פרי השדה חלק ד· רבי אליעזר חיים דייטש
שאלות ותשובות פרי השדה חלק רביעי · סימן נ
לעת צאת השנה, יתברך משמי מעונה, כבוד אהו' ידנ"פ הרב הגאון המפואר חיציו שנונים ידיו רב לו וכו' כש"ת מו"ה משה שמעון הלוי נ"י אבד"ק פרויאקירכען יע"א.
יקרתו הגיעני ואני לא הייתי בביתי וביני לבינו הגיעני שאלות בעניינים הרבה, מ"מ לכבודו פניתי מעט לעיין בדבריו ובפרט כי הוא עניין גדול ע"ד השאלה באשה שנתעברה זה איזה שבועות והתחילה לדקוק דם שהיא סכנה ר״ל ואמרו הרופאים מומחים שצריכה לשתות איזה סם כדי לשלשל הוולד ממעיה כי אם תמתין עוד עד שיגדל הוולד יותר בבטנה אז יהיה צריך להוציא הוולד ע"י חיתוך וניתוח העיבור ותהיה בסכנה גדולה ועכשיו יצא הוולד ממנה ע"י שלשול הסם, ונסתפק בזה מחמת שני דברים, האחד אם אינו בכלל אשחתת זרע שלקצת הפוסקים אשה ג"כ מוזהרת על השחתת זרע, ועוד נסתפק דאפילו אם ליכא משום השחתת זרע כה"ג מ"מ יש כאן איסור חמור יותר שפיכת דמים של העובר, ועיניו שפיר חזו במקור ההלכה במשנה סוף פרק זיין מס' אהלות דנראה דרק ביצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש אבל כל שלא יצא רובו משמע דלית ביה משום שפיכת דמים, וגם ראה בשו"ת חו"י סימן ל"א שהאריך בנדון כה"ג, ורוצה לידע גם דעתי בזה ונחזי מה דקמן בס"ד:
הנה ממשנה דאהלות וודאי משמע דכל שלא יצא רובו מותר להרוג הוולד אפילו בידים ועיין ברמב"ם פ"א הלכות רוצח הלכה ט' שכתב דהוי כרודף וניתן להצילו בנפשו רק אם כבר יצא רובו אסור להרוג הוולד משום דכך היא טבעו של עולם, וכבר תמה בזה הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בתוספ' שלו על משניות שהרי ממס' סנהדרין ע"ב משמע בהדיא דכה"ג לא הוי רודף משום דמשמיא קא רדפו לה עי"ש, ועיין שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סימן קנ"ה מ"ש בזה, אמנם כפי הנראה ממס' עירובין (דף ז' ע"א) משמע לענין הריגת הוולד דהחילוק היא בין עקר ללא עקר דכל שלא עקר הוולד הוי חד גופא עי"ש וא"כ כיון דחשבינן לוולד עם האם חד גופא כל זמן שלא עקר פשיטא דמותר להרוג הוולד כדי להחיות האם כמו שמותר לחתוך אבר אחד מגופו כדי שלא יהיה כל הגוף בחזקת סכנה, וא"כ בנ"ד נמי מותר להציל האשה מסכנה אפילו ע"י חיתוך העיבור, וזהו פשוט לכאורה:
ב') אמנם בעיקר דברי הרמב"ם הלכות רוצח שם שכתב בעובר במקשה לילד דהוי כרודף אחריה להרגה, נ"ל כוונתו דהנה לכאורא היה מקום לחלק בהא דרודף ניתן להצילו בנפשו דהיא משום שני טעמים. האחד כדי להציל הנרדף, השני להציל הרודף שלא יבא לידי איסור חמור (ועיין תוספ' מס' סנהדרין ע"ג ע"א ד"ה להצילו ובחידושי הר"ן שם ודוק), וא"כ כל שהרודף לא הוי בר חיובא היה אסור להצילו בנפשו, אמנם כיון דקייל"ן דאפילו היה הרודף קטן ג"כ מצילין בנפשו של הרודף אע"ג דהתם לא שייך הטעם להציל הרודף מאיסור חמור דקטן לא הוי בר חיובא, ועיין רמב"ם שם הלכה ו' שכתב בפירוש אפילו היה הרודף קטן כל ישראל מצוין להציל הנרדף ולפימ"ש א"ש הלשון ״אפילו״ כלומר אפילו היכא דלא שייך הטעם להציל הרודף מאיסור חמור מ"מ עיקר החיוב להציל בנפשו היא משום הנרדף ולא משום להציל הרודף מאיסור משו"ה אפילו בקטן ג"כ מצילין בנפשו משום הצלת הנרדף, והנה אי היה הטעם דמצילין בנפשו להציל הרודף מאיסור לא היה שייך גבי עובר הצלת בנפשו כיון דעובר וודאי לא הוי בר חיובא וע"כ רק כיון דעיקר הטעם דמצילין בנפשו היא משום הצלת הנרדף וזה שייך בעובר ג"כ משו"ה נקט הרמב"ם זה הלשון דהוי כרודף אחריה להורגה כדי לידע דעיקר דמצילין בנפשו היא משום טובת הנרדף ולא משום להציל הרודף מאיסור רק אם כבר יצא ראשו לא הוי בכלל רודף כיון דטבעו של עולם היא כך, ומ"מ לולא דמסתפינא הייתי אומר דהא ביצא ראשו אין נוגעין בו היא דווקא לאחרים אסור כמ"ש במשנה וברמב"ם אין נוגעין בו אבל היא עצמה אם יכולה להציל עצמה ע"י מיתת הוולד מותרת אפילו כבר יצא ראשו, וא"כ בנ"ד דאיכא תרתי לטיבותא, חדא שעדיין אינו בר קיימא כלל ולא הוי עדיין בכלל נפש כלל, ועוד שאחרים אינם עושים שום דבר רק היא בעצמה שותת הסם להציל נפשה ליכא שום איסור והחילוק בין יצא ראשו ללא יצא ראשו היא רק לגבי אחרים אבל היא בעצמה מותרת להציל עצמה בכל גוונא אפילו ביצא ראשו ויש לעיין בזה, ודוק, ובסמוך אות ה' נביא ראיה לזה דהיא מותרת להציל עצמה בכל גוונא]:
ג') והנה לפימ"ש דהא דמצילין בנפשו אפילו בקטן הרודף דהוא משום דעיקר הטעם דמצילין היא משום תקנת הנרדף ולא משום להציל הרודף מן העבירה א"כ לפי"ז שייך דווקא רק ברודף להורגו מצילין אפילו בקטן הרודף להציל הנרדף עכ"פ, אבל ברודף אחר נערה המאורסה אז דווקא בגדול הרודף מצילין אבל לא בקטן הרודף דכיון דלא בא להורגה רק לזנות עמה והיא אנוסה בדבר אין מליצין בנפשו של הרודף רק בגדול דאיכא עליו חיוב מיתה, ועיין ברש"י מס' סנהדרין (דף ע"ב ע"ב) ד״ה קטן הרודף דנקט רש"י רק לענין רודף להרוג עי"ש, משמע דבקטן לא ניתן להצילו בנפשו רק לענין הריגה משום טובת הנרדף ודוק היטב בזה, וא"כ א"ש לשון הרמב"ם מה דנקט במקשה לילד דהוי כרודף אחריה לאשמעינן דאפילו בקטן שייך רודף כיון דהיא משום טובת הנרדף קטן וגדול שם הוא ואין חילוק אמנם בשאר עבירות דג"כ ניתן להצילו בנפשו כגון הרודף אחר זכר ואחר נערה המאורסה שפיר יש לחלק בין רודף גדול לרודף קטן, ודוק:
ד') והנה ממ"ש הרמב"ם הטעם ביצא ראשו דלא הוי רודף משום שהוא טבעו של עולם ג"כ יש לומר דבנ"ד מותרת להציל עצמה מטעם רודף ג"כ דעד כאן נוכל לומר דלא הוי רודף רק במסתכלת בשעת לידתה דזהו שכיח טובא ושייך לומר דהוי טבעו של עולם ואין לו דין רודף משא"כ כה"ג דבנ"ד שעוד טרם שהתחיל רוח החיה בקרבו להתנוצץ בו נסתכנה אמו על ידו זהו הוי בכלל רודף ממש דהא כבר הוכחנו דדין הצלת בנפשו לא תלוי בבר חיובא דהא אפילו אם הרודף קטן ג"כ ניתן להצילו בנפשו וא"כ כה"ג היכא דלא הוי טבעו של עולם כמו בנ"ד שפיר ניתן להצילו בנפשו כיון דהדין דניתן להצילו בנפשו שייך אפילו היכא דלא הוי בר דעת כלל כמו יצא ראשו דלולא שהיה טבעו של עולם היה ניתן להצילו בנפשו לדעת הרמב"ם, ודוק:
ה') והעולה מדברינו דבנ"ד יש כמה צדדים להתיר לה לשתות איזה סם המשלשל הילד להוציאו מבטנה, האחד כיון שעדיין לא נתחזק כל כך בבטנה שיצטרך חיתוך וניתוח, א"כ לא הוי אפילו בכלל עיבור עדיין, וכן משמע בשו"ת חות יאיר סימן ל"א שיש לחלק בין קודם ג' חדשים לאחר ג' חדשים ועוד כיון שגם היא אינה עושה מעשה בידים רק ע"י שתיית סם גורמת שיצא הוולד ממנה וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם הלכות רוצח שם דע"י סם יש להקל טפי, מדנקט בין בסם בין ביד. משמע דביד יש סברא להחמיר טפי מבסם משו"ה נקט בין בסם בין ביד, כלומר לא זו אף זו דהדרך לנקוט הפשוט יותר (עיין מס' זבחים צ"ב ע"ב בתוספ' ד״ה אי הכי) ובפרט כשנקט הלשון נבין וודאי משמע דהפשוט יותר נקט תחלה, ועוד דהכא דהיא בעצמה משתדלת לרפואתה ואחרים אין עושין כלום וודאי יש להתיר טפי, ויש להביא ראיה לזה דהנרדף בעצמו רשאי להציל עצמו בכל גוונא מדאמרינן. מס' סנהדרין פ"ב ע"א שאם היה נהפך זמרי והרגו לפנחס לא היה נהרג עליו שהרי רודף היא והנה התם וודאי פשיטא דאם אחר היה הורג את פנחס בשעת מעשה וודאי היה נהרג עליו ומ"מ זמרי בעצמו לא היה נהרג עליו דחשבינן ליה לפנחס לרודף לגבי זמרי, וא"כ הדברים ק"ו ומה התם דפנחס עשה מצוה וקנא קנאת ד' צבאות ומ"מ לא היה זמרי נהרג עליו אם היה יכול להציל עצמו בנפשו של פנחס ח"ו מכש"כ הכא לגבי האי עיבור שאין שום צד מצוה לגבי העיבור שפיר י"ל דרק לגבי אחרים לעשות מעשה שייך לומר אין דוחין נפש מפני נפש אבל היא עצמה מותרת להשתדל להצלת נפשה בכל מה שתוכל ובפרט שאינה עושית מעשה בידים, וא"כ יש לנו ג' טעמים להתיר, האחד דאפילו בכלל עיבור לא הוי קודם ג' חדשים, שנית כיון שאינה עושה מעשה בידים, ועוד בת שלשיה דלגביה עצמה שהיא תציל עצמה מסכנה יש להתירו טפי מלאחרים ולשון המשנה והרמב"ם שכתב אין נוגעין בו משמע ג"כ דקאי על אחרים אבל הנרדף עצמו יכול להשתדל להצלתו בכל מה דאפשר לי, והראיה מחמרי ופנחס מס' סנהדרין פ"ב ע"א, ודוק:
ו') ותבט עיני באוצרן של אחרונים בספרן של צדיקים בשו"ת אבני צדק חו"מ סימן י"ט, ובשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סימן קנ"ה, ובשו"ת בית יצחק ח"ב יו"ד סימן קס"ב, ותוכן דבריהם להתיר כיון שלא יצא ראשו עדיין, והגם שכפי הנראה מדבריהם פקפקו בזה לעשות מעשה מ"מ כל דבריהם היא שכבר היה עובר גמור, וגם כיון דמיירי במקשה לילד א"כ אפשר שכבר נעקר הוולד בגופה והוי גופא אחרינא משו"ה חששו להחמיר ולעשות מעשה, אע"ג שלדינא העלו דמותר, משא"כ בנ"ד שאפילו לכלל עובר עדיין לא בא וודאי אין לחוש כלום ובפרט שאינו נעשה ע"י אחרים שום דבר רק היא עצמה משתדלת בהצלת נפשה וודאי יש סברא טפי להתיר, וא"כ כיון שמדברי הרמב"ם פ"א הלכות רוצח והשו"ע בחו"מ סימן תכ"ה סעיף ב' פסקו להתיר ועיי"ש סמ"ע ס"ק ח' ומדבריהם שרו אפילו בעובר ממש אע"ג דאפשר שכבר נעקר והוי גופא אחרינא ומ"מ שרי מכש"כ בנ"ד שיש להתיר ובפרט אם לפי דברי הרופאים בלאו"ה אי אפשר לוולד שיגדל במעיה עד שיהיה ראוי לחיות רק אפשר שימיתו שניהם ודאי יש עוד סניף להתיר, ועיין שו"ת פמ"א ח"ג סימן ח' ובנוב"י מהדו"ת חו"מ סימן נ"ט, ועי"ש שרוצה לומר דקודם שכלו חדשיו לא אמרינן דהוי מרוב וולדות בני קיימא ובפרט בנ"ד דחזינן שנשתנה סדר יצירתו דהאם מתנוונת והולכת על ידו וודאי י"ל דיצא מרוב וולדות שראויים לגדל עכ"פ, עכ"פ נ"ל מכל הלין טעמי להתיר לה שתוכל לשתות סם המשלשל להריק הוולד מבטנה, ומה שנוגע לענין נאמנות הרופאים כבר ביארתי בשו"ת אחת בס"ד כל הענין נאמנות הרופאים. ומה שהעלו הפוסקים בזה ובפרט הכא בנ"ד כיון שאין עושים מעשה בוולד ממש רק שע"י זה הסם שתשתה יתקלקל הוולד בחדרי בטנה ולא יבא לידי גמר א"כ כמו שהרופא נאמן אצלינו שע"י זה הסם יתקלקל הוולד כמו כן נאמן אצלינו שאם לא תעשה כן שהיא תהיה בסכנה ר"ל ובכל ספק סכנה נאמן הרופא, ועכ"פ מידי ספק סכנה לא נפקא ומשום ספק סכנה מחללים שבת ג"כ וא"כ ה"נ נאמן משום חשש ספק סכנה ומותרת לשתות הסם להריק חדרי בטנה להציל עצמה מסכנה, כנ"ל ברור בס"ד:
ז') והנה מדברי חו"י ג"כ משמע דיש חילוק בין קודם ג' חדשים לאחר ג' חדשים, ובג"ד וודאי אין לדמות למקשה לילד דבמקשה לילד הרי וודאי עקר הוולד והחילוק בין עקר ללא עקר היא ממס' עירוכין זיין ע"א [עיי' בחו"י שם] וא"כ בנ"ד נ"ל דאפילו האחרונים שמפקפקים קצת בהך התירא ולא מלאו לבם לעשות מעשה מ"מ בנ"ד כיון דאיכא כל הני צדדים להתיר ובפרט אם העובר בלאו"ה לא יגדל לעולם בבטנה שיוכל להיות בן קיימא וודאי יש להתיר ובפרט דכאן אין אחרים עושים כלום רק היא עצמה משתדלת בהצלת נפשה וודאי דיש להתיר ובפרט קודם ג' חדשים. כנ"ל ברור בס"ד [שוב הראה לי חתני הרב מו"ה יוסף הכהן נ״י בשו"ת כח שור סי' כ' שנשאל ג"כ בזה והאריך בדבר, והנה מעיקרא רוצה לחלק דדוקא אם העובר גרם לה הסכנה יכולה להריק הוולד משא"כ אם לא העובר גרם אסורה דלא הוי רודף כה"ג, אמנם במסקנא מתיר בכל גוונא כיון דעדיין לא הוי נפש, עיי"ש באריכות דפח"ח, ועתה בשעת הדפסה הגיע לידי שו"ת לבושי מרדכי ח"ב ומצאתי בסימן ל"ט ג"כ תשובה כי"ב] ומה שחשש מעכתה״ר נ"י משום השחתת זרע יפה כתב דלאחר תשמיש אזל ליה החשש, ובשו"ת פרי השדה ח״ב סימן כ"ו הבאתי דאפילו הגאון רע"א שהחמיר בזה מ"מ לאחר תשמיש הורה להתיר במקום סכנה דלית ביה משום השחתת זרע עי"ש, (ועיי' מ"ש לעיל סימן י"ד) וא"כ יצא הדבר בהיתר שמותרת להריק חדרי בטנה ע"י סם לפי עצת הרופאים שלא תבא לידי סכנה ר"ל וכפי מ"ש מודי בזה כל הפוסקים כנ"ל בס"ד והקב"ה יציל״מ משגיאות ויראני בתורתו נפלאות
והנני בזה הדו"ש באהבה פק"ק באניהאד א' לסדר והארכת ימים תער"ב לפ"ק.
אליעזר דייטש.