פרקי אליהו· רבנו אליהו בחור הלוי אשכנזי
פרק שירה · ד
השיר הרביעי בדיני אותיות יהו"א בהסמכם לבג"ד כפ"ת, והוא שיר מורכב במשקל כשיר הראשון.
אֶשְׁקֹל בְּמִשְׁקַל שִׁיר בְּמִנְהַג יֵהוּ"א / עֵת בֹּא בְּגַ"ד כַּפַּ"ת הֱיוֹת רֵעֵהוּ
רַפֹּא יְרַפֵּאהוּ בְּצִדֵּהוּ, לְבַד / אִם יֵשׁ מְבַטֵּל לוֹ וְיִמְנָעֵהוּ
מַפִּיק וְגַם מַפְסִיק וּמֵרָחִיק דְּחִיק / אַרְבַּע מְבַטְלָיו הֵם לְסִימָנֵהוּ
פירוש: מנהג אותיות יהו"א כשהן נחות הן מרפין בג"ד כפ"ת הבאין אחריהן, חוץ כשיש שם אחד מד' מבטלין, והן מפיק ומפסיק ודחיק ואתי מרחיק, כאשר הולך ומבאר.
מַפִּיק בְּעֵת תּוֹצִיא לְאוֹתִיּוֹת וְיָ"ה / אַךְ אֵין לְאָלֶ"ף דִּין לְהוֹצִיאֵהוּ
הַהֵ"א 'וְלַהּ גַּפִּין' וְ'אֵלָיו פִּי' בְּוָי"ו / הַיּוּ"ד וְ'חַי בָּהֶם' וְכָל דּוֹמֵהוּ
אַךְ בָּא 'אֲדֹנָי בָם' וְ'קַו תֹהוּ' וְ'שָׁלֵו בָהּ' בְּרָפֵי זָר וְכֵן חֲשָׁבוּהוּ
פירוש: דין מפיק לא נאמר רק על אותיות וי"ה כשתוציאם מן הפה בסוף התיבה, כמו וְלַהּ גַּפִּין (דניאל ז ו) וכו' (אליו פי - תהלים סו יז, וחי בהם - ויקרא יח ה), אבל אין לאל"ף דין מפיק, כי אין מוציאין אותה מן הפה בסוף התיבה. ושלשה יוצאים מן הכלל, והם אֲדֹנָי בָם (תהלים סח יח) וכו' (קו תהו - ישעיהו לד יא, שלו בה - יחזקאל כג מב). ונחשבים לרפי זר.
שֵׁנִי שְׁמוֹ מַפְסִיק בְּכָל טַעַם אֲשֶׁר / יַפְסִיק דְּבַר עִנְיַן וְיַעֲמִידֵהוּ
זַרְקָא֘ וְהַסֶּגוֹל֒ וְהַטַּרְחָ֖א תְּבִ֛יר / אַזְלָ֨א וְכָל זָקֵ֔ף אֱלֵי מִינֵהוּ
פָּזֵ֡ר וְקַרְנֵי־פַ֟ר וְשַׁלְשֶׁ֓לֶת יְ֚תִיב / פָּסֵיק׀ וְרֵעַ לוֹ וְהַלְגַרְמֵי הוּא
תַּ֠לְשָׁא וְגֵרְשַׁ֞יִם רְבִ֗יעַ גַּם פָּשֵׁט֙ / אַתְנַ֑ח וְסוֹף־פָּסֽוּק גְּבוּל קָצֵהוּ
פירוש: המבטל השני הוא המפסיק, רוצה לומר כל טעם אשר יפסיק ויבדיל בין דבר לדבר, כגון זרקא וסגול וכו', כולם טעמים מפסיקים, והלגרמי הוא רעהו של פסיק, ואין הפרש ביניהם רק שהפסיק יבֹא אחר ישר אחד, והלגרמי יבֹא בין שני ישרים.
אָתֵי לְמֵרָחוֹק לְבַד לַהֵ"א לְחֹק / בַּסּוֹף וְנוֹסֶפֶת וְלֹא שָׁרְשֵׁהוּ
אִם הַשְּׁתֵי מִלּוֹת בְּטַעַם מִלְּעֵיל / בֵּין זֶה וְזֶה מֶלֶךְ וְיַבְדִּילֵהוּ
רָפֵי אֲזַי בָּטֵל, אֲבָל אִם יִהְיֶה / בָּם מִלְּרַע אֵין דִּין לְהַכְחִידֵהוּ
פירוש: המבטל השלישי הוא אתי למרחיק, רוצה לומר כשטעם המלה שסופה ה"א יבא רחוק מטעם המלה שראשה בג"ד כפ"ת, עד שבין טעם זה לטעם זה מלך אחד, רוצה לומר תנועה אחת ולא יותר, אז מבדיל המלך ביניהם ויבוטל הרפי, כמו וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ (בראשית מב י). אבל אם תהיה המלה שראשה בג"ד כפ"ת טעם מלרע אז לא יבוטל הרפי, כי יהיו ביניהם שני מלכים, כמו וּמְבָרְכֶ֫יךָ בָר֫וּךְ (ראה בראשית כז כט), וצריך שתהיה הה"י בלתי שרשית רק נוספת, כמו וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם (דברים לא כח), אבל אם היא שרשית לא יבוטל הרפי, כמו וַייָ עָ֥נָה בִֽי (רות א כא) ודומיהם.
הַהֵ"א בְּפֹעַל אוֹ בְּכֹחַ אַחֲרֵי / קָמֵץ, אֲבָל סֶגוֹל בְּלִי הַהֵ"א הוּא
אַךְ לֹא בְּגַ"ד כַּפַ"ת לְבַד כּוֹלֵל, אֲבָל / כָּל הָעֲלוּלוֹת לוֹ לְהַכְנִיסֵהוּ
צֵרֵי וְהַשּׁוּרֵק עֲלֵיהֶם אֵין גְּזַר / אָתֵי לְמֵרָחִיק לְהַרְחִיקֵהוּ
פירוש "בכח או בפועל" – כתובה או בלתי כתובה, הכתובה כמו בֵּיתָה פַרְעֹה (בראשית מז יד), הבלתי כתובה כמו וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ (בראשית מב י). אבל אחרי הסגול היא כתובה לעולם ולא יבוא כלל בלי ה"י, כמו מִשְׁנֶה כֶּסֶף (בראשית מג טו). ופירוש "כל העלולות" – פרט לאחהע"ר. אבל על הצירי והשורק לא נגזר דין אתי למרחוק, כמו כּ֣וֹכְבֵי בֹ֑קֶר (איוב לח ז), בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ (איכה א ב) ודומיהם, אף על פי שהטעם אתי מרחיק אינו מבטל הרפי.
דָּחִיק וְהוּא נָהִיג בְּמַקַּף עִם זְעֵיר / סוֹפוֹ בְּאוֹת הַהֵ"א וְכֵן הֶפְכֵּהוּ
מִלָּה וְסוֹפוֹ הֵ"א בְּמַקַּף אֶל זְעֵיר / רֹאשׁוֹ בְּאוֹת עָלוּל לְהַחְזִיקֵהוּ
גַּם זֶה עֲלֵי קָמֵץ וְסֶגוֹל נֶאֱמַר / אָכֵן מְבֻטָּל הוּא בְּהוֹ הֵי הִי הוּ
פירוש: המבטל הרביעי הוא הדחיק, ורוצה לומר כשתבוא דחוקה מלה זעירא שסופה ה"י במקף אל מלה שראשה בג"ד כפ"ת, כמו מַה־בֶּצַע (בראשית לז כו), זֶה־בְּנִי (מ"א ג כג) ודומיהם. וכן להפך, כל מלה שסופה ה"י שתסמך במקף אל מלה זערא, כמו תְּכַסֶּה־בָּהּ (דברים כב יב), (וַעֲשֵׂה־כֵן (אסתר ו י)) ודומיהם. ולא נאמר זה על בג"ד כפ"ת לבד, כי גם על כל אות העלול להחזיק דגש, והן טסשק"ץ נוזלי"ם, כמו וְאֶעֱשֶׂה־שָּׁם (בראשית לה ג), אֵלְכָה־נָּא (רות ב ב), אָסֻרָה־נָּא (שמות ג ג) ודומיהם. וגם זה לא נאמר רק על ה"י שלפניה קמץ או סגול, וכן אמרו במסורת: כל זעיר דסמוך דגש בר מן ארבעה מלכים וסימנן אוֹ אֵי אִי אוּ.
מַפִּיק וְגַם מַפְסִיק בְּדָגֵשׁ קַל קְרָא / דָּחִיק וּמֵרָחִיק מְאֹד חַזְקֵהוּ
זה מבואר, והטעם יבואר לך בשיר שאחר זה.
עוֹד מִבְּלִי אֵלֶּה מְבַטֵּל יֵשׁ, וְהֵן / דֶּרֶךְ מְנַקְדִים יֵשׁ לְהַרְגִּילֵהוּ
תֵּבָה אֲשֶׁר רֹאשָׁהּ שְׁתֵּי בָּגַ"ד כְּפַ"ת / אָמְנָם תְּנַאי הוּתְנָה וְהָא אַתְוֵהוּ
רִאשׁוֹן יְהִי בִשְׁוָא, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת / שֵׁנִי כְּמוֹ רִאשׁוֹן בְּמוֹצָאֵהוּ
שׁוֹנִים בְּמוֹצָא אוֹ בְּלִי נִקּוּד שְׁוָא / אֵין בָּם אֲזַי כֹּחַ לְהַשְׁבִּיתֵהוּ
פירוש: הנקדנים נוהגים עוד שכל תיבה שתחילתה שתי אותיות בג"ד כפ"ת, יבוטל הרפי אע"פ שיהיה לפניהן יהו"א, אבל בתנאי שיהיו שתי אותיות של בג"ד כפ"ת ממוצא אחד, ושתהיה הראשונה נקודה בשוא, כמו בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה (שמות יד יח), (כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי (בראשית לב יא)) ודומיהם. אבל כשאינם ממוצא אחד אז מבוטל הרפי, כמו מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים (תהלים קמז יז) ודומיהן; וכן כשאין הראשונה בשוא, כמו וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ (ויקרא כא יג), יבוטל הרפי.
אֵלֶּה לְחֹק יֵהוּ"א לְבַד יוֹצֵא וְזַר / בַּקֵּשׁ בְּמָסֹרֶת וְתִמְצָאֵהוּ