פרי השדה חלק ד· רבי אליעזר חיים דייטש
שאלות ותשובות פרי השדה חלק רביעי · סימן כג
שפעת שלומים, מגבהי מרומים, לכבוד הרבה המופלא ומופלג בתו"י חו"ש וכו' כמו"ה אהרן זאב נ"י בשבת תחכמוני בעיר אייזענשטאדט יע"א:
ע"ד השאלה בכרוב אשר נחתך בלא בדיקה וא"כ אפשר וגם שכיח שיש בו תולעים ונכבס אם מותר לעשות בו סחורה, ומע"כ נ"י האריך לפלפל בהא דס"ל להמחבר בש"ע סוף סימן קי"ז ביו"ד דדבר שאין אסור אלא מדרבנן מותר לעשות בו סחורה אם היא רק בדבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן, משא"כ בנ"ד אע"ג דג"כ אינו אסור רק מדרבנן דהא הוי ספק ספיקא דלמא לא היה שם תולע כלל ואת"ל היה שם דלמא נמוח ונתבטל כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן פ"ד ס"ק כ"ט, מ"מ כיון דעיקר איסור תולעת היא מה"ת אסיר לעשות בו סחורה, והנה לכאורה יש להוכיח מלשון המחבר גופא סוף סימן קי"ז דדבר שעיקרו אסור מה"ת אסור לעשות בו סחורה שהרי כתב שם וז"ל: וכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה עכ"ל, ולמה לא נקט בקיצור וכל דבר שאין אסור מה"ת ומה זה שהאריך לומר ״שאין איסורו אלא מדבריהם״ אלא וודאי כוונת המחבר לומר דדווקא אם עיקר האיסור אינו רק מדרבנן מותר בסחורה משא"כ אם עיקר ושורש האיסור הי' מה"ת אסור בסחורה, כן היה נ"ל לכאורה, ויש להביא ראיה לזה גם משיטת השו"ע באו"ח סוף סימן תמ"ז דס"ל דחמץ נוקשה אינו אסור באכילה בפסח רק מדרבנן ואפי"ה ס"ל דאסור לשהותו רק אם השהה אותו מותר בהנאה עי"ש במג"א ס"ק מ"ו ובסימן תע"ב במג"א ס"ק א' ודות, הרי דאפילו בדרבנן גזרינן דלמא אתי למיכל ואפילו לדעת הטור בסימן תמ"ב דכל שאינו אסור רק מדרבנן מותר לשהותו י"ל דהתם משום דאינו אסור רק בימי הפסח לא גזרינן על זמן קצר שישכח ויאכל משא"כ בדבר שאסור לעולם חיישינן טפי שמא ישכח ויאכל, מ"מ אחר העיון קצת יש לצדד נמי איפכא ולומר דדווקא התם שעיקר הדבר שמקיימו הוא לאכילה ובפרט חמץ דלא בדיל מיניה ובפרט אי מיירי בלחם נוקשה וודאי לא בדיל מיני, ועי' בש"כ יור"ד סימן פ"ח ס"ק ב', משו"ה ס"ל להמחבר דאסור בשהיה ג"כ משא"כ הכא בנ"ד שמעולם לא היה עליו דעתו לאכילה רק לסחורה גם להמחבר מותר כיון דעכ"פ לא יבא לידי איסור דאוריתא מטעם ס"ס כמ"ש הש"כ סימן פ"ד ס"ק כ"ט:–
והנה ראיתי שמע"כ נ"י תמה על הפ"ח בקו"א ביו"ד סימן י"ט שהשיג על שו"ת השערי אפרים מה שנסתפק אם מי שאינו בקי בבדיקה מותר לשחוט דהא כיון שאינו אסור רק מדרבנן דמה"ת אזלינן בתר רובא מותר בסחורה, דהא איכא חשש שמא ידרוס או ישהה ג"כ וזהו אסור מה"ת ? ואין זהו תמוה קיימת דעיינתי בשערי אפרים שם סימן נ"ז ומיירי להדיא שבקי בשחיטה רק בבדיקת הריאה אינו בקי עי"ש, עכ"פ אם נדמה נ"ד להאי דפר"ח שאינו בקי בבדיקת הריאה ואפ"ה מותר וא"כ בנ"ד נמי דכיון דאיכא ספק ספיקא להתיר ספק שמא לא היה תולע ואת"ל היה שמא נמוח אע"ג דהך ספק שמא לא היה תולע לא הוי ספק השקול דתולעים שכיחי בכרוב מ"מ הספק השני שהוא נמוח נוטה טפי להתיר דשכיח היא שיהי' נמוח אם מונח זמן רב וא"כ הו"ל שפיר ספק ספיקא דסגיא כמו רוב בהמות כשרות, ובפרט להשיטות דמהני ס"ת אפילו אם ספק אחד אינו שקול, והארכתי בזה בקונטרס הספיקות שלי בס"ד, וא"כ לדעת הפר"ח דמתיר שם בסחורה אע"ג דעיקר איסור טריפות היא מה״ת מ״מ כיון דעכשיו לפנינו הי' רק דרבנן הוי נמי בכלל דברים שאינם אסירים אלא מדרבנן ומותר בסחורה (ולא נחית לדייק מה שדקדקנו בלשון המחבר דבעינן שיהיה עיקר האיסור רק מדרבנן), וא"כ ה"נ בנ״ד בהאי כרוב שאינו אסור רק מדרבנן מטעם ספק ספיקא מותר בסחורה לשיטת הפר"ח עכ"פ, ודו"ק.
והנה עוד לו ראיתי להפר"ח בקו"א ביו"ד סימן פ"ד שס"ל לדבר פשוט להסתחר בפירות מתולעים שכיון שאין הקינה נותן כלל יותר בשביל התולע לא מקרי עושה סחורה בדברים אסורים, אמנם הפרמ"ג בש"ד סימן פ"ד ס"ק ח' תמה עליו דהא עכ"פ איכא חשש שמא יאכל ממנו עי"ש, ובשו"ת אחת זה רבות בשנים העליתי לחלק דדברים שאין דרכן לאוכלן בלא בדיקה לא חיישינן שישכח ויאכל בלא בדיקה והלכך מותר לסחור בפלוימען או קירשען מתולעים דמאי ניחוש שישכח ויאכל דאם ירצה לאכול מסתמא יבדוק, והבאתי ראיה מדברי שו"ת צ"צ סימן נ"א שמתיר לעשות יי"ש מגדגיות מתולעים, ואמאי לא חייש דלמא יאכל הפירות כמה שהם בעין אלא וודאי דסמכינן שאם ירצה לאכול יבדוק אותם, ולפי"ז היה מקום לחוש לדעת הפרמ"ג הנ"ל, עכ"פ בנ"ד לאסור, דהא כרוב אין דרכו לבדוק לאחר שכבר נכבש ויש לחוש שיאכל ממנו, מ"מ לדינא נ"ל דכיון שיוכל לבא לידי הפסד אם לא יתירו לו למכור כיון שכבר קנה הכרוב ובמקום פסידא יש כמה וכמה אחרונים שמתירים, וראיתי בספר בית לחם יהודה ליו"ד סימן קי"ז ס"ק ח' שמתיר אם מיחד חדר בפני עצמו לדברים האסורים, ועי' היטב בשו"ת חות יאיר סימן קמ"ב, והלכך נ"ל לדינא ולמעשה מאחר שהפר"ח בקו"א סימן פ"ד מתיר בפשיטות והפרמ"ג הניח רק בצ"ע ואינו מחליט לאסור ומהגם שיש הרבה פוסקים דעיקר איסור סחורה בדברים האסורים אינו רק מדרבנן [וע' בספרי תבואות השדה ח"ג שער איסור והיתר שער ח' אות כ"ח שהבאתי ראיה להני פוסקים דמה"ת ליכא איסור סחורה כלל עי"ש, ודוק], ובנ"ד כיון שהעליתי דעיקר איסור הכרוב אינו רק מדרבנן מטעם ספק ספיקא נוכל לסמוך על דעת הבית לחם יהודה הנ"ל שהבאתי דאם מיחד אותו בחדר מיוחד שמותר לשהותו עד שימצא לו קונה טוב שיוכל למכור בריות, כנ"ל ברור בס"ד, ועי' שו"ת בית יצחק ליו"ד סימן ק"כ בענין לעשות סחורה בקונסט בוטער (ובספרי שו"ת פרי השדה חלק ג' סימן ל' אות ב') ואין להאריך כעת יותר;
והנלע"ד כתבתי פק"ק באניהאד ער"ח אדר תרס"א לפ"ק, והיה לו בזה שלום הדו"ש.
אליעזר דייטש.