פרי השדה חלק ד· רבי אליעזר חיים דייטש
שאלות ותשובות פרי השדה חלק רביעי · סימן נו
שוי"ר לכבוד אהובי הרב המאוה"ג חריף ובקי חיציו שנונים החסיד המפואר וכו' מו"ה אהרן אייש נ"י אב"ד בק"ק לופעני במדינת ז"ב יע"א:
עתה באתי ע"ד שאשה אחת אשר בשעת אלמנותה התגוררה אצל קרובותיה ונחלית ר"ל ונסעו עמה לעיר פעסט לעשות לה אפאראציאן ואמרה לקרובותיה שבאם תמות ח"ו יוליכו אותה לביתה שתקבר אצל בעלה, והזהירה אותם באזהרה גמורה שבודאי יקירו אותה אצל בעלה, והנה הקרובים לא המתינו בפעסט עד אחר האפחראציאן ושבקת לן חיים ולא היה שהות להודיע לקרוביה והחברא דכת נעלאגען בפעסט קברו אותה בבית החיים שלהם, ועתה הקרובי' יראים מאוד על שלא עשו רצונה כי הפחידה אותם בקללות ר"ל, ע"כ רוצים לפנותה משם ולהוליכה לבית הקברות שבעלה נקבר, ונפשו בשאלתו אם מותר לפנותה. ועיניו כבר ראו בש"ע יו"ד סימן שס"ג וגם בחת"ס חלק ששי סימן ל"ז, והנה מע"כ נ"י רוצה לומר שמסתמא החיק בפעסט קברו אותה אדעתא לפנותה כיון שלא היה שם שום אחד ממשפחתה מסתמא היה בדעתם שאם בני משפחתה ירצו לפנותה שיפנו אותה משם, הרה מה"ט אין להתיר כיון שלא התנו בפירוש כשהניחו אותה בקבר, וכפי הנראה גם משו"ת חתס"ו שם שהביא כמ"פ שבן הגאון הקדוש מהר"ם בנעט ז"ל התנה בשעת קבורה לפנותו עיש"ה משמע דבעינן שיתנו בפירוש בשעת קבורה, אמנם מטעם אחר יש להתיר בנ"ד לפנותה שהרי ציותה בפירוש ובאיום קללות ר"ל שרצונה להקבר אצל בעלה א"כ אפילו לא אמרה שיפט אותה מקברה וכוונתה היה שקודם הקבורה יוליכו אותה אצל בעלה מ"מ מותר להוליך אותה לביה"ק שבעלה שם אפילו לאחר קבורה ג"כ, וכן כתב בחתס״ו שם. וז"ל בסיף ד"ה ובזה יובנו דברי יש"ש:
וא"כ ה"נ אי ברור לנו שהגאון זצ"ל ציוה להוליכו ליש אפילו לא גלה דעתו שיפנו אותו מקברו מ"מ מותר לפנותו עכ"ל, עי"ש, הרי ששפתי קדשו של חתס"ו ז"ל ברור מללו שכל שידוע שרצונו הי' להקבר באיזה מקום אע"ג שלא אמר בפירוש שיפנו אותו מ"מ מותר אפילו לפנותו, וע"כ צ"ל דכת"ג שעושים רצונו במה שמפנים אותו לא שייך חרדת הדין, ודוק היטב:
והנה יש לעיין מ"ט לא הביא המחבר בש"ע סימן שס״ג דאם צוה לפנותו שמותר לפנותו, ולא הביא רק אם קברוהו ע"מ לפנותו דמותר לפנותו, ואמאי לא הביא דאם ציוה לקברו במקום אחר דמותר לפנותו, ומ"ש רמ"א שם בסעיף ב' דאם צוה להוליכו למקום אחר דמותר, זה ענין אחר, דהתם מיירי קודם שנקבר, וגם אין לומר דהמחבר ס"ל באמת דאם לא נקבר אדעתא לפנותו אסור אפילו גלה בפירוש דעתו שרצונו להקבר במקום אחר, הנה מדברי החת"ס בשו"ת שם לא משמע הכי שהרי עיקר יסוד ההיתר היה שם מחמת שהגאון מהר"ם בנעט זי"ע גנה דעתו שרצונו להקבר בנ"ש, אמנם המעיין במקור הדין שהיא בשו"ת הרשב"א סימן שס"ט יראה בפירוש דצוה שיקבר במקום אחר עדיף מאם נתנו אותו אדעתא לפנותי, דהנה שם הביא המעשה שראובן צוה בשעת פטירתו שישאו אותו לקבור אותו אצל קברות אבותיו וביום שמת נאנסו ולא יכלו לישא אותו מיד, וא"כ שם ג"כ היה המעשה שלא צוה בפירוש לפנותו ומ"מ מתיר הרשב"א [ומזה הוכיח החת"ס דאפילו לא צוה בפירוש לפנותו דמותר] ובסוף התשובה מסיים שם וכן כשנתנו מתחלה אדעתא לפנותו מותר וכש״כ בנדון שלפנינו שצוה לפני מותו ושנקבר על דעת לפנותו שהיא מותר, עי"ש ברשב"א, וא"כ משמע דקברו אותו אדעתא לפנותו אפילו לא צוה לפני מותו מותר מדכתב וכש"כ כשצוה לפני מותו וא"כ לפי האמת עכ"פ ס״ל לרשב"א דנתנו אותו אדעתא לפנותו מותר אפילו לא צוה לפני מותו, וא"כ י"ל דכיון דהמחבר הביא כבר דאם נתנו אותו אדעתא לפנותו מותר ומשמע אפילו לא צוה קודם מותו ס"ל להמחבר דאם צוה קודם עותו עדיף ומכש"כ דמותר דצוה לפני מותו עדיף מאם נתנו אותו אדעתא לפנותו בלא צוה קודם מותו משו"ה לא הוצרך המחבר להביא זהו הדין דצוה לפני עותו מותר דהוא כש"כ מאם נתנו אותו אדעתא לפנותו דמותר והמחבר הוכיח שפיר מרשב"א דס"ל דנתנו אדעתא לפנותו מותר אפילו לא צוה לפני מותי וא"כ מכש"כ אם צוה לפני מותו אפילו לא נתנו אדעתא לפנותו דמותר וכמ"ש בטעמא דמלתא דכיון דבהך פנוי עושים רצונו לא יהיה לו עי"ז חרדת הדין, וא"כ בנ"ד יש לנו שני טעמים להיתר, האחד משום שצותה לפני מותה אע"ג שלא אמרה בפירוש לפנותה כמ"ש החת"ס שם, ועוד שתהיה קבורה אצל מקום משפחתה דמסתמא במקום שהיא קבורה עכשיו אין לה שום אחד ממשפחתה, ועיין חת"ס שם באות ג' בד"ה והשלישי הכי נכבד. ודו"ק:
ג') והנה כבר כתבתי במקום אחר דהמת יש לו נחת רוח מזה שהולכין איזה מידעו או ממשפחתו על קברו. ויש לזה סמך מדברי זוה"ק פ' שמות (דף ט"ז ע"ב) במעשה דלחמא בר ליואי עי"ש וא"כ הכא בנ״ד אם תהיה קבורה בפעסט מסתמא לא ילך שום אחר ממשפחתה על קברה ואם תהיה קבורה בביה"ק שבעלה שם מסתמא יזדמן שאיזה מזרעה או ממשפחתה ילך על קברה, א"כ מה"ט גם כן יש מקום להתיר והכא עדיף טפי מהמעשה אצל הגאון רשכבה"ג מהר"ם בנעטה זי"ע דשם היו הולכין על קבר אפילו לא היו מפנים אותו לנ"ש דעל קבר איש קדוש הולכין בלאו"ה ומ"מ התיר החתס"ו כרי שיהיה קבור אצל משפחתו, וא"כ באשה זו בנ"ד שאם לא תהיה נקברה במקום משפחתה לא ילכו כלל על קברה א"כ מה"ט ג"כ יש להתיר, ועכ"פ היא סניף להטעם משום שצותה לפני מותה אע"ג שלא אמרה בפירוש לפנותה, והן אמת שבשו"ת פרי השדה ח"ב סימן פ"ד כתבתי שאין נכון לאנשים פשוטים שיקברו אשה אצל בעלה ממש, ולא דמי לקבורת אבית הקדושים, ועיין שו"ת אמרי אש יו"ד סימן קי"ז, ודוק היטב, מ"מ היינו דווקא אצל בעלה ממש אבל על ביה"ק שבעלה קבור שם, וכיון שגלתה דעתה שרצונה בכך יש מקום להתיר, והגם שבענין פנוי מתים אני מן המחמירים ביותר, וכבר הארכתי בזה בכמה שו"ת בס"ד, עיין שו"ת פרי השדה ח״ב סימן מ"א וסימן פ"ד. ושו"ת פרי השדה ח"ג סימן נ"ב, מ"מ בנ"ד כיון שיש כמה טעמים להתיר כמ"ש ונוסף על זה י"ל כיון דהקרובים מפחדים מאוד מקללתה משום שלא עשו רצונה תיכף, וא"כ הוי יקרא דחיי ג"כ לפנותה, וכבר כתבתי דכה"ג שעושים כרצון המת ליכא משות חרדת הדין. וא"כ אם לא יהיה נוול ג"כ דהיינו שלא יצטרכו להוציא אותה מארונה רק כמה שהיא מונחת בארון יהיו יכולים להניחה בארונות אחרים דלא יהיה נוול ג"כ, ועיין שו"ת ח"צ סימן מ"ז שהחמיר ביותר משום נוול ועיין ספר בית דוד על יו"ד סימן שס"ג, עכ"פ הא וודאי בעינן שלא יהיה נוול דהיינו שיוציאו אותה בארון שלם באופן שלא יצטרכו לראות נוולותה וחרדת הדין ליכא כמ"ש דכל שעושים זה מחמת רצון המת ליכא חרדת הדין כה"ג מותר לפנותה כנ"ל ברור עפ"י פוסקים בס"ד וגם צריך להשתדל שינקבו הארון כשיניחו אותה בקרקע כמ"ש מעכ"ה נ"י ועיין שו״ת מהר"ם שיק יו"ד סימן שנ"ה בסיף התשובת שם משמע ג"כ דאם היה מגלה דעתו שרצנו להיות נקבר במקום אחר היה מותר לפנותו עי"ש ודוק]:
ד') ומה שהעיר בדברי הטו"ז או"ח סימן תר"ע ס״ק ג' במה שהקשה שם על הלבוש דלמה לא קבעו בחנוכה משתה ושמחה ג"כ דאע"ג דההצלה לא היה ממות לחיים מ"מ גדול המחטיא חבירו יותר מההורנו, והאריך בזה קצת, הנה בחידושי אגדה שלי בס"ד כתבתי ניישב דברי הלבוש דהנה בשעת הגזירה קודם הנס שגזרו על המצוות וכן על עסק התורה היו הרבה אנשים שלא הצטערו כלל על זה ואדרבא היה ניחא להם לפטור מלימוד תורה ומשאר מצוות ע"י אונס, והנה אח"כ כשנעשה הנס ע"י הקב"ה היו חכמי הדור בזמן ההוא רצו לראות מי היה באמת בצער על ביטול תורה ומי שהיה נוח לו ביותר שיפטר מתורה ומצוות ע"י אונס, והנה אם היו מתקנים משתה ושמחה היו הכל שמח״ס ולא היה ניכר כלל מי היה באמת מצטער על ביטול תורה ומצוות משו"ה תקנו רק הלל והודאה וא"כ יהיה ניכר מי שהיה מצטער באמת על ביטול התורה זה וודאי הודה לד' בכל אמצי כח ובשמחה גדולה משא"כ אלו שלא היה מצטערים כלל על ביטול התורה ממילא היה ניכר כי גם בשעת הנס לא היו שמחים כ"כ ורק לפנים עשו עצמן כאילו היו שמחים משא"כ בפורים שהיה ההצלה ממות לחיים בלאו"ה יודעים שהכל יהיו שמחים ומשו"ה תקצו משתה ושמחה ג"כ דפשיטא דגם בפורים חייבים להודות ג"כ, ודוק היטב החילוק בזה בין חנוכה לפורים כי הוא נכון בס"ד, הקב"ה ישמחנו לשמח ברגשי לב בקיום התורה והמצוות בשמחה ובטוב לב מרוב כל:
והנני בזה הדו"ש באהבה מוצש"ק אור ליום א' לסדר ברכת שמים מעל חמשה ימים בחדש טבת תרע"ג לפ"ק.
אליעזר דייטש.