פרי השדה חלק ד· רבי אליעזר חיים דייטש
שאלות ותשובות פרי השדה חלק רביעי
סימן א
בחדש אדר, שלמא אשדר, לבקודש נאדר, פרי עץ הדר, כבוד אהו' ידינ"פ הרב הגאון הצדיק המפורסם וכו' מו"ה מנחם הכהן שטיינער נ"י אבדק"ק איללאק יע"א.
ענות צדקו תרבני להתיעץ עמי ע"ד המכונה (מאשין) של מצה שלפעמים בתחממים הוואלצי"ן ועי"ז גם העיסה נתחממת קצת רק לא ניכר בעיסה שום שנוי מראה איזה הכספת פנים, מהו דינים של מצות אלו ? ועיניו שפיר חזו בדברי השו"ע או"ח סימן תנ"ט ובמג"א שם ס"ק ט"ו בדעת הב"ח דאם עבר ולח תחת השמש או סמוך לפי התנור דאסור, אמנם המג"א שם כתב דדוקא כשהוחמה העיסה וכן בש"ע להגאון התניא סעיף ח' דדוקא כשהוחמה אסורה אפילו לדעת הב"ח ומציין בסימן תנ"ה בהג"ה סעיף א' וכוונתו דכמו שפסק הרמ"א שם גב' מים שלנו דאם לא הכניסה בהשכמה דאינו אסור רק אם הוחמו המים ה"נ אפי' לש סמוך לפי התנור אין לאסור רק אם החמו העיסה, והנה לכאור' יש לעיין כיון דהכל תלוי בהחמו העיסה לאיזה צורך הביא כלל הש"ע והרמ"א באיזה מקום מותר ללוש ומה נ"מ באיזה מקום לש כיון שהכל תלוי בהחמו העיסה דבלא הוחמה אפילו סמוך לפי התנור מותר וע"כ צ"ל דמדינא אינו אסור רק כשהכסיפו פנים עכ"פ רק אם החמו חיישינן שמא ברגע אחת יכסיפו פנים ולאו אדעתיה בזה אמרינן דאם לש סמוך לתנור או נגד השמש כיון שהחמו חיישינן דבמעט רגע יבא לידי הכספת פנים. ולא כל המקומות שוין לאסור בהחמו, וכה"ג כתב הפרמ"ג סימן תנ"ט באשל אברהם ס"ק ט"ז לענין שלא ללוש בפושרין דדווקא פושרין שהוחמו בחמה או מחמת האור הא עמדו בבית לא הוי חמץ.
ומעתה נחזי אנן באלו הוואלצין אם נוכל לדמות לחום תנור וודאי אסור כל שהוחמה העיסה אבל באמת נראה דחום הוואלצין אם אינם רותחין ממש אינו דומה לתולדות האור כלל והרי רואין שאין בו כח לחמם העיסה רק בחימום קצת וא"כ חימום כה"ג כל שלא נוכל לדמות לחימום האור לא יוכל להחמיץ העיסה אפילו אם נתחמם קצת דחימום בעיסה מזיק רק אם הוא חימום גדול כמו פי תנור או תחת השמש, וזהו מוכח מדהביאו המחבר והרמ"א חילוקי דינים באיזה מקום מותר ללוש ובאיזה מקום אסור ואי הוי ס"ל דכל חימום העיסה אסור היה לו לומר רק דאם הוחמה העיסה אסורה אלא וודאי דבאמת אין לאסור העיסה רק בהכספת פנים ובהוחמה גרידא בלי שום שנוי אין לאסור רק כשחימום העיסה ע"י דברים אלו שהם כמו חום האור כגון נגד השמש חיישינן כיון שהוחמה העיסה שבמעט רגע יבא לידו הכספת פנים ג"כ ולא יהיה ניכר היטב משו"ה אוסר המג"א בשם הב"ח בלש סמוך לפי התנור והותם ג"כ ולדעת המחבר מותר אפילו סמוך לתנור ומשמע אפילו בהוחמה העיסה ג"כ מותר לדעת המחבר שם סעיף ה' דאם המחבר מתיר רק בלא הוחמה א"כ ליכא פלוגתא בין המחבר והב"ח ומדברי המג"א נראה בפירוש דפליגי וא"כ אע"ג שאנו מתירין כדעת המג"א בשם הב"ח לאסור בסמוך לפי התנור והוחמה העיסה די לאסור דווקא בחום ממש אבל כמו בנ"ד שהעיסה רק הוחמה קצת והוואלצען ג"כ אינם רותחין אין לאסור והרי אפילו כשמעריכין המצות שלא ע"י מאשין רק בכלי עריכה שקורין וואלגר האלץ ג"כ לפעמים נתחמם העיסה קצת ואם נאסור כה"ג כמעט לא יהיה שכיח מצה כשרה ח"ו ולא נתנה תורה למלאכי השרת אלא וודאי כיון שאין רואין בעיסה שום שנוי ושום הכספת פנים אין לאסור בחימום קצת רק בחימום ע"י שמש או פי תנור אסור לדעת הב"ח ולדעת המחבר כה"ג ג"כ מותר אפילו בחימום. ועכ"פ לדידן ג"כ אין לאסור בחימום קצת שלא נגד השמש ושלא מחמת האור כחימום סמוך לפי תנור מ"מ אם הוואלצען הם רותחים ממש והעיסה נתחמם חימום גמור וודאי אין להתיר, והנה בספר שדי חמד מערכת חמץ סימן י"ג סעיף י"ב הביא דעת הרבה פוסקים אחרונים לאסור לגמרי לעשות מצות ע"י מאשין ודעת הרבה פוסקים להתיר אבל בסוף הביא בשם הגאון ר' צבי ארנשטיין ז"ל אב"ד דק"ק לעמבערג ששם היו ג"כ אופין ע"י מאשין רק שכתב שהכל לפי ראוה עיני הדיין, וגם פה בקהלתי עיני ראו כי אין חשש לאפות על המאשין מאחר שא״צ לשהות כלל משעת לישה עד גמר אפייה ולא מזדמן כלל שהבצק ישהה שיעור חימוץ הגם שבמקום חם ממהר להחמיץ, אמנם בעירינו עומדת המאשין במקום קר ממש, מ"מ המצות שאני אוכל אינם נאפים ע"י מאשין משום שאני חש לדברי מו"ר הגאון ר' יודא אסאד ז"ל ארח סימן קנ"ז שהמצות צריכים להיות עגולות דווקא וזה אי אפסר ע"י מאשין, אבל מה שצריך לאפות לכל העולם יצטרכו לשהות הרבה אם לא יאפו ע"י מאשין ובקל יותר לבא לידי חימוץ ודאי טיב יותר לאפות ע"י מאשין רק שיראו שהיואלצען והעיסה לא יהיו חמים מאוד, וכבר הוכחנו בס"ד דבחימום קצת אין לאסור אם אין ניכר בעיסה שום שנוי מראה, כנ"ל ברור להלכה בס"ד אם כה"ג ני' ג"כ יסכים עמדי. והנני דו"ש באהבה רבה פק"ק באניהאד אור ליום ו' עש"ק לסדר ככל אשר אני מראה אותך חמשה ימים בחודש אדר שנת תער"ב לפ"ק אליעזר דייטש.
סימן ב
שלומים מרובים, כטל וכרביבים, לכבוד הרבני המופלג בתוי"ש עמק החרוץ כהן שדעתו יפה וכו' מו"ה עוזר פריעד נ"י (בן יקיר לידינ"פ הגאון אבדק"ק אויוואראש יע"א) בעיר מונקאטש יצ"ו.
עתה באתי ע"ד השאלה מי שנזהר בטבילת עזרא (דאע"ג דבטלו לטבילה זו מ"מ לא ע"י ב"ד נתבטל דהא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו, רק מאליו נתבטל כמ"ש הכ"מ סוף פ"ד מהלכות ק"ש, ועיין פרמ"ג או"ח ריש סימן פ"ח באשל אברהם שם דהמחמיר תע"ב,) וצריך לצאת לדרך דמצוה לפקוד אשתו [כמ"ש באו"ח ריש סימן ר"מ, וביו"ד סימן קפ"ד סעיף י"ד, ועי"ש בפתחי תשובה] ולאשר צריך לשום לדרך פעמיו בעוד לילה ולא יוכל לילך לטבול, אם ידחה מצוות טבילה נגד מצוות עונה, או דמצוות עונה נדחה נגד מצוות טבילה הייינו מה דשויה עליו כמצוה לקיים תקנת עזרא ? כך היא תוכן שאלתו:
והנה לכאורה היה מקום לומר דהא פשיטא דאפילו אלו שקבלו עליהם תקנת עזרא מ"מ במקום אונס לא קבלו עליהם וא"כ כיון שמצוות פקידת אשתו סמוך לדרך היה חל עליו קודם חיוב טבילה א"כ יקיים קודם מצוות עונה שבאה לידו ואח"כ אם יהיה אנוס ולא יוכל לטבול הרי הוא אנוס בדבר וליכא חיוב עליו ויהיה דומה זה הדבר למ"ש הר"ן במס' שבת קל"ד בסם הרמב"ן היכא דנשפכו החמין דמותר למולו בשבת אע"ג שיצטרך אח"כ לחלל שבת משום סכנה מ"מ אין למצוה אלא מקומה ושעתה ויעשה המצוה קודם ואע"ג שיצטרך אח"כ לחלל שבת מ"מ פקוח נפש היא דדחי ליה ולא מכשירי מילה והבאתי דבריו בכמה מקומות בספרי, (ועיין תבואות השדה ח"ג בסוגיא דארבעה עשר שחל בשבת אות ב' ואות ג') והנה דכוותיה שצריך לקיים מצוות עונה המוטלת עליו קודם חיוב טבילה ואח"כ כשיהיה אנוס מלטבול כה"ג וודאי לא קבלו עליהו [יעיין שו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' ח"א סימן קכ"ג שכתב דטבילת עזרא למי שמקבל עליו ה' כתובה כמו תפלת ערבית רשות ומ"מ שויה רבנן חובה עי"ש] כן היה נראה לכאורה, אמנם אחר העיון קצת יש לחלק דלא דמי להא דהר"נ דהתם כיון דמצוות מילה רמיא עליו בע"כ אין לדחותה משום שלא יצטרך אח"כ להחם חמין משא"כ הכא במצוות עונה אם היא מוחלת לו ליכא עליו מצוה כדאיתא במג"א סימן ר"מ ס"ק כ"ט ודמיא להא דאמרינן מס' כתובות ל"ט ע"א הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כללא וכיון דאפשר לבטל כל המצוה ע"י שתמחול לו שפיר יל' כה"ג שלא יצטרך לבטל תקנת עזרא דהוא ראוי ונכון למי שנוהג כן מוטב שישתדל שתמחול לו שלא לבטל תקנת עזרא, ובאמת נראה דפקידה סמוך ליציאת הדרך אין חיוב כל כך הגם דבמס' יבמות ס"ב ע"א נקט הגמרא ״חייב״ אדם לפקוד אשתו וכו' מ"מ בש"ע או"ח סימן ר"מ לא נקט לשון ״חייב״ רק שצריך עי"ש, וע"כ דס"ל אע"ג דקתני חייב מ"מ אינו חיוב גמור וכה"ג מצינו במ"ש חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום עיין שדי חמד בכללים מערכת ח' כלל ל״ד, ודוק, כן י"ל ע"ד הפלפול קצת, אמנם להלכה ולמעשה נ"ל עפ"י מ"ש המג"א ריש סימן ר"מ דשאלו לר"י אם יפטור מן העונה משום שהוא זמן קור (כלומר ולא יכול לטבול) וכתב שם מ"מ טוב לקיימה והעידו עליו שהוא לא היה מקיים מצוות עונה בימים הנ"ל ומשמע בין בימי עיבור ויניקה בין בימי הקור (אמנם כפי הנראה מספר הכוונות שגם בימי עיבור וינוקה יש מצוות זיוג משום זיוג העליון לצורך קיום העולם ע"כ מ"ש במג"א דהאר"י לא היה מקיים מצוות עונה בימים הנ"ל היינו בימי הקור) והנה לכאורה יש לדקדק בדברי המג"א אלו דהוי כמו מעשה לסתור דמעיקרא הביא מ"מ טוב לקיימה והיינו ע"כ אפילו אם לא יוכל לטבול וצ"ל משום דהוי כמו אנוס בדבר ופטור ואח"כ הביא שהאר"י לא היה מקיים מצוות עונה בימים האלו, וע"כ צ"ל דענין זה תלוי בכל אדם לפי מה שהוא דוודאי יש אנשים שאם ימנעו מלקיים מצוות עונה יתגבר עליהם היצה"ר ויבאו לידי הרהורים ר"ל ונמצא יצא שכרו בהפסדו וודאי טוב יותר לקיים עונה אע"ג שלא יוכל לטבול אח"כ מפני הקור או שאר אונס משא"כ האר"י לגודל קדושתו שהיה מופשט מכל ענייני גשמיות ועיר וקדיש נחית מן שמיא הי' יכול לבטל מצות עונה כשהיה קשה לו לטבול מחמת הקור, וכה"ג ראיתי בספר חי' אדם כלל ק"ל סעיף כ"ב לענין מה שנוהגים פרישות בליל פסח שמי שירא שיצרו יתגבר עליו אין לו למנוע עונה רק בימים האסורים מדינא וא"כ הה"ד למנוע עונה מחמת שלא יוכל לטבול ג"כ תלוי בזה אם יודע שלא יבא עי"ז לידי הרהורים דאל"כ יצא שכרו בהפסדו ח״ו ועיין ברמ"א יו"ד סימן קפ"ד סעיף יו"ד שכתב גבי סמוך לווסתה המחמיר שלא לפקדה רק בדברי רצוי תע"ב עי"ש נ"ל ג"כ בדברי רצוי בעלמא שרי משא"כ בחיבוק ונישוק כיון שיש אנשים שעי"ז מתגרי בנפשיהו היצה"ר וודאי אסיר, ע"כ סיומא דמילתא בנ"ד נ"ל דאע"ג דענין טבילה הוא דבר גדול והוא יסוד הקדושה והטהרה וישראל קדושים הם והרבה נוהגים בטבילה זו [ואפשר שבזמה"ז דשכיחי מקואות יותר ממה שהיה בימים הקודמים הוא יותר חובה דלא שייך כ"כ לומר מ"ש הכ"מ סוף פ"ד הלכות ק"ש שאי אפשר לעמוד בתקנה זו שהרי אפשר ואפשר, ואשרי מי שנזהר בזה] וא"כ אם יודע באמת שאשתו תתרצה ותתפייס לזה שלא רק מחמת בושה תאמר לו שהיא מוחלת לו וגם כבר קיים מצות פ"ו (דאם לא קיים עדיין מצות פ"ו לא מהני מחילה ועיין פרמ"ג או"ח ריש סימן ר"ם ובפרט אם היא בלילה שדרך האשה להתעבר) אם ליכא כל הני כה"ג וודאי יותר טוב לפייס אשתו שתמחול לו שלא יצטרך להיות בלא טבילה, אבל מי שאינו בטוח בנפשו שלא יבא עי"ז לידי הרהורים טוב יותר לקיים מצוות עונה כיון שיש לנו ג"כ סברא דאין למצוה אלא מקומה ושעתה אע"ג שיהיה אנוס מלטבול אח"כ והכל לפי מה שהוא אדם כנ"ל בס"ד. והנני דו"ש פק"ק באניהאד אור ליום ה' י"ב כסליו עת"ר לפ"ק.
אליעזר דייטש
סימן ג
שוכ"ט לכבוד אהובי הרב המאוה"ג חריף ובקי חיציו שנונים וכו' כש"ת מו"ה אברהם אלעזר ווייס נ"י האב"ד בק"ק יאנאשהאו יע"א.
מכתבו הגיעני וע"ד ישראל אשר מכר פרה מעוברת שלו לגוי להפקיעה מקדושת בכורה אמנם לא מכר רק בקנין כסף ולא היה קנין משיכה כי ישראל המוכר לא ידע שצריך גם משיכה והנה עיניו שפיר חזו בש"ע יו"ד סימן ש"כ סעיף ו' דבעינן כסף ומשיכה ובש"ך ובט"ז שם ובפרט כפי הנראה מדברי הט"ז שם דהעיקר כר"ת דישראל בכסף ונכרי במשיכה וא"כ הו"ל ספק בכור עכ"פ, רק מקום ספיקו בנ"ד היא לפי שהגוי שלקח את הפרה הוא הרועה והיה מוציא הפרה בכל יום לרעות בשדה א"כ עשה משיכה ג"כ ואע"ג שלא היה דעתו לקנות במשיכה זו וגם הישראל לא היה בדעתו להקנות לו בהך משיכה שהרי היה סבור שכבר קנה ע"י כסף לחודא ג"כ מ"מ אם לא יהיה איזה סניף מה שעשה משיכה אפי' בלא כוונת קניין מצד הקונה והמקנה להתיר עכ"פ להטיל מום בבכור הזה ע"י גוי קטן, כך הוא תוכן שאלתו. ונחזי מה דקמן בס"ד, הנה זהו וודאי הלכה פסיקה דכל שלא מכר רק בקניין אחד מאלו השני קניינים דהיינו כסף או משיכה הוי ספק בכור עכ"פ ולא מצרפינן לס״ס שיטת הרמב"ם דס"ל דגוי קונה בין בכסף בין במשיכה וכבר עמד בזה בספר שדי חמד מערכ' בכור סימן ג' סק"ח בשם הרי"ט אלגאזי, ובמקו"א כתבתי בזה הטעם דלא מהני ס"ס משים דמוקמי' הפרה בחזקת בעלים הראשונים והו"ל ס״ס במקום חזקה, ואע"ג דלכאו' י"ל ג"כ דאיכא להבכור חזקת חולין כשהי' במע' אמו, ועי' תוספות בכורות כ' ע"ב ד"ה חלב פוטר שנראה מדבריהם הקדוש' שמסופקי' בזה אי חשבי' לחזקה חזקת חולין שהי' במעי אמו, ובספרי תבואות השדה חלק א' שער החזקות שער ה' אות ו' הארכתי בכוונת התוספ' בס"ד במה נסתפק אם חזקת חולין ממעי אמו הוה חזקה או לא עי"ש באריכות, עכ"פ הא וודאי דחזקת מרא קמא של הבעלים הראשונים עדיפא מחזקת חולין במעי אמו וא"כ כל שיש ספק בקניין שפיר מוקמי' להפרה בחזקת בעלים הראשונים מה"ט ס"ל לכל הפוסקים דכל שלא הי' רק קניין אחד או כסף או משיכה הו"ל ספק בכור עכ"פ וד"ק היטב.
ב) ומעתה לבא לנ"ד שלאחר קניין כסף היה משיכה ג"כ דהיינו מה שמשכה הרועה בכל יום לרעות בשדה רק שלא היה כוונת קניין לזה לא מצד הגוי הקונה ולא מצד ישראל המקנה הנה כעין שאלה זו ממש איתא ג"כ בחתס״ו יו"ד סימן שי"ח שמכרה לעכו"ם משרת שלי, שהיה מאכילה ומשקה והוי קניין מסירה וג"כ בלא כוונת קניין ומסקנת החתס״ו שם להתיר עכ"פ ע"י הטלת מום ע"י עכו״ם קטן. אמנם שאלה זו היא ג"כ שאלת רבנן קדמאי בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ק״ב באלמנה אחת שמכרה להמשרתת שלה בכסף לחודא ואח"כ הכתה המשרתת הבהמה במקל ורצתה לפניה דהוי משיכה מעלייתא רק ג"כ בלא כוונת קניין לא מצד הקונה ולא מצד המקנה, וכתב שם דלכאורה יש לעיין מה מהני אפילו משיכה הא אין כוונת הגוי לקנות במשיכה כי דבר קשה היא לסמוך על מחשבתו של נכרי, עי"ש שהאריך קצת בזה והניח בצ"ע, והנה מה שהקשה על כל מכירת בכור הא אין דעתו לקנות י"ל דכיון דהישראל עכ"פ מסלק עצמו שהוא בוודאי רוצה למכור כיון שמצוה בזמן הזה להפקיע קדושת בכורה שפיר קנה הגוי ע"י דעת אחרת מקנה אותו, ובשו"ת פרי השדה ח"א בסוף הספר בסוגיא דאגב אות כ"ג הבאתי דברי התוספ' מס' בכורות (דף ח״י ע"ב) דהיכא דגמר ומקנה לא בעינן שיכוין לקנות עי"ש בתוספ' ד"ה אקנויי וא״כ נסתלקה תמיהת הגאון עבודת תגרשיני דאפילו במשיכה ממש אין הגוי מכוון לקנות דזהו אינו דהישראל עכ"פ גמר ומקנה, ויש לעיין בזה בחתס"ו יו"ד סימן ש"י, [ועיין מ"ש בזה לעניין חמץ בסוף ספרי שו"ת פרי השדה בסוגיא דאגב אות כ"ט], עכ"פ לפי דברי התוספ' בבכורות הנ"ל ליכא כאן ריעותא מה שהגוי לא מכוון לקנות רק מה שהישראל ג"כ לא נתכוין להקנות במשיכה כיון שהיה סבור שכבר נגמר קניינו בכסף ודוק היטב, והנה לכאורה היה מקום לצדד להתיר ולומר דהא פשיטא שאם היה הישראל יודע שלא נגמר קניינו בכסף לחידא היה גמר ומקני לו בלב שלם ע"י משיכה והוי כאנן סהדי דגמר ומקני כיון שמצוה להקנות וא"כ כיון דעכ"פ כבר גלה דעת שרצונו להקנות לו הפרה כיון שמצוה לעשות כן כמבואר בסימן ש"כ סעיף ו' א"כ יחול הקניין משיכה מצד אנן סהדי דגמר ומקנה. והנה ראיתי בספר שדי חמד שם אות ל"ז שהביא לחקור אמאי לא מהני אפי' קניין אחד לבד הא הישראל עכ"פ נסתלק עצמו כיון שהיה סבור דסגיא בקניין אחד ויהיה כבהמת הפקר דפטורה מן הבכורה עי"ש, וצ"ל דהפוסקי' לא רצו לסמוך ע"ז דבשלמא גבי חמץ מהני כל גלוי דעת בעלמא דלא ניחא לי' שיהי' ברשותו כיון דבלא"ה אינו ברשותו רק עשאו הכתוב כאלו היא ברשותו משו"ה מהני גלוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה כסברת הד"נ ריש מסכת פסחים משא"כ הכא בבהמה שלא בכרה עדיין הבהמה היא ברשותו ממש וממונו גמור לא מהני להוציא מרשותו כל שלא היה קניין גמור המועיל לכ"ע ובפרט כיון דעיקר קניין היא רק מצד המקנה שהגוי לא נתכוין לקנות כמ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני שם:
ג') והנה בנ"ד עוד יש לעיין דכיון שהגוי הקונה שהיה רועה הבהמה אילו היה רצה להחזיק בה לא היה הי ראל יכיל להוציא ממנו אפילו בדיני ישראל ג"כ שכיון שהיה קנה מספק עכ"פ אין להוציא מרשותו למאן דס"ל דתפיסה מהני ובפרט תפס ברשות וא"כ אי אפילו נימא דקניין מה שקנה רק בדיני עכו"ם לא מהני לעניין בכור, ועיין שו"ת עבודת הגרשוני סי' ק"ב מ"ש בזה, ועיין במג"א סימן תמ"ח ס"ק ד' מ"מ הכא היה יכול לקנות בדיני ישראל ג"כ כיון שהיה תפוס ברשות כשהיה רועה הבהמה והיתה ברשותו אמנם י"ל כיון שלא נתכוין לקנות כמ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני שם ולא מהני הקניין רק מצד הישראל המקנה א"כ לא מהני תפיסתו כלל ויש לפלפל הרבה בזה, והנה אחרי כל הדברים האלו הגם שיש הרבה צדדים להתיר מ"מ לא נוכל לעשות מעשה להקל להתיר זה הבכור שיהיה חולין גמור כיון שהיא ספק איסור כרת משום שחוטי חוץ רק מ"מ להתיר להטיל בו מום ע"י נכרי קטן יש להקל כיון שכן נראה גם מדברי מרן החתס"ו ששם ג"כ היה השאלה כעין נ"ד שהיה חוץ קניין כסף היה קניין מסירה בלא כוונת קניין ממש כמו בנ"ד ובשו"ת עבודת הגר שוני שם הגם שלא התיר לגמרי אבל מ"מ מצדד להתיר וא"כ גם אנו נלך בעקבות הראשונים ויש להתיר שגוי קטן יטיל בו מום (הגם שיש לעיין מהו נקרא גוי קטן כי בגוי לא נעשה גדול מי"ג שנים דלא נאמרו שיעורין לב"נ ועיין תבואות השדה ח"ג בסוגיא דגר קטן אות ח' בד"ה יש בכאן מקום עיון. אמנם העיקר שיהיה נראה כקטן דלא ליתי לאחלופי בישראל) ע"כ סיומא דמילתא בנ"ד דיש להתיר הטלת מום ע"י גוי קטן עפ"י כל הני שיטות הפוסקים ועל כל אלו צדדי היתר שהבאתי בס"ד ופשיטא דאחר שיהיה בו מום צריך ב"ד של שלשה לראות אם הוא מום קבוע כמבואר ביו"ד סימן ש"ט סעיף ב' עי"ש:
והנני דו"ש פק"ק באניהאד ד' שמנה ימים בחדש כסליו תער"ב לפ"ק,
אליעזר דייטש.
סימן ד
רב שלום וברבה לכבוד הרבני המופלג בתוי"ש החו"ב וכו' מו"ה משה אהרן פריעד נ"י, בהגאבד"ק טיסא ליק יצ"ו.
מכתבו הגיענו בפלפלא אריכתא אם שייך בורר בשני מיני פתקאות שנכתב על א' חיי פשיטא ועל א' חיי צ"ל והגבאי צריך כעת רק למין א' מהם, אם יש בזה משום בורר? הנה בשו"ע או"ח סימן שי"ט בכל דיני בורר לא הביא רק במיני אוכלין שאפי' שני מיני אוכלין אע"ג שכל א' ראוי בפני עצמו מ"מ כיון שאינו רוצה לאכול רק מין א' שייך בורר כגון בשני מיני דגים עיי"ש ברמ"א סעיף ג' ובמג"א ס"ק ד' אבל שיהיה שייך בורר גם בשאר מינים כגון חפצים ובגדים לא הביא כלל בש"ע רק בטו"ז שם ס"ק י"ב הביא ראיה מרש"י מס' שבת (דף ע"ד ע"ב) ד"ה שבע חטאות דבורר צרורות הגסות נקרא בורר מזה הוכיח הטו"ז דגם בשני מיני כלים שייך בורר והנה לכאורה קשה אם נימא דגם בשני מיני כלים שייך בורר א"כ למה פסק המחבר בשו"ע סימן ער"ה סעיף י"א והוא מגמ' מס' שבת י"ב ע"א דלהבחין בין בגדו לבגדי אשתו אסור לאור הנר והטעם משום שמא יטה והוא רק גזירה תיפוק ליה דאסור מדינא משום בורר? ופקחתי עיני וראיתי בספר מנחת חינוך במוסך השבת אות זיי"ן במלאכת בורר שהרגיש בזה על דברי הטו"ז, ותירוץ דמיירי שרוצה ללבוש תיכף דבכה"ג ליכא משום בורר משו"ה צריך הטעם לשמא יטה, אמנם לאחר עיון קצת בלאויה לא קשה דהא מצי מיירי מ"ש להבחין בין בגדו לבגדי אשתו דאין מונחים זה אם זה רק כל אחד בפני עצמו ואינו מכיר תיכף איזהו בגדו ואיזה בגדי אשתו דכה"ג אינו אסור רק משום שמא יטה, אבל במונחים יחדיו אסור באמת משום בורר, והנה בשו"ע של הגאון התניא סימן שי"ט סעיף ח', ובס' נזר ישראל סימן ח' סעיף זיי"ן, הביאו ג"כ דעת הט"ז דגם בשני מיני כלים שייך בורר, ועיין פרמ"ג או"ח סימן שי"ט במשבצות ס"ק י"ב משמע ג"כ דס"ל כהטו"ז, והנה במין אחד אם שייך ג"כ בורר דעת הטו"ז שם ס"ק ב' דשייך עיי"ש, ובס' תוספ' שבת שם ס"ק י' חולק על הטו"ז, ועיין פרמ"ג שם במשבצות ס"ק ב' שהביא בשם תה"ד דשני מיני דגים ג"כ לאו בוודאי אסור אלא מספק עי"ש היטב, והנה בכלים במין אחד וודאי יש לצדד להקל, וראיתי בספר קני המנורה הל' שבת סימן שי"ט ס"ק ל' שכתב וז"ל:
עוד כתב הטו"ז דגם בכלים יש משום בורר וכן משמע בירושלמי מיהו בכלים הניכרים בעודן בתערובתן יש להקל דהא פריך שם גבי בני אדם יהי' משום בורר ומשמע דסובר גבי בני אדם וודאי ליכא משום בורר וע"כ הטעם משום דהם נפרדים וניכרים גם בעודן בתערובתן, עכ"ל, עי"ש, וא"כ י"ל אפילו לדעת רש"י דבשאר דברים ג"כ שייך משום בורר שמשם הביא הטו"ז ראיה, היינו דווקא כמו צרורות גסים בחול שמעורבים זה בזה ממש אבל שני פתקאות דאינם מעורבים ממש לכ"ע לא שייך בורר:
ב') והן הלום ראיתי בספר ישועות יעקב או"ח סימן שי"ט ס"ק א' שהקשה דבכל מלאכת בורר הו"ל מלאכה שאצל"ג שמפריד הפסולת שאינו צריך לו וא"כ נילף מכאן דמלאכה שאצל"ג חייב ותירוץ דהחיוב אינו משום הפרשת הפסולת רק משום שמתקן האוכל וא"כ בנ"ד בשני מיני פתקאות שאין האחד נתקן כלל ע"י חבירו ממילא לא שייך בורר, וא"כ העולה מכל האמור בנ"ד ליכא שום איסור בורר, חדא, דהרי צריך לו תיכף, ועוד שהרי אינם מעורבים זה תוך זה ולא דמי לצרורות גסים תוך טחינת העפר ועוד שאין אחד נתקן ע"י חבירו וגם בלא"ה יש פוסקים החולקים על הט"ז וס"ל דבמין אחד לא שייך בורר ומהגם דבש"ע לא הביא כלל שיהיה שייך בורר בשאר חפצים כלל דבכל הסימן שי"ט לא מיירי רק מאוכלים [ועכ"פ קצת ראיה דהש"ע לא ס"ל שיהיה שייך בורר גם בשאר מינים כגון בכלים מדלא הביא לא כאן בסימן שי"ט וגם לא בסימן ער"ה סעיף י"א דמיירי משאר מיני בגדים שיהיה משכחת לה גם צד איסור בורר וא"כ אע"ג דהט"נ ושאר אחרונים ס"ל דבשאר מינים ג"כ שייך בורר וכן בספר חיי אדם הלכות שבת כלל ט"ז סעיף ה' פסק ג"כ דבשאר מינים ג"כ שייך בורר עי"ש מ"מ כיון שהמחבר בש"ע לא קבעו להלכה ואדרבא קצת משמע דלא ס"ל בשאר מינים משום בורר וכאן יש עוד לחלק דלא דמי לצרורות גסות כיון שאותו פתקא שניטל צריך תיכף והנשארים ג"כ יצטרך אח"כ וגם האחרים לא נתקנים ע"י שנוטל אלו הצריכים לו עכשיו כמ"ש בספר ישועות יעקב, ודוק היטב] א"כ ליכא משום חשש איסור בברירת פתקאות זה מזה ובפרט לפימ"ש בספר קני מנורה שניכרים תוך תערובתן ג"כ והגם שהדבר פשוט שמותר הארכתי קצת לבאר איזה דינים בעניין בורר בס"ד:
והנני דו"ש ושלום אביו ידינ"פ הרב הגה"צ נ"י, והנלע"ד כתבתי פק"ק באניהאד ב' ח"י טבת תער"ב לפ"ק אליעזר דייטש
סימן ה
החיים והשלום לכבוד המופלג בתורה החרוץ וכו' מו"ה אליה זינגער נ"י, בק"ק סטוטשין יע"א.
ע"ד השאלה בשנים שנשתדכו זה עם זה והשלישו ג' מאות זהובי' כל אחד ביד שליש שאם אחד יעבור זמן החתונה אשר הגבילו יתן השליש לצד שכנגדו השלש מאות זהובים, וכאשר הגיעו קרוב לזמן החתונה כתב אבי הכלה לאבי החתן שיבא על החתונה לזמן המוגבל, והשיב לו שאי אפשר לבא על זמן ההוא לאשר בנו הצעיר נחלה ונפל למשכב ר"ל, אמנם אחר החקירה והדרישה נודע שהגם שהוא אמת שבנו האחר אחיו של החתן הוא חולה מ"מ אפילו קודם לזה ג"כ לא התחיל להכין עצמו כלל על החתונה, ומובן ממילא שאפילו אם לא היה לו אונס מחמת חולשת בנו ג"כ לא היה בא על החתונה וא"כ אפילו אם נימא דחלה בנו מקרי אונס, כמבואר ביו"ד סימן רל"ב סעיף י"ב לענין נדר דחלה בנו מקרי אונס, מ"מ כיון שכפי המאה לא היה עשה החתונה אפילו בלא אונס א"כ אין האונס פטרו, וכן מבואר בהפלאה מס' כתובות ג' ע"א בתוספ' ד״ה וסברה דאנוס וז"ל:
אבל אם באמת הוא אינו רוצה לבא כלל ואפילו אם לא היה אונס לא היה בא לא מקרי אונס, עכ"ל, עי"ש, וא"כ ה"נ דכוותיה כיון שעוד טרם שחלה בנו לא התחיל להכין עצמו כלל ממילא נראה שלא היה בא כלל אפילו בלא אונס וא"כ אין האונס פטרו, זהו תוכן מכתבו:
הנה מקודם נראה להביא ראיה למ"ש בהפלאה דאין האונס פוטר כל היכא שלא היה עשה הדבר הזה אפילו בלא אונס מדברי הגמ' מס' ב"מ ק"ו ע״א במקבל שדה מחבירו ולא זרעה כלל והיה שנת שדפון דחייב לשלם לבעל השדה דאמר לי' אילו זרעת הוי מקיים בי לא יבושו בעת רעה, ועיין שו"ת שער אפרים סימן קל"ז שכתב מהאי טעמא לחייב מי שנתחייב להעמיד סחורה לחבירו לזמן קבוע ולא הביא לו סחורה ובאותו היום באו גנבים ושודדי לילה והוצרך לברוח מן העיר דלא מצי אמר ליה שהרי אפילו אם הייתי מביא לך הסחורה לא היה לך שום תועלת דהיית מוכרח להניח כל הסחורות בתוך המהפכה דיכול לומר לו אולי היה הקב"ה עושה לו נס, וא"כ בנ"ד ג"כ יכול לומר אם היית מכין עצמך על החתונה היה הקב"ה בעזרך שלא יחלה בנך כדי שתוכל ליסע על החתונה, וא"כ כיון דבשידוכים לא שייך אסמכת', ועיין בחו"מ סימן ר״ז סעיף ט"ז ובפרט כיון שהשלישו המעות לא שייך אסמכתא ומחוייב השליש ליתן הקנס להצד שכנגדו. כך הוא העולה להלכה, אמנם לאשר אב' החתן יוכל לטעון שלא היה דעתו כלל לבטל השידוך ומה שלא הכין עצמו קודם לזה שהיה סבור שיהיה לו עוד זמן להכין עצמו לולא שהיה לו זה הסיבה והאונס חולשת בנו הצעיר, לזאת צריך להושיב ב"ד על זה לברר הדבר שהאמת הוא שאפילו אם לא היה האונס ג"כ לא היה בא עם החתן על החתונה ולאחר בירור הדבר היטב יוכל השליש ליתן הקנס להצד שכנגדו, זאת תורת העולה להלכה ולמעשה כפי שיטות הפוסקים בס"ד:
ב') ואשר העיר במה שכבר האריכו המפורשים בענין אם דרבנן מועיל לדאורייתא ג"כ (ועיין מל"מ פ"ז הלכות תרומות הלכה א' ובשעה"מ פ"ח הלכות לולב), גם אני בעניי הארכתי בזה בכמה מקומות בס"ד גם לענין אם בשל ביו"ט דבר האסור מדרבנן אם חייב משום מבשל, עיין בפרמ"ג בפתיחה להלכות יו"ט פ"א ס"ק י״ט שנסתפק בזה, ולפלא בעיני אמאי לא פשטוה להא ממשנה מפורשת פ"י מס' פרה משנה ג' לענין מי חטאת שצריך להיות במקום טהור דוקא דאמרינן אפילו אם הניחו על כתבי הקדש שאינם טמאים רק מדרבנן מ"מ נפסלו המי חטאת, ועיין ברמב"ם פי"ד הלכות פרה הלכה א' דאע"ג דהשמיט מי חטאת, ועי"ש בכ"מ שעמד בזה, מ"מ כתב בפירוש דאפילו אם הניחו רק על טומאה קלה שהיא מדרבנן ג"כ נטמא האפר שנאמר במקום טהור שלא יהיה ע"ג שום טומאה בעולם עי"ש, (ואפשר דמשו"ה השמיטו כתבי הקדש משום דהא דכתבי הקדש מטמאין הידים הוא משום מעלת כתבי הקדש משו"ה מקרי שפיר מקום טהור) עכ"פ הא ודאי דאפילו אם היה מונח האפר ע"ג טומאה דרבנן ג"כ נטמא האפר, והנה אם היזו עליו מזה האפר לא מהני וצריך להזות עליו מאפר אחר, והנה זה שהזו עליו מאפר שהיה מונח במקום שהיא רק טמא מדרבנן הרי מה"ת הוא טהור אי ס"ל דדרבנן לא מהני לדאורייתא וא"כ האיך יכולין להזות עליו מאפר אחר הא מי שהוא טהור ונפלו עליו מי חטאת נטמא וא"כ האיך יכולים להזות על מי שהוא טהור מה"ת. אלא ודאי צריך לומר דכיון שהתורה אמרה גבי מי חטאת והניח במקום טהור אע"ג דאין המקום ההוא טמא מה"ת רק מדרבנן שוב לא מקרי מקום טהור, וא"כ מי שהיזו עליו מאפר בזה לא מהני ליה ההזאה מה"ת וצריך מה"ת הזאה אחרת כטמא ממש, א"כ מוכח דדרבנן מהני לדאוריית', וצ"ע אם לא הביאו איזה אחרונים להוכיח מזאת המשנה, ואין לי פנאי כעת לחפש. והנני חותם בברכה פק"ק באניהאד יום ה' י"א אדר תער"ב לפ"ק.
אליעזר דייטש.
סימן ו
מגבהי מרומים, רב שלומים לכבוד אהובי ידנ״פ הרב המאוה"ג חו"ב ירא וחרד לדבר ד' בנש"ק וכו' כש"ת מו"ה אשר אנשיל הלוי יוגגרייז כ"י אב"ד דקה״י בעיר דינדיעש יע"א.
יקרתו הגיענו ועל דבר השו"ב אשר יש עליו הרבה ריעותות, על שלשה פשעי ישראל, האחד, שאינו רוצה להראות סכינו לחכם רק פ"א באיזה חדשים. והמרא דאתרא התרה בו שיראה לו סכינו עכ"פ פ"א בשבוע שנית, ששחט בלא תשלומי המס [גאבעללא] ולקח המעות לעצמו ועל זה יש עדים ועוד בה שלשיה כי ב"ב הם קלים וריקים אינם מתנהגים בדרך יר"ש. וכבר ראו עיניו בדברי פוסקים האחרונים אשר דברו בזה, ורוצה לידע דעתי ג"כ ! הנה להביא בזה כל הפוסקים אשר כבר האריכו בזה אין הזמן מספיק מ"מ נציעה איזה דברים השייך לנ"ד ונבא על הסדר:
א') מה שאינו רוצה להראות סכינו על צוי המרא דאתרא, בש"ע יו"ד סימן ח"י סעיף י"ז כתב וז"ל:
הטבח שלא הראה סכינו לחכם מנדין אותו והאידנא נהגו למנות אנשים וכו' ולהם מחלו חכמים כבודם, ולכאורה יל"ד לאיזה צורך הביא המחבר שמי שלא הראה סכינו לחכם מנדין אותו כיון דעכשיו אינו נוהג כלל זה הדין ? ועיין במהר"ם שיק חיו"ד סימן כ"ו שכתב דנפק"מ דבזמה"ז ג"כ אם יש לחכם איזה טעם שלא למחול דמנדין אותו, ואני בעניי הארכתי בתשובה אחת (כעת היא נדפסה בשו"ת פרי השדה ח"ג סימן ט"ז) להוכיח דעיקר התקנה להראות הסכין לחכם היה משום מיגדר מילתא דאיסורא ולא רק משום כבוד החכם, וא"כ כל שהרב רואה שצריך להראות לו סכינו מחוייב השו"ב להראות לו סכינו, ועיין שו"ת דבר אליהו סימן כ"ז שהאריך קצת בזה, וא"כ פשיטא דבזמה"ז ג"כ כל שהשו"ב אינו רוצה לציית למרא דאתרא ודאי רק רעות רוחא הוא דנקט ליה, ויש רגלים לדבר כי כמה שנים שלא הראה שום שאלה על הריאה להרב האב"ד (כפי מ"ש מעכ"ה נ"י במכתבו) וזהו ודאי לא שכיח כלל וכלל שלא יזדמן לפרקים איזה שאלה אשר צריך שאלת חכם, וא"כ הוא גס לבו בהוראה, וממילא איתרע חזקת כשרותו הרבה, וזהו פשוט לכל הפוסקים בס"ד:
ב') במה שיש עדים שלקח מעות הגאבעללא לעצמו וא"כ הוא גנב, ואע"ג שבשו"ע יו"ד סימן ב' סעיף ו' כתב דמומר לאחד משאר עבירות רק להרמב"ם צריך בדיקת סכין ופשיטא דהיכא דצריך בדיקת סכין בכל פעם אי אפשר להיות שוחט הקהלה ועיין ד"ח ח"א יו"ד סימן י"א] וא"כ היה משמע לכאורה דלהחולקים על הרמב"ם ס"ל דמומר לאחד משאר עבירות כשר לשחיטה, מ"מ הרי כמעט כל פוסקים האחרונים ס"ל דשוחט שגונב הגאבעללא אם יש עדים בדבר דשחיטתו אסורה, עיין בספר דעת קדושים סימן ב' סעיף י"ג ובשו"ת דברי חיים ח"א יו"ד סימן א', והנה י"ל הטעם דגניבת הגאבעללא הוי כחשוד לאותו דבר, ועכ"פ יהי' איך שיהיה פשוט הדבר בפי כל הפוסקים אחרונים דשו"ב שחשוד לגנוב הגאבעללא דשחיטתו פסולה, ויען שאין ביהמ"ד בלא חידוש נ"ל בזה דבר חדש די"ל דכה"ג היכא שחשוד לגנוב דבר שהוא מסור בידו בכל פעם כל הפוסקים אפילו החולקים על הרמב"ם מודים בזה דאבד נאמנותו לגמרי כמה שאבאר בס"ד, די"ל דבשלמא סתם חשוד על הגנבה דלא שכיחא ליה כ"כ שיוכל להשתרש בחטא כמה פעמים ס"ל דלא נעשה חשוד על השחיטה משא"כ בשו"ב שגונב הגאבעללא שמסור בידו לגנוב בכל עת שירצה ונשתרש בחטא חמור טפי, ועיין שו"ת פרי השדה ח"ב סימן כ"א שכתבתי דמשו"ה ס"ל להחינוך סימן רנ"ח דבמרמה במדה ומשקל אפילו פחות משו"פ עובר בלאו, ובמנחת חינוך שם תמה על זה, ולדברינו א"ש דכיון לרמות במדה ובמשקל זה יוכל להזדמן לו כמ"פ ביום אחד ושכיחא ליה טובא החמירה התורה ביותר, והרי בדור המבול ג"כ גנבו רק פחות משו"פ ונענשו על הגזל ועיקר חטאם היו שנשתרשו בחטא, ומשו"ה עובר במדה ובמשקל בלאו אפילו בפחות משו"פ, עי"ש שהארכתי, וה"נ השו"ב שרגיל לגנוב הגאבעללא וזה שכיח לו ביותר, ואינו דומה למי שגנב פ"א באקראי בעלמא דכאן נשתרש בחטא יותר דמשו"ה החמירה התורה בטביחה ומכירה ג"כ לשלם ארבעה וחמשה משום שנשתרש בחטא ושנה בחטא (עיין מס' ב"ק דף ס"ח ע"א), משו"ה שפיר ס"ל להפוסקים דשו"ב הרגיל לגנוב הגאבעללא שאבד נאמנותו לגמרי, ועשינו לזה סמוכים בס"ד דלזה כל הפוסקים מודים, ועיין שו"ת ד"ח ח"ב יו"ד סימן י"ט ושם מיירי בגנב באקראי בעלמא והחילוק בין אם רגיל לגנוב או רק באקראי בעלמא נכון וברור ויש לו סמך מדברי הפוסקים בס"ד:
ג') ומה שבני ביתו נוהגים בקלות ראש בפריקת עול יראת שמים, הנה דבר זה תלוי לפי ראות עיני הב"ד אם הוא גרם להם זה, ועל פיו יתנהגו כן, כי לפעמים יוכל להיות שאפילו הוא צדיק גמור ואנשי ביתו הם קלים ופוחזים ולא ניתן לכתוב בזה דבר ברור, עכ"פ אם לפי ראות עיני הב"ד יש רגלים לדבר שהוא מחמת שהיא קל בעניני יר"ש ע"ב גם ב"ב הם קלים ופוחזים ודאי אין מהראוי לאכול משחיטת שו"ב כזה, ובפרט לסמוך על בדיקתו בבדיקת הריאה שצריך להיות יר"ש מרבים כמבואר ביו"ד סימן ל"ט ברמ"א סעיף י"ג, ועיין שו"ת דברי חיים ח"א יו"ד סימן י"א וסימן ט"ז דכיון שיש הרבה דברים שרק משום חומרא אנו מטריפין א"כ מי שהוא קל ואינו יר"ש גמור לא יהיה נזהר ויבא להתיר מה שהוא אסור עפ"י גדולי הפוסקים, ע"כ ודאי יש ליזהר שלא לאכול משחיטת שו"ב כזה, ושלא לסמוך על בדיקתו וכל זהו פשוט, אמנם כל זהו להלכה, אבל למעשה לא אוכל לפסול שום אדם שלא בפניו ושמע בין אחיכם כתיב, ועכ"פ צריך להושיב ב"ד שידונו אותו בפניו וכמו שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, ועיין בזה ברמ"א חו"מ סימן כ"ח סעיף ט"ו, וא"כ מכש"כ לפסול שלא בפניו אין בכחי, וכתבתי רק מה שנוגע להלכה, ולמעשה צריכים להושיב ב"ד על ככה והם ידונו בדבר בפניו אולי יודע להצדיק נפשו בכל הדברים, [וכן כתוב בשו"ת דברי חיים ח"א יו"ד בשו"ת סוף סימן י"א שצריך להושיב ב"ד] ואין להאריך בזה יותר:
והנני דו"ש באהבה פק"ק באניהאד אור ליום ה' לסדר וענתה בי צדקתי ד' ימים בחדש כסליו תער"ג לפ"ק.
אליעזר דייטש.
סימן ז
ישאו הרים שלום וברכה וחיים ארוכים ונעימים, להאדם הגדול בענקים, שמו הולך למרחקים, מפורסם בחבוריו היקרים, הגאון האמיתי סיני ועוקר הרים. עטרת חכמים ונבונים, כקש"ת מו"ה משה נחום ירושלימסקי ני"ו אב"ד דק"ק קיעלץ והגליל במדינת רוסיא יע"א.
נעימות ימינו בקונטרס אשר קרא שמו ״היתר רבנים״ ע"ד ההוא צורבא מרבנן, ושם האיש אלימלך בהר' ישעי' שלמה פיפקע, להצילו מכבלי העיגון אשר נלכד ברשת ההוא אשה עלובתא, ושמה שרה גיטל בת אלישע בן דוד, אשר תיכף אחר חתונתו נודע לו כי יש לה חולי נכפה ר"ל, ובכל זאת מחמת גודל רחמנות דר עמה קרוב לשתי שנים, ואחר כי ראה שאין תרופה למחלתה וגם לא יכול לסבול יותר, היו אצל הרב, ואביה טען כי תמצא עוד רפואה, ויצא הפסק שמחוייבים לשאול את הרופא מומחה הגדול (פרמפעסאר) בעיר קראקא אם יש תקוה, ונמשך הזמן ומתרשלים מליסע אל הרופא, מזה ניכר שכבר נודע להם שאין לה רפואה עפ"י טבע העולם, והב"ד שבעירם אין יכולים להכניס עצמם מחמת שאבי האשה הוא גבר אלם, לזאת רוצים הב"ד שבעירם למסור הדבר לב"ד אחר (ויפה עשו כי כן מבואר ברמ"א חו"מ סימן י"ד וז"ל: עשיר מוחזק לאלם בעירו מוציאין אותו לדון בעיר אחרת עכ"ל, ובשו"ת פרי השדה ח"ג סימן קכ"ו הארכתי בזה בס"ד) ושלחו לו כמה התראות לבא לד"ת והם מסרבים אבי האשה והאשה, לזאת יצא כהדר"ג נ"י לקראת נשקו וגם פה הראה עולם בינתו ורוחב תבונתו פנים בהלכה להתיר לו לישא אחרת כפי מה שהאריך בקונטריסו וכמעט לא הניח מקום להתגדר, וענית צדקו תרבני לשמע בזה דעתי העניה ג"כ, ולאשר אין מסרבין לגדול כמותו ירבה, ובפרט לדבר מצוה רבה כי האיש לא קיים עוד מצות פ"ו וגם להציל אותו מהרהורי עבירה ויפה כתב כהדר"ג נ"י כי יפה עשה רבנו גרשום מאור הגולה מה שלא סגר הדלת אחרי גזירתו להתיר לפרקים לעת הצורך לפי ראות עיני מאה רבנים או ת"ח כדי שעי"ז כל אחד יעיין בשכלו בדבר הלכה שיהיה עי"ז ג"כ התקרבות הגאולה, ע"כ אמרתי לא אמנע גם אנכי ג"כ מלהיות נטפל לעושי מצוה ואדבר ג"כ את אשר עם לבבי ואת אשר הוצאתי מדברי הפוסקים אותו אשמור לדבר בס"ד:
א') הנה בגוף תקנת רגמ"ה יש הרבה פוסקים שלא תקן רק עד כלות אלף החמישי, הגם שמהרש"ל בשו"ת סימן י"ד חולק על זה, מ"מ מצינו להרבה גדולי פוסקים שסמכו על זה לסניף עכ"פ, והנ"מ לענין אם יש להקל כשיש איזה ספק כמ"ש החתס״ו ח"א אה"ע סימן ד', והנה לכאורה הגם שהמהרש"ל בשו"ת שם כתב דאפילו אם נימא דלא תקן רק עד כלות אלף החמישי מ"מ מאן שריה הלא צריך ב"ד אחר גדול בחכמה ובמנין, וכבר האריך בזה כהדר"ג. והנה אם כוונת תקנת רגמ"ה היה משום מילתא דאיסורא שלא יתעוללו הפריצים בבנות ישראל אפילו ב"ד הגדול ג"כ אין יכול לבטל לדעת הרמב"ם פ"ה הלכות ממרים, (ובתבואות השדה חלק ששי בסוגיא דפרתבול הבאתי דברי קדשו והארכתי שם בזה, עי"ש אות ח' ואות ט') אמנם לאשר הרבה גדולי פוסקים השתמשו בזה שלא תקן רק עד כלות אלף החמישי נ"ל בזה כך, דבאמת יש להבין כיון שלכאורה בתוה"ק מצינו מפורש היתר שתי נשים מקרא וכי תהיינה לאיש שתי נשים, ובמס' קידושין ס"ח דרשו מזה דקידושין תופסין בחייבי לאוין, עכ"פ בנשים כשרות ההיתר מפורש בתורה, והאיך גזר ר"ג לאסור מה שמפורש בתורה [ובספרי הקטן חלקת השדה אות ט"ז ואות נ"ז הבאתי כה"ג] והרי ידוע סברת הטו"ז דדבר המפורש בתורה אין כח לחז"ל לאסור, וא"כ האיך אסר רגמ"ה שתי נשים ועיין לקוטי שו"ת חת"ס חלק ששי סימן כ"ב, ובוילקט יוסף חלק א' סימן נ"ח, ק"ג, וסימן ק"ה אות ה'], אמנם י"ל דכיון דלא אסר רק עד זמן קבוע לא הוי בכלל דדבר המפורש בתורה אין כח לחכמים לאסור כיון שלא אסרו לעולם ורגמ"ה ידע ברוח קדשו כי אפילו אחר כלות הזמן אם לא יהיה עוד ביאת משיח יקבלו מעצמן, אח"כ הגזירה ומה שמעצמן מקבלים איזה גזירה לא שייך לומר דמה שמפורש בתורה אין כח לחז"ל לאסור כיון דמעצמן הנהיגו כך. וחילוק זה איתא בספר יד מלאכי בכללי התלמוד סימן רצ"ה, וכתבתי בזה בתבואות השדה ח"א בסוגיא דחדש אות ח"י לפרש כוונת רש"י במסכת קידושין ל"ז ע"ב במ"ש רש"י ערלה הלכתא מדינא הכהנוהי הם עליהם, וא"כ משום שלא רצה רגמ"ה לאסור מה שמפורש בתורה להתיר משו"ה לא תקן מעיקרא רק על זמן קצוב ולאח"כ מסתמא יחזיקו בזה המנהג והתקנה מעצמם עכ"פ כשיהיה צורך השעה להתיר שיהיו יכולים להתיר, וא"כ ממילא לא קשה דצריך ב"ד גדול דזהו אינו כיון דהוא עצמו מעיקרא רק אדעתא דהכי תקן שיהיו יכולים להתיר לצורך שעה כדי שלא לעבור על ד"ת, ועיין בספר שדי חמד בכללים מערכת אות אל"ף אות ק"פ ומשם ואילך מ"ש בענין אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו, עכ"פ יפה כתבו כמעט כל פוסקים אחרונים דבכל כה"ג אנן שלוחותיה דרגמ"ה עבדינן ולא לבטל דבריו ח״ו, וקבעתי בה מסמורות דבודאי מעיקרא ניחא ליה כך כדי שלא יהיה עיקר תקנתו לבטל מ״ש בתירה להתיר, ועכ"פ כיון שלא סגר הדלת לגמרי ובמקום שיש צורך גדול להתיר לא תקן ממילא לא הוי בכלל לאסור מה שמפורש בתורה להתיר והכי ניחא ליה, ובזה אנו עושים כרצונו כיון דהוא עצמו לא בכל מקום אסר, ובשו״ת פרי השדה ח"ב סימן ס"א הארכתי לבאר היטב דברי המהריק״ו סימן קמ"א במ"ש שם צד היתר דאשה שזנתה כמ"פ ולמה נקנו שזנתה הרבה מעמים והיה שם לבאר בס"ד, והעולה מדברינו שהרשות נתונה עכ"פ לעיין אם יש מקום להתיר לישא אחרת או לגרש בע"כ באיזה אופן, ומעתה נבא אל הענין בס"ד:
ב') הנה הדין באשה נכפה היא באה"ע סימן קי"ז סעיף י"א ומקורו משו"ת הרא"ש כלל מ"ב, ובכוונת דברי הרא"ש נחלקו החמ"ח שם ס״ק כ' והב"ש ס"ק כ"ב דהחמ"ח ס"ל דאסור ליתן לה גט בע"כ רק שימנע ממנה שאר כסות ועונה, והב"ש שם כתב דאם מותר לכופה לקבל גט מכש"כ דיכול לזרוק לה הגט, והנה הנוב"י מהד"ת אה"ע סימן ק"ד מפרש כוונה אחרת בדברי הרא"ש דיש שני מיני כפיות, האחד שנותנין לה גט בע"כ ממש אפילו צווחת שאינה רוצה ויש עוד גוונא דכופין כמו שכופין הבעל עד שיאמר רוצה אני, וכוונת הרא"ש גבי נכפה דאין כופין אותה ממש רק כמו כפיית הבעל עד שיאמר רוצה אני ומ"ש שם אח"כ בשם הגאון ר' יצחק ויתן לה גט בע"כ היינו ג"כ רק ע"י כפיה עד שתתרצה לקבל גט עי"ש בנו"ב. ואומר אני הגם שאינו כדאי אפילו לפלפל בדברי הנוב"י ומכש"כ לחלוק עליו ח״ו, מ"מ אפילו אם נפרש בכוונת הרא"ש דיש שני מיני כפיה, מ"מ הא ודאי י"ל דמ"ש כופין אותה לקבל גט היינו שכופין אותה עד שתרצה לקבל הגט והוי ממש כמו כפיית הבעל דבעינן שיאמר רוצה אני דוקא אבל במ"ש אח"כ בשם הגאון ר' יצחק ויתן לה גט בע"כ אינו סובל הלשון שיהיה כוונתו לכוף אותה עד שתאמר רוצה אני, וכמדומה לי שהגאון הנו"ב הרגיש בזה בעצמו, משו"ה כתב שאפילו אם הגאון ר' יצחק נטה לצד הראשון דהיינו כפיה ממש מ"מ הרא"ש עצמו לא החליט להתיר הזריקה עי"ש בד"ה ומ"ש שם בשו"ת הרא"ש, והנה כל זה היא משום שמדברי הרא"ש במ"ש אח"כ ואפילו אם תמצא לומר ששום אדם לא יגרש בע"כ וכו' דמזה נראה שחזר קצת עמ"ש קודם לזה דיוכל לגרש בע"כ, וכן החמ"ח מטעם זה כתב דלא ברירא ליה להרא"ש שיגרש אותה בע"כ עי"ש בחמ"ח, ודו"ק:
ג') וא"כ לפימ"ש הנוב"י בכוונת הרא"ש לא היה תקנה לבעל בנ"ד כיון שאין לב"ד כח עכשיו לכפותה עד שתאמר רוצה אני, ולזרוק לה גט לא התיר הרא"ש לפימ"ש הנו"ב, מ"מ לענ"ד קשה מאוד לפרש בכונת הרא"ש שיאסור לזרוק גט בחולי נכפה ר"ל כיון שהביא שם שני פעמים שהוא סכנה ובמקום סכנה אפילו אם הוא היה רוצה לדור עמו לא היו מניחים אותו דחמירא סכנתא, ולולא דמסתפינא הייתי מפרש כוונה אחרת בדברי הרא"ש במ"ש ואפילו אם תמצא לומר ששום אדם לא יגרש בעכ"ח דאין כוונתו כלל לומר דנכפה אסור לגרש בע"כ רק דקאי על מ״ש קודם לזה כי ראה הדור פרוץ ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט משו"ה השוו כח האשה לכח האיש, והנה לכאורה היה מקום לומר דמי שהוא מוחזק ומפורסם לאיש כשר וירא ד' דאצלו אין חשש שיזלזל באשתו א"כ אם אומר שיש לו טענה שא"א לו לדור עמה לא תקנו נגדו התקנה והרי מצינו גם בדברי חז"ל שלאדם חשוב האמינו יותר מסכת כתובות פ"ה ע"א כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה מרענא שטרא אפומיה, וא"כ מי שהיא מוחזק לאדם נאמן יכול לגרש אשתו בע"כ כל שיודע בעצמו שאינה ראויה לדור עמה משו"ה אמר ואפילו את"ל שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ מ"מ די בזה שלא יהיה כחה יפה מכח האיש וכמו במקום שהדין שכופין האיש להוציא דפשיטא דהעיקר היא שהדבר וטענתה נגדו יהיה מבורר ה"נ אין שום אדם יכול לטעון נגד אשתו שום טענה שיוכל לגרש אותה בע"כ רק אם יוכל לברר שיהיה דבר ברור ולא נפלאת היא בכוונת הרא"ש לפרש במ"ש ששום אדם לא יגרש בע"כ דכונתו דשום אדם לא יהיה מהימן לגרש בע"כ רק כמו דבאיש אם רצו לכופו להוציא צריך להיות דבר ברור, ה"נ באשה בעינן דבר ברור, ואין האיש בעצמו נאמן, ואפשר דקאי על השאלה שהביא שם ראובן שנשא אשה ונודע לו שהיא נכפית, ומדכתב ונודע לו שהוא נכפית, אפשר שלא היה יכול לברר שהיא נכפית שהרי כתב ונודע ״לו״ משמע שלא היה הדבר ידוע, ובזה מסיים אח"כ שמ"מ יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה, אבל בידוע שהוא נכפית ר"ל וגם קודם החתונה היה ידוע לרבים שהיה לה זאת החולי רק שהסתירו מהבעל כמו בנ"ד דאיכא מקח טעות ג"כ ודאי אין שום פוסק מי שיסבור שלא יוכל לגרש בע"כ, ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' ח"א סימן י"ט מ"ש בכוונת הרא"ש, וא"צ להאריך בזה, ודו"ק:
ד') ומסברא ג"כ יש לחלק דאם אינו ידוע לרבים שהיא נכפית רק שהוא טוען ושפיר משכחת לה כה"ג שמסתרת עצמה מבני אדם כה"ג ודאי אין להתיר לו לזרוק לה גט, רק עכ"פ יוכל למנוע ממנה שאר כסות ועונה כיון שהוא בעצמו יודע שהאמת אתו, משא"כ כשהכל יודעים שהיא נכפת ר"ל כמו בנ"ד וכיון שמדמה לה שם בשי"ת למוכה שחין שממיקותו והוא סכנה פשיטא שרשאי לזרוק לה גט, והנה יודע אני בעצמי שאינו כדאי להכריע בין הפוסקים מ"מ כיון שעכשיו אי אפשר לכפות אותה ע"י ב"ד ודאי גם הנוב"י מודה כה"ג שהדבר ברור שאין יכול לדור עמה ואין לו תקנה באופן אחר דודאי רשאי או לזרוק לה גט או לישא אחרת, וכבר ראו עיניו מ"ש בשו"ת דברי חיים אה"ע ח"א סימן כ"א דכיון שאינה צייתה לב"ד, א"כ הו"ל עוברת על דת ומותר לגרשה בע"כ, הן אמת דהפלאה בקו"א סוף סי' קי"ז מפרש ג"כ בכוונת הרא"ש דהכפיה היא עד שתאמר רוצה אני ולא לזרוק לה גט, מ"מ כיון דעכשיו אי אפשר לכפות אותה, וגם הדבר ברור לכל שהיא נכפית ר"ל, יכולים להתיר לו לגרש בע"כ ג"כ אם אפשר ואם לאו שישא אחרת, ולע"ד מ"ש הכלבו סימן קי"ז ולא יסכימו להתיר וכו' וגם באותו ענין שתהא מבורר שכוונתו שידעו הענין בבירור שהוא כן שהאמת הוא כן שלא יהיה איזה טענת שקר, ודוק.
ה') ואין לומר דהכא בנ"ד כיון שלאחר שנודע לו היה עמה שני שנים ביחד ומסתמא בעל אותה ג"כ וכיון דידע ובעל ודאי מחל כמו בקדשה על תנאי דקי"ל בבעל דצריכה גט דאין אדם עושה בעילת זנות, דזהו אינו, דהכא כיון שלא היה שום תנאי בקידושין לא הוי בעילת זנות אפילו אינו מוחל, ואפילו בקידושי תנאי ג"כ לא הוי בעילת זנות ממש רק אם תצא ממנו בלא גט הו"ל גנאי שהיה דר עם אשה ואח"כ תצא ממנו בלא גט ועיין שו"ת כתב סופר אה"ע סימן מ"ה ובתבואות השדה חלק חמישי בסוגיא דקדשה על תנאי אות א' ועיין שו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סימן ב' מ״ש כעין זה דאפילו בעל לא הוי ודאי מקודשת ואפשר דבכה"ג לא תקן ר"ג עי"ש, ודו"ק]. ועוד דהכא כיון דהוי סכנה כמ"ש בשו"ת הרא"ש שם לא שייך לומר דמחל, וא"כ כיון שכהדר"ג נ"י הביא הרבה פוסקים דכה"ג מותר לגרש בעכ"ח או לישא אחרת ולאפושי גברא קאתינא בשו"ת בית שלמה אה"ע סימן ע"ח ובשואל ומשיג מהדורא תליתאי ח"א סימן י"ט ג"כ הכי ס"ל, א"כ ודאי הדבר ברור דכה"ג הרשות נתונה או ליתן לה גט בע"כ או לישא אחרת אם לא תקבל גט ברצון טוב:
ו') ובענין איזה תקנה עדיף אם לגרש בעכ"ח היכא דאפשר או לישא אחרת, הנה בספר שדי חמד מערכת אישות סימן ב' אות ג' הביא בשם הכנה"ג דלגרש בע"כ עדיף דאינו עובר רק פ"א משא"כ לישא שתי נשים עובר בכל רגע, אמנם לדעת הפוסקים דגם בשני נשים אינו עובר רק בשעת נשואין ולא אח"כ א"כ ודאי שתי נשים עדיף, עפ"י מ"ש בשו"ת פרי השדה ח"א סימן ס"ח בשם החת"ס דבגט בע"כ י"ל דלא מהני עפ"י דעת הרז"ה במס' יבמות ל"א דכל שטר שנכתב שלא מדעת המתחייב הו"ל מפי כתבים, וא"כ אם לא היתה מחוייבת לקבל הגט הו"ל כאלו לא היה עדי חתימה והגט פסול ובפרט לר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי וא״כ עדיף לישא אחרת, מ"מ פשיטא שצריכים להזהירו שתיכף כשתתרצה לקבל גט שמחוייב ליתן לה שכיון שנתרצית ליקח גט ואינו נותן לה הרי הוא באיסור חרגמ"ה, והנה לדעתי בנ"ד שידוע שהיא נכפית ולהרבה פוסקים וכפית גרע מנשתנוית והדבר פשוט שבנשתנוית מתירין לו לישא אחרת עפ"י היתר מאה רבנים, ועיין בשו"ת דברי חיים ח"א אה"ע סימן ד', א"כ הה"ד בנכפית יש להתיר לו לישא אחרת אם אינה רוצית לקבל גט, ואפילו אם היה אפשר לזרוק לה גט בחצרה מ"מ כיון דלכתחלה בעינן שיגיע הגט לידה ממש כמבואר ברמ"א אה"ע סימן קל"ט סעיף י"ד, ע"כ אין להכניס עצמו בזה ויכולים להתיר לו לישא אחרת כמה שהאריך כהדר"ג נ"י, בקונטריסו, וא"צ להסכמתי, ובאתי רק כיהודה ועוד לקרא, שגם דעתי מסכמת לדעתו הגדולה ויצא הדבר בהיתר עפ"י מאה רבנים כפי הסכמת כל הפוסקים בענינים כאלו, ואם יש ביניהם עוד איזה עניינים הנוגעים לתביעת ממון יפשרו ביניהם אם רוצים לבא לב"ד, ואם מסרבת לבא לב"ד ידונו הב"ד כפי ראות עיניהם ועמהם המשפט, ובסידור המאה רבנים כבר כתב בחת"ס אה"ע סימן ד' דלא בעינן רבנים דוקא רק ת"ח שהגיעו להוראה ומבינים הענין ג"כ יכולים לצרף כי העיקר שהב"ד הסמוכים למקום האיש שלהם יהיה מבורר הענין שראוי להתיר לו וכן מבואר בשו"ת דברי חיים, ח"א אה"ע סימן ד' וכל זהו ברור עפ"י הפוסקים בס"ד, [ובענין אם יש לצרף גם קרובים להיתר מאה רבנים, עיין מ"ש חתני הרב מהו' יוסף הכהן נ"י בספרו צפנת פענח אות צ"ד, ובוילקט יוסף חלק י"א סימן קמ"ג]:
ז) עוד אני מדבר בזה הענין ר' אליעז"ר אומר אחר אחרון אני בא מה שראיתי בסוף קונטריסו שחקר אם יכולים לצרף להיתר מאה רבנים מאלו המקומות אשר שם לא פשטה תקנת רגמ"ה ולא הבלו עליהם ? וכתדר"ג נ"י פשט ליה להתיר מדברי הכל בו סימן קי"ז שכתב משלשה ארצות כגון ארגון וארגון היא ספרד, שלא פשטה תקנת רגמ״ה, ולע"ד הדבר פשוט דהנה כל החשש שלא לצרף להיתר מאה רבנים מאלו המקומות שלא פשטה התקנה היא כיון שאינו אסור להם לא ידקדקו כל כך אם הענין ראוי להתיר ויסכימו אע"ג שאינו ראוי להתיר, זה היה החשש, אמנם כיון דקי"ל דאפילו מי שנוהג היתר בדבר אסור להאכיל לחבירו שנוהג איסור אע"ג דאצלו ההיתר ברור, ועיין רמ"א יו"ד סימן קי"ט סעיף זיי"ן ויש לפשוט כן מגמרא מפורשת מס' חולין קי"א ע"ב דאמר רב חס ליה לזרעא דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא ס"ל, א"כ חזינן דאע"ג דלשמואל פשיטא ליה דנטבנ״ט מותר מ"מ לא היה מאכיל לרב דס"ל דאסור, עיין תבואות השדה חלק חמישי בסוגיא דנ"ט בר נ״ט אות ט' מ״ש בזה, וא"כ ה"נ כיון שהם יודעים שעלינו הוא איסור גמור אם אינו ראוי להתירו ודאי לא יתירו אם לא נראו דבר ברור להתיר והנה בעיקר ההיתר יש עוד להביא מכמה פוסקי' אולם הארוכות בזה ללא צורך כי הדבר פשוט להתיר' והארכתי קצת בתוספת כל שהוא רק מפני כבודו כי רב היא, וראיתי גם בספרו ברכת משה בקונטרס התשובות סימן ל' ג"כ קצת דברים השייכים לזה, ולאשר גם אני הארכתי בזה בעקרי העניינים בכמה מקומות בס"ד וכבר נדפסו בזה איזה תשובות בספרי שו"ת פרי השדה, לא אאריך כעת יותר:
ויהיה לו שלום וברכה וחיים נעימים וארוכים כאוו"ב הקדושה ונפש הדו"ש מוקירו ומכבדו כערכו הרם ונשא פק"ק באניהאד אור ליום ג' לסדר ויהי כמשיב ידו נ"ז ימים בחדש כסליו תער"ג לפ"ק, אליעזר דייטש.
סימן ח
שוכ"ט לכבוד המופלא ומופלג בתו"י החרוץ וכו' מו"ה משה פראנקל נ"י בק"ק לובאטשאוו גאליצען יע"א:
ע"ד השאלה שהבחורים הקדישו סך מסויים להקדש עניים ומזה המעות מלוים לצורך עניים ברבית דהיינו מי שלוה מזה המעות מקבל עליו לקבוץ מבע"ב סך מסויים יותר ממה שלוה אם יש בזה משום איסור רבית? ומע"כ נ"י האריך מאוד בזה ועיניו שפיר חזו בשו"ע יו"ד סימן ק"ס סעיף ח"י דבמעות של הקדש דווקא אבק רבית מותר אבל לא רבית קציצה, ורוצה לידע דעתי בזה אם כה"ג מקרי רבית קציצה, והנה לאשר אני כעת טרוד גדול לא אוכל להאריך בדבר הפשוט דכה"ג וודאי לא מקרי רבית קצוצה, דהנה בבע"ב הנותנים מנדבתם לא שייך שום איסור רבית דהא אינם חייבים כלום ורק בתורת נדבה נותנים למי שהולך לקבוץ ואיזה איסור רבית יש לגבי בע"ב, אמנם לגבי הלוה ג"כ ליכא איסור רבית כיון שהוא לא נתחייב רק שילך לקבץ נדבות ואם לא ירצו הבע"ב ליתן אין עליו שום התחייבות ועכ"פ שום שעוביד נכסים ליכא עליו א"כ מה צד רבית יש כאן ואפילו אם נימא דהוי כצד אחד ברבית דהא אם יוכל לקבץ מה שהתחייב ליתן יותר מכפי שלוה יהיה רבית הא צד אחד ברבית קייל"ן דלא הוי רק אבק רבית כמבואר בט"ז ובש"ע יו"ר סימן קע"ד ס"ק א' וכאן לא הוי יותר מצר אחד ברבית דהא אפשר שלא יהיה כאן שום רבית אם לא יקבץ יותר. ומה שהתחייב לילך לקבץ אע"ג דברבית כל הנאת אסור מלוה למלוה כמבואר בסימן ק"ס סעיף ז', מ"מ הכא בהקדש עניים מותר דהא לא הוי רק אבק רבית מה שמהנה למלוה וא"כ הכא אע"ג שמהנה להקדש שהולך לקבץ מ"מ לא הוי יותר מאבק רבית דמותר בהקדש עניים, ובפרט הכא שאין זה בידו שיקבץ יותר והכל תלוי בנדבת הבע"ב ושעוב"ד הגוף בעלמא עליו שנשתעבד שהוא ילך לקבוץ א"כ אין זה בגדר רבית קצוצה דרבית קציצה לא הוי רק מה שנשתעבד תיכף בשעת הלואה מנכסיו לשלם יותר משא"כ כה"ג לא הוי רבית קציצה, וראיתי בספר זכור לאברהם ח"ב באות ר' שהביא בשם רדב"ז דמותר לומר לחבירו אלוה לך מנה כדי שתתן דינר לצדקה, ובאמת סותר זה למ"ש בש"ע סימן ק"ס סעיף י"ד דאסור לומר אלוה לך מנה ע"מ שתתן דינר להקדש (עי"ש ברמ"א) מ"מ בנ"ד גם לדעת המחבר אין שום איסור מה שהבע"ב נותנים מרצונם ומנדבת לבם להקדש דבשלמא התם בדברי המחבר. בסעיף י"ד שהנותן הוא הלוה אסור משא"כ הכא אין הבע"ב הלוים והלוה ג"כ אין נותן כלום רק שהולך לקבץ ואע"ג שגופו נשתעבד לזה לילך ולקבץ מ"מ רבית קציצה לא מקרי, ויש לדמות זה ג"כ קצת למ"ש החוו"ד סימן קס"ח ס"ק ל"נ לענין מנהיגי הקהל דלא מקרי רבית כיון שאם ירדו מנכסיהם לא יהיה חיוב עליהם, וא"כ מכ"ש הכא שהבע"ב מעולם לא נתחייבו בשום חיוב, והלוה ג"כ ליכא עליו רק שעוביד הגוף בעלמא לילך ולקבץ ולא הוי יותר רק כמהנה למלוה דאסור מצד אבק רבית א"כ הכא בהקדש עניים מותר לכ"ע, ובעיקר דין רבית בהקדש כבר מבואר במהרי"ט ח"א סימן קי"ו וקי״ז, ובשו"ת שמש צדקה יחד סימן ט"ז וסימן כ' ועוד בכמה פוסקים, ובחידושי למס' ע"א אמרתי בהא דבי ר' ינאי דיזפו מעניים פירי שביעית ופרעי בשמינית וכתבו שם התוספ' בד"ה יאות הן עבדין (בדף ס״ב ע"ב) דמשום רבית אינו אסור בסאה בסאה דהיה להם תבואה בביתם, אמנם אם היו דב' ר' ינאי משעובדים לעניים א"כ נתפס השעבוד בפירי שביעית והוי פירי שמינית אח"כ חליפי פירי שביעית והיה אסור דבשביעית חליפי חליפין ג"כ אסור, וכן כתוב בספר עבודת עבודה להגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל, וצ"ל דבי ר' ינאי לא התחייבו עצמם בשום שעוביד רק ליתן להם מפירי שמינית ואם היה בשמיני שנת שדפון לא היו מחוייבים להם כלום, וממילא רבית ג"כ לא הוי, וא"כ ה"נ כיון שאם לא יוכל לקבץ מבע"ב ליכא עליו שום חיוב אחר לא הוי רבית קציצה רק לכל היותר אבק רבית מה שנשתעבד לילך לקבץ ואבק רבית לכ"ע מותר בהקדש עניים, ואין להאריך יותר והנלע"ד כתבתי בחפזי פק"ק באניהאד אור ליום ג' ר"ח כסליו תרס"ט לפ"ק.
אליעזר דייטש.
סימן ט
יתברך בברכה משולשת כהן שדעתו יפה כבו' הרב המאוה"ג חריף ובקי וכו' כס"ת מו"ה אליהו הכהן נ״י רב אבדק"ק וו' נאמין יע״א
מכתבו הגיעני על דבר שתיקן בעירו עירובין כ' כן ראוי בכל ערי ישראל שלא יבאו לזלזל באיסור הוצאה בשבת והנה עשו כדין ששכרו הרשות ממושל העיר כמבואר זה בב"י באו"ח סוף סימן שצ"א עי"ש באורך, ועשו צוה"פ לכל צד כמבואר בש"ע סימן שס"ב סעיף י' וי"א (ועיין רמ"א סימן שס"ג שם סעיף כ"ו) והנה ע"י צוה"פ הוי העיר כמוקף בד' מחילות דצוה״פ הוי כסתום והבתים בשני צידי העיר ג"כ הו"ל כמחיצות והוי כסתום בד' צדדים אמנם חצר אחד יש שם של צד המבוי רחב יותר מעשר אמות ואי אפשר לעשות שם שום תיקון, ונסתפק מע"כ נ"י כיון שהמבוי פתוח לאותו חצר ואותו חצר אין לו רק ג' מחיצות שברוח הרביעית פתוחה לגמרי למבוי והו"ל כמבוי פתוח לכרמלית דג' מחיצות הו"ל כרמלית והיה צריך לעשות שם איזה תיקון רק עפימ"ש הטו"ז שם ריש סימן שס"ד דאם פתוח לחצר מעורבת א"צ תיקון וה"נ כיון ששכרו הרשות ממושל העיר הו"ל כנשתתפו וא"צ תיקון, רק מ"מ מסופק דאפשר שהטו"ז מיירי רק באין הפרצה יותר מעשר וא"כ הכא בנ"ד שהחצר הפתוח למבוי הוא יותר מעשר אמות אפשר דגם להט"ז צריך איזה תיקון, רק שתמה שלא ראה בשום מקום שיעשו תיקון כה"ג בעיירות גדולות שמהרסים הבתים בקיץ לבנות אותם מחדש ויש כמה וכמה פרצות למבוי יותר מעשר ומ״מ אין עושים שום תיקון, כך היא תוכן מכתבו:
ולע"ד נראה דדבר זה תלוי אם במבוי עקום צריך לעשות איזה תיקון גם בעקמימיתו או דלא בעי בעקמימות שום תיקון, דהנה כאן בנ"ד במה שהחצר פתוח למבוי מרוח רביעית לא גרע עכ"פ ממבוי עקום דהכא ג"כ במשך המבוי שפתוח שם לחצר בסתום רק משלש צדדים הוי כמבוי עקום והנה במבוי עקום הגם שדעת המחבר סימן שס"ד סעיף ג' דצריך תיקון גם בעקממותו וכן הסכים עמו הט"ז שם ס"ק ב' מ"מ המג"א סימן שס"ג ס"ק כ"ז מסקנתו להלכה דא"צ שום תיקון במקממיתו, ועי"ש היטב במחצה"ש, וח"כ ה"נ א"נ שום תיקון. וכן משמע בשו"ת מהרי"ט ח"א סימן צ"ד בפירוש דכל שיש צוה"פ משני צדדים אפילו אם נתפשט באמצע המבוי כמה מבואות ופתוחים יותר מעשר א"צ שום תיקון רק מרוח הפתוח בצד השני עי"ש היטב בד"ה ויש מקום עיון בעיר הזאת ודוק היטב, ובספר תוספ' שבת סימן שס"ג ס"ק ס"ג מסקנתו ג"כ דבמבואות דידן א"צ תיקון בעקממיתו, וא"כ ה"נ כיון שהחצר שפתוח למבוי יש לו ג' מחיצות מעליתא הו"ל מה שפתוח למבוי רק כמבוי עקום יא"צ שום תיקון ובמהרי"ט שם מבואר יותר עי"ש, עכ"פ יהיה איך שיהיה אם נדון כאן בנ"ד מה שהחצר פתוח למבוי כמבוי עקום ובמבוי עקום אין חילוק בין אם עקמימותו הוא רק כעשר או יותר מעשר דבכל גוונא א"צ בעקממיתו שום תיקון (לדעת הפוסקים דס"ל הכי) וא"צ שום תיקון רק בראשיהם המפולשים לרה"ר אבל במקום שפתוח ממבוי זה למבוי אחר א״צ תיקון, וא"כ ה"נ כיון דזהו החצר יש לו מחיצה מעליתא מצד האחד א"כ אותו צד הפתוח למבוי לא גרע ממבוי עקום דא"צ תיקון בעקממיתו:
שוב פקחתי עיני וראיתי בשו"ת אמרי אש או"ח סימן כ"א ע"ד החצרות שבצד שפתוחים לשדות יש להם צוה"פ (מסתמא מיירי ג"כ ברחב יותר מעשר דאלא"ה א"צ צוה״פ) וצד אחר בפרץ במלואו לצד המבוי שמתוקן בצוה"פ וכתב ג"כ דלדעת המג"א סימן שס"ג ס"ק כ"ז דא"צ שום תיקון בעקממותו, ה"נ א"ל תיקון הרי דהוא השוה ג"כ כה"ג לדין מבוי עקום וא"כ כיון שכל הני גדולי פוסקים המג"א ובספר תוספ' שבת סימן שס"ג ס"ק ס"ג הביא שכן דעת התו"ח ג"כ דמבוי עקום א״צ כלום בעקממותו רק מצד אחר ולא בצד שהוא פתוח למבוי וכן העיד הגאון ז"ל בעל אמרי אש א"כ גם אנו נוכל לסמוך ע"ז שאין בכך כלום כיון שהחצר יש לו מחיצה מעליתא מצד אחר ובעובדא דאמרי אש גם מצד האחר לא היה סתום במחיצה ממש רק בצוה"פ ומ"מ התיר א"כ מכ"ש דיש להתיר בנ"ד שיש לי מחיצה גמורה מצד האחר אין בכך כלום מה שברוח הרביעית פתוחה למבוי שמתוקן בצוה"פ דלא גרע ממבוי עקום דבזהמ"ז שאין לנו רה"ר וודאי יש לסמוך על הפוסקים דמבוי עקום א"צ כלום בעקאממותו, ועיין ברמב"ם פי"ז הלכות שבת בהלכה י"ט פסק ג"כ דמבוי עקום א"צ תיקון רק בראש האחד, ועיין מהרי"ט שם שהביא כן בשם הרשב"א ג"כ, וא"כ כיון שכבר הוכחנו שגם הגאון בעל אמרי א"ש השוה נ"ד לדין מבוי עקום ובמבוי עקום יש לנו גדולי פוסקים ראשונים ואחרונים שא"צ תיקון בצד העקום רק בצד האחר א"כ שפיר יש להתיר בנ"ד שא"צ תיקון אחר ובפרט כיון דאי אפשר לעשות שם צוה"פ, ולומר לעשות שם איזה תיקון אחר כגון פס או לחי יוכל לבא לידי קלקול דסברו דברחב מעשר ג"כ מועיל לחי או פס, ועיין בספר תוספ' שבת סימן שס"ג ס"ק ס"ג שהביא ג"כ לחוש כה"ג, ע"כ נ"ל יותר דכיון דמדינא א"כ שום תיקון כמ"ש ע"כ יש להתיר בלא שום תיקון זולת אם היה אפשר לעשות שם צוה"פ לא הייתי מונע מלעשות כדי לחוש לדעת הט"ז סימן שס"ד ס"ק ב' דצריך תיקון בעקמימות הגם כפי הנראה בשו"ת אמרי אש לא חש ליה כלל (עי"ש בד"ה והנה המ"ב והטו"ז) מ"מ הייתי חושש אם היה אפשר, אמנם לפימ"ש מעכ"ה נ"י דאי אפשר לעשות שם צוה"פ נ"ל ברור להלכה ולמעשה בס"ד עפ"י הפוסקים שהבאתי שמותר לטלטל כה"ג בלא שום תיקון אחר, כנ"ל בס"ד, (ועיין עוד לענין מבוי עקום בשו"ת משאת בנימין סימן צ"ב שכתב שרוב העולם אין עושין תיקון בעקמימותו עי"ש):
ב') ומעתה נפשוט גם הספק השני בחצר אחת של ישראל שפתוח לצד המבוי יותר מעשר וגם לצד השדה יותר מעשר, דבצד השדה וודאי צריך לעשות צוה"פ דווקא ומכיון שעשו שם צוה"פ דהו"ל כסתום ממילא א"צ לצד המבוי כלום מדינא רק מ"מ כיון שהוא חצר של ישראל ובוודאי לא ימחה לעשות צוה"פ גם בצד הפתח למבוי ע"כ משום מהיות טוב יש לעשות שם צוה"פ בצד הפתוח למבוי ג"כ כיון שהמחבר בסימן שס"ד סעיף ג' ג"כ פסק דצריך צוה"פ בעקמימותו וכבר כתבנו בראיה מהימנא דהכא ג"כ דמי למבוי עקום מדברי הגאון בעל אמרי אש ז״ל, וא"כ הגם שמהרי"ט חולק ג"כ על המחבר והתוספ' שבת בשם התו"ח ג"כ פסק דא"צ כלום בעקמימותו מ"מ מהיות טוב בחצר של ישראל הפתוח יותר מעשר למבוי צריך לעשות צוה"פ בכל השני צדדים דהיינו בצד הפתוח לשדה ובצד הפתוח למבוי כנ"ל בס"ד, (ועיי' בספר תוספ' שבת סימן שס"ד ס"ק ח' שמסיק ג"כ להלכה דמבואות דידן א"ל כלום בעקמימותו, מ"מ היכא דאפשר נ"ל שמשום מהיות טוב שיעשו צוה"פ גם במקום הפתוח למבוי היכא דאפשר, וד"ק):
ג') ומעתה נבא אל השלישי בס"ד מה שמסופק מעכה״ר נ"י שיש עוד חצר אחת שנפרץ לצד השדה וגם לצד המבוי בפחות מעשר, אמנם מצד אחד של המבוי ג"כ יש חצר אחת נפרץ כמו כן פחות מעשר לתוך המבוי ופחות מעשר לצד השדה, אם לדון בזה כדין מבוי מפולש אע"ג שהם רחוקים זה מזה כמהלך ח"י מינוטין, ואם נדון בזה ג"כ כדין מבוי מפולש אע"ג שהם רחוקים יצטרך בזה עכ"פ מצד אחד צוה"פ, והביא בזה בשם שו"ת שואל ומשיב דס"ל דכה"ג דכל שאין זה כנגד זה לא מקרי מבוי מפולש המבואר בסימן שס"ד באו"ח דצריך צוה"פ מצד אחד, נ"ל פשוט דכל כה"ג שרחוקים כל כך זה מזה וודאי לא הוי בכלל מפולש לכ"ע וסגיא בתיקון לחי מכל צד כיון שאין הפרצה עשר אמות (ובספרי שו"ת פרי השדה ח"ב סימן א' אשר אני מדפיס כעת בס"ד העליתי בס"ד דאפילו במקום שנאמר אחת בצד זה ואחת בצד זה דלא בעינן מכוון ממש זה כנגד זה, ועיין באו"ח סימן שס"ג סעיף כ"ב. מ"מ כל שהוא רחוק כל כך וודאי לא הוי בכלל מפולש וסגיא בלחי מכאן ולחי מכאן ויש לסמוך ע"ז ובפרט שמעכ״ה נ"י העיד כן בשם הגאון שואל ומשיב, והספר הזה אינו בידי, ועכ"פ ברחוק כ"כ כמ"ש מעכ"ה נ"י וודאי אינו בכלל מפולש המבואר בסימן שס"ד, ודו"ק) ואין להאריך יותר:
והנני הדו"ש והנלע"ד כתבתי פק"ק באניהאד כאור בקר עש"ק לסדר והנה טוב מאוד כ"ח תשרי תרס"ט לפ"ק.
אליעזר דייטש.
סימן י
שוכ"ט לכבוד אהובי ידנ"פ הרב המאוה"ג חריף ובקי חיציו שנונים וכו' כש"ת מו"ה אברהם שמרוים סנ"ל נ"י אבדק"ק פ' לאדאני יע"א.
ע"ד השאלה שבמקוה שבעירו נעשה ע"י שקבעו סילונות בבאר מים חיים ומשם הולכים המים ע"י סילונות אלו לחפירה אחת רק לאשר שיש בנין מפסיק בין הבאר ובין החפירה לזאת אי אפשר שילכו המים לתוך החפירה ע"י סילונות פשוטים ע"כ נעשו הסילונות מורכבים ע"י שרויבען והסילונות הם כמין ח' דהיינו בציור כזה $$ציור בספר$$ ואם היו הסילונות זקופים היו יכולים לקבל רק כיון שמונחים מושכבים ממילא אינם יכולים לקבל שהרי באופן זה אינו מחזיק מים דאינם מחזיקים מים רק אם היו זקופים בציור כזה דאז היו מקבלים אמנם כשמניחים מושכבים אינם יכולים לקבל ואינם מחזיקים מים, והנה המים אינם נופלים להדיא מסילונות לתוך החפירה רק מהסילונות נמשכים המים ע"ג קרקע של צימענט דבכה"ג לא הוי הויה ע"י דבר המקבל טומאה כמבואר בסימן ר"א סעיף מ"ח, ורק ע"ז מסופק מעכה"ר נ"י על הקנים הנ"ל דכיון שאם היו עומדים זקופים מחזיקים מים אם לא הוי כלי קבול ונעשו המים שעוברים שם מים שאובים, ומעכה"ר נ"י האריך קצת ורוצה לידע דעתי בזה:
נ"ל דלכאורה זה מבואר בסעיף ל"ו שכתב שם המחבר וז"ל סילון שהיא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו חשוב קבלה לפסול המקוה וע"כ כיון שאין כוונתו שהסילון יקבל רק שילכו המים דרך שם אע"ג שיכול לקבל לא חשוב כלי קבול לעשות המים שעוברים בתוכו שאובין והרי אפילו בטבלא שיש לה ד' לבזבזין איתא במשנה פ"ד מס' מקואות משנה ב' דאם זקפה באופן שאינה יכולה לקבל אינו פוסל המקוה רק שלא יבאו המים להדיא מתוך הטבלא לתוך המקוה או שיוכל לבא בלא הטבלא ג"כ לתוך המקוה כמ"ש שם התוס' יו"ט בד"ה זקפה לידות עי"ש, וא"כ חזינן דאפילו בכלי ממש מ"מ כל שאינו עומד באופן שיוכל לקבל לא חשיב כלי לפסול המקוה, ועיין בש"ג פ' המוכר את הבית שרוצה לומר דאפילו בצנור שחטט לקבל צרורות מ"מ אם עומד בדרך מדרון שאינו מקבל דלא נעשו המים שאובין (ובחידושי בסוגיא דצנור שקבעו ולסוף חקקו באות י"ג הארכתי בזה בס"ד) וא"כ מכ"ש בקנים אלו שמעולם לא נעשו לקבלה רק שיגרו המים על ידיהם וגם כמה שהם עכשיו אינם מחזיקים שום מ"ם כיון שאינם עומדים זקופים וודאי לא הוי כלי קבול וליכא רק חשש משום הויה ע"י דבר המקבל טומאה דהא כלי מתכות אפילו פשוטים מקבלים טומאה ובזה וודאי מהני מה שהמים אינם מפלים להדיא לתוך החפירה מהקנים אלו רק מהקנים של מתכות הולכים המים דרך הקרקע של צימענט לתוך החפירה וא"כ לא הוי הויה ע"י דבר המקבל טומאה כה"ג כמבואר בסעיף מ"ח, וכשר, ודוק היטב:
והנה ברמב"ם פ"ו הלכות מקואות הלכה ב' כתב בפירוש דסלונות שהמים נמשכים מהם אעפ"י שהם נחבים באמצע ומקבלים אין פוסלין את המקוה ופשיטא שאין לחלק אם עשויים בתמונת ח' או שמקבלים באופן אחר דהעיקר רק שלא יהיה עשוי לקבל בתוכם רק שימשכו המים על ידיהם כמו בנ"ד, ודוק, אמנם מה שיש לעיין בזה שהרי הראב"ד פ"ח הלכות מקואות הלכה ז' הביא דברי התוספתא דסילון כעוף פוסל המקוה אע"ג שאינו מקבל טומאה עי"ש, וא"כ לדעת הראב"ד היה לפסול בנ"ד משום שאובין. אמנם יש לעיין מ"ט לא השיג הראב"ד על הרמב"ם גם בפרק ו' על הדין דסילון רחב באמצע, וראיתי לאחד קדוש מדבר הגאון ז"ל בספר דברי חיים להלכות מקואות ס"ק ל"ג שעמד בזה, ותירץ לחלק דוודאי בכל כלי שאין כוונתו כלל שישארו המים בתוכו, וגם אין נעשה באופן הזה שישארו שם מים אע"ג שאפשר לקבל אם היה זקפו מ"מ עכשיו שאינו מניחו באופן שיקבל לא חשיב כלי קבול לפסול המקוה (ויש ראיה לזה מטבלא דזקפה לידות דאינו פוסל המקוה) רק בפרק ח' ששם כוונתו להשיק שני המקוואות יחדיו וא"כ רוצה היא בכך שיהיה שם מים בסילון שיוכל לחבר שני המקואות כה"ג ס"ל להראב"ד דאם היא סילון כפוף שפוסל המקוה וא"כ בנ"ד שא"צ הסילונות לחבר מים שתוך הבאר אל המים שבתוך החפירה דאדרבא בשעה שנתמלאת החפירה סותמין הנקב של הכותל שלא יהיו זוחלין והסילון היא רק להמשיך מים להחפירה ולא שישאר מים תוך הסילון גם הראב"ד מודה דלא חשוב כלי קבול לפסול המקוה ואין שום אדם יכול לחלוק ע"ז כיון שיש לו ראיה ממשנה זקפה לידות דאפילו בכלי שיש לו ד' שפות אינו פוסל כיון שאינו מונח באופן שיכול לקבל, והגע עצמך כל מקואות שמעמידים בתוכן כמין תיבה נקובה משום שהמים עמוקים ביותר ונוקבין התיבה שלא תהיה ראויה לקבל נוקבין אותה בשוליה ושם ג"כ אם היו מעמידים התיבה במדרון קצת היתה יכולה לקבל מ"מ אמרינן כיון שעכשיו אינה עומדת באופן שראויה לקבל אינה פוסלת (ומה שמפקפקים על אלו המקואות היא רק משום שסותמים אותם בברזא שיוכלו להטיל בו מים חמין ויש לחוש אולי נעשה כלי ע"י סתימת הברזא אבל לחוש שמשום שאם היו מעמידין הארגז במדרון היה יכול לקבל לית דחש לה עיין חת״סו יו״ד סימן ר"ו, ודוק) וא"כ בנ"ד כיון שאלו הקנים כדרך שעשויים עכשיו מושכבים תחת הקרקע אינם יכולים לקבל שום מים שישארו שם רק דרך שם הולכים המים לתוך החפירה אינו נקרא בית קבול כלל וא"כ זכינו לדבר שגם לדעת הראב"ד כשר דלא הוי כלי קבול שיהיו שאובין רק משום שלא יהיה הויה ע"י דבר המקבל טומאה צריך שהמים לא יפלו לתוך החפירה להדיא מהקנים רק שימשכו תוך החור שמפסיק בין הקנים ובין החפירה וכשר כמבואר בשו"ע סעיף מ"ח דכה"ג לא מקרי הויה ע"י דבר המקבל טומאה וכשר, ודוק:
והנה מעכה"ר נ"י כתב לי בסוף מכתבו שיש לו מקוה של מעיין טהור רק שבשעת יבשת המים נתקטנה עד שאינה ראויה לטבילה הגם שמתחת קרקעית המקוה יש שם מים רבים עכ"ל, הנה אם כוונתו שלפי"ז לא היו צריכים המים רק שיהיה יכולים לטבול דהיינו שיגיעו המים ממעל לטבורה זרת כמבואר בסימן צ"ח סעיף ל"ו והנה כה"ג וודאי כשר אפילו שאובים ממש כל שיש מ' סאה מים כשרים הגם שי"ל דלדעת הרשב"ץ שהביא הש"כ סימן ר"א ס"ק ק"מ גבי מקוה שמימיו מרודדין דאסור להתפיח המים ע"י כלים המקבלים טומאה דהו"ל הויתו ע"י דבר המקבל טומאה א"כ הה"ד דאסור כה"ג ברוב מים שאובים, ועיין חידושי הרז"ה (לאחד מן האחרונים) שס"ל כן דלדעת הרשב"ץ לא מהני רוב שאובים במקוה שמימיו מרודדין אע"ג שיש שם מ' סאה, עיין בספר הנ"ל ס"ק קנ"ב, מ"מ הרי הש"כ שם ס"ק ק"ס חולק ע"ז ומפרש בכוונת הרשב"ץ דרק משו"ה אסור להתפיח המים ע"י כלים אולי לא יהיה כשפופרת הנוד ולא יהיה חיבור למקוה (ונמצא שטבל בפחות מארבעים סאה) וא"כ מותר להרבות שאובין אפילו כמה, ובספר לחם ושמלה ס"ק קי"א ג"כ מסקנתו להתיר לשפוך אפילו כמה שאובין במקוה מרודד כל שיש ארבעים סאה וא"כ אם יש לו מקוה כזה של מעיין ואין החסרון רק שאינם מגיעים המים עד למעלה מטבורה א"כ הרי יש לו תקנה להרבות אפילו שאובים ובפרט ע"י המשכה אין שום הו"א לפסול ובוודאי כשר (שוב ראיתי בשו"ת בית שלמה ח"ג ליו"ד סימן מ"ח בתיבה במקוה שהעמידוה בשפוע קצת ומקבלת מים שכיון שמתחלה לא נעשה לקבלה שהכשיר בדיעבד וא"כ בנ"ד שג"כ לא נעשו הקנים לקבלה ומונחים באופן שאין מקבלים כלל כשר אפילו לכתחלא עי"ש ודו"ק]:
ונחזור אל הראשונית דנ"ל פשוט דאין שום חילוק בין סלונות אלו בנ"ד שיכולים לקבל כשהם זקופים ובין סילון שמקבל ע"י שהוא רחב באמצע וכיון דאם הוא רחב באמצע כשר אע"ג שמקבל כיון שלא נעשה לקבלה א"כ הה"ד בסילון בנ"ד שג"כ לא נעשה לקבלה וגם הונח שם באופן שלא יוכל לקבל עכשיו כמה שהיא דג"כ כשר ואדרבא י"ל דבנ"ד עדיף טפי מסילון רחב באמצע דבסילון רחב באמצע גם עכשיו יכול לקבל רק כיון שלא נעשה לקבלה כשר, ועיין בש"כ ס"ק ע"ט, א"כ מכש"כ בנ"ד דכמה שהיא מונח עכשיו אינו יכול לקבל כלום רק מה שהמים הולכים דרך שם אבל לא יוכל לשאור בתוכו שום מים וגם לא נעשה לקבלה דוודאי כשר והרי אפילו בטבלא שזקפה לידות אינו עושה שאובים אע"ג שנעשה לקבלה מ"מ כיון שכדרך שהוא מונח עכשיו אינו מקבל אמרינן דכשר וא"כ מכ"ש בנ"ד שלא נעשה לקבלה וגם מונח באופן שאינו ראוי לקבל דכשר ואע"ג דגבי טבלא בעינן שיהיו המים יכולים לבא זולת הטבלא ג"כ כמבואר בש"ע שם סעיף ל"ה היינו משום שלא יהיה הויה ע"י דבר המקבל טומאה עי"ש בש"כ ס"ק ע"ו, וא"כ בנ"ד דליכא החשש דהויה ע"י דבר המקבל טומאה כיון שאין המים נופלים להדיא מהסילון ל תוך החפירה וגם לא נעשה לקבלה כלל דודאי כשר, כנ"ל ברור להלכה ולמעשה בס"ד:
והנה סילונות אלו אם נעשו מתחלה לקבעם בקרקע אינם מקבלים טומאה ג"כ ועיין בדג"מ סימן ר"א סעיף מ"ח ובשו"ת נוב"י מהד"ת סימן קל"ז בד"ה ולגוף הדין עי"ש, מ"מ אם נעשו לקבלה הוי המים שאובין אפילו אינם מקבלים טומאה דשאובין אינו תלוי בקבלת טומאה דהא אפילו כלי גללים עושים שאובין כמבואר בש"ע שם סעיף ל״ד, מ"מ כבר ביארנו בסילונות אלו כיון שלא נעשו לקבלה כלל לא הוי שאובין, ובפרט שמונחים באופן שאין יכולין לקבל, שוב ראיתי בשו"ת שבסוף ספר גדולי טהרה סימן ט' שהאריך ג"כ קצת בדיני הסילונות הכפופין ומביא ג"כ דברי הראב"ד שהבאתי וכתב דהראב"ד מיירי שמשתמשים לפעמים דרך ארעי דרך קבלתו ואחשביה להאי בית קבול, אמנם אם אין משתמשים כלל דרך קבלתו לא מקרי בית קבול ומה"ט מכשיר להדיא בסילונות העשויים כמין ״גם״ עי"ש, וא"כ בנ"ד שאינם עשויים להשתמש דרך קבלתו אפילו דרך ארעי וודאי כשר דאין חילוק אם עשוי כמין גם או כמין חי"ת או בסילון רחב באמצע דהעיקר שלא יהיה עשוי לקבלה כלל ובפרט בנ"ד שמונח באופן שאין ראוי שישאר שם מים כלום וגם אינו עשוי לקבלה דוודאי כשר מכל הני ראיות שכתבתי כמ"ש, ודוק:
והנני בזה הדו"ש באהבה, והנלע"ד כתבתי פק"ק באניהאד מוצש"ק כחצות הלילה אור ליום א' דר"ח חשוון תרס"ט לפ"ק.
אליעזר דייטש.
סימן יא
יצו ה' את הברכה לכבוד הב' המופלג החרוץ וכו' מו"ה דוד סג"ל צימעטבוים נ"י, בהרה"ג המפורס' מו"ה פנחס נ"י הראב"ד בק"ק גרוו"ד יע"א.
מכתבו הגיעני ואין לי פנאי להשיב לפלפולא בעלמא רק יען שזהו פעם ראשונה אשר דרך על פתחי לא אשוב פניו ריקם, על מה שהקשה למה לא גזרו גם במקדש שמא יעבירנו דאע"ג דאין שבות במקדש מ"מ לדעת האבן העוזר דבתרי שבותים גזרו גם במקדש, והנה גבי תק"ש איכא ג"כ משום שמא יתקן כלי שיר, כמ"ש המג"א סימן קכ"ח, וא"כ איכא תרי שבותים, והיה לגזור גם במקדש ? הנה זה יכולין לתרץ בפשיטות דכיון דהך שבות שמא יתקן כלי שיר אין יכולין חכמים לגזור כלל גבי תק"ש דא"כ יתבטל כל מצוות שופר כמ"ש המג"א שם א"כ אין לצרף כלל הך שבות דשמא יתקן כלי שיר לשבות דשמא יעבירנו אמנם יש לתרץ באופן אחר מרווח יותר בס"ד דהנה מקור הדין דשני שבותים גזרו היא מדברי הרע"ב מס' עירובין פ"ג משנה ג' דס"ג דאפילו לרבי דלא גזרו על שבות ביה"ש מ"מ בשני שבותין גזרו ומזה הוכיח בשו"ת הגאון ר' עקיבא איגר דהה"ד במקדש גזרינן על שני שבותין עיי"ש בשו"ת סימן קנ"ט, וא"כ היינו דווקא היכא שעושה דבר האסור משום שבות בפועל כמ"ש שם הרע"ב שמטלטל הסכין וחותך החבלים אע"ג דשניהם הוי רק שבות מ"מ כיון שעושה שני דברים חתיכת החבלים וטלטול הסכין אסור ביה"ש ג"כ וכה"ג אמרינן דאע"ג דלא גזרו שבות במקדש מ"מ בשני שבותים גם במקדש גזרו, עיין בשו"ת רע"א שם דבהכי מיירי משא"כ בשבות דשמא יעבירנו או שמא יתקן כלי שיר דעכשיו בשעת תקיעת שופר אינו עושה שום דבר איסור בפועל רק דחז"ל חששו לתקוע שלא יבא לידי איסור הוצאה או העברת ד' אמות ובמקדש דזריזים הם לא גזרו שבוודאי לא יבאו לידי איסור העברה או איסור הוצאה א"כ מנא תיתי לגזור שיבאו לידי איסור תיקון כלי שיר דכיון דזריזים הם כמו שלא יבאו לידי איסור העברה ד' אמות או איסור הוצאה לא יבאו ג"כ לידי איסור תיקון כלי שיר ואינו דומה להיכא שעושה עכשיו דבר מה שהיא אסור מדרבנן דשפיר י"ל דאע"ג דעל חד איסור לא גזרו במקדש כלל מ"מ על תרי שבותין גזרו דתרי שבותין היכא שעושה ממש בפועל הוי זלזול טפי לדרבנן ואסור במקדש ג"כ, וכה"ג אמרינן ג"כ מסכת' עירובין ס"ח ע"א ולא שני לן בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה עי"ש, ויש לפרש בזה לשון רש"י שם מס' ר"ה כ״ט ע"ב ד"ה גזירה שכתב וז"ל ובמקדש לא גזר דאין איסור שבות דרבנן במקדש עכ"ל, ולמה נקט רש"י איסור שבות דרבנן הא כל שבות הוא רק דרבנן רק לפי דברינו א"ש דשבות שעובר ממש על איסור דרבנן כמו טלטול סכין שלא לצורך למאן דאסור או חתיכת חבלים דמדרבנן הוי כמו מלאכה שבות כי האי הוי כמו שבות דאורייתא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם וא"כ עכ"פ היכא דהוי שני שבותין היו גזרו גם במקדש אמנם בשבות שבעצם אין בו שום איסור אפילו מדרבנן כמו תק"ש שעל גוף התקיעה לא גזרו כלל רק שלא יבא לידי איסור, שבות כי האי הוי רק שבות דרבנן ממש שהרי עכשיו אינו עושה שום דבר שיהיה בו איזה סרך מלאכה וכה"ג לא גזרו אפילו בשני שבותים, וזהו כוונת רש"י במ"ש דאין איסור שבות דרבנן במקדש, כלומר שבות כזה שעיקרו אין בו שום איסור רק משום גזירת דבר אחר לא גזרו כלל במקדש ואין חילוק בין שבות אחד לשני שבותין, ודוק [ועיין בספר שדי חמד בכללים אות א' סימן רפ"ג]: