קמא. אבל רב יצחק בר אבדימי דביצה ויבז דאמר לתנא דאמר לך מני ב"ש וכו' הוא סבר כרבא דלא אהדרא קרא לא"ק ולהכי קאמר שפיר ב"ש היא. וכמו כן רבא לשיטתו כאן בפסחים קאמר שפיר ש"מ ל"ל לר"ע מתוך דאל"כ לא הוי כלל לאו רק עשה כנ"ל. ויש לתת תבלין ליישב גם קושי' תוס' דביצה שם שהקשו על ר"י בר אבדימי הנ"ל טעמא מאי אמאי לא נימא אהדרי' וכו' י"ל ר"י סבר כרבא דמפיק שריפת קדשים מלבדו וסבר ג"כ די"ט הוי עשה ול"ת. א"כ קשה ל"ל קרא וע"כ כנ"ל משום דלא גרע מאוכל נפש ואכתי הרי מיעטה קרא נו"נ וכמו כן מצוה כנ"ל. וע"כ ישום נהי דמיעטה קרא מ"מ הוי רק לאו הבא מכלל עשה א"כ ע"כ לא הדר קרא לא"ק כנ"ל משא"כ ר"א דע"כ לא יליף כלל דרשא דלבדו דבלא"ה כיון דמשני י"ט הוי עשה ול"ת כנ"ל א"כ לדידי' אמרינן אהדרא קרא וניחא הכל. ובאמת במה שכ' ליישב דעת הרמב"ם פ"א במ"ש דהמבשל לנכרים או לכלבים דאינו לוקה משום הואיל ת"ל משום מתוך כמו שהקשה הלח"מ. ובזה לכאורה שייך תירוצינו הנ"ל כיון דשם כלל ג"כ מי"ט לחול וכה"ג ודאי אמרינן מתוך ובהא לא מיעטה קרא. אכן י"ל עכ"פ נקט הואיל משום אחרינא או נאמר דזה גרע טפי וכ"כ המפרשים די"ל נהי שלא לצורך כלל מותר היינו שלא לצורך היום אוכל נפש אבל לצורך מחר ודאי אסור ע"ש בשעה"מ אכן עפי"ז אפשר בלא"ה מנכרים וכלבים ג"כ לא קשה די"ל זה מיקרי ג"כ שלא לצורך כלל ואין להאריך בזה. עכ"פ מה שפסק הרמב"ם און שורפין קדשים משום דהוי עשה ול"ת נכון:
לא) ואגב נזכיר קצת פרטי דברי' מענין מתוך. דברי מג"א ריש סי' תקי"ח תמוהים מאד מה שהשיג שם על הסוברים דלא אמרינן מתוך בשאר מלאכות רק בהוצאה והבערה הואיל וכתיב בהו וביום השבת. והשיג מסוגיא דהכא ודבריו תמוהין. וראיתי בס' שחיבר הגאון מ' יהונתן ז"ל שהרגיש בזה: ולדעת תוס' ורא"ש דצריך צורך קצת דוקא אי נימא הא דמיעטה תורה לכם ולא לנכרים ולא לכלבים אי נימא דמיעטה תורה אף במקום צורך קצת או דילמא רק מיעטה תורה היכא דאין לו צורך כלל בזה ועי' במג"ש (בביצה יב שם) שהוכיח אף במקום צורך קצת מיעטה תורה דאי לא"ה לא צריך כלל קרא לאסור של עכו"ם ע"ש. ועי' גם בשער המלך (ה' י"ט פ"א הנ"ל) ועי' פר"ח וריש הל' י"ט) משמע מדבריו שם דלא מיעטה תורה רק במקום שאין צורך קצת לישראל ע"ש. ועי' במ"מ (פ"א הי"ג) כ' שם לדעת הרמב"ם מותר הוצאה לצורך בהמה זולת שאר מלאכות וכו' ע"ש. ועי' שער המלך שתמה דהרי נכרים וכלבים מיעטה תורה ותי' דהוצאה גרע טפי דלא הוי מלאכ' כלל בי"ט מטעם מתוך ע"ש:
עי' בש"ע (סי' תקיב סעי' ג) אסור להוציא מרשות לרשות בשביל בהמה וגם שם אינו מבואר אי אף לצורך קצת אסור ועי' בס' שחיבר הגאון מ' יהונתן זצ"ל בתחילת ה' יו"ט שהקשה דמלשון הש"ע) סי' צה) משמע שפסק כדעת הרמב"ם דאף שלא לצורך כלל מותר ע"ש יראה שהבין דלגמרי מותר ובאמת י"ל דעכ"פ מדרבנן אסור עי' ב"י (סי' תקיח) ע"ש:
דברי הפי"ז בענינים אלו בשבת (כא וכב) וביצה (יב ודף כז. וכאן) יש הרבה להשיב על דבריו ובפרט מה שכ' כמדומה בביצה (דף כז) דהוי מקלקל הרי מוכח בשבת פ' האורג דצורך מצוה הוי תיקון או דמקלקל בהבערה חייב וק"ל:
לג) עוד נחזור לענין דלעיל אפשר ליישב דעת הרמב"ם וש"ע וכפי מה שכ' לעיל בפשטות הסוגי' די"ל ודאי מצוה שאין יכול לעשות למחר מיקרי שפיר צורך קצת כמו לולב וס"ת א"כ בחמץ נמי הרי יצטרך עכ"פ לפרר כדי שלא יעבור על ב"י א"כ תתבטל העשה דתשביתו לגמרי משא"כ אחר שאמרו רבנן לפרר א"כ ממילא יוכל לקיים העשה למחר. ובזה יתיישב דברי הרמב"ם וגם הש"ע מה שכ' גם לשורפו במקומו אסור אבל לשון הטור לדיעה קמייתא עדיין לא יתיישב בזה שכ' כיון שאינו יכול לבערו כדינו ע"כ גם לא יפררו. ולהנ"ל אכתי אמאי לא יפררו משום ב"י ואין להאריך. ואל תתמה כמו דאמרינן דהוי מתוך וכו' משום לקיים העשה דתשביתו כמו כן נימא דהוי צורך קצת כדי שלא יעבור על ב"י ז"א כאשר כבר כ' לעיל די"ל משום ב"י לא הוי צ"ק וכמו דמוכח ג"כ מהטור שכ' כיון שאין יכול לבערו כדינו ת"ל אכתי אמאי לא הא יבערו משום ב"י א"ו כנ"ל וק"ל:
וכבר הבאנו לעיל לשון הרשב"א בתשו' (סי' עא) שכ' והביא לשון הירושלמי שמסיק אי שרי לשרוף חמץ מעיו"ט ויהא ביער והולך בי"ט תלי אי ילפינן חנין מנותר או לא וכ' דכמו כן אי שורף תחילה ביו"ט שרי ג"כ ע"ש עי' שער המלך (פ"א מה' י"ט) הנ"ל שכ' דהרשב"א סובר הא דאמר כאן ש"מ ר"ע ל"ל מתוך היינו במקום שאינו לצורך כלל.
ולא אדע מדוע הבין כן בדברי הרשב"א הלא לכאורה יראה כונת הרשב"א פשוטה שסובר לדידן דאית לן מתוך שרי רק דהירושלמי סובר אי ילפינן מנותר אף מתוך לא מהני דלא כגמ' דידן משום דאחשבי' לשריפתו ומש"ה אף בהדליק מעיו"ט אסור אבל הש"ס דילן לא סבר הכי אלא אי אמרינן מתוך שרי והא דשריפת קדשים אסור צ"ל כחד מהנך תי' או משום דעיקר מתוך היינו משום ב"י או דשריפת קדשים הוי גזה"כ ולדידן דקיי"ל כרבנן לא ילפינן כלל חמץ מנותר וממילא מותר גם לשרוף כאשר הארכנו בכל זה לעיל. והא דאמר רבא ש"מ לר"ע ל"ל מתוך אף דהוא יליף מנותר י"ל כתי' הנ"ל דמ"מ ליכא רק לאו הבא מ"ע וכנ"ל ודע דהרשב"א לא פסיק בהא כירושלמי דנותר אף אי מדליק בעי"ט אסור כמבואר בדבריו בשבת (כא ב וכג.) בסוגיא פיסקא ולא בשמן שריפה וכן מוכח בסוגיא שם וע' בעה"מ שם היטב:
ועכ"פ היוצא לנו גם מזה דלדעת הסוברים המוצא חמץ בי"ט מותר לשרוף י"ל או משום ב"י אבל מ"ע לא מיקרי צורך קצת או משום דשריפת קדשים שאני דהוי גזה"כ וא"כ נ"מ בכיסוי דם ושאר מצות יהא מותר מחמת מתוך וזה אי אמרינן מכשירין שא"א לעשות מעי"ט שרי בי"ט דאל"כ ת"ל הא הוי רק מכשירין אך צריך לעיין בזה אי מיקרי כה"ג מכשירין ואין כאן מקומו. ועי' שער המלך (פ"א מה' י"ט) הנ"ל שם ביאר דבונה בית מה שהקשו תוס' פ' המצניע דיהא מותר משום מתוך אי אמרינן מגבן חייב משום בונה הא הוי מכשירין וכמו כן כתישה לצורך כיסוי וכמו כן בעולת מצוה ע"ש. ולדידי צ"ע וישוב בזה דמכשירין לכאורה הוי בדבר אחד משא"כ באותו דבר גופי' ואין עת האסף פה:
לפמ"ש לעיל יש ליישב קושי' תוס' בביצה (יב.) שהקשו אמאי קאמר דוקא עולת נדבה ת"ל אפי' עולת חובה לב"ש אסור. לכאורה י"ל דעולת חוב הוי עשה ונהי דיכול לקיימו למחר מ"מ לא גרע משריפת קדשים דצריך מיעוטא א"כ הדר י"ל דלא אהדרי' לאיסורא קמא ולא הוי רק לאו הבא מ"ע ואין לוקה וק"ל. גם לרב אשי דסובר י"ט הוי עשה ול"ת יש צד לומר דעשה דחי הל"ת ולא נשאר רק עשה עי' תוס' פ' שילוח הקן ואין להאריך:
לד) עוד נזכיר לפי מה שהעלינו לעיל צדדים אי מצוה מיקרי צורך קצת או לא יש מקום קצת לומר בביצה דף יב) דתנא תנא השוחט וכו' י"ל שפיר דידע בלא"ה דב"ש וב"ה פליגי אי אמרינן מתוך או לא כדתנן סוף פ"ב שם ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין וכו' וב"ה מתירין עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה. ועי' ר"ן שם שפי' הטעם מתוך. ועי' שעה"מ (פ"א מה' י"ט) הנ"ל שהקשה א"כ מאי קאמר בדף יב דילמא פליגי בעירוב והוצאה וכו' ת"ל הרי בלא"ה ע"כ ב"ה אית להו מתוך מכח ההיא דחמין ומדורה ע"ש מה שתי'. אכן להנ"ל י"ל ודאי מהך מתני' ל"ק לי' די"ל מצו' לא מיקרי צ"ק רק מכח הך דתני לולב וס"ת ולא גרע נו"נ דס"ס הוי מצוה שלא יהא שולחנך מלא ולכך דחי שפיר דילמא בעירוב והוצאה פליגי והא דחמין ומדורה משום מתוך אבל מצוה לא מיקרי צ"ק וק"ל:
אך עדיין קשה על ר' יוחנן דאמר פוק תני לברא הבערה ובישול אינו משנה ואת"ל [משנה] ב"ש היא דאי ב"ה כמו דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה וכו' אמאי לא מייתי הך דמדורה דקאמר ב"ה בפי' מתוך בהבערה. ע"כ צ"ל בלא"ה לא קשה קו' השעה"מ הנ"ל דהי' יכול לומר בהבערה כגון במדורה וחמין הטעם משום הואיל משא"כ בנדרים ונדבות לא שייך זה ואי משום דא"כ הרי משום הואיל עכ"פ אסור מדרבנן כמו האופה מיו"ט לחול מ"מ אין זה מוכרח כ"כ להקשות מש"ה דלא תנן זה במתני' דאסור מדרבנן ואי משום דא"כ מאי צריך עירובי תבשילין י"ל דנ"מ במבשל ואופה סמוך לבין השמשות מי"ט לשבת דלא שייך הואיל וק"ל, ואי משום דאכתי קשה לר"י אמאי לא פריך ג"כ עכ"פ מטעם הואיל. עי' לקמן (מו) כ' ליישב זה די"ל ידע שפיר דאיירי בעצי הקדש רק דאין חייב מלקות משום לא תעשון כן כר' ישמעאל דת"כ כאשר הארכנו שם ומ"מ לא שייך הואיל כיון דאסור בהנאה אבל מתוך שייך וק"ל. ולדעת הרמב"ם בלא"ה ניחא הכל שהוא סובר הנאת הגוף שרי בלא מתוך רק דהוי כאוכל נפש ממש עי' פ"א מה' י"ט ע"ש:
לה) גם נזכיר מה שאמרנו ליישב לרפרם דאמר בכריתות פ"ג אין עירוב והוצאה ליה"כ והקשו ת"ל למסקנא מסיק הש"ס בביצה (יב) דאף בי"ט איכא הוצאה מכ"ש ביה"כ וביה"כ לא שייך מתוך. די"ל הא דפריך הש"ס בביצה אלא מעתה ליפלגי באבנים היינו כפי' רש"י כיון דטילטול רק משום הוצאה אסור א"כ הי' לנו להתיר ואי משום דעכ"פ מדרבנן אסור גזירה אטו שבת עי' שבת (פ' כל הכלים) דא"כ אף בקטן ולולב וס"ת הי' לנו לאסור. אך אי אמרינן באמת ב"ה אית להו מתוך י"ל שפיר דכ"ע אית להו אין הוצאה בי"ט רק דאסור מדרבנן גזירה אטו שבת [ובלא"ה י"ל כמ"ש רש"י דאי משום מתוך שייך לחלק בין צריך ליו"ט או לא לענין דרבה עכ"פ וק"ל) וב"ה מתירין בקטן וכו' כיון דאית בהו צורך קצת לא גרע משאר מלאכות דשרינן משום מתוך דבזה לא שייך למיגזר דמידי דאוכל נפש בי"ט שרי ידוע לכל וק"ל. וב"ש ל"ל מתוך ומש"ה אסרי מדרבנן רק הש"ס קאמר שפיר לתנא דתני השוחט עולת נדבה לוקה ס"ס לא סבר כב"ה דאיהו אית לי' מתוך. וא"כ ניחא הכל לדידן סבר רפרם לכ"ע אין הוצאה לא ביו"ט ולא ביוה"כ:
ולפי"ז מיושב ג"כ שפיר מה שהקשו לב"ש א"כ אמאי אין נוטל ין לולב ותוקעין שופר בשבת ואי משום שמא יעבירנו וכו' הרי בי"ט ג"כ אסור וא"כ איך שרי בי"ט כמו שכ' המג"א בהי' תקפ"ח דמה"ט לא אמר הטעם שמא יתקן כלי שיר גבי שופר ע"ש. ולהנ"ל ניחא דהרי לב"ש ג"כ אינו אסור רק מדרבנן והוי בי"ט גזירה לגזירה וק"ל:
ומה"ט יש ליישב דעת הגאון שהביא הב"י (סי' תרי"א) שפוסק כרפרם משום כיון דאנן אמרינן טעם שאין תוקעין שופר בשבת משום שמא יעבירנו א"כ תקשי לב"ש כנ"ל א"ו כרפרם:
לו) עוד נזכיר בפשטות הסוגיא דמתוך (ביצה יב) דקאמר לי' ר"י לתנא הבערה ובישול אינה משנה ואח"כ מסיק רק הבערה לחוד דנימא מתוך ע"ש. גם הקשו על הרמב"ם שפוסק דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה א"כ מה קאמר בישול אינה וכו' י"ל קצת דה"ק לי' ר"י לתנא לדידי ודאי אף לב"ש הבערה ובישול ליתא משום דאין חילוק מלאכות לי"ט ואף אם תרצה לחלוק עלי בסברא ותאמר דיש חילוק מלאכות מ"מ עכ"פ צריך אתה לשנות משנתך כב"ש דלב"ה עכ"פ בהבערה נימא מתוך וק"ל ויש ליישב ג"כ שינוי סוגיות דבמכילתין (מז:) פריך מטעם הואיל ושם משום מתוך. די"ל כולי חדא ובאמ' אכילת איסור לא מיקרי צורך קצת. רק דקשה נימא הואיל אהבערה. אך די"ל דילמא איידי בקשין של ערלה או קליפי כלאי כרם דעכ"פ מה שנתבשל או נצלה בהן אסור מדרבנן או אפשר אף מדאורייתא למ"ד יש שבח עצים בפת. עי' י"ד (סי' קמב) וא"כ שפיר לא שייך הואיל כלל כיון דכל מה שנתבשל נאסר ומלקות ליכא מש"ה אף אי הוי דאורייתא דאין מלקות בהנאה לד עת הרמב"ם אך אי איירי בערלה וכ"ה אשר מצותן בשריפה א"כ נימא מתוך לשיטת הסוברים דצורך מצוה מיקרי צ"ק ונהי דמצוה אימעוט מלכם ולא לגבוה מ"מ ליכא מלקות הכל כנ"ל וק"ל לז) מה שכ' תוס' שם ד"ה השוחט וכו' דאף לב"ש אין מלקות בשלמי נדבה צריך טעם למה ולא דעכ"פ כיון דאיכא אכילת הדיוט ודאי לא אימעט רק מלכם והוי לאו הבא מכלל עשה ועי' פי"ז ועי' תוס' בשמעתין ד"ה ואומר וכו' שכ' דזה אסור מסברא רק מאן דשרי היינו מלה' כל דלה' א"כ הדברים סותרין וק"ל וכבר כ' בזה במ"א:
לח) בדין אין שורפין קדשים בלילה הלימוד מעד בוקר וכן גבי שלמים כתי' ביום השלישי וכו' ולא בלילה עי' שבת (כד:)
ועי' רמב"ם (פי"ט מפ"ה) שם כ' לענין אין שורפין קדשים בי"ט כייל פיגול ונותר וטמא ולענין בלילה כ' פיגול ונותר ואילו טמא משמע לא ועי' כ"מ שם ועי' ס' מנחת כהן מנחות (מז.) הרגיש בזה וגם הביא שם לשון תוס' מותר לשרוף בלילה ע"ש אכן לא מדבריהם דשאר פסולין מנחות (ק. ד"ה אלא וכו') משמע ג"כ משמע כן ודברי תוס' שם י"ל באופן אחר וצ"ע לדינא לט) עוד בפשטות הסוגי' ברש"י שכ' דאי כרבנן לוקמי ביו"ט וישליכנו לים או לכלבים וכו' עי' פי"ז שהקשה זה לרש"י אף אי ילפינן מנותר שרי להשליכו לכלבים ותי' דודאי אי ילפינן מנותר כמו שאסור לשורפו כמו כן להשליכו לכלבים דרחמנא אחשבי' ע"ש כמו שפרש"י בשריפת קדשים בביצה (כז) ולקמן (מז) בהלש עיסה בי"ט בטומאה ע"ש. וקצת הי' נ"ל אי הוי יליף מנותר א"כ כמו כן יליף איסור הנאה מנותר א"כ הא דכ' לא יאכל בצירי מיותר לחזקי' דמחלק בין חולם לצירי. עי' לקמן ר"פ כל שעה ע"כ הוי אמרינן לא יאכל בצירי אתי לאסור אף לכלבים של הפקר כמו דאיתא באמת בהג"א לקמן דריב"ן הי' אוסר להשליך לכלבים של הפקר וראיתו מלא יאכל. א"כ י"ל רש"י סבר דאין ראי' מזה דממ"נ לר' אבוהו אין חילוק בין צירי לחולם ולא הוי יתורא כלל כמבואר כ"ז לקמן בסוגיא דחזקי' ור"א. ולחזקי' צריך לגופי' לאיסור הנאה משא"כ אי ילפינן מנותר הוי שפיר יתורא לחזקי' וע"כ הוי אתי לאסור הכלבים של הפקר משא"כ אי הוי סבר כרבנן דלא ילפינן מנותר הוי צריך קרא לגופי' וק"ל:
ועתה לבוא לבאר קצת לשון רש"י שכ' ש"מ אין ביעור חמץ וכו הואיל ול"ל לר"ע דרשא דתשביתו היינו בעיו"ט רק הואיל ותשביתו היינו הבערה וכו' דמשמע אי הי' לו גם דרשא אחרינא לא הי' מוכח מידי וזה תימא דס"ס מוכח מדדריש ר"ע הך דרשא ע"כ סבר כר"י. דרך פילפול אמרנו דלכאורה קשה מנ"ל לרבא דר"ע סבר כר"י דילמא ודאי לית לי' לר"ע דנדרוש מה מצינו מנותר רק ק"ו עי' היטב לקמן (כז:) ומה דהשיבו לו חכמים על הק"ו היינו דהוי סופו להקל דאי לא ימצא עצים לשרוף יהא יושב ובטל וכבר הקשו שם כל האחרונים ת"ל הרי אכתי יצטרך לפרר או לזרות וכו' כדי שלא יעבור על ב"י. אך יש לתרץ חדא דעכ"פ יהא קולא ערב פסח אחר חצות עד הלילה דעדיין ליכא ב"י ויהא יושב ובטל לגמרי. ואף דמלשון רש"י בב"ק יראה קצת דסובר דעובר בב"י משש ולמעלה עי' ח"י (ס'י תמג סק"א) מ"מ אין זה מוכרח כ"כ. גם י"ל דבלא"ה איכא קילא לפירש"י בפלוגתא דר"י ורבנן קודם זמן איסורו א"כ יכול לבטל לענין ב"י ואין להאריך פה רק כ"ז אי קאי קרא בע"פ אבל אי הי' יום ראשון ביו"ט א"כ שוב אין יכול לבטל דעכ"פ אסור בהנאה וגם כבר איכא ב"י אז ודאי הדין שיהא בשריפה כיון דאין סוף להקל משא"כ עכשיו דקאי אערב י"ט תו ליכא ק"ו מנותר אינו בשריפה וא"כ מה מוכח דר"ע סבר כר"י. אך י"ל דהוכיח שפיר דבלא"ה קשה מדוע נאיד ר"ע מהוכחה הפשוטה מדכתיב שבעת ימים שאור וגו' ע"כ קרא דתשביתו קאי אעי"ט דודאי אין סברא לומר שיסבור ר"ע דהוי ס"ד באמת דזמן איסור ב"י יתחיל בחצי יום ראשון דודאי לכ"ע מקשינן השבתה לאכילה איו דהי' סבר ר"ע לעולם דקאי ביו"ט רק באמת ב"י מתחיל מתחילת ט"ו רק יוכל להפקיד בבית עכו"ם דתו לא עבר על ב"י רק [עכ"פ] עשה דתשביתו לא מקיים כאשר הארכתי בזה לקמן בסוגיא דהרהינו אצלו לדעת הגאונים ואתי עשה דתשביתו בחצי ט"ו שצריך שריפה או מפרר וכו':
ומעתה הוכיח שפיר דסבר ר"ע כר"י מכח מ"מ מנותר דאי מק"ו א"כ אף אי קאי בי"ט מנ"ל דהוי בשריפה ואי משום ק"ו הא סופו להקל אי לא מצא עצים דאי משום ב"י יכול להפקידו לעכו"ם אלא ע"כ גמר לה מ"מ עתה נמי שייך המ"מ וק"ל. כ' דרך פילפול בעלמא:
מ) בפשטות הסוגיא צריך להבין דהנה נחלקו הפוסקי' אי הלכה כר"י או כרבנן ועי' ברא"ש לקמן פ"ב שכ' בשם הרי"ב שפוסק כר"י דעכ"פ איכא מ"מ לחכמים דסברי אשם תלוי וכו' בשריפה ואי איהו שתק אנן לא שתקינן. והרא"ש דחה זה משום די"ל חולין מקדשים לא גמרינן יעי' אחרונים בתשו' ש"א ופי"ז שכ' דבלא"ה ניחא כיון דאנן פסקינן לאחר זמנו כר"ש א"כ איכא פירכא על נותר דאין לו היתר לאיסורו משא"כ חמץ וק"ל אבל אי ילפינן בק"ו לא שייך זה דנוכל להכניסו הפירכא תוך הק"ו כנודע. ועי' ברא"ש לקמן (עב:) שכ' שם טעם הפוסקים הרמב"ם וסייעתי שפסקו לפני זמנו כר"י משום דחד קרא דרשינן לתערובת ומיותר רק חד קרא ומוקמינן לי' מסברא אלפני זמנו הואיל ומשכחת לה שאמרה התורה משש בשהי' בביתו מתשביתו ע"ש. [ועפי"ז מיושב היטב דעת הר"י אברצלוני שהביא הרא"ש שפוסק כר"י והביא ראי' מהך דרבא. ותמהו עליו מי עדיף ר"ע מר"י הא אין הלכה כר"ע מחבירו וכמו כן שאר ש"מ שאמר רבא אין הלכה כר"ע כמו כן י"ל בהך עי' תשו' שאג"א ע"ש. ולהנ"ל ניחא דעיקר כונת הרי"ב רק להוכיח דלא נימא הפירכא שכן אין היתר לאיסורו והבן:] וא"כ קשה דילמא ר"ע סבר כמו דפסקינן באמת דלפני זמנו כר"י וא"כ ודאי תו ליכא למילף מנותר דמה לנותר שכן יש היתר לאיסורו אבל אי הוי קאי תשביתו בי"ט א"כ ודאי הוי מסתבר לומר דהך קרא יתירא קאי על אחר זמנו כיון דהשתא ליכא קרא כלל ללפני זמנו וכל עיקר סברת הרא"ש הואיל ובלא"ה חזינן שאסרה תורת מחמת תשביתו להכי מוקמינן קרא על לפני זמנו וק"ל. ובלא"ה הסברא כן דבאיזה זמן הוי מוקמינן לפני זמנו וק"ל. ואף דהי' מקום לומר מלשון עליו הוי מוקמינן משעת שחיטת פסח הרי חזינן דהרא"ש לא כ' הכי. ועי' לקמן בסוגיא דאדרבה עליו מוקמינן לשעת אכילת פסח ע"ש. וא"כ קאמר שפיר ר"ע ודאי אי הי' קאי אי"ט א"כ הי' מוקמינן קרא אאחר זמנו. א"כ ממילא הוי ילפינן שפיר מנותר דהוי בשריפה דליכא פירכא משא"כ עתה דתשביתו בי"ד א"כ קרא יתירא מוקמינן אלפני זמנו. וא"כ איכא פירכא באמת לא ילפינן מנותר ולא הוי כלל בשריפה וק"ל ונ"ל דרבא סובר בפשיטות דודאי חולין מקדשים לא ילפינן וא"כ ע"כ אי סבר בשריפה היינו מכח ק"ו דא' מכניסין הפירכא בתוך הק"ו וכבר כ' בזה לקמן בסוגיא דחזקי' ור"א אי הך פירכא חולין מקדשים אי הוי כמו פירכא כתובה דאין מכניסין וכו'. אכן אי נימא דהוי רק כמו פירכא מסברא שפיר מכניסין כמבואר. א"כ שפיר הוכיח דסבר כר"ע דהך דאין היתר לאיסורו ג"כ י"ל דהוי רק כמו פירכא מסברא א"כ ע"כ סבר באמת כר"י וק"ל:
ועפי"ז קשה מה שהקשינו לעיל כיון דע"כ העיקר מחמת הק"ו דילמא סבר כל דין [וכו'[רק אי הוי קאי ביו"ט לא הוי שייך זה כיון דאין יכול תו לבטל די"ל ר"ע סבר כר"ש דע"פ מותר עכ"פ בהנאה א"כ הוי שפיר סופו להקל כיון דלענין ב"י יכול לבטל אבל אי קאי בי"ט לא שייך זה כיון דעכ"פ אסור בהנאה (דודאי] אף אי הי' קאי בי"ט עכ"פ איסור אכילת חמץ מתחיל בלילה אלא דלא ילפינן השבתה מיני' וא"כ הי' שפיר ילפינן מנותר ומנ"ל עתה דקאי אעי"ט דסבר ר"ע דהוי ג"כ בשריפה ומכאן יהא מוכח כשיטת הגאונים דלענין ב"י יכול להפקיד בבית עכו"ם א"כ אף אי קאי בי"ט הוי סופו להקל אלא ע"כ דלא סבר ר"ע כלל כל דין וכו' א"כ גם עתה נמי כן וק"ל. אך לזה עדיין קשה קו' תוס' דלקמן (כ"ז:) א"כ יהא סבר ר"ע דסוכה אינה נוהגת אלא בד' מינים כיון דלא. סבר כל דין וכו' א"כ יליף שפיר מלולב אכן זה י"ל בכמה גווני ואין להאריך וק"ל:
מא) ונזכיר איזה פרטים היוצא לנו מתוך הפילפול בסוגיא זו הנה כתבנו לעיל דעכ"פ לדידן אף אי ילפינן מנותר מ"מ בהתחיל להדליק מערב י"ט ודולק והולך ביו"ט שרי ואף דהירושלמי סובר בנותר כה"ג אסור מ"מ בש"ס דילן פ"ב דשבת מוכח להדיא דשרי. ומה שהביא הרשב"א בתשו' (סי' עא) דברי הירושלמי לא לדינא כ' כן כמו שכ' הרשב"א עצמו בחידושיו שם לשבת. ועי' ח"י (סי' תמה סק"ב) הביא שם דברי ירושלמי אלו לדינא. ודבריו צ"ע וכבר הרגיש בזה בפר"מ (סי' תמו סק"ג) ע"ש. גם הביא שם בפר"מ הנ"ל פי' בלשון הרשב"א בתשו' שם במה שרצה להוכיח מרש"י בשמעתין דלרבנן אסור לשרוף ע"ש. ועי' בח"ד (דף כה.) ע"ש שביאר הרבה בדיני מתוך ע"ש:
מב) עוד נזכיר הנה הרא"ש לקמן השיג על הגאוני' שסוברים דחמצו של ישראל ברשות עכו"ם לא מיקרי ביתו דמ"מ כיון שהשאיל ממנו לשמירתו וכו' ביתו קרינן לי' ע"ש וא"כ קצת משמע לכאורה מהרא"ש דאם הניחו ברה"ר תי אינו עובר כיון דלא שייך שהשאיל לו וכו' ואפשר דגם מדרבנן אינו עובר ואפשר דעכ"פ עשה איכא כמו שכ' לדעת הגאונים בהפקיד לעכו"ם. וא"כ כל הפילפול שכ' לדעת הגאונים כמו כן ג"כ לדעת הרא"ש בהניח ברה"ר ועי' ב"י (ריש סי' תמו) ובטו"ז שם שכ' לדעת רש"י בהוצאה מרשותו סגי והטו"ז התמיה ע"ז. וכבר כ' כי אין זה כ"כ תימה לדעת הגאונים. ולהנ"ל אף לדעת הרא"ש ניחא. ועי' תשו' פ"י (חא"ח סי' יב) שם פילפל באחד ששכח למכור חמצו קודם שש וצידד לומר שיכול להשליכו למקום הפקר שכלבים וחזרים מצוין ואם נוטלו עכו"ם ומחזירו לו אחר פסח שפיר דמי. ופילפל שם בסברת הרא"ש בשם הריב"ק שאוסר להשליך לכלבים הפקר. והביא גם דעת רש"י דמשמע דשרי. וכ' די"ל אף הירושלמי אין אוסר רק מדרבנן וא"כ יש להקל במקום הפסד ע"ש ולכאורה צ"ע בכונתו אי סובר דכיון שהשליך לרה"ר עכ"פ ליכא ב"י ואפשר אף לר"י דסבר דבעי שריפה מ"מ דוקא לענין העשה אבל ב"י תו לא עבר א"כ מאי ענין זה למחלוקת רש"י וריב"ק. וצ"ל דמ"מ ודאי עכ"פ מדרבנן בעי דוקא הבערה מן העולם ע' אם ניתנו לפני כלבים יצא הוא ואם נזדמן שחטפו נכרי לית לן בה אי מחזירו לו אח"כ אבל אי אין רשאי ליתן לכלבים הפקר לא יצא כלל ידי תשביתו. וצריך להתיישב בכ"ז היטב וכבר הארכנו בכמה דוכתי בהך דנקברין אי בעי מן התורה וכן אי אפרן אסור מן התורה. ועי' גם בפר"מ בפתיחה להל' פסח (ח"ג פ"א ס"י) ובסי' ת"מ בסופו ע"ש:
מג) עי' ס' שער המלך (הל' י"ט פ"א) שם צידד לומר ולפרש הא דאמר רבא כאן ש"מ לר"ע ל"ל מתוך וכו' היינו בכה"ג דליכא צורך קצת ובאמת בכה"ג לכ"ע ל"ל מתוך ע"ש. ועי' תמים דעים (דף כה) כ' לפרש הא] דקאמר ש"מ ל"ל מתוך כאן משום דילפינן מנותר דהוי גזה"כ ע"ש. וכבר כתבתי לעיל מה שנראה לע"ד:
די' עוד שם בת"ד שפי' הא דאמר ר"י בביצה (יב (הבעיה אינו משנה היינו דמסתמא משמע דאף אי בישל [גיד] לבדו ג"כ לקי והרי כיון דראוי לכלבים הוי צורך קצת ע"ש והדבר צ"ע דממ"נ למ"ד נפש אפי' נפש בהמה במשמע הוי אוכל נפש ממש ומאן דפליג ע"ז משמע דתורה מיעטה אף לצ"ק. וכבר כ' לעיל גבי לכם ולא לנכרים משמע ג"כ אף במקום מתוך מיעטה תורה. ועי' פר"ח (רס"י תנה) ובמג"ש (ביצה יב) ובסוגיא דעיסה חציה של ישראל וחצי' ש"נ שם משמע אף דשייך פת נאפה יפה והוי עכ"פ צ"ק אפ"ה אסור ע"ש ואין להאריך פה:
[אמר המ"ל היות שראיתי שהגאון המחבר וצ"ל כתב באן ביני שיטי שכמק"א כתב עוד לישב דברי רש"י הנ"ל באופן היותר נאות וחפשנו ומצאנו בעזה"י את החי' אשר רמיו עלי' הגאון המחבר זצ"ל בכאן ע"כ הננו מעתיקים אותו בכאן ככתבו וכלשונו אות באות וז"ל] מד) בחידושינו לפסחי' הי' קצר המצע מהשתרע לכתו' כל מה שחנני ה' בדף ה' בסוגיא דאך ביום הראשון. ע"כ נכתוב פה. אמרנו לישב עוד בדרך נאות לשון רש"י שכ' בד"ה ש"מ סבד לה כר"י וכי הואיל ואין לו לימוד אחר וכו' וכבר כ' שם לישב וכאן נכתוב באופן היותר נאות דרך פלפול. דכבר הקשינו בחי' פסחים שם מאי קא משני אביי בתחלת הסוגיא תרי קראי כתיבי וכו'. הא יש מקום לומר לדעת הגאונים דחמצו של ישראל ברשות עכו"ם אינו עובר בב"י. א"כ שפיר י"ל ביום הראשון היינו ביו"ט וכל שבעה עובר על ב"י רק עכ"פ אי מניחו בבית נכרי אינו עובר אבל [על] מ"ע דתשביתו עבר. כאשר צידדו האחרוני' עי' תשו' שאג"א (סי' פג) ואף דתשביתו ג"כ נאמר מבתיכם מ"מ י"ל לשון תשביתו היינו מן העולם. וא"כ ניחא שפיר מחצות יום ראשון ואילך עבר ג"כ על תשביתו ונ"מ דלא מהני הניחו בבית עכו"ם. אכן י"ל דהנה עיקר הוכחת הש"א שם דלא קיים בזה עשה דתשביתו היינו מדפליגי ר"י וחכמים אי ביעור חמץ שריפה או מפרר וכו' אטו מי איירי בים ושריפה ברשותו ע"ש. ואמרנו כי י"ל דוקא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה משום דיליף מנותר ודאי לא מהני לענין העשה הוצאה מרשותו אבל לרבנן י"ל שפיר דמהני אף לקיום העשה. והא דאמרי רבנן מפרר וכו' היינו מדרבנן כמו שאר נקברין דצריך לכאורה קבורה מדרבנן ובחי' למס' ע"ז הארכנו קצת בזה דלכאורה לא מצינו בשאר נקברין מפרר וכו' רק קבורה אבל בחמץ וע"ז בעי דוקא ביעור מן העולם ואין להאריך פה. עכ"פ י"ל כן לרבנן. א"כ י"ל הש"ס משני שפיר תרי קראי כתיבי דממ"נ לר"י בלא"ה מוכח דקרא קאי בעיו"ט דאי ביו"ט הא הבערה אב מלאכה ולרבנן מוכח מתרי קראי וק"ל. ואי משום דאכתי קשה למאן דפסק כר"י דביעור חמץ שריפה אכתי מנ"ל דקרא בעיו"ט ואי משום דאסור לשרוף ביו"ט ז"א דזה דוקא למאן דל"ל מתוך וכו' אבל אנן דפסקינן מתוך א"כ מותר. אך ז"א למה שכ' בחי' לפסחים הנ"ל דודאי אך אי אמרינן מתוך אסור לשרוף כמו שריפת קדשים רק דהוי לאו הבא מכלל עשה ולא אב מלאכה. ומזה מוכיח הש"ס שם דר"ע ל"ל מתוך מדקאמר ומצינו להבערה וכו' אבל מ"מ גוף ההוכחה שפיר דאיירי [בעיו"ט] א"כ ניחא שפיר וק"ל:
ומעתה מיושב היטב דעת רש"י דהי קשה לו מנ"ל דר"ע סבר כר"י דילמא ר"ע סבר ג"כ הך דאביי תרי קראי וכו' והכי קאמר ג"כ ממ"נ אי ביעור חמץ שריפה א"כ מוכח מגופי' דקרא. ואי מפרר א"כ מוכח מתרי קראי כיון דמקיים העשה ג"כ בהוצאה מרשותו כנ"ל. לכך פי' רש"י מדלית לי' דרשא אחרינא ע"כ כר"י ס"ל לגמרי ראי לא הי' לו להביא עכ"פ אידך דרשא והבן:
אכן עדיין צריך להבין לפי מה שהארכתי שם בחי' לישב הקו' שהקשה שם הפי"ז ושאר אחרונים על הא דקאמר הש"ס דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנ"ל. ומה פריך הא קיי"ל חמץ לפני זמנו אסור כר"י. ואי משום דעכ"פ מנ"ל דחייב לבערו מביתו. לשון הש"ס משמע דמנ"ל דאסור באכילה והנאה. גם י"ל מדרבנן חייב לבערו שמא יאכל. ותי' שם הפי"ז דעכ"פ קשה לר"מ דסתם מתני' כותי' לקמן חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה והיינו כר"ש דמדאורייתא אחר זמנו מותר רק בישראל קנסו. וא"כ פריך שפיר והקשינו שם עכ"פ לדעת הרמב"ם שפוסק לפני זמנו כר"י א"כ י"ל גם ר"מ סבר כהלכתא לפני זמנו כר"י. וכתבנו שם לתרץ דהרי כ' הרא"ש לקמן (ל.) דמש"ה הלכה כר"י לפני זמנו דחד קרא אתי לנתחמץ מחמת ד"א וחד קרא מיותר מוקמינן לי' אלפני זמנו הואיל וחייבו תורה בהשבתה לפני זמנו ע"ש. וא"כ פריך שפיר מנ"ל דקרא אתי לעיו"ט דלמא ביו"ט ואז הי' ממילא מסתבר לומר דקרא יתירא אתי לאחר זמנו דודאי מסתבר יותר לאוקים קרא אאחר זמנו דעבר עליו הפסח מלפני זמנו דמאיזה זמן יתחיל האיסור לס"ד דקרא תשביתו ביו"ט וק"ל. וא"ל דמ"מ מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי ידעינן עכ"פ דאסור מעת שחיטת הפסח. רק די"ל דדוקא בזמן שבהמ"ק קיים ולכל חד וחד כי שחיט עכ"פ ידעינן איסור ערב פסח ומסתבר לאוקמי קרא לפני זמנו ז"א דלהנך מ"ד דילפי משאר קראי מוקמינן קרא דלא תשחט וגו' בשאר קרבנות כמו כל שאור לא תקטירו. כמ"ש הכ"מ (פ"א מחו"מ) לדעת הרמב"ם ע"ש ובמפרשי הש"ס שם היטב. וא"כ להנ"ל עדיין קשה מה משני הש"ס תרי קראי כתיבי דילמא משום לא יראה יכול להוציאו מן הבית כשיטת הגאונים ואי משום לרבנן אף עשה דתשביתו יוכל לקיים בזה ומפרר היינו מדרבנן ז"א דכתבתי בחי' לע"ז וראיתי כתוב ג"כ בס' [פמ"ג] שחיבר הגאבד"ק פפ"ד ז"ל בפתיחה לה"פ שכ' די"ל לרבנן כיון דכל עיקר טעמייהו דפליגי אר"י דיליף מנותר משום כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. א"כ עכ"פ זה יש ללמוד מנותר שצריך ביעור מן העולם עכ"פ ע"י דבר אחר וסברא נכונה זה א"כ אכתי אף לרבנן אין מקיים העשה בהוצאה מן הבית אמנם יש לדחות זה לפמ"ש המפרשים שם טעם הפוסקי' כרבנן דלא ילפינן מנותר במה מצינו אף דאינהו סברי אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק בשריפה וא"כ ליכא יוכיח. דהרא"ש כ' הטעם משום חולין מקדשים לא ילפינן. וזה לכאורה לא שייך רק על מה מצינו אבל על ק"ו לכאורה לא שייך זה דנוכל להכניס הפירכא תוך הק"ו דלכאורה הוי זה פירכא מסברא. עי' תוס' ר"פ הנזקין. אכן האחרונים כ' שם דלדידן דקיי"ל לאחר זמנו שרי מן התורה א"כ איכא פירכא דמה לנותר שכן אין היתר לאיסורו וזה הוי פירכא הכתובה ונוכל ליפרך גם אק"ו. אף דשם בחי' כתבתי כי י"ל גם זה הוי רק פירכא מסברא. אכן עתה נתיישבתי בדבר כי נ"ל דהוי פירכא הכתובה דפרכינן אף אק"ו. וא"כ מש"ה י"ל לרבנן א"צ לבערו כלל מן העולם. אכן להנ"ל עדיין קשה מאי קאמר תרי קראי כתיבי דילמא משום ב"י סגי בהוצאה מרשותו והעשה עדיין אין מקיים משום דילפינן מנותר שצריך ביעור מן העולם ואי משום דאיכא למיפרך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו וכו' הרי לס"ד דתשביתו קאי ביו"ט א"כ ממילא הוי מוקמינן קרא יתירא לאחר זמנו כנ"ל. וא"כ גם חמץ אין היתר לאיסורו וק"ל. אמנם י"ל דבאמת הגאונים סוברים דהלכה כר"ש אף לפני זמנו וא"כ לא קשה כלל וק"ל:
ומעתה י"ל הוכיח שפיר הרמב"ם דלא כגאונים עי' (פ"ג מחו"מ) ותמהו עליו מנ"ל לפסוק נגד המכילתא. ולהנ"ל ניחא כיון דהרמב"ם פסק לפני זמנו כר"י א"כ תי' קשה לו לאביי מה משני תרי קראי כתיבי לדידן מנ"ל כנ"ל. א"ו דלא כגאונים וק"ל:
גם נזכיר מה שאמר בני החרוץ הב' זלמן נ"י לישב לשון רש"י הנ"ל דלכאורה הי' ניקום לפרוך על הק"ו מנותר נימא היא הנותנת הואיל והחמירה התורה לעבור על ב"י א"כ ע"כ אינו בשריפה דאי בשריפה א"כ נימא כתותי מיכתת שיעורי' כיון דלענין ב"י צריך שיעור כזית ואי הוי בשריפה א"כ מיכתת שיעורי' עי' סוכה (לו.) היטב ובתוס' שם שיראה מדבריהם דאי הוי בקבורה לא שייך כתותי וכו' ע"ש ובודאי לענין אכילה לא שייך זה כיון דס"ס נהנה מכזית משא"כ לענין ב"י והבן. וא"כ י"ל דילמא ר"ע קאמר הכי ודאי אי הוי קאי תשביתו ביו"ט א"כ ע"כ לא הוי אמרינן ההיקש ביעור לאכילה. וא"כ הייני יכולין לומר דלענין ביעור לא בעי כלל שיעור דכל עיקר שיעור נפיק מלשון אכילה דמשמע בכזית כמבואר. א"כ הי' ילפינן שפיר מנותר דליבעי שריפה דלא שייך כתותי וכו' כיון דלא בעי שיעור כלל משא"כ השתא דקאי מעיו"ט א"כ אמרינן שפיר ההיקש ובעי שיעור כמו אכילה ממילא לא ילפינן כלל מנותר מטעם הנ"ל דהיא הנותנת לכך כ' רש"י אי ס"ד דאית לי' לר"ע ההיקש. מהך גופי' הי' יכול להוכיח דקאי תשביתו בעיו"ט מכח ההיקש ונכון:
ועפ"י דברים אלו אמר לישב דעת הרי"ף (מו:) שכ' שם דפסקינן כמ"ד הואיל מדקיי"ל כר"א דאמר לא יקרא לה שם עד שתאפה יכו' וע"כ משום הואיל, ועי' ר"ן שם שהקשה הרי פסק דטובת הנאה ממון א"כ י"ל מש"ה לא יקרא לה שם דעבר על ב"י ע"ש וכבר הארכנו שם אכן להנ"ל י"ל ודאי לר"י דסבר ביעור חמץ שריפה א"כ חזינן דלא הקפידה תורה על כתותי' וכו' דהרי היא בשריפה א"כ ממילא עבר אף אם הוא תרומה טמאה משא"כ אנן דפסקינן כחכמים א"כ מנ"ל דעבר בתרומ' טמאה כיון דת"ט בשריפה א"כ כתותי וכו' דאי משים חמץ גופי' לא הוי בשריפה ועי' בסוכה (לו.) שם איתא להדיא בתוס' כן דתרומה טמאה הוי כתותי וכו' הואיל ואין הנאתו רק בשעת שריפה ע"ש. וא"כ ע"כ הא דפסקינן כר"א היינו משום הואיל ונכון:
למדנו ענינים אלו ניסן תקס"ו לפ"ק פה גלוגא. ע"כ העתקנו בעזה"י ממקום אחר]: