אור ברסלב
פרקי אליהו פרק שירה

פרקי אליהו· רבנו אליהו בחור הלוי אשכנזי

פרק שירה

הקדמה

הקדמת פרק שירה

אמר אליהו המחבר / מאז באתי לדבר / בדקדוק לשוננו הקדושה / היא האבן הראשה / לשאר הלשונות כולם / והאותיות הן סולם / לעלות אל מרכבתה / כי מהם מחצבתה / והתנועות והנקודות / הן הן היתדות / אשר הסולם משליבות / כך נעשו התיבות / מאותיות ותנועות / וצורותיהן ידועות / ונקראות בשם / והנני אפרשם / ואתן בם כללים / טובים ומועילים / באותיות למחלקותם / ולחמש מוצאתם / ואבאר בכללם / הנקודות כולם / הגדולות והקטנות / ודתיהם שונות / ובכלל זה יבואר / דין הדגש המפואר / ובחזק ובקל / אתן לך משקל / ודין השוא אציע / ודרכיו אודיע / ובמה גדול כחו / ונועו גם נוחו / ואנה הוא ישוט / מורכב או פשוט / גם אתן לפעמים / כללים בטעמים / ואודיעך דרכים / במשרתים ובמלכים / ולכל אלה הדברים / עד הנה נזכרים / פרק אחבירה / שמו פרק שירה / כי אשים בו דברי / וכללי מאמרי / כולם כלולים / בשירים שקולים / מזהב נחמדים / למשוך לב התלמידים / ולהרגילם בפיהם / וישוררו בהם / בשבתם בביתם / ובדרך בלכתם / ויזכרו כללם / כל ימיהם לעולם / ושלש עשרה שירות / נעימי זמירות / באמרי שפר / אכתוב בספר / וכל דבר מגידות / במראה ולא בחידות / עשויות כמשפטן / וזהו פרטן –

השיר הראשון: במספר האותיות וחלוקתם / לשרש ולשמוש ולחמש תוצאתם השיר השני: בדיני עשר הנקודות הנבדלות / חמש מהן קטנות וחמש גדולות השיר השלישי: בדיני אותיות או"י הנקראות אמות / לפעמים נראות ולפעמים נעלמות השיר הרביעי: בדיני אותיות יהו"א / כאשר בג"ד כפ"ת יהיה רעהו השיר החמישי: בדיני הדגש סימן יפה / החזק הוא אם רפה השיר הששי: בדיני השוא ונקודתו / והוא נקרא משרת, ומה היא עבודתו השיר השביעי: בביאור השוא כמה ענינים / ואיך הוא נוטה בקריאתו לשלשה פנים השיר השמיני: בקריאת השוא סימן צח / לדעת מתי הוא נע או נח השיר התשיעי: בדיני אותיות אחע"ה המבלבלים נקראים / ויש להם שלשה שונאים השיר העשירי: בביאור אותיות אחע"ה מיוחדות לחטופין / שהם קמץ או פתח או סגול עם שוא צרופין השיר הי"א: בחטף קמץ דינים / ואיך הוא נחלק לשני מינים השיר הי"ב: בחטף סגול וחטף פתח ועבודתם / ומקומותם למושבותם השיר הי"ג: לך שער אפתח / בהבדל שבין החטף סגול וחטף פתח

סליקו הסימנים.

א

השיר הראשון באותיות וחלוקתם וחמש תוצאותם, ומורכב משתי תנועות ויתד ושתי תנועות ויתד וג' תנועות, אך בשאר הבתים זולת הראשון יבא יתד במקום תנועה בסוף הדלת.

אֶשָּׂא לְבָבִי נָא אֱלֵי כַפַּיִם / אֶל אֵל אֲשֶׁר חַסְדּוֹ בְּהַשָּׁמַיִם
לִי יַעֲזֹר כַּיּוֹם וְיָדִי יַחֲזִיק / יִתְמֹךְ יְמִינִי יַאֲמִיץ מׇתְנַיִם
יוֹרֶה לְעַבְדּוֹ לַעֲשׂוֹת סֵפֶר, אֲשֶׁר / יִהְיֶה בְּסוֹד דִּקְדּוּק מְאוֹר עֵינַיִם
הִלּוּךְ וְדִין נִקּוּד וְאוֹתִיּוֹת וּמִשְׁפָּטָם לְאוֹר אוֹצִיא כְּצָהֳרַיִם
וּבְכֵן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה זְמִירוֹת אֶעֱנֶה / יִהְיוּ לְזִכָּרוֹן בְּלוּחוֹתַיִם
הוּסַד לְשׁוֹן קֹדֶשׁ בְּאוֹתִיּוֹת אֲשֶׁר / עוֹלִים לְסַךְ עֶשְׂרִים וְעוֹד לִשְׁנַיִם
לָהֶם חֲמִשָּׁה אַךְ כְּפוּלִים נִקְרְאוּ / סִימַן מְנַצְפַּ"ךְ בָּא בְּיַרְכָתַיִם
וּרְחַב פְּאַת עׇמְקָן לְאׇרְכָּן נֶהֱפַךְ / לַעֲשׂוֹת כְּתַב קֹדֶשׁ יְפֵה אַפַּיִם

פירוש: זהו דעת הראב"ע, כי לא הוסדו האותיות הכפולות שהם מנצפ"ך רק לשים אותם בסופי התיבות ליפות הכתיבה, כי מה שבעומק שב לאורך כזה: כך, מם, נן, פף, צץ.

יֵחָלְקוּ כֻלָּם לְתוֹצָאוֹת, וְהֵם / בַּחֲמֵשׁ מְקוֹמוֹת עוֹבְרִים בִּנְתַּיִם
אַהְעַ"ח נְתִיב גָּרוֹן וְנִיב גִּיכַ"ק לְחֵךְ / מוֹצָא זְסַשַׁרַ"ץ לְבֵין שִׁנַּיִם
שָׁבִיל לְדַטְלָנַ"ת בְּרֹאשׁ לָשׁוֹן וְחֵךְ / בּוּמַ"ף לְבַד בַּפֶּה וּבִשְׂפָתַיִם
כֻּלָּם כְּאֶחָד נֶחְלְקוּ, וַיִּהְיוּ / שֹׁרֶשׁ וְגַם שִׁמּוּשׁ בְּיָ"א פַּעֲמַיִם

כל זה מבואר, ופירוש "בְּיָ"א פַּעֲמַיִם" – י"א מהן שורש וי"א מהן שימוש, כאשר מבאר והולך.

נִכְתַּ"ב שְׁמ"וֹ אֵ"ל יָ"הּ לְשִׁמּוּשׁ נִהְיָה / אֶלְבַּ"שׁ בְּרֹאשׁ וּשְׁאַר בְּפֵאוֹתַיִם
זַעַ"ף קְצַ"ר חֶסֶ"ד וְגֵ"ט לִמְשׁוֹרְשִׁים / עוֹד יֵשׁ חֲלוּקוֹת בָּם לְבַד הַשְׁתַּיִם
יֵהוּ"א בְּנֵי נֹחַ וְרִפְיוּת אַ"ח רְעַ"ה / וּבְגַ"ד כְּפַ"ת הֵם לָקְחוּ כִּפְלַיִם
חָזָק בְּלִי רָפֵי טְסַשְׁקַ"ץ נוֹזְלִי"ם / אָשִׁיר בְּכָל אֵלֶּה כְּבִמְצִלְתַּיִם

פירוש "בְּפֵאוֹתַיִם" – בשתי פאות, כי אלב"ש לא ישמשו רק בראש, אבל שאר האותיות ישמשו בראש ובסוף. ופירוש "לְבַד הַשְׁתַּיִם", ר"ל זולת מה שנחלקו לחמש מוצאות ולשרש ושמוש, עוד נחלקו לשאר חלוקות, כגון יהו"א המיוחדות לנחות כמו שיתבאר בשיר שלישי, ואחרע"ה מיוחדות לרפיונות, רוצה לומר שלא יקבלו דגש והם תמיד רפים אף על פי שאין עליהם רפי, ובג"ד כפ"ת יקבלו הדגש והרפי, וט"ס שק"ץ נוזלי"ם יקבלו הדגש אבל לא הרפי. וכל החלוקות האלה אבאר בשירות הבאות.

ב

השיר השני בביאור הנקודות העשרה אשר חמש מהן גדולות וחמש מהן קטנות, והוא שיר מרובע ופשוט.

אָשִׁירָה נָא שִׁיר נִכְבָּדוֹת / בַּאֵר הֵיטֵב וּבְלִי חִידוֹת
וַאֲבָאֵר עֶשֶׂר הַנְקֻדּוֹת / אֵיךְ נֶחֶלְקוּ לִשְׁתֵּי יָדוֹת
חָמֵשׁ מֵהֶן אַנְשֵׁי מִדּוֹת / חָמֵשׁ מֵהֶן כַּגַּמָּדוֹת
חָמֵשׁ הַגְדוֹלוֹת הַחֲמוּדוֹת / אֵלִי יָהּ הוּא טוֹב מַגִּידוֹת
וּמִדָּגֵשׁ הֵן נִפְרָדוֹת / רַק אִם בַּטַּעַם הֵן עוֹמְדוֹת
וּבְעֵת הֵם לִשְׁוָא נִצְמָדוֹת / אוֹתוֹ מְנִיעוֹת וּמְנִידוֹת

כל זה כמעט מבואר. ופירוש "אַנְשֵׁי מִדּוֹת" – תנועות גדולות, ו"גַמָּדוֹת" פירוש תנועות קטנות, מן וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ (יחזקאל כז יא). וסימן התנועות הגדולות "אֵלִי יָהּ הוּא טוֹב". ותמיד אחת מאותיות אהו"י נחות ונסתרות אחריהן, לכן הם נפרדות מהדגש, רק אם טעם התיבה עומד תחת התנועה גדולה, כמו לָ֫מָּה, יָ֫מָּה ודומיהן. והן מניעות השוא, רוצה לומר השוא שאחר תנועה גדולה הוא נע לעולם.

חָמֵשׁ בָּנוֹת הֵן מוֹלִידוֹת / נַטֶּרׇיִּקֻן נִנְקָדוֹת
וּקְטַנּוֹת לִגְדוֹלוֹת עוֹבְדוֹת / הֵן הִפּוּכָן עִם כָּל אוֹדוֹת
אַחֲרֵיהֶן דָּגֵשׁ מַכְבִּידוֹת / אוֹ לִשְׁוָא נַח הֵן מוֹלִידוֹת
אֵךְ אִם בַּטַּעַם נִלְכָּדוֹת / רָפוֹת אַחֲרֵיהֶן נֶאֱגָדוֹת

פירוש: חמש הת"ק אשר סימנם "נַטֶּרׇיִּקֻן" הן בנות לגדולות ומשרתות להן, כי במקומות אשר לא יוכל לבא ת"ג בסבת דגש או שוא נח הצריך לבא שם, אז יבא התנועה קטנה, וזהו עבודתן. והם ההפוך בכל דבר מהתנועות גדולות, כי תמיד אחריהן דגש או שוא נח, חוץ אם בטעם הן נלכדות, ר"ל שהטעם תחת הת"ק, אז יבא הרפי אחריהן, כמו וַיִּ֫בֶֿן, וַיִּ֫מַֿח, גֶּ֫בֶֿר, בַּ֫יִֿת ודומיהם, לפי שהן מלעיל יבא אחריהן הרפי.

עִם יֵהוּ"א אֵינָם מִתְיַחֲדוֹת / אַךְ בַּסֶּגוֹל בִּכְלָל מוֹרְדוֹת
יֵשׁ בִּפְעוּלִים וָי"ו נִפְקָדוֹת / גַּם נָחֵי עַיִ"ן בַּעֲתִידוֹת
בִּמְקוֹם שׁוּרֵק שָׁלֹש נְקֻדּוֹת / וּלְמָסֹרֶת יֵשׁ בָּם סוֹדוֹת

פירוש: לא יבאו אותיות יהו"א אחר התנועות הקטנות, חוץ עם הסגול הן מורדות בכלל זה, כי יבאו אחריו לרוב, כמו דְּבָרֶיךָ, דְּבָרֶיהָ, וכן אֲגַלֶּה, יְגַלֶּה. וכן יש פעולים שתפקד מהן הוי"ו, כמו פְּקֻדִים, שְׁלֻפָה, וכן בעתידי מנחי העי"ן, כמו וַיָּקֻמוּ, וַיָּשֻׁבוּ, בכולם בא הרפי אחר התנועה קטנה שלא כדין, ויש בהן סודות לבעלי המסורת למה יבאו כן, ואין למדקדק בהן עסק.

ג

השיר השלישי בדיני אותיות או"י הנקראות 'אותיות הנשימה', והוא שיר מורכב משתי תנועות ויתד ושתי תנועות, שתי תנועות ויתד (ושתי תנועות) [ותנועה], על משקל כי אשמרה שבת.

מִזְמוֹר לְאֵלִיָּהוּ עַל עֲלָמוֹת / הוּסַד עֲלֵי אֶוִ"י הַנֶּעֱלָמוֹת
לָהֶן מְקֹרָא אוֹתִיּוֹת נְשִׁימָה / הֵמָּה אֱלֵי דִּבּוּר דּוֹמוֹת לְאִמּוֹת
זוֹכוֹת אֱלֵי חָמֵשׁ קוֹלוֹת גְּדוֹלוֹת / בָּעֵת אֲשֶׁר הֵמָּה נָחוֹת וְדוּמוֹת
אָלֶ"ף הֲלֹא תוֹרֶה קָמֵץ וְאָכֵן / בִּלְבַד בְּשׇׁרְשִׁיּוֹת אַךְ לֹא בְּאַמּוֹת
גַּם עֵת אֲשֶׁר תָּבֹא חִלּוּף לְהֵ"א וָי"ו / בַּסּוֹף וּבָאֶמְצַע פָּעֳלִים וְשֵׁמוֹת

פירוש "עַל עֲלָמוֹת" הם אותיות או"י, כי דרכם לנוח ולהתעלם באמצע המלות ובסופן, ולא תוציאם באחת מהמוצאות רק בנשימה. ובעל ספר יצירה קרא להם אִמּוֹת הדבור, כי לא תוכל לבטא אחת מחמש ת"ג אם לא שיהיו שם אחת מאותיות או"י, כגון האל"ף תורה על הקמץ שלפניו, ודוקא אל"ף שרשית ולא שמושית, כמו קָרָא, קָרָאתָ; וגם האל"ף אשר תורה תמורת ה"י או וי"ו בסוף או באמצע הפעלים והשמות, כמו וְקָאם שָׁאוֹן (הושע י יד), וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה (זכריה יד י), קְרֶאןָ לִי מָרָא (רות א כ), כַּמַּטָּרָא לַחֵץ (איכה ג יב) ודומיהם.

הַוָּי"ו עֲלֵי חוֹלֶם חָסֵר וּמָלֵא / הִנָּם בְּמָסֹרֶת דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת
גַּם כֵּן עֲלֵי שׁוּרֵק עִם וָי"ו כְּתוּבָה / כִּי אֵיךְ בְּלִי הַוָּי"ו שׁוּרֵק מְשִׂימוֹת

פירוש: הוי"ו תורה על חולם, ולפעמים היא כתובה ולפעמים אינה כתובה, וזה על פי המסורת, ותורה גם כן על שורק, והיא תמיד כתובה, כי לא יתכן לשים שורק בלי וי"ו.

הַיּוֹ"ד עֲלֵי חִירֵק תּוֹרֶה, וּבָאָה / אַחֲרָיו כְּתוּבָה רַק בִּקְצַת מְקוֹמוֹת
וּבְכֵן שְׁנֵי מִינֵי חִירֵק בְּנִקּוּד / גָּדוֹל וְקָטֹן הֵן כִּשְׁתֵּי תְאוֹמוֹת
גַּם כֵּן עֲלֵי צֵרֵי אָכֵן יְסוֹדִית / אוֹ יוֹ"ד אֲשֶׁר תּוֹרֶה רִבּוּי סְכוּמוֹת
אַךְ יֵשׁ 'פְּלֵיטָה' גַּם 'הַשְׁכֵּים' 'וְתַגֵּיד' / הוֹלְכִים כְּרֵעֵיהֶם אׇרְחוֹת עֲקוּמוֹת

פירוש היו"ד תורה על חירק, אבל אינה כתובה רק בקצת מקומות; כי שני מיני חירק הם, האחד עם היו"ד והוא תנועה גדולה, והשני בלא יו"ד והוא תנועה קטנה, כמבואר בשיר שלפני זה. והיו"ד תורה גם כן על צרי, אבל דוקא כשהיו"ד שרשית, כמו בֵּית ה', עֵין ה' ודומיהם, וכן כשתורה על רבוי, כמו דִּבְרֵי, דִּבְרֵיהֶם, דִּבְרֵיכֶם ודומיהם. אך יש שהולכים ארחות עקומות, רוצה לומר יוצאים מן הכלל, כמו אַל יְהִי לָהּ פְּלֵיטָה (ירמיהו נ כט), הַשְׁכֵּים וְשָׁלֹחַ (ירמיהו לה טו), וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יט ג) ורעיהם הדומים להם.

אֵלֶּה נְקֻדּוֹת הֵן חָמֵש גְּדוֹלוֹת / חָמֵשׁ קְטַנּוֹת עוֹד לָהֶן מְדֻמּוֹת
פַּתָּח וְסֶגוֹל חִירֶק אַךְ בְּלִי יוֹ"ד / חוֹלֶם וְקִבּוּץ כֵּן נִקְבוּ בְּשֵׁמוֹת
כִּי נִמְשְׁלוּ הָאוֹתִיּוֹת לְגוּפִים / אֵלֶּה עֲשָׂרָה הֵן לָהֶן נְשָׁמוֹת
עוֹד יֵשׁ נְקֻדָּה וּמְשָׁרֵת לְכֻלָּם / הֵן עוֹד אֲשׁוֹרֵר בָּהּ שִׁירוֹת נְעִימוֹת

כל זה מובאר, אך הנקדה המשרת לכולם הוא השוא, ויתבאר דינו בשיר ששי ושביעי ושמיני.

ד

השיר הרביעי בדיני אותיות יהו"א בהסמכם לבג"ד כפ"ת, והוא שיר מורכב במשקל כשיר הראשון.

אֶשְׁקֹל בְּמִשְׁקַל שִׁיר בְּמִנְהַג יֵהוּ"א / עֵת בֹּא בְּגַ"ד כַּפַּ"ת הֱיוֹת רֵעֵהוּ
רַפֹּא יְרַפֵּאהוּ בְּצִדֵּהוּ, לְבַד / אִם יֵשׁ מְבַטֵּל לוֹ וְיִמְנָעֵהוּ
מַפִּיק וְגַם מַפְסִיק וּמֵרָחִיק דְּחִיק / אַרְבַּע מְבַטְלָיו הֵם לְסִימָנֵהוּ

פירוש: מנהג אותיות יהו"א כשהן נחות הן מרפין בג"ד כפ"ת הבאין אחריהן, חוץ כשיש שם אחד מד' מבטלין, והן מפיק ומפסיק ודחיק ואתי מרחיק, כאשר הולך ומבאר.

מַפִּיק בְּעֵת תּוֹצִיא לְאוֹתִיּוֹת וְיָ"ה / אַךְ אֵין לְאָלֶ"ף דִּין לְהוֹצִיאֵהוּ
הַהֵ"א 'וְלַהּ גַּפִּין' וְ'אֵלָיו פִּי' בְּוָי"ו / הַיּוּ"ד וְ'חַי בָּהֶם' וְכָל דּוֹמֵהוּ
אַךְ בָּא 'אֲדֹנָי בָם' וְ'קַו תֹהוּ' וְ'שָׁלֵו בָהּ' בְּרָפֵי זָר וְכֵן חֲשָׁבוּהוּ

פירוש: דין מפיק לא נאמר רק על אותיות וי"ה כשתוציאם מן הפה בסוף התיבה, כמו וְלַהּ גַּפִּין (דניאל ז ו) וכו' (אליו פי - תהלים סו יז, וחי בהם - ויקרא יח ה), אבל אין לאל"ף דין מפיק, כי אין מוציאין אותה מן הפה בסוף התיבה. ושלשה יוצאים מן הכלל, והם אֲדֹנָי בָם (תהלים סח יח) וכו' (קו תהו - ישעיהו לד יא, שלו בה - יחזקאל כג מב). ונחשבים לרפי זר.

שֵׁנִי שְׁמוֹ מַפְסִיק בְּכָל טַעַם אֲשֶׁר / יַפְסִיק דְּבַר עִנְיַן וְיַעֲמִידֵהוּ
זַרְקָא֘ וְהַסֶּגוֹל֒ וְהַטַּרְחָ֖א תְּבִ֛יר / אַזְלָ֨א וְכָל זָקֵ֔ף אֱלֵי מִינֵהוּ
פָּזֵ֡ר וְקַרְנֵי־פַ֟ר וְשַׁלְשֶׁ֓לֶת יְ֚תִיב / פָּסֵיק׀ וְרֵעַ לוֹ וְהַלְגַרְמֵי הוּא
תַּ֠לְשָׁא וְגֵרְשַׁ֞יִם רְבִ֗יעַ גַּם פָּשֵׁט֙ / אַתְנַ֑ח וְסוֹף־פָּסֽוּק גְּבוּל קָצֵהוּ

פירוש: המבטל השני הוא המפסיק, רוצה לומר כל טעם אשר יפסיק ויבדיל בין דבר לדבר, כגון זרקא וסגול וכו', כולם טעמים מפסיקים, והלגרמי הוא רעהו של פסיק, ואין הפרש ביניהם רק שהפסיק יבֹא אחר ישר אחד, והלגרמי יבֹא בין שני ישרים.

אָתֵי לְמֵרָחוֹק לְבַד לַהֵ"א לְחֹק / בַּסּוֹף וְנוֹסֶפֶת וְלֹא שָׁרְשֵׁהוּ
אִם הַשְּׁתֵי מִלּוֹת בְּטַעַם מִלְּעֵיל / בֵּין זֶה וְזֶה מֶלֶךְ וְיַבְדִּילֵהוּ
רָפֵי אֲזַי בָּטֵל, אֲבָל אִם יִהְיֶה / בָּם מִלְּרַע אֵין דִּין לְהַכְחִידֵהוּ

פירוש: המבטל השלישי הוא אתי למרחיק, רוצה לומר כשטעם המלה שסופה ה"א יבא רחוק מטעם המלה שראשה בג"ד כפ"ת, עד שבין טעם זה לטעם זה מלך אחד, רוצה לומר תנועה אחת ולא יותר, אז מבדיל המלך ביניהם ויבוטל הרפי, כמו וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ (בראשית מב י). אבל אם תהיה המלה שראשה בג"ד כפ"ת טעם מלרע אז לא יבוטל הרפי, כי יהיו ביניהם שני מלכים, כמו וּמְבָרְכֶ֫יךָ בָר֫וּךְ (ראה בראשית כז כט), וצריך שתהיה הה"י בלתי שרשית רק נוספת, כמו וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם (דברים לא כח), אבל אם היא שרשית לא יבוטל הרפי, כמו וַייָ עָ֥נָה בִֽי (רות א כא) ודומיהם.

הַהֵ"א בְּפֹעַל אוֹ בְּכֹחַ אַחֲרֵי / קָמֵץ, אֲבָל סֶגוֹל בְּלִי הַהֵ"א הוּא
אַךְ לֹא בְּגַ"ד כַּפַ"ת לְבַד כּוֹלֵל, אֲבָל / כָּל הָעֲלוּלוֹת לוֹ לְהַכְנִיסֵהוּ
צֵרֵי וְהַשּׁוּרֵק עֲלֵיהֶם אֵין גְּזַר / אָתֵי לְמֵרָחִיק לְהַרְחִיקֵהוּ

פירוש "בכח או בפועל" – כתובה או בלתי כתובה, הכתובה כמו בֵּיתָה פַרְעֹה (בראשית מז יד), הבלתי כתובה כמו וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ (בראשית מב י). אבל אחרי הסגול היא כתובה לעולם ולא יבוא כלל בלי ה"י, כמו מִשְׁנֶה כֶּסֶף (בראשית מג טו). ופירוש "כל העלולות" – פרט לאחהע"ר. אבל על הצירי והשורק לא נגזר דין אתי למרחוק, כמו כּ֣וֹכְבֵי בֹ֑קֶר (איוב לח ז), בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ (איכה א ב) ודומיהם, אף על פי שהטעם אתי מרחיק אינו מבטל הרפי.

דָּחִיק וְהוּא נָהִיג בְּמַקַּף עִם זְעֵיר / סוֹפוֹ בְּאוֹת הַהֵ"א וְכֵן הֶפְכֵּהוּ
מִלָּה וְסוֹפוֹ הֵ"א בְּמַקַּף אֶל זְעֵיר / רֹאשׁוֹ בְּאוֹת עָלוּל לְהַחְזִיקֵהוּ
גַּם זֶה עֲלֵי קָמֵץ וְסֶגוֹל נֶאֱמַר / אָכֵן מְבֻטָּל הוּא בְּהוֹ הֵי הִי הוּ

פירוש: המבטל הרביעי הוא הדחיק, ורוצה לומר כשתבוא דחוקה מלה זעירא שסופה ה"י במקף אל מלה שראשה בג"ד כפ"ת, כמו מַה־בֶּצַע (בראשית לז כו), זֶה־בְּנִי (מ"א ג כג) ודומיהם. וכן להפך, כל מלה שסופה ה"י שתסמך במקף אל מלה זערא, כמו תְּכַסֶּה־בָּהּ (דברים כב יב), (וַעֲשֵׂה־כֵן (אסתר ו י)) ודומיהם. ולא נאמר זה על בג"ד כפ"ת לבד, כי גם על כל אות העלול להחזיק דגש, והן טסשק"ץ נוזלי"ם, כמו וְאֶעֱשֶׂה־שָּׁם (בראשית לה ג), אֵלְכָה־נָּא (רות ב ב), אָסֻרָה־נָּא (שמות ג ג) ודומיהם. וגם זה לא נאמר רק על ה"י שלפניה קמץ או סגול, וכן אמרו במסורת: כל זעיר דסמוך דגש בר מן ארבעה מלכים וסימנן אוֹ אֵי אִי אוּ.

מַפִּיק וְגַם מַפְסִיק בְּדָגֵשׁ קַל קְרָא / דָּחִיק וּמֵרָחִיק מְאֹד חַזְקֵהוּ

זה מבואר, והטעם יבואר לך בשיר שאחר זה.

עוֹד מִבְּלִי אֵלֶּה מְבַטֵּל יֵשׁ, וְהֵן / דֶּרֶךְ מְנַקְדִים יֵשׁ לְהַרְגִּילֵהוּ
תֵּבָה אֲשֶׁר רֹאשָׁהּ שְׁתֵּי בָּגַ"ד כְּפַ"ת / אָמְנָם תְּנַאי הוּתְנָה וְהָא אַתְוֵהוּ
רִאשׁוֹן יְהִי בִשְׁוָא, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת / שֵׁנִי כְּמוֹ רִאשׁוֹן בְּמוֹצָאֵהוּ
שׁוֹנִים בְּמוֹצָא אוֹ בְּלִי נִקּוּד שְׁוָא / אֵין בָּם אֲזַי כֹּחַ לְהַשְׁבִּיתֵהוּ

פירוש: הנקדנים נוהגים עוד שכל תיבה שתחילתה שתי אותיות בג"ד כפ"ת, יבוטל הרפי אע"פ שיהיה לפניהן יהו"א, אבל בתנאי שיהיו שתי אותיות של בג"ד כפ"ת ממוצא אחד, ושתהיה הראשונה נקודה בשוא, כמו בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה (שמות יד יח), (כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי (בראשית לב יא)) ודומיהם. אבל כשאינם ממוצא אחד אז מבוטל הרפי, כמו מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים (תהלים קמז יז) ודומיהן; וכן כשאין הראשונה בשוא, כמו וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ (ויקרא כא יג), יבוטל הרפי.

אֵלֶּה לְחֹק יֵהוּ"א לְבַד יוֹצֵא וְזַר / בַּקֵּשׁ בְּמָסֹרֶת וְתִמְצָאֵהוּ

ה

השיר החמישי בדיני הדגש, לדעת איזה הוא קל או חזק, והוא שיר מרובע ומחולק, ומורכב מיתד וארבע תנועות, ושמי בקרבו.

אֲחַוֶּה אֶת דֵּעִי / בְּשֵׁם הָאֵל רוֹעִי / וְהוּא יִתֵּן יִשְׁעִי / לְיַשֵּׁר מַעֲגָלִים
לְבָבִי אוֹדִיעַ / וְדִקְדּוּק אַבִּיעַ / בְּדָגֵשׁ אַצִּיעַ / פְּרָטִים וּכְלָלִים
יְחַלְקוּ וָתִיקִים / דְּגֵשִׁים לַחֲלָקִים / קְצָתָם עַתִּיקִים / קְצָתָם נֶחֱשָׁלִים
הֲלֹא דָגֵשׁ הַבָּא / בְּרֵאשִׁית הַתֵּבָה / וְכֵן אַחַר הַשְׁוָא / שְׁנֵיהֶם הֵם קַלִּים
וְלִבְגַּ"ד כְּפַ"ת הוּקְצָה / וְלַתִּקּוּן יָצָא / וְחָזָק גַּם נִמְצָא / בְּטַ"ס שְׁקַ"ץ נוֹזְלִי"ם

פירוש: שני מיני דגש הן, קל וחזק; הקל הוא הדגש אשר בראש התיבה, כמו בְּרֵאשִׁית בָּרָא (בראשית א א) ודומיהן, וכן הדגש הבא אחר שוא, כמו יִזְכֹּר, תִּזְכֹּר ודומיהן. ולא יבא רק בבג"ד כפ"ת לתקון הקריאה ולהורות שאינם רפויים, כי אולי יחשוב האדם שהסופר השמיט הרפי. אבל הדגש החזק יבא בכל האותיות זולת בג"ד כפ"ת, כי גם באותם אשר נתתי סימנם ט"ס שק"ץ נוזלי"ם, רוצה לומר כי י"א האותיות האלה מקבלים הדגש החזק אבל לא הקל, לפיכך לא יבאו לעולם רפויים, כמו שמבואר בשיר שלפני זה.

הֲלֹא עָז יִקָּרֵא / בְּעֵת יָבֹא אַחֲרֵי / תְּנוּעָה, כִּי מוֹרֶה / שְׁמוֹנָה הֶבְדֵּלִים
לְחֶסְרוֹן נוּ"ן שָׁרְשִׁית / בְּסוֹף גַּם בָּרֵאשִׁית / וְגַם נוּ"ן שִׁמּוּשִׁית / כְּנוּ"ן הַנִּפְעָלִים

פירוש: הדגש החזק הוא הבא אחר אחת התנועות, והוא מורה על אחד משמונה דברים, כמו שמבאר והולך. הא' הוא לחסרון נו"ן שרשית, כמו חסרי פ"א; וכן בסוף, כמו מן נָתַן נאמר נָתַתָּ; ולחסרון נו"ן שמושית, כמו מִבַּיִת, מִשָּׂדֶה, הראוי מִן בַּיִת, מִן שָׂדֶה; ונו"ן הנפעלים, כמו אִפָּקֵד, יִפָּקֵד וכו', הדגש שבפ"א מורה על חסרון נו"ן נפעל, הראוי אִנְפָּקֵד, יִנְפָּקֵד וכו'.

וּמוֹרֶה עַל עִנְיַן / כְּבֵדוּת הַבִּנְיַן / וְהָיָה זֶה קִנְיַן / לְעֵי"נֵי הַפְּעָלִים

השני שמורה על כבדות הבנין, כמו בבנין פיעל ופועל והתפעל שהם תמיד דגושי עי"ן הפעל.

יְשִׂימוּהוּ עִלָּה / לְהוֹרוֹת בַּמִּלָּה / עֲלֵי אוֹת בַּת גִּילָה / לְדִמְיוֹן הַכְּפוּלִים

השלישי כשיהיו שתי אותיות דומות, על הרוב תחסר האחת ותדגש השנית להורות על אחותה בת גילה, לדמיון גזרת הכפולים: סַבּוֹתָ, סַבּוֹתִי וכו'.

הֲלֹא הֵ"א הַיְדִיעָה / וְגַם הֵ"א הַקְרִיאָה / בְּדָגֵשׁ מוּבָאָה / וְכָלֵ"ב בִּמְגַלִּים

הרביעי כל ה"י הידיעה אחריה דגש, כמו הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ. וכן אחר ה"י הקריאה, כמו הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת (במדבר טו טו), הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ (ירמיהו ב לא) וכן באותיות כל"ב 'המגלים', פירוש המורים על דבר ידוע, כמו בַּבַּיִת, כַּבַּיִת, לַבַּיִת, תמיד דגש אחריהם, כמו שיתבאר בפרק השמושים (שימוש יג).

אֱמֶת אוֹת נִסְמֶכֶת / לְוָי"ו הַמְהַפֶּכֶת / בְּדָגֵשׁ הוֹלֶכֶת / בְּזוּלַת הַמְבַטְלִים

החמשי כל אות הסמוך אחר וי"ו ההפוך היא דגושה, כמו וַיֹּאמֶר, וַתֹּאמֶר, זולת המתפעלים, כאשר יתבאר בשיר תשיעי.

שְׁתַּיִם הֵם עִלּוֹת / לְפָאֵר הַמִּלּוֹת / תְּנוּעוֹת הַגְדוֹלוֹת / בְּבוֹאָן בִּגְבוּלִים
כְּמוֹ כֵן הוּא מוּבָא / בְּאֶמְצַע הַתֵּבָה / בְּאוֹת נָקוּד בִּשְׁוָא / לְפָאֵר הַמִּלִּים

הששי הדגש הבא לתפארת הקריאה, והוא בא בשתי אופנים, האחד כשיבואו אחת מהתנועות גדולות בגבולים, ר"ל באס"ף – בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵ֑לּוּ (שופטים ה ז), הָרִים נָזֹֽלּוּ (ישעיהו סג יט), וכן תחת אות שואית, כמו הַצְּפִינוֹ (שמות ב ג), עִקְּבוֹת (תהלים פט נב) ודומיהם.

נְתָנוּהוּ שֶׁהוּא / תְּמוּרַת אוֹת יֵהוּ"א / וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁהוּא / לְסַפֵּר נֶחְדָּלִים

השביעי הבא תמורת יהו"א, וקורין אותו 'דגש תמורת הנח', כמו קְדֻשָּׁה, גְּדֻלָּה, הראוי קְדוּשָׁה, גְּדוּלָה, על משקל מְלוּכָה, וכן וּפְטוּרֵי צִצִּים (מ"א ו יח), הראוי צִיצִים.

זְכוֹר כִּי יָבֹא עַל / מְקוֹם תָּי"ו הִתְפָּעַל / וְגַם כֵּן כָּל פֹּעַל / בְּתָי"ו שׇׁרְשִׁי מַשְׁלִים

השמיני הבא להורות על חסרון תי"ו התפעל, כמו אַל תִּטַּמְּאוּ (ויקרא יח כד), הראוי תִּתְטַמְּאוּ. וכן כל שרש שלמ"ד הפעל שלו תי"ו, כמו הִכְרַתִּי, הִשְׁבַּתִּי, הראוי הִכְרַתְתִּי, הִשְׁבַּתְתִּי ודומיהם.

יְקַדֵּם הַחֶסְרוֹן / וְדָגֵשׁ לוֹ אַחֲרוֹן / וְלַהֶפֶךְ יוֹרוּן / מְלָכִים הַגְדוֹלִים

פירוש: תמיד הדגש מורה על האות החסרה לאחריו ולא לפניו, אבל התנועות הגדולות יורו להפך, כי תמיד הם מורים על האות שלפניו, כמו אֵדַע, אֵשֵׁב, הצירי מורה על היו"ד שלפניו.

יְהִי שִׁירִי תָּמִיד / לְזֵכֶר כָּל תַּלְמִיד / וְעַל יָדוֹ צָמִיד / יְהַב הַמִּשְׁקָלִים

"יְהַב הַמִּשְׁקָלִים", פירוש יתן, והוא בגמטריא י"ז כמנין בתי משקל זה השיר.

ו

השיר הששי, בביאור קצת דיני השוא איך הוא משרת, והוא מורכב מב' תנועות ויתד וד' תנועות.

אֵלֶּה מְלָכִים הָעֲשָׂרָה / הַמּוֹלְכִים בַּהֲבָרָה
חָמֵשׁ מְשָׁרְתוֹת לֶחָמֵשׁ / קָטֹן לְגָדוֹל כַּשּׁוּרָה
אֶחָד מְשָׁרֵת אֶל כֻּלָּם / וּשְׁמוֹ שְׁוָא וּלְכָךְ נִבְרָא
יֵצֵא וְיָבֹא לִפְנֵיהֶם / וּלְאַחֲרֵיהֶם אֶל עֶזְרָה
יָבֹא פְּעָמִים בַּאֲרֻכָּה / גַּם בָּא פְּעָמִים בִּקְצָרָה

פירוש: המלכים העשרה הם עשר התנועות, שהם חמש גדולות וחמש קטנות, וכולם נקראים 'מלכים', אף על פי שהקטנות משרתות לגדולות כמבואר בשיר שני. והשוא הוא משרת לכלם ויבא לפני התנועות ולאחריהם, כמו פְּקֹד, פִּקְדוּ. ופי' "בַּאֲרֻכָּה" ו"בִּקְצָרָה", שלפעמים הוא נע ולפעמים נח, כמבואר בשיר שמיני.

תַּחְתָּיו לְעוֹלָם לֹא יָבֹא / נִגּוּן וְטַעַם הַסְבָרָא
גַּם לֹא שְׁנַיִם בִּתְחִלַּת / תֵּבָה, בְּכָל סִפְרֵי מִקְרָא
גַּם הוּא בְּסוֹף תֵּבָה לֹא בָא / רַק עִם בְּגַ"ד כַּפַּת בַּתְרָא
אָכֵן לְבַד 'קֹשְׁטְ' 'יֵשְׂט' 'וַיַּשְׁק' / הֵמָּה מְשַׁנִּין הַסִּדְרָא

כל זה כמעט מבואר, ופי' "עִם בְּגַ"ד כַּפַּת בַּתְרָא" – בסוף תיבה, כמו וַיִּשְׁבְּ, וַיֵּבְךְ, שָׁמַרְתְּ, אַל תּוֹסְףְּ (משלי ל ו), ותמיד הן דגושין בדגש קל, חוץ מן הכ"ף שתבא ג"כ רפויות בסוף התיבה עם שוא, וזה כשהיא לכנוי הנקבה, כמו יָדֵךְ, רַגְלֵךְ, גם כשהיא שרשית, כמו דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ (במדבר כ יז). אבל קֹשְׁטְ, יֵשְׂטְ, וַיַּשְׁקְ משנין הסדר, כי הם בשוא ואינם מבג"ד כפ"ת.

תֵּבָה בְּסוֹפָהּ נַח נִרְאֶה / אֵינוֹ לְפָנָיו בַּר מֵצְרָא
בַּיִת יְחִידִי לֹא יִבְנֶה / כִּי אֵין בְּיָדוֹ הַגְבוּרָה

פירוש "בְּסוֹפָהּ נַח נִרְאֶה" – כל אות שאינה מאותיות אהו"י שהיא בסוף התיבה בלי נקוד, כמו רי"ש של שָׁמַר, למ"ד של אָכַל, ולא יבא לעולם שוא לפניהם. ופי' "בַּר מֵצְרָא" – שָׁכֵן, מלשון רז"ל. ופי' "בַּיִת יְחִידִי לֹא יִבְנֶה", שלא יבוא ממנו מלה, כי משאר התנועות נוכל לעשות מלה, כמו כִּי, גַּם, אַךְ, אָז, כֹּל ודומיהן.

יֵשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִין / וַיַּעֲשׂוּ עִמּוֹ חֶבְרָא
קָמֵץ וּפַתָּח גַּם סֶגוֹל / עִמָּם יְהִי חָטֵף נִקְרָא
כַּתַּר זְעֵיר לִי וַאֲחַוְךָ / כִּי עוֹד לְכָל אֶחָד שִׁירָה

כל זה מבואר, ודיני החטף קמץ וח"פ וחטף סגול יתבאר כל אחד בשיר המיוחד לו.

ז

השיר השביעי בביאור קריאת השוא, איך הוא נוטה לשלשה פנים, והוא שיר מורכב מיתד וארבעה תנועות ויתד ושתי תנועות.

בְּקוֹל צָהֳלָה וָרֹן זְמִיר אֶעֱנֶה / שְׁוָא בִּתְנוּעָתוֹ לְךָ אֶמְנֶה
בְּשָׁלֹשׁ אוֹפַנִּים קְרִיאָתוֹ / וּבָהֶם יִתְחַלֵּף וְיִשְׁתַּנֶּה
בְּעֵת יָבֹא פָּשׁוּט אֲזַי תָּמִיד / לְפַתָּח גָּדוֹל הוּא קְצָת פּוֹנֶה
אֲבָל אִם יָבֹא גַּעֲיָא אֶצְלוֹ / תְּנוּעָתוֹ מַמָּשׁ אֲזַי קוֹנֶה

פירוש: השוא נקרא בשלשה אופנים. האחד הוא קריאתו הפשוטה, והוא נוטה קצת לקריאת הפתח, אבל אם יבא אצל השוא געיא, אז קריאתו כקריאת הפתח ממש. כמו דְּֽבַר־בְּלִיַּעַל (תהלים מא ט), יְיָ אֵלֶיךָ וְֽנָשׁוּבָה (איכה ה כא), קורין אותם כאלו הן בפתח ממש: דַּבַר, וַנָשׁוּבָה ודומיהם.

וְלִפְנֵי אוֹתִיּוֹת גְּרוֹנִיּוֹת / קְצַת לִקְרִיאָתָם בְּקוֹל עוֹנֶה
וְעִם גַּעֲיָא יָבֹא בְּהַרְחָבָה / בְּאוֹת הַגָּרוֹן אַחֲרָיו חוֹנֶה

האופן השני כשיבא השוא לפני אחה"ע קריאתו נוטה כקריאת אותו האות, כמו תְּאֵנָה, קריאתו נוטה קצת לצרי, וכן יְהִי־אוֹר (בראשית א ג), קריאת השוא נוטה קצת לחירק. אבל עם הגעיא קורין אותו כקריאת אות הגרון ממש, כמו תְּֽחִי־נַפְשִׁי (תהלים קיט קעה), יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם (תהלים עב יז), קורין אותם תִּחִי, יִהִי, וכן דְּֽעוּ־אֵפוֹ (איוב יט ו), קורין אותו דּוּעוּ.

וְאִם לִפְנֵי הַיּוֹ"ד שְׁוָא יָבֹא / אֱלֵי חִירֵק נוֹטֶה קְצַת מַעֲנֶה
אֲבָל אִם אֶצְלוֹ יִהְיֶה גַּעֲיָא / בְּבֵרוּר הַחִירֵק שְׁמַע מִנֵּהּ
וְכַאֲשֶׁר בַּיּוֹ"ד יִהְיֶה חִירֵק / שְׁוָא זֶה יֵצֵא מִכְּלַל הֵנָּה
שְׁאָר דִּינֵי גַּעֲיָא וְהַמְתָגִים / בְּפֶרֶק הַטְעָמִים לְךָ אֶשְׁנֶה

האופן השלישי כאשר יבא שוא לפני יו"ד הוא נוטה קצת לחירק כמו וְיַעֲקֹב, וְיוֹסֵף, וְיֵדְעוּ, בכולן קריאת הוי"ו נוטה לחירק. ואם אצל השוא געיא, אז קריאתו בבירור כקריאת החירק, כמו בְּֽיַד־מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן (תהלים עז כא), וְֽיֵדְעוּ כִּי אֱלֹהִים (תהלים נט יד), קורין אותו בִּיַד, וִיֵדְעוּ בחירק. אבל כאשר היו"ד נקודה בחירק אז קריאת השוא כקריאתו הפשוטה, כמו וְיִשְׂרָאֵל אָהַב (בראשית לז ג), אף על פי שהשוא בגעיא אין קורין אותו כחירק.

ח

השיר השמיני בביאור מתי נקרא השוא נע או נח. והוא שיר מורכב מיתד ושתי תנועות ויתד ושתי תנועות ויתד ותנועה אחת.

אֲשֶׁר נִקְרָא מְשָׁרֵת לַמְּלָכִים / בְּנִי הֵא לָךְ לְהֶנֵּיעוֹ דְּרָכִים

פירוש: השוא נקרא משרת למלכים, כמבואר בשיר ששי, ואומר כי בחמשה דרכים מניעים את השוא, כאשר הולך ומבאר.

לְכָל הַבָּא בְּרֹאשׁ תֵּבָה וְהוּא בָּהּ / לְעִקָּר אוֹ לְאֶחָד הַצְּרָכִים

הדרך הראשון הוא כל שוא שהוא בראש התיבה, בין שהוא תחת אות שרשית או שמושית הוא נע, כמו וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה (שמות כא יא) ודומיהם.

יְקַדְמוּהוּ חֲמִשָּׁה הַגְּדוֹלִים / וְהֵמָּה אָז בְּמַאֲרִיכִים מְשׁוּכִים

הדרך השני כשיבאו לפניו אחת מחמש תנועות גדולות כמו שָׁמְרוּ, שׁוֹמְרִים, וַיֵּשְׁבוּ, פִּינְחָס, יוּכְלוּן ודומיהם, השוא הוא נע והתנועה גדולה שלפניו נמשכים במאריך.

הֲלָכָה זֹאת לְאוֹתִיּוֹת חֲזָקוֹת / וְהוּא תַּחְתָּם לְדִמְיוֹן 'הַנְּסִיכִים'

הדרך השלישי השוא שהוא תחת אות דגושה "לְדִמְיוֹן הַנְּסִיכִים" – השוא שתחת הנו"ן נע כי היא דגושה, וכן דִּבְּרוּ וסִפְּרוּ ודומיהם.

וְכֵן דִּין כָּל שְׁוָא שֵׁנִי בְּעֵת בֹּא / בְּתוֹךְ תֵּבָה שְׁנַיִם בָּהּ סְמוּכִים

הדרך הרביעי כשיבאו שני שואין באמצע התיבה, הראשון נח והשני נע, כמו יִשְׁמְעוּ, יִלְמְדוּ ודומיהן.

הֲלֹא בַּסּוֹף שְׁנֵיהֶם נַח, אֲבָל רֹאשׁ / לְעוֹלְמֵי עַד שְׁנַיִם לֹא כְּרוּכִים

אבל כשיבאו שני שואין בסוף התיבה הן שניהן נחין, כמו שָׁמַרְתְּ, וַיֵּבְךְּ; אבל בראש התיבה לא יבאו לעולם שני שואין זה אחר זה.

לְעֵת הוּא בָּא בְּרֵאשִׁית הַדְּמוּיוֹת / וְהִנְנִי הוּא אֲשֶׁר מוֹרֵה נְבוּכִים

הדרך החמשי כשיבאו שתי אותיות דומות זו לזו, והראשונה אז הוא נע, ומלת הִנְנִי מורה הדרך לנבוכים.

וְאַחֲרֵיהֶם לְעוֹלָם אוֹת רְפוּיָה / שְׁתַּיִם עִם שְׁתֵּי הֵמָּה הֲפָכִים

פירוש: אחר כל חמש מיני שואין הללו יבא לעולם רפי, חוץ מבמלת שְׁתַּיִם ושְׁתֵּי, שהת"וין דגושין אחר שוא נע.

יְפוּצוּן מַעְיְנֵי דִּינָיו וְחֻקָּיו / בְּתוֹךְ שִׁירִים לְפָנֶיךָ עֲרוּכִים

פירוש: עוד יש לשוא דינים רבים ויבוארו בשירים שלפניך.

חֲזַק וֶאֱמַץ בְּנִי וּלְמֹד זְמִיר זֶה / מְפָרֵשׁ דִּין מְשָׁרֵת לַמְּלָכִים

ט

השיר התשיעי בדיני אותיות אחע"ה ואיך הם מבלבלים כל הנקוד, והוא שיר מורכב משתי תנועות ויתד ושתי תנועות ויתד ושתי תנועות, על משקל יגדל אלהים חי וכו'.

אֶקְרָא אֲנִי אַחְעַ"ה מְבֻלְבָּלִים / הוֹרְסֵי יְסוֹד נִקּוּד וְהַכְּלָלִים
בִּלְתָּם נְתִיב נִקּוּד וְאָרְחוֹתָיו / מִכָּל דְּבַר מִכְשׁוֹל מְסֻקָּלִים
לָהֶם שְׁלֹשָׁה אוֹיְבִים תָּמִיד / אֵין מִי אֲשֶׁר בֵּינָם יְהִי מַשְׁלִים
אֶחָד שְׁמוֹ חִירֵק וְלֹא יַקְדִּים / לַעְזֹר מְשַׂנְאָיו לַעֲשׂוֹת מִלִּים
סֶגוֹל וּפַתָּח יֵלְכוּ תַּחְתָּיו / לַעֲבֹד עֲבוֹדָתוֹ וְלוֹ גּוֹאֲלִים

כל זה כמעט מבואר, ופי' "אֶחָד שְׁמוֹ חִירֵק" ר"ל השונא האחד של אחע"ה הוא החירק והוא לא יעזור לשנאיו לעשות מלה, כי במקום שיבא החירק תחת שאר האותיות, כמו יִשְׁמֹר, תִּשְׁמֹר, נִשְׁמֹר וכו' לא יבא כן עם אותיות אחע"ה, רק יבא במקומו פתח או סגול, כמו יַחֲמֹד, יַעֲמֹד, יֶאֱסֹף, תֶּאֱסֹף.

שֵׁנִי שְׁוָא נִקְרָא וְלֹא יוֹרֵד / תַּחְתָּם יְחִידִי, רַק בְּמַקְהֵלִים
קוֹרֵא לְעֶזְרָתוֹ שְׁלֹשׁ רֵעָיו / קָמֵץ וְהַפַּתָּח וְהַסְגוּלִים

פירוש: השונא השני הוא השוא הפשוט, כי לא יבא תחת אחע"ה רק אחד משלש רעיו שהם הקמץ והפתח והסגול עמו, חוץ מבשלש אופנים יבא השוא הפשוט, כמו שיתבאר בשיר שאחר זה.

שׂוֹנֵא שְׁלִישִׁי הוּא שְׁמוֹ דָּגֵשׁ / מִן גּוֹ יְגָרְשׁוּהוּ וּמַפִּילִים
רָצָה כְּמוֹ כֵן רֵי"שׁ שְׂנֹא דָגֵשׁ / הָיוּ לְאַחְעַהַ"ר וּבוֹ מוֹשְׁלִים
וּמְגָרְשִׁים אוֹתוֹ וּבָא לָגוּר / בֵּין הַנְּקֻדִּים הָאֲמֵלָלִים

פירוש השונא השלישי הוא הדגש, ובזה נשתתפה גם כן הרי"ש, וסימנם אחעה"ר, וחמש אותיות אלה מגרשים הדגש מתוכם והוא הולך ויושב תחת הנקודות הקטנות שלפניהם, כמו שהולך ומבאר.

בּוֹ שָׂגְבוּ יֶשַׁע קְטַנֵּיהֶם / לִמְקוֹם גְּדוֹלִים הֵם אֲזַי עוֹלִים
פַּתָּח יְהִי קָמֵץ, וְהַחִירֵק / יָשׁוּב אֱלֵי צֵרֵי כְּבַפִּעֲלִים
קִבּוּץ לְחוֹלָם יַעֲלֶה מַעְלָה / פֶּן יִהְיֶה נִקּוּד בְּקִלְקוּלִים

פירוש: התנועות הקטנות יהיו אז לתנועות גדולות, כי הפתח יהיה קמץ והחירק ישוב לצרי, כמו בבנין פִּעֵל, כמו מָאֵן יְמָאֵן (שמות כב טז), לולי אות הגרון היה המ"ם בפתח ודגש אחריה, כמו פַּקֵּד יְפַקֵּד. וכן בֵּרֵךְ, בֵּרַכְתָּ, לולי הרי"ש היה בִּרֵךְ על משקל פִּקֵּד, והקבוץ יש לה למעלה על ראש האות ונעשה חולם, כמו וּמֹרַק וְשֻׁטַּף (ויקרא ו כא), הראוי וּמֻרַק, ולא יורד הדגש תחת ג' הנקודות, כי יהיו אז ד' נקודות ותקולקל הכתיבה.

עוֹד יֵשׁ לְאַחַעַ"ה שְׁאָר דִּינִים / יִהְיוּ מְבֹאָרִים בְּמִשְׁקָלִים

י

השיר העשירי בבאור כי השוא הפשוט לא יבא תחת אותיות אחע"ה רק באחד משלשה אופנים, והוא שיר מורכב במשקל השיר (השביעי) [השמיני].

לְאוֹתִיּוֹת גְּרוֹנִיּוֹת רְאוּיוֹת / חֲטִיפִיּוֹת לְבַד בִּהְיוֹת דְּחִיּוֹת
וְלֹא יָשׁוּט שְׁוָא פָּשׁוּט בְּרֹאשָׁם / לְעוֹלְמֵי עַד, אֲבָל אֶמְצַע מְצוּיוֹת
וְלֹא בָּאִים וְנִמְצָאִים לְבַד אִם / בְּאַחַת מִשְּׁלֹשָׁה הָרְשׁוּיוֹת
וְסִימָן צַח לְךָ תִּקַּח בְּנֶדַ"ח / נְגִינוֹת עֵת בְּרֵאשִׁיתָן חֲנוּיוֹת

פירוש: כי אותיות אחע"ה יבואו לעולם באחד מהחטופין שהם חטף קמץ וחטף פתח וחטף סגול, לבד בהיות אי זה דחייה כמו שהולך ומבאר. ואומר כי בראש המלה לא יבא לעולם שוא פשוט אבל באמצע יבא באחד משלשה פנים וסימנם נד"ח, ר"ל נגינה דגש חירק. ונגינה ר"ל כשתהיה הנגינה לפני אחע"ה אז הם בשוא פשוט, שָׁלַ֫חְנוּ, יָדַ֫עְנוּ ודומיהם.

וְחִירֵק כֵּן בְּעֵת שָׁכֵן וְאָכֵן / לְפָנָיו אַךְ בְּאוֹתוֹת שַׁמְּשִׁיּוֹת
כְּמוֹ 'יִהְיֶה' וְגַם 'יִחְיֶה' וְ'תִחְיֶה' / אֲבָל לֹא כֵן לְאַחַר שׁוֹרְשִׁיּוֹת

פירוש: כאשר החירק יבא לפניו תחת אות שמושית אז יהיה שוא פשוט כמו יִהְיֶה ויִחְיֶה וכו'. אבל אם האות שרשית יבא בחטף, כמו נִאֲצוּ, נִחֲשׁוּ, שהם בחטף פתח.

וְדָגֵשׁ קַל אֲשֶׁר הוּטַל לְאַחֲרָיו / וְאִם אֵינוֹ בְּתוֹךְ בִּלְתִּי רְפוּיוֹת
שְׁלׇשׁ אֵלֶּה קְרָא מָלֵא בְּרָחָב / אֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לְהַחֲיוֹת

פירוש: כשיבא דגש קל אחריהם אז הם בשוא פשוט, כמו יַחְפֹּץ, תַּחְבֹּט ודומיהם. וכן בבלתי רפויות, ר"ל באותיות ט"ס שק"ץ נוזלי"ם שאינם מקבלים דגש קל, מכל מקום הם יבאו לפעמים בשוא פשוט, כמו יַחְמֹד, יַחְסוֹר ([אולי צ"ל: יֶחְסַר]) ודומיהם. והנה שלש אלה שסימנם נד"ח נמצאים בפסוק אחד ביהושע, שנאמר רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ (יהושע ו יז).

וְהֶפְרֵשִׁים לְנִדְגָּשִׁים בְּרִבּוּי / וְתַכִּירֵם וְאַל תָּבֹא לְטַעֲיוֹת
הֲלֹא הֵם אֶמְצַע בִּשְׁנֵי שְׁוָאִין / כְּמִן 'יַחְפֹּץ' וְ'יַחְפְּצוּ' לְרַאֲיוֹת
וּמִן 'יַחְמֹד' וְ'יַחְמְדוּ' וְאַף כִּי / לְדָגֵשׁ קַל כְּלָל בִּלְתִּי רְאוּיוֹת
וְלַחֲטָפִין שְׁנֵי פַּתְחִין רְצוּפִין / וְ'יַעַמְדוּ' בְּ'יַעַלְצוּ' גְּלוּיוֹת

פירוש: בארבעה בתים הללו נותן לך סימן שתכיר איזה הם בשוא פשוט או בחטף, ואומר כי אותם שיבאו ברבוי בשני שואין הם נגזרים מאותם שהם בשוא פשוט, כמו יַחְפְּצוּ ויַחְמְדוּ נגזרים מן יַחְפֹּץ ויַחְמֹד שהם בשוא פשוט, אבל אותם שהם בשני פתחין ברבויים, כמו יַעַמְדוּ, יַעַלְצוּ, הם נגזרים מאותם שהם בחטף, כמו יַעֲמֹד, יַעֲלֹץ.

וְיֵשׁ מִלּוֹת מְיֻחָדוֹת, וּבָאוֹת / בְּכָל לִשְׁנָא בְּעַד פָּשׁוּט קְנוּיוֹת
בְּלִשְׁנָא הַעֲלָמָה וַחֲסִיָּה / אֲבָל יוֹצְאִין שְׁמֹנָה בַּחֲסִיּוֹת

פירוש: יש מלות שאחע"ה בהן לעולם בשוא פשוט, כמו כל לשנא העלמה, כמו וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ (ויקרא כ ד), וכן אמרו במסורת: כל לשנא חסיה בשוא, כמו אֶחְסֶה, יֶחְסֶה וכו', חוץ משמונה יוצאים מן הכלל.

וְיֵשׁ רַבִּים פְּעָמִים כֵּן וְלֹא כֵן / וְכָאֵלֶּה בְּמָסֹרֶת מְנוּיוֹת
וְיֵשׁ שֵׁמוֹת בֶּחָטֵף גַּם בְּפָשׁוּט / וְאֵין טַעַם לְשֵׁמוֹת עַצְמִיּוֹת

פירוש: יש מלות שהם לפעמים בשוא פשוט ולפעמים בחטף, כמו מַעֲשֵׂר מִכֹּל (בראשית יד כ) הוא בחטף פתח, מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר יח כד) בשוא פשוט, וכן נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ (ש"א ד יט) בחטף סגול, (כקש) ([לְקַשׁ]) נֶהְפְּכוּ לוֹ (איוב מא כ) בשוא פשוט. וכל אלה הם על פי המסורת. וכן יש שמות העצם שקצתם בפשוט וקצתם בחטף, כמו יַעֲקֹב, אַהֲרֹן, שהם בחטף פתח, ונַחְשׁוֹן, יַעְזֵר, נַעְמָן, אַחְאָב הם בשוא פשוט, ואין טעם לשמות העצמים.

יא

השיר הי"א בדיני החטף קמץ איך הוא נחלק לשני מינים. והוא שיר מורכב משתי תנועות ויתד ושתי תנועות, ושתי תנועות ויתד ושתי תנועות.

שִׁירָה בְּנֹפֶת צוּף / אַטִּיף בְּהֶחָטוּף / יַמְתִּיק בְּפִי תַּלְמִיד / כִּלְשַׁד דְּבַשׁ גַּם מָן
הִנֵּה שְׁנֵי חָטֵף / קָמֵץ לְמִינֵיהֶם / אֶתֵּן לְךָ סִימָן / מֻבְהָק בְּרִשּׁוּמָן
אֶחָד לְגוֹרָלוֹ / תָּמִיד שְׁוָא אֶצְלוֹ / שֵׁנִי שְׁוָא אֵין לוֹ / אַךְ הוּא כְּמוֹ אַלְמָן
הוּא בָּא לְאַרְבָּעָה / סִבּוֹת וְאוֹפַנִּים / זֵכֶר לְסִימָנָם / יִתֵּן לְךָ חַשְׁמָ"ן

פירוש: שתי מיני חטף קמץ הן, האחד הוא נקוד שוא אצל הקמץ כזה ( ֳ ), והשני הוא קמץ זולת שוא אצלו, ויש קוראים לו קמץ חטוף. ובא כן לארבע סבות, סימנם חשמ"ן, פירוש: חזק, שוא, מקף, נחי העי"ן, כאשר הולך ומבאר.

חָזָק בְּבֹא פַּעַם / אַחֲרָיו בְּסוֹף טַעַם / דֻּגְמַת 'לְחָגָּא', גַּם / 'כָּלּוּ' 'יְדֵי אָמָּן'

פירוש: 'חזק' רוצה לומר דגש כשיבא לפעמים אחר הקמץ והטעם יבא אחר הקמץ, אז הוא נקרא קמץ חטוף, כמו לְחָגָּא (ישעיהו יט יז), כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי (תהלים עב כ), מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן (שה"ש ז ב), כלם הם קמץ חטוף. אבל אם היה מאריך תחת הקמץ היה קמץ גדול, כמו לָ֫מָּה, יָ֫מָּה, כמו שמבואר בשיר שני.

וּשְׁוָא אֲשֶׁר הוּא נָח / מָשָׁל בְּ'חׇכְמָה' קַח / קָמֵץ בְּלִי מַאֲרִיךְ / יִהְיֶה לְךָ סִימָן

פירוש: כל קמץ שאחריו שוא נח הוא נקרא קמץ חטוף, כמו חָכְמָה, וכן זׇכְרָה לִּי אֱלֹהַי (נחמיה ה יט), ויהיה לך סימן כשאין מאריך אצל הקמץ. אבל זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם (איכה א ז) השוא הוא נע, כי יש מאריך אצל הקמץ, וכן תמצא בכל ספרי האשכנזים המדוייקים, ולא כן בספרי הספרדים.

מַקַּף אֲשֶׁר הוּא בָא / עִמּוֹ בְּסוֹף תֵּבָה / כָּל 'כׇּל' וְ'יִפְרׇץ בָּם' / הָיָה לְעֵד נֶאֱמָן

פירוש: כל קמץ שבא בסוף התיבה עם מקף הוא קמץ חטוף, לכן כל כׇּל אשר לו מקף נקרא קמץ חטוף, וכשאין לו מקף הוא בחולם, כמו כֹּל צִפּוֹר כׇּל־כָּנָף (בראשית ז יד), פֶּן־יִפְרׇץ־בָּם (שמות יט כד) – הרי"ש בקמץ חטוף בעבור המקף.

נָחִים בְּעֵי"נֵיהֶם / בִּקְצַת עֲתִידֵיהֶם / יָשׁוּב כְּ'וַיָּשׇׁב' / וָי"ו הַיְּסוֹד נִטְמָן

פירוש: בקצת עתידי מנחי העי"ן ישוב השורק לקמץ חטוף, כמו מן יָשֹׁב נאמר עם וי"ו ההפוך וַיָּ֫שׇׁב, הקמץ האחרון הוא קמץ חטוף, בעבור שהמלה מלעיל. וכן בלי וי"ו ההפוך, כמו יָשׇׁב־נָא (דניאל ט טז), תָּשׇׁב־נָא (מ"א יז כא), הקמץ הוא חטף.

וּלְפִי הֱיוֹת חָטֵף / קָמֵץ בְּתוֹךְ מִנְיָן / עֶשֶׂר תְּנוּעוֹת הַנִּקּוּד וּבִסְכוּמָן
כִּשְׁאַר נְקֻדּוֹת הוּא / עוֹבֵד עֲבוֹדָתוֹ / שֵׁרֵת לְאוֹתִיּוֹת / כֻּלָּן עֲדֵי תֻמָּן
לֹא כֵן בְּמִין רִאשׁוֹן / כִּי רַק יְסוּדָתוֹ / בִּלְבַד לְאוֹתִיּוֹת / אַחְעַ"ה לְהַטְעִימָן

פירוש: לפי שהקמץ החטוף הוא בסכום ובחשבון עשר התנועות כאשר כתבתי בשיר שני, לכן הוא בא תחת כל האותיות. ודוקא המין הראשון, רוצה לומר הקמץ חטוף שהוא זולת שוא, אבל המין השני, ר"ל החטף קמץ שהוא עם השוא לא בא רק תחת אחע"ה להרחיב מוצאן ולהטעים אותם היטב.

גַּם הוּא יְחִידִי לֹא / יוּכַל עֲשׂוֹת מִלִּין / אַךְ בַּעֲמִיתוֹ יֵשׁ / כֹּחַ לְהַשְׁלִימָן
לוֹ דִּין שְׁנֵי אֶחָיו / פַּתָּח וְהַסֶּגוֹל / כַּאֲשֶׁר אֲבָאֵר בִּכְלָלָן וּבִמְקוֹמָן

פירוש: החטף קמץ שהוא עם השוא לא יעשה מלה יחידי, אבל בחברו שהוא הקמץ חטוף יש כח לעשותה, כמו כׇּל, תׇּם־דָּרֶךְ (משלי יג ו). והכלל כי לחטף קמץ שהוא הקמץ עם השוא יש כל דיני אחיו שהם החטף פתח והחטף סגול, כאשר יתבאר בשיר שאחר זה.

יב

השיר הי"ב – החטף פתח וחטף סגול והחטף קמץ הנקוד עם השוא. והוא שיר מורכב מיתד ושתי תנועות ויתד ושתי תנועות על משקל אדון עולם אשר מלך וכו'.

בְּשִׁיר אֶפְתַּח / בְּדִין פַּתָּח / וְסֶגוֹל בַּחֲטוּפֵיהֶם
וְכֵן שֶׁמֶץ / חֲטַף קָמֵץ / וְהֵם כַּאֲשֶׁר / שְׁוָא לָהֶם
וְהַנִּסְמָן / בְּאוֹת חַשְׁמָ"ן / כְּבָר כָּלוּ / כְּלָלֵיהֶם
אֲנִי אֶגְלֶה / שְׁלׇשׁ אֵלֶּה / בְּדָתֵיהֶם / וְדִינֵיהֶם

פירוש "שֶׁמֶץ חֲטַף קָמֵץ" – חלק ממנו, והוא הקמץ אשר נקוד בשוא אצלו, כי אותו אשר הוא בלתי שוא סימנו חשמ"ן, כבר בארתי כל דיניו בשיר שלפני זה. ובכן אבאר כל שלשת החטפין, שהם החטף קמץ והחטף פתח והחטף סגול.

מְקוֹמוֹתָם / לְמוֹשְׁבוֹתָם / וְתַחֲנוֹתָם / בְּאַחְעַ"ה הֵם
וְלֹא תֵאוֹת / אֲלֵיהֶם אוֹת / לְבַד פַּתָּח / בְּכִפְלֵיהֶם
כְּמוֹ 'צִלֲלֵי' / וְגַם 'גִּלֲלַי' / וְ'רִבֲבוֹת' / כְּדוֹמֵיהֶם
וְהַגַּעֲיָא / לְךָ רַאֲיָה / בְּכָל אֵלֶּה / וְרֵעֵיהֶם
בְּהֵ"א דַּעַת / כְּנוֹגַעַת / בְּמֵ"ם בִּשְׁוָא / וְעֵי"נֵיהֶם
כְּהַמֲדַבְּרִים / וְהַמֲקַבְּרִים / אֲבָל לֹא כֵן / יְחִידֵיהֶם
וְיֵשׁ זָרִים / וְנִזְכָּרִים / בְּמָסֹרֶת / פְּרָטֵיהֶם

פירוש: עקר מושב השלשה חטפין תחת אחע"ה ולא יבאו תחת שאר אותיות, לבד לפעמים יבא החטף פתח תחת כפלי האותיות, רוצה לומר כששתי אותיות דומות זו לזו והראשונה בשוא, משימים פתח אצלו, כמו גִּלֲלַי (נחמיה יב לו), צִלֲלֵי (ירמיהו ו ד), ורִבֲבוֹת (במדבר י לו) ודומיהם רבים. וכן כשיבא געיא תחת ה"י פתוחה שלפני מ"ם שואית, כמו הַֽמֲדַבְּרִים (שמות ו כז), הַֽמֲקַבְּרִים (יחזקאל לט טו). אבל לא יבא כן בלשון יחיד, כמו הַמְדַבֵּר, הַמְסַפֵּר. וזהו מה שאומר "בְּמֵ"ם בִּשְׁוָא וְעֵי"נֵיהֶם", רוצה לומר כשגם עי"ן הפעל בשוא.

תוכן העניינים

פרקי אליהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה