פרי השדה חלק ד· רבי אליעזר חיים דייטש
שאלות תשובות · סימן קנח
השלום לכבוד הבחור כהלכה מופלג וחרוץ מו"ה ישראל נ"י בן הגאון ר' ישעי' ז"ש ב"י האבדק"ק וואיטשנען יע"א.
מכתבו שנית הגיעני, [ עיי' לעיל סי' קנ"א] מה שהביא לנו מטעמים בשם אביו הגאון שליט"א לומר דהא דמקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין ולדעת הש"ך ביו"ד סימן ר"א ס"ק ע"ד מותר אח"כ לטבול אפילו אם כל המקוה הגליד ונמוח דהיינו דוקא בהגליד מאליו משא"כ אם הגליד ע"י תחבולות בני אדם כמה שהמציאו מחדש לעשות קונסטושאייז אסור לטבול בו אפילו נמוח משום דקייל"ן אין דחוי באיסורין מס' מנחות נ"ד ע"ב, והאריך בפלפולא חריפתא, אמנם אחר העיון אי אפשר לומר כן, דאם נרצה לומר דבהגליד שייך ג"כ אין דחוי א"כ אפילו הגליד מאליו אמאי יהיה כשר ואמאי ל"א דכשנמוח אח"כ חוזר שם שאובין כמו שהיה מעיקרא, ובספר גדולי טהרה בסוף הספר בשו"ת סימן י"ב רוצה באמת לחלוק על הש"ך ס"ק ע"ד שמותר לטבול וכדעת הד"מ בטור ס"ק ב' וכפירוש הראשון שבב"י שם, והק' על הש"ך מהא דקייל"ן אין דחוי באיסורין, ועיין ברמב"ם פי"ד הלכות מאכ"א הלכה ד', וא"כ משמע דאי נדמינן לה לאין דחוי באיסורין נפל כל הדין דמקוה שהגליד שיהיה מותר לטבול בו בבירא וא"כ אפילו הגליד מאליו ג"כ יהיה פסול לטבול בו, אמנם האמת יורה דרכו דלא שייך אין דחוי באיסורין רק במה ששייך לומר עליו שגוף הדבר אסור כמו כזית חלב אמרינן שפיר אע"ג דפ"א היה נצטמק והיה פחות מכשיעור מ"מ אם תפח אח"כ חזר לאיסורו הראשון משא"כ בדבר שלא שייך עליו שם איסור רק שם פסול כלומר שכמו שהיא עכשיו פסול למקוה א"כ מכיון שיצא פ"א מתורת פסול נשאר בהכשרו וכמו לענין אין מבטלין איסור לכתחלה דלא שייך ודבר שאינו אסור מצד עצמו רק שפסול כגון סכך פסול שמותר לכתחלה לבטלו ברוב סכך כשר, עיין טו"ז או"ח סימן תרכ"ז ס"ק ב', ודוק.
ב') ויש להביא ראיה לחילוק זה מתוספתא גופא פרק ב' מס' טהרות והובא גם בשו"ת הרא"ש כלל ל"א סימן ב' וז"ל התוספתא מי חטאת שהגלידו טהורים נימוחו חזרו לטומאתן הישנה מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין נמחה כשר להקוות עליו עכ"ל התוספתא, ובשו"ת הרא"ש שם לא הביא רק סיפא דתוספתא דמקוה שאוב שהגליד טהור, עכ"פ צריך להבין מ"ט בטמא חזרו לטומאתן ישנה כשנמוח ובשאוב שהגליד נשאר בכשרותו, וע"כ החילוק היא דבטמא דהיא פסול בעצם (וכן לענין מקוה ודאי מים טמאים פסולים לטבול מה"ת, ועיין בחת"ס יו"ד סימן רי"ג בד"ה וראיתי מקדמין אחד, ובחידושי להלכו' מקואות בסוגיא דצנור הארכתי בזה בס"ד) עכ"פ כיון דמים טמאים פסולים בעצם משו"ה אפילו הגלידו חזרו לטומאתם כשנמוחי משא"כ שאובים דלא חל עליהם שם פסול בעצם שפיר אמרינן דכל שיצאו פ"א מתורת שאובין נשארו בכשרותן דל"ש לומר אין דחוי באיסורין כיון שאין בהם פסול בעצם רק למקוה פסולין וכמו דמהני השקה כל שהיו פ"א מחוברים למקוה כשרה דנשארו לעולם בהכשירו ואפילו הש"ך בס"ק קי"ב גם כן רק מטעם חומרא בעלמא ס"ל כדעת הרבנו ירוחם דבעינן השקה בשעת טבילה ג"כ, ועיין בספר לחם ושמלה ס"ק צ״ה, ודו"ק:
ג') והנה באמת יש לעיין כיון דבמשנה מס' מקואו' פרק זיי"ן משנה ה' איתא ג' לוגין מים ונפל לתוכן קירטב יין והרי מראיהן כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהי וכן ברמ"א סעיף כ"ט איתא מקוה חסר שנפל שם יין וכו' ואמאי אנו נוהגין אפילו לכתחלה לשפוך יין לתוך מים שאובים שלא יפסלו המקוה והרי במשנה וברמ"א אינו מפורש רק אם כפל יין וא"כ אמאי לא נימא דלשפוך לכתחלה אסור כמו דאין מבטלין איסור לכתחלה וע"כ צ"ל דלהכשיר מקוה לא שייך אין מבטלין איסור לכתחלה כיון דעכשיו עדיין ליכא שום איסור וכמ"ש הט"ז באו"ח סימן תרכ"ז ס"ק ב', והא ראיה שהרי במס' מקואות שם משנה ג' גבי מקוה שנפסל בשנוי מראה, אע"ג דשנוי מראה מה"ת פסול [ובפרט בשנוי מראה גמור, עיין שו"ת בית יצחק ח"ב יו"ד סימן מ"ב אות י"א], מ"מ מותר אפילו לכתחלה להמשיך מים עד שיחזרו למראה מים וע"כ דמה שרוצה להכשיר המקוה לא הוי כלל בגדר ביטול איסור לכתחלה, והרי בשפך יין לתוך השאובים המקוה כשרה אפילו חזרו למראה מיר קודם שבאו שם מ' סאה מים כשרים כמ"ש בספר גדולי טהרה ס"ק כ"ח, ועיין בספר לחם ושמלה ס"ק מ"א וכמעט מבואר בתוספתא שהביא הב"י וז"ל מקוה שנפל לתוכו יין ונשתנו מראיו אינו נפסל בג' לוגין ולא עוד אלא אפילו חזרו מימיו לכמות שהיה כשר ועי"ש בספר גדולי טהרה ס"ק כ"ח וע"כ דבפסול שאובין כל שנפק מתורת שאובין אינן חוזרין לפסולן עד שנשאבו עוד פ"א אבל פסול הראשון פקע לעולם עכ"פ יהיה איך שיהיה כיון דבתוספתא שם מחלק בפירוש לענין אם חוזרין לטומאתן בין מים טמאים דחוזרים לטומאתן כשנמוחי ובין שאובין שנשארו בכשרותן אפילו כשנמוחי, א"כ חזינן דלענין שאובה הקילו טפי, וא"כ ה"נ אין חילוק לענין שאובין אם הגלידו מעצמן או ע"י תחבולות בני אדם דאי הוי שייך לומר לענין שאובין שהגלידו ג"כ אין דחוי באיסורין היה הדין כן אפילו בהגלידו מאליהן ג"ה כמ"ש בספר גדולי טהרה בשו"ת סימן י"ב, וע"כ דהאמת היא דבמה שאין בו פסול בעצם לא דמי לאיסורין ולא שייך לומר אין דחוי באיסורין, ודוק היטב:
ד') ומה שרצה אביו הגאון נ"י לדמות להא דר"נ בפרק אלו טריפות גבי נקבי הריאה דכל שהעלו סרכא אמרינן דכשר משום שאלו הנקבים ראויין להעלות סרכא וה"נ כיון שסופו שיתפשר לא נפק מתורת שאובין, במחכ"ת כי רב היא לא דמי אפילו כי עוכלא לדנא, דהתם גבי נקבי הריאה לא היה טריפה מעולם רק אילו היה בא לפנינו קודם שנסתמה ע"י סרכא היינו מטריפין משום שאין אנו בקאין אם היא מהנקבים שראויים להעלות סרכא, וכן כתב שם הר"ן בפירוש וז"ל אלא מפני שאין אנו יודעין אם ראוי שתעלה בו סרכא או לאו אנו אוסרין כל נקב מחמת הספק וקודם לזה כתב שם וז"ל:
ואילו היינו בקיאין אפילו קודם שתעלה סרכא היינו מתירין אותה עי"ש, משא"כ הכא פשיטא כל זמן שהגליד לא הוי בגדר שאובין רק שבגליד אי אפשר לטבול וא"כ כיון שנמוח נשאר בכשרותו ומה לנו בזה שדעתו שיתפשר וכי זה בכלל איסור לומר שאסור להיות דעתו עליו שיתפשר דכבר הוכחנו בראיות ברורות שמי שרוצה להכשיר איזה דבר לא הוי בגדר ביטול איסור לכתחלא דמה"ט מותר לכתחלא להמשיך מים למקוה שנפסלה בשנוי מראה או לשפוך יין למקוה שלא יפסול בג' לוגין שאובין, ופשיטא שמי ששאב בידים מ' סאה לתוך הבור והניח שם עד שהגליד שהיא ג"כ מקוה כשרה לדעת המחבר בסעיף ל"א וכפי מה שפירוש הש"ך בכוונת דבריו ומחשבתו בזה אינו מעלה ואינו מוריד דאי לא תימא הכי לא היה שתק המחבר מלפרש הכי בהדיא וזהו פשוט והפירוש בש"ע מקוה שאוב שהגליד וודאי משמע כל מיני שאובים אפילו שפך לתוכן מים בידים ואין נ"מ כלל אם היה דעתו על זה שיהיה נגלדין או לא רק בכל גוונא שהגלידו יוצאין מתורת שאובין, ופלא בעיני על ספר גדולי טהרה שם שכתב וז"ל וכ"ת הא דחוזרין לטומאה ישנה היא רק מדרבנן כמו שגזרו טומאה ישנה בכלי מתנות זה ליתא דוודאי מדאוריי' היא והא קייל"ן דאין דחוי באיסורין עכ"ל, ולא הבנתי דבריו הקדושים דמי מעכב לומר דבכל מקום חזרה לטומאה ישנה היא רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ם פי"ב הלכות כלים הלכה ב', והדברים ק"ו, ומה בכלים דלכ"ע טומאת עצמן יש בהם מה"ת ומ"מ ס"ל דחזרה לטומאת ישנה היא רק מדרבנן מכש"כ במשקין דיש מאן דס״ל דמה״ר אין להם טומאת עצמן כל עיקר עיין מס' פסחים ט״ז ע"א א"כ וודאי י"ל דאפילו מאן דס"ל דטומאת עצמן יש להם מה"ת דמ"מ חזרה לטומאה ישנה היא רק מדרבנן, ואסו"ס אחת הארכתי בזה מאוד בס"ד, ועוד דמה מדמה שאוב שהגליד לטמא שהגליד כיון דבתוספתא גופא מחלק ביניהם דס"ל בפירוש דטמא שהגליד ונמוחו חוזרין לטומאתן ובשאוב שהגליד ס"ל דכיון דנטהרו משום שאובין אפילו נימוחי כשרין להקוות ועפ"י פירוש הראשון שבב"י היינו שכל המקוה כשרה מהם וכמה דגם הש"כ ס"ל הכי עכ"פ כיון שבתוספתא מפורש לחלק בין טמאים לפסול שאובין לא ידעתי מה היה קשה לו על הש"ך, ועי"ש היטב, ודוק, סוף דבר לא מצינו שום חילוק בשאוב שהגליד בין הגליד מחמת עצמו או ע"י תחבולות בני אדם כיון דהדין בכל מקום שפסול מחמת שאובין כל שנפק מתורת שאובין נשאר בהכשירו לעולם:
ה') הן אמת שלהלכה למעשה לא רציתי להכשיר לעשות מקוה לכתחלא ע"י גליד אפילו הגליד מחמת עצמן כיון דבטור השמיט גליד אע"ג שהב"י כתב דנלמד מכפור מ"מ כיון שהטור לא הביאו לא רציתי לעשות מעשה להכשיר ונתתי טעם לדבריו דבגליד חיישינן שמא כבר נטמאו המים פ״א וא"כ יחזרו לטומאתן משא"כ כפור היא מה שיקפיא מן המים בעת צאתו עוד קודם שירד על פני הארץ (ועיין ברמב"ם בפירוש המשנה פ"ז מס' מקואות החילוק בין כפור לגליד) עכ"פ גבי גליד יש חשש טפי שכבר היו טמאים בעודן מים וא"כ חזרו לטומאתן ופסול לטבילה רק שאיבין משכחת לה שלעולם לא היו טמאים כגון שנשאבו בכלי גללים וכלי אבנים דמשום טומאה לית בהו ושאובים הוי, ובשו"ת הארכתי ודוק היטב, ולא משכחת עפ"י רוב גליד שיהיה ידוע שלא היה טמא מעולם רק ליקח מן הנהר בעודם המים נקרשים ובכלים שנעשו מן נצרים שלא יתקבצו שם ג' לוגין מים שאובים, ועיין חתס״ו סוף סימן רי"ג [וא"כ אין שום נ"מ להלכה ולמעשה אם גליד הנעשה ע"י תחבולות בני אדם אם היא כשר למקוה דאפילו נפק מתורת שאובין מ"מ כל גליד הנעשה בידי אדם המים מסתמא ה״ג טמאים ואי חזרו לטומאתן כשנמוחי] ולהלכה למעשה הוריתי שיניחו הגליד שחצבו מן הנהר ברחוק ממקום המקוה שיהיה ע"י המשכה ובכה"ג יש להתיר במקום הדחק ולסמוך על הש"ך כיון שהישועות יעקב סימן ר"א ס"ק ט"ו העלה דאפילו הפוסקים דס"ל שאובה שהמשיכה כולה פסול אינו רק מדרבנן, ובחידושי לסוגי' דשאובה שהמשיכה יש לנו בזה אריכות דברים בס"ד, וא"כ בגליד כיון שאינו שאוב ממש והיכא שהיה ידוע שלא היה טמא לעולם שלקחו מן הנהר בשעת הקור (דאם היו טמאים אע"ג שנפקע מהם שם שאובין מ"מ לטומאתן חזרו כמ״ש בתוספתא והיה פסול לטבול בהם) וא"כ אע"ג שרציתי נחוש גם לדעת הגדולי טהרה שלא לעשות מקוה מגליד נגד דעת הש"ך. וכן ראיתי בספר לחם ושמלה ס״ק ס"ג שרוצה לחלוק על הש"כ, משו"ה לא רציתי להתיר רק ע"י המשכה, אבל מ"מ העיקר אצלי כדעת הש"ך והד"מ ס"ק כ' דמקוה שהגליד כשר לגמרי וכפי מ"ש אין חילוק אם הגליד מעצמו או ע"י תפיסת אדם דתפיסת אדם אינו פוסל רק בהויית המים עצמן דהיינו אם היה מרסק הגליד בידים בתוך המקוה שיזיבו מימנו אז וודאי היה פסול מחמת תפיסת ידי אדם וכמו זלף בידיו או ברגליו דפסול בסעיף ל״ט ודוק:
ו') והעילה מכל מ"ש היא כך [א'] דלעשות פעולה להכשיר המים שיהיו כשרים למקוה דהיינו כשיבאו למקוה מותר אפילו בידים כמו שמותר להכשיר שאובים ע"י שנוי מראה וכמו שמותר להכשיר מקוה שנפסל בשנוי מראה שיחזור למראה מקוה אפילו ע"י שאובין אם יש שם ארבעים סאה מהבר, [ב'] דכל שנפקע תורת שאובין ע״י שרי מראה אפילו אם אח"כ חזרו למראה מים קודם שהיה ארבעים סאה מ"מ אינו פוסל המקוה דשם שאוב נפקע לגמרי כמ"ש בספר גד"ט ס״ק כ"ח ובספר לחם ושמלח ס"ק ס"א, [ג'] דהגליד ג"כ נפקע מתורת שאובין אפילו לטבול בו כמ"ש הש"כ ס"ק ע"ד, [ד'] דכל זה אם ידוע שהמים שהגליד לא היו טמאים כגון שנשאבו בכלי גללים, משא"כ אם היו טמאים לא מהני לעשות מהם מקוה לטבול בו דאע"ג דתורת שאובין נפקע מהם לגמרי, מ"מ לטומאתן חזרו כמ"ש בפירוש בתוספת' ומים טמאים פסולין וטבילה כמ"ש החתס"ו סימן רי"ג, והוא מקרא מפורש בתוה"ק אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, ועי"ש ברמב"ן על התורה, [ה'] מ"כ האד זיתא בש״ע סעיף ל"א מקוה שאוב שהגליד טהור אפילו לדעת הש"כ ס״ק ע״א דהור מקוה כשרה מ"מ בעינן שנדע שלא היו טמאים דאם היו טמאים הרי חזרו לטומאתן כשנמוחו כמ"ש בתוספתא וממילא פסילים לטבילה ואע"ג דהא דחזרו לטומאתן היא רק מדרבנן כמ"ש להוכיח משברי הרמב"ם פי"ב הלכות כלים ושלא כספר גדולי טהרה מ"מ מדרבנן עכ"פ פסולים, [ו] דיש חילוק בין כפיר לגליד דכפור מסתמא לא הוי טמא כיון דמצד תיכף בעת שיורד מן השמים ולא בא לכלל טומאה משא"כ גליד היא מה שנולד כשהיא כבר על פני הארץ כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות פ"ז מס' מקואות ושפיר יש לחוש יותר שנטמאו ומה"ט השמיט הטור גליד ולא הביא רק כפור, ודוק היטב בכל זה:
והנני דו"ש ושלום אביו הגאון הגדול שליט"א פק"ק באניהאד אור ליום ג' לס' וימתקו המים י"א ימים בחדש שבט תער"ב לפ"ק.
אליעזר דייטש.