אור ברסלב
פרי השדה חלק ד שאלות תשובות

פרי השדה חלק ד· רבי אליעזר חיים דייטש

שאלות תשובות

קונטרס נחלי מים

בעזהי"ת.

קב

השלום לכבוד אהובי ידינ"פ הרב המאה"ג המפורסם בחבוריו היקרים החסיד וכו' מו"ה שבתי יולניצא נ"י דומ"ץ בק"ק אורשאזוא מחוז בערעג יצ"ו.

יקרתו הגיענו ולאשר הנני כעת מוקף בטרדות שונות הנחוצים מיד, ע"כ לא אש״ב לו כעת רק מה שנוגע להלכה, – אשר שאל במקוה שהכשירו אותה וטרם שנקוו שם מ' סאה טבל אחד אם המים נשארו בכשרותם להקוות עליהם עד ארבעים סאה, אע"ג שפשיטא שמי שטבל שם לא עלתה לו טבילה כיון שלא הי' שם מ' סאה, מ"מ המים לא נפסלו משום שאובים ע"י טבילת אדם שם? הנה זהו הדין פשוט ומבואר דמים אפילו פחות ממ' סאה אם טבל אדם שם אע"ג דלא עלתה לו טבילה מ"מ המים נשארו בכשרותם להקוות עליהם עד מ' סאה, שהרי כן מבואר בי"ד סימן ר"א סעי' כ"ה שלש מקואות שיש בשנים מהם בכל אחד מהם עשרים סאה אם השאוב באמצע וטבל שם המקואות כמו שהיו עייש"ה, וא"כ כיון דהתם אע"ג שהשאוב הי' באמצע מ"מ לא נפסלו המים ע"י טבילת אדם שם רק שהטובל לא עלתה לו טבילה כיון שאין שם ארבעים סאה והשאוב מפסיק באמצע עכ"פ מוכח בפירוש דהמים הכשרים נשארו בכשרותם להקוות עליהם עד מ' סאה אע"ג שטבל שם אחד קודם שהיו מ' סאה לא נפסלו המים בכך – מ"מ מה שהעיד בשם מורה אחד שלא הניח לשום אדם לטבול שם וסגר המקוה קודם שהיו שם מ' סאה, הוא ג"כ יפה וטוב עשה דדרך הנכנסים לטבול שחופף ראשו מקודם וא"כ שואב בידיו מים ושופך מן היד על הראש ואותם המים שבידיו ודאי נעשו שאובים וחוזרים מן היד לתוך המקוה ופעמים שיהי' ג' לוגין במים מה שנוטל תמיד ביד לחפוף ראשו או גופו ונפסלים המים, א"כ צריך לידע עכ"פ שאותו שטבל במקוה קודם שהיו שם מ' סאה שלא נטל ג' לוגין מים בידיו, ואין לומר סוף סוף כיון דג' לוגין מים שפוסלים המקוה הוי רק דרבנן א"כ הו"ל סד"ר ולקול' דזהו אינו דכל זמן שהמקוה לא היתה בחזקת כשרות עדיין הו"ל חזקה להיפוך ומה גם דאיכא ג"כ חזקת טמא של מי שרוצה לטבול אח"כ וכה"ג ל"א באתחזק איסורא סד"ר לקולא [והארכתי בזה בחידושי להלכות מקואות בסוגי' דצמר אות יו"ד], משו"ה צריך לידע בבירור אם אותו שטבל שם קודם שהיו שם ארבעים סאה לא נטל ג' לוגין בידיו, אמנם אם ידוע שלא נטל ג' לוגין בידיו פשיטא שע"י מה שטבל לא נפסלה המקוה מלהקוות עד ארבעים סאה, כמ״ש ראי' ברורה מהש"ע יו"ד סי' ר"א סעיף נ"ה, וגם אין סברא לפסול משום כך, וזהו פשוט.

והנני בזה ידידו הדו"ש בלונ"ח.

אליעזר דייטש.

סימן קג

שוכ"ט לכבוד הרבני המופלא ומופלג בתו"י חיציו שנונים וכו' מו"ה יצחק מאיר ליפשיטץ נ"י בעיר סיאומע יצ"ו.

מכתבו קבלתי וכו'. ויען כי הוא ענין גדול לא אמנע להשיב לו באשה שיש לה שבר על הטבור (נאבעל ברוך) ברוך) ועשה לה רופא מומחה רטי' במקום השבר ומתפשט ג"כ על שטח בטנה חוץ למקום השבר, ופקודת הרופא שלא תסיר הרטי' משם עד ששה חדשים, כי אם תסיר הרטי' לא די שלא תתרפא מן השבר רק שתוכל עוד לבא לידי סכנה, ועתה נפשו בשאלתו אם תוכל לטבול בעוד הרטיה עלי' אם הוי חציצה או לא ? ומע"כ נ"י כתב שיש לחוט לאשר הבעל הוא מקלי הדעת אם לא יתירו לו שתוכל לטבול בעוד הרטי' עלי' יעבור על איסור חמור ג"כ ורוצה לידע דעתי בזה, ונחזי מה דקמן בס"ד:

הנה הדין מבואר במשנה מס' מקואות פ"ו משנה ב'. וברמב"ם ריש פ"ב הלכ' מקואות ובש"ע יו"ד סימן קצ"ח סעיף יו"ד דרטי' שעל המכה חוצץ, אמנם בספר מעדני יו"ט על הרא"ש הלכ' מקומות ס"ק קל"ה כתב דהיינו דוקא אם היא מקפדת אבל אם אינה מקפדת שיהי' שם הרטי' אינו חוצץ, ובאמת מסתבר כדבריו, דהרי הוא הלכה פסוקה דמיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ, וע"כ הכא מיירי במקפיד, ואין לומר דהא מסתמא כל אדם מקפיד שלא יהיה שם רטי' על בשרו, דזהו אינו דאנן אזלינן בתר האנשים שיש להם מכה, ואם רוב אנשים שיש להם מכה כזו אינם מקפידים שיהי' רטי' הו״ל בכלל אינו מקפיד. ועיין תוס' מס' שבת (דף צ"ב ע"ב) ד״ה ואת"ל אנשי הוצל, ועיין שו"ת פמ"א ח"ב סי' קמ"ז שכתב ג"כ בפירוש דאזלי' בתר נשים שיש להם ג"כ מכות כזו ולא בתר סתם נשים, דמי שאין לה מכה ודאי מקפדת על רטיה, ועיין בספר סדרי טהרה סימן קצ"ח ס"ק י"ט הביא ג"כ דברי הפמ"א הנ"ל, ותימא לי שלא הביאו ראיה מדברי תוספ' מס' שבת הנ"ל דמבואר הכי בפירוש דאם מי שיש לו גמלים דרכן לקיים קוצים לא אמרינן בטלה דעתו, ודוק היטב בזה, עכ"פ בזה ודאי אין חולק שום אדם דהא דקייל"ן רטיה שע"ג מכה חוצץ היא דוקא במקפיד. אמנם ליתן גבול מה נקרא מקפיד דכל שאין ידוע בבירור שאין מקפיד חיישינן לענין טבילה שמא נקרא מקפיד כמה דמשמע שם מדברי המעדני יו"ט דלענין טבילה צריך לידע בבירור שאינו מקפיד, והנה ראיתי בשו"ת כתב סופר יו"ד סימן צ"א שנוטה לומר דכל שכואב לה הרבה כשמסירה וגם נתון שם על זמן רב שאין דרכה בכל פעם להגביה הרטיה לראות אם המכה נתרפאית הוי בכלל אינו מקפיד. עיש"ה בד"ה ואחרי דברים, ומתוך כך העליתי ג"כ בספרי שו"ת פרי השדה ח"ב סימן כ' להתיר לאשה שהיה לה רטיה ולא היתה יכולה להסיר משם ולא היה זמן קצוב עד מתי לא תהיה רשאי להסיר הרטיה עפ"י פקודת הרופאים והבעל רצה לגרשה, ע"כ התרתי לה לטבול עם הרטיה, והנה הגם דמיעוטא המקפיד דחוצץ ג"כ היא רק מדרבנן וכאן על הגוף הוי רק מיעוט וא"כ היה לנו להקל בספק אם מקרי מקפיד מכח ספיקא דרבנן לקולא וצ"ל ע"כ דהכא הוי כמו אתחזק איסורא שהיתה בחזקת אסורה לבעלה וחיישינן דלמא הוי בכלל מיעוטא המקפיד ולא מהני לה הטבילה מדרבנן עכ"פ, והנה הכת"ס בסוף התשובה שם מביא בשם שו"ת תשובה מאהבה ח"ג על הגליון יו"ד סימן קצ"ח שג"כ לא רצה להתיר באשה שהיה לה רטיה ע"ג מכה ועפ"י הרופאים לא היתה רשאי להסיר הרטיה עד שלשה וארבעה חדשים אע"ג שהאשה אמרה שאינה מקפדת שכבר רגילה ברטיה זו לא רצה להתיר לה לטבול עם הרטיה, והסכימו עמו עוד ג' גדולי הדור עי"ש בסימן שס"ו, ובכתב סופר חיו"ד סימן צ"א בסוף התשובה((ועיין שו"ת יד יצחק ח"ב סימן ס"ד)) וא"כ אנן מה נענו אבתריהו להקל, ומה שהתרתי שם היה רק משום שהרופאים לא ידעו גבול וא"כ תהיה אסורה לבעלה לעולם משו"ה התרתי לה לטבול דקשים גירושין וגם הגאון בעל תשובה מאהבה יודה להתיר בכה"ג.

אמנם בנ"ד דזמן קצוב לה עד ששה חדשים כיון שעומדת ומצפה מתי יגיע הזמן שתוכל להסיר הרטיה לא נוכל להחליט שהיא בכלל מיעוט שאינו מקפיד וגם נוסף לזה שהרפואה אינה בדוקה כל כך א"כ הוי טפי בכלל מיעוט המקפיד וכיון דבתשובה מאהבה אוסר שם ברטיה שלא היתה רשאי להסיר עד שלש וארבע חדשים קשה להקל נגד כל הני גדולים ולומר דעד ששה חדשים יהיה בכלל מיעוט שאינו מפקיד ואינו דומה אם ליכא שום זמן קצוב שאפשר שלעולם לא תהיה רשאי להסיר דאז י"ל טפי דהוי בכלל אינו מפקיד כיון שכבר מסיתה דעתה להסיר הרטיה וגם משום שלא תהי' אסורה לבעלה לעולם, ודוק היטב, [ובפרט לדעת רש"י שהביאו תוספ' מס' יבמות ע"ח ע"א ד"ה רובו דבבשרו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ, ועיין בנודע ביהודא מהדו"ת יו"ד סימן קל"ה], ועיין בספר חכמת אדם כלל קי"ט סעיף זיין ג"כ אינו מחליט להתיר, ובנ"ד י"ל דגרע טפי כיון שהרטיה מתפשטת גם לחוץ למכה על שטוח בטנה ושם במקום דליכא מכה וודאי הוי בכלל מיעוט המקפיד דכיון דליכא מכה אין צורך לרטיה במקום ההוא זולת אם הרופא יאמר שאי אפשר באופן אחר ליתן הרטיה רק שיתפשט גם חוץ ממקום המכה כה"ג יש לו הדין לגמרי כמו רטיה ע"ג מכה ובמקום המכה, מ"מ כבר כתבתי בשם אלו הגדולים דמחמירים גם ברטיה שע"ג המכה, ואפילו במקום בית הסתרים אם יש איזה חציצה מחמירים הרבה פוסקים, ועיין שו"ת פרי השדה ח"ב סימן ק"י שם הארכתי בזה דאין להקל רק אם ידוע שהטבעת מונח בעומק הרחם למעלה ממקום שהשמש דש עי"ש, [ועיי' לקמן סימן קמ"ז וסי' קנ"ט] אבל הכא לא מצאתי להקל נגד כל הני פוסקים גדולים, ועיין היטב בשו"ת הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל סימן ס' שהחמיר ג"כ כה"ג היכא שהחציצה היא בדבר שהוא חוץ לגופה, ומשו"ה בטבעת ברחם שהוא טמון בגופה יש להקל טפי, עכ"פ בנ"ד כיון שהוא חוץ לגופה והרטיה נראית על גופה מבחוץ אין מקום להקל לדעת הני פוסקים שהבאתי ולא דמי לנ"ד באשה שיש לה בלאמבעס בשינים שא"צ להסיר בשעת טבילה כמ"ש הרבה פוסקים, ועיין שו"ת פרי השדה ח"א סימן פ"ד שהבאתי הרבה פוסקים, דס"ל כן [ועיין שו"ת שבט סופר יו"ד סימן ע"ו, ובשו"ת שבסוף ס' גידול טהרה סימן כ"ב] דהתם לא ניתן זמן מתי תסיר הבלאמבעס משם וגם דעתה להסיר אם לא יפול מעצמו, משא"כ הכא שעומדת ומצפה מתי יגיע הזמן שתוכל להסיר הרטיה הו"ל שפיר מיעוטא המקפיד וחוצץ מדרבנן עכ"פ ודו"ק:

שבתי וראיתי אולי יש מקום להקל בנ"ד להתיר לה לטבול מאחר שכפי הנראה ממכתבו אם לא יתירו לה לטבול יש לחוש כי בעלה שהוא מקלי הדעת יאנסנה לשמש עמו בנדתה וכה"ג ביון דהיא וודאי אנוסה אמרינן ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא כלומר להתיר לה לטבול כיון דליכא רק חששא דרבנן משום מיעוט המקפיד, ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבא לשמש עמו בנדתה, ואע"ג דמשום דידיה לא היינו מתירין כיון שהוא פושע אם ישמש עמה בנדתה, מ"מ היא תהי' אנוסה ומשום דידה טוב יותר להתיר לה איסורא דרבנן ספק מיעוט המקפיד שלא תהי' מוכרחת לעבור על איסור חמור דאורייתא (ועיין תוספ' מס' עירובין ל"ב ע"ב ד"ה ולא ליעבד עם הארץ משמע דס"ל כן באמת דהיכא שיהיה אונס בדבר נוכל לו להתיר איסור קל יותר) וא"כ אם הרופא יסיר עכ"פ הרטיה שנתפשט חוץ למכה ולא ישאר רק מה שהוא ע"ג המכה דהיינו מקום השבר אם אפשר בלאו"ה וא"כ הוי עכ"פ רק ספק אם הוא בכלל מיעוט המקפיד ויהיה רק ספיקא דרבנן ואע"ג דאתחזק איסורא או שאין לעשות ספק דרבנן בידים מ"מ הו"ל רק איסורא קלילא ומוטב להתיר לה איסור קל כדי שלא תבא לידי איסור חמור איסור נדה גמור באונס דהיינו שבעלה יאנסנה לשמש עמו. הנה אם האמת כן היה מקים להקל ובפרט כיון שיש מקום לסמוך גם על שו"ת פמ"א ח"ב סימן קמ"ז דס"ל ג"כ דכל שיש לה צער להסיר הו"ל כמיעוט שאינו מקפיד ועל גופה הו"ל וודאי מיעוט שאינו מקפיד, ועיין בספר סדרי טהרה סימן קצ"ח ס"ק י"ט שהביא ג"כ דברי הפמ"א, ע"כ אם באמת יש לירא מזה שיאנסנה לשמש עמו בנדתה אע"ג דמשום לתא דידיה לא הייתי מתיר כיון שהוא פושע ואין להתיר שום איסור דרבנן משום הפושעים ועבריינים, (ועיין שו"ת הגאון ר' יודא אסאד ז"ל ח"ב סימן ק"מ ושו"ת פרי השדה ח"א סימן ק״י), מ"מ משום דידה שהוא תהיה אנוסה ממש יש מקום להתיר לה לטבול אחר שהרופא יסיר משם הרטיה במקום שמתפשט חוץ למכה ג"כ, והטעם שצריך להסיר עכ"פ המקום שמתפשט חוץ למכה היא דשם במקום שאין מכה וודאי הוי מיעוט המקפיד ואסור מדרבנן בוודאי, ודאי איסור דרבנן אין להתיר כל כך בקל אפילו במקום אונס רק הרטיה במקום שיש מכה ממש כיון שהוא עכ"פ רק ספק אם הוי בכלל מיעוט המקפיד, או שאינו מקפיד ועיין היטב בספר מעדני יו"ט על הרא"ש הלכות מקואות ס"ק קל"ה שם נראה בפירוש דחשיב ליה כספק אם הוי מיעוט המפקיד או שאינו מקפיד כה"ג יש מקום להתיר במקום שתהיה אכניסה לעבור על איסור חמור איסור נדה שיש בו כרת מ"מ כיון שהוא ענין חמור לדעת הפוסקים לא מלאני לבי להתיר לה לטבול אפילו במקום אונס, לאשר ראיתי שהכתב סופר ושאר גדולים שהביא בספר תשובה מאהבה נוטים להחמיר, זולת אם יסכים עמו אחד מגדולי דורנו להתיר כה"ג במקום אונס עכ"פ, אזי גם אני מסכים להתיר לטבול היכא שיש לירא שתהי' אנוסה לשמש עמו בנדתה ח"ו (ועיי' שו"ת לבושי מרדכי חיו"ד סימן קכ"ו), והקב"ה יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות והנני בזה הדו"ש פק"ק באניהאד א' בין יוכ"פ לסכות לסדר יורו משפטיך ליעקב תרע"א לפ"ק.

אליעזר דייטש.

סימן קד

נ"ל דכה"ג כשאנו מחמירין לטבול שמא הוי מקפיד (ועיין היטב במעדני יו"ט הלכות מקואות ס"ק קל"ה) דמ"מ אם עברה וטבלה י"ל דמותרת לבעלה לכתחלא דהא דאנו מחמרינן במיעוטא המקפיד הוא רק מדרבנן, וא"כ לכאורא בספק המקפיד הו"ל סד"ר ולקולא וצ"ל ע"כ דהוי אתחזק איסורא שהיתה בחזקת טמאה משו"ה אסורה לטבול, וא"כ כשכבר טבלה עכ"פ מידי חזקת טומאה דאורייתא וודאי כבר יצאה דמה"ת מיעוטו המקפיד אינו חוצץ ולא נשאר רק חזקת איסור דרבנן משום דמדרבנן חוצץ וא"כ כל שכבר יצאה מחזקתה מה"ת עכ"פ תו ל"ל ספיקא דרבנן באתחזק איסורי' לחומרא, כיון דעכ"פ יצאה מחזקת טומאה דאורייתא דמה"ת לא הוי חציצה וכמ"ש הר"ש פ"ב מס' מקואות משנה ב' דאם היה מחתינן ליה מספיקא לטומאה קלה עי"ש היטב וה"נ כיון דמטומאה דאורי' עכ"פ כבר יצאה דמה"ת אפילו מיעוטו המקמד לא הוי חליצה מספק לא מחתינן ליה לטומאה דרבנן ודוק, וא"כ לפי"ז יצא לנו חומרא דאם היתה טמא רק משו' כתם דלא הית' טמא' רק מדרבנן והי' עלי' רטי' באופן שהיא בכלל ספק מקפיד אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה דמוקמי' אותה בחזקת טומאה אע"ג דמיעוט המפקיד הוי רק ספיקא דרבנן מ"מ הו"ל אתחזק איסורא וכה"ג לא שייך לומר דהרי יצאה עכ"פ מחזקת איסור דאוריי' דהא מעיקרא ג"כ לא היתה רק בחזקת איסור דרבנן, וכה"ג שהי' עלי' רטי' ספק אם היא מיעוט המפקיד הוי ג"כ חזקת איסור דרבנן דמיעוט המקפיד הוי דרבנן טמא דלא מהני טבילה ונשארה בחזקת איסו' טומאה דרבנן כמעיקרא כמ"ש הר"ש שם פ"ב מס' מקואות לחלק בין הי' טמא טומאה חמורה לאם הי' טמא טומאה קלה דרבנן דכה"ג נשאר בחזקתו הראשונה שהי' מעיקרא ג"כ טמא דק דרבנן, עיי"ש בר"ש, וה"נ דכוותיה דיש להחמיר טפי בטמאה רק מחמת כתם כיון דמצינו למימר דנשארה בחזקת איסר דרבנן מאם היתה טמאה נדה מה"ת דל"ל נוקמי בחזקתה כיון שעכ"פ יצאה מחזקת טומאה דאורי' כיון דמיעוט המקפיד ל״ה חציצה רק מדרבנן ממילא לא שייך לאוקמא אחזקתה הראשונה כמ"ש הר"ש שם, עייש"ה בר"ש שכ' וז"ל:

השתא מחמרינן בטומאה קלה טפי מבטומאה חמורה וכו' עיי״ש, וה"כ דכוותי' ממש ודו"ק היטב בזה, [עתה בשעת הדפסה ראיתי בשו"ת שערי צדק (להג' מדעעש ז"ל) חיו"ד סימן קמ"א שג"כ מתיר אם כבר טבלה כיון שכבר יצאה מחזקת איסור דאורי' עכ"פ, ג"כ עפ"י סברת הר"ש הנ"ל עיי"ש, ודו"ק]:–

סימן קה

שוכ"ט לכבוד הרב הגדול חריף ובקי כהן שדעתו יפה וכו' כש"ת מו"ה יעקב יוסף הכהן נ"י דומו"צ בק"ק אילאנדא במדינת ז"ב יע"א.

מכתבו הגיעני. על דבר אשר עלה ונסתפק לאשר במקומי שאבו המקוה לנקותה, אמנם לאשר אי אפשר לנקות אותה שלא ישאר שום מים, וא"כ איכא חשש ג' לוגין מים שאובים שנפלו מן הבלי למקוה, (ועיין בש"כ יו"ד סימן ר"א ס"ק מ"ו ובטו"ז שם, ודוק), לזאת שפכו חלב לתוך המקוה שיהיה לו מראה חלב, וממילא לא יפסול המקוה, כמבואר בש"ע שם סעיף כ"ג דאם אין לו מראה מים אינו פוסל המקוה, אמנם מע"כ נ"י מסופק לאשר לא ניערו היטב כשנתנו שם החלב, א"כ יש לחוש שמא לא נתערבו יפה. המים עם החלב, ונשאר עדיין ג' לוגין מראה מים. ורוצה לחוש לדעת הט"ז באו"ח סימן תס"ז ס"ק ח"י גבי מים מחומצים שירדו לבור דחיישינן שנשארו מלמעלה, אמנם ראה בשו"ת חות יאיר סימן ק"ז דבדרך נפילה לא חיישינן שלא נתערב יפה, וגם ראה דברי הפרמ"ג באו"ח שם דחולק על הטו"ז, והביא בג הגמ' דמס' מכות ד', ע"א דחיישינן שמא נשארו ג' לוגין במקום אחד א"כ משמע דגם בלח בלח חיישינן שמא לא נתערב יפה, וע"כ חייש מע"כ נ"י גם במקוה הזו שמא לא נתערבו יפה ונשאר עדיין ג' לוגין מראה מים דפוסל המקוה, כך הוא תוכן דבריו ברוצה לשמוע דעתי בזה? נ"ל פשוט כיון דהא דג' לוגין מים פוסלים המקוה לכ"ע היא רק מדרבנן אפילו למאן דס"ל כלו שאוב מה"ת הא דגזרה בג' לוגין הוא כמ"ש התוספ' במס' ב"ב ס״ו ע"ב ד"ה מכלל משום דג' לוגין ראוי לרחיצת אדם וא"כ כיון שנתנו לתוכו חלב ונשתנה מראיתו אפילו אם היה לחוש שלא כל המים נתערבו עכ"פ תו אינו ראוי לרחיצת אדם ולא גזרו כה"ג ולא נעלם ממנו שיטת הר"ת בספר הישר סימן תע"ד דס"ל ג' לוגין בתחלה הוי הללמ"מ וא"כ לפי דבריו אם יש ספק אם יש שם מראה מים ג' לוגין היה ראוי להחמיר כמו בכל ספק הללמ"מ דאזלינן לחומרא מ"מ כיון דלא מצינו בשום פוסק להחמיר בלח בלח משום שמא לא נתערב יפה כאשר העיד בנו האיש הגדול בשו"ת חות יאיר שם. מוכח דליכא בזה שום חשש ובפרט די"ל דחלב שנפל לתוך מים כיון דחלב סמוך קצת מכבידין על המים וא"כ אח"כ כשבאים המים מתחתית הארץ לתוך המקוה ע"י שדוחקין זה את זה דהחלב מכביד למטה והמים מבצבצין ממטה למעלה ממילא נתערב יפה, והיינו אם הוא מקוה של מעיין דהמים באים ממטה למעלה ועדיין יש שם מראה חלב ואין זה ענין למה דאמרינן מס' חולין ק"ח ע"ב דחיישינן שמא לא ניעור יפה דהתם מעיקרא נפלה הטפה בתוך החתיכה וצריכין לומר שיצאה מתוך החתיכה לתוך הקדירה התם וודאי בעינן ניעור יפה משא"כ בדבר לח וודאי נתערבו תיכף ובפרט דרך שפיכה (ובהך דמס' חולין מ"ט חיישינן לשמא לא ניער יפה הארכתי בספרי תבואות השרה ק"ד בסוגיא דטפת חלב אות כ"ו כ"ז. ודוק) והנה אם המקוה היא של מעיין אע"ג דאנו מחמירים במקואות שלנו שלא לחשבו כמעיין כמ"ש הגאון בדברי חיים להלכות מקואות בשם המהרי"ט מ"מ לענין כמה דברים יש לו דין מעיין בארות שלנו כמ"ש המהריק"ו שורש נ"ו עי"ש, ומן הדין אין שאובה פוסלת כלל במעיין ואפילו הרמ"א בסעיף מ' כתב ג"כ רק דיש להחמיר במקום שאין טורח גדול וא"כ בנ"ד כיון שהוא חשש רחוק שעדיין נשארו ג' לוגין מראה מים דאפילו אם יש מקום לומר שלא נתערבו יפה מ"מ עדיין יש ספק אם נשארו ג' לוגין מראה מים וכפי הנראה מדברי מהרי"ק שורש נ״ו לית דחש להא דר"ת דג' לוגין בתחלה הוא הללמ"מ וא"כ אם המקוה הוא מעיין וודאי אין שום מקום להחמיר והא דמס' מכות דחיישינן שנשארו ג' לוגין במקום אחד כבר כתב שם הריטב"א דרק בים הגדול חיישינן לפי שמימיו מלוחים וכבדים אין המים המתוקין מתערבין עמהם עי"ש, (ועיין בספר עדות לישראל מס' מכות ד' ע"א בד"ה גמרא דא"א לג' לוגין עיש"ה) ולפי"מ שהראני פנים בהלכה לדעת התוספ' הנ"ל במס' ב"ב אפילו היו נשארו שם ג' לוגין מראה מים מ"מ כיון שנתערבו בחלב אין ראוים לרחיצת אדם ולא שייך לגזור כלל, ע"כ במקוה שהיא מעיין פשיטא דאין להחמיר כלל, אמנם אם הוא מקוה של מי גשמים דהיינו שאחר שמנקין המקוה ממתינין עד שיורדין בתוכה מים ע"י צבורות הקבועים בגגין או כדרך המבואר בשו"ת חתס״ו ליו"ד סימן ר"ג (והארכתי בזה במקום אחר) אז י"ל כיון דלכ"ע נפסלה בג' לוגין הגם שהוא רק מדרבנן הא דנפסלו בג' לוגין מ"מ אם ידעינן בבירור שהיה שם ג' לוגין ועכשיו אחר שפיכת החלב עדיין נשאר ספק שמא לא נתערב ויש שם עדין ג' לוגין והו"ל ספיקא דרבנן באתחזק איסורא דלא אזלינן לקולא, ולא היה כשר המקוה רק אם יש ספק אם נשארו כלל ג' לוגין ואז בוודאי יש להקל בכל. גוונא כיון דזהו באמת חשש רחוק שנימא שלא נתערב יפה, ע"כ נ"ל דמשום מהיות טוב אם הוא מקוה של מי גשמים וידוע שנשארו ג' לוגין מים שאובים אם יש בקל לנקות המקוה עוד פ"א ואינו טרחא גדולה יש לנקות המקוה ולהכשיר אותה עוד פעם אחרת אבל שלא לומר שמשום איזה חשש מנקין אותה דא"כ אתה מוציא לעז ח"ו על הנשים שכבר טבלו שם וידוע שצריך לחוש לזה ביותר במקום שכשר מדינא (ועיין בנוב"י מהד"ת גיו"ד סימן קל"ט וסימן ק"מ, ודוק) ויאמרו רק שמפני רפש וטיט מנקים אותה שנית ואז ידקדקו לנער יפה החלב עם המים, וכל זהו אם אינו, טרחא או דליכא חשש לעז על הנשים שכבר טבלו אבל אם יש טרחא או חשש לעז בוודאי אין לחוש כלל לשמא לא נתערבו יפה אפילו במקוה של מי גשמים כיון שנראה שלא חשו בשום מקום בלח בלח לשמא לא נתערב יפה כמ"ש בשו"ת חות יאיר הנ"ל, [ועיין. שו"ת בית יצחק ליו"ד ח"ב סימן ל"ג], והטו"ז באו"ח שם אפשר ג"כ דאינו מחמיר רק לענין חמץ בפסח שאפשר שקצת המים נשארו למעלה אבל לחוש שנשארו ג' לוגין אין לחוש ותבנא לדינא דאם הוא מקוה של מעיין או אפילו מי גשמים ויש טרחא לנקות עוד הפעם או אפילו אין טרחא ויוכל לבא לידי חשש לעז על הנשים שכבר טבלו אין לחוש כלל וא"צ לנקות שנית המקוה רק אם ליכא טרחא וליכא חשש לעז אז ינקו שנית המקוה אמנם מהיום ולהלאה כשיצטרכו לנקות המקוה וודאי משום מהיות טוב צריך לערב יפה החלב עם המים שלא יהיה שום חשש, [ועיי' לקמן סימן ק"ו]:

והנני בזה הדו"ש והנלע"ד כתבתי בחפזי עפ"י שיטות הפוסקים בס"ד פק"ק באניהאד כחצות הלילה אור ליום ד' ל"ב למב"י תרס"ז לפ"ק.

אליעזר דייטש.

סימן קו

הנה יש לעיין בכל מקואות שמכשירים אותם ע"י חלב עפ"י הרוב כשבאים שם אח"כ המים שאובים שהיו שם למראה מים עוד קודם שנשלמו הארבעים סאה וא"כ נפסלה המקוה ע"י הג' לוגין שחזרו למראה מים? ונתעוררתי ע"ז מגדול אחד, אח"כ ראיתי בספר אחד שבאמת צריך ליזהר שישפכו כל כך חלב שלא יחזור למראה מים עד שיהיו ארבעים סאה במקוה, אמנם הך תקנה אי אפשר רק במקוה שיש שם כמ"פ ארבעים סאה, משא"כ במקוה שאין שם רק מעט יותר מארבעים סאה א"כ אי אפשר בהך תקנה דאם ישפכו כל כך חלב עד שאפילו ארבעים סאה ישתנו למראה חלב א"כ אפילו אם יהיה שם מעט מים יותר מארבעים סאה ג"כ לא יהיה להם מראה מים ויפסל בשנוי מראה וכל שנשתנה מראה מי המקוה ע"י דבר אחר אפילו לא נשתנו לגמרי למראה יין או חלב ג"כ פסול כמ"ש בש"ע סעיף כ"ה ושנוי מראיו מכמות שהיה נפסל משמע אפילו לא נשתנו לגמרי למראה חלב או יין ג"כ פסול, ועי"ש בש"כ ס"ק ס"ו, וא"כ יצאנו מחשש שאובין דהוא רק מדרבנן ובאנו לחשש שנוי מראה דהוא מה"ת, אשר ע"כ נ"ל דכל שהג' לוגין נשתנו ע"י חלב או יין אע"ג שאח"כ כשבאים שם המים כשרים חוזרים הג' לוגין למראה מים קודם שנשלמו הארבעים סאה כשר חדא דכל שנכשרו הג' לוגין שוב אינם יכולים לפסול המקוה וראיה ממקוה שאוב שהגליד דטהור משמע דאפילו בכלו שאוב שהוא לדעת הרב פוסקים פסול מה"ת מ"מ כיון שנכשרו ע"י מה שהגלידו אינם נפסלים במה שנמוחו אח"כ ועי"ש בש"כ ס"ק עד דלאו דווקא להקוות עליהן כשר רק אפילו לטבול בהם כשר אם יש ארבעים סאה וא"כ מכ"ש הכא בפסול ג' לוגין דהוי רק מדרבנן וודאי מכיון שנשתנו לחלב אינו פוסל אח"כ אפילו חזרו למראה מים, הא אדא, ועוד דלא מצינו פסול ג' לוגין רק או שנפלו או שהיה מתחלה, משא"כ הכא אלו ג' לוגין אינם באים ע"י נפילה, ועוד דלא גרע אלו הג' לוגין מה שמתערבים אח"כ במקוה עם המים הכשרים כיון שמעולם לא היו בפני עצמם בלא תערובות רוב מים כשרים משעה שנשתנו למראה חלב הוי כמו בהמשכה שאם לא היו השאובים בפני עצמם מעולם כשר ע"י רוב כשרים כמבואר בש"ע סעיף מ"ד (ובחידושינו לסוגיא דשאובה שהמשיכה יש לנו בזה אריכות דברים בס"ד), וא"כ ה"נ כיון שהג' לוגין כבר נכשרו ע"י חלב ואח"כ כשחוזרים למראה מים ע"י רוב מים הכשרים הוי כמו רביה והמשכה דכשר, ועיין בתה"ד סימן רנ"ח גבי מקוה שמכשירים אותה בכסוי עפר, ועיין בדברי חיים ח"ב ליו"ד סימן צ"א מ"ש בזה, ואע"ג דהתם שפיר המשכה משום שהמים באים מלמטה למעלה ומבצבצים דרך הקרקע מ"מ המעיין בתה"ד שם יראה דדעתו להכשיר משום דמי הנביעה רבו על השאובים והתם לא נתבטלו השאובים לגמרי רק שע"י עפר נסתם המקוה ולא היו נראים ומ"מ מכשיר משום שמי הנביעה רבים וא"כ הה"ד בנ"ד שיש כאן מעלה אחרת שהג' לוגין נתבטלו ממהותן לגמרי ע"י מראה חלב ופסק מהם שם שאובין וודאי אינם פוסלים המקוה במה שחוזרים למראה מים כיון שמתערבים תוך המקוה ברוב מים כשרים, ויש להביא ראיה לדברינו גם מדברי הרמ"א שם סעיף כ"ט וז"ל:

מקוה חסר שנפל שם יין ונשתנה מראהו ונפל שם ג' לוגין מים שאובין אין פוסלין וכשחוזר והשלים המקוה במים כשרים וחזרה למראה מים כשרים עכ"ל, הרי דהתם ג"כ הא דלא פסלו הג' לוגין הוא משום שהיה מראה יין ואמרינן דאע"ג שחזרה למראה מים כשרים ואילו הוי ס"ל לרמ"א דאם לא היה להם מראה יין עד שהשלים המקוה דפסול לא היה נמנע מלפרש דבעינן שלא יחזרו למראה מים עד שישלמו הארבעים סאה וע"כ דס"ל דמכיון שאלו השאובים בטל מהם שם שאובין ע"י שנשתנו לחלב או ליין שוב אינם פוסלים המקוה כל זמן שהם מעורבים בתוך המקוה רוב מים כשרים ואינם בפני עצמן מראה מים וכן משמע מלשון הש"כ שם ס"ק ס"ח במ"ש דהרי הוא כאילו כולו יין ושוב אין נפסל בג' לוגין מים שאובים ודוק, אשר ע"כ נ"ל כיון דחשש ג' לוגין הוא רק דרבנן ואם נחוש שכיון שחזרו למראה מים קודם שנשלמו הארבעים סאה וליתן הרבה חלב ביותר עד שכל הארבעים סאה יהיה להם מראה חלב יש חשש שיטבול במקוה שנפסלה בשנוי מראה יותר טוב לסמוך על כל הני ראיות שהבאתי דמכיון שנפקע מהם שם שאובין ע"י שנשתנו לחלב שוב אין יכולים לפסול אפילו חזרו למראה מים כיון שאינם בפני עצמן רק עם רוב כשרים וגם אין באים שם דרך נפילה למקוה, כנ"ל ברור בס"ד, ודוק היטב [ועיין בית יצחק ליו"ד ח"ב סימן מ"א אות י"ג הביא ג"כ שיש להכשיר ע"י חלב, אמנם לא הביא האיך הדין אם חזרו למראה מים קודם שנשלמו הארבעים סאה, ועיין שו״ת בית שלמה מהדורא ג' ליו"ד סימן נ"ז]:

שוב ראיתי בב"י בטור שהביא לשון התוספתא וז"ל:

מקוה שאין בו מים מ' סאה ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו אינו נפסל בב' לוגין ולא עוד אלא אפילו חזרו מימיו לכמות שהיה כשר, וכתב הראב"ד פירוש כיון שחזרו למראה יין הרי הוא כאילו כולו יין ושוב אינו נפסל בג' לוגין (עיין ש"ך ס"ק ס"ח שהבאתי לעיל) נ"מ שאם חזרו למראה מים כשר, ועוד הביא שם הב"י וז"ל: אבל הר"ש פירש ולא עוד אלא אפילו חזר אח"כ למראיו כשר להקוות עליו עכ"ל וא"כ מבואר כדברינו דאפילו חזר למראה מים קודם שהיה ארבעים סאה במקוה אינו פוסל, ויש לפרש לשון הרמ"א בסעיף כ"ט ג"כ ע"ד הנ"ל, הגם שהוא מגומגם קצת במ"ש וז"ל:

וכשחזר והשלים המקוה וחזרו למראה מים כשרה דמשמע דרק אחר שהשלים המקוה חזרו למראה מים מ"מ שלא נצטרך לומר דהרמ"א חולק על הראב"ד והר"ש וודאי כוונת הרמ"א ג"כ דכל שהיה לו מראה יין אינו נפסל אפילו חזרו למראה מים דאנו חושבין כל הג' לוגין כאילו היה כולו יין, וזה ג"כ כוונת הש"ך ס"ק ס"ח שם בדברי הרמ"א, ע"כ נ"ל ברור דא"צ שיהיה לו מראה יין או חלב עד שנשלמו הארבעים סאה דכל שהיה לו מראה יין או חלב פ"א נתבטל מלהיות כמו מים וממילא כשר להקוות עליו כמו אילו נפלו שם ג' לוגין יין או חלב, ודוק – ועיין בספר לבנון נטע להגאון ר' נטע לאנדוי ז״ל בסימן ר"א ס"ק פ"ב שכתב ג"כ כדברינו וז"ל:

ולא עוד אלא אפילו חזרה המראה ועדיין לא נשלם שיעור מקוה דמצאו השאובין מקום שיהיו ניעורים לפסול אפי"ה כשר להקוות כיון שבשעת נפילה לא פסלו אין חוזרין וניעורין, ולענין אם יכול להכשיר ע"י חלב ג"כ עיין שו"ת בית יצחק ח"ב ליו"ד סימן מ"ב אות י"ג שמתיר להכשיר ע"י חלב או דם ג"כ]:

והנה חתני הרב עו' יוסף הכהן נ"י הציע דברינו אלה לפני כבוד ידידי הרב הגאון הגדול מו"ה אברהם יצחק גליק נ"י האבד"ק טאלטשווא יצ"ו, והאריך בפלפול קצת מכמה משניות, אולם סוף דבריו מסכים ג"כ להתיר דלא אמרינן דהשאובים חוזרים וניעורים כיון שכבר נתבטלו ונשתנו ע"י חלב, ועיקר הטעם להתיר בזה נ"ל דכבר נשתנו המים לחלב ממש נתבטלו ממהותן כמו שמצינו לענין שאר תערובות שהמיעוט נהפך להיות כמו הרוב וא"כ כיון ששופכין הרבה חלב שיהיה יותר מהמים השאובים ונשתנו במראה ובטעם בטל שם מים ונעשה לגמרי כמו חלב ואינו פוסל המקוה, שוב בא לידי ספר גדולי טהרה וראיתי שם בנחל ס"ק כ"ח שמפרש ג"כ דאפילו אם חזר למראה מים קודם שנשלם שיעור המקוה דמ"מ כשר דאין חוזר וניעור עי"ש. ((ועיי' שו"ת יד יצחק חלק שלישי סימן ש"ו)).

סימן קז

בין גאולה לגאולה, יצמיח ד' שם ותהלה. לכבוד אהובי תלמידי המופלא ומופלג בתו"י חריף ובקי בפבא חיציו שנונים וכו' מו"ה אליעזר יאקאבאוויטש נ"י מורה הוראה בישוב קאוואטשהאו יע"א.

מכתבך הגיעני, על דבר שיש שם כפר אחד שאין להם מקוה במקומם רק נהר טהייס שאינו מכזב לעולם הולך שם אמנם במקום סמוך להם יש להם מקוה רק שאם יהיו מוכרחים ליסע שם לא יוכלו לבא לביתם ביום השביעי או שיהיו מוכרחים לטבול ביום השמיני דשייך משום סרך בתה, ונפשך בשאלתך איזה עדיף אם לאחר הטבילה עד יום השמיני או שיטבלו במקומם בנהר אע"ג שיש חשש גדול בטבילה בנהרות כמבואר ביו"ד סימן ר"א סעיף ב' מ"מ כיון שמצוה לטבול בזמנה אולי עדיף מ"מ לטבול במקומם בשביעי בערב וגם כיון דבשמיני ביום איכא ג"כ משום סרך בתה א"כ יש צדדים להתיר לטבול בנהר ובפרט בנהר נהיים שאינו מכזב לעולם, זהו תוכן דעתך, ואען ואומר דהנה הרמ"א ביו"ד שם כתב וז"ל:

וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה (כלומר לטבול בנהר ואין למחות ביד הנוהגין להקל, עכ"ל, וכתב שם הש"ך אבל במקום שיש מקוה אין לטבול בנהרות אלא בזמן שהנהר קטן מאוד, עי"ש ס"ק ט"ו ולכאורה ילד"ק מה חידש הש"ך יותר מהרמ"א שהרי הרמ"א כתב ג"כ דרק במקום שאין מקוה אין למחות לטבול בנהר וי"ל דכוונת הש"ך דלא נטעה בכוונת הרמ"א דכל שאין להם מקוה במקומם ממש שמותר להניח אותם לטבול בנהר דלא כן כוונת הרמ"א, דהרמ"א מיירי דווקא במקום שאין מקוה שיטרכו ליסע למקום רחוק רק כה"ג אין למתות לטבול בנהר, משא"כ במקום שיש מקוה כלומר שאין המקוה רחוק מאוד ממקומם, יש למחות שלא לטבול בנהר ומוטב יותר לפרש דברי הש"ך לחומרא, דע"י טבילה בנהר יכולים לבא לידי כמה מכשולים שיטבלו אפילו כשהנהר גדול מהפשרת שלגים או מגשמים ע"כ יש למנוע מלטבול בנהר בכל גווני, ומזקנים נתבונן בחתס"ו יו"ד סימן ר"ב בסוף התשובה כתב שם דבמקום שיהיו מוכרחים לטבול בשביעי ביום דזהו אסור מדינא כה"ג טוב יותר להתיר טבילה בנהר בזמן שאין הנהר גדול, משמע הא היכא דליכא החשש שיטבלו בשביעי ביום רק ביום השמיני וודאי מוטב שיטבלו ביום השמיני משיטבלו בנהר, עיש״ה בסוף התשובה, וא"כ בנ"ד. אם ליכא חשש שיפרצו לטבול ביום השביעי וימתינו מלטבול עד יום השמיני עדיף טפי לטבול ביום השמיני מלהתיר לטבול בנהר, ועיין שו"ת פרי השדה ח״ב סימן מ"ה שם העליתי בס"ד דאם כל הנשים של אותו המקום טובלות בשמיני תו ליכא סרך בתה והבאתי ראיה מלישנא דגמרא [ועיי' לקמן סימן קי"ב, וסימן קי"ח], ע"כ טוב יותר לטבול בשמיני דמשום טבילה בזמנה ניכא בזמן הזה עיין ש"כ יו"ד סימן קצ"ז ס"ק ג' ועיין שדי חמד בכללים מערכת אות טית כלל ל"ו דקיי"ל בזמה"ז טבילה בזמנה לאו מצוה עיי"ש, ע"כ נ"ל פשוט וברור דאם אין לחוש לפרצה גדולה ח"ו דהיינו שיטבלו ביום השביעי ביום ממש דעדיף טפי לטבול בשמיני ולא להורות להם לטבול בנהר דאיכא כמה חששות, כנ"ל ברור בס"ד (ועיי' לבושי מרדכי חיו"ד סי' קכ"ד).

סימן קח

שוכ"ט לכבוד אהובי הרב המאוה"ג חריף ובקי וכו' כש"ת מו"ה אברהם אלעזר ווייס ני' אבד"ק יאנאשהאו יע"א.

יקרתו הגיענו על דבר השאלה שעשה מקוה שהמקום שטובלין בו יהיה מחובר אל הבור אחר הנקרא רעזערוואר ששם תמיד מ"ם כשרים והחיבור היא שיש בכותל המפסיק נקב כשפופרת הנוד ומשך הנקב בין רעזערוואר היא ג' טפחים ותחבו שם קנה צעמענט ולאשר לא היה עוד בהרעזערוואר ארבעים סאה מים כשרים, ומע"כ נ"י רצה שהמים שיש ברע זערוואר ילכו לאיבוד ע"כ עשה ע"י החבילה להשליך שם אבנים תוך הרעזערוואר שיגביהו המים למעלה עד הנקב שהמים ילכו דרך הנקב לתוך המקוה, אמנם בינו לבינו בא נער קטן אחד וזלף בידיו שהמים ילכו דרך הנקב לתוך המקוה וא"כ איכא חשש שבא ע"י תפיסת אדם ומע"כ נ"י שפיר חזי ברמ"א יו"ד סימן ר"א סעיף ט"ו וסעיף ל"ט ובבית יוסף בשיטת הראב"ד שם. והנה לכאורה היה מקום להכשיר כיון שהמים הולכים ע"י המשכה דרך הקנה תוך המקוה רק מה שעומד נגדו היא דברי הרמ"א סעיף מ"ו דהמשכה בעינן ע"ג מקום הראוי לבלוע וכאן שהוא צעמענט אינו ראוי לבלוע המים, זהו תוכן שאלתו, ואען ואומר בס"ד]

הנה מ"ש הרמ"א סעיף מ"ו דבעינן מקום הראוי לבלוע מים דווקא, כפי הנראה מדברי קדשו לא מדינא כתב כן רק משום חומרא שהרי כתב בפירש וטוב להחמיר לכתחלא ועיין חתס״ו סוף סימן רי"ד (והובא ג"כ בפתחי תשובה בש"ע יור"ד שם) בד"ה והנה המרדכי, שמסקנתו דהיכא דמה"ת כשר בלאו"ה רק מדרבנן בעי המשכה מהני אפילו ע"ג רצפת אבנים מקום שאינו ראוי לבלוע וא"צ להחמיר, ובחידושי להלכות מקואות אות ע' ואות ע"ט ואות צ"ג הארכתי בהא דמטהר ברבוי והמשכה, והנה החילוק בין מקום הראוי לבלוע לסתם המשכה היא, דאם המשיך במקום הראוי לבלוע אז השאובים עצמן נעשו מים כשרים דהו"ל כאילו נזרעו בקרקע ממש ומדינא כה"ג היה ראוי להיות כשר אפילו המשיך כל הארבעים סאה, רק מדרבנן גזרו אטו שלא בהמשכה, אמנם אם המשיך ע"ג מקום שאינו ראוי לבלוע אז ההמשכה אינה יכולה לטהר רק היכא שמה"ת בלאו"ה כשר כגון היכא שיש רוב מים כשרים דמה"ת בטל רק מדרבנן פסול ואמרינן דע"י המשכה לא גזרו רבנן, והנה בחידושי הבאתי דברי ישועות יעקב ליו"ד סימן ר"א ס"ק ט"ו דאפילו להפוסקים דס"ל שאובה שהמשיכה כולה פסול מ"מ מה"ת כשר רק מדרבנן פסול מ"מ רבעית מים כשרים בעינן עכ"פ לכתחלא מה"ת אפילו לדעת הישועות יעקב שם, ועיין בישיע"ק שם סוף ס"ק כ"ח, ודוק, ועיין היטב באמרי א״ש ליו"ד, סימן פ"ו, והנה בנ"ד וודאי אם כבר היו במקוה קודם שהנער זילף שם מים כ"א סאה מים כשרים פשיטא דאינו נפסל ע"י שזלף שם קצת מים דרך המשכה אע"ג שאינו מקום הראוי לבלוע דכיון דיש רוב מקוה כשרה ומה"ת כשר לא בעינן מקום הראוי לבלוע, אמנם אם אפילו לא היו שם כ"א סאה כשרים רק מ"מ היה במקוה כבר מים כשרים כל כך שיש רוב נגד מה שזלף שם בידים ג"כ כשר כיון שבאו שם בהמשכה דאותם מים המועטים נתבטלו מה"ת ברוב כשרים שבמקוה רק מדרבנן לא בטל כה"ג מהני המשכה אפי' מדרבנן ג"כ אפילו במקום שאינו ראוי לבלוע ובחידושי להלכות מקואות הארכתי דאם יש כבר רוב מקוה כשר אז המים שבאים לתוכן נתבטלו מתורת זריעה כיון שיש רוב מקוה כשר משו"ה מהני המשכה אפילו מדרבנן אמנם אם אין שם רוב מקוה כשר לא שייך לומר שהשאובין נזרעו שם מ"מ מה"ת שפיר י"ל דבטל בבל ענין רק, מדרבנן לא נתבטל דמדרבנן פוסל אפילו ג' לוגין במקוה שאין בה ארבעים סאה מ"מ לענין שלא יפסל ע"י המשכה שפיר י"ל שכל שהיה במקוה רוב מים נגד המים שהומשך לתוכה כיון דמה"ת בטל ברוב מהני המשכה אפילו במקום שאינו ראוי לבלוע לשיטת הפוסקים, הן אמת שמ"ש הרמ"א סעיף מ"ו וטוב להחמיר לכתחי' דקאי אפי' אם יש כ"א סאה במקוה, שהרי קאי על מ"ש המחבר בש"ע לענין רביה והמשכה, וע"ז כתב שטוב להחמיר דבעינן מקום הראוי לבלוע מ"מ כיון שהרמ"א כ"ב לא ס"ל להחמיר מדינא כדאי הוא מרן החת״ס לסמוך עליו שכל שמה"ת כשר מהני אפילו במקום שאינו ראוי לבלוע, עייש"ה בסוף סי' רי"ד בד"ה והנה במרדכי, וא"כ בנ"ד עכ"פ אם ידוע שהמים שהיו במקוה מקודם שהנער זלף בידיו שיש שם רוב נגד מה שזלף יש לסמוך במקום הדחק על הפוסקי' דס"ל דהמשכה מהני אפי' במקום שאינו ראוי לבלוע, ובחידושי להל' מקוואות אות ע"ה הארכתי קצת בדברי הטו"ז ס"ק כ"ח שם ובדברי הש"ך ס"ק נ"א מה ששייך לנ"ד:

סיומא דמילתא אם ברור לו שהי' במקוה רוב מים כשרים קודם שהנער זלף שם מים דרך המשכה יש להכשיר המקוה אח"כ להקוות עליה אע"ג שלא הומשכו במקום הראוי לבלוע, דבשעת הדחק וכה"ג שיש רוב מים כשרים נגד מה שהמשיכו לתוכה וודאי יש לסמוך דלא בעינן מקום הראוי לבלוע דווקא, ובנ"ד יש עוד סניף להקל מטעם אחר שאין זה דבר ברור שקנה של צעמענט אינו ראוי לבלוע מים, ואצלי יש חדר אחד שהרצפה היא מצעמענט וראיתי שיוכל לבלוע מים, עכ"פ בשעת הדחק יש לסמוך על כל מ"ש, מ"מ בעינן שיהי' ההמשכה עכ"פ על מקום ג' טפחים דכיון דחשבינן שהוי מקום שאינו ראוי לבלוע לא נקיל בה תרי קולות שלא יצטרך גם מקום הראוי לבלוע, הגם שבחידושי להל' מקואות באות ע"ה הבאתי דברי המהר"ם שיק ביו"ד סימן קצ"ז דלענין פסול שנעשה ע"י אדם היכא שאינו בא לטהר שאובין דסגיא בהמשכה כל שהוא, מ"מ הבאתי סם דלאו כ"ע הכי ס"ל, ע"כ בעינן עכ"פ שיהי' ההמשכה על ג' טפחים ואז סגיא בנ"ד אפילו אינו מקום הראוי לבלוע ויוכל לסמוך על זה אם הי' במקוה קודם שזלפו לתוכה רוב נגד מה שזלפו אח"כ בידי אדם, וגם צריך לידע בבירור שהי' המשכה שלא נפלו למקוה מתוך ידיו להדיא, וכה"ג יכולים לצרף המים שיש במקוה אם יצטרכו לזה], רק אם יראו שמתחילים גשמים לירד בשפע באופן שלא נצטרך לדחוק לצרף מים אלו שבאו ע"י תפיסת אדם בהמשכה שלא במקום הראוי לבלוע וודאי עדיף מהיות טוב לחוש לדעת הרמ"א עכ"פ היכא דאפשר דבעינן מקום הראוי לבלוע דווקא, ומע"כ נ"י חכם ומבין מדעתו ובין יבין את אשר לפניו, וכתבתי בזה רק דעת הפוסקים, וכפי מה שיש להורות להלכה עפי"מ שהארכתי בחידושי בס"ד:

והנני בזה הדור"ש כאור בוקר יום א' לסדר וישב עת"ר לפ"ק.

אליעזר דייטש.

סימן קט

שפעת שלום וחיים וברכה לכבוד אהובי המופלא ומופלג החרוץ ידיו רב לו וכו' כש"ת מו"ה חיים שווארטץ נ"י שו"ב ומו"ץ בישוב עדיעק יע"א.

מכתבו הגיעני, ואם אמנם כי כעת הנני מוטרד גדול (טרם אשום לדרך פעמי למקום הרחצה) בלימוד הישיבה אולם לאשר שואל הלכה למעשה מחוייב אני להשיב לו, ע"ד מקוה שתוכן עשייתה הוא כך. מקור המים הוא שעשו ארטעזישע בריכן ומשם הולך המים למעלה וכל המים נקבצו אל מקום אחד שעשו חפירה מבעטאן סביב, אמנם שם עומד ברזל אחד ובו נקבים אשר המים ילכו דרך שם וגם למטה בברזל זה יש נקב גדול ומשם הולד דרך סילונית בעטאן רארען הקבועים עם הקרקע ומסילונות אלו נופל המים לתוך חפירה מרובע שיש בו שיעור מקוה די והותר, ונפשו בשאלתו אם מותר לטבול שם אם הוא מקוה כשרה כה"ג, ואען ואומר

הנה הא ודאי פשיט' דאלו סילונו' שנעשו מבעטאן שאינו בכלל כל' וכל המים שעובר דרך שם לא נפסלו שהרי לא הוי כלי כלל כמ"ש הרמ"א בסימן ר"א סעיף ז' דחיבור אבנים הרבה לא מקרי כלי, וזהו פשוט באין שום חילוק גם מה שהאריך בעניין הוייתו ע"י טהרה ג"כ בנ"ד ליכא שום חשש כיון שהמים נופלים מאילו הסילונות שאינם בגדר כלי כלל ואפילו אם המים באים דרך צינור המקבל טומאה מ"מ אם מחבר לפי הסילון צינור של עץ שהמים נופלים להמקוה מדבר שאינו מקבל טומאה כשר כמבואר בסעיף מ"ח, ועיין שו"ת מהר״ם שיק ליו"ד סימן קצ"ז, עכ"פ בנ"ד שהמים באים דרך סילונית אלו שאינם בגדר כלי כלל ומשם נופלים אל המקוה אין שום חשש בזה, אולם מה שלבי מהסס בעניין עיקר עשיית המקוה זאת הוא משום שני דברים האחד שעיקר ענין עשיית ארטעזישע ברינן לא נודע לי מהותו, ואפשר שהמים אשר מקלחים למעלה נותנים דרך איזה כלי או ווענטיל העשוי לזה שנקרא ג"כ כלי לדעת קצת פוסקים. וא"כ כל המים נעשו שאובים טרם שהגיעו לסילונות, ולענין שאוב הוי כלי אפילו נעשה מעיקרא לקבעו בקרקע, ועיין שו"ת נוב"י מהד"ת סימן ק״ט (והארכתי בזה בתשובה אחת למדינת אשכנז, עיין שו"ת פרי השדה ח"א סימן ק') הא חדא, ועוד שהברזל אשר שם לא הודיע לי כלל צורתו ובאיזה אופן נעשה, ואם הוא עשוי כתבנית כלי אע"ג שיש בו נקבים מ"מ לא נתבטל מתורת כלי אם הוא עשוי שהמים יסתננו דרך שם הוי כלי גמור ואין נקבים שבו מצילים אותו מתורת כלי כיון שעשוי לקבל על זה האופן כדי שיסתננו המים העוברים דרך שם הוי כלי העשוי לקבלה, ועיין פ"ב מס' כלים משנה ו' דטיטרוס ג"כ מקרי כלי קבול כל שנעשה לקבלה באיזה אופן שיהיה, ועי"ש בר"ש, וא"כ ה"נ זה הברזל אם עשוי כצורת כלי ועשוי שהמים יעברו דרך שם להסתנן הוי כלי העשוי לקיבול, ועיין פרק ד' מסכת מקואות משנה ג' לענין חוטט בצנור לקבל צרורות, ועיין שו"ת זכרון יוסף ליו"ד סימן י"ג לענין מים העולים דרך פלומפין. רק אם ברור שהמים שבחפירה שטובלין שם יש לו השקה תמיד עם המים שעולים מן הבאר טרם שיגיעו לכלי הברזל אשר עומד שם אז נכשר ע"י השקה, אמנם ג"כ רק אם הם מושקים תמיד שצריך לחוש לדעת רבנו ירוחם המובא בש״ך סימן ר"א ס"ק קי"ב, ועיין שו"ת בית יצחק ליו"ד ח"ב סימן ל' שדעתו ג"כ שכלי שעשוי שיסתנן המים דרך שם אע"ג שאינו מקבל מים מ"מ נקרא כלי קבול ועיי"ש לענין כלי הנקרא שליים בעתעלטער דהמים העוברים דרך שם מקרי כלי קבול ונעשו המים שאובין ע"כ העולה להלכה בנ"ד שאין להכשיר זאת המקוה רק אם ברור לנו שהמים אינם עוברים דרך שום כל לא בבאר גופא מקום שהמים עולים שם שלא נמצא שם שום דבר שיהיה נקרא שם כלי עליו דהיינו כלי קבול ולא חוץ לבאר דהיינו אותו ברזל שאין לו שום מקום קבול רק באופן זה יש להכשיר משא"כ אם יש לנו איזה חשש שהמים עוברים דרך איזה כלי א"כ הוי כולו שאוב ואפילו אם רק יש להסתפק בזה ג"כ יש להחמיר כיון דאנן קייל"ן כשיטת הפוסקים שהביא רמ"א סימן ר״א סעיף ג' דכולו שאוב פסול מה"ת א"כ הו"ל ספיקא דאוריתא ואין להכשיר אם יש חשש שהמים עוברים דרך איזה כלי או בבאר עצמו או חו< לבאר בברזל שעומד שם אם עשוי כתבנית כלי, כנ"ל להלכה ולמעשה בס"ד שזולת זה אין להכשיר:

והנלע"ד כתבתי פק"ק באניהאד ב' כ"ג סיון תרס"ה לפ"ק.

אליעזר דייטש.

סימן קי

בימי אורה ושמחה יגיעו לשלום ולברכה לכבוד אהובי הרב המאוה"ג חיציו שנונים עיניו כיונים על אפיקי התלמוד והפוסקים המפואר וכו' כש"ת מו"ה מנחם יהודא אדלער נ"י אב"ד בק"ק סערעדנא והגליל יע"א.

ע"ד אשר עלה ונסתפק במקוה שעושין תפירה בקרקע והמים יבאו שם ע"י גידי הקרקע שהוא סמיך לנהר רק כדי שלא יפלו מדפנות הקרקע לתוך המקוה מניחים שם קורות גדולות וכדי שיהיה חיזוק לקורות אלו בארבעה זויות המקוה מניחים תחת קורות אלו עצים שיהיו מונחים בקרקע המקוה ועושים בעצים אלו בית קבול גמור כמו צנור שיש לו ארבע דפנות ובחריצים אלו מעמידים שם הקורות שיהיה להם חיזוק כמו טהיר שטאק ואח"כ מחברים נסרים על אלו הקורות בחל ארבע דפנות המקוה במסמרים חדשים שלא נשתמשו בהם עוד מעולם בתלוש (עיין בנוב"י מהדו"ת יו"ד סימן קל"ז בד"ה ונחזור לראשונות, ודוק), ומסופק מעכ"ה נ"י כיון שבקורות אלו שמניחים על הארץ ותוחבין בהם הקורות יש שם בית קבול גמור א"כ הו"ל כלי, ואע"ג דמשום חשש שאובין אין כאן כלל שמימי המקוה אינם באים שם לתוך אלו החריצין לעולם, מ"מ כיון שזהו מעמיד ומחזק דפנות המקוה דהיינו הנסרים שקובעים ע"י אלו הקורות בדפנות הבור ולולא אלו הנסרים היו דפנות הבור נופלים לתוך המקוה וא"כ כיון שאלו הקורות נעשו כלי בתלוש הו"ל הויה ע"י דבר המקבל טומאה כיון שאלו הקורות שנעשו בהם אלו החריצים יש להם בית קבול גמור ונעשה כלי בתלוש והו"ל כצנור שחקקו ולבסוף קבעו, וא"כ הו"ל הויה ע"י דבר המקבל טומאה, ומע"כ נ"י מצדד להתיר מכמה טעמים, האחר כיון שאלו הקורות נעשו מעיקרא לקבעם בקרקע ואינו מקבל טומאה, ומביא ראיה ממשנה מס' כלים פי"א משנה ב' ועוד מצדד להתיר משום דלא הוי בית קבול ממש כיון דהו"ל בית קבול העשוי למלאות דהיינו שבית קבול זה עשוי רק לתחוב בו הקורה שמעמידין בזויות דפנות המקוה, אמנם גם בזה יש לפלפל אם קייל"ן הכי דבית קבול העשוי למלאות לא שמיה בית קבול, ועיניו שפיר חזו גם בשו"ת ריב"א להגאון ז"ל מפאקש סימן ס"ח ועי"ש עוד סימן ס"ה, ורוצה לידע דעתי ג"כ בזה:

נ"ל פשוט בזה דלא שייך כאן היה ע"י דבר המקבל טומאה מכמה טעמים, חדא דהכא עכשיו אכתי לא היו נופלים תיכף דפטת החפירה לתוך המקוה אפילו אם לא היו מחזקים אותם בנסרים רק אפשר שבמשך הזמן היו הדפנות החפירה נופלים לתוך המקוה והיה נפסק המקוה, כה"ג לא מקרי הויה ע"י דבר המקבל טומאה דלא דמי למ"ש בחת"ס יו"ד סימן קצ"ט בד"ה ומה שציוה שיעשו סילון של עץ בסופו עי"ש דהתם ודאי אם זה הסילון של עץ שממנו נופלים המים למקוה לא יהיה לו חיזוק רק ע"י סילון של מתכת שמקבל טומאה א"כ הרי הדבר המקבל טומאה גורם הויית המים משא"כ הכא אין הכלי (כלומר אפילו אם נימא דאותה הקורה שעשו בה חריץ הוי כלי) גורם להויית המים רק שבמשך הזמן לא יתקלקלו דפנות המקוה וא"כ אין זה בכלל הויתו על ידי טומאה ולא מיבעיא לדעת הש"ך סימן ר"א ס"ק פ"ו שפסק דלפקוק נקבי הנביעה מותר אפילו בדבר המק"ט אפילו לדעת הפוסקים בסעיף כ' דמניעת הזחילה שלא יזחלו לחוץ אסיר ע"י דבר המקבל טומאה מ"מ לפקוק נקבי הנביעה לא מקרי משו"ה הויה ע"י דבר המקב"ט א"כ פשיטא דהכא ג"כ לא מקרי הויה ע"י דבר המקב"ט, רק אפילו לדעת הטו"ז שם ס"ק מ"ח דפקיקת נקבי הנביעה ג"כ מקרי הויה ע"י דבר המק"ט התם שאני שהרי לולא שהיה סותם נקבי הנביעה לא היה לו מים כשרים למקוה שהרי כל המים שהיו שם נפסלו משא"כ הכא אפילו בלא הכסרי' היה ג"כ מים רק שבמשך הזמן היה נתקלקל ע״י נפילת דפנות החפירה על קרקע החפירה וא"כ אין זה מהוה המים רק גורם שלא יתקלקלו המים אח"כ כה"ג גם לדעת הט"ז לא מקרי הויה ע"י דבר המק"ט, וזה דומה טפי למ"ש הנוב"י במהד"ת סימן קל"ז היכא שהמקוה לא נפרץ אלא שחושש שמא ע"י שנבלעים המים בקרקע יחסר השיעור והוי רק מניעת הפסול שעתיד לבא אח"כ לא מקרי הויה ע"י דבר המק"ט, עי"ש היטב, וא"כ ה"נ דכוותיה כיון שאין אלו הנסרים גורמים הויית המים רק שבמשך הזמן לא יתקלקלו הדפנות כמ"ש מע"כ נ"י באמצע מכתבו וזיל כי איתן הקורות מחזיקים הנסרים שבתוך המקוה ומחזיקים גם הדפנות מקרקע הבור שלא יפלו לתוך המים וברבות הימים יתבטל המקוה עכ"ל, א"כ כה"ג הוי רק מניעת הפסול שלאח"כ וכ"ע מידי דכה"ג לא מקרי הויה ע"י דבר המק"ט כמ"ש הנוב"י שם, ועיין פ"ת ס"ק כ"ב, הא חדא:

ב') ועוד דהכא ודאי כיון שמעיקרא נעשה לחברו בקרקע אפילו אם נימא דכיון שהיה עליו שם כלי בתלוש קודם שנקבע בקרקע היה אז מקבל טומאה מ"מ לאחר שנקבע בקרקע כיון שנעשה אדעת' דהכי שוב אין לו תורת קבלת טומאה, ועיין בשו"ת שבסוף ספר גדולי טהרה סימן ה' בד"ה ויצא לדינא שאפילו אם היה פסול לטבול בו מ"מ לפסול המקוה אינו פסול, ובחידושי בסוגיא דצנור (אות ח') כתבתי מ"ש צנור שחקקו ולבסוף קבעו נקט הלשון ״לבסוף״ כלומר שבשעת חקיקה לא היה דעתו כלל לקבעו רק אח"כ נתיישב שיקבענו בקרקע כה"ג פוסל משא"כ היכא שמעיקרא נעשה לכך לקבעו בקרקע כמ"ש מע"כ נ"י ג"כ ממשנה פי"א מס' כלים ודאי אינו פוסל, והנה הכא פשיטא דאפילו אם נימא דקורה שנחרץ בה מקום קבול הוי כלי ושל המים שעוברים שם היו נעשו שאובים עיין בש"ך ס"ק ע"ז מ"מ אין כל הדופן נעשה כלי וא"כ כיון שהנסרים עצמן ג"כ היו יכולים להגן שלא יפיל דופן הקרקע לתוך החפירה רק אלו הקורות מחזקים הנסרים יותר [שבלא אלו הקורות לא היו הנסרים מתקיימים שם זמן רב כל כך] ודאי לא מקרי משו"ה הויה ע"י דבר המק"ט וזהו ודאי דבר פשוט דלא כל הדופן נעשה כלי, ועיין היטב בפרק כ"ב מס' שלים משנה ד' גבי כסא שקבעו בעריבה ובתוספ' יו"ט שם [ובחידושי להלכות מקואות בסוגיא דתלוש ולבסוף חברו אות כ"ו הארכתי בזה בס"ד] עכ"פ כיון דאותה הקורה שנחרץ בה מקום קבול פעולתה רק לחזק הנסרים שבדופן שיעמדו זמן רב יותר, משו"ה אכתי לא הוי בגדר הויה ע"י דבר המק"ט כיון שלפי שעה היה אפשר בלא זה ג"כ והנסרים שבדופן ודאי לא הוי כלי ובפרט שהנסרים נקבעו מסתמא לאחר שהקורות קבועים שם בקרקע ואפילו בלא"ה ג"כ לא הוי כלי, ודו"ק היטב:

ג') ועוד בה שלשיה מה שהעיר מע"כ נ"י דלא מקרי חריץ זה בית קבול כיון שהוא בית קבול העשוי למלאות, ועיין בזה שו"ת ריב"א סימן ס"ה וסימן ס"ח, ושם העיר בזה מסתירת התוספ' מס' סוכה י"ב ע"ב ד"ה מהו דתימא דס"ל בית קבול העשוי למלאות שמה בית קבול ובמס' שבת נ"ב ע"ב ד"ה היא של אלמוג כתבו בפירוש דב"ק העשוי למלאות לא שמה קבול, וכבר העירו בזה בגליון הש"ס, ועיין שו"ת הרשב"א סימן קצ"ה, והנה מה שהתוספ' במסכת סוכה שם הביאו ראיה מתפלין דהוי כלי אע"ג דעשוי למלאות וז"ל שם ואין לך עשוי למלאות יותר מתפלין עכ"ל, לכאורה יש לחלק דתפלין לא הוי עשוי למלאות לעולם שהרי מסתמא בדעתו לבדוק הפרשיות לפרקים משו"ה לא הוי ב"ק העשוי למלאות לעולם כיון שדעתו להוציא הפרשיות לבודקן ועיין תוספ' יו"ט מס' מקואות פ"י משנה ב' ד"ה והתפלה, ודוק היטב. והנה דעת הרמב"ם פ"ב הלכות כלים הלכה ג' דב"ק העשוי למלאות אינו בית קבול וכתב שם וז"ל:

שאעפ"י שיש בה בית קבול לא נעשה אלא למלאותו, אמנם בהלכות סוכה פרק ה' הלכה ה' כתב בפירוש סככה בחיצים בנקבות פסולה אעפ"י שהוא עשוי להמלאות, וכבר העיר בזה המל"מ בהלכות סוכה ובהלכות כלים בסתירת דברי הרמב"ם, אולם ראיתי בשו"ת שבות יעקב א"א סימן ל"ג שכתב לחלק דודאי בדבר שלא נעשה רק למלאות שלא לשום תכלית אחר זהו לא מקרי ב"ק ובהכי מיירי הרמב"ם בהלכות כלים והרי שם נקט באמת לא נעשה אלא למלאותו כלומר ולא לשום צורך אחר, משא"כ בהלכות סוכה אפשר דהיה ידוע שלח רק להתמלאות נעשו רק לצורך אחר ג"כ משו"ה שפיר מקרי כלי קבול עיי"ש, ועיין גם בספר דברי ירמיה על הרמב"ם הלכות סוכה, וא"כ בנ"ד שפשיטא שאין דרך כלל לעשות צנור בקורה. על זה האופן ובודאי לא נעשה רק לתחוב בו קורה אחרת הו"ל שפיר ב"ק העשוי להתמלאות ולא נקרא בית קבול, [וגם לדעת ר"ת בתוספ' מס' שבת י"ז ע"א ד"ה ועל שאר אדם שהביא מת"כ נ"י ג"כ שכתב שם דהיכא שלפעמים מניחין ולפעמים מסירין לא מקרי ב"ק העשוי למלאות, וא"כ בנ"ד שאין דרך כלל להסיר הקורה התחתונה שם בהחריץ א"כ הוי ודאי ב"ק העשוי למלאות, וא"כ יש לנו לתלות באשלי רברבי דעת הרמב"ם לפי מה שמתרץ דבריו בשבות יעקב ודעת הר"ת בתוספ' שם דבנ"ד ודאי מקרי ב"ק העשוי להתמלאות. ודוק היטב] וא"כ מכל הני שלש טעמים אין שום חשש לפסול מקוה זאת, ומע"כ נ״י יפה הורה להכשיר המקוה כי המקוה הזאת כשרה בלי שום חשש ופקפוק כמ"ש בס"ד:

והנני בזה הדו"ש פק"ק באניהאד אור ליום ו' עש"ק כ"ב כסליו תרע"א לפ"ק. אליעזר דייטש.

סימן קיא

בתשובה אחת כתבתי במה שראיתי בספר נטעי נאמנים שנסתפק במה שאנו נוהגין כשמנקין המקוה ומשום שנשאר קצת מים שנפלו מן הכלי שופכים חלב לתוך המים שישתנו מראת המים ולא יפסול המקוה בג' לוגין שאובים, ונסתפק דאם חוזר למראה מים קודם שנשלם השיעור מקוה א״כ פוסל אח"כ המקוה דכל זמן שאין במקוה ארבעים סאה יוכל לפסול בג' לוגין, וכתבתי טעם אחר להתיר משום שלא באו ע"י נפילה דכיון שכבר נתבטלו מהיות מים אע"ג שחוזרים למראה מים מ"מ לא נפלו לתוך המקוה [עיין לעיל סימן ק"ה], והנה לכאורה יש לדחות זה דהרי בסוף פ"ו מק' מקואות אמרינן דאם יש כנגד הנקב ג' לוגין פסול רק ר"א ס"ל דבעינן שנפלי דוקא ואנן קייל"ן כת"ק בש"ע סימן ר"א סעיף י״ח, אמנם נראה לחלק דודאי התם כשיש נגד הנקב ג' לוגין דהשאובים ניכרים בפני עצמן שפיר אמרינן דפוסלים אפילו בלא נפילה משא"כ בנ"ד דהשאובים משעה שנשתנו ע"י חלב ונתבטלו מהיות עליהם שם שאובים אינם ניכרים בפני עצמן כלל שפיר מודי כ"ע דכה"ג אינם פוסלים, ויש לצרף לזה ג"כ מ"ש התוספ' מס' ב"ב ס"ו ע"ב ד״ה מכלל דמשו"ה גזרו על ג' לוגין שאובים לפסול המקוה משום שג' לוגין יש להם חשיבות לרחיצה (כלומר ויש לגזור טפי אטו כולו שאוב) וא"כ מכיון שנשתנו להיות חלב אין ראויים לרחיצה ולא גזרו כה"ג ובפרט דלעולם אין חוזרין למראה מים רק ע"י רוב כשרים ומה"ת בטל ברוב דמה"ת כשר המקוה ברוב מים כשרים (ועיין בספר גדולי טהרה בנחל ס"ק ט') ודאי כה"ג שתיכף שמשעה שבאו שם המים כשרים אין שם ג' לוגים שאובין בפני עצמן דעד שלא חזרו למראה מים יש כאן רוב כשרים כה"ג כ"ע מודי דאין פוסל כיון שלא היה כדרך נפילה, ולא שייך לומר דכיון דהכשרים באים אח"כ נימא קמא קמא בטל דזהו אינו, חדא דבשעה שיש שם מראה מים ג' לוגין כבר יש שם רוב כשרים, ועוד דכיון שהכשרים רבו לא אמרינן קמא קמא בטל, ועיין תוספ' מסכת שבת ס"ה ע"ב ד״ה שמא ירבו, ועיין בר"ן סוף מסכת ע"א, ובחידושי בסוגיא דנוטפין הארכנו בס"ד וא"כ נראה פשוט דעכ"פ לענין חשש ג' לוגין דהוא לכ"ע מדרבנן אין להחמיר ואפילו לדעת ר"ת בספר הישר במס' מכות דג' לוגין בתחלה הוי דאורייתא מ"מ הכא דמעיקרא נשתנו לחלב ורק כשיש כבר רוב כשרים חוזרים למראה מים לכ"ע רק דרבנן אפילו לר״ת וא"ב שפיר י"ל דאינו חוזר וניעור, ונ"ל להביא ראיה ממשנה מפורשת דכל שלא היה פוסל מחמת שנשתנה מראיתו שוב אינו פוסל אע"ג שחזר למראה מים קודם שנשלמו הארבעים סאה, דבפרק ז' מס' מקואות משנה ה' שלשה לוגין מים ונפל לתוכן קורטוב יין והרי מראיהן כמראה היין ובכלו למקוה לא פסלוהו, והנה התם מיירי במקוה שאין בו ארבעים סאה דאי יש שם ארבעים סאה בלא"ה אינו נפסל בכל מימות שבעולם, וא"כ אמאי לא אמרינן דהרי תיכף כשנפלו אלו ג, לוגין מים שהיה להם מראה יין לתוך המקוה גם אלו ג' לוגין חזרו מראיהן למראה מים כשנתערבו עם מי המקוה ויפסלו המקוה, וע"כ דכיון שכבר נשתנה קודם שנפל למקוה אינו חוזר וניעור, וא"כ הה"ד בנשתנו המים למראה חלב שוב לא יוכל לפסול המקוה. והיינו אי גרסינן שם במשנה ג' לוגין כלומר דגם לת"ק אזלינן בתר חזותא ועיי"ש בתוספ' ר' עקיבא איגר אות ״יב ודו"ק–

סימן קיב

לכבוד אהו' הרב המופלג הגדול חו"ב וכו' כש"ת מו״ה משה ראטטענבערג נ"י רב לעדתו בעיר קארלסבאד יע"א.

יקרתו הגיענו, וע"ד השאלה שבית הטבילה הוא אצל גוי ואינו מניח לטבול הנשים בלילה שתיכף תחלת הלילה נועלים בית המרחץ וצריכין לטבול סמוך לחשיכה אם מותרת לטבול גם ביום השביעי סמוך לחשיכה באופן שלא תבא אל בעלה עד הלילה, או שאין להתיר אלא דוקא ביום השמיני סמוך ללילה כיון שאי אפשר בענין אחר? נ"ל פשוט דדוקא ביום השמיני מותרת לטבול גם סמוך ללילה כיון דאיכא אונס אבל בשביעי אסור לטבול קודם הלילה אפי' היכא דאיכא אונס כמ"ש בפירוש המחבר בשו"ע יו"ד סימן קצ"ז סעיף ד', ואע"ג דהכא צריכה בכל פעם לעבור עונה אחת וא"כ הי' ראוי' להתיר אפי' בשביעי היכא שלא תבא לביתה עד הלילה כמה שנראה כן מדברי עבודת הגרשוני סי' כ', מ"מ המעיין שם יראה שלא כתב כן רק ללמד זכית על אותו חכם שהורה כו, אבל דעתו נוטה יותר שיש להחמיר שלא לטבול בשביעי כלל קודם הלילה, והנה גם הטו"ז שם ס"ק ח' הרגיש בזה דלדידן כיון שגם נדה סופרת שבעה נקיים כמו זבה ולא שייך חשש שמא תראה ותסתור מ"מ יש להחמיר בשביעי והש"ך שם החמיר אפילו בכלה לטבול ביום השביעי, ובשו"ת יד אפרים שם דחק עצמו להתיר לכלה לטבול ביום השביעי, אמנם ג"כ רק באופן שלא יעמידו החופה עד הלילה ע"ש, וע"ש בדג"מ שהביא שהגם שבס' מנחת יעקב כתב על הש"ך ששגה בזה במ"ש שיש חשש שמא תראה ותסתור כיון שאינן באים אל החתן עד הלילה מ"מ לא מלאו לבו להתיר לטבול ביום השביעי, ועיי"ש בגליון הגאון ר' שלמה איגר ז"ל ובס' סדרי טהרה שם ס"ק ט״ו, ומדברי כולן נלמד שביום השביעי אין להתיר בשום אופן ובפרט לקבוע כן הלכה שינהגו כן תמיד, ודי לנו להתיר ביום השמיני לטבול סמוך ללילה אמנם ג"כ באופן שלא תבאו לביתם עד הלילה ולא להתיר לטבול אפי' ביום השביעי סמוך ללילה, ועיין בחת"ס ליו"ד סי' ר"ב שיותר טוב אפילו להתיר לטבול בנהר ממה שנצטרך להתיר לטבול ביום השביעי ובפרט לקבוע הדבר כן. ע"כ ממני לא יצא היתר בזה, ודי לנו בשנתיר לטבול ביום השמיני סמוך ללילה כיון שאי אפשר באופן אחר, ולא להתיר לטבול ביום השביעי כלל, מ"מ גם ביום השמיני צריכים לראות, שלא יבאו לביתם עד הלילה, [ועיין לקמן סימן קי"ח] ובתשו' א' הארכתי בזה בענין טבילה בשמיני בס"ד, (עיין שו"ת פר' השדה ח"ב סימן מ"ה אות ג') ועיין בס' שערי דעה ליו"ד שם ס"ק ג', ובס' חלקת השדה סימן ל"ג, וגם בס' שדי חמד בחלק הנקרא דברי חכמי ים] סי' קכ"ט, ((ועיין גם לעיל סי' ק״ז מ"ש בענין זה))

ואגב אמרתי לעורר את מעכת"ה נ"י היות שכתב כי המקוה הוא של גוי וא"כ צריך להשגיח שלא יהיו חשש מים שאובין כמבואר בשו"ע יו"ד סימן ר"א סעיף ד', ועיי' בטו"ז שם סק"ה דאפי' אם יש תמיד במקוה כ"א סאה אין להאמין לגוי רק אם אינו יכול להמשיך לתוכו מים שאובין רק דרך המשכה אבל באופן אחר אינו נאמן אפי' אם יש שם תמיד במקוה כ"א סאה, ועייש"ה בש"ך ס"ק י"ז ועיין בס' חלת אהרן דף ל"ו ע"ד] ע"כ יראה שיהי' המקוה תחת השגחת ישראל נאמן וכשר, וכתבתי רק לעורר הגם שהוא דבר פשוט.

והנני בזה הדו"ש, והנעל"ד כתבתי פק"ק בהני האד אור ליום ב' לס' ושמרתם את העבודה הזאת כ"ח טבת תרס"ז לפ"ק.

אליעזר דייטש.

סימן קיג

כבוד אהובי ידי"נ הרב המאה"ג חו"ב החסיד בעהמ"ח ספרים רבים וכו' מו"ה שבתי איש ליפשיטץ נ"י, דומ"צ בק"ק אורשיווא יצ"ו.

ע"ד המקוה שהיתה עמוקה מאוד ול"ה יכולין לירד ולטבול לזאת שאבי מקצת מן המים (אבל נשאר כמה שיעור מקואות) וקבעו שם ארבעה עמונים בארבע הקצוות והניחו שם נסרים וקבעו אותם על אלו העמודים במסמרים בל ימוט משם דרך בנין, והנה עיניו שפיר חזו בענין טבילה ע"ג נסרים ביו"ד סי' קצ"ח סעיף ל"א ובש"ך שם ס"ק מ"ה ובטו"ז ס"ק ל"א שמתירים, מ"מ הי' לבו נוקפי דדלמא אינם מתירים רק כשהנסרים קבועים בארעא סמיכתא אבל לא כמו בנ"ד שהנסרים קבועי' על העמודים באויר אולי הוי בכלל כלי, אמנם גם על זה פקח עיניו בדברי גדולי הפוסקים להתיר כה"ג ג"כ והחת"ס יו"ד סי' ר"ו ג"כ אינו אוסר רק בתיבה שעשוי' להיות עולה ויורד ע"י שלשלים הקבועים, בה אבל בבנין הקבוע תמיד כמו בנ"ד מותר, והאריך קצת במכתבו, ועיי' בספר גדולי טהרה בשו"ת סי' ח' וסי' ט', ובחידושי להל' מקואות בסוגי' דצנור אות כ"ג העליתי בס"ד דגבי ע"א וגבי שחיטה נקטי הגמ' אי הוי כתלוש או כמחובר בתלוש ולסוף חברו ולענין מקואות נקט הלשון הרי הוא כקרקע, והיינו משום דלענין ע"א עיקר הקפידא שלא יהי' תלוש דדוקא מחובר מעיקרא אינו נאסר משום פ"א דומיא דהר שמחובר מעיקרא משא"כ לענין מקוה עיקר הקפידא שלא יהי' עכשיו בתלוש וכל דנתבטל לגבי קרקע תו לא הוי עליו שם כלי משו"ה נקט לענין מקוה במס' ב"ב (דף ס"ו) אי הוי כקרקע או לא הוי כקרקע, ובחידושי הארכתי בעז"ה, ואוסיף מיא ואוסיף קמחא להביא ראי' דכל שהנסרים קבועים במסמרים אפי' אינם מחוברים לקרקע ממש מ"מ נתבטל מהיות כלי ומותר לטבול ע"ג שהרי הפנים מאירות בשו"ת ח"ב סי' קל"ב כתב להתיר לטבול ע"ג נסרים משום שאין בעוביין טפח לא חזי למדרס ומביא ראי' מהא דמסככין בנסרים מס' סוכה (דף י"ז ע"א) וע"כ דלא מקבלי טומאה ומיירי כשאין בעוביין טפח וגם לחד דיעה בעינן שלא יהי' רחבים ד' טפחים עיי' באו"ח סי' תרל"א סעיף ט', עכ"פ מוכח דנסרים ל"ה בכלל כלי אפי' אינם מחוברים בקרקע ממש רק כל שהיא דרך בנין מותר לטבול על גביהם כיון שאין בעוביין טפח, וזה פשוט. ומה שפקפק אחד על שלא שאבו כל המקוה כמו שעושים בעת שמכשירים המקוה לא הבנתי דעתו. דבש"ע יו"ד סי' ר"א סעיף מ' כתב וז"ל:

הרוצה לשאוב מים מן המקוה ולנקותו וירא שמא יחזרו מהכלי ג' לוגין למקוה אחר שחסרו מ' סאה יקיב הכלי עכ"ל, ומוכח דליכא חשש רק אם שואבים עד שנחסר מארבעים סאה דאיכא חשש שאובין משא"כ הכא שהמקוה לא נחסרה כלל א"כ ליכא שום חשש שאפי' חזרו כמה לוגין שאובין מן הכלי אינה נפסלה כיון שלא הי' חסרה מארבעים סאה וא"כ אפי' לדעת הרמ"א דגם במעיין צריך להחמיר דנפסל בשאובין (ומקוה דידן אפשר דהוי כמו מעיין) מ"מ בארבעים סאה שום מקוה אינה נפסלת בשאובין, וזהו הלכה פסוקה בלא שום חולק בסימן ר"א סעיף ט״ו ועיי' שו"ת הגאון ר' יודא אסאד יו"ד סי' ר' משמע ג"כ בפשיטות דכל שיש מ' סאה אחר ששאבו לנקות המקוה ליכא שום חשש ואין להאריך יותר בזה.

והנני דו"ש באהבה, והנעל"ד כתבתי פק"ק באניהאד אור ליום ד' י"ג למב"י תרס"ח לפ"ק.

אליעזר דייטש.

סימן קיד

חדות ימים ושנות חיים לכבוד הרבני החו"ב ידיו רב לו בתורה ויראת ה' וכו' מו"ה ישראל קליין נ"י בישוב יאס ק' יענע יצ"ו.

עתה באתי ע"ד המקוה שעשו באר גדולה ומשם ממשיכים המים ע"י פלומפא לבאר אחרת עד שהבאר נתמלא ומן הבאר ההוא הולך המים לתוך המקוה שטובלין שם ע"י המשכה בלי צנור רק שנבנה שם הקרקע בסיד וגפסית, וכתב מע"כ נ״י וז"ל:

והנה מה שנוגע למה שממשיכים המים ע"י פלומפא מן הבאר הראשין לבאר השני פשוט דאין בזה שום חשש לא משום שבאים ע"י כלים ולא משום הויית המים ע"י אדם דהרי המים נמשכים למקוה ע"ג קרקע ולא הוי הויה ע"י דבר המקבל טומאה וגם לא הוי ע"י אדם דכה"ג לא הוי אפילו כח כחו, עכ"ל במכתבו.

הנה מע"כ נ"י לא ביאר היטב מהות הבאר השניה אשר שואבים בתוכה מים ע"י הפלומפא מהבאר הראשון דאם שם ליכא עם אחרים רק אותו המים הבאים שם ע"י הפלומפא מהבאר הראשון כה"ג פשיטא דכל המים שבאו ע"י הפלומפא נעשו שאובים דפלומפא הוי כלי דבר המקבל טומאה, ועיין בשו"ת אמרי אש ליו"ד סי' פ"ו האריך מאוד בזה, וכל גדולי האחרונים ס"ל כן להלכה, דפלומפא הוי כלי, וא"כ כיון שהמים שבאו מהבאר הראשון ע"י הפלומפא נעשו הכל שאובים מה מהני שהולכים למקוה מהבאר השני ע"י המשכה, הא אנן קייל"ן דכל דליכא רוב מים כשרים במקוה, לא מהני המשכה להכשיר השאובים כמבואר להדיא בסעיף מ"ד, ואפילו אם יש בבאר השניה כ"א סאה מים כשרים ג"כ לא מהני עד שנודע שיש במקוה קודם שתומשכו לתוכה כ"א סאה מים כשרים, וע"כ מע"כ מיירי שכבר היו בבאר השניה שיעור מקוה כשרה רק כדי שיהיו יכולין המים לילך משם אל המקוה ממשיכין לתוכה ע"י הפלומפא מים שיעלו המים עד החור העליון שנעשה שילכו דרך שם אל המקוה וכה"ג ודאי כשר דהרי אפילו אם שפכו להדיא מים שאובין למקום שיש שם שיעור מקוה כשרה נטהרו כל המים אפילו הם אלף סאה דכל המים שבאים אל תוך המקוה נטהרו בהשקה או דנעשו כזרועים וא״כ כאן שבאים המים ע"י פלומפא לא גרע עכ"פ מסתם מים שאובים דנטהרו תיכף כשבאים תוך שיעור ארבעים סאה, ועיין חתס"ו יו"ד סי' ר"ג, ועיין עוד שם סימן רי"ב. ושם כתב דלית מאן דחש להא דכתב הש"ך בס"ק מ"א בשם הרבינו ירוחם שיש פוסלין אם המים הלכו למקום אחר, ועיין בש"ך ס"ק קי"ב שם, ובשו״ת בית שלמה ח"ג ליו"ד סי' ס"ג האריך ג"כ בזה דכל שהמים נתחברו אל שיעור מקוה מים כשרים פשיטא דכשרים אפי' נמשכו למקום אחר, ולענ"ד דאם הלכו ע"י המשכה כה"ג לית מאן דפוסל דכיון שיש דעות דכולה ע"י המשכה ג"כ כשר. ועיין ישועות יעקב שם ס"ק ט"ו דאפילו לדידן דקייל"ן דהמשכה אינו כשר רק ברוב מים כשרים מ"מ מודי דרק מדרבנן פסול והארכתי בזה בחידושי להלכות מקואות בסוגי' דהמשכה וא"כ עכ"פ כל שהמים נטהרו ע"י השקה או ע"י זריעה במקוה כשרה פשיטא דמהני ההמשכה אחר כך למקום אחר למקוה, ועל זה לא יחלוק שום אדם, וא"כ בנ"ד שמסתמא מיירי שיש בבאר השניה ארבעים סאה מים כשרים פשיטא דכל המים שבאים שם אח"כ נטהרו ויכולים להמשיך אותם למקוה כשרה, אמנם אם בהבאר השניה ליכא ארבעים סאה מים כשרים לא מהני מה שהולכים המים משם למקוה ע"י המשכה דכיון שכל המים נשאבו בתוכם ע"י הפלומפא כבר נעשים שאובים ואפי' אם יהי' רק ספק אם הפלומפא היא כלי, ועיין שו״ת מהר"ם שיק יו"ד סי' קצ"ה וסי' שפ"ה, הנה אנן קייל"ן דכלו שאוב דאורייתא פסול כמ"ש הרמ"א סימן ר' סעיף ג', וא"כ הו"ל ספיקא דאורייתא אם נעשו שאובין ע"י הפלומפא ולא מהני המשכה ואפי' אם כלו בהמשכה הוי רק דרבנן פסיל מ"מ אין לומר כאן ספיקא דרבנן לקולא, דהספק חם הפלומפא הוי כלי לא נוכל לחשבו לספק, חדא, דזהו הוי כספק חסרון ידועה, ועוד דרוב הפוסקים ס״ל דפלומפא הו"ל כלי ודאי, וא"כ אינו כשר רק אם יש בהבאר השניה ארבעים סאה מים כשרים דכה"ג גם המים שבאים שם ע"י הפלומפא נטהרו או ע"י השקה או ע"י זריעה ואז יכולים להמשיך משם למקוה ע"י המשכה, וכל זהו פשוט בס"ד.

והנה אחר העיון קצת י"ל דהכא בנ"ד שכל המים שבאו ע"י הפלומפא נטהרו ע"י המים שבבאר השניה יש להכשיר טפי במקום אחר ג"כ דהיינו מה שנמשכים אח"כ למקוה וכשר יותר ממקוה שאוב שהושק פ"א למקוה כשרה ואח"כ נפסק ההשקה שכתב בש"ע ס"ק קי"ב דלא מהני אח"כ כשנפסק השקתן דהכא כיון שכל המים נטהרו ע"י השקה וזריעה שבאו ממש תוך באר השניה נכשרו כל המים ושפיר יכולין להמשיך המים אח"כ למקוה כשרה, והנה אם יש בבאר השניה ארבעים סאה מים כשרים לא היה צריך להביא ראי' מהמקוה שבק"ק אונגוואר שהובא בספר לחם ושמלה דזהו פשיטא שכשר כמבואר בחתס״ו סימן ר"ג וסימן רי"ד. ופשיטא דגם במקוה המובא בספר לחם ושמלה טעם ההכשר משום שהמים שנשאבו ע"י הפלומפא נטהרו בהשקה למעיין רק שם לא הי' יכולין להמשיכם למקוה רק ע"י תחבולה ע"י קנים חלולים כמבואר שם ואין זה ענין כלל לנ"ד דבנ"ד כיון שהמים מבאר השניה כשנגבהים ע"י שבא שם מים מבאר הראשונה הולכים מעצמן דרך המשכה למקוה איזה פסול יש כאן, ובאונגוואר ג"כ היו המים שנשאבו ע"י הפלומפא נטהרו בהשקה למעיין שהרי כתב שם בפירוש וז"ל: ואז פותחין את הברזא והמים יורדין עד המעיין עכ"ל, דאלא"ה לא היה הסכים רבינו הגאון ר' מאיר א״ש ז"ל להכשיר דלא כשמעתיה בשו"ת אמרי א"ש. סימן פ"ו דהפלומפא הוי כלי ונעשו המים שאובין, ודו"ק היטב.

ג) אמנם בנ"ד כתב מע"כ נ"י שיש לו מקום ספק לאשר כשצריך לחמם המקוה צריך בכל פעם לשאוב מן המקוה עד שנשאר רק שיעור מקוה ואח״כ שופכים שם החמין השאובין וחייש שאם שואבין איזה פעמים הוי השאובין רוב וא"כ יש לחוש לדעת הפוסקים המחמירים בשאובין ג"כ דנתן סאה ונטל סאה לא כשר רק עד רובו, ועיניו ראו שפיר דברי החתס"ו סימן רייד ד"ה ומה דקמן דאם באו החמין ע"י המשכה דודאי כשר, אמנם בעירו הי' צריך לעשות באמצע הצנור שהחמין נמשכים על ידי שלי שעל ומסתפק אם הצנור לא נעשה כלי עי"ז, ורוצה מע"כ נ"י לומר כיון שהצמר היא תחת הקרקע לא נעשה כלי על ידי השליססעל, הנה לבי לא כן ידמה, ועיין שו"ת פרי השדה ח"א סי' ק' שהבאתי ראיה דכל שהי' כלי בתלוש אע"ג שנעשה לחבר לקרקע מ"מ מקרי כלי לפסול המים שבו משום שאובין, ועיין בנוב"י מהדו"ה סימן ק"ט בד"ה ומה שהוקשה לך, ודוק, מ"מ בנ"ד יש להכשיר דכיון דכבר כתב הדג"מ על הש"ך ביו"ד סי' ר' ס"ק ס"ג דאפילו מאן דס"ל בשאובין ג"כ להכשיר רק עד רובו בנתן סאה ונטל סאה מ"מ הפסול היא רק משים מראית עין שלא יבאו להכשיר כולו שאוב עיי"ש, וא"כ כל שנעשה רק איזה היכר שאינם שאובין ממש שאין שופכים לתוך המקוה להדיח יש להכשיר, ועיין בשו"ת בית שלמה ח"ג סי' נ"ט שמקיל ג"כ בזה, ובשו"ת השיב משה סימן מ"ה מכשיר לגמרי במים שאובין בנתן סאה ונטל סאה בכל גוונא, וא"כ עכ"פ היכא שיש שנוי קצת שאינם שופכין החמין לתוך המקוה להדיא דלא נראה כשאובין ממש תו ליכא מראית העין ויש להכשיר בדבר שכבר נהגו להתיר סיומא דמלתא דאם יש בבאר השניה ארבעים סאה מים כשרים באופן שהמים שבאים מבאר הראשונה ע"י הפלומפא נטהרו שם ע"י השקה וזריעה ומשם הולכין ע"י המשכה למקוה, המקוה זו כשרה בלי שום חשש ופקפוק והוא מבואר עפ"י שיטות הפוסקים בס"ד.

והנני הדו"ש פק"ק באניהאד א' לסדר אלה המשפטים עת"ר לפ"ק.

אליעזר דייטש.

סימן קטו

יתענג על רוב טוב כבוד אהו' הרב המאה"ג חו"ב המפואר וכו' מו"ה צבי הלוי האראוויטץ נ"י האבדק"ק הערמאנשטאדט יע"א.

מכתבו הגיענו וכפי אשר הבנתי מתוכו עשו שם מקוה ששפכו מים לתוך באר אשר היו שם מים כשרים רק שהיו מעופשים וסרוחים אשר לא היה ראוי לטבול בהם ושפכו שם מים הרבה עד אשר יצא העיפוש משם ואח"כ נמשכו המים שנשארו נקיים לתוך העוקה שטובלין שם, והנה הא פשיטא דכל שהיה שם מים כשרים שיעור מקוה אינו נפסל אפי' באלף סאה שאובים והשאובים שנשפכו שם נכשרים ע"י המים הכשרים שהיו שם מעיקרא ואע"ג שמים הכשרים היו סרוחים ואינם ראוי לטבול בהם מ״מ יכולים להכשיר מים הנשפכים בהם ואפילו אם היו נפסלים משום שנוי מראה מ"מ יכולים המים שאובים שנשפכים בהם, הגם שבספר חידושי רז"ה על הלכות מקואות ס"ק ע"ו רוצה לומר דכל שפסול משום שנוי מראה לא מהני להכשיר השאובין, מ"מ בס' לחם ושמלה ס"ק נ״ט ס"ל דאפילו נפסל בשנוי מראה דפסול לטבילה מ"מ יוכל להכשיר השאובים שנותנים בו (וי"ל דזהו תליא אם מים שאובים נכשרים במחוברים ע"י זריעה או ע"י השקה, ובחידושי בסוגיא דצנור הארכתי בזה בס"ד), אמנם לפי האמת מהני ליתן מים שאובים תוך מים סרוחים ומעופשים שיש בהם שיעור מקוה מים כשרים אפילו הרבה מים שאובים דמים סרוחים אפילו נשתנו מראיהם מ"מ כיון שלא נשתנו ע"י איזה דבר שנפל בו רק מחמת עצמן נשתנו מראיהן אפילו הם עצמן כשרים לטבול בהם כדאיתא בפירוש סימן ר"א סעיף כ"ז, ועיין בספר דברי חיים להלכות מקואות ס"ק מ"ג דאפילו אם הוכהה מראיתה מחמת רוב הטובלין אינו נקרא שנוי מראה וא"כ ה"נ המים המעופשי' היו כשרי' ויכולין להכשיר המים שאובין שנתחבר עמהם כמו כל מים כשרים שמכשירים השאובים ששופכים לתוכן ואח"כ ממשיכים כל המים להעוקה שטובלין בו, ועיין חתס"ו יו"ד סימן ר"ג, רק אם לא שפכו השאובים לתוך הכשרים רק נתחברו ע"י השקה בעלמא ע"י נקב כשפופרת הנאד כה"ג דעת הש"ך סימן ר"א ס"ק קי"ב להחמיר כדעת הרבינו ירוחם שאינו כשר רק כל זמן שמחוברים ושכיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו אבל אם שפכו המים שאובים תוך הכשרים ממש ואח"כ נמשכו לעוקה אחרת פשיטא דכשר כל המים, ע"כ אם היה שיעור מקוה במים המעופשים שהיו כשרים פשיטא שכל המים נכשרו ואם אלו המים ירדו אח"כ אל העוקה מקום שטובלין פשיטא שכשר בלא פקפוק, וכל זה אני כותב כפי אשר הבנתי מתוך מכתבו, אמנם לאשר כתב לי שיש מערערים על המקוה צריך אני לדעת דעת המערערים אולי הי' שם איזה אופן שגם המים המעופשים אינם כשרים ממש שבאו שם ע"י דבר המקבל טומאה וכיוצא, אמנם אם היא על זה האופן דהיינו שהיו מים כשרים מ' סאה אין שום ספק שמכשירים כל המים שנתערבו עמהם ואפי' אם יורדים אח"כ למקום אחר שלא ע"י דבר המקבל טומאה כשר לטבול בו.

והנני הדו"ש פק"ק באניהאד ג' י"ד אלול תרס"ט.

אלעזר דייטש.

סימן קטז

השלום לכבוד מחו' הרבני המופלא ומופלג חו"ב וכו' מו"ה דניאל פוקס נ"י בק"ק מעריעש ז"ב יצ"ו.

הנני בזה לרצונו ולכבוד מר אביו ידינ"פ הגאבדק"ק נראסווארדיין הי"ו, להשיב על דבריו, אודות חציצה בטבעת רפוי דלענין נט"י לא כ' המחבר בפי' באו"ח סי' קס"א סעיף ג' דחוצץ רק הרמ"א כ' שם דיש להחמיר הגם שמביא כן בשם הב"י מ"מ כיון דהמחבר לא קבע זאת בש"ע מסתמא להלכה סמך על מ"ש ביו"ד סימן קצ"ח סעיף כ"ג דטבעות רפויים אינם חוצצים ומכיון דאינו חוצץ לענין טבילה דהוי דאוריי' מכ"ש לענין נט"י דרבנן ודאי אינו חוצץ, רק על הרמ"א יש להקשות כיון דלענין נט"י הביא להחמיר אפי' בטבעת רפוי דחוצץ א"כ אמאי סתם הרמ"א בסי' קצ"ח לענין טבילה ולא הגיה להחמיר ברפוי ג"כ דכיון שהחמיר לענין נט"י מכ"ש דיש להחמיר לענין טבילה? ועיי' בהגהות חדושי רעק"א שהעיר קצת בזה, ואולי י"ל דמשו"ה לא הביא הרמ"א הך דינא דרפוי חוצץ לענין טבילה ג"כ משום דס"ל דבאמת אם עברה וטבלה א"צ לחזור ולטבול עכ"פ כשכבר שמשה וא"כ לענין נטילה שפיר הביא דיש להחמיר דגבי נטילה אינו גנאי אם יחזור ויטול ידיו משא"כ לענין טבילה פעמים שהיא גנאי לחזור ולטבול אם כבר היתה אצל בעלה (ועיי"ש בש"ך סיון כ"ה כה"ג, ודו"ק) וכ"כ בחידושי רעק"א דא"צ לטבול שנית בטבעת רפוי אם כבר היתה אצל בעלה, ועיי"ש בס' ברכי יוסף, ולכתחלה דיש להחמיר גם בטבעת רפוי סמך הרמ"א עצמו על מ"ש בהל' נט"י דיש להחמיר מכ"ש בטבילה ומ"מ לא הביא כאן ג"כ דיש להחמיר משום דבטבילה לפעמים א"צ להחמיר אם היתה כבר אצל בעלה, ודו"ק, ועיין במג"א סימן קס"א סק"י שכתב סתם דבדיעבד עלתה נטילה ברפוי והביא ראי' מיו"ד סי' קצ"ח משמע דס"ל דאפי' לענין טבילה סגיא בדיעבד בטבעת רפוי, ועיי' בס' סדרי טהרה סימן קצ"ח ס"ק מ"ג וס"ק ו' ודו"ק. והנה י"ל דגבי טבילה כיון דהוי טירחא טפי מקלינן בדיעבד בכל גוונא אפילו אם לא היתה עוד אצל בעלה שא"צ לחזור ולטבול כיון דגבי נט"י ג"כ רק משום חומרא צריך להחמיר אפי' ברפוי ולא מדינא גם לדעת הרמ"א עכ"פ יהי' איך שיהי' בין אם נימא דגבי טבילה רק אם היתה אצל בעלה א"צ טבילה שנית או אם נימא דבכל ענין א"צ טבילה שנית כיון דהוי טירחא יתרה יפה עשה הרמ"א ביו"ד שלא הגיה כלום כיון דמשכחת שלא תצטרך לטבול שנית אפי' אם טבלה בטבעת רפוי, וזהו שלכתחלה צריכה להסיר הטבעת אפי' ברפוי זהו נדע מכ"ש דנטילה דלכתחלה ודאי יש להחמיר טפי מבנטילה. מ"מ להלכה הגם שמדברי המג"א שם משמע דבכל ענין אפי' לא היתה אצל בעלה א"צ טבילה שנית, וכן פי' הסדרי טהרה בכוונת המג"א עיי"ש ס"ק מ"ג, מ"מ כיון דבספר בית הלל וכן בחידושי רעק"א אינם מקילין רק אם כבר שמשה ודאי יש להחמיר שלא להתיר אפי' בדיעבד אם טבלה בטבעת רפוי זולת אם כבר שמשה עם בעלה דאז ודאי אינה צריך טבילה שנית משום גנאי, ועיי' בש"ך שם ס"ק ה' ואע"ג דגבי צפורן מחמיר הש"ך שתטבול אפי' אם היתה אצל בעלה היכא דאפשר עיי״ש, מ"מ גבי טבעת רפוי כיון שיש פוסקים דכל בדיעבד א"צ טבילה שנית וכ"כ בס' ברכ"י א"כ אפי' להמחמירים מ"מ אם כבר היתה אצל בעלה כל הפוסקים מודים דבטבעת רפוי א"צ טבילה שנית, הארכתי קצת בזה כיון שנוגע להלכה ולמעשה בס"ד, ודו"ק היטב. והנני בזה הדו"ש והנעל"ד כתבתי פק"ק באניהאד ג' ל"ה למב"י תרס"ט לפ"ק.

סימן קיז

לכבוד אהו' הרב המאה"ג חו"ב נפלא ידיו רב לו בפלפול וסברא וכו' מו"ה מנחם יהודא אדלער נ״י אבדק"ק סערעדנא יצוא"ס.

מכתבו שנית הגיענו, והנני להשיבו ע"ד אשר תעה עלי במ"ש [בספרי שו"ת פר' השדה ח"ב סימן צ"ד] שאם נסרים רצפת המקוה דבוקים בארץ ממש יש לחוש שנעשו כלי קבול ע"י הנקבים שעשה בהם נקב מפולש כיון שיכול לקבל צרורות כמו שהוא דבוק בקרקע ותליתי עצמי באילן גדול חת"ס ליו"ד סוף סימן ר"א שכ' וז"ל: שהרי מכיון שמונחים על רצפת אבנים הרי הנקבים עשויים לקבלה והו"ל כלי קבול ממש עכ"ל, ומשו"ה העליתי דלדעת החת"ס הה"ד אם הנסרים מונחים על רצפת קרקע ועשה בהם נקבים ג"כ הו"ל כלי קבול וע"ז תמה מע"כ נ"י דהרי מבואר להדיא בש"ע סימן ר"א סעיף ז' הלוקח כלי גדול ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ הר"ז כשר ולא אמרי' שנעשה כלי קבול ע"י שקבעו בארץ. ומשו"ה רצה מע"כ נ״י לחלק דדוקא ברצפת לבנים ס"ל להחת"ס דנעשה כלי קבול ע"י שמונחים הנסרים דבוקים ברצפה משא"כ ברצפת קרקע לא נעשה כלי קבול משו"ה, כך הם תו"ד, ואען ואומר] לא מצינו שום חילוק בין לבנים ובין רצפת קרקע דהרי לבנים ג"כ אין שום שם כלי עליהם ואפי' מתכת העשוי' מתחלתה לשמש הקרקע אינו מקבל טומאה כמבואר להדיא מס' כלים פרק י"א מ"ב בצנור שנעשו לקרקע דאינו מקבל טומאה (ועיין בדג"מ ביו"ד סימן ר"א סעיף מ"ח, ודו"ק) וא"כ מכש"כ לבנים פשיטא שאין עליהם שם כלי כלל דסתם לבנים עשוי' לבנין ומה לי רצפת אבנים או לבנים או קרקע, אמנם הענין הוא כך דודאי מי שלוקח כלי שלם ועושה בו נקב שלא יוכל לקבל א"כ ל"ל דע"י שמחברו לקרקע נעשה כלי קבול שהרי עיקר כונתו שלא יוכל לקבל ומה שקבעו בארץ הוא שיהי' כבנין ויפקע ממנו שם כלי לגמרי ומשו"ה שפיר הוי מקוה כשרה בעושה נקב בכלי המטהרו מידי טומאה וקבעו בארץ. משא"כ אם הנסרים מונחים דבוקים בקרקע או ברצפת לבנים ועושה נקב (והיינו לדעת מרן החת"ס בשו"ת שם דאמרי' דניחא לי' בנקבים) ס"ל להחת"ס דזהו דומה לכלי עץ שמקבל כ"ש דמקבל טומאה ואע"ג דשולי הכלי הו"ל קרקע הרי הוא כמו שאם הי' כלי נקוב ומרחו אח"כ בטיט או בגללים דאע"ג דטיט וגללים ודאי לאו בר קבולי טומאה הוא מ"מ אם כבר הי' כלי רק שנקב, מהני לי' אפילו מריחת טיט וגללים לקבל טומאה כמבואר במס' כלים פ"ג משנה ד' חביות שנתרועעה וטפלה בגללים עיי"ש ה"נ מכיון שאלו הנסרים כבו היו ראוים לקבל ע"י הנקבים שהיו בהם אע"ג שהעמיד הנקב לעשותו מפולש מ"מ כיון שמעולם לא נפקע מיני' שם בית קבול א"כ מה בכך שרצפת הכלי הוא רק קרקע מ"מ הרי נשאר עליו שם בית קבול. ואע"ג דלא נעלם ממנו החילוק בין חביות שנתרועעה ונופלה בגללים דהתם בתלוש וכאן במחובר. מ"מ הרי בהחת"ס מיירי ג"כ במחובר ומ"מ חייש לזה, ועכ"פ אין שום חילוק בין הרצפה הוא מלבנים הנבנים תוך הקרקע או הרצפה הוא סתם קרקע אם יש לחות משום שנקבל אין חילוק, אמנם האמת יורה דרכו כמ"ש הגאון ר' יודא אסאד ז"ל בסימן ר"ב דכוונת החת"ס ז"ל היה רק לחוש משום זחילה משו"ה כתבתי ג"כ דרק למיחוש מיהו בעי ולא מדינא רק לחששא בעלמא שלא יהיה נראה מה שהוסיף לחקוק הנקבים בעומק יותר כגלוי דעת דניחא לי' גם מעיקרא במה שהיו נקבים והוסיף עליהם כיון דלא נפקע מהם לעולם שם בית קבול, ולא דמי כלל לההוא דסעיף ז' בסימן ר"א בלוקח חביות גדול דהתם מנקבו שלא יהיה בית קבול ועיקר עשייתו לכך שלא יהיה ראוי לקבול דאל"כ למה מנקב כלי שלם. משא"כ הכא שהנסרים כבר דבוקים בקרקע ומוסיף על הנקבים נראה כאילו היה ניחא לי' במעיקרא ג"כ ואדרבא בנ"ד אפשר דגרע בנדון רהחת"ס דשם היה כוונת העושה הנקבים בנסרים לטבל אותם מתורת מדרס וסבר לתקן ולא תקן (כמה שתלויין החת"ס על דברי הש"ך סימן קצ"ח ס"ק מ"ה, ודו"ק), משא"כ הכא כיון דנקבים האלו היו ראויים מעיקרא לבית קבול וע"י מה שהוסיף לא נפקע מהם הבית קבול ודאי יש לחוש טפי, דכדמות ראיה עכ"פ יש מהמשנה דחביות שנתרועעה וטפלה בגללים דאע"ג דלולא הגללים לא היה כלי מ"מ כיון שעכשיו ראוי לקבלה נעשה כלי א"כ ה"נ נעשה כלי עי"ז, וא"כ עיקר סמיכתנו להתיר הוא רק משום דהנקבים לא נעשו מעולם לשם כלי, ומה שמעכ"ה ני' הוסיף על הנקבים לעשותן מפולש לא היה ג"כ כוונתו לשם כלי עכ"פ אם באנו לחוש לסברת החת"ס דהיכא שאפשר שיהיה ניחא ליה, מקרי כלי, טוב יותר לפקוק הנקבי' לגמרי שלא ישאר שום בית קבול לדעת החת"ס כנ"ל בס"ד:

תוכן העניינים

פרי השדה חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה