פרי השדה חלק ד· רבי אליעזר חיים דייטש
קונטרס נחלי מים
אמר הכותב נתתי אל לבי לסדר קצת חידושי דינים בהלכות מקואות והגם שכבר הרימו ידם בעלי תריסין גדולי ראשונים ואחרונים בכל פרט ופרט ומה אוכל להוסיף בזה, ואפילו כננס ע"ג ענק לא אהיה, בכל זאת אמרתי אפילו אם אסדר רק דברי הפוסקי' לבד ג"כ די לי בזה, (כמ"ש הרמב"ן במס' ב"ב בדיני גרמי, וכן החתס"ו ליו"ד סי' קצ"ח ע״ש), ע"כ אמרתי אלכה נא בעקבות רבותינו הראשונים ללקט אורות מאשר האירו עינינו בהלכות אלו ונסדר הסוגיות השייכים להם, ומד' אשאלה שיאיר לנו אור. בסוגיא דצנור במס' ב"ב ס"ה ס"ו ועוד בשאר מקומות השייכים לזה:
א') במשנה המוכר את הבית מכר את הדלת וכו' הרשב"ם גרס ולא את התנור ולא את הכירים ואי גרסי' מכר ס"ל להרשב"ם דמיירי במחובר, ועיי' תוס' במשנה שרוצים לומר לחד פירוש' דתנור וכירים לא חשיב חבור כל כך ותדע מדמקבלי טומאה, והנה בגמ' דר"א אומר כל המחובר לקרקע הרי היא כקרקע פרשב"ם אמכתשת קבועה פליג, נ"ל דכוונת הרשב"ם שלא נפרש דעל מה שאסיימו רבנן ולא את התנור ולא את הכירים דגם ע״ז פליג ר"א וס"ל דהם מכורים דזהו אינו דתמר וכירים סתמא אינו מחוברים ולד"ה אינם מכורים ומשו"ה פירש דר"א פליג רק על מכתשת קביעה דלת"ק לא מכר ולר"א מכר, אמנם הרי"ף וכן בש"ע חו"מ סימן רי"ד סעיף י"א וברמב"ם עכ"ה הל' מכירה גרס דתנור וכירים מכר והנה אי נימא דלרבנן דברייתא לא מכר אפילו מחוברים א"כ יהי' מוכח דפסקו כר"א נגד רבנן וצ"ל באחד משני דרכים או דס"ל דהא דס"ל לרבנן בברייתא דלא מכר תנור וכירים היינו רק באינם קבועים אבל בקבועים גם לת"ק מכר אע"ג דבמכתשת ס"ל דאפילו קבוע אינו מכר מ"מ תנור וכירים שייכי טפי לתשמיש הבית ממכתשת או ד"ל דגרסי במשנה מכר התנור וכירים והיינו המחוברים פסקו הלכה כר"א כיון דסתם משנה כוותיה אתיא. ואפשר עוד לומר דבתנור וכירים המחוברים כ"ע מודי דמכר משום דתנור וכירים ודאי מחוברים מקרי שהרי התורה כתבה יותץ והיינו שמחוסר נתיצה כדאמרי' מס' שבת קכ"ה ע"א בפלוגתא דר"י ורבנן וכיון שהתורה קראו מחובר הוי בכלל בית ואע"ג דמקבל טומאה הוא מ"מ מכירה לא דמי לקבלת טומאה, ועיי' תוס' במשנה ד"ה לא מכר, ודוק:
ב') הרמבי״ן כתב ח"ל:
וזהו המקוה שהיא נפסל (כלומר עי' שחקקו ולבסוף קבעי) אינו מקוה שלם כמו שאמר הרב ז״ל (כלומר הרשב"ם בד"ה מכלל דשאובה דאוריתא שכתב שם וז"ל: ולעיל נמי גבי צנור המקוה היה עשוי כבר כהוגן ואח"כ קבעו שם צנור, עכ"ל הרשב"ם) אלא דוקא מקוה חסר שאין בו מ' סאה אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים אינו נפסל בשאובה, עכ"ל הרמב"ן, ומביא כמה ראיות מכמה משניות דכל שיש במקוה מ' סאה אינו נפסל בשום מים שאובין שבעולם, ובסוף דבריו הביא להקשות ממשנה פ"ז דמס' מקואות דאמרינן מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו אבל ביותר מרובו מים שאובים פסול אע"ג שהיה שם כבר מ' סאה, ותירץ הרמב"ן דהתם כיון שנטל עמנו פסול משום מראית העין, כלומר שיסברו שנטל הכשרי' והשאובים נשארו שם, אבל אם לא נטל כלום אפילו נתן שם אלף סאה מים שאובים אינו נפסל בשום אופן כל שכבר היה שם ארבעים סאה מים כשרים, ועיין בספר בעל הנפש להראב"ד בשער המים ובהשגת הרז"ה שם אות ב', ועיין בש"ך יו"ד סימן ר"א ס"ק ס"ד, ודוק, והנה כפי הבראה מדברי הרמב"ן שהשיג על הרשב"ם דס"ל בכוונת הרשב"ם דס"ל דאפילו אם יש שם במקוה מ' סאה ג"כ פסול כל שנפלו אח"כ שאובין, וזהו ודאי תימא לומר כן וכי יחלוק הרשב"ם על כל הני משניות במס' מקואות דמקוה כשרה לעולם אינו נפסל במים שאובין, ודעת הרשב"ם ודאי ג"כ דס"ל דהא דמשני הגמרא אח"כ דהכא עשוים כשר בקבעו ולבסוף חקקו אע"ג דמה"ת לא הוי כמחובר משום דשאובה הוי רק דרבנן ע"כ פירש רשב"ם דהיינו בנתן סאה ונטל סאה דאינו כשר רק עד רובו כדהביא שם ממס' יבמות דבכה"ג מקילין דלא נפסל בחקקו ולבסוף קבעו, משא"כ בשאובים ממש ודאי לא ס"ל דהוי רק דרבנן דשאובים ממש מה"ת פסול ולא היו מקילים להכשיר אפילו בקבעו ולבסוף חקקו דהגמ' ס״ל כאן דמה"ת הוי כתלוש אפילו קבעו ולבסוף חקקי, ועיין בטו"ז או"ח סימן קנ"ט ס"ק ח' מה שתמה שם על הרמ״א עי"ש היטב, וס"ל להרשב"ם דאפילו לענין דרבנן ג"כ לא הינו מקילין להכשיר ע"י קבעו ולבסוף חקקו דבאמת י"ל כל דתקון דרבנן כעין דאוריתא תקון רק לענין נתן סאה ונטל סאה דאינו פסול רק משום מראית העין כמ"ש הרמב"ן באמת כן דרק משום מראית העין פסיל כה"ג כיון דאינו פסול מדינא ס"ל להקל אפי' בקבעו ולבסוף חקקו אע"ג דמה"ת הוי כתלוש משא"כ אי הוי פסול מדינא אע"ג דרק מדרבנן לא היינו מכשירים אפי' בקבעו ולבסוף חקקו דהוי כתלוש שלא יהיו כשאובים וא"כ אע"ג שדעת המחבר בסימן ר"א סעיף כ"ד דהא דנתן סאה ונטל סאה דאינו כשר רק עד רובו הוא במי פירות דוקא ולא לענין מים שאובים דבמים שאובים כשר אפילו לעולם כל שכבר היה פ"א מ' סאה מים כשרים והרי גם הרמב"ן סובר שפסול במים שאובים ג"כ עכ"פ משום מראית העין ועי"ש בדג"מ וכן הרשב"ם ס"ל ג"כ דעכ"פ משום מראית העין פסול, יהיה איך שיהיה עכ"פ לא קשה קושיית הרמב"ן על רשב"ם דודאי גם הרשב"ם מודה דמקוה שיש בה מ' סאה מים כשרים אינו נפסל בשאובים רק היכא שנטל משם אינו כשר רק עד רובו כמ"ש שם הרשב"ם בד"ה מכלל דשאובה דאוריתא דקאי אסוגיא דמס' יבמות, ודוק:
ג') ואיידי דאתאן להא דהראב״ד דס"ל דאפילו לענין שאובים ג"כ פסול בנתן סאה ונטל סאה עד רובו אע"ג שהפוסקים לא חשו לה מ"מ אציגה בכאן שיטת הראב"ד לדינא וגם במה שמחמיר, הנה בנתן סאה ונטל סאה דהיינו שהיו מ' סאה מים כשרים ונתן אח"כ סאה מים שאובים ונטל תמורתו סאה אחרת אם עשה כן עד רובו או דשקל רובו או דלא נשתייר הרוב זה פסול מה"ת להראב״ד היינו כשבא ע״י אדם דשיטת הראב"ד אפילו כלו שאוב כשר מה"ת אם לא בא ע"י אדם, עיין בשטמ"ק מס' ב"ק ס"ז ובספר בעה"נ סוף פרק שני, אמנם אם לא נטל כלום אפילו נתן בתוכו אחר שהיתה שיעור מקוה אלף סאה שאובין אינו נפסל זה מה"ד, אמנם אח"כ כתב דאפילו יש שם מ' סאה ואח"כ נתן בתוכו שאובים ג"כ מ' סאה דהמקוה פסול דליכא רוב מים כשרים, וז"ל הראב"ד שם (בספר בעל הנפש):
דאע"ג דמקוה שלם היא אם נפלו בתוכו ארבעים סאה מים שאובין פסלוהו דהא ליכא רובא דכשרות ואח"כ הביא מאן דס"ל לדעות מקוה שלם למעיין וכמו שמעיין אינו נפסל אפילו בכמה שאובין הכי נמי מקוה שלמה אינה נפסלת ואח"כ כתב דיש לחלק בין מקוה שלם למעיין ומסיים מסתברא לחומרא וא"כ מבואר מדבריו שם דהיכא דנטל מן המקוה והיינו באופן שיש לחוש שלא נשאר שם רוב מים כשרים דנתן ונטל אז מדינא פסול, אמנם אם יש שם ארבעים סאה מים כשרים ונתן שם מים שאובים באופן דליכא רוב כשרים רק מחצה על מחצה אע"ג דמה"ד לא היה ראוי להיות פסול כיון דיש שם בבירור ארבעים סאה מים כשרים מ"מ ראוי להחמיר כיון דמ"מ ליכא רוב מים כשרים, [והעתקתי שיטת הראב"ד אע"ג דלא קייל"ן כוותיה מ"מ יהיה קצת נ"מ גם לשאר שיטות הפוסקים בס"ד], והנה הגם דהרז"ה שם השיג על הראב"ד במה שרוצה לפסול כל היכא שאין שם רוב מים כשרים אפילו ביש שם מ' סאה, אמנם היכא דנתן סאה ונטל סאה לא השיג עליו כל כך ואפשר דמודה ליה ג"כ דבנתן סאה ונטל דיש לומר דפסול, עי"ש בהשגות אות ב', ודוק – והנה לענין הלכה בנתן סאה ונטל סאה ולא נשאר במקוה רוב מים כשרים כמו שמזדמן הרבה פעמים שנוטלים המים מן המקוה כשרה ולא נשאר רק שיעור מקוה כדי שיוכלו מש לחממה מסתמא הם שאובים ונוטלים כך הרבה פעמים עד שאפשר שלא נשאר כלל ממים הראשונים והנה לדעת המחבר בסעיף כ"ד פשיטא דכשר, וכן הורה הלכה למעשה בשו"ת חתס״ו סימן ר"ג ליו"ד, ועיין שו"ת בית שלמה ליו"ד ח"ג סי' נ״ט דאין לחוש כלל כיון דהחשש היא רק משום מראית העין (כמ"ש הדג"מ שם בדעת הרמב"ם, אמנם לראב"ד מדינא פסול) ועיין בשו"ת השיב משה סימן מ"ה שהכשיר ג"כ מקוה כה"ג, מ"מ מסיים שם שאם אפשר לתקן שלא ישאבו מן המקוה וטוב לתקן. ונדבר עוד מזה בס"ד:
ד') ונחזור לענין דצנור, התוספ' כתבו דמיירי בצנור פרוץ משני רוחות ומ"מ פוסל המקוה דחטטו לקבל צרורות ונעשה כלי ע"י שחטט בתוכו דבהאי בית קבול חשיבו שאובים שעוברים על הבית קבול, ואח"כ בסוף הדבור כתבו דמיירי שהמים נופלים מהצינור למקוה, דאם היו נופלים מצנור לקרקע, ומקרקע למקוה, אינו פוסלת המקוה, אם יש כ"א סאה במקוה דשאובים מטהר ברביה והמשכה, וע"כ דמיירי שנופל מהצנור למקוה, והנה לכאורה יליד כיון דכפי הנראה ס"ל לתוספ' דשאובין לא הוי רק המים שעוברים על הגומא שחטט שם דזהו הוי בית קבול ומשמע דהא המים שעוברים בצנור שחוץ למקום החטט אינו נעשו שאובים ולא כהרא"ש פ"ד דמקיאות משנה ג' שכתב בפירוש דכל המים שבצנור נעשו שאובים, וכן המחבר בסעיף ל"ו כתב ג"כ וז"ל:
אפילו אין הגומא מחזקת אלא כל שהוא נעשה כולה על ידה כלי וכל המים שעוברים עליו חשובין שאובים עי"ש, אמנם לדברי התוספ' דלא חשוב שאובים רק מה שעוברים על הבית קבול א"כ אמאי לא נטהר אח"כ בהמשכה שנמשך על הצנור ממקום הבית קבול עד סוף הצנור, וראיתי בש"ך ס"ק ע"ז שעמד בזה, וכתב ודוחק לומר דמיירי דחקק הגומא סמוך למקוה בענין דליכא המשכה, והש"ך תירץ דמיירי שאין במקוה רוב מים כשרים דלא מהני המשכה, אמנם אכתי יקשה על התוספ' שכתבו בפירוש שיש במקוה כ"א סאה מי גשמים א"כ אמאי לא מהני לטהר ע"י המשכה על הצנור להלן ממקום החטט, ונ"ל דתוספ' ס"ל דאע"ג דשאר מקום הכלי לא נעשה שם שאובים מ"מ כלי מקרי כל הצנור דשאובים לא הוי רק בכלי בית קבול משא"כ כלי מקרי כל מה שחוץ לבית קבול ג"כ דכיון שיש שם בית קבול הוי כל הצנור כלי רק דשאובים לא נעשו רק במקום בית קבול וכיון דכל הצנור נעשה כלי ממילא לא מתני המשכה על ידו, ואפשר דמשו"ה כתבו התוספת הך מילתא דמיירי שהמים נופלים מן הצנור למקוה לאשמעינן הא מילתא דאע"ג דשאובין לא מקרי רק המים שעוברים על הבית קבול ולא על החלק צנור שחוץ למקום החטט, מ"מ כלי מקרי כל הצנור, ולא מהני המשכה על ידו אע"ג דשאובים לא הוי רק במקום הצנור, דלענין שאובים לא תלוי בכלי דאע"ג דהוי כלי מ"מ לא נעשו שאובים היכא שאינו בית קבול, והרי כלי שניקב בשוליו כל שהוא, אין תמים בעשיר שאובים, כמבואר בש"ע בסעיף מ', ומ"מ כלי ודאי מקרי דהרי אינו נטהר בנקב כל שהוא להוציא מידי קבלת טומאה, דהרי יש כלים דבעינן נקב כמוציא זית ובכלי עץ השיעור כמוציא רמון, ומ"מ להוציא מתורת שאובין סגיא בנקב כל שהוא, וא"כ ס"ל והתוספ' הכא ג"כ דאע"ג דשאובים לא נעשו רק המים שעוברי' על הבית קבול מ"מ כלי מקרי כל הצנור וא"כ בא מהני המשכה מה שנמשך על המקום הצנור שחוץ למקום בית קבול דעל כלי לא מהני המשכה, ועיין בש"ע בסעיף מ"ח ועיין בספר חידושי הרז"ה על הלכות מקואות ס"ק צ' שהרגיש ג"כ בדברי תוספ' אלו דס"ל דאין נעשו שאובים רק אותו המים העוברים על מקום הבית קבול, וצ"ל כמ"ש דאע"ג דשאובים לא נעשו רק במקום בית קבול מ"מ כלי מקרי כל הצנור ומשו"ה לא מקרי המשכה ופוסל כשנפלו מן הצנור למקוה, ודוק, (ועיין באמרי א"ש בסוגיא דצנור) והנה הרמב"ן ד״ה צנור כתב וז"ל:
האי צנור דפוסל אינו כמו סילון כמו שאמר הרב ר' שמואל ז"ל אלא דוקא צנור שאינו פרוץ וכו' ואם עשוי לקבל בו צרורות פוסל עכ"ל, הנה הבין בדברי הרשב"ם דסתם סילון ג"כ פוסל ס"ל אפילו פרוץ, אמנם י"ל דגם הרשב״ם ודאי אינו חולק ע"ז דצנור שהוא פרוץ אינו פוסל והא דכתב הרשב"ם עשוי כמין סילון ויורדין ממנו מים למקוה כוונתו ג"כ שנחטט לקבל צרורות שכך היה דרך לעשות סילון באופן הזה ורשב"ם ס"ל ג"כ כמ"ש התוספ' ד"ה צנור דלא מיירי בצנור שסתום עכל צד וכוונתם דצנור שסתום מכל צד אין יורד ממנו מים למקוה ולשון פוסל המקוה משמע שכבר יש שם מקוה כמ"ש הרשב"ם בדף ס"ו ע"א ד"ה מכלל דשאובה דאוריתא וע"כ שהצנור אינו סתום רק מ"מ נעשו המים שבו שאובין כיון שמסתמא היה חוטט לקבל צרורות ג"כ שכך היה דרכם לעשות סילונות פרוצים וחטוט לקבל צרורות וא״כ לא קשה על הרשב"ם שמ"ש עשוי כמין סילון כוונתו ג"כ שהיה חטוט לקבל צרורות ולא קשה מידי על הרשב"ם, ודוק, [ועיין באמרי א״ש בסוגי' דצנור שכתב דהרשב"ם ס"ל דכל שחקקו קודם קביעותו אע"ג שחטט לקבל צרורות אח"כ כיון שהיה עליו שם כלי הו"ל כאלו חטט בתלוש והיינו דבחקיקה גרידא אפילו בלא חטיטה לקבל צרורות מ״מ שם כלי עליו מקרי, ודוק ועיין לקמן אות י"ג מ"ש שם בס"ד].
ה') בגמרא מני לא ר"א ולא רבנן הי ר"א אילימא ר"א דבית כלומר דלר"א דס"ל כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וא"כ אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי לא יפסול המקוה. דלמא היינו טעמא דר"א סבר מוכר בעין יפה מוכר ורבנן ס"ל מוכר בעין רעה מוכר, וראיתי בחת"ס ליו"ד סימן קצ"ח שהעיר דמ"מ לא שייך לחלק בין עין רעה לעין יפה רק אי יש חילוק בין חקקו ולבסוף קבעו וקבעו ולבסוף חקקו לענין אי הוי כקרקע משא"כ אם אין חילוק כלל מה שייך עין יפה או עין רעה, מ"מ יקוב הדין את ההר עי"ש בד"ה והנה העיטור, ונ"ל בכוונת קושיית הגמרא כך דבאמת י"ל דתרויהו בין ר"א בין רבנן ס"ל דקבעו ולבסוף חקקו הוי כקרקע וחקקו ולבסוף קבעו הוי כתלוש והא דלרבנן שניהם אינם מכורים דלרבנן אינו מכור רק היכא שנחקקה בסלע היוצא מן ההר כמ"ש התוספ' ד"ה אילימא ר"א היא משוה דלאחר שנחקקה ונקבעה המכתשת אין להכיר אם נחקק ואח"כ נקבע או נקבע מקודם רק בנחקקה בסלע מן ההר שלא היה נתלש מעולם זה שפיר ניכר גם לאחר שנחקק כיון שלא היה נתלש מעולם ומשו"ה ס"ל לרבנן דלא קנה מכתשת אפילו קבעה ואח"כ חקקה דכל לוקח אין דעתו לקנות רק מה שלא יוכל המוכר לערער כנגדו משא"כ אם המוכר יוכל לערער נגדו ויצטרך להביא עדים או ראיה לא ניחא לית למיקם בדינא ודיינא ומסתמא לא היה דעתו לקנות ומשו"ה ס"ל לרבנן דאפילו בקבעה ולבסוף חקקה אע"ג דמדינא הו"ל כקרקע וקנה הלוקח מ"מ הלא המוכר יוכל לטעון שהיה חקוקה קודם שקבעה ואין ברור לו וכיון דמוכר בעין רעה מוכר ודאי יטעון כל מה שיוכל ומשו"ה לא קנה, אמנם לענין פיסול מקוה גם רבנן מודי דקבעו ולבסוף חקקו נחשב כמחובר, וכן ר"א ס"ל ג"כ דחקקו ולבסוף קבעו הו"ל מה"ת כתלוש ואין פוסל המקוה והא דס"ל דקנה אפילו בחקקו ולבסוף קבעו היינו משום דהמוכר יודע שאפילו בחקקו ולבסוף קבעו יוכל הלוקח לטעון שקבעו קודם חקיקה והוי שלו וכיון דמוכר בעין יפה לא ניחא לו שיצטרך להביא ראיה שחקקו קודם שקבעו וממילא מוכר לו הכל אע"ג דחקקו ולבסוף קבעו מדינא הוי כתלוש וא"כ בין ר"א בין רבנן שפיר מצי סברו דלענין איסור והיתר יש חילוק בין חקקו קודם הקביעה או לאחר שקבעו רק לענין מכירה ס"ל שפיר לר"א דמכר שניהם ולרבנן שניהם אינם עכורים דכיון דאינו ניכר איזה נחקק קודם שקבעו ואיזה נחקק לאחר שקבעו וא"כ עכ"פ יפול ביניהם טענות משו"ה אמרינן שפיר דא' בעין יפה מוכר הוי שניהם ללוקח ואי בעין רעה מוכר הוי שניהם למוכר וא"כ פריך שפיר מאי קאמר לא ר"א ולא רבנן הא שפיר מצי אתיא כתרויהו, ודוק היטב, כנ"ל בכוונת קושיית הגמרא בס"ד:
ו') הנה לעיל אות ד' הבאתי מ"ש בשו"ת אמרי אש בסוף הספר בסוגי' דצנור דהרשב"ם ס"ל דכל שחקקו קודם שקבעו אע"ג דהחטיטה לקבל צרורות היה אחר שקבעו מ"מ עושה שאובין דכל שהיה כבר חקוק הוי כאילו חוטט אח"כ בתלוש עי"ש בד"ה תיר צנור שחקקו ולבסוף קבעו, וראיתי בפירוש המשנה להרמב"ם פ"ד מס' מקואות משנה ג' דס"ל ג"כ דאפי' אם החטיטה היה לאחר שקבעו מ"מ כיון שחקקו מקודם ועשאו כלי מעילא נעשו שאובין המים שעוברים עליו וז"ל שם (במשנה ג') חוטט הוא אשר יחפור ואמר שאם לקח צנור של עץ וחקק בו ואפילו היה קבוע מקום יתחברו בו אבנים קטנות ויגרו מים הזבים הנה כל מה שיגור ע"ז הצינור הם מים שאובין לפי שזה המקום החקוק כלי הוא, ועי"ש בפירוש המשנה משנה א' שכתב וז"ל והבן אמרו תורת כלי ולא שמות' כל לפי שאינו כלי קבול (כלומר שעדיין לא נחסט בו הגומא) א"כ ס"ל דאפילו עדיין לא נחטטו לקבל צרורות אע"ג שאינו כלי מ"מ תורת כלי עליו וא"כ מ"ש בגמ' דמשו"ה חקקו ולבסוף קבעו פוסל אע"ג דשאובה דרבנן משום דאיכא תורת כלי עליו בתלוש ותורת כלי הוי תיכף לאחר חקיקה אפילו קודם שנחסוטו א"כ ממילא מוכח דדעת הרמב"ם בפירוש המשנה שלו דאפילו אם החטיטה היה לאחר שקבעו ג"כ פוסל המקוה, ועיין בספר ישועות יעקב לי"ד סוף סימן ר"א בשו"ת מנכדו הגאון ז"ל שמפרש ג"כ הכי בדברי הרמב"ם, אמנם מדברי הר"ש שם במשנה ג' משמע דס"ל שאם לא היה נחטט לקבל צרורות קודם שקבעו לא נעשו המים על ידו שאובין דכן כתב הר"ש שם וז"ל:
החוטט בצבור דרך הצנור להיות פתוח משני צדדין ואין פוסל המקוה אלא אם חקק מעט כדי לקבל צרורות וכו' וכשחקקו ולבסוף קבעו איירי ובכי האי צנור דהכא מיירי בפרק המוכר את הבית דחקקו ולבסוף קבעו דהתם היינו שחטט לקבל צרורות עי"ש הרי בפירוש דאם לא היה כחטט לקבל צרורות קודם שקבעו לא מקרי חקקו ולבסוף קבעו וכן בש"ע סעיף ל"ו פסק כן דלא מקרי כלי לפסול המים משום שאובין רק אם חקקו לקבל צרורות קודם שקבעו, וכן מדברי הרמב"ם פ"ו הלכות מקואות הלכה ו' שכתב החוטט מקום בצנור לקבל הצרורות וכו' והפר בו כל שהוא פוסל שהרי כל המים שיורדין באין מתוך כלי שנעשה לקבלה ואפילו שקבעו אחר שחקק בו וכו' אבל אם קבעו בקרקע ואח"כ חקק בו בית קבול אינו פוסל עכ"ל, והנה בית קבול לא נקרא רק מקום החטט לקבלת צרורות ואמר שאם קבעו בתחלה ואח"כ חקק בו אינו פוסל הרי דס"ל להרמב"ם בחבורו ג"כ כפירוש הר"ש דאפילו מקום לקבל צרורות ג"כ בעינן קודם שקבעו ואם לאו איני פוסל ומשו"ה ס"ל להמחבר ג"כ הכי דידוע דדרכו של המחבר לפסוק כהרמב"ם וא"כ חזר בו בחיבורו ממ"ש בפירוש המשנה וא"כ לא נשאר לנו דעה להלכה שיפסוק דבחטט לקבל צרורות פוסל אפילו לאחר שקבעו רק הרשב״ם כפי מ״ש בשו"ת אמרי אש הנ"ל (דלפי מ"ש לעיל גם הרשב"ם לא ס"ל הכי עי"ש לעיל באות ד'), ומעתה צריכין אנו לבאר סברת פלוגתתם דהרשב"ם עם הר"ש והש"ע בס"ד. (ועיין לקמן אות ח'):
ז) ונ"ל ההנה בגמ' כאן ובמס' ב"ק ס"ז ע"א למסקנת הגמ' החילוק בין חקקו ולבסוף קבעו לקבעו ולבסוף חקקו היא משום דחקקו תחלה כבר היה עליו תורת כלי בתלוש משא"כ קבעו תחלה לא היה עליו תורת כלי בתלוש, והנה י"ל בזה שני דרכים בהא דקבעו מהני שלא לפסול המקוה האחד משום דע"י קביעתו בקרקע נתבטל מלהיות כלי, אמנם י"ל דהיינו דווקא אם מבטלו לגמרי התם שאין דעתו להוציאו משם ודעתו שישאר שם קיים לעולם משא"כ אם אין בדעתו שישאר שם לעולם לא נתבטל מתורת כלי, ועיין בספר דברי חיים להגאון ז"ל מסאנז להלכות מקואות בסעיף ל"ו ובישועות יעקב ליו"ד סי' ר"א ס"ק כ"ג שמשמע ג"כ הכי, וא"כ אפשר לומר דכל קביעות בקרקע יש לנו ספק אם דעתו לקבוע שם לעולם דאפילו אם עכשיו דעתו כן באמת שיהיה קבוע לעולם מ"מ הרי אפשר שיחזור אח"כ מדעתו הראשונה דדעות בני אדם משתנות וא"כ לא מהני מה שדעתו עכשיו לקבעו לעולם והוי ספק עכ"פ ולא נתבטל לגמרי מתורת כלי, והנה מ"מ אפשר לומר דמ"מ ספק הוי דלמא דעתו לקבעו לעולם וא"כ מוקמינן אחזקתו וא"ש דאם כבר היה כלי קודם קביעתו בקרקע והיה ראוי לפסול המקוה א"כ גם אחר שקבעו כיון דהוי ספק אם נתבטל שם לגמרי נשאר על חזקתו הראשונה ואמרינן כמו שמעיקרא קודם קביעתו בקרקע היה ראוי לפסול המקוה כמו כן לאחר קביעותו בקרקע נשאר בחזקתו הראשונה וא"כ א"ש החילוק בין חקקו קודם שקבעו או לאח"כ וא"כ א"ש דעת הר"ש והש"ע דזהו דווקא אם קבעו וחטטו קודם קביעתו שכבר היה ראוי לפסול המקוה קודם קביעתו אמרינן שפיר דנשאר בחזקתו הראשונה משא"כ בחקקו גרידא בלא חטיטה דמעולם לא היה עליו עוד שם כלי לפסול המקוה אמרינן איפכא דמוקמינן לה בחזקתו הראשונה. שלא יפסול אפילו לאחר החטיטה כיון שגם קודם הקביעה לא היה ראוי זה הצנור עדיין לפסול המקוה כיון שלא היה נחטט עוד לקבל צרורות, אמנם זהו דווקא אי ס"ל דמשו"ה דקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל משום דמקמינן ליה בחזקתו הראשונה משא"כ אי ס"ל דכל דבר שיש לו חשיבות לא יוכל להתבטל אגב קרקע א"כ מה בכך שלא היה נחטט עדיין מ"מ עכיון שנחקק אפילו בלא חטיטה מ"מ הרי יש עליו שם כלי עכ"פ כמה שמשמע מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה שם, וכן מלשון הרמב"ם, משו"ה כל שחקקו מקודם יש עליו חשיבות שם כלי ולא יוכל להתבטל אגב קרקע וא"כ אפילו חוטט אח"כ לקבל צרורות הוי כמי שחוטט בתלוש כמ"ש באמרי אש אליבא דהרשב"ם ושפיר פוסל המקוה ואינו כשר רק היכא שלא היה עליו שום שם כלי קודם קביעה דכה"ג שפיר נתבטל לקרקע ואינו פוסל עוד המקוה, ויבואר עוד בס"ד, ודוק היטב, ועיין תומים סיימן צ"ה, ש"ק ג' שהאריך בעניין מחובר לקרקע אי הוי כקרקע ומסקנתו שם דהוי ספיקא דדינא וא"כ י"ל שפיר כדברינו דהגמרא ג"כ מסופק ומשו"ה מסקינן דכל דהוי עליו תורת כלי בתלוש מוקמינן ליה אחזקתו הראשונה דהוי כלי כמו שהיה מעיקרא ומשו"ה בחקקו ולבסוף קבעו לא מהני חבורו לקרקע דנשאר בחזקתו הראשונה שהיה כלי ומשו"ה פוסל המקוה, והספק היא באמת כמ"ש אי מהני עה שהיה דעתו לבטלו לקרקע, ויבואר עוד בס"ד, ועיין בישועות יעקב או"ח סימן קנ"ט ס"ק ז' שכתב ג"כ דלענין מחובר לקרקע שיהיה כקרקע תלוי בדעת האדם אם דעתו לבטלו שם כמו בתלוש ולבסוף חברו דאמרינן במס' חולין ט"ז ע"א שאני סכין דלא מבטל ליה עי"ש, ודוק:
ח') והנה לענין קבלת טומאה אמרינן דכל שעשה אותו לחבר לקרקע אפילו אינו מחובר עדיין מ"מ אינו מקבל טומאה, עיין בתוס' יו"ט פי"א מס' כלים משנה ב' בד"ה שנעשו לקרקע ושם הרגיש ממשנה פ״ו מס' מקואות משנה י' גבי אביק שבמרחץ דמשמע דפוסל המקוה אע"ג שנעשה לשמש הקרקע, ובתוס' חדשים מס' מקואות שם מחלק בין טומאה לשאוב דאע"ג דאינו מקבל טומאה מ"מ לענין שאוב הוי כלי דשאובים אינו תלוי בטומאה רק שיהיה כלי כדאמרינן התם תורת כלי עליו בתלוש, והנה אי הו"א דלענין שאובים נמי תלוי בטומאה (ולא דמי להא דאמרינן דאפילו בכלי גללים נעשו שאובים אע"ג שאינו מקבל טומאה דהתם אילו לא היה כלי גללים היה ראוי לקבל טומאה משא"כ בשאר כלים שאינם מקבלים טומאה מחמת עצמן לא נעשו שאובים) היה מקום ליישב לשון הברייתא שאמר חקקו ולבסוף קבעו ולשון לבסוף לכאורא מיותר, אמנם לפי"ז היה א"ש דדווקא היכא שבשעת חקיקה לא היה בדעתו לקבעו בקרקע דאז מקבל טומאה מעיקרא רק לבסוף נמלך לקבעו בקרקע כה"ג פוסל המקוה משא"כ היכא שעשאו מעיקרא תיכף אדעתא לקבעו בקרקע אינו פוסל המקוה, ועיין בדג"מ בסימן ר"א סעיף מ"ח מ"ש בשם שו"ת הרא"ש גבי סילונות של מתכת לחלק בכה"ג, אמנם לפי דעת התוס' חדשים הנ"ל אינו תלוי פסול שאובים בקבלת טומאה כלל, ועיין בחתס"ו ליו"ד סימן קצ"ח אות י"ג שעמד ג"כ בהך משנה דאב״ק שבמרחץ דנעשה שאובים אע"ג שמחובר לקרקע, והנח יש עוד להוכיח דיש לחלק בין קבלת טומאה לשאובים דהנה לכאורא יש להקשות מאי פריך הגמ' מאי חילוק בין חקקו ולבסוף קבעו לחקקו מעיקרא הם איתא במס' חגיגה כ"ו ע"ב דכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה וכן פסק הרמב"ם ריש פ"ג הלכות כלים. וא"כ בשלמא קבעו ולבסוף חקקו דתיכף כשנעשה כלי היה מונח בארץ א"כ אפילו אינו כקרקע מ"מ הרי הוא עשוי שמסתמא נעשה שיהיה מונח שם תמיד משא"כ בחקקו תחלה הרי כשנעשה כלי לא היה לנחת כלומר שיהיה מונח דווקא שם ומקבל טומאה ומאי פריך הגמרא אלא וודאי דלענין שאובים אין נ"מ בקבלת טומאה וא"כ מכיון שהוי כל' אע"ג שעשוי לנחת מ"מ עושה שאובים אם לאו דבטל מיניה תורת כלי לגמרי ופריך שפיר והגם דהרשב"ם מפרש הבריתא בשל אבן ובאבן אין חילוק בין עשוי לנחת או לא מ"מ דלמא מיירי בשל עץ דווקא וא"כ שפיר בקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל משום דהוי כלי עץ העשוי לנחם וע"כ כמ"ש דלענין שאובין אינו תלוי כלל בקבלת טומאה, והנה ראיתי בשו"ת שבספר גדולי טהרה סימן ג' שהקשה מ"ט מטמאי רבנן בדף שקבעו בכותל דניהו דע"י חיבור אינו בטל מתורת כלי מ"מ הוי כלי עץ העשוי לנחת דהא הוקבע שישאר בכותל ותירץ דכיון שהיה כבר כלי במקצת דאע"ג שלא החליקו עדיין מ"מ הוי כבר שם כלי עליו ולא הוי בכלל עץ העשוי לנחת עי"ש היטב, וא"כ גבי צנור לפימ"ש לעיל (באות ד', ובאות ו') דקבעו ולבסוף חקקו מיירי שחקקו קודם קביעתו רק שחטט לקבל צרורות אחר שקבעו, והנה כבר כתבנו לעיל דאפילו קודם חטיטה שאינו ראוי לקבל מ"מ שם כלי עליו במקצת, ועיין תוספ' מס' ב"ק ס"ז ע"א ד"ה צנור, וא"כ הכא ג"כ לא קשה מכלי עץ העשוי לנחת דכיון שעיקר החקיקה נעשה קודם שקבעו לא מקרי כלי עץ העשוי לנחת כמ"ש בספר גדולי טהרה לענין דף שקבעו בכותל, ודוק:
והנה י״ל דהך צנור שקבעו ולבסוף חקקו אי מיירי שכבר היה חקוק מקודם רק שחטט לקבל צרורות אחר הקביעה דכה"ג נמי מקרי קבעו ולבסוף חקקו או דלא מקרי קבעו ולבסוף חקקו רק שלא היה נחקק כלל מקודם דבזה פליגי סוגיא דמס' ב"ק ס"ז ע"א וסוגיא דהכא דהנה התם במס' ב"ק משני הגמרא התם איכא תורת כלי עליו בתלוש הכא אין תורת כלי עליו בתלוש וכאן במס' ב"ב לא הביא הגמרא הך סיומא הכא אין תורת כלי עליו בתלוש, וי"ל דפליגי בזה דהנה במס' ב"ק קאי הגמרא דע"י חקיקה יהיה נעשה כלי משום שעו השם ויפסל בקבעו ולבסוף חקקו ג"כ וס״ל להגמרא באמת כקושיית תוספ' שם דמשום חטיטה גרידא לא מקרי שנוי השם וע"כ מיירי בצנור כה"ג שהיה קודם קביעה רק עץ או אבן בעלמא בלא חקיקה כלל משו"ה שפיר משני הכא אין תורת כלי עליו בתלוש כלומר דקודם קביעתו בקרקע לא היה עליו שום שם כלי, אמנם הכא במס' ב"ב ס"ל להגמרא כתירוץ התוספ' שם במס' ב"ק ד"ה לגור דקבעו ולבסוף חקקו מיירי שמעיקרא קודם קבועה ג"כ היה חקוק רק שהחטיטת לקבל צרורות היה אחר הקביעה דזהו ג"כ בכלל קבעו ולבסוף חקקו משו"ה לא מסיים הגמרא הכא אין תורת כלי עליו בתלוש דהרי קודם הקביעה היה עליו ג"כ שם כלי קצת כיון שכבר היה חקוק רק שלא היה כלי קבול אבל שם כלי היה עליו קודם ג"כ משו"ה לא מסיים הכא אין תורת כלי עליו דכלי קצת היה מעיקרא ג"כ משו"ה לא קאמר רק ההם תורת כלי עליו כלומר דקודם קביעה ג"כ היה כלי גמור כיון דלא היה חסר רק חטיטה שהרי היה כבר חקוק ודוק:
ט') ועפי"ז מחלק באמרי אש בסוגי' דצנור לתרץ קושיית הנוב"י מהד"ת סימן קמ"ב שהקשה דהטור והמחבר ס"ל דקבעו ולבסוף חקקו כשר אפילו לטבול בתוך הכלי כשהיא מחובר לקרקע דהא בגמרא מסקינן אליבא דרבנן דדף דס"ל מחובר לקרקע אינו כקרקע דרק בשאובה דרבנן מקילין שאינו פוסל בקבעו ולבסוף חקקו וטבילה בכלי הוי דאוריתא פסול ואמאי מהני קבעו ולסוף חקקו לטבול בתוכו, ועיין בדברי חיים הלכות מקואות סעיף ל"ו ובשו"ת מהגאון בעל טוב גיטין סי' ג' שהאריך בזה מאוד אמנם להנ"ל א"ש דהגמרא לא קאמר דרק בשאובה דרבנן הקילו משום דמיירי אפילו בצרור שכבר היה חקוק רק הבית קבול חטט אחר שקבעו כה"ג כיון שכבר היה עליו שם כלי קצת עכ"פ משו"ה לא מהני רק לשאובה דרבנן משא"כ היכא שלא היה שם כלי עליו כלל שהיה רק עץ או אבן בעלמא מהני היכא שקבעו ואח"כ חקקו לענין דאורייתא ג"כ עי"ש ויהיה ראיה מהך סוגיא לדבריו מלישנא דגמרא דלא מסיים הכא כמו במס' ב"ק הכא אין תורת כלי עליו בתלוש ומשמע דאפילו היה קצת כלי רק שהחטיטה לקבל צרורות היה אחר שקבעו משו"ה לא מהני רק בדרבנן ומיושב ג"כ קושיית הטו"ז באו"ח סימן קנ"ט ס"ק ח' שהקשה מ"ט פסול לנטילת ידים בקבעו ולבסוף חקקו כיון דמה"ת הוי כלי לרבנן דדף דמחובר לקרקע אינו כקרקע וא"כ אמאי לא יהיה כשר לנט"י, ולהנ"ל א"ש דכה"ג היכא שלא היה עליו שם כלי כלל אפילו לרבנן לא הוי כלי מה"ת ומשו"ה פסול לנט״י. דרבנן לא ס"ל דמה"ת הוי כלי רק בדף שהיה עליו מעיקרא ג"כ שם כלי קצת עכ"פ, עי"ש באמרי אש בסוף הסוגיא, ובעיקר הדין אם מותר לטבול בכלי שקבעו ולבסוף חקקו הנה בש"ע סימן ר"א סעיף ז' במ"ש הלוקח כלי גדול ונקבו נקב המטהרו (או כשפ"ה) לדעת הרמ"א שם משמע יכול לטבול בכלי ג"כ, ועי"ש בש"כ ס"ק כ"ה דהעיקר תלוי שיהי' נקבע בארץ היינו מחובר ממש ושיהי' הנקב פקוק בסיד וגפסית דהיינו דרך בנין או יוליכנו על הארץ, והנה בהך דשו"ת הרשב"א שהביא הרמ"א דמותר לעשות מקוה על הגג משם אינו ראיה דיוכל לטבול בכלי ממש כשקבעו ולסוף חקקו דהתם הוי כולי דרך בנין, אבל בכלי ממש אע"ג שנקבו קודם קביעתו ונתבטל מהיות כלי מ"מ שכבר היה עליו שם כלי פ"א אפשר דאסור לטבול בכלי ממש, ועיין בספר גדולי טהרה בשו"ת שלו סי' ד' שהאריך בזה, ונבאר עוד בס"ד:
יו"ד) בתוספ' ד"ה מכלל דשאובה דאורייתא הביא הרשב"א (הוא הר"ש בן אברהם, ולא הר' שלמה בן אדר"ת) ראיה דכולו שאוב פסול מה"ת מהתוספתא דקתני מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו שלם כשר משום שחזקת המקואות כשרות משמע הא בלא חזקה לא היה כשר מספיקא בעלמא וא"כ מוכח דכלו שאוב פסול מה"ת ומש"ה אינו כשר רק משום דחזקת המקואות כשרות, כלומר שמתמא מי שעושה מקוה לטבול עושה אותה בדרך שיהיה כשר (כמו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין), אמנם לר"י לא נראה לו ראיה זו וס"ל דאפילו כלו שאוב מה"ת כשר, והנה י"ל בסברת הר"י דס"ל דמשו"ה בעינן דווקא חזקת המקואות כשרות דבלא"ה לא היה כשר מספיקא בעלמא אע"ג דכלו שאוב רק מדרבנן משום דהוי מוקמינן אותו בחזקת טמא וא"כ אי הוי כלו שאוב דאוריתא לא היה מהני חזקת המקואות כשרות דהא נגד הך חזקה איכא כאן חזקת טומאה דגברא וע"כ דכלו שאוב רק דרבנן וא"כ איכא נגד חזקת טומאה חזקת המקואות כשרות והוי ספיקא דרבנן ומשו"ה כשר וא"כ מוכח דכלו שאוב ג"כ רק מדרבנן פסול דאי הוי פסול מה"ת לא היה מהני חזקת מקואות כשרות דאיכא נגדה חזקת טומאה, ושוב ראיתי בספר שושן עדות (להגאון ר' וואלף באסקווייטץ זיל) מס' עדיות פ"א משנה ג' שכתב ג"כ הכי, והאריך שם לבאר איזה חזקה עדיפא, אם חזקת טומאה, או חזקת מקואות, והנה אחר העיון קצת נ"ל דהא אי חזקת טומאה מילתא היא נגד חזקת מקואות כשרות דתליא במה שכבר הארכתי בספרי תבואות השדה ח"א שער חזקות שער א' אות ה' ובשאר מקומות שם) בכל חזקה המסבבת כלומר מה שהספק נפל בו אם מהני חזקת המסובב ג"כ לחשבו כמו חזקה נגד חזקה, והבאתי שם דעת הר"ם בר שניאור בריטב"א מס' עירובין ל"ו דחזקה המסבב עדיף מחזקת המסובב, והנה הכא ג״כ חזקת המקוה שנעשה בכשרות הוא המסבב נגד חזקת טומאה דחזקת טומאה הוי רק מסובב כיון שכבר טבל במקוה זאת ועיקר הספק הוי רק אם המקוה היתה כשרה וס"ל להרשב"א דעיקר היא חזקת המקוה דחזקת טומאה לאו מילתא היא, כיון שהרי טבל, ואין הספק רק אם המקוה כשרה וכיון דמ"מ אמרינן דאינו כשר רק מחמת חזקת המקואות כשרות שפיר מוכח דכלו שאוב פסול מה"ת (ובספר שושן עדות שהבאתי כתב שם דחזקת טומאה נסתלקת ע"י המתעסקים בה עי"ש בד"ה וע"כ צ"ל, וקרובים דבריו לדברינו בס"ד) אמנם הר"י סובר דחזקת טומאה אע"ג שהיא רק מסובב מ"מ מילתא היא נגד חזקת מקואות כשרות וא"כ אי הוי כלו שאוב מה"ת פסול לא היה מהני חזקת מקואות כשרות נגד חזקת טומאה וע"כ דכלו שאוב ג"כ רק מדרבנן ומשו"ה אע"ג דאיכא נגד חזקת מקואות כשרות חזקת טומאה כשר, משא"כ אי הוי כלו שאוב מה"ת לא היה מהני חזקת מקואות כשרות דאיכא חזקת טומאה וע"כ דכלו שאוב רק מדרבנן, ויתר הראיות של הרשב"א נבאר לקמן בס"ד. [ועיין בספר סדרי טהרה סוף סימן קצ"ט שהאריך בזה אי מהני חזקת טומאה נגד חזקת המקואות כשרות] ועוד הביא ראיה דכלו שאוב מה"ת פסול מהא דצנור שמקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצנור ספק מן המכתשת פסולה משמע דכלו שאוב מה"ת בזה י"ל דהתם מיירי בגוונא שקרוב יותר שבא מן המכתשת כגון שהמכתשת קרוב טפי, עיין בש"ך סימן ר"א ס"ק קמ"ד, וכן הא דשני מקואות אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחת מהן ואינו יודע באיזה טבל דטהרותיו תלויות ולא מטהרינן מספק אע"ג דכלו שאוב הוי רק מדרבנן ג"כ לא קשה כיון דיש לפנינו מקוה אחת שהיא שאוב הו"ל כמו אקבע איסורא ולא אמרינן לקולא אפילו בדרבנן ומ"מ כלו שאוב רק מדרבנן ואפשר דמשו"ה כתבו התוספ' שכל אלו הראיות לא נראו לר"י משום דיש לדחות כל הני ראיות כמ"ש:
י"א) בגמרא אלא ר"א דדף ומשני' לעולם ר"א ושאני. פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן וצ"ל לפי"ז דר"א ס"ל באמת מה"ת הוי כקרקע דאי הוי מה"ת כתלוש לא היינו מקילין אפילו בדרבנן רק כיון דמה"ת הוי כקרקע מוקמינן בדרבנן אדאוריתא ומשו"ה טהור הדף שבכותל רק במקוה דהוי דאורייתא מחמרינן וכי החמירו רק בחקקו ולבסוף קבעו שהיה נראה פ"א כמו כלי משא"כ בקבעו ולבסוף חקקו לא החמירו ואוקמא אדאוריתא הכי צ"ל אליבא דר"א גם לפי הס"ד דגמרא דמה"ת חשיב מ"מ מחובר דאי מה"ת ס"ל כתלוש ומ"מ מקיל בדרבנן גבי דף היה קשה א"כ אמאי מכשיר במקוה אפילו קבעו ולסוף חקקו וע"כ דמה"ת הו"ל כמחובר רק בחקקו ולסוף קבעו מחמיר משום דנראה ככלי ובקבעו ולסוף חקקו אוקמה אדאורי' והשתא לא קשה ג"כ אמאי לא גזרו קבעו ולסוף חקקו אטו חקק ובסוף קבעו דמדינא גם בחקקו ולסוף קבעו אינו פוסל דמה"ת הו"ל כמחובר ומשו"ה לא גזרו, אמנם למסקנא לא ס"ל הכי כיון דר' יוסי בן ר' חנינא מוקים לה בדף של מתכות והרמב"ם בד"ה האמר ר' יוסי דמשו"ה מוקי לה בשל מתכות משום דס"ל דפשוטי כלי עץ לית להו טומאה אפילו מדרבנן (כלומר דאי לאו"ה ודאי ניחא לן טפי לאוקמא בשל עץ משום דאותה משנה נשנית בפט"ו ממס' כלים ושם כל הפרק מיירי בכלי עץ רק משום דכלי עץ אפילו מדרבנן אין להם טומאה משו"ה אוקמא בשל מתכות ועיין ברמב"ם פי"א הלכות כלים הלכה כ"ד הביא ג"כ הא דדף שקבעו בכותל בדף של מתכות עי"ש) והנה הרמב"ם בפירוש המשנה פט"ו מס' כלים משנה ב' כתב דע"כ מיירי בשל מתכות דבדף של עץ גם רבנן היו מודי דטהור בקבעו בכותל דדף של עץ אינו מקבל טומאה רק מדרבנן והוי מודי דקבעו בכותל טהור משו"ה הוצרך לאוקמא בדף של מתכות דווקא והנה מדהרשב"ם לא מפרש הכי ע"כ ס"ל דלרבנן דהוי כתלוש הוי לגמרי כתלוש אפילו בדרבנן ג"כ ומשו"ה הוצרך הרשב"ם לומר דרק משו"ה מוקי לה ריבר"ח בדף של מתכות משום דפשוטי כלי עץ אפילו מדרבנן אינו מקבל טומאה וסברת פלוגתתם י"ל דבהא פליגי דהרמב"ם ס"ל דאע"ג דרבנן ס"ל דמחובר לקרקע אינו כקרקע היינו משום דהוי ספק אי מבטל ליה לגמרי לקרקע (כמ"ש לעיל באות ז') וא"כ בדרבנן גם רבנן מודי דאזלינן לקולא דאמרי' מסתמא מבטל ליה לגמרי דלוא יהא רק ספק אי מבטל ליה אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ומשו"ה מוקי ליה ריב"ח בדף של מתכות משום דבשל עץ כיון דאינו מקבל טומאה רק מדרבנן גם רבנן מודי דהוי כקרקע, אמנם הרשב"ם ס"ל דרבנן ס"ל דכל מחובר לגמרי הוי כתלוש דאינו כקרקע כלל ואפשר דילפינן מתנור וכירים דאע"ג דהוי מחובר ומ"מ טמא אלמא דכתלוש לגמרי הוי, ועיין בחידושי הר"ן מס' חולין ט"ז ע"ב בד"ה תלוש ולבסוף חברו שמחלק בין אי בעינן תלוש דוקא דאז תלוש ולסוף חברו לא הוי תלוש משא"כ היכא דבעי מחובר דוקא אז ס"ל דתלוש ולסוף חברו דעכ"פ מחובר לא הוי, ועיין תומים סימן צ"ה ס"ק ג', אמנם הרשב"ם ס"ל דהוי כתלוש לגמרי ומשו"ה אפילו אי פשוטי כלי עץ הוי רק מדרבנן מקבל טומאה היה טמא ג"כ לרבנן דהוי כתלוש לגמרי ומשו"ה הוצרך הרשב"ם לפרש דרק משו"ה מוקי לה ריב"ח בדף של מתכות משום דפשוטי כלי עץ ליתנהו טומאה אפילו מדרבנן, ודוק היטב:
י"ב) ועד"ז יש לפרש ג"כ מ"ש הרשב"ם באיבעיא דרב יוסף גבי אצטרובל אי חשיב כמחובר לענין הכשר זרעים דקאי אליבא דרבנן גבי מכתשת דס"ל לא מכר המכתשת דחשיב ליה כתלוש ובאצטרובל מודי דמכר כדאיתא בברייתא (ולא כמ"ש השטמ"ק דגם אצטרובל לא מכר לרבנן ובברייתא איתא בפירוש דמכר האצטרובל גם לרבנן ומסתמא היה לו גירסא אחרת) ומיבעיא ליה לענין הכשר זרעים אי ג"כ ס"ל לרבנן דהוי כמחובר ולא ניחא ליה לרשב"ם לפרש דמיבעיא אליבא דרבנן דדף שקבעו בכותל דאע"ג דבדף ס"ל דהוי כתלוש מ"מ אצטרובל חשוב מחובר טפי, ועיין בתוספ' ד"ה בעי רב יוסף. והנה בספר בעל המאור כתב דאצטרובל חשיב קביעות טפי מדף בכותל וא"כ קאי שפיר איבעיא דרב יוסף אליב' דרבנן דדף. אמנם הרשב"ם ס"ל דאין לחלק כלל אי הוי קביעות יתרתא או לא וא"ש לדברינו דודאי אי ס"ל דמשי"ת חשבו רבנן כתלוש משום דלא מבטל ליה לגבי קרקע שפיר י"ל כסברת בעהמ"א דאצטרובל דקביע טפי מבטל ליה לגבי קרקע אפילו לרבנן, אמנם הרשב"ם ס"ל דלרבנן אפילו מבטל ליה ג"כ לא חשיב כקרקע ומשו"ה ס"ל שפיר דאין חילוק בין דף לאצטרובל וע"כ לא קאי איבעיא דרב יוסף רק לרבנן דמכתשת דלרבנן דדף כיון דחשבו ליה כתלוש לקבלת טומאה הה"ר דחשוב כתלוש להכשר זרעים דלא ס"ל כלל להרשב"ם לחלק בין קביעות דדף לקביעות דאצטרובל, והנה הרמב״ם לא הביא כלל איבעיא דרב יוסף באצטרובל להכשר זרעים, ונראה דס"ל כמ"ש התוספ' כאן דאיבעיא קאי רק אליבא מאן דס"ל במס' חולין ט"ז ע"א דכותל בנין חשוב ליה כמחובר לענין זרעים דאי גם בכותל ס"ל דהוי כתלוש א״כ מכ"ש בדף שקבעו בכותל ודאי הו"ל כתלוש דלא יהא עדיף מכותל עצמו וטומאה והכשר זרעים שוה, והנה הרמב"ם ס"ל פי"ב הלכות טומאות אוכלין הלכה ג' דכותל בנין חשוב תלוש לענין הכשר זרעים, וא"כ לא שייך תו למיבעיא גבי אצטרובל דודאי אצטרובל לא חשיב קביעות טפי מכותל בית ופשיטא דהוי בתלוש, עכ"פ העולה מדברינו דכפי הנראה להרמב"ם ותוספ' ובעל המאור יש לחלק בין חיבור גמור לכשאינו מחובר חיבור גמור כמה דמחלקי בין קביעות דדף בכותל לקביעות דאצטרובל ולהרשב"ם אין לחלק ויהיה נ"מ גם לענין מקוה דלדעת בעל המאור יש לחלק דהיכא דהוי חיבור גמור לכ"ע הו"ל כמחובר וכשר, ולהרשב"ם אין לחלק, ודו"ק:
י"ג) כבר כתבנו לעיל (באות ד') דתוספ' ד"ה צבור ס"ל דלא נעשו שאובים כל המים רק אותם שעוברים על מקום החטט, ועיין בש"ג שהאריך בזה אי כל המים נעשו שאובים או לא, ועיין בש"ך ס״ק ע"ז שתמה דאמאי לא מטהר בהמשכה מה שנמשכו חוץ למקום החטט ולתוספ' וודאי קשה דהא ס"ל דמיירי שיש רוב מים כשרים במקוה ואין כאן מקום אחר ליישב דברי התוספ' רק דס"ל דהמשכה בעינן רק על מקום שראוי לבלוע כדעת הרמ"א בסעיף מ"ו, או כמ"ש לעיל באות ד' דאפילו המקום שחוץ מקום החטט אע"ג דאינו עושה שאובים מ"מ שם כלי עליו לענין דלא מהני עליו המשכה להכשיר המקוה (ועיין שו"ת שערי צדק להגאון ז"ל מדעמש בסוגיא דצנור שכתב ג"כ כה"ג) והנה הרשב"ם פירש דקבעו ולבסוף חקקו כשר דהוי כעושה חריץ בקרקע וא"כ משמע לכאורא דאינו כשר רק היכא שלא היה כלי אפילו פ"א משא"כ אם כבר היה פ"א כלי אע"ג שנקבו להוציא מידי כלי לא מהני קבעו אח"כ, אמנם לא משמע כן בש"ע סימן ריא סעיף ז' שכתב בפירוש הלוקח כלי גדול ונקבו וכו' וקבעו בארץ הר"ז כשר וצ"ל ע"כ דאין חילוק דכל שנפסל מתורת כלי הו"ל כעץ בעלמא ושפיר מקרי קבעו ולבסוף חקקו, אמנם באמת יש לעיין אמאי לא נקט בברייתא דכשר אפילו היה כלי כבר כל שנקבו אח"כ וקבעו דלכאורא י"ל דמכיון שהיה כלי לא מהני נקבו אח"כ דהא יכול לקבל עכ"פ אם יעמוד הכלי שלא על שוליו רק על דופנו יהיה ראוי לקבל וצ"ל דמשו"ה אכתי לא חשוב כלי קבול כיון שאינו מקבל אם עומד כדרך העשוי לעמוד דהיינו על שוליו, ועיין מס' כלים פ"ב משנה ד' משמע דלא מהני מה שמקבל כשמטהו על צדו רק אם עשוי לקבלה כה"ג ועי"ש היטב בהרע"ב, ודוק, וראיתי בש"ג בסוגיין שמסופק בהך צנור שנחטט לקבל צרורות דהוי כלי קבול האיך הדין אם עומד במדרון שאינו ראוי לקבל כלל אם מ"מ נעשו המים שאובין כיון שיש בו בית קבול אע"ג דעכשיו אינו ראוי לקבל עי"ש, ולכאורא יש לפשוט מהך משנה דמה לחומרא לא אמרינן דהוי כלי רק אם עשוי לקבל בדרך זה שמטתו על צדו אבל אם אינו עשוי לקבל בדרך זה לא מקרי כלי דלא הוי כלי רק אם מקבל כדרך שעשוי לעמוד מכ"ש לקולא בהך לגור כיון שיש בו בית קבול צרורות אם עומד כדרך שעשוי לעמוד אע"ג שכשעומד במדרון לא יוכל לקבל מ"מ לא בטל מיניה שם בית קביל והוי שפיר כלי, ואולי י"ל ונחלק דדווקא לענין דבר העשוי לקבל לפי שצריך הדבר שמקבל בו לא חשיב בית קבול רק אם עשוי לכך משא"כ בית קבול צרורות דא"צ לצרורות רק שרוצה להפריד הצרורות שיצאו המים צלולים אבל לגוף צרורות א"צ כלל ואינו רוצה בהם שפיר י"ל דכיון שעומד במקום מדרון נתבטל ממנו שם קיבול כיון דעכשיו כמו שהוא מדרון אינו מקבל כלל בטל מיניה שם קיבול בכל דהוא כיון דעיקר מה שמקבל אין כוונתו לקבל הדבר רק להפריד הצרורות שלא יתערבו במים משו"ה מכיון שכמו שהיא עכשיו במדרון אינו ראוי לקבול לא חשיב בית קבול משו"ה רוצה לומר הש"ג דלא חשיב קבול כה"ג, ודוק:
י"ד) בתוספ' ד"ה הרי הוא כקרקע הקשו לס"ד דלא ידע מהקישא דבש ניער מ"ט לא הקשה הגמרא ולטעמיך כיון דטעמא דר"א היא רק משום דהכוורת מחובר לקרקע אמאי חייב התולש דבש וכי עדיף מרודה פת מהתנור דאינו חייב בשבת אע"ג דהתנור מחובר, והנה הרשב"ם רוצה ליישב זה שכתב בד"ה ואינו מקבלת טומאה דהדבש בטל לגבי כוורת, אמנם התוספ' ס"ל דמ"מ לא עדיף מפת דאינו בטל לגבי תנור, עיין במהרש"א שכתב דמ"מ הדבש לא הוי מחובר טפי לכוורת מהפת לתנור אמנם אחר העיון קצת יש לחלק דבשלמא הפת לא חשוב חיבור לתנור דהא דעתו תיכף לסלקו מן התנור לאחר אפיה שלא ישרף שם משא"כ דבש יוכל להניח בכוורת אפילו זמן רב ובפרט שתי חלות דעתו להניח שם לגמרי כדאיתא פ' המוכר את הספינה (דף פ' ע"א) שפיר חשוב חיבור ובפרט אי ס"ל אין ברירה א"כ כל החלות חשובים חבור משום הני שני חלות, אח"כ ראיתי בירושלמי פ"י מס' שביעית הלכה ג' שכתב בפירוש דדבש לכוורת חשוב חיבור טפי מפת בתנור וז"ל שם דבש גדולי כוורת מת אינו גדולי תנור, ועי"ש בירושלמי שכתב דאם הכוורת מחובר לקרקע גם רבנן מוד' דהוי כקרקע, ועיין ברע"ב מס' שביעית פ"י משנה ז' שכתב ג"כ דבמחובר לקרקע גם רבנן מודי דהוי כמחובר, וראיתי בתוספ' רע"ק שם אות מ"ו שתמה בזה על הרע"ב ולא זכיתי להבין תמיהתו שהרי דברי הרע"ב הן הן ממש דברי הירושלמי ואין כאן תמיה אם נקט דברי ירושלמי דמחובר לרבנן ג"כ הוי כקרקע אמנם מ"מ יש לעיין למסקנת הגמרא דפלוגתא דר"א ורבנן היא רק בדבש וא"כ בכוורת שמחובר לכ"ע הוי כקרקע א"כ מאי פריך הגמרא על הא דאמר מני לא ר"א ולא רבנן אילימא ר"א בכוורת הא כיון דכוורת הו"ל תלוש ולבסוף חברו והו"ל כחקקו ולבסוף קבעו, ועיין בחידושי רמ"ה דיה ואלא ר"א בכוורת שכתב בפירוש דכוורת הו"ל חקקו ולבסוף קבעו וא"כ פריך שפיר מני לא ר"א ולא רבנן דכיון דגם לרבנן הו"ל כקרקע ומכ"ש לר"א א"כ הא דקתני חקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה לא ר"א ולא רבנן ופריך שפיר המקשן מני לא ר״א ולא רבנן וא"כ מאי קאמר אילימא ר"א דכוורת, ובאמת י"ל דזהו היה תמיהת הגאון בתוספ' רע"ק על הרע"ב שכתב דמחובר בטיט לכ"ע מודים דהוי כקרקע דהרי מהך סוגיא לא משמע הכי, אמנם מ"מ לא על הרע"ב היה צריך להקשות כיון דהירושלמי קאמר הכי בפירוש כמ"ש הרע"ב דמחובר בטיט גם לרבנן הוי כקרקע, וצ"ל דסוגיא דהכא פליג בזה על הירושלמי וא"כ לרבנן גם מחובר בטיט הוי כתלוש וא"כ שפיר אתיא הברייתא דחקקו ולסוף קבעו פוסל המקוה כרבנן ופריך שפיר מה קאמר מני לא ר"א ולא רבנן הא שפיר כרבנן אתיא דכוורת הו"ל כתלוש משום דהוי כחקקו ולסוף קבעו, ודוק:
ט״ו) בתוספ' ד"ה אילימא ר"א דבית הקשו על הרשב"ם שכתב דכרבנן דבית שפיר אתיא דמחלקי בין חקקו ולסוף קבעו לקבעו ולבסוף חקקו לענין מכתשת דזהו דוחק דכרבנן נמי לא אתיא והא דמכר מכתשת החקיקה היינו כשחקק בסלע היוצא מן ההר ובאמת צריך להבין להרשב"ם דכיון דשפיר אתיא כרבנן דמכתשת א"כ מאי פריך הגמרא מני כיון דמצי לאוקמא כרבנן וצ"ל דהרשב"ם ס"ל דהכא גבי מכחשת הלכה כר"א משום דסתם משנה כוותיה אתיא (כמ"ש לעיל באות א') משו"ה פריך שפיר דכר"א דהך משנה לא אתיא דלדידיה גם חקקו ולסוף קבעו ג"כ הוי כמחובר וכרבנן בשאר מקומות ג"כ לא מצינו דס"ל לחלק בין חקקו ולסוף קבעו וקבעו ולסוף חקקו א"כ הך ברייתא כמאן אתיא, כנ"ל בפירוש הרשב"ם, ודוק, והנה הא דלא מחלק הגמרא כאן בין אי הוי קביעות גמור או לא והיה יכול לתרץ דאתיא אפילו כרבנן דדף ושם מטמאים משום דדף בכותל לא הוי קביעות כל כך כמו צנור בקרקע ותא דחקקו ולסוף קבעו פוסל היינו משום דכל שהיה כבר כלי לא מהני אפילו חיבור גמור ול"ל ע"כ דהגמרא ס"ל מדלא מחלק בברייתא דצנור רק בין חקקו ולסוף קבעו לקבעו ולסוף חקקו ולא הזכיר כלל דקבעו ולסוף חקקו נמי פוסל היכא שאינו חיבור גמור וע"כ דאין לחלק בין חבור גמור רק כל שהיא מחובר הוי כקרקע למאן דס"ל הכי, רק אליבא דרב יוסף דרוצה לחלק בין אלטרובל למכתשת יש לחלק באחה אופן היא החיבור, ועיין מ״ש לעיל באות י"ב, אבל בס"ד אינו תלוי כלל באיזה אופן היא מחובר רק בשאובה דרבנן מקילינן היכא שלא היה עליו תורת כלי מעיקרא, ועיין שו"ת אמרי אש סימן פ"ו ובד"ח על מקואות סעיף ל"ו, ודוק:
טז) בתוספ' ד״ה מכלל דשאובה דאוריתא, כבר הבאתי לעיל (באות י') פלוגתת דר"י והרשב"א, דהרשב"א ואינך פוסקים ס"ל כלו שאוב דאוריתא, והר"י ס"ל דכלו שאוב ג"כ מה"ת כשר, ודרשא דמה מעיין ביד"ש אף מקוה בידי שמים הוא אסמכתא, ועיין בר"ן בפ"ב מס' שבועות שהאריך בשיטות אלו, ושם הביא דעת הר"ש לחלק בין אם נשאבו ע"י כלי המקבל טומאה דפסול מה"ת, ואם נשאבו בכלי שאינו מקבל טומאה פסול רק מדרבנן כגון בכלי גללים בכלי אבנים וא"כ אפשר דלדעת הר"ש גם בכלי שמחזיק יותר מארבעים סאה אינו נעשה שאובים מה"ת, ועיין בנוב"י מהדו"ת ליו"ד סי' ק"מ שמחלק ביניהם דכלי עץ הבא במדה אע"ג שאינו מקבל טומאה מ"מ נעשו שאובים מה"ת, אמנם בתוספ' מס' פסחים ק"ט ע"ב ד"ה בים שעשה שלמה משמע דס"ל דשוים הם כלי המחזיק יותר מארבעים סאה לכלי גללים עי"ש היטב. ודעת הראב"ד היא לחלק דאם באו המים ע"י אדם ששאבם אז כלו שאוב פסול מה"ת, אמנם אם באו מעצמם ע"י כלים אינו פסול מה"ת דכל שבאו המים למקוה אפילו דרך כלים כשר מה"ת עיין שטמ"ק מס' ב"ק ס"ז ע"א ד"ה שאני שאובה דרבנן, והנה הא דגזרו בשאובים אי ס"ל כלו שאוב מה"ת כתבו התוספ' כאן וכן במס' פסחים י"ז ע"ב ד"ה אלא דגזרו שאובים אטו שלא יטבול בכלי ממש דלטבול בכלי וודאי אסור מה"ת דמקוה דומיא דמעיין אמר רחמנא שהיא בקרקע, והנה באמת יש לעיין מ"ט הדרשא דמה מעיין בידי שמים ס"ל להר"י דהיא רק אסמכתא בעלמא והדרשה דמה מעיין בקרקע ס"ל מה"ת, ונ"ל עפ"י מ"ש המרדכי פ"ב מס' שבועות וז"ל שם ואומר ר"י דגזרו אטו כלים שאינם מחוברים בקרקע דהנהו וודאי פסולים ומקבלים טומאה מה"ת דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא עכ"ל, כוונתו דע"כ אי אפשר לטבול בכלים שאינם מחוברים בקרקע דהמים עצמן נטמאו וא"כ איך אפשר שיטהרו דבר הנטבל בו. וא"כ הא דצריך להיות טבילה בקרקע דווקא או במחובר לקרקע היא מסברא שלא יטמאו המים ולא יוכל לטהר אח"כ הטובל בו, ועיין שו"ת אמרי אש ליו"ד סימן פ"א, וא"כ צ"ל דמים שאובים ג"כ מכיון שבאים לקרקע נטהרו דאלאו"ה האיך משכחת לה שיהיה כלו שאוב כשר מה"ת הא המים עצמן נטמאו, וע"כ צ"ל דכל מים מכיון שבאים אל הקרקע נטהרו, ועיין רש"י מס' פסחים י"ז ע"ב ד"ה בקרקע משמע ג"כ דעיקר היא שהמקוה עצמו יהיה טהור, וצ"ל דאפילו היו כבר שאובים מ"מ כיון דבמים מהני השקה לטהר אותם, עיין מס' ביצה י"ז ע"ב ברש"י ד"ה ושוין שמשיקין דע"י שנוגעים למקוה זהו טהרתן, ה"נ מכיון שנתחברו לקרקע זהו טהרתן, וכמו שתולי תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא ה"נ מהני במים מה שבאו לקרקע לטהר כמו דמתני השקה למים טמאים וא"כ עיקר הקפידה שהמים שטובלים בהם יהיו טהורים ומשמע מדברי המרדכי הנ"ל דאפילו אם המים באים לכלים המחוברים בקרקע ג"כ נטהרו שהרי מלשונו משמע דעיקר הקפידא היא שהמים צא יהיו טמאים דמשו"ה פסול טבילה בכלים מה"ת וא"כ ע"כ צ"ל דגם בכלים המחוברים לקרקע נטהרו המים, ועיין היטב בדברי חיים על מקואות סעיף ל"ו שהאריך קצת בזה ומרש"י מס' פסחים שהבאתי לעיל ג"כ דהקפידא היא שהמקוה צריך להיות טהור מדהביא שם הפסוק מקוה מים יהיה טהור משמע דהעיקר היא שהמים יהיו טהורים, ועיין ברמב"ן עה"ת (פ' שמיני) פסוק תנור וכירים יותץ משמע ג"כ שמפרש דהמים שבמקוה ע"כ צריך להיות טהורים שלא יקבלו טומאה, וא"כ לפי"ז גם בכלים אם המים מחוברים למעיין שנטהרים בהשקה מהני טבילה וכן משמע קצת מתוספ' מס' פסחים ק"ט ע"ב ד״ה ים דהיו יכולין לטבול בים של שלמה אפילו לא היה ניקב כמוציא רמון רק שיהיה מחובר למעיין כשפיה, וכן כתב הרמב"ן כאן בסוגיא ד"ה צנור דלעניין לטבול בים של שלמה היה סג״א כשפ"ה ג"כ והא דניקבו כמוצא רמון שהמים יבאו בשפע וע"כ משום דמכיון דניקב כשפ"ה נטהרו המים ע"י השקה, ועיין בספר גדולי טהרה בשו"ת סימן ד', ויבואר עוד בס"ד, ועיין בתתס"ו ליו"ד סימן רי"ג ד״ה וראיתי בקדמון אחד ואפשר שכוונתו להמרדכי הנ"ל שהבאתי, ודוק:
יז) לעיל הבאתי דעת הראב"ד דכלו שאוב אינו פוסל מה"ת רק כשנשאבו ע"י אדם אבל ע"י כלים אינו פוסל מה"ת, ועפי"ז א"ש תירוץ הראב"ד שמתרץ לקושיית הרמב"ן שהביא בב"י סימן ר"א שהקשה דהתוספתא דקטילון שמקלח מים ס"ל שאם נקב הכלי בשוליו אפילו כ"ש אינו פוסל המקויה וגבי סגוס שהטבילו במים אם העלהו לגמרי פוסל בג' לוגין ואין לך נקוב בשוליו יותר מסגוס, ומחלק הראב"ד דגבי סגוס משו"ה פוסל ולא מהני מה שניקב בשיליו משום שהמים באים ע"י האדם וא"כ אפילו כלי נקוב בשוליו אם באו המים למקוה ע"י האדם האוחז בו פוסל המקוה ואתי שפיר הראב"ד לשיטתו דעיקר פסול שאובין מה"ת כשבא ע"י אדם, אמנם לע"ד יש לחלק באופן אחר בין כלי הנקוב בשוליו ובין סגוס עפ"י מה שמצינו במס' כלים פ"ד משנה ג' שולי קורפיות אעפ"י שאינם יכולים לישב שלא מסומכים טמאים שלכך נעשו מתחלתן עי"ש, וא"כ הרי מצינו דאע"ג אם אח"כ נשבר שאינו יכולים לישב שלא מסומכים טהורים מ"מ אם מעיקרא לכך נעשו יש לו חשיבות כלי, וא"כ ה"נ י"ל דבשלמא כלי שהיה שלם מתחלה ואח"כ נקב בשוליו אע"ג שעדיין מקבל טומאה עד שינקב כמוציא זית או כמוציא רמון מ"מ נתבטל קצת חשיבות הכלי ממה שהיה מעיקרא ואזל ליה חשיבותו לעניין כמה דברים כגון לעניין גסטרא דבנקב כ"ש נטהר לגמרי ומשו"ה אינו עושה שאובים משא"כ סגוס אע"ג שנקוב בשוליו מ"מ ע"י נקב זה לא נתבטל חשיבותו כלל שהרי כך עשוי מתחלה ונשאר בחשיבותו כמו שהיה משו"ה עושה שאובים אע"ג שנקוב בשוליו, וא"ש זהו החילוק אפילו אם לא נחלק בין באו המים לתוך המקוה ע"י כלי או ע"י אדם דהכל תלוי בחשיבות הכלי ובסגוס לא נתבטל חשיבות הכלי וכמה דאמרינן לעניין מחובר לקרקע שאם היה עליו תורת כלי בתלוש לא נתבטל חשיבותו לגבי קרקע, ודוק:
יח) והנה הא ס"ל לכ"ע דהשאובים נטהרו במקוה של מ' סאה (רק להראב"ד מ"מ פסול מדרבנן כשיש רוב שאובים כמ"ש לעיל באות ג') אמנם נוטפין אינם נטהרין ע"י השקה לזוחלין שיהיו גם הם מיטהרין בזוחלין דהרי נוטפין שרבו על הזוחלין לכ"ע פסולין. והנה כפי הנראה מדברי הטו"ז ס"ק ג' ס"ל דבאמת גם נוטפין ניטהרין ע"י השקה לזוחלין והא דאסור לטבול בנהרות שמא ירבו הנוטפין היא משים בנהרות הם קטפרס ולא מהני החיבור, וכן רמז ע"ז עוד בס"ק י"ט, והגאון בדברי חיים סעיף י' תמה ע"ז וכי כל הנהרות הם קטפרס, והנה בשו"ע סעיף א' כתב בפירוש מעיין שהמשיכו לברכת מים דיש לה דין מעיין לטהר בזחילה ומשמע אפילו כשהברכת מים מרובים ממי המעיין וע"מ מטהר בזוחלין, וקשה דהא אם נוטפין רבו אין מטהר בזוחלין (ולדעת הש"כ ס"ק י"א ס"ל דאפילו ברבו זוחלין על נוטפין אינו מטהר רק במקום שהיה מהלך מתחלתו ורוצה כן לומר אפילו לשיטת הר"ת דס״ל נהרא מכיפיה מברך ולעולם לא משכחת רבוי נוטפין מ"מ אינו מטהר בזוחלין רק במקום שהיה הנהר מהלך מתחלתו וזהו שלא כדברי הרמ"א שכתב דלר"ת מותר לטבול בו בכ"מ, עיין סעיף ב') עכ"פ קשה מהא דמעיין שהמשיכו לברכת מים דמטהר זוחלין והנה הש"כ ס"ק ל"ב תירוץ דהכא מיירי בשלא רבו הנוטפין אמנם קשה דהא משמע אפילו בבריכה מלאה מי גשמים, וראיתי בספר גדולה טהרה ס"ק י"ד שכתב לחלק דדווקא גבי נהר שהנוטפין מהלכין כל משך הילוך הנהר נתבטל ממנו שם מעיין משא"כ הכא גבי מעיין במקום עיקר הזחילה אין שם נוטפין עי"ש, אמנם זהו ג"כ דוחק דמה בכך שבעיקר הזחילה ליכא נוטפין מ״מ הרי היא טובל עצמי בבריכה אע"ג שזוחל לחוץ וא"כ איך מטהרין בזוחלין כיון שרבו הנוטפין, ובפרט במקום שלא היה זוחל מתחלה, ולע"ד נראה לי לתרץ עיקר הקושיא שלא יקשה דמעיין שהמשיכו לברכת מים מטהר בזוחלין כל זמן שלא הפסיק ראש הקלות ובנהר לא מהני ומה שהנוטפין מחוברים לזוחלין די"ל דהשקה אינו מועיל רק להעלות מדריגה אחת ממה שהיה מעיקרא כמו שאובין שנפלו למקוה של ארבעים סאה דע"י חבורן נטהרו ונעשו כשרים, והנה בנהר שהנוטפים אם לא היו נתערבו עם הנהר הזוחל לא היה עדיין עליהם שום שם מקוה כשר כל זמן שאינם במקום אשבורן ועכשיו ע"י חבורם אל זחילת הנהר רוצה אתה להעלותן בשתי מדריגות שיטהרו בזחילה ג"כ זה אי אפשר דהשקה אינו מועיל רק על מדריגה אחת משא"כ כאן במעיין שהמשיכו לבריכה, שהבריכה גם לולא השקה למעיין כבר היה מקוה כשר לטהר באשבורן ועכשיו ע"י השקתו למעיין אנו רוצים להעלותו מדריגה אחת שיטהר גם בזחילה ומדריגה אחת שפיר מהני ע"י השקה, [וא"כ מתורץ שפיר קושיית התה"ד שהביא הטו"ז בס"ק ג' מ"ט לא נטהרו הנוטפין שבנהר ע"י השקה עם הזוחלין ולהנ"ל א"ש דהשקה אינו מועיל להעלות שני מדריגות שלא היה עליו עוד שם מקוה כשר, ודוק]:
י״ט) ואם כנים דברינו אלו לחלק בזה, מה נמלצו מאוד להבין דברי הרמ"א בסעיף י"א גבי מים שאובים שהמשיכו עליו מי מעיין דכתב הרמ"א שאין מטהרין אלא באשבורן, ועיין טו"ז ס"ק כ"ב שעמד בזה, ורוצה לומר דכאן מיירי שהמעיין היה עומד בלא זחילה דהיינו שלא היה מעיין מושך ובסעיף יו"ד דמטהר בזוחלין מיירי במעיין מושך מ"מ כפי הנראה מלשון הרמ"א נראה דאינו מחלק בכך רק בין אם הבריכה היה מלא מי גשמים דהיינו מים כשרים בין אם היה מלא רק שאובים, אמנם לדברינו א"ש דאנן אמרינן דע"י השקה אינו מועיל רק להעלות מדריגה אחת ממה שהיה מעיקרא וא"כ א"ש דכאן בסעיף י"א שהיה מים שאובים וא"כ בלא השקת מעיין היה פסול לגמרי ועכשיו ע"י השקת המעיין רוצה אתה להכשיר אפילו בזחילה זה א' אפשר להעלות ע"י השקה לשתי מדריגות יותר משא"כ בסעיף י' שבלא השקת המעיין היה ג"כ מקוה כשר והשקה אינו מועיל לנו רק על מדריגה אחת שיטהר אפילו בזחילה זה שפיר אפשר ע"י השקה, והנה ראיתי בספר גדולי טהרה ס"ק י"ד שכתב בהא דחזר והמשיכו בסעיף י' דהיינו שהמשיך אותו גם מצד האחרת של הבריכה שהמעיין מושך משני צדדין חזר לדין המעיין, והנה בלאו"ה הא דאמרינן מעיין שהמשיכו לבריכה יש לה דין מעיין דהיינו שמטהר בזוחלין ע"כ מיירי שנמשך לחוץ ג"כ דאי הי' נשארו המים בבריכה א"כ הו"ל אשבורן ופשיטא דכשר (הגם שיש לומר דמיירו שהבריכה היה לה סדק דלולא המשכת המעיין היה פסול מטעם זוחלין כמ"ש בסעיף כ' וא"כ ע"י השקת המעיין כשר אפילו היה לה סדק) מ"מ חזר והמשיכו משמע שרק מה שהפסיק ראש הקלוח חזר והמשיך הקילוח לתוך הבריכה ולא דוקא שמושך גם מצר אחר ומ"מ כשר בזחילה כמ"ש כיון שא"צ ע"י השקה רק להעלותו מדריגה אחת כיון שמעיקרא ג"כ היה מקוה כשר ע"י אשבורן עכ"פ ולא דמי לסעיף י"א שהיו רק שאובים כמ"ש, ודוק, ועיין לקמן אות כ"ט מ"ש בזה בס"ד, ועיין עוד לקמן אות ל"ח ואות ל"ט מ"ש בענין אם השקה מועיל להעלות לשני מדריגות, ודוק]:
כ') כבר כתבתי לעיל כמ"פ דהטעם דמהני קביעה בקרקע הוא משום דכל שאינו כלי עדיין ספיר יוכל להתבטל לגבי קרקע משא"כ דבר שהוא כלי אינו בטל לגבי קרקע (עיין לעיל באות ז') ועפ"ז יש להבין סברת הב"י שהביא הש"ך ס"ק כ"ג לחלק דבנקבו קודם שקבעו בקרקע לא בעינן נקב גדול כ"כ וסגיא בכדי טהרתו במוציא זית, רק כשקבעו כשהכלי היה שלם ואח"כ נקבו בעינן נקב גדול כשפ"ה, וראיתי בספר מרכבת המשנה פ"ד הלכות מקואות הלכה ד' סתמה על הב"י בזה, דממנ"פ אי חשבינן ליה אעפ"י שקבעו בקרקע כמו שהיא עדיין תלוש א"כ אמאי לא סניא בנקב כמוציא זית כמו אם נקבו קודם שקבעו ואי חשבינן ליה כמחובר א"כ בלאו"ה שרי לטבול בו (כלומר אפילו בלא שום נקב), אמנם לפי מ"ש א"ש דודאי לאו כל כלי יוכל להתבטל לגבי קרקע רק אם נקבו קודם שקבעו שפיר יוכל להתבטל לגבי קרקע ומשו"ה אפילו לא ניקב רק בכדי טהרתו אמרינן דנתבטל חשיבותו ובטל לגבי קרקע, אמנם אם קבעו שלם דלא נאבד חשיבותו אמרינן דלא נתבטל לגבי קרקע וממילא שם כלי עליו ואינו כשר רק אם נקב כשפ"ה דהיינו נקב גדול דאז ודאי נתבטל חשיבותו כיון שנקב נקב גדול כל כך, וא"ש דברי הב"י, אמנם מ"ש שם עוד במרכבת המשנה דכל שנקב מותר לטבול בו אפילו לא קבעו כלל רק משו"ה בעינן קבעו דלמא יטבלו בכלי בלא נקב כלל, יש לעיין בו טובא דאפשר כל שאין הכלי מחובר אעפ"י שנקב המים עצמן מקבלי טומאה, וא"כ אין יכול לטבול בו (ועיין מ"ש לעיל באות ט"ז), ובעיקר הדין אי מהני ניקב לאחר שקבעו עיין בספר באר יעקב סימן ר"א, ויבואר עוד בס"ד:
כ"א) בש"ע סעיף ט"ו מקוה שיש בו ארבעים סאה או מעיין כ"ש (עיין בש"ך ס"ק מ') יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים, ועיין בש"ך ס"ק מ"א שהביא דעת רבנו ירוחם דאם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקום חסר שלא היו כלים שיש פוסלין, ועיין בש״ך שם ס"ק קי"ב שכתב ג"כ כה"ג דאפילו אם כבר הושקו המים פ"א ע"י נקב כשפ"ה מ"מ אם נסתם אח"כ הנקב חוזר לפסולו, ועיין בנוב"י מהד"ת סימן קמ"א שתמה ע"ז מהך דסעיף נ"ה גבי ג' מקואות שכיון שג' המקואות נתערבו יחד פ"א כבר הוכשרו ונשארו בכשרותם, ונ"ל דהנה הא ודאי שמ"ש הש"ך כאן ס"ק מ"א בשם רבנו ירוחם דאם הלכו המים למקום חסר אין לטבול בו זהו קאי רק על מעיין כ"ש אבל לא על מקוה שיש בו ארבעים סאה דבמקוה לכ"ע כשר המים אפי' במקום אחר שכן כתב בפירוש אם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין משמע דקאי רק אמעיין כ"ש, והחילוק בזה מבואר דבשלמא במעיין כ"ש שלא היה מעיקרא כשר לטבילת אדם משו"ה לא מהני להכשיר המים שיצאו אח"כ למקום אחר משא"כ במקוה של מ' סאה שהיו כשרים לטבילת אדם ג"כ שפיר מהני להכשיר המים אפילו אם יצאו למקום אחר, וכן משמע זה החילוק בשו"ת בית אפרים ליו"ד סימן נ"ב בד"ה סיומא דפסקא עי"ש היטב, ודו"ק, [ועיין שו"ת כתב סופר ליו"ד סימן צ"ט שכתב ג"כ דדוקא במעיין כ"ש ס"ל דאם הלכו למקום אחר שפסול אבל במקוה שיש בו מ' סאה כשר עי"ש בד"ה לכאורה, ודוק]. – ועוד יש לחלק בין מעיין למקוה מ' סאה דבמעיין כ"ש לא מהני לטהר אם הלכו למקום אחר דדוקא במקום המעיין נטהרו השאובים משא"כ כשהולכים למקום אחר שהמעיין תמיד נשאר במקומו הראשון שהרי אי אפשר לומר שגם המעיין הלך למקום אחר משו"ה לא מהני המעיין שנשאר במקומו לטהר המים שהלכו למקום אחר (רק אי אמרינן דהמים נטהרו בתורת זריעה להמעיין אז נשארו בכשרותם אפילו במקום אחר, ועיין בגידולי טהרה בשו"ת סימן י' אי אמרינן דמתורת זריעה נטהרו המים שהיו במעיין [וכן מבואר בשו"ת הרא"ש כלל ל"א סימן ב' דאי נטהרים מתורת זריעה נשארו בכשרותם לעולם אפילו אחר שנסתם הנקב עי"ש] ועיין בשו"ת בית אפרים ליו"ד סימן נ"ג בד"ה והנה תשובתו בצדו) משא"כ במקוה שיש בו ארבעים סאה אפילו הלכו למקום אחר אי אפשר לומר שהמים שהיו מעיקרא במקוה נשארו במקומם הראשון ושרק המים השאובים הלכו למקום אחר הרי נתערבו שוה בשוה וא"כ כשהלכו למקום אחר הלכו גם המים הכשרים שהיו במקוה מעיקרא משו"ה נשארו בכשרותם לעולם אפילו אם הלכו למקום אחר וא"כ א"ש בס"ק קי"ב מ"ש הש"ך שאם נסתם הנקב לא מהני לטהר דהתם נשאר המים במקומו הראשון רק כל זמן שהנקב היה פתוח היו מחוברים אל המקוה הכשירה משו"ה אמרינן שפיר דמכיון שנסתם אזל ליה החיבור והמים הכשרים נשארו במקומם הראשון והשאובין חוזרים לפסלותם, ודוק היטב החילוק בין מקוה שיש בו ארבעים סאה ושאב לתוכו מים שאובים דשפיר מהני גם אם הלכו למקום אחר או במעיין כ"ש וכן אם היו רק מחוברים כשפ"ה דאז כיון די"ל שהכשרים נשארו במקומם הראשון דלא מהני אם הלכו למקום אחר, ודוק היטב ועיין בשו"ת להגאון בעל טיב גיטין סימן ד']:
כ"ב) ועפי"ז יש לתרץ גם מה שהקשה בנוב"י שם מהך דסעיף ל"ה שהשאוב נשאר בכשרותו לאחר שכבר היו מעורבים פ"א, ולפי הנ"ל לא קשה, דהנה במס' מקואות פרק ששי איתא שם משנה ט' בפירוש דנפרצו זה בתוך זה היינו מלמעלה בראש הכותל הוי חיבור טפי מאם נפרצו באמצע הכותל, עיי"ש בפירוש הרע"ב דמלמעלה הוי חיבור כ"כ דלא בעי אפילו כשפ"ה, וא"כ א"ש דשם בסעיף נ"ה כיון דנפרצו על שפתם דהיינו שהמים יצאו על שפתם ונתערבו מלמעלה ע"י הטובעין שם א״כ הוי חיבור טפי וחזינן כאלו כבר נתערבו הכל כל המים משו"ה מהני להכשיר השאובים אפילו חזרו אח"כ למקומן דאמרינן שכבר נכשרו לגמרי ע"י שהיו מעורבי' היטב כיון שנתערבו על שפתם מלמעלה, משא"כ בס"ק קי"ב מ"ש הש"ך שם דאם נסתם הנקב חוזר לפסולו דקאי על מ"ש המחבר שם סעיף נ"ב שהנקב היה ביניהם רחב כשפ"ה ולא נתערבו מלמעלה דלא הוי חיבור גמור כה"ג שפיר נוכל לומר כיון דלא הוי חיבור גמור כ"כ שאם נסתם הנקב חוזר אח"כ לפסולו כבתחלה, וא"כ יצא לנו הדין שאם היו מעורבין פ"א מלמעלה דאז שפיר נשאר השאוב בכשרותו אפילו אם נפסק החיבור דמעיקרא, ודוק היטב כי מתורץ שפיר בס"ד קושיית הנו"ב שיש לחלק בין אם היו מחוברים מלמעלה, או רק ע"י הנקב שביניהם, ויש לנו ראיה לזה החילוק ממשנה מס' מקואות פרק ו' משנה ט' שיש חילוק בין החיבור שביניהם לחיבור מלמעלה, ודוק היטב, ולענין אם מותר לטבול בכלי שיש בו נקב כשפ"ה ומחובר למעיין או למקוה אפילו נסתם אח"כ עיין בשו"ת בית אפרים סימן נ"ג ועיין ע"ש לעיל אות כ' בשם ספר מרכבת המשנה, ויבואר עוד בס"ד עיין לקמן בחידושי הלכות ליו"ד אות צ"ז] ודוק:
כ"ג) והנה לענין מקוה העיקר שלא יהיה בכלי כדדרשינן מה מעיין בקרקע אף מקוה בקרקע רק מ"מ לא בעינן קרקע דוקא שהרי אפילו לעשות מקוה על הגג ג"כ מותר כמ"ש הרשב"א בשו"ת סימן ת"ת והעיקר שיהיה דרך בנין דדרך בנין נתבטל שם כלי כמה שהביאו ראיה ממשנה דמס' כלים פרק כ' משנה ה' גבי כיפת שקבעו בנדבך קבעו ובנה עליו טהור, ועיין בדברי חמודות על הרא"ש הלכות מקואות ס"ק ה', ובהכי ניחא מ"ט במס' ב״ב בסוגיא דצנור לא הביא הגמ' הלשון אם תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש או כמחובר ובמס' חולין ט"ז הביא הגמ' לענין ע"א ולענין שחיטה ולענין הכשר זרעים אי הוי כתלוש או כמחובר וכאן במס' ב"ב לא הביא הגמ' רק אי הוי כקרקע, והוא משום דלענין ע"א הוי הנ"מ רק אי הוי מחובר או לא דהא אפילו אי הוי כקרקע מ"מ הא דאינו נאסר משום ע"א היא רק אם היא מחובר מעיקרא כמ"ש רש"י שם דומיא דהר דמחובר מעיקרא משמע דאם תלש עפר ועשה הר באמת נאסר משום ע"א ואפשר לומר דרק מחובר מעיקרא לא נאסר דמחובר מעיקרא הוי אינו שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, עיין רש"י מס' חולין שם המשתחוה לבית שלו, וא"כ י"ל דמחובר מעיקרא הוי ג"כ אינו שלו כדכתיב לה' הארץ ומלואה ומשו"ה אינו נאסר משום ע"א משא"כ בתלש עפר ועשה הר שפיר נאסר משום ע"א ועיין בשו"ע יו"ד סימן שס"ד בשם הר' ישעי' דתלוש ולבסוף חברו נאסר משום קבר בנין. ועיין בשו"ת להגאון בעל טיב גיטין סימן ג' שהעיר בזה, וא"ש דבמס' חולין לא הביא כלל הגמ' הלשון בתלוש ולבסוף חברו אי הוי כקרקע דשם אין נ"מ רק לענין מחובר דכל שאינו מחובר נאסר משום ע"א וגם מהני לענין הכשר זרעים ומשו"ה נקט רק אי הו' כתלוש או כמחובר אבל לא נקט אי הוי כקרקע דהא אפילו אי הוי כקרקע מ"מ בקרקע תלוש ג"כ נאסר משום ע"א וגם שם לא תלוי מידי אי הוי ככלי או לא דהא לענין ע"א ולענין הכשר זרעים לא בעינן כלי דוקא דהא אפילו כותל דודאי לא הוי כלי ומ"מ נאסר משום ע"א דאע"ג דלא הוי כלי מ"מ הוי תלוש, וכן לענין הכשר זרעים הן אמת דבכ"מ פ"ה הלכות מעילה הלכה ה' כתב דגבי ע"א הא דנאסר אפילו בית הוא רק משום חומרא דע"א וא"כ משמע לפי"ז דמה"ת גם לענין ע"א הוי כותל בית כמחובר מ"מ כפי הנראה כיון דגם לענין זרעים הו"ל כתלוש משמע דכותל הוי כתלוש לר"פ לכ"ע ולרבא פלוגתא דתנאי משא"כ לענין מקוה הכל תלוי אם הוא כלי דהרי פשיטא שאם חפר מקוה בקרקע אפילו היה כבר תלושה פ"א מ"מ אינו פוסל המקוה, ועיין בדברי חיים להלכות מקואות סעיף ל"ו שהעיר בזה דאין בודקין שיהיה דוקא קרקע בתולה וע"כ משום דגבי מקוה עיקר הקפידא שלא יהיה כלי ומשו"ה נקט רק הלשון אי הוי כקרקע ולאו דוקא קרקע רק שלא יהיה כלי, ומשו"ה כל שאינו כלי מהני לענין מקוה:
ומ"מ יש לי מקום עיון קצת לפי דעת הישועות יעקב בסימן ר"א ס"ק כ"ג שכתב דמשו"ה מתיר הטור ומחבר אפילו לטבול בכלי שקבעו ולבסוף חקקו משום דמבטל ליה אגב קרקע, והרי לענין שחיטה הוי סלוש אפילו בטלו לגבי מחובר דכן דעת הרי"ף והרמב"ם פ"א הלכות שחיטה ובש"ע יו"ד סי' ו' דלענין שחיטה תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש אפילו בטלו (רק דעת הרא"ש דבטלו לא הוי כתלוש. ועיין בשמ"ח סימן ו' סעיף פ') וא"כ כיון דחזינן דבטלו לא מהני להיות כמחובר אפילו לחומרא ואמרינן דשחיטתו כשרה וא"כ אמאי מהני בטלו לקולא לענין מקוה לומר שיהיה כמחובר ולהכשיר המקוה, וצ"ל דאע"ג דלא הוי כמחובר ע"מ לענין מקוה העיקר שלא יהיה לו חשיבות כלי וכל שבטלו אין לו חשיבות כלי עכ"פ, ועיין במס' עירובין ע"ט ע"א שם משמע שיש חילוק בין דבר הראוי להתבטל או אינו ראוי להתבטל דשם מחלק בין עפר לתבן, ועיין בשמ"ח שם משמע ג"כ דיש לחלק בהכי ודוק, העולה מדברינו דלענין מקוה העיקר שלא יהיה כלי ולאו דווקא קרקע ממש (ויהיה א"ש לפי"ז מ"ש לעיל באות כ' דעת המרכבת המשנה דבכלי עצמה כל שנקב היה מותר לטבול בו אפילו לא קבעו רק דגזרינן אטו שיטבול בו אפילו בלא נקב עיי"ש) ולענין ע"א ולהכשיר זרעים לא תלוי כלל בכלי רק שיהיה תלוש ומשו"ה אפילו כותל הוי תלוש לענין ע"א ולענין הכשר זרעים, ודוק היטב:
כ"ד) הבדב״ה בבית ח' שער ב' כתב דרבא רק משו"ה מסופק אי תלוש ולבסוף חברו מהני לשחיטה דהוי כתלוש משום דס"ל כר"א דאמר תברא ופליגי תנאי לענין הכשר זרעים וכיון דאיכא תנא דחשיב ליה כמחובר לענין הכשר זרעים משו"ה היה מסופק אם גם לשחיטה חשוב כמחובר משא"כ אילו הוי ידע הא דרב פפא דלענין זרעים כ"ע ס"ל כתלוש היה פשיטא ליה דגם לשחיטה חשוב תלוש, אמנם הרשב"א שם במשה"ב כתב דשפיר ידע גם הא דר"פ ומ"מ מסופק לענין שחיטה אי הוי כתלוש אפילו אי לענין זרעים ס"ל לכ"ע כתלוש וי"ל הטעם דשחיטה אי ילפינן מויקח המאכלת בעינן דווקא דבר הניקח מיד ליד וכמ"ש הרשב"א לענין גט דמשום דבעינן ונתן בידה לא מהני תלוש ולבסוף חברו לענין גט ואפילו תלוש ולסוף חברו מקרי מחוסר קציצה, ועיין שעה"מ פ"ג הלכות אישות הלכה ג' שהאריך מאוד בענין תלוש ולסוף חברו, והנה הרמב"ם פסק בכל מקום בתלוש ולסוף חברו דהוי כתלוש גבי ע"א פסק פ"ח הלכות עכו"ם דמשתחוה לבית אסרו דהוי כתלוש וכן בטומאת אוכלין פסק פי"ב הלכות טומאת אוכלין הלכה ג' דכותל בנין חשוב תלוש לענין הכשר זרעים וכן לענין שחיטה פסק פ"א הלכות שחיטה הלכה כ' דחשוב תלוש, ועיין מ"ש לעיל באות י"ב בדעת הרמב"ם לענין הכשר זרעים, אמנם פ"ה הלכות מעילה הלכה ה' פסק דאינו מועל רק הקדישו ואח"כ בנאו אבל בנאו ואח"כ הקדישו אינו מועל דהוי כמחובר א"כ חזינן דס"ל דתלוש ולסוף חברו הוי כמחובר מדפסק דאינו מועל, והנה הכ"מ שם תירץ דרק בע"א ס"ל להרמב"ם דהוי כתלוש משום חומרא דע"א (ועיין בתוספ' מס' עירוכין כ"א ע"א ד״ה כי דייר משמע דמדמי הקרש לגמרי לע"א) אמנם דברי הכ״מ בלאו"ה תמוהין דהאיך אפשר לומר דרק משום חומרא דע"א פסק דהוי כתלוש דהרי גם לענין הכשר זרעים פסק דהוי כתלוש ואפילו אי נימא דהתם ג"כ רק משום חומרא דטומאה ס"ל דהוי כתלוש מ"מ אכתי קשה משחיטה דלקולא עסק ג"כ דהוי כתלוש ובפרט לדעת הכ"מ שם הלכות שחיטה אפילו בבטלו ס"ל דהוי כתלוש:
והנה בפ"ו הלכות עירוכין הלכה ל' פסק הרמב"ם דאם המשכיר הקדיש הבית מעל השוכר, וכבר תמה שם הלח"מ והמל"מ, הא לדעת הרמב"ם פ"ה הלכות מעילה ליכא מעילה רק בהקדיש ואח"כ בנאו וא"כ אמאי פסק הכא בהלכות עירוכין דהשוכר מעל, ועיין בשו"ת מוצל מאש סימן מ"ד שכתב דרק איסור מעילה קאמר הרמב"ם. ועיין שעה"מ שם הלכות אישות שהביא כל זה, אמנם השעה"מ כתב לחלק דבמעילה מה ששייך שנוי רשות בזה יש מעילה אפילו במחובר ומשו"ה השוכר כיון שכוונתו שיהיה הבית ברשותו מעל אפילו במחובר, וכשאני לעצמי נ"ל דלא קשה מידי על הרמב"ם פ״ו הלכות עירוכין דהא שפיר מצי מיירי שהמשכיר השכיר הבית קודם שבנאו דהשכירות שפיר חל דלא הוי דבר שלב"ל אם יש לו הכל מוכן עצים ואבנים וגם הקדיש אותו קודם שבנאו ואח"כ בנאו ואמרינן שפיר השוכר מעל, והא דלא נקט הרמב"ם בהלכות עירוכין דמיירי כה"ג שהשכירו והקדישו קודם שבנאו. משום דסמך עצמו על מה שפסק בהלכות מעילה כסוגיא דמס' מעילה כ' ע"א דאינו מועל רק בהקדיש ואח"כ בנאו והתם בהלכות עירוכין לא בא לאשמעינן רק שהמשכיר יוכל להקדישו אע"ג שהיא ברשות השוכר, ועיין תוספ' מס' ב"ב כ"ז ע"ב ד"ה אסור ליכנס בחצר דהו"א שאין יכול להקדישו כיון שהיא ברשות השוכר. וא"כ אין סתירה בדברי הרמב"ם מהלכות עירוכין להלכות מעילה, אמנם הא וודאי קשה מה שהקשה הכ"מ הלכות מעילה שם דכיון דהרמב"ם פסק תלוש ולסוף חברו הוי כתלוש א"כ אפילו בנאו ואח"כ הקדישו אמאי אינו מועל, ול"ל כתירוצו של הכ"מ דרק משום חומרא דע"א הוי כתלוש, שהרי בשחיטה ג"כ פסק דהוי כתלוש אפילו לקולא, ואפילו בבטלו פסק דהוי כתלוש (דוודאי אי הו' ס"ל דהרמב"ם רק בלא בטלו פסק דהוי כתלוש לא היה קשה דשפיר מצינן לומר גבי הקדש אינו מועל בבנאו ואח"כ הקדישו דכל בית מסתמא הוי בטלו ובע"א אסור אע"ג דבטלו משום חומרא דע"א ובשחיטה לא הוי כתלוש רק בלא בטלו כדעת הרא"ש מס' חולין שם, אמנם כפי הנראה גם בבטלו ס"ל דהוי כתלוש לענין שחיטה וכן דעת הרשב"א בתוה"א שם א"כ קשה מתקדש אמאי לא מעל בבנאו ואח"כ הקדישו) ואולי י"ל דדווקא לענין מעילה דילפינן חטא חטא מתרומה בעינן דווקא תלוש גמרי ולא תלוש ולסוף חברו דתלוש ולסוף חברו לא הוי כתלוש לענין דבר שצריך להיות תלוש ממש, ועיין בתומים סימן צ"ה ס"ק נ' שכתב כה"ג, ויש לעיין עוד בזה, ודוק:
כ"ה) והנה אי הוי מצינו לפרש שמ"ש הרמב"ם פ"ו הלכות עירוכין הלכה ל' ואם דר בו השוכר מעל דמ"ש מעל קאי על המשכיר דהיינו שע"י דירת השוכר מעל המשכיר, לא היה קשה מפ"ה מהלכות מעילה דשם ס"ל דאינו מועל רק בהקדישו ואח"כ בנאו דאין מעילה במחובר לקרקע דמה שהמשכיר מועל ע"י שהשוכר דר בו ומשלם לו או מחזיק לו טובה זהו לא נקרא מחובר לקרקע, וכן כתב בספר מרכבת המשנה הלכות עירוכין פ"ו הלכה כ"ט, וז"ל אבל הנאת המשכיר אינו במחובר לקרקע שהרי אין המשכיר נהנה מקרקע עצמה אלא שנהנה מהחזקת טובה שמחזיק לו השוכר, ואין החזקת הטובה הנאה במחובר לקרקע, עכ"ל, עי"ש, מ"מ כפי הנראה מפשטא דלישנא דהרמב"ם משמע דהשוכר מעל ושפיר קשה הא אין מעילה במחובר לקרקע (אם לא נימא כמ"ש לעיל דהכא ג"כ מיירי שהשכירו והקדישו קודם שבנאו) אמנם במרכבת המשנה שם כתב דהא דאין מעילה במחובר לקרקע היינו דווקא בשוגג דילפינן חטא חטא מתרומת משו"ה בעינן בתלוש דווקא משא"כ במזיד דילפינן מלא תוכל לאכול בשעריך וודאי שייך מעילה אפילו במחובר לקרקע והכא מיירי שדר בו במזיד ומעל לענין תשלומי קרן רק מקרבן וחומש פטור דקרבן וחומש אין שייך רק בשוגג רק מ"מ קשה מהלכות מעילה אמאי בעינן דווקא הקדישו ואח"כ בנאו כיון דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש א"כ שייך מעילה אפילו בנאו ואח"כ הקדישו כיון דהוי כתלוש מה"ת, שוב ראיתי שמ"ש לעיל דלענין מעילה אינו מועל רק בתלוש ממש דילפינן חטא חטא מתרומה ובעינן תלוש ממש אע"ג דלכל דבר הוי כתלוש אפילו תלוש ולסוף חברו מה"ת, מ"מ גבי מעילה בעינן תלוש ממש, שכן כתב גם בספר מרכבת המשנה פ"ה הלכות מעילה וז"ל אלא האמת דרבינו פסק כר"ל דחידוש היא במעילה דילפינן חטא חטא מתרומה דאפילו תלוש ולבסוף חברו פטור ממעילה עכ"ל, הרי כמ"ש דרק גבי מעילה לא אמרינן כתלוש דמי, וברוך שכוונתי לדעתו הגדולה, (ועיין בספר לבנון נטוע לידידי הגאון ר' נטע לאנדא נ"י, בסימן ר"א ס"ק כ"ז שהאריך מאוד בהא דתלוש ולסוף חברו), והנה ראיתי שם בד"ה והטור חו"מ שהביא קושיית הפרישה בחו"מ סי' צ"ה מאי פריך הגמרא דברייתא דצנור אתיא דלא כרבנן דדף דס"ל דלא הוי כמחובר בדף שקבעו לכותל דלמא שאני התם גבי דף שלא קבעו בקרקע אלא בכותל משו"ה לא הוי כמחובר משא"כ בצנור שקבעו לקרקע הוי שפיר כמחובר, ולע"ד נראה ליישב דעכ"פ מוכח דהמחבר ס"ל דהמחבר דבר אל דבר לא הוי כמו הדבר שחברו לו דאל"כ אמאי לא הוי הדף כמו הכותל דהא גם רבנן מודי דכותל אינו מקבל טומאה, וע"כ דאינו כדבר שחברה לו, וא"כ ה"נ אין חילוק בין קרקע לכותל ופריך הגמרא שפיר, [ועיין במרכבת המשנה פ"י הלכות שבת הלכה י"ד דמוכיח מדברי הרמב"ם שם דגם לענין שבת פסק הרמב"ם תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש, ויש לעיין פכ"ב מס' כלים משנה ד' גבי כסא שקבעו בעריבה, ועיין בתוס' יו"ט שם, ודוק, ועיין לקמן אות כ"ו]:
והנה לפימ"ש מדלא נקט הסוגיא במס' ב"ב א' הוי כמחובר או כתלוש דגבי מקוה תלוי הכל, רק שלא יהיה כלי ולא במחובר תלו' ואינו ענין לכל הני דאמרינן במס' חולין בתלוש ולסוף חברו אי הוי כתלוש או כמחובר דבכל הני במס' חולין אינו תלוי כלל אי הוי כלי או קרקע רק אי הוי תלוש או מחובר משא"כ לענין מקוה תלוי הכל רק אי הוי כלי או לא וא"כ יהיה ראיה מכאן לשיטות הסוברים דאפילו בכלי נקוב כיון שנתבטל מתורת כלי טובלין בו אע"ג שהיא בתלוש, ועיין בספר גדולי טהרה בשו"ת סימן די, ועיין לעיל באות כ' מה שהבאתי שם בשם ספר מרכבת המשנה פ"ו הלכות מקואות דס"ל ג"כ דבכלי נקוב אפילו לא קבעו מותר לטבול בו מה"ת ומה דמותר קבעו ולסוף חקקו היא רק משום דלאחר שנקבע בקרקע לא יוכל לחול עליו שם תורת כלי, ומשו"ה פריך שפיר הגמ' במס' ב"ק ס"ז ע"א דאי שנוי השם מילתא היא א"כ נעשה כלי אפילו לאחר שקבעו, אמנם לפי האמת לא קשה כל כך דשנוי השם לא חשוב לחודא רק עם יאוש עיין בחו"מ סי' שס"א ומשו"ה לגבי מקוה לא חשיב כלי לאחר שקבעו [שוב ראיתי בספר דברי שאול להגאון רי"ש ז"ל בסי' ר"א סעיף ל"ד שכתב ג"כ כה"ג בכוונת קושיית הגמרא ובמסקנא עי"ש שכתב דרק בגזילה גזה״כ דשה"ש מילתא א"כ גבי מקוה לא נעשה כלי לאחר שקבעו] ובחידושי מהרש"א מס' ב"ק שם הא לאו הכי עמד בזה מאי פריך מצנור דהתם הוי שנוי השם גרידא בלא יאוש וצ"ל דרק בס"ד היה ס"ל הכי דלפסול המקום סגיא אפילו בשנוי השם לחודא. אמנם לפי האמת לא חשוב שנוי השם כל כך שיהיה עי"ז כלי לאחר שקבעו בקרקע וכמ"ש לעיל באות כ"ג דאפילו לשיטות הסוברים דבטלו לא מהני לעשות תלוש ולסוף חברו כמחובר והרא"ש שכתב במס' חולין שם דבבטלו יש להחמיר שיהיה כמחובר ג"כ רק מצד חומרא אמר כן ולענין מקוה אמרינן דמשו"ה מהני קבעו ולסוף חקקו משום דבטלו, עיין בישועות יעקב ביו"ד סימן ר"א ס"ק כ"ג, וצ"ל דבטלו לא מהני וודאי לעשותו כמחובר, אמנם לבטל חשיבות הכלי מהני בבטלו וכמ"ש לעיל, ודוק: