אור ברסלב
פרדס רמונים - חלק א הקדמות › אקדמות מילין

פרדס רמונים - חלק א

הקדמות · אקדמות מילין

הסכמות

בעזהשי''ת

לִפְנֵי אֲכִילָתְךָ מֵכִין אַתָּה הַמַּאֲכָלִים, וְקֹדֶם נְסִיעָתְךָ אוֹרֵז אַתָּה הַחֲפָצִים, כָּךְ טֶרֶם הִכָּנֶסְךָ אֶל ''פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים'', הַבֵּט וּרְאֵה הָ''אַקְדָּמוֹת מִילִין'' הַבָּאִים.

''שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים, מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים''

(שִׁיר הַשִּׁירִים ד', י''ג-ט''ו)

''אָמַר רַבִּי לֵוִי: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ שָׂדֶה וּבָהּ גַּל שֶׁל אֲבָנִים. מְכָרָהּ לְאַחֵר, וְעָמַד זֶה שֶׁקְּנָאָהּ וְסִקֵּל מִמֶּנָּה אֶת הָאֲבָנִים, וּמָצָא בְּתוֹכָהּ בְּאֵר מַיִם חַיִּים. שָׁתַל בָּהּ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים וְנָטַע בָּהּ כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, וְכָל מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר עָלֶיהָ הָיָה מְשַׁבְּחָהּ. לְיָמִים, עָבַר עָלֶיהָ אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁמְּכָרָהּ, וְרָאָה אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב. אָמַר: אוֹי לִי שֶׁכָּךְ מָכַרְתִּי, אוֹי לִי שֶׁכָּךְ אִבַּדְתִּי''. (מִדְרָשׁ רַבָּה, פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח)

במאמר זה, נמשל האדם לאותו בעל שדה הנזכר לעיל בדברי רבי לוי. כשבידו הבחירה אם לעבד ולטפח את חלקתו ולהניב ממנה פירות נאים ומשובחים, או שמא חלילה למכור את חלקו ליצר הרע בעבור נזיד עדשים של העולם הזה, וסופו שימרר בבכי על שמכר כזו חלקה דשנה ופורייה במחיר נעליים. וכעין זה פירשו המפרשים את דברי שלמה המלך ע''ה בפסוקים הנ''ל. וכך מצינו גם כן בישעיה הנביא (פרק ה') שהמשיל את עם ישראל בהולכם אחר יצרם לכרם ענבים שהניב פירות באושים, עיין שם ובמפרשים. אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת, בּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמוֹת, נָתַן לְכָל אִישׁ וְאִשָּׁה, מַתָּנָה נִפְלָאָה וַעֲצוּמָה, חֶלְקָה טוֹבָה וּמְבֹרָכָה כן אמרו בסנהדרין (צ' ע''א) ''כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא''. וכן אמרו (חגיגה ט''ו ע''א) שלכל אחד מישראל יש חלק בגן עדן ובגיהנם. וראה בספר ''מנחת אליהו'' לרבי אליהו האיתמרי זיע''א (מחבר הספר ''שבט מוסר'') שכתב בפרק י''ג שאותו חלק הוא החידושים שניתנו לאדם לחדש בתורה בעולם הזה, ואם לא זוכה האדם מעבירים את החידושים לאחד אחר שיביאם לאויר העולם. עיין שם. , אַדְמַת קֹדֶשׁ פּוֹרִיָּה, זֶהוּ הַגּוּף וְכָל צְבָא אֵיבָרָיו, וְשִׂכְלוֹ הַמְנַצֵּחַ עָלָיו. וּבְתוֹכוֹ מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים, הִיא הַנְּשָׁמָה הַזַּכָּה וְהַטְּהוֹרָה, שֶׁנֻּפְּחָה מֵהָאֵל הַנּוֹרָא כמו שכתוב ''ויפח באפיו רוח נשמת חיים'' ואמר בזוהר הקדוש (פרשת תזריע) שהנשמה היא חלק אלוה ממעל. ובספר ''נשמת אדם'' מאחד הקדמונים הביא שקבלה בידינו איש מפי איש עד משה רבינו ע''ה שנשמת האדם היא עצם נבדל קדוש וטהור שנאצלה מה' הגדול והנכבד יתברך ויתעלה. , וְשׁוֹכֶנֶת בְּתוֹךְ הַגּוּפִים מקום משכן הנשמה הוא בלב, כמובא בכתבי האריז''ל. וראה עוד ב''מגדל עוז'' (בית מדות, עליית היראה) מה שכתב בעניין הנשמה וסגולתה. , וְנוֹתֶנֶת תַּכְלִית וְחַיִּים שכן הגוף אינו אלא אמצעי לנשמה, שהיא התכלית, לסגל לעצמה תורה ומצוות ומעשים טובים, כשם שהשדה היא אמצעי לפירות שהם התכלית. , מַשְׁרָה אֹשֶׁר וְגַם שִׂמְחָה, אַהֲבָה וְסִפּוּק וּבְרָכָה שכל המדות והרגשות הללו מקורן מהלב, שם משכן הנשמה, כנזכר לעיל. . מִמֶּנָּה יִוָּלְדוּ הַיְלָדִים ראה שער הגלגולים (הקדמה י') שכתב שהאב נותן חלק מנשמתו בבניו, ואותו החלק נעשה לבוש לנשמת הבן ומסייעו ומדריכו בדרך הטובה. ולסיבה זו חייב הבן בכבוד האב. , וּבְהֵעָדְרָהּ יִפָּסְקוּ הַחַיִּים כפי שרואים אנו בחוש, וכמו שכתוב (תהלים קמ''ו, ד'): ''תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתנתיו''. וראה בספר הקדוש ערבי נחל (פרשת ויקהל) שכתב שכל זמן שהגוף עוד קיים אין הנשמה נפרדת ויוצאת ממנו לגמרי, עד שירקב כל הגוף כולו ורק אז נפרדת ממנו לגמרי. עיין שם באורך. , כִּי הִיא הַמַּשְׁקָה לַצְּמֵאִים כמו שכתוב (תהלים מ''ב, ג'): ''צמאה נפשי לאלקים לאל חי'', שלא יבוא האדם לעולם על סיפוקו אלא על ידי הרוויית הנשמה ברוחניות. וכמו שדרשו על הכתוב בקהלת (ו', ז'): ''והנפש לא תמלא''. , וּמְנִיעָה לְכָל הָאֵיבָרִים כן הביא בספר ''יסוד האמונה'' (פרשת כי תשא) שהנשמה מתפשטת בכל האיברים, ואם תחתך היד או הרגל מן הגוף מיד תסתלק החיות מן האיבר ההוא. וכך רואים אנו בחוש שמשעת יציאת הנשמה מגוף האדם עיניו כבר לא רואות ואזניו אינן שומעות וידיו אינן נעות כידוע. .

אַךְ מַה נּוֹרָא הַדָּבָר, כִּי עָלֶיהָ יוֹשֵׁב הָאַכְזָר, מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל כך מכונה היצר הרע בפי שלמה המלך (קהלת ד', י''ג) ובפירוש רש''י ז''ל שם. , יֵצֶר צוֹרֵר וֶאֱוִיל. כְּגַל אֲבָנִים מֵעִיק ראה בפירוש רש''י ז''ל בישעיה (ה', ב') שכתב שפעולת סיקול האבנים היא מהיצר הרע השוכן בלב האדם. , צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק תהלים ל''ז, ל''ב. וראה בגמרא (קדושין ל' ע''ב) שדרשוהו על היצר הרע. , לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ בראשית (ד', ז'). ופירש רש''י ז''ל שם שזהו היצר הרע. , וְכִנְחֹשֶׁת קָלָל נוֹצֵץ על פי הכתוב ביחזקאל (א', ז'): ''ונוצצים כעין נחושת קלל''. וכך היא דרכו של היצר הרע להציג את העולם הזה נוצץ ומושך ותאווה לעינים. , יוֹרֵד וּמַתְעֶה בְּעָרְמָתוֹ כפי שאמרו בבבא בתרא (ט''ז ע''א): ''יצר הרע יורד ומתעה, ועולה ומרגיז, נוטל רשות ונוטל נשמה''. , וּמַעֲלִים מֵהָאָדָם תַּכְלִיתוֹ, לְפָאֵר וּלְעַטֵּר נִשְׁמָתוֹ, בְּפַרְדֵּס רִמּוֹנֵי מִצְוָתוֹ כפי שמשלו חז''ל (ברכות נ''ז ע''א) את המצוות לרימון, באומרם שעם הארץ הרואה רימון בחלום יצפה למצוות, שנאמר (שיר השירים ד', ג'): ''כפלח הרמון רקתך''. , וּבְעֲסִיס רִמּוֹנֵי תּוֹרָתוֹ כפי שמשלו חז''ל (שם) את התורה לרימון, באומרם שתלמיד חכם הרואה רימון בחלום יצפה לתורה, שנאמר (שיר השירים ח', ב'): ''אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני'' , וּלְקַיֵּם אֶת רְצוֹן אֲדוֹנוֹ. וְלִיטַע בְּאַדְמָתוֹ מִינֵי בְּשָׂמִים על פי הכתוב בשיר השירים (ד', י''ד): ''מר ואהלות עם כל מיני בשמים''. , בַּחָכְמָה הַנִּתֶּנֶת לַחֲכָמִים כמו שכתוב (משלי ט', ט'):''תן לחכם ויחכם עוד''. ואמרו חכמינו ז''ל (ילקוט שמעוני על איוב) שהקב''ה יהיב חכמה לחכימין (נותן חכמה לחכמים). , לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה פְּרִי מְגָדִים, חֵדּוּשֵׁי תּוֹרָה נֶחְמָדִים כן כתב הגאון המהר''ם שיף זצ''ל (סוף מסכת חולין) שהתורה מונחת בקרן זוית, וכל אחד מוצא בה דבר חדוש אשר לא ראתה עין מי שקדמו. עכ''ל. וראה ב''ישמח משה'' על התורה (פרשת תרומה) שהביא רמז למעלת כתיבת חידושיו של האדם מדרשת חז''ל (מדרש רבה ויקרא פרשה כ''ב) על הפסוק ''כתובים באצבע אלקים'' שהראהו הקב''ה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, משמע שציווי זה הוא לכל תלמיד ותיק לכתוב חידושיו בתורה ככתיבת משה רבינו את התורה. . וְלֶאֱכֹל בְּאַחֲרִיתָהּ מֵהָרִמּוֹנִים, בִּירוּשַׁת שְׁנֵי הָעוֹלָמִים כדרשת חז''ל (ירושלמי שקלים פרק ב' הלכה ה') על הפסוק בתהלים (ס''א, ה') ''אגורה באהלך עולמים'' שביקש דוד המלך לזכות לחדש חידושי תורה ולכותבם, ועל ידי זה יהיו שפתותיו דובבות גם בעולם הבא. ועיין בהקדמת ספרנו ''דובב שפתי ישנים'' מה שכתבנו בזה בס''ד. , בְּהִתְעַנְּגוֹ עַל זִיו שְׁכִינַת יוֹצְרוֹ כן כתב רבינו הרמח''ל זיע''א בראש ספרו ''מסילת ישרים'' שעיקר תכלית בריאת האדם היא כדי להתענג על ה' ולהינות מזיו שכינתו בעולם הבא. , וּבְאָמְרוֹ ''זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ'' כמאמר רבי אלעזר בסוף מסכת תענית (ל''א ע''א) שעתיד הקב''ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר ''זה ה' קוינו לו''. , לְהִתְעַדֵּן לְנֵצַח נְצָחִים, וּלְהִצָּרֵר בִּצְרוֹר הַחַיִּים כברכת אביגיל לדוד המלך ע''ה (שמואל א' כ''ה, כ''ט) ''והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך''. .

אַךְ בִּמְקוֹם אֶת אַדְמָתוֹ לְהַדֵּר, הָלַךְ וּמָכַר אֶת חֶלְקוֹ לְאַחֵר כאומרם ז''ל (חגיגה ט''ו ע''א) שהצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, והרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. , וְהוּא כַּצֹּאן לַטֶּבַח מוּבָל, הוֹלֵךְ אַחַר הַהֶבֶל וְנֶהְבָּל על פי הכתוב במלכים ב' (י''ז, ט''ו): ''וילכו אחרי ההבל ויהבלו ואחרי הגוים אשר סביבותם''. . רוֹעֵה כְּסִילִים וְחֶבְרָתָם על פי הכתוב במשלי (י''ג, כ'): ''רעה כסילים ירוע''. , עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה לְאֶחָד כְּמוֹתָם שכן טבע הדברים שאדם השוהה במחיצת רשעים הופך להיות רשע כמותם. וראה מענין זה רבות בתוך הספר. ואכמ''ל. , וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאוּשִׁים ישעיה ה', ב'. רְקוּבִים. עַד שֶׁלְּגֶפֶן נָכְרִיָּה נֶהְפַּךְ כלשון הנביא (ירמיה ב', כ''א): ''איך נהפכת לי סורי הגפן נכריה''. , לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ מִמֶּנּוּ נִדָּח כלשון הכתוב (שמואל ב' י''ד, י''ג): ''לבלתי השיב המלך את נדחו''. , וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ ויקרא ז', כ'. , וְלֹא נוֹתָר בָּהּ חֵלֶק מֵאֱלֹקֶיהָ כן כתבו חז''ל על הרשעים הגמורים. ראה סנהדרין (ק''ב ע''ב). .

אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה משלי ג', י''ג. , וְלָקַח אֶת זוֹ הָאֲדָמָה, וְסִקֵּל מִמֶּנָּה הָאֲבָנִים וראה בספר ''עלינו לשבח'' (חלק ג' עמוד קמ''א) שביאר שלכן נמשל האדם לפרדס, ללמדך שיש לטרוח בו ולטפחו בכדי שיניב פירות טובים, ולא יבוא הדבר מאיליו. , בְּעוֹדוֹ רַךְ וְטוֹב בַּשָּׁנִים כמאמר שלמה המלך ע''ה (קהלת י''ב, א'): ''וזכר את בוראך בימי בחרותך''. ובמסכת עבודה זרה דרשו כן על הפסוק (תהלים קי''ב, א'): ''אשרי איש ירא את ה''' שעושה תשובה בעודו איש (כשהוא בחור. רש''י). . וְכָבַשׁ כְּגִבּוֹר אֶת יִצְרוֹ כפי שאמרו חז''ל באבות (פרק ד' משנה א') ''איזהו גבור? הכובש את יצרו!''. , וְעוֹד בִּנְעוּרָיו זִכֵּךְ אֶת לִבּוֹ, וְהוֹצִיא בְּאֵר מַיִם חַיִּים מִתּוֹכוֹ, וְחָרַשׁ בְּמִצְווֹת אֶת אַדְמָתוֹ, וְזָרַע בָּהּ אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ, וְהוֹסִיף אַף אֶת נֹפֶת צוּפוֹ. אֶת הַקּוֹצִים הִכְרִית וְזִמֵּר, וְעַל כָּל נִסָּיוֹן הִתְגַּבֵּר, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם תהלים א', ג'. , לִדְבֹּק בָּאֵל יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם. עַד שֶׁפִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שיר השירים ג', י''ז. , אָז בַּצַּר וְלִקֵּט בַּגְּפָנִים, וּבָרַר וְהֵכִין מֵהַמּוּכָנִים, יֵין הָרֶקַח עֲסִיס רִמּוֹנִים על פי לשון הכתוב (שיר השירים ח', ב'): ''אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני''. . לְהַשְׁקוֹת חֲבֵרִים הַיּוֹשְׁבִים בַּגַּנִּים על פי לשון הכתוב (שיר השירים ח', י''ג): ''היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני''. , בְּלַחְמוֹ וּבְיֵינוֹ מִתְעַדְּנִים על פי לשון הכתוב (משלי ט', ה') ''לכו לחמו בלחמי שתו ביין מסכתי''. וראה ב''מצודת דוד'' שם שפירש זאת על חכמת התורה. , אָז יֹאמַר שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים שיר השירים ה', א'. , כִּי חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִימִים תהלים ט''ז, ו'. , בְּהַגִּישִׁי אֶת ''פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים''.

וְהִנֵּה קוֹרֵא נָעִים, אַתָּה וַאֲנִי יוֹדְעִים, כִּי מְלֶאכֶת הַכְּתִיבָה, הִיא כְּאַלְיָה וְקוֹץ בָּהּ. שֶׁמֵּחַד גִּיסָא הִיא מְעֻלָּה, וּזְכוּתָהּ מְאֹד גְּדוֹלָה, שֶׁאָנוּ יְשֵׁנִים וְהִיא עֵרָה, לְזַכּוֹת וּלְלַמֵּד לָרַבִּים תּוֹרָה. וְאַף לְעֵת לַקֶּבֶר נוּבַל, עִם כָּל זֹאת עָלֵנוּ לֹא יִנְבַּל, כִּי הִיא תִּדְאַג לָנוּ לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת, שֶׁשִּׂפְתוֹתֵינוּ בַּקֶּבֶר יִהְיוּ דּוֹבְבוֹת. אַךְ מֵאִידָךְ גִּיסָא יֵשׁ בָּהּ סַכָּנָה, אִם כְּתִיבָתֵנוּ לֹא נְכוֹנָה, וְאִם שָׁגִינוּ בִּדְבַר מָה, אוֹי נָא לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין הַנּוֹרָא. עַל כֵּן שִׂפְתוֹתַי בַּקָּשָׁה לוֹחֲשׁוֹת, לְכָל הַקּוֹרְאִים וְהַקּוֹרְאוֹת, אִם תִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵיזֶה דָּבָר שָׁגוּי, אוֹ מַאֲמָר שֶׁלְּהֵאָמֵר אֵינוֹ רָאוּי, אַל נָא תַּצִּילוּ מִפִּי דְּבַר אֱמֶת, וְהַעֲמִידוּנִי עַל הָאֱמֶת, וּשְׂכָרֵנוּ יְהֵא כָּפוּל מִן הַשָּׁמַיִם, כִּי מִן הָאֶחָד טוֹבִים הַשְּׁנַיִם.

וּבְזֹאת הָעֵת וְהָעוֹנָה, אֶעֱמֹד לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה, וְאֶתֵּן מֵעִמְקֵי לְבָבִי תּוֹדָה, בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה:

לְאֵלִי שֶׁמִּבֶּטֶן אִמִּי שְׁמָרָנִי, וְעַל כַּפָּיו מֵאָז תָּמִיד נוֹשְׂאָנִי, וּבְכָל עִדָּן וְעִדָּן, סוֹמְכֵנִי לַעֲמֹד אֵיתָן, מוּל כָּל גַּלִּים וּמַשְׁבְּרִים, שֶׁעַל דַּל שֶׁכְּמוֹתִי עוֹבְרִים, וּבְכָל עֵת עַמִּי מִתְגּוֹשְׁשִׁים, וְלִשְׁבֹּר סְפִינָתִי מְבַקְּשִׁים. אַךְ אֲנִי קִרְבַת אֱלֹקַי בָּחַרְתִּי, וְעִמּוֹ בָּאָרֶץ אַחֵר לֹא חָפַצְתִּי, עַל כֵּן אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, עַל שֶׁעָלַי תָּמִיד שׁוֹמֵר. בִּמְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה מַנְחֵנִי, וּבְהַרְבָּצַת תּוֹרָה וּבְזִכּוּי הָרַבִּים מְזַכֵּנִי, כֵּן יוֹסֵף ה' עָלַי, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל אַחַי, אִישׁ וָאִישׁ כְּמִשְׁאֶלֶת לִבּוֹ, יְמַלֵּא הַבּוֹרֵא בְּטוּבוֹ.

לְהוֹרַי עֲטֶרֶת רֹאשִׁי, שֶׁנָּטְעוּ טוּב לִבָּם בְּנַפְשִׁי, חַסְדָּם מִמֶּנִּי לֹא סָר, לְהוֹלִיכֵנִי בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, יַאֲרִיךְ ה' יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּבַנְּעִימִים, וּבִבְּרִיאוּת אֵיתָנָה כָּל הַיָּמִים.

לְנָוַת בֵּיתִי הַצַּדְקָנִית וְהַחֲסוּדָה, שֶׁבְּכָל הָעִתִּים לִימִינִי נֶעֶמָדָה, כְּחוֹמָה בְּצוּרָה עַל בֵּיתֵנוּ מְנַצַּחַת, וְאַף יָדָהּ בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם שׁוֹלַחַת, תְּבֹרַךְ מִמְּקוֹר הַבְּרָכוֹת, בִּבְרִיאוּת וּשְׁמִירָה וְהַצְלָחוֹת.

לְמוֹרַי וְרַבּוֹתַי מִכָּל הַשָּׁנִים וְהַזְּמַנִּים, שֶׁתּוֹרָה וְדַעַת הִשְׁקוּנִי מִמְּרוֹמִים, מְאִירִים לִי כָּל שְׁבִילִים חֲשׁוּכִים, וּבִמְאוֹר פָּנִים מְיַעֲצִים וּמַדְרִיכִים, יַאֲרִיכוּ יְמֵיהֶם אִישׁ אִישׁ עַל מַמְלַכְתּוֹ, בְּהַנְהָגַת הַדּוֹר וּבְמִלּוּי שְׁלִיחוּתוֹ, וְיִתְּנוּ מֵהוֹדָם וַהֲדָרָם עָלֵינוּ, עַד נְקַבֵּל פְּנֵי מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ.

לְאַנְשֵׁי קְהִלָּתֵנוּ אַנְשֵׁי סֹלֶת נְקִיָּה, סְגֻלַּת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי עֲלִיָּה, מִסְתּוֹפְפֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ ''דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת'', אוֹהֲבֵי ה' מְבַקְּשֵׁי אֱמֶת, אִישׁ אִישׁ כְּמַעֲלָתוֹ יְבֹרַךְ, עַל הֱיוֹתָם לִי תָּמִיד לְעֵזֶר וְלַאֲחִיסָמָךְ. וַעֲתִירָתִי שְׁגוּרָה בְּפִי כָּל הַיָּמִים, שֶׁיַּרְוֶה ה' חַיֵּיהֶם בַּטּוֹב וּבַנְּעִימִים, לְהַמְשִׁיךְ יַחַד בַּשָּׁלוֹם וּבָאֱמֶת לִהְיוֹת דְּבֵקִים, וְיִזְכּוּ כֻּלָּם לְצֶאֱצָאִים מְאִירִים זִיו וְנֹגַהּ מְפִיקִים.

וּבְטֶרֶם זֶה הַשַּׁעַר יִנָּעֵל, נַעֲנֶה לְכָל אֲשֶׁר כְּבָר שׁוֹאֵל, מָה עִם מִנְהַג הַסּוֹפְרִים, שֶׁעַל צַוָּאַת הָרוֹקַח שׁוֹמְרִים, לִרְמֹז בְּגִימַטְרִיָּא אֶת שֵׁם הַמְחַבֵּר, וּלְהָבִיא הַקֶּשֶׁר בֵּין שֵׁם הַסֵּפֶר לַסּוֹפֵר? אַךְ גַּם בְּסֵפֶר זֶה כִּבְקָדְמוֹ, צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְהַכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְלוֹמַר אֶת כָּל הָאֱמֶת, מִיהוּ מְחַבֵּר הַסֵּפֶר בֶּאֱמֶת, הֲלֹא תּוֹרַת ה' הִיא בָּהּ אָנוּ הוֹגִים, וּבְאַהֲבָתוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד אָנוּ שׁוֹגִים. עַל כֵּן אָמַר לִבִּי כִּי בְּוַדַּאי, יֵשׁ לְיַחֵס וְלִרְמֹז תְּחִלָּה שֵׁם אֱלוֹקַי, וּבְתוֹרַת חֶסֶד עַל עֲמָלִי וְטִרְחָתִי, אוֹסִיף בְּשִׁפּוּלֵי הַדְּבָרִים גַּם אוֹתִי:

כִּי הַשֵּׁם הַנִּקָּב הוּא ''פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים'', רָאשֵׁי תֵּיבוֹת: פְּשָׁט רֶמֶז דְּרָשׁ סוֹד הַקַּיָּמִים בָּרִמּוֹנִים הֵן מִצְווֹת ה', וְרָאשֵׁי תֵּיבוֹת: פֵּרֵשׁ רָחִימִי דָּוִד ס''ט אֶת הָרִמּוֹנִים הֵן מִצְווֹת ה'.

וְעַל צַד הַגִּימָטְרִיָּא חַפֵּשׂ וּמְצָא כִּי ''פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים'' עוֹלֶה בְּגִי': ''אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב'' (690), וְכֵן עוֹלֶה: ''כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ'', וְכֵן עוֹלֶה: ''אֲנִי דָּוִד רָחִימִי בֶּן מָרְדְּכַי הַי''ו''.

וְשֵׁם הַבֵּאוּר הַנִּלְוֶה אֵלָיו ''פְּרִי מְגָדִים'' עוֹלֶה בְּגִי': ''הוי''ה אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינְךָ'' (387), וְכֵן עוֹלֶה: ''דָּוִד רָחִימִי הק'''.

וְזֹאת לְמוֹדָעִי: כִּי בְּעֵת הַגִּישִׁי אֶת פַּרְדֵּס רִמּוֹנַי עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים, הֵעִיר אֶת תְּשׂוּמֶת לִבִּי רֹאשׁ יְשִׁיבַת הַמְקֻבָּלִים הַגָּאוֹן הַצַּדִּיק רַבִּי בְּנָיָהוּ שְׁמוּאֵלִי שְׁלִיטָ''א אוֹדוֹת שֵׁם הַסֵּפֶר ''פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים'' כִּי שֵׁם גָּדוֹל וְעָצוּם הוּא, בִּהְיוֹתוֹ קָרוּי עַל יְדֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ הורתו ולידתו בקדושה בשנת רפ''ב (שנת 1522 למניינם). למד אצל מרן הבית יוסף זצ''ל, הוסמך לדיינות על ידי רבינו יעקב בירב זצ''ל, נשא את אחות המקובל רבי שלמה אלקבץ זצ''ל, והיה רבם של רבינו האר''י ורבי חיים ויטאל ורבי אליהו די וידאש (בעל ה''ראשית חכמה'') זצ''ל. וכתבו השל''ה הקדוש ומרן החיד''א זצ''ל שמקובל בידינו שרבינו הרמ''ק קיבל תורה מפי אליהו הנביא זכור לטוב. נפטר בכ''ג תמוז ש''ל בהיותו בן מ''ח שנה. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן. רַבִּי מֹשֶׁה קוֹרְדוֹבֵירוֹ (הָרַמָ''ק) זִיעָ''א עַל חִבּוּרוֹ הֶעָצוּם בְּבֵאוּר תּוֹרַת הַקַּבָּלָה וְעִקָּרֶיהָ, אוֹתוֹ חִבֵּר עוֹד בִּהְיוֹתוֹ צָעִיר לְיָמִים בֶּן כ''ו שָׁנָה.

וְעַל כֵּן, רָאִיתִי לְהָבִיא לִכְבוֹדוֹ בְּרֹאשׁ סִפְרִי מַאֲמָר תַּמְצִיתִי שֶׁכָּתַבְתִּי לְעַצְמִי בִּימֵי חָרְפִּי לִפְנֵי רַבּוֹת בַּשָּׁנִים עַל סִפְרוֹ ''תֹּמֶר דְּבוֹרָה'' בְּבֵאוּר י''ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים, וְהָיָה כָּמוּס עִמָּדִי עַד הִגִּיעָה כָּעֵת עִתּוֹ לַעֲלוֹת עַל מַכְבֵּשׁ הַדְּפוּס.

וִיהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא לוֹ הַדָּבָר לְ''דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים'', לְמֶיעֱבַד לֵיהּ רוּחַ נִיחָא בִּשְׁמֵי מְרוֹמִים, וְאַף הוּא יַמְלִיץ עָלֵינוּ טוֹב בָּעֶלְיוֹנִים, שֶׁנִּזְכֶּה לְהַשְׁלִים אֶת פַּרְדֵּס הָרִמּוֹנִים, בְּבֵאוּר תצ''ט הַמִּצְווֹת הַנּוֹתָרִים, לְהַשְׁקוֹת לְמֵי יֶשַׁע צְמֵאִים, מִיֵּין הָרֶקַח וּמֵעֲסִיס הָרִמּוֹנִים. וְגַם בְּשׁוּב נִשְׁמָתֵנוּ לִשְׁמֵי מְרוֹמִים, נִזְכֶּה לְהִתְאַבֵּק בַּעֲפַר הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים, וּלְהִתְעַדֵּן בְּזִיו שְׁכִינַת הָאֵל לָעַד וּלְעוֹלָמִים. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

תהלים קל''ח. וכתבו המפרשים הקדושים כי במזמור זה בא דוד המלך ע''ה להודות להקדוש ברוך הוא קבל עם ועדה על כל החסד והטוב שגמל ה' עמו, ועל שקיים לו הבטחתו ונתן לו המלוכה על אף שהיו הכל אומרים כי לא יזכה עוד למלוכה אחר שראו טלטלותיו וצרותיו הרבות. וה' בטובו פדאו מכולן, ונתן בו עוז ותעצומות להתחזק בעבודת הבורא ברוך הוא. ועל כן הודהו בכל לבו, בדעתו ובשכלו, בפיו ובלשונו, וביקשו שכשם שהחל להיטיב עמו ולמלאות חפצו, כן יהיה חסדו עמו כל הימים, וישלים את בקשתו בבנין בית הבחירה. ואף אני הדל מכוון שפי כפיו ולבי כלבבו והודאתי כהודאתו. ויזכנו ה' במהרה בבוא אליה וינון, אז נבנה לעולמים את בית הלבנון, ושם נעשה לו מעצי הלבונה אפריון, ועם ישראל לבטח בארצו ישכון, אמן נצח סלה ועד. ''לְדָוִד אוֹדְךָ בְּכָל לִבִּי, נֶגֶד אֱלֹהִים אֲזַמֶּרְךָ, אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ וְאוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ''.

הַכּוֹתֵב וְחוֹתֵם, רֹאשׁ חֹדֶשׁ הָאוּרִים (כִּסְלֵו)

שְׁנַת ''כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ'' (תשע''ג)

ע''ה דָּוִד בֶּן מָרְדְּכַי רָחִימִי יצ''ו.

תוכן העניינים

פרדס רמונים - חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה