אור ברסלב
פתח הבית חלק א פסחים › דף ד:

פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין

פסחים · דף ד:

דף ד.

י) ע"ב בגמ' לאו משום דחזקתו בדוק דקסבר הכל חברים וכו'. הקו' מפורסמת למאי צריך לומר הטעם דהרי מיד לעיל דבעי אי חזקתו בדוק ע"כ הי' הטעם משום דהכל חברים וכו' עי' פי"ז. ונ"ל דהי' מקום לומר לעיל הטעם הואיל והוי דרבנן אזלינן לקולא. ועי' בר"פ בר"ן ובמפרשים שכ' לפרש כונת רש"י שכ' טעם בדיקה משום ב"י. היינו דר"י חידש הך דהבודק צריך שיבטל אבל בימי המשנה עדיין לא ניתקן כלל ביטול וממילא הוי הבדיקה שלא לעבור על ב"י. וא"כ הוי סובר דגם בברייתא עדיין לא הי' התקנה. וא"כ הוי דאו' וצריך טעם אמאי חזקתו בדוק. וע"כ משום הכל חברים וק"ל. והא דמקשה אח"כ טעמא דאמרי הני א"כ תפשוט דאין חזקתו בדוק. ולהנ"ל דילמא שאני הכא דהוי דאו' בלא ביטל משא"כ הבעיא אזלא בביטל. י"ל אי טעמא דאמירה דהני מהני ע"כ איירי בכבר ביטל והי' כבר בברייתא התקנה או כגון שאירע כן דאל"כ מהיכי תיתי דתיהני עדות קטן ואפ"ה בעי דוקא אמירה א"כ תפשוט שפיר וק"ל:

יא) שם אטו אמירה דהני מידי מששא וכו'. עי' מהרש"א למסקנא שהקשה מאי קאמר [אטו] אמירה דהני מידי מששא וכו' ואמאי לא קאמר הואיל ובדיקת חמץ דרבנן ותי' דא"כ אכתי תפשוט דאין חזקתו בדוק בלא אמירה דהני ע"ש. ועי' פי"ז היטב. ולכאורה צ"ע כיון דרנב"י ס"ד בתחלה דאמרי הני לא דוקא א"כ שפיר דחי המתרץ די"ל משום אמירה דהני. ואי תרצה לפשוט לאידך גיסא אף אני אומר דלאו דוקא. וצ"ל נהי דהמקשה היינו רנב"י עלה בדעתו לומר דלאו דוקא אבל המתרץ דחיקא לי' לומר כן רק אח"כ כשהשיב לו המתרץ א"כ ליתני כל הבתים וכו' שגילה לו המתרץ דעתו דע"כ הטעם משום אמירה דהני דאל"כ ל"ל ע"ז פריך שפיר א"כ תיפשוט וכו' וק"ל: יב) בתוס' ד"ה לאו משום דחזקתו בדוק וכו' מ"ש בתי' ב' משום מיגו לכאורה ק"ק ל"ל מיגו הא אין קטן נאמן לאסור ועי' יו"ד (ס"ס מ"ח). אכן בלא"ה צ"ל דאין חזקת בדוק חשיבא כ"כ דאל"כ מאי פריך למאי נ"מ נישייליה וכו' דילמא איירי שהוא אומר לא בדקתי ואינו נאמן לאסור דע"א אינו נאמן לאסור. א"ו דלא אלים חזקה כ"כ וק"ל:

יג) בד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי פי' בקו' וכו' לכאורה קשה אמאי לא הקשו בפשיטות מלקמן (כא) דפליגי ר"י ורבנן אי ביעיר חמץ שריפה אי מפרר ות"ל הרי ביטול מהני. וצ"ל די"ל לקנין איירי אחר זמן איסורו דלא שייך ביטול. ואף דעדיין קשה כיון דתשביתו היינו ביטול וא"כ רק לאחר זמן איסורו לא שייך ביטול א"כ צריך רק ביעור מן העולם כדי שלא לעבור על ב"י. וא"כ ממילא כיון שמפרר שוב אינו עובר על ב"י. אך ז"א דאכתי ר"י יליף מנותר ולא משום מ"ע דתשביתו רק הרי כל איסורי הנאה הן או מנשרפין או מנקברין אף דלא כתיב בהו עשה. א"כ ר"י שפיר יליף מנותר דתיהוי בשריפה והבן:

אך קצת יש מקום לומר אי לא נפיק מעשה דתשביתו רק כמו שאר א"ה א"כ אין צריך אפשר לקיים העשה מיד כמו ע"ז דמצותו בשריפה. אמנם נראה דאף בע"ז כן אם משהה עובר על עשה כל שעתא ושעתא רק אח"כ כשמקיימו מתקן הדבר ומה גם לר"י דיליף מנותר הוי ג"כ [עובר על] עשה מיד. אמנם לרבנן קשה דנראה ודאי אי הוי מפרר כמו שאר נקברין זה ודאי אין עובר אם משהה כמו בב"ח דהוי מן הנקברין אטו צריך לקוברו מיד וראי' דהתוס' הקשו לעיל ר"פ מ"ש חמץ שהחמירו לבערו וכו'. ולא דמי לבב"ח וכו'.

יראה מדבריהם ג"כ דבב"ח אין צריך לבער מן עולם אף דהוא מנקברין מ"מ א"צ מיד, ואף די"ל עיקר כונת התוס' לענין בדיקה אם אינו ידוע א"נ לבדוק אחריו גבי בב"ח. מ"מ לא משמע כן מדבריהם ע"ש. א"כ לרבנן לא יהא חייב מיד לפרר. אכן כיון להנ"ל איירי לאחר זמן איסורו א"כ עכ"פ כיון דלא שייך עוד ביטול ממילא צריך לפרר מיד משום מ"ע דתשביתו דנהי דלרש"י הוי הפי' ביטול מ"מ שאר ביעורי' לאחר זמן איסורו [ג"כ יכול להיות] וק"ל. נחזור לדברי תוס' לכך הקשו מן רע"ק דלקמן כיון דעכ"פ קרא דתשביתו היינו ביטול וע"כ היינו קודם זמ"א א"כ סגי ביטול. ואף דקרא אך וגו' איירי אחר זמ"א. זה הקשו תוס' אח"כ על רש"י בלא"ה אבל לס"ד השתא דקרא איירי קודם זמן וכו' א"כ תקשי על ר"ע וק"ל. אך עדיין צריך להבין נהי דקרא איירי קודם זמ"א וכו' מ"מ אי קאי קרא ראשין ביו"ט א"כ ודאי הוי אחר זמ"א ולא מהני ביטול ונאריך בזה לקמן קצת אי"ה:

ועי' מג"ש שכ' לישב קו' שני' של התוס' דודאי משבית מעט קודם זמ"א. ועל קו' ראשונה תי' נהי דתשביתו היינו ביטול מ"מ ג"כ שאר השבתות בכלל ע"ש. וקשה הרי רש"י לשיטתו לקמן (יב:) בהא דקאמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו וכו' היינו דפליגי ר"י ורבנן היינו דוקא קודם זמן איסורו. וא"כ כיון דתשביתו דקרא היינו ביטול איך שייך לומר לר"י דבעי שריפה אטו מי עדיף ביטול ממפרר וכו'. ובשלמא על דברי רש"י לקמן לבד ל"ק דביטול לא עדיף ממפרר די"ל נהי דביטול מהני לענין שלא יעבור על ב"י מ"מ לא מקיים העשה בכך. ואף דודאי קודם זמן איסורו יכול להקנותו לעכו"ם או לזרקו לחוץ ומי ימחה בידו מ"מ אם רוצה לקיים העשה אין מקיימו רק לר"י בשריפה ולרבנן במפרר וכו' וכבר כתבתי בזה לעיל תחילת הסוגיא ובכ"מ במסכת זו. אבל לדעת רש"י כאן דקרביתו היינו ביטול א"כ חזינן דמקיים בכך העשה א"כ קשה שפיר. ואף דלפ"ז הדרא ג"כ קו' הנ"ל לדוכתי' אמאי לא הקשו תוס' כאן לרש"י ג"כ מפלוגתא דר"י ורבנן. ומדוע הקשו דוקא מר"ע ושוב לא שייך מ"ש לעיל דאיירי אחר זמ"א כיון דרש"י לשיטתו סובר דפלוגת' איירי לפני זמ"א. אכן י"ל דהתוס' רוצים להקשות אף אי לא נימא פירוש רש"י דלקמן (יב:) הנ"ל אעפ"כ לא נוכל [לפרש] כפי' רש"י דהכא וק"ל, אבל עכ"פ לתי' המג"ש על רש"י קשה.

וקצת יראה מלשון המג"ש דביטול עדיף טפי לר"י ממפרר. וזה דוחק גדול. ועי' פי"ז שתי' לרש"י ביטול היינו לחמץ שאינו ידוע וביעור לחמץ ידוע ע"ש. וצידד לומר ג"כ לחלק לענין לא מהני ביטול אף בידוע רק לקיים העשה לא מהני. והשיג על הפר"ח (סי' תלא) שדחה ראיות גאון שהביא הכל בי להוכיח דביטול לא מהני לידוע. מדאמר לקמן (כז:) אמרו לי רבנן לר"י לדבריך לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל ואמאי הא יכול לבטל א"ו דביטול לא מהני לחמץ ידוע ע"ש ודחה הפר"ח חדא דאיירי אחר זמ"א דלא שייך ביטול ועוד כיון שיבטל שוב לא תהא החמץ שלו וא"כ לא יקיים המ"ע בחמץ שלו ע"ש. והקשה הפי"ז א"כ זה היא באמת דעת הגאון דלא מהני ביטול משום המ"ע. וכן ביאר הפי"ז כונת הרמב"ם ע"ש. ולכאורה יראה כונת הפר"ח דאיך שייך לומר דכונת הגאון שלא קיים העשה כיון שע"כ הי' קודם זמ"א ואז עדיין לא חל עליו המצוה ואם זורקו אז בחוץ מי מחייב לקחתו אחר זמ"א רק ע"כ אי פליגי ר"י ורבנן קודם זמ"א היינו אם רוצה לקיים העשה אבל ודאי אף לר"י אם מפררו או מבטלו לא ביטל עשה. וע"כ לשון הגאון שכ' ביטול לא מהני לידוע ע"כ אין כוונתו לומר דעדיין לא קיים העשה כיון שכבר ביטל ודאי אין לומר שיזכה כדי לקיים העשה. וא"כ ע"כ כוונתו דלא מהני כלל הביטול לענין ב"י. וע"ז כ' הפר"ח שפיר דראיתו מהך דלקמן יש לדחות דודאי חין לתת לו עצה לבטלו דעדיין אין מקיים העשה ובודאי נכון לקיים העשה אף אם בביטולה אין עבירה מ"מ בקיומה זכות לו יחשב וק"ל:

ועי' פי"ז עוד שתי' דגם לדעת רש"י לא מהני הביטול רק לענין לאו ולא לעשה. זה דוחק כיון דלפי' רש"י הלשון תשביתו היינו ביטול וק"ל:

ומה דקשה על הגאון שהביא הכל בו אי כונתו להוכיח דביטול לא מהני לחמץ ידוע אף לענין ב"י. וע"ז הביא ראי' מלקמן (כז.) הנ"ל. א"כ קשה טובא אכתי אמאי יהא יושב ובטל הא יכול ליתנו לנכרים קודם זמנו או יוכל להפקירו באמת ולזרוק לחוץ דזה ודאי מהני. ע"כ הנראה בכונת הגאון דהוי ס"ד בביטול מקיים גם העשה וכמ"ש לעיל בכונת המג"ש הואיל ונכלל בלשון תשביתו. לזה הביא ראי' דלא מהני ותו לא קשה מנותנו לנכרים דבזה לא מקיים העשה או הפקר גמור לזורקו לחוץ הו"א דגרע טפי דלשון תשביתו משמע ביטול לכך הוכיח דלא מהני דתשביתו הוי דוקא ביעור וכו' ולכאורה בלא"ה צ"ל כן דהרי נהי דביטול ל"מ לחמץ ידוע מ"מ מפרר וזורה וכו' ודאי מהני שלא יעבור על ב"י. וא"כ מה יושב ובטל הלא יפרר וכו'. א"ו ס"ס אינו מקיים העשה רק בביטול הוי ס"ד דמקיים אף העש' וק"ל וגם כבר הארכנו לקמן בזה ובכמה דוכתי מה שהקשו המפרשים מה קאמר יהא יושב ובטל ת"ל ע"כ יצטרך לפרר כדי שלא יעבור על ב"י ומה [בטל[איכא. ותי' אי איירי קודם זמ"א א"כ לענין ב"י מהני ביטול רק לענין העשה צריך ביעור ולר"י אי ליכא עצים ואש יבטל לגמרי כיון דבלא"ה לא מקיים העשה. ולפי' תוס' דאיירי אחר זמ"א תי' לדעת הגאונים לקמן בסוגיא דייחד לו בית שסוברים חמצו של ישראל ברשות נכרי אינו עובר מ"מ אינו מקיים העשה דתשביתו שפיר יהא יושב ובטל דלענין ב"י יניחו ברשות עכו"ם והעשה בלא"ה לא מקיים ע"ש. וא"כ כיון שהכריח הגאון דהביטול לא מהני א"כ אדרבה קשה טפי הרי יצטרך לפרר שלא יעבור על ב"י. א"ו עיקר כונתו דהביטול הוי ס"ד דמהני אף לקיום עשה ואף אי מפרר לא מהני לר"י כנ"ל. לזה הוכיח דלא מהני לקיום עשה והיינו אם רוצה לקיים והבן כ"ז היטב:

יד) באופן אחר י"ל מדוע לא הקשו תוס' בפשיטות על רש"י מפלוגתא דר"י ורבנן אי ביעור חמץ שריפה וכו'. די"ל נהי דתשביתו היינו ביטול זה חידשה תורה לענין שלא יעבור על ב"י אבל ודאי לא עדיף מכל איסורין שבתורה שהן או מכלל הנשרפין או מנקברין כמו גבי ערלה דקיימ"ל דבעי שריפה משום דיליף מה מצינו מכלאי כרם. עי' סוף תמורה. א"כ כמו כן חמץ אף אי לא הי' כלל בל יראה ס"ס כיון שהיא אסור בהנאה גמר מנותר במ"מ דבעי שריפה רק הא דכתבה תורה תשביתו היינו לענין שלא יעבור על ב"י מהני ביטול בעלמא רק מר"ע הקשו שפיר דגמר מקרא תשביתו דהוי הבערה וק"ל:

ועפי"ז יש לקיים קצת תי' המג"ש דתשביתו הייני ביטול אי הבערה וביטול מהני לענין ב"י ושריפה כמו נותר וערלה וכו'. וזה אפשר לכוין ג"כ בתי' הפי"ז וק"ל. ולקמן בסוגיא דאך ביום הראשון נאריך עוד קצת בזה אי"ה. טו) עוד נזכיר מ"ש לעיל בכונת הפר"ח בהשגתו על הגאון שהביא הכל בו (בסי' תלא) שכונתו נהי דיכול לבטל מ"מ עדיין לא קיים עשה ע"ש. א"כ תקשי על מה שכ' הפר"ח (בסי' תלד) על הא שכ' רמ"א ואין לבטל קודם ששרף כדי לקיים מצות שריפה וכו'. כ' הפר"ח זה דוקא לר"י דסבר אין ביעור וכו'. א"כ לפי' ר"ת דר"י מודה קודם זמ"א א"כ אין נ"מ בהא. ודבריו צ"ע דהרי נהי דלא בעי שריפה מ"מ בעי מפרר אבל לא ביטול. ובילדותי בחי' על ה' פסח הבאנו ס' חמד משה שהקשה זה. וכ' לישב בחי' שם די"ל לרבנן מן התורה אף בביטול מקיים העשה. והא דבעי מפרר היינו כמו שאר נקברין וזה הוי רק דרבנן מחשש תקלה ע"ש. אך עדיין דברי הפר"ח סותרין שכ' כאן (בסי' תלא) בהשגתו על הגאון כנ"ל דבביטול לא מקיים העשה וק"ל. אכן י"ל בפשיטות דודאי לסברת הגאון דע"כ סובר כפי' רש"י דפלוגתי' דר"י ורבנן איירי קודם זמ"א דאל"כ לא הקשה מידי דיכול לבטל. א"כ לפ"ז עכצ"ל הא דפליגי ת"ל הא יכול ליתנו לאחרים קודם זמנו. ועכנ"ל דמ"מ אם רוצה לקיים העשה פליגי במה מבערו. א"כ לזה כ' שפיר בביטול לא מקיים העשה אבל אנן קיימ"ל כפי ר"ת דפליגי אחר זמ"א. לזה השיג שפיר לקמן דקודם זמן אין חילוק כלל. ומ"מ הלשון דחוק מה שכ' לקמן דנ"מ לר"י ת"ל אי הי' [כפי'] רש"י הי' הנ"מ אף לרבנן וק"ל:

ועי' ב"ח (או"ח סי' תלא) הרגיש קצת בדברי הגאון שהוכיח מפלוגתא דר"י ורבנן דפריך לא מצא עצים לשורפו וכו' כ' הב"ח די"ל כיון דר"י אמר [דבעי דוקא שריפ' ות"ל אטו מי עדיף ביטול ממפרר. אע"כ אם אין רוצה לסמוך על ביטול בלב ליראתו שמא לא יהי' בלב שלם צריך ביעור. א"כ פריך שפיר לא מצא עצים וכו' ע"ש:

טז) עי' שעה"מ (רפ"ב מהל' חו"מ) שכ' בפשיטות דלדעת הרמב"ם פוסק מלימוד אף באיכא שהות ע"ש מפ"ו מהל' תפלה ע"ש. ואין זה מוכרח. עי' ב"י סי' ק"ו וק"ל:

יז) שם בגמ' תנן התם ר"מ אומר וכו' דכ"ע מיהת חמץ משש ולמעלה אסור מנלן וכו'. הקו' מפורסמת מאי פריך דילמא סבר ר"מ ג"כ כר' יהודא דלקמן (כח:) שסובר דלפני זמנו אסור מן התורה מקרא דלא תאכל עליו חמץ והיינו מזמן שחיטת הפסח מיתורא דקרא וא"כ שפיר אסור משש [ולמעלה] מן התורה. ועי' פי"ז שהרגיש בזה והביא דעת הרא"ש שכ' דכ"ע וכו' מנ"ל דחייב בשרו. וא"כ ניחא דנהי דאסור באכילה מ"מ מנ"ל דחייב לבערו ע"ש. אך מ"מ הלשון דחוק דקאמר דכ"ע אסור וכו' וק"ל. גם אכתי מה פריך דילמא חייב לבערו עכ"פ מדרבנן מגזירה דילמא אתי למיכל מיני' כמ"ש תוס' במתני' טעם הבדיקה. ואף דלדעת הר"ן שפי' במתני' להכי החמירו חכמים הואיל ולא בדילי מיני' וגם איכא כרת. י"ל ניחא דעכ"פ לפני זמנו ליכא כרת וא"כ אמאי החמירו חכמים לבער בשש הי להו לקבוע שני שעות קודם לילה. אכן לתי' תוס' קשה. ואף להר"ן דוחק כיון דס"ס אסור בהנאה מה מפסיד בזה שתקנו לו מיד לשרוף אחר זמ"א. אכן הפי"ז תי' עוד די"ל כיון דסתם מתני' לקמן (דף הנ"ל) אתי כר"ש דאחר זמנו מותר מן התורה וסתם מתני' ר"מ א"כ משמע דר"מ ל"ל דר"י. א"כ פריך שפיר כאן על ר"מ דמודה ג"כ דהוי בשריפה משש ע"ש. אך לכאורה עדיין קשה לדעת הרמב"ם שפוסק בלפני זמנו עכ"פ כר"י א"כ נהי דמתני' דלקמן סברי דאחר זמנו מותר מה"ת מ"מ בלפני זמנו אדרבה י"ל סבר ר"מ כר"י כהלכתא ומאי פריך. אכן י"ל דודאי כיון דאנן פסקינן בלאחר זמנו כר"ש והיינו דמוקמינן חד קרא לנתחמץ מחמת ד"א ואייתר חד קרא מוקמינן לה לפני זמנו. ומדוע נוקי דוקא לפני זמנו טפי מסתבר לאוקמי] לאח"ז הואיל וכבר עבר על חמץ זה הפסח. אך עי' לקמן ברא"ש שכ' הטעם משום דיותר מסתבר לפני זמנו הואיל ומצינו שהתחילה התורה חיוב השבתה משש ע"ש. א"כ לס"ד כאן פריך שפיר כיון דליכא רק חד קרא לדידן נוקי אאחר זמנו ומנ"ל לפני זמנו דאסור וק"ל:

עוד יש מקום לומר לס"ד דאך ביום הראשון וכו' קאי ביו"ט א"כ י"ל חד קרא לא תאכל אתי לאסור חמץ מתחילת ליל ט"ו דס"ד יליף אכילה מהשבתה ואין להאריך:

יח) שם בגמ' תרי קראי כתיבי וכו' ק"ק לדעת הגאונים שהביא הרא"ש לקמן (ה.) שסוברים דחמצו של ישראל ברשות נכרי אינו עובר. וכבר הארכנו לקמן בסוגיא דהרהינו אצלו. והבאנו שם גם תשו' בעל ש"א שכ' דאף להגאונים מ"מ נהי דלא עבר בלאו בכה"ג מ"מ לא קיים עשה דתשביתו עד שעושה הבערה למר כדאית לי' ולמר וכו'. א"כ דילמא ה"ק התורה שבעת ימים לא ימצא וכו' היינו צריך אתה להוציאו מן הבית וחיוב עשה אך ביום הראשון וכו' היינו ביום ט"ו צריך אתה לקיים עשה להשבית לגמרי מן העולם וק"ל:

יט) בתוס' ד"ה וכתיב אך וכו'. לכאורה קשה גם לפי' רש"י מאי קאמר ואימא לרבות ליל ט"ו לביעור. וא"כ אכתי קשה הא שהה תחילת ליל ט"ו. אך ז"א כיון להס"ד לקמן בא הריבוי לליל ט"ו בפסוק זה. א"כ י"ל הכי ציותה תורה לשהות מעט ולשורפו משא"כ אי הריבוי ממקום אחר דמשמע כל היום לא שייך פסוק זה להתיר וק"ל וקצת הי' נראה בכונת דברי רש"י כיון דכתיב ביום דמשמע ביום ולא בלילה ושבעת ימים כבר דמשמע אף בלילה כדמסיק. וכשפריך לו אח"כ ואימא לרבות ליל חמשה עשר וכו' היינו המקשה ס"ד דעיקר הלימוד מכח ייתור אך ביום וגו' דממשמעות לא מפיק מידי דשבעת ימים ג"כ משמע רק ימים רק מחמת ייתור ולהכי פריך ואימא דאתי לרבוי וכו'. ולזה תי' דממילא משמע מהתם אף לילות וק"ל:

כ) בד"ה ואימא לרבות וכו'. לכאורה לתי' ב' שכ' תוס' לעיל דדייק מכח אך חלק. אמאי לא קאמר דדייק מכח ביום וכו'. וצ"ל דא"כ ודאי קשה מה פריך אח"כ ואימא לרבות ליל ני"ו וכו' כיון דעיקר הדיוק מכח ביום אבל השתא דדייק מכח אך. פריך שפיר דילמא אתי לרבות ליל ט"ו ואך היינו מקצת מלילה דתו לא קשה משבעת ימים וכו' דשם לא משמע רק ימים כנ"ל. רק הקשו תוס' ה"מ לשנוי ביום כתיב וק"ל:

עי' מהרש"ל שהקשה מאי מקשו תוס' דילמא ודאי היכא דליכא ייתורא מהיכי תיתי נפיק קרא ממשמעותי' ביום אבל מחמת הייתור נימא שפיר דאתי לרבוי ליל ט"ו משנאמר דקאי אי"ד ע"ש. ונ"ל קצת ונקדים ג"כ מה שהקשה מהרש"א על מ"ש תוס' כאן בא"ד כשמשני משום היקש לא הוי צריך כלל קרא לא ימצא וכו' כמו ריה"ג לקמן. ועי' מהרש"א שהקשה ת"ל מהך דלא ימצא וכו' היי ההיקש וא"כ שפיר נקט אביי הך קרא ע"ש. ונ"ל דהנה קשה באמת על התרצן דמשני מדאיתקש וכו' ומייתי קרא דשבעת ימים לא ימצא וגו' ואמאי לא יליף ההיקש מהך קרא דאך ביום הראשון וגי' ג"כ. וכן הקשה ג"כ הפי"ז ע"ש. אך י"ל להכי מייתי קרא דלא ימצא כדי לישב דברי אביי דמייתי הך קרא. אף דעדיין קשה מדוע לא הקשה לו אכתי על אביי הכל טעמא מאי מדוע לא מייתי הך קרא גופי' דאך וגו' זה אינו קשה כ"כ דהמקשה פריך בלא"ה שפיר ואימא לרבות ליל י"ד. וכדמשני לו ביום כתיב בלא"ה ניחא דלאו משום היקש אתי עלי' אביי וא"כ ניחא הכל דהתוס' הקשו באמת כדמשני משום היקש א"כ לא הי' צריך לאביי לאתויי הך קרא דשבעת ימים וגו'. וכתבו דה"מ הכי לאקשויי וכו' אך קשה למסקנא. וצ"ל כנ"ל למסקנא בלא"ה ניחא. אך א"כ דלא אמרינן ההיקש א"כ תקשי ואימא ליל ט"ו לרבויי. וצ"ל ביום כתיב מהני אף נגד ליל ט"ו דלא כסברת מהרש"ל הנ"ל. לכך כתב תחילה דה"מ לשנויי ביום כתיב. ולכך כ' כדמשני משום היקש ה"מ להקשות וכו' כנ"ל. ולכך סמכו תוס' שני דברים אלו יחד לא להקשות רק לתרץ דלמסקנא ניחא והבן כ"ז. אף כי דברים פשוטים המה נראים נכונים בכונת תוס' וק"ל:

ודע אף לר"ש דאית לי' חמץ לפני זמנו מותר ואף לדעת בעה"מ לקמן (כח:) דסובר דמותר לגמרי אף באכילה מ"מ מודה דצריך עכ"פ להשבית בשש מן התור' רק אכילתו היא השבתתו. ועי' לקמן בתוס' שם דודאי לא יפלוג ר"ש על כל המשניות. וגם בקרא דאך וגו' מאי עביד א"ו כנ"ל. וכן משמע מכל הפוסקים. ומטעם זה צע"ג על הדרישה (סי' תמג) שכ' לר"ש לית לי' כלל הך דרשא דאך חלק וביום הראשון היינו תחילת יום ט"ו. ולדעת בעל העיטור דאסור מדרבנן הוי הך קרא אסמכתא זה תימה וק"ל:

כא) עי' רמב"ם (פ"ב מהל' חו"מ ס"א) שכ' זמן השבתת חמץ קודם איסור אכילתו. והביא ראי' מהך ביום הראשון ודרשא דרבא משום לא תשחט וגו'. ולכאורה צ"ע מה כונתו קודם איסור אכילתו. אי קודם הלילה הרי הרמב"ם פסק לפני זמנו כר"ש וא"כ אסור בלאו משם ומעלה עי' פ"א שם. ועכצ"ל כונתו דאף קודם שש צריך להשבית כדי שיהא מושבת מיד תחילת שש. והיינו אפשר דוקא לדרשא דרבא (דלא] תשחט וגו'. א"כ תחילת שבע שהוא זמן שחיטת פסח צריך שלא יהא החמץ בעולם משא"כ לאידך דרשות. ומזה ראי' קצת לדברי רש"י שפי' תשביתו קודם זמן איסורו וכפמ"ש המג"ש לעיל בתוס' ד"ה מדאורי' בביטול וכו' ע"ש:

כב) עי' בטור (סי' תלא) הביא הך ביום הראשון לדרש די"ד אסור. ועי' ב"י שהביא ע"ז. ואימא מצפרא. אך חלק ע"ש.

וקשה לי מדוע לא הביא כמ"ש הרמב"ם והרא"ש דהדרש מלא תשחט כרבא. ועל הטור לא קשה די"ל באמת כונתו כן רק] שלא הביא הדרש בפירוש ע"ש משא"כ על הב"י קשה ואין להאריך:

תוכן העניינים

פתח הבית חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה