הקדמות
הסכמות
הספר זכה להסכמותיהם של הרבנים החשובים:
מרן מלכא פאר הדור והדרו הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל
כמו כן זכה להסכמות הרבים החשובים לפי סדר אלף בית
הרב בניהו שמואלי שליט"א - ראש ישיבת נהר שלום
הרב חיים שאול טאוב שליט"א - האדמור ממזריץ
הרב יצחק יוסף שליט"א - הראשון לציון
הרב מאיר מאזוז שליט"א - ראש ישיבת כסא רחמים
הרב צבי אלימלך הלברשטאם שליט"א - האדמור מצאנז
הרב שלמה עמאר שליט"א - הראשון לציון
הרב שמעון בעדני שליט"א - ראש ישיבת תורה וחיים
מסיבות טכניות לא הובאו ההסכמות המופיעות בספר המודפס
את הקלמוס נטלתי ובחריזה כתבתי...
צַוָּאַת הַסֵּפֶר
נָעִים לְהַכִּיר: סֵפֶר קֹדֶשׁ אֲנִי!
שאין להכניס את כתבי הקודש למבואות המטונפים כבית הכסא וחדר האשפה וכדומה, כמבואר בסנהדרין (כ''א ע''ב) גבי ספר התורה של המלך והובא בשלחן ערוך (חלק יורה דעה סימן רפ''ב סעיף ד' וסעיף ו'). ועל ידי שני כיסויים כתבו האחרונים להתיר בספרים ובקונטרסים המודפסים. ראה ספר ''לימוד התורה'' לידידנו הרה''ג אהרן זכאי שליט''א. לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נָקִי אַל נָא תַּכְנִיסֵנִי
יש להזהר שלא יגלה אדם ערוותו וכיוצא בזה בפני כתבי הקודש. וראה שלחן ערוך (חלק אורח חיים סימן ר''מ סעיף ו') מענין זה, ואת צנועים חכמה. וגבי החלפת חיתול לתינוק בחדר שיש בו ספרי קודש ראה שו''ת משנה הלכות (חלק ו' סימן כ''ד) שכתב שמעיקר הדין מותר הדבר אך ראוי להחמיר ולהמנע. וּלְיַד דָּבָר לֹא צָנוּעַ לְעוֹלָם אַל תַּנִּיחֵנִי
כמו שכתוב בישעיה (נ''ח, ב'): ''ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב ישאלוני משפטי צדק קרבת אלהים יחפצון''. ומצות לימוד התורה כידוע היא בכל יום ובכל עת שנאמר (יהושע א', ח'): ''לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה''. וראה באורך מחיוב וממעלת לימוד התורה בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמ''ו) ובספרי האחרונים. מִידֵי יוֹם בִּי לְמַד כן כתבו השפתי כהן והטורי זהב על השלחן ערוך (יורה דעה תחילת סימן רע''ז) בשם הבית חדש שהעושה כן משתכח תלמודו על ידי מלאך אחד הנקרא ש''ד (ראשי תיבות ''שומר דפים''). וראה בשו''ת ישכיל עבדי (חלק ה' יורה דעה סימן נ''ו) ובשו''ת אבני ישפה (חלק א' סימן ר''ב) שדנו מתי צריך להקפיד בדבר ומתי לא. וּפָתוּחַ אַל תַּעַזְבֵנִי
כן מקובלנו מהסטייפלר הקדוש זצ''ל שהנוטל ספר של רבים ללמוד בו ואינו מחזירו למקומו נקרא ''אכזרי'', שמטריח את הממונים לעשות בעבורו את המלאכה. וּבְסִיּוּם לִמּוּדְךָ זְכֹר לִמְקוֹמִי לְהַחְזִירֵנִי
כן כתב בספר חסידים שלא יעביר אדם כוסו ומאכלו מעל ספר קודש שמא ישפך מהם ויתלכלכו. וראה בבית לחם יהודה (יורה דעה סימן רפ''ב) שהביא שלא יסתרק אדם מעל הספר שלא ללכלכו. ועוד עיין בשו''ת רבבות אפרים (חלק א' אורח חיים סימן רכ''ג) מה שכתב מעניין זה ואכמ''ל. דַּפַּי אַל תְּלַכְלֵךְ שפעמים מתוך רהיטות הלימוד עלול הלומד לקרוע מהספר. וראה באר הגולה (יורה דעה סוף סימן של''ד) שהביא חרם דרבינו גרשום שלא לחתוך דף מהספר ואפילו כדי לכתוב בו דברי תורה. ואם מותר לקפל זוית הספר לסימן ראה שו''ת רבבות אפריים (גרינבאלט, חלק א' אורח חיים סימן רכ''ג) בשם מוהרצ''ה מלובלין זיע''א שנכון להמנע. והמיקל בספריו הפרטיים יש לו על מה לסמוך. וּבְטָעוּת אַל תִּקְרְעֵנִי
כן כתב בספר ''יעלזו חסידים'' (סימן ק') להגה''ק רבי אליעזר פאפו זיע''א שלא ישתמש בספר כשלחן להניח עליו דף לכתוב עליו דברי חול. ודברי תורה מסתבר שמותר. ובספר חסידים הזהיר שלא יכתוב אדם דברי חול על ספר קודש, אולם דברי תורה והגהות בצידי הכתוב לצורך לימודו מותר. עָלַי אַל תִּכְתֹּב כן כתב בבית לחם יהודה (יורה דעה סימן רפ''ב) בשם הספר חסידים (בסימן תתק''ד, תתק''ה) שלא יכה אדם על הספר דרך לימודו (ויש מקילים בדבר, ועדיף להמנע מלהכות על מקום הכתב). ולא יגן על עצמו מפני השמש וכיוב''ז ולא מפני מכת חבירו (אלא אם כן פיקוח נפש. ויש להעיר שרבים הם הנכשלים בזה מבלי לשים לב המשתמשים בסידור לכסות פיהם כשמפהקים וכדומה), ולא יתגרד בו. וּמִכָּל הֶזֵּק תִּשְׁמְרֵנִי
שאף בכתבי הקודש עצמם ישנה הגבלה שלא להניח נביא על חומש (שלחן ערוך יורה דעה סימן רפ''ב סעיף י''ט ובאחרונים שם) ולא גמרות על נביא (בית לחם יהודה ריש סימן רפ''ג בשם ספר חסידים). ויש המקילים בספרים המודפסים אך מנהגנו בל''נ להקפיד בדבר לגודל חיבת הקודש. וכתב הפלא יועץ שלא ישען אדם על ספר קודש, ולצורך הלימוד המנהג להקל. חֶפְצֵי חֹל עָלַי אַל תַּנִּיחַ כן כתב בספר חסידים שימסור ויקבל ויאחוז ספר קודש ביד ימין להראות חיבתו לתורה, וכמו שכתוב ''מימינו אש דת למו''. וכל שכן שלא ישליכנו על השלחן אלא יניחנו בדרך כבוד. וראה בשו''ת ''אור נעלם'' (סימן א') שכתב להוכיח בדעת הרמב''ם ז''ל שצריך לעמוד בפני חומש כבפני ספר תורה ופוסק זאת להלכה, וכתב שם שהמהר''י סגל זצ''ל היה מוליך עמו חומש לכל מקום כדי שאם יקומו לכבודו יחשב שקמו לחומש ולא לו מפני ענוותנותו. ולמעשה לא נהגו בזה. ומכל מקום אם הגיעו שניים להכנס בפתח ולאחד ספר קודש בידו יש ליתן לו את זכות הקדימה. וּבִימִינְךָ תּאֹחֲזֵנִי
בכלל שמירת קדושת הספרים שאם נפל ספר ימהר להרימו ולנשקו. ואם נפלו כמה ספרים יחד כתב הפתחי תשובה (יורה דעה סימן רפ''ב סעיף קטן ז') בשם ה''תפארת למשה'' שירים תחילה את כולם, ורק לאחר מכן ינשקם. שְׁמֹר הֵיטֵב עַל קְדֻשָּׁתִי כן הובא בספרים הקדושים שנכון לנשק הספר לפני ואחרי לימודו בו להראות גודל חיבת הקודש. וּמִידֵי פַּעַם נַשְּקֵנִי
ראה ספר ''מנהג ישראל תורה'' שדן האם איבוד כתבי הקודש הוא איסור מדאורייתא (כן דעת הרמב''ם ז''ל בספר המצוות) או מדרבנן (כן כתב ספר החינוך במצוה תל''ז והתשב''ץ וכן דעת רוב האחרונים להלכה). וּלְעֵת זִקְנָה כְּשֶׁאֶתְבַּלֶּה לַפַּח אַל תַּשְׁלִיכֵנִי
עיין בכנסת יחזקאל (סימן ל''ח) שיש אומרים שאם חסר מקום לגניזת כתבי קודש יש לשורפם ולהניח אפרם בכלי חרס ולקוברם, והובא גם כן בגליון המהרש''א על השלחן ערוך (יורה דעה סימן רפ''ב). וצריך עיון בזה למעשה. וראה בשו''ת רבבות אפריים (גרינבאלט, חלק א' סימן קי''ט) שכתב שאף עטיפת ניילון של הספר טעונה גניזה. ובשו''ת שיח כהן (אורח חיים סימן ח') כתב שאין צריך. ומכל מקום כריכת הספר עצמה ודאי שצריך. לַגְּנִיזָה שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֵךְ נָא וְתִמְסְרֵנִי
ומקובלנו מרבינו האריז''ל ומרבינו הבעל שם טוב הקדוש זיע''א שיש לאדם להרהר בתשובה בטרם ניגש הוא לעסוק בקדשים בלימוד התורה, שאם לא חלילה עלולה כל תורתו ללכת לסטרא אחרא ולחיצונים רחמנא ליצלן. ואשרי הנזהר. וּבָעֵת לוֹמֶדְךָ בִּי זְכֹר נָא וְהַשְׂכֵּל
שזהו ''לימוד תורה לשמה'', דהיינו ''לשם – ה''', שלומד כדי לעשות את רצון האל כראוי וכיאות. כִּי לוֹמֵד אַתָּה כָּעֵת אֵיךְ לְקַיֵּם רְצוֹן הָאֵל
בקול – כמאמר שמואל (ערובין נ''ד ע''א) על הפסוק (משלי ד', כ''ב) ''כי חיים הם למצאיהם'' – למוציאיהם בפה. ברגש – שהקב''ה לבא בעי (סנהדרין ק''ו ע''ב). ובהתלהבות – שהשמחה בלימוד היא תנאי בלתי נפרד להבנתה ולזכירתה, כמובא רבות בספרים הקדושים. קְרָא בִּי בְּקוֹל, בְּרֶגֶשׁ וּבִמְתִינוּת
ראה מה שכתב הגה''ק מסוכוטשוב זצ''ל בהקדמתו לספרו ''אגלי טל'' בענין היגיעה וההנאה בלימוד התורה. ואכמ''ל. וְאִם תִּזְכֶּה תַּרְגִּישׁ בִּי הֲנָאָה וּמְתִיקוּת
שכך אמר רבי מאיר (אבות פרק ג' משנה ח'): ''כל השוכח דבר מלימודו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו וכו'''. בְּזִכְרוֹנְךָ חוֹרְטֵנִי לָעַד וּלְעוֹלָמִים
כן הובא בספרים הקדושים שהזהירות הכבוד הספרים מארכת ימיו של האדם, ומצילתו מן הפרענות, ומשכינה שלום במעונו. וְאִם תְּקַיֵּם כָּל אֵלֶּה אַמְלִיץ עָלֶיךָ בַּמְּרוֹמִים.
אקדמות מילין
בעזהשי''ת
לִפְנֵי אֲכִילָתְךָ מֵכִין אַתָּה הַמַּאֲכָלִים, וְקֹדֶם נְסִיעָתְךָ אוֹרֵז אַתָּה הַחֲפָצִים, כָּךְ טֶרֶם הִכָּנֶסְךָ אֶל ''פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים'', הַבֵּט וּרְאֵה הָ''אַקְדָּמוֹת מִילִין'' הַבָּאִים.
''שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים, מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים''
(שִׁיר הַשִּׁירִים ד', י''ג-ט''ו)
''אָמַר רַבִּי לֵוִי: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ שָׂדֶה וּבָהּ גַּל שֶׁל אֲבָנִים. מְכָרָהּ לְאַחֵר, וְעָמַד זֶה שֶׁקְּנָאָהּ וְסִקֵּל מִמֶּנָּה אֶת הָאֲבָנִים, וּמָצָא בְּתוֹכָהּ בְּאֵר מַיִם חַיִּים. שָׁתַל בָּהּ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים וְנָטַע בָּהּ כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, וְכָל מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר עָלֶיהָ הָיָה מְשַׁבְּחָהּ. לְיָמִים, עָבַר עָלֶיהָ אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁמְּכָרָהּ, וְרָאָה אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב. אָמַר: אוֹי לִי שֶׁכָּךְ מָכַרְתִּי, אוֹי לִי שֶׁכָּךְ אִבַּדְתִּי''. (מִדְרָשׁ רַבָּה, פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח)
במאמר זה, נמשל האדם לאותו בעל שדה הנזכר לעיל בדברי רבי לוי. כשבידו הבחירה אם לעבד ולטפח את חלקתו ולהניב ממנה פירות נאים ומשובחים, או שמא חלילה למכור את חלקו ליצר הרע בעבור נזיד עדשים של העולם הזה, וסופו שימרר בבכי על שמכר כזו חלקה דשנה ופורייה במחיר נעליים. וכעין זה פירשו המפרשים את דברי שלמה המלך ע''ה בפסוקים הנ''ל. וכך מצינו גם כן בישעיה הנביא (פרק ה') שהמשיל את עם ישראל בהולכם אחר יצרם לכרם ענבים שהניב פירות באושים, עיין שם ובמפרשים. אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת, בּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמוֹת, נָתַן לְכָל אִישׁ וְאִשָּׁה, מַתָּנָה נִפְלָאָה וַעֲצוּמָה, חֶלְקָה טוֹבָה וּמְבֹרָכָה כן אמרו בסנהדרין (צ' ע''א) ''כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא''. וכן אמרו (חגיגה ט''ו ע''א) שלכל אחד מישראל יש חלק בגן עדן ובגיהנם. וראה בספר ''מנחת אליהו'' לרבי אליהו האיתמרי זיע''א (מחבר הספר ''שבט מוסר'') שכתב בפרק י''ג שאותו חלק הוא החידושים שניתנו לאדם לחדש בתורה בעולם הזה, ואם לא זוכה האדם מעבירים את החידושים לאחד אחר שיביאם לאויר העולם. עיין שם. , אַדְמַת קֹדֶשׁ פּוֹרִיָּה, זֶהוּ הַגּוּף וְכָל צְבָא אֵיבָרָיו, וְשִׂכְלוֹ הַמְנַצֵּחַ עָלָיו. וּבְתוֹכוֹ מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים, הִיא הַנְּשָׁמָה הַזַּכָּה וְהַטְּהוֹרָה, שֶׁנֻּפְּחָה מֵהָאֵל הַנּוֹרָא כמו שכתוב ''ויפח באפיו רוח נשמת חיים'' ואמר בזוהר הקדוש (פרשת תזריע) שהנשמה היא חלק אלוה ממעל. ובספר ''נשמת אדם'' מאחד הקדמונים הביא שקבלה בידינו איש מפי איש עד משה רבינו ע''ה שנשמת האדם היא עצם נבדל קדוש וטהור שנאצלה מה' הגדול והנכבד יתברך ויתעלה. , וְשׁוֹכֶנֶת בְּתוֹךְ הַגּוּפִים מקום משכן הנשמה הוא בלב, כמובא בכתבי האריז''ל. וראה עוד ב''מגדל עוז'' (בית מדות, עליית היראה) מה שכתב בעניין הנשמה וסגולתה. , וְנוֹתֶנֶת תַּכְלִית וְחַיִּים שכן הגוף אינו אלא אמצעי לנשמה, שהיא התכלית, לסגל לעצמה תורה ומצוות ומעשים טובים, כשם שהשדה היא אמצעי לפירות שהם התכלית. , מַשְׁרָה אֹשֶׁר וְגַם שִׂמְחָה, אַהֲבָה וְסִפּוּק וּבְרָכָה שכל המדות והרגשות הללו מקורן מהלב, שם משכן הנשמה, כנזכר לעיל. . מִמֶּנָּה יִוָּלְדוּ הַיְלָדִים ראה שער הגלגולים (הקדמה י') שכתב שהאב נותן חלק מנשמתו בבניו, ואותו החלק נעשה לבוש לנשמת הבן ומסייעו ומדריכו בדרך הטובה. ולסיבה זו חייב הבן בכבוד האב. , וּבְהֵעָדְרָהּ יִפָּסְקוּ הַחַיִּים כפי שרואים אנו בחוש, וכמו שכתוב (תהלים קמ''ו, ד'): ''תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתנתיו''. וראה בספר הקדוש ערבי נחל (פרשת ויקהל) שכתב שכל זמן שהגוף עוד קיים אין הנשמה נפרדת ויוצאת ממנו לגמרי, עד שירקב כל הגוף כולו ורק אז נפרדת ממנו לגמרי. עיין שם באורך. , כִּי הִיא הַמַּשְׁקָה לַצְּמֵאִים כמו שכתוב (תהלים מ''ב, ג'): ''צמאה נפשי לאלקים לאל חי'', שלא יבוא האדם לעולם על סיפוקו אלא על ידי הרוויית הנשמה ברוחניות. וכמו שדרשו על הכתוב בקהלת (ו', ז'): ''והנפש לא תמלא''. , וּמְנִיעָה לְכָל הָאֵיבָרִים כן הביא בספר ''יסוד האמונה'' (פרשת כי תשא) שהנשמה מתפשטת בכל האיברים, ואם תחתך היד או הרגל מן הגוף מיד תסתלק החיות מן האיבר ההוא. וכך רואים אנו בחוש שמשעת יציאת הנשמה מגוף האדם עיניו כבר לא רואות ואזניו אינן שומעות וידיו אינן נעות כידוע. .
אַךְ מַה נּוֹרָא הַדָּבָר, כִּי עָלֶיהָ יוֹשֵׁב הָאַכְזָר, מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל כך מכונה היצר הרע בפי שלמה המלך (קהלת ד', י''ג) ובפירוש רש''י ז''ל שם. , יֵצֶר צוֹרֵר וֶאֱוִיל. כְּגַל אֲבָנִים מֵעִיק ראה בפירוש רש''י ז''ל בישעיה (ה', ב') שכתב שפעולת סיקול האבנים היא מהיצר הרע השוכן בלב האדם. , צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק תהלים ל''ז, ל''ב. וראה בגמרא (קדושין ל' ע''ב) שדרשוהו על היצר הרע. , לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ בראשית (ד', ז'). ופירש רש''י ז''ל שם שזהו היצר הרע. , וְכִנְחֹשֶׁת קָלָל נוֹצֵץ על פי הכתוב ביחזקאל (א', ז'): ''ונוצצים כעין נחושת קלל''. וכך היא דרכו של היצר הרע להציג את העולם הזה נוצץ ומושך ותאווה לעינים. , יוֹרֵד וּמַתְעֶה בְּעָרְמָתוֹ כפי שאמרו בבבא בתרא (ט''ז ע''א): ''יצר הרע יורד ומתעה, ועולה ומרגיז, נוטל רשות ונוטל נשמה''. , וּמַעֲלִים מֵהָאָדָם תַּכְלִיתוֹ, לְפָאֵר וּלְעַטֵּר נִשְׁמָתוֹ, בְּפַרְדֵּס רִמּוֹנֵי מִצְוָתוֹ כפי שמשלו חז''ל (ברכות נ''ז ע''א) את המצוות לרימון, באומרם שעם הארץ הרואה רימון בחלום יצפה למצוות, שנאמר (שיר השירים ד', ג'): ''כפלח הרמון רקתך''. , וּבְעֲסִיס רִמּוֹנֵי תּוֹרָתוֹ כפי שמשלו חז''ל (שם) את התורה לרימון, באומרם שתלמיד חכם הרואה רימון בחלום יצפה לתורה, שנאמר (שיר השירים ח', ב'): ''אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני'' , וּלְקַיֵּם אֶת רְצוֹן אֲדוֹנוֹ. וְלִיטַע בְּאַדְמָתוֹ מִינֵי בְּשָׂמִים על פי הכתוב בשיר השירים (ד', י''ד): ''מר ואהלות עם כל מיני בשמים''. , בַּחָכְמָה הַנִּתֶּנֶת לַחֲכָמִים כמו שכתוב (משלי ט', ט'):''תן לחכם ויחכם עוד''. ואמרו חכמינו ז''ל (ילקוט שמעוני על איוב) שהקב''ה יהיב חכמה לחכימין (נותן חכמה לחכמים). , לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה פְּרִי מְגָדִים, חֵדּוּשֵׁי תּוֹרָה נֶחְמָדִים כן כתב הגאון המהר''ם שיף זצ''ל (סוף מסכת חולין) שהתורה מונחת בקרן זוית, וכל אחד מוצא בה דבר חדוש אשר לא ראתה עין מי שקדמו. עכ''ל. וראה ב''ישמח משה'' על התורה (פרשת תרומה) שהביא רמז למעלת כתיבת חידושיו של האדם מדרשת חז''ל (מדרש רבה ויקרא פרשה כ''ב) על הפסוק ''כתובים באצבע אלקים'' שהראהו הקב''ה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, משמע שציווי זה הוא לכל תלמיד ותיק לכתוב חידושיו בתורה ככתיבת משה רבינו את התורה. . וְלֶאֱכֹל בְּאַחֲרִיתָהּ מֵהָרִמּוֹנִים, בִּירוּשַׁת שְׁנֵי הָעוֹלָמִים כדרשת חז''ל (ירושלמי שקלים פרק ב' הלכה ה') על הפסוק בתהלים (ס''א, ה') ''אגורה באהלך עולמים'' שביקש דוד המלך לזכות לחדש חידושי תורה ולכותבם, ועל ידי זה יהיו שפתותיו דובבות גם בעולם הבא. ועיין בהקדמת ספרנו ''דובב שפתי ישנים'' מה שכתבנו בזה בס''ד. , בְּהִתְעַנְּגוֹ עַל זִיו שְׁכִינַת יוֹצְרוֹ כן כתב רבינו הרמח''ל זיע''א בראש ספרו ''מסילת ישרים'' שעיקר תכלית בריאת האדם היא כדי להתענג על ה' ולהינות מזיו שכינתו בעולם הבא. , וּבְאָמְרוֹ ''זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ'' כמאמר רבי אלעזר בסוף מסכת תענית (ל''א ע''א) שעתיד הקב''ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר ''זה ה' קוינו לו''. , לְהִתְעַדֵּן לְנֵצַח נְצָחִים, וּלְהִצָּרֵר בִּצְרוֹר הַחַיִּים כברכת אביגיל לדוד המלך ע''ה (שמואל א' כ''ה, כ''ט) ''והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך''. .
אַךְ בִּמְקוֹם אֶת אַדְמָתוֹ לְהַדֵּר, הָלַךְ וּמָכַר אֶת חֶלְקוֹ לְאַחֵר כאומרם ז''ל (חגיגה ט''ו ע''א) שהצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, והרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. , וְהוּא כַּצֹּאן לַטֶּבַח מוּבָל, הוֹלֵךְ אַחַר הַהֶבֶל וְנֶהְבָּל על פי הכתוב במלכים ב' (י''ז, ט''ו): ''וילכו אחרי ההבל ויהבלו ואחרי הגוים אשר סביבותם''. . רוֹעֵה כְּסִילִים וְחֶבְרָתָם על פי הכתוב במשלי (י''ג, כ'): ''רעה כסילים ירוע''. , עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה לְאֶחָד כְּמוֹתָם שכן טבע הדברים שאדם השוהה במחיצת רשעים הופך להיות רשע כמותם. וראה מענין זה רבות בתוך הספר. ואכמ''ל. , וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאוּשִׁים ישעיה ה', ב'. רְקוּבִים. עַד שֶׁלְּגֶפֶן נָכְרִיָּה נֶהְפַּךְ כלשון הנביא (ירמיה ב', כ''א): ''איך נהפכת לי סורי הגפן נכריה''. , לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ מִמֶּנּוּ נִדָּח כלשון הכתוב (שמואל ב' י''ד, י''ג): ''לבלתי השיב המלך את נדחו''. , וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ ויקרא ז', כ'. , וְלֹא נוֹתָר בָּהּ חֵלֶק מֵאֱלֹקֶיהָ כן כתבו חז''ל על הרשעים הגמורים. ראה סנהדרין (ק''ב ע''ב). .
אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה משלי ג', י''ג. , וְלָקַח אֶת זוֹ הָאֲדָמָה, וְסִקֵּל מִמֶּנָּה הָאֲבָנִים וראה בספר ''עלינו לשבח'' (חלק ג' עמוד קמ''א) שביאר שלכן נמשל האדם לפרדס, ללמדך שיש לטרוח בו ולטפחו בכדי שיניב פירות טובים, ולא יבוא הדבר מאיליו. , בְּעוֹדוֹ רַךְ וְטוֹב בַּשָּׁנִים כמאמר שלמה המלך ע''ה (קהלת י''ב, א'): ''וזכר את בוראך בימי בחרותך''. ובמסכת עבודה זרה דרשו כן על הפסוק (תהלים קי''ב, א'): ''אשרי איש ירא את ה''' שעושה תשובה בעודו איש (כשהוא בחור. רש''י). . וְכָבַשׁ כְּגִבּוֹר אֶת יִצְרוֹ כפי שאמרו חז''ל באבות (פרק ד' משנה א') ''איזהו גבור? הכובש את יצרו!''. , וְעוֹד בִּנְעוּרָיו זִכֵּךְ אֶת לִבּוֹ, וְהוֹצִיא בְּאֵר מַיִם חַיִּים מִתּוֹכוֹ, וְחָרַשׁ בְּמִצְווֹת אֶת אַדְמָתוֹ, וְזָרַע בָּהּ אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ, וְהוֹסִיף אַף אֶת נֹפֶת צוּפוֹ. אֶת הַקּוֹצִים הִכְרִית וְזִמֵּר, וְעַל כָּל נִסָּיוֹן הִתְגַּבֵּר, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם תהלים א', ג'. , לִדְבֹּק בָּאֵל יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם. עַד שֶׁפִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שיר השירים ג', י''ז. , אָז בַּצַּר וְלִקֵּט בַּגְּפָנִים, וּבָרַר וְהֵכִין מֵהַמּוּכָנִים, יֵין הָרֶקַח עֲסִיס רִמּוֹנִים על פי לשון הכתוב (שיר השירים ח', ב'): ''אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני''. . לְהַשְׁקוֹת חֲבֵרִים הַיּוֹשְׁבִים בַּגַּנִּים על פי לשון הכתוב (שיר השירים ח', י''ג): ''היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני''. , בְּלַחְמוֹ וּבְיֵינוֹ מִתְעַדְּנִים על פי לשון הכתוב (משלי ט', ה') ''לכו לחמו בלחמי שתו ביין מסכתי''. וראה ב''מצודת דוד'' שם שפירש זאת על חכמת התורה. , אָז יֹאמַר שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים שיר השירים ה', א'. , כִּי חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִימִים תהלים ט''ז, ו'. , בְּהַגִּישִׁי אֶת ''פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים''.
וְהִנֵּה קוֹרֵא נָעִים, אַתָּה וַאֲנִי יוֹדְעִים, כִּי מְלֶאכֶת הַכְּתִיבָה, הִיא כְּאַלְיָה וְקוֹץ בָּהּ. שֶׁמֵּחַד גִּיסָא הִיא מְעֻלָּה, וּזְכוּתָהּ מְאֹד גְּדוֹלָה, שֶׁאָנוּ יְשֵׁנִים וְהִיא עֵרָה, לְזַכּוֹת וּלְלַמֵּד לָרַבִּים תּוֹרָה. וְאַף לְעֵת לַקֶּבֶר נוּבַל, עִם כָּל זֹאת עָלֵנוּ לֹא יִנְבַּל, כִּי הִיא תִּדְאַג לָנוּ לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת, שֶׁשִּׂפְתוֹתֵינוּ בַּקֶּבֶר יִהְיוּ דּוֹבְבוֹת. אַךְ מֵאִידָךְ גִּיסָא יֵשׁ בָּהּ סַכָּנָה, אִם כְּתִיבָתֵנוּ לֹא נְכוֹנָה, וְאִם שָׁגִינוּ בִּדְבַר מָה, אוֹי נָא לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין הַנּוֹרָא. עַל כֵּן שִׂפְתוֹתַי בַּקָּשָׁה לוֹחֲשׁוֹת, לְכָל הַקּוֹרְאִים וְהַקּוֹרְאוֹת, אִם תִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵיזֶה דָּבָר שָׁגוּי, אוֹ מַאֲמָר שֶׁלְּהֵאָמֵר אֵינוֹ רָאוּי, אַל נָא תַּצִּילוּ מִפִּי דְּבַר אֱמֶת, וְהַעֲמִידוּנִי עַל הָאֱמֶת, וּשְׂכָרֵנוּ יְהֵא כָּפוּל מִן הַשָּׁמַיִם, כִּי מִן הָאֶחָד טוֹבִים הַשְּׁנַיִם.
וּבְזֹאת הָעֵת וְהָעוֹנָה, אֶעֱמֹד לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה, וְאֶתֵּן מֵעִמְקֵי לְבָבִי תּוֹדָה, בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה:
לְאֵלִי שֶׁמִּבֶּטֶן אִמִּי שְׁמָרָנִי, וְעַל כַּפָּיו מֵאָז תָּמִיד נוֹשְׂאָנִי, וּבְכָל עִדָּן וְעִדָּן, סוֹמְכֵנִי לַעֲמֹד אֵיתָן, מוּל כָּל גַּלִּים וּמַשְׁבְּרִים, שֶׁעַל דַּל שֶׁכְּמוֹתִי עוֹבְרִים, וּבְכָל עֵת עַמִּי מִתְגּוֹשְׁשִׁים, וְלִשְׁבֹּר סְפִינָתִי מְבַקְּשִׁים. אַךְ אֲנִי קִרְבַת אֱלֹקַי בָּחַרְתִּי, וְעִמּוֹ בָּאָרֶץ אַחֵר לֹא חָפַצְתִּי, עַל כֵּן אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, עַל שֶׁעָלַי תָּמִיד שׁוֹמֵר. בִּמְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה מַנְחֵנִי, וּבְהַרְבָּצַת תּוֹרָה וּבְזִכּוּי הָרַבִּים מְזַכֵּנִי, כֵּן יוֹסֵף ה' עָלַי, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל אַחַי, אִישׁ וָאִישׁ כְּמִשְׁאֶלֶת לִבּוֹ, יְמַלֵּא הַבּוֹרֵא בְּטוּבוֹ.
לְהוֹרַי עֲטֶרֶת רֹאשִׁי, שֶׁנָּטְעוּ טוּב לִבָּם בְּנַפְשִׁי, חַסְדָּם מִמֶּנִּי לֹא סָר, לְהוֹלִיכֵנִי בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, יַאֲרִיךְ ה' יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּבַנְּעִימִים, וּבִבְּרִיאוּת אֵיתָנָה כָּל הַיָּמִים.
לְנָוַת בֵּיתִי הַצַּדְקָנִית וְהַחֲסוּדָה, שֶׁבְּכָל הָעִתִּים לִימִינִי נֶעֶמָדָה, כְּחוֹמָה בְּצוּרָה עַל בֵּיתֵנוּ מְנַצַּחַת, וְאַף יָדָהּ בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם שׁוֹלַחַת, תְּבֹרַךְ מִמְּקוֹר הַבְּרָכוֹת, בִּבְרִיאוּת וּשְׁמִירָה וְהַצְלָחוֹת.
לְמוֹרַי וְרַבּוֹתַי מִכָּל הַשָּׁנִים וְהַזְּמַנִּים, שֶׁתּוֹרָה וְדַעַת הִשְׁקוּנִי מִמְּרוֹמִים, מְאִירִים לִי כָּל שְׁבִילִים חֲשׁוּכִים, וּבִמְאוֹר פָּנִים מְיַעֲצִים וּמַדְרִיכִים, יַאֲרִיכוּ יְמֵיהֶם אִישׁ אִישׁ עַל מַמְלַכְתּוֹ, בְּהַנְהָגַת הַדּוֹר וּבְמִלּוּי שְׁלִיחוּתוֹ, וְיִתְּנוּ מֵהוֹדָם וַהֲדָרָם עָלֵינוּ, עַד נְקַבֵּל פְּנֵי מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ.
לְאַנְשֵׁי קְהִלָּתֵנוּ אַנְשֵׁי סֹלֶת נְקִיָּה, סְגֻלַּת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי עֲלִיָּה, מִסְתּוֹפְפֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ ''דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת'', אוֹהֲבֵי ה' מְבַקְּשֵׁי אֱמֶת, אִישׁ אִישׁ כְּמַעֲלָתוֹ יְבֹרַךְ, עַל הֱיוֹתָם לִי תָּמִיד לְעֵזֶר וְלַאֲחִיסָמָךְ. וַעֲתִירָתִי שְׁגוּרָה בְּפִי כָּל הַיָּמִים, שֶׁיַּרְוֶה ה' חַיֵּיהֶם בַּטּוֹב וּבַנְּעִימִים, לְהַמְשִׁיךְ יַחַד בַּשָּׁלוֹם וּבָאֱמֶת לִהְיוֹת דְּבֵקִים, וְיִזְכּוּ כֻּלָּם לְצֶאֱצָאִים מְאִירִים זִיו וְנֹגַהּ מְפִיקִים.
וּבְטֶרֶם זֶה הַשַּׁעַר יִנָּעֵל, נַעֲנֶה לְכָל אֲשֶׁר כְּבָר שׁוֹאֵל, מָה עִם מִנְהַג הַסּוֹפְרִים, שֶׁעַל צַוָּאַת הָרוֹקַח שׁוֹמְרִים, לִרְמֹז בְּגִימַטְרִיָּא אֶת שֵׁם הַמְחַבֵּר, וּלְהָבִיא הַקֶּשֶׁר בֵּין שֵׁם הַסֵּפֶר לַסּוֹפֵר? אַךְ גַּם בְּסֵפֶר זֶה כִּבְקָדְמוֹ, צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְהַכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְלוֹמַר אֶת כָּל הָאֱמֶת, מִיהוּ מְחַבֵּר הַסֵּפֶר בֶּאֱמֶת, הֲלֹא תּוֹרַת ה' הִיא בָּהּ אָנוּ הוֹגִים, וּבְאַהֲבָתוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד אָנוּ שׁוֹגִים. עַל כֵּן אָמַר לִבִּי כִּי בְּוַדַּאי, יֵשׁ לְיַחֵס וְלִרְמֹז תְּחִלָּה שֵׁם אֱלוֹקַי, וּבְתוֹרַת חֶסֶד עַל עֲמָלִי וְטִרְחָתִי, אוֹסִיף בְּשִׁפּוּלֵי הַדְּבָרִים גַּם אוֹתִי:
כִּי הַשֵּׁם הַנִּקָּב הוּא ''פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים'', רָאשֵׁי תֵּיבוֹת: פְּשָׁט רֶמֶז דְּרָשׁ סוֹד הַקַּיָּמִים בָּרִמּוֹנִים הֵן מִצְווֹת ה', וְרָאשֵׁי תֵּיבוֹת: פֵּרֵשׁ רָחִימִי דָּוִד ס''ט אֶת הָרִמּוֹנִים הֵן מִצְווֹת ה'.
וְעַל צַד הַגִּימָטְרִיָּא חַפֵּשׂ וּמְצָא כִּי ''פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים'' עוֹלֶה בְּגִי': ''אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב'' (690), וְכֵן עוֹלֶה: ''כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ'', וְכֵן עוֹלֶה: ''אֲנִי דָּוִד רָחִימִי בֶּן מָרְדְּכַי הַי''ו''.
וְשֵׁם הַבֵּאוּר הַנִּלְוֶה אֵלָיו ''פְּרִי מְגָדִים'' עוֹלֶה בְּגִי': ''הוי''ה אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינְךָ'' (387), וְכֵן עוֹלֶה: ''דָּוִד רָחִימִי הק'''.
וְזֹאת לְמוֹדָעִי: כִּי בְּעֵת הַגִּישִׁי אֶת פַּרְדֵּס רִמּוֹנַי עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים, הֵעִיר אֶת תְּשׂוּמֶת לִבִּי רֹאשׁ יְשִׁיבַת הַמְקֻבָּלִים הַגָּאוֹן הַצַּדִּיק רַבִּי בְּנָיָהוּ שְׁמוּאֵלִי שְׁלִיטָ''א אוֹדוֹת שֵׁם הַסֵּפֶר ''פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים'' כִּי שֵׁם גָּדוֹל וְעָצוּם הוּא, בִּהְיוֹתוֹ קָרוּי עַל יְדֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ הורתו ולידתו בקדושה בשנת רפ''ב (שנת 1522 למניינם). למד אצל מרן הבית יוסף זצ''ל, הוסמך לדיינות על ידי רבינו יעקב בירב זצ''ל, נשא את אחות המקובל רבי שלמה אלקבץ זצ''ל, והיה רבם של רבינו האר''י ורבי חיים ויטאל ורבי אליהו די וידאש (בעל ה''ראשית חכמה'') זצ''ל. וכתבו השל''ה הקדוש ומרן החיד''א זצ''ל שמקובל בידינו שרבינו הרמ''ק קיבל תורה מפי אליהו הנביא זכור לטוב. נפטר בכ''ג תמוז ש''ל בהיותו בן מ''ח שנה. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן. רַבִּי מֹשֶׁה קוֹרְדוֹבֵירוֹ (הָרַמָ''ק) זִיעָ''א עַל חִבּוּרוֹ הֶעָצוּם בְּבֵאוּר תּוֹרַת הַקַּבָּלָה וְעִקָּרֶיהָ, אוֹתוֹ חִבֵּר עוֹד בִּהְיוֹתוֹ צָעִיר לְיָמִים בֶּן כ''ו שָׁנָה.
וְעַל כֵּן, רָאִיתִי לְהָבִיא לִכְבוֹדוֹ בְּרֹאשׁ סִפְרִי מַאֲמָר תַּמְצִיתִי שֶׁכָּתַבְתִּי לְעַצְמִי בִּימֵי חָרְפִּי לִפְנֵי רַבּוֹת בַּשָּׁנִים עַל סִפְרוֹ ''תֹּמֶר דְּבוֹרָה'' בְּבֵאוּר י''ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים, וְהָיָה כָּמוּס עִמָּדִי עַד הִגִּיעָה כָּעֵת עִתּוֹ לַעֲלוֹת עַל מַכְבֵּשׁ הַדְּפוּס.
וִיהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא לוֹ הַדָּבָר לְ''דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים'', לְמֶיעֱבַד לֵיהּ רוּחַ נִיחָא בִּשְׁמֵי מְרוֹמִים, וְאַף הוּא יַמְלִיץ עָלֵינוּ טוֹב בָּעֶלְיוֹנִים, שֶׁנִּזְכֶּה לְהַשְׁלִים אֶת פַּרְדֵּס הָרִמּוֹנִים, בְּבֵאוּר תצ''ט הַמִּצְווֹת הַנּוֹתָרִים, לְהַשְׁקוֹת לְמֵי יֶשַׁע צְמֵאִים, מִיֵּין הָרֶקַח וּמֵעֲסִיס הָרִמּוֹנִים. וְגַם בְּשׁוּב נִשְׁמָתֵנוּ לִשְׁמֵי מְרוֹמִים, נִזְכֶּה לְהִתְאַבֵּק בַּעֲפַר הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים, וּלְהִתְעַדֵּן בְּזִיו שְׁכִינַת הָאֵל לָעַד וּלְעוֹלָמִים. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.
תהלים קל''ח. וכתבו המפרשים הקדושים כי במזמור זה בא דוד המלך ע''ה להודות להקדוש ברוך הוא קבל עם ועדה על כל החסד והטוב שגמל ה' עמו, ועל שקיים לו הבטחתו ונתן לו המלוכה על אף שהיו הכל אומרים כי לא יזכה עוד למלוכה אחר שראו טלטלותיו וצרותיו הרבות. וה' בטובו פדאו מכולן, ונתן בו עוז ותעצומות להתחזק בעבודת הבורא ברוך הוא. ועל כן הודהו בכל לבו, בדעתו ובשכלו, בפיו ובלשונו, וביקשו שכשם שהחל להיטיב עמו ולמלאות חפצו, כן יהיה חסדו עמו כל הימים, וישלים את בקשתו בבנין בית הבחירה. ואף אני הדל מכוון שפי כפיו ולבי כלבבו והודאתי כהודאתו. ויזכנו ה' במהרה בבוא אליה וינון, אז נבנה לעולמים את בית הלבנון, ושם נעשה לו מעצי הלבונה אפריון, ועם ישראל לבטח בארצו ישכון, אמן נצח סלה ועד. ''לְדָוִד אוֹדְךָ בְּכָל לִבִּי, נֶגֶד אֱלֹהִים אֲזַמֶּרְךָ, אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ וְאוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ''.
הַכּוֹתֵב וְחוֹתֵם, רֹאשׁ חֹדֶשׁ הָאוּרִים (כִּסְלֵו)
שְׁנַת ''כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ'' (תשע''ג)
ע''ה דָּוִד בֶּן מָרְדְּכַי רָחִימִי יצ''ו.
באור י''ג מדות של רחמים על פי הספר הקדוש ''תמר דבורה'' לרבנו הרמ''ק הקדוש זיע''א
מִי אֵל כָּמוֹךָ - מֶלֶךְ עָלוּב וְסַבְלָן שֶׁמֵּיטִיב וּמַשְׁפִּיעַ בְּרָכָה לִבְרִיּוֹתָיו עַל אַף שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בְּכָךְ כְּנֶגְדּוֹ, וּמַמְרִים אֶת פִּיו מוּלוֹ, וְאֵינוֹ נוֹטֵל מֵהֶם הַבְּרָכָה בַּחֲזָרָה.
נוֹשֵׂא עָווֹן - מְפַרְנֵס וּמַחֲזִיק וּמְחַיֶּה אֶת הַמַּזִּיקִים וְהַמַּשְׁחִיתִים שֶׁנִּבְרְאוּ מֵעֲווֹנוֹת וּמִפִּשְׁעֵי הַחוֹטְאִים כְּנֶגְדּוֹ, עַד שֶׁיָּשׁוּבוּ הַחוֹטְאִים בִּתְשׁוּבָה וְיָסוּר עֲווֹנָם, וְאֵינוֹ מוֹאֵס בַּהֲטָבָתָם לַמְרוֹת רָעָתָם.
וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע - מוֹחֵל עֲווֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל בָּנָיו, וּמַעֲבִיר וְרוֹחֵץ אֶת הַפְּשָׁעִים וְהַזֻּהֲמָה שֶׁל עֲווֹנוֹתֵיהֶם בְּעַצְמוֹ מַמָּשׁ וְלֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ.
לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ - חָפֵץ תָּמִיד בְּטוֹבָתָם שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם שְׁאֵרוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וּבְכָל צָרָתָם מֵצֵר וּמִצְטַעֵר אַף הוּא עִמָּהֶם.
לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ - מֵפֵר וּמְבַטֵּל אֶת זַעְמוֹ עַל פִּשְׁעִי יִשְׂרָאֵל עַל אַף שֶׁלֹּא שָׁבוּ עֲדַיִן מִדַּרְכָּם הָרָעָה, וּמִתְנַהֵג עִמָּם פְּעָמִים בְּרַכּוּת וּפְעָמִים בְּקַשּׁוּת, כְּשֶׁהַכֹּל הוּא לְמַעֲנָם וּלְטוֹבָתָם.
כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא - בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְעוֹרֵר חָלִילָה קִטְרוּג עַל בָּנָיו זוֹכֵר הוּא אֶת זְכֻיּוֹתֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים וּמַסְתִּיר פָּנָיו מִמַּעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, וּבָזֶה מַמְתִּיק מֵעֲלֵיהֶם אֶת דִּינָם וּמַרְחִיק מֵעֲלֵיהֶם כָּל מַשְׁחִית וּמְקַטְרֵג.
יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ - אוֹהֵב וּמוֹקִיר אֶת הַחוֹטֵא שֶׁשָּׁב בִּתְשׁוּבָה בְּאַהֲבָה שְׁלֵמָה וּגְמוּרָה, אַף יוֹתֵר מֵאֵת הַצַּדִּיק הַגָּמוּר שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא.
יִכְבֹּשׁ עֲווֹנוֹתֵינוּ - טוֹמֵן וּמַחְבִּיא אֶת עֲווֹנוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וִיכַפֵּר עֲלֵיהֶם, וְאִלּוּ אֶת הַמִּצְווֹת מַפְרִיחַ וּמַגְדִּיל לְהַרְבּוֹת זְכֻיּוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם.
וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם - מְקָרֵב אֶת הַשָּׁבִים אֵלָיו בִּתְשׁוּבָה וְאֵינוֹ זוֹכֵר מְאוּמָה מִמַּעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, וְתוֹבֵעַ אֶת עֶלְבּוֹנָם וְנִפְרָע מִכָּל הַמֵּצֵר לָהֶם.
תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב - מְרַחֵם עַל הַבֵּינוֹנִיִּים הַנּוֹהֲגִים עַל פִּי הַדִּין וְאוֹחֲזִים בְּמִדַּת הָאֱמֶת, וְנוֹהֵג עִמָּהֶם בַּהֲטָבָה עַל פִּי דִּין כְּפִי שֶׁנּוֹהֲגִים הֵם עִמּוֹ.
חֶסֶד לְאַבְרָהָם - נוֹהֵג עִם הָעוֹשִׂים לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים מְרֻבִּים כְּשֵׁם שֶׁהֵם נוֹהֲגִים עִמּוֹ, וּמֵיטִיב עִמָּהֶם אַף שֶׁלֹּא מַגִּיעַ לָהֶם, כְּמוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ ע''ה.
אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ - מַשְׁפִּיעַ וּמַעֲנִיק וְנוֹתֵן מֵאוֹצְרוֹתָיו לְאֵלּוּ שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְכָךְ בִּזְכוּת אֲבוֹתָם שֶׁנִּשְׁבַּע וְהִבְטִיחַ לָהֶם.
מִימֵי קֶדֶם - מַזְכִּיר וְאוֹסֵף כָּל מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁל בָּנָיו מִימֵי קֶדֶם וּבָזֶה נַעֲשִׂים הֵם רְאוּיִים לְקַבָּלַת הַשֶּׁפַע וְהַבְּרָכָה, עַל אַף שֶׁכָּעֵת כְּבָר אֵינָם אוֹחֲזִים בָּהֶם וְאֵינָם זַכָּאִים לְכָךְ.
מבוא
''הֲלֹא כָּתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים בְּמֹעֵצוֹת וָדָעַת, לְהוֹדִיעֲךָ קֹשֶׁט אִמְרֵי אֱמֶת, לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת לְשֹׁלְחֶיךָ'' (מִשְׁלֵי כ''ב, כ'-כ''א)
הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ בַּעַל ה''מְצוּדַת דָּוִד'' זַצַ''ל בְּבֵאוּרוֹ עַל סֵפֶר מִשְׁלֵי, כּוֹתֵב כִּי פָּסוּק זֶה מְדַבֵּר אוֹדוֹת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בְּתַבְנִיתָהּ, גְּדוּשָׁה וּמְלֵאָה בְּעֵצוֹת חֲכָמוֹת וּבְדַעַת יַקְרוּת, לְלַמֵּד וּלְהַשְׂכִּיל אֶת הָאָדָם לְהַבְדִּיל בֵּין הָאֱמֶת וּבֵין הַשֶּׁקֶר. וּבִזְכוּתָהּ לֹא יִתְיָרֵא פֶּן יַדִּיחוּהוּ מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר, כִּי יוּכַל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבָה נִצַּחַת לַמַּטְעִים וְלַמְשַׁלְּחִים אוֹתוֹ מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת.
וּנְקֻדָּה זוֹ כְּבָר נִזְכְּרָה בְּדִבְרֵי הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל רַבֵּנוּ מֹשֶׁה בֶּן מַיְמוֹן (הָרַמְבָּ''ם) זַ''ל בְּאָמְרוֹ כִּי עִקַּר דִּינֵי הַתּוֹרָה הִנָּם וכן כתב רבי שמעון בר יוחאי זיע''א בזוהר הקדוש (שמות דף פ''ב ע''ב) שתרי''ג המצוות הן תרי''ג דרכים ועצות לאדם היאך לא יסטה מדרכיו ימין ושמאל. עיין שם. עֵצוֹת נִשְׂגָּבוֹת מִגּדוֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, הֵיאַךְ לְתַקֵּן הַדֵּעוֹת וּלְיַשֵּׁר הַמַּעֲשִׂים. וְכָל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ לַעֲבֹר אֶת זֶה הָעוֹלָם בְּדֶרֶךְ נְכוֹחָה, וּרְצוֹנוֹ לְהַגִּיעַ בְּשָׁלוֹם לְעוֹלַם הַנֵּצַח, עָלָיו לִדְבֹּק בְּמִצְווֹת ה' וּבְעֵצוֹתָיו, עַל מְנָת שֶׁיִּזְכֶּה לַשָּׂכָר הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. שֶׁהֲרֵי מִי הַפֶּתִי לְהַעֲלוֹת עַל דַּעְתּוֹ שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא צֹרֶךְ כָּל שֶׁהוּא בְּמַעֲשֵׂינוּ וּבְמִצְווֹתֵינוּ, הַגַּשְׁמִיִּים אוֹ הָרוּחָנִיִּים?! וַהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין בּוֹ שׁוּם חֶסֶר כְּלָל, וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה לֹא עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִילֵנוּ. אֶלָּא שֶׁכָּל מְגַמַּת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וּמִצְווֹתֶיהָ הִיא אַךְ וְרַק בִּכְדֵי לְהֵיטִיב עִמָּנוּ וכמאמר המפורסם של רבי חנניא בן עקשיא (מכות כ''ג ע''ב) ''רצה הקב''ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות''. ועיין במהרש''א שם (בדבור המתחיל ''תרי''ג מצוות'') שביאר באורך ענין התרי''ג מצוות ושורשן ומהותן. ולמרות רוב חביבותם אין זה המקום והזמן להביאם. , וּלְפַלֵּס וּלְיַשֵּׁר נְתִיבוֹתֵינוּ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר, לְמַעַן נִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
''אָמַר רַב אָדָא: שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת יֵשׁ בַּתּוֹרָה.
מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה מִצְווֹת עֲשֵׂה כְּמִנְיַן הָאֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם צוֹעֲקִים עַל הָאָדָם עֲשֵׂה אוֹתָנוּ כְּדֵי שֶׁתִּחְיֶה וְתַאֲרִיךְ יָמִים.
וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ מִצְווֹת לֹא תַּעֲשֶׂה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם צוֹוַחַת לְאָדָם אַל תַּעֲבֹר בִּי אֶת הָעֲבֵרָה הַזֹּאת שֶׁלֹּא תַּכְרִיעַ אוֹתְךָ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה''
(מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא, פָּרָשַׁת כִּי תֵּצֵא)
בְּהִתְבּוֹנְנוּת מַעֲמִיקָה עַל מַאֲמַר חֲזַ''ל זֶה, מְגַלִּים אָנוּ בְּעֶצֶם שֶׁבּוֹרֵא הָעוֹלָם גָּנַז וְטָמַן אֶת הָאָדָם כֻּלּוֹ וְאֶת הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ בְּתוֹךְ תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה. וְאִם נְבַקֵּשׁ לַעֲמֹד עַל טִיבוֹ שֶׁל הָאָדָם וּתְכוּנוֹתָיו, עָלֵינוּ פָּשׁוּט לְהִתְבּוֹנֵן בְּתַרְיָ''ג הַמִּצְווֹת הַמְחַיּוֹת וּמְקַיְּמוֹת אוֹתוֹ, וּמִמֵּילָא נוּכַל לְהָבִין אֶת טִבְעוֹ וּמַהוּתוֹ וראה בבית חדש (אורח חיים סימן מ''ז) שכתב שאם יעסוק אדם בתורה מתוך כוונה שלימה לקשר את כל רמ''ח איבריו ושס''ה גידיו לתרי''ג המצוות בהן איבריו תלויים, אזי יזכה שכל גופו יהפך למרכבה לשכינה, והשכינה תשרה עליו כאן בארץ ממש ותאיר את כל גופו באור יקרות. .
כָּל קִיּוּמוֹ וְחַיּוּתוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַיְּהוּדִי הִנֵּה מִכֹּחַ תַּרְיָ''ג הַמִּצְווֹת הַלָּלוּ, וּבְהֵעָדְרָן חָלִילָה תֹּאבַד חַיּוּת אֵיבָרָיו. מִטַּעַם זֶה ברכות י''ח ע''ב. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהָרְשָׁעִים אַף בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים, בִּהְיוֹת שֶׁאֵינָם מְקַיְּמִים אֶת תַּרְיָ''ג הַמִּצְווֹת, וּמִמֵּילָא הַחַיּוּת הָרוּחָנִית שֶׁל אֵיבְרֵיהֶם נִפְסֶקֶת. וְאַף מוּם אוֹ חֹלִי גּוּפָנִי בְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו שֶׁל הָאָדָם יָכוֹל לְהָעִיד לְעִתִּים עַל פְּגָם אוֹ חֶסֶר רוּחָנִי מְסֻיָּם בְּאוֹתוֹ אֵיבָר בּוֹ הוּא לוֹקֶה, כַּמּוּבָא בְּסִפְרֵי קַבָּלָה וַחֲסִידוּת ראה בזוהר הקדוש (שמות דף פ''ב ע''ב) שלכן במעמד הר סיני שקיבלו כולם את מצוות ה' נעשו כולם בריאים באיבריהם ולא היו סומין או חרשים וכיוב''ז, בהיות שהגיעו לשלימות בתרי''ג המצוות. .
וּכְבָר כָּתַב רַבֵּנוּ חַיִּים וִיטָאל זִיעָ''א בַּהַקְדָּמָה לְחִבּוּרוֹ ''שַׁעַר הַמִּצְווֹת'' שֶׁכָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ הוּא בְּעֶצֶם נִיצוֹץ מִנְּשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת, כָּל אֶחָד לְפִי גָּדְלוֹ וְעִנְיָנוֹ, אַךְ כֻּלָּנוּ חַיָּבִים בְּקִיּוּם מלבד אותן שאינן שייכות בו כלל כגון מצוות השייכות לכהן או ללוי או לנשים בלבד, או מצוות שלא נזדמנו לו כגון יבום וחליצה וכיוב''ז, שעליהן יבוא בסוד העבור לפי שעה לצורך קיומן. וכן מצוות שאינן ביד האדם כגון הקרבנות שאינן אלא בזמן המקדש, שאותן יקיים אי''ה כשיבנה בית המקדש. ומכל מקום מסתבר שגם אותן חייב האדם להשלים על ידי דברים השקולים כנגדן (כגון תפילה השקולה לקרבן וכיוב''ז) ועל ידי שיעסוק בלימוד אותן המצוות. כָּל תַּרְיָ''ג מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּדֵי לְהַשְׁלִים עַל יָדָן אֶת תִּקּוּן נַפְשֵׁנוּ רוּחֵנוּ וְנִשְׁמָתֵנוּ ומכל מקום יתכן שירדו ניצוצות מסויימות במטרה לתקן רק מצוה פלונית או אלמונית, רק בהיות שאין הדבר בידיעתנו לכן כולנו חייבים בכל תרי''ג המצוות. ומכל מקום אם ידוע לאדם על מצוות מסויימות שבעבורן ירד לעולם ודאי שעליו להזהר בהן ביותר ולהקפיד על קיומן ביתר שאת, כמבואר באורך בשער הגלגולים (הקדמה י''א). . וּבְהֵעָדֵר אַחַת מֵהַמִּצְווֹת נִמְצָא שֶׁעוֹלֶה הָאָדָם חָסֵר לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וּמֻכְרָח לֵירֵד שׁוּב בְּגִלְגּוּל לְהַשְׁלִים אֶת אוֹתָהּ הַמִּצְוָה שֶׁחִסֵּר. וְלָכֵן גַּם מִצְווֹת שֶׁהִנָּן בְּגֶדֶר כגון מצות ציצית שאינה אלא למי שיש לו ארבע כנפות בבגדו וכיוצא בזה. רְשׁוּת, אוֹ שֶׁאֵינָן חָלוֹת עַל הָאָדָם אֶלָּא כגון מצות שילוח הקן ומצות פירוק משא וכיוצא בזה. בְּהִזְדַּמֵּן, גַּם אוֹתָן יֵשׁ לָאָדָם לְהִתְאַמֵּץ וּלְהִשְׁתַּדֵּל לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶן לְקַיְּמָן לְטוֹבַת הַשְׁלָמַת תִּקּוּן נִשְׁמָתוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם.
וְהִנֵּה יְדוּעִים הֵם דִּבְרֵי אימרת רבן גמליאל במסכת אבות (פרק ב' משנה ה'). חֲזַ''ל הַקְּדוֹשִׁים שֶׁאֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְאִם לֹא יִלְמַד אָדָם אֶת מִצְווֹת הַבּוֹרֵא וַעֲצוֹתָיו אֵיךְ יֵדַע מַה טּוֹב וּמָה רַע, וּמַה מֻּתָּר וּמָה אָסוּר? וּכְפִי ראה ספר ''מחמדי התורה'' (עמוד ר''ד). ועוד עיין בדברי הגר''מ קליין שליט''א בהקדמה לספרו משנה הלכות על ספר מצות המלך. וראה ב''שם הגדולים'' למרן החיד''א זיע''א (מערכת ספרים סוף אות מ') שהגאון הרדב''ז זצ''ל היה נושא בתמידות באפונדתו קונטרס קצר שחיבר בעניין רמזי תרי''ג המצוות והיה מעיין בו בכל עת. שֶׁמְּסֻפָּר עַל הַגה''ק בַּעַל הַ''דִּבְרֵי חַיִּים'' מִצַּאנְז זִיעָ''א שֶׁעוֹד בְּשַׁחַר נְעוּרָיו כְּבָר הָיָה בָּקִיא בְּכָל תַּרְיָ''ג מִצְווֹת הַתּוֹרָה וּפְרָטֵיהֶן בְּצוּרָה מֻפְלָאָה, וּכְשֶׁנִּשְׁאַל לְפֵשֶׁר הַדָּבָר עָנָה: ''וְכִי כֵּיצַד יָכוֹל חַיָּל נֶאֱמָן לְשָׁרֵת בִּצְבָא הַמֶּלֶךְ מִבְּלִי לֵידַע אֶת כְּלָלֵי הַצָּבָא וְחֻקָּיו?!''. לְלַמְּדֵנוּ אֶת גֹּדֶל הַחִיּוּב הַמֻּטָּל עָלֵינוּ לִלְמֹד וּלְהָבִין הֵיטֵב כָּל מִצְוָה מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה בָּאֵר הֵיטֵב אמנם כבר כתב רבינו הרמב''ם ז''ל בספרו ''מורה נבוכים'' (חלק ג' פרק מ''ח) שמלבד טעמי המצוות המסורים והמקובלים בידינו, ישנם טעמים נוספים רמים ונשגבים מעבר להשגתנו ובינתנו, וכל מצוה יש בה את התועלת והחיוניות לתיקון נפשו רוחו ונשמתו של האדם. אלא שאנו איננו משיגים טעמן, ועבורנו הן כחק. והסכים עמו רבינו הרמב''ן ז''ל בפירושו על התורה (דברים כ''ב, ו'). וזהו שנאמר בתהלים (פ''א, ה'): ''כי חק לישראל הוא, משפט לאלהי יעקב'' שעם ישראל חייבים בקיום המצוות כחק בלא טעם, אולם לאלהי יעקב ודאי שכולן משפט ישר וסברה נכונה לתיקון העולם. והרה''ק רבי ברוך ממעז'יבוז' זיע''א (בספר ''בוצינא דנהורא'', עבודה אות י''ז) המליץ על כך את הפסוק (תהלים קל''ח, ב'): ''כי הגדלת על כל שמך אמרתך'' שאמנם כוונות וייחודים בשמות קודש במצוות הן דבר גדול ועצום, אולם הכוונה היותר גדולה היא ''אמרתך'', לקיים את אמרת הבורא וגזירתו. .
עוֹד ראה שער הגלגולים הקדמה י''א. כָּתַב רַבֵּנוּ חַיִּים וִיטָאל זִיעָ''א שֶׁכְּשֵׁם שֶׁחִיּוּב עַל הָאָדָם לְקַיֵּם אֶת כָּל תַּרְיָ''ג הַמִּצְווֹת בְּמַעֲשֶׂה, כָּךְ חִיּוּב עָלָיו לְקַיְּמָן בְּדִבּוּר וּבְמַחְשָׁבָה, דְּהַיְנוּ בְּלִמּוּד כָּל הַתַּרְיָ''ג מִצְווֹת וּבְהִתְבּוֹנְנוּת בְּטַעֲמֵיהֶן. וְאִם לֹא קִיֵּם אֶת שְׁלוֹשׁ הַבְּחִינוֹת הַלָּלוּ בִּשְׁלֵמוּתָן יִצְטָרֵךְ לַחְזֹר לָעוֹלָם בְּגִלְגּוּל עַד שֶׁיַּשְׁלִים אֶת עַצְמוֹ בְּכָךְ.
וְהִנֵּה יָדוּעַ שֶׁתּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁקִּבַּלְנוּ בְּהַר סִינַי נִתְּנָה בְּאַרְבָּעָה רְבָדִים: בִּפְשָׁט, בְּרֶמֶז, בִּדְרָשׁ וּבְסוֹד ואף בכל אחד מהם יש את ארבעת הרבדים, דהיינו פשט שבפשט, דרש שבפשט, רמז שבפשט וסוד שבפשט. וכן בדרש וברמז ובסוד. וראה עוד בשער מאמרי חז''ל מרבינו האריז''ל שהביא שגם הפשט שבידינו כיום אינו הפשט האמיתי, רק לפני חטא אדם הראשון היה יתר עמוק, וכן שאר הרבדים. עיין שם ותהנה. . וְכָל רֹבֶד נִתָּן לְבֵאוּר וּלְפֵרוּשׁ בְּשִׁבְעִים פָּנִים וָאֳפָנִים כן הובא בזוהר הקדוש (בראשית דף מ''ז ע''א) ובמדרש רבה (במדבר פרק י''ג). וראה שם שאמרו שלכן התורה נמשלה ליין ש''יין'' בגימטרייא שבעים כנגד שבעים הפנים שלתורה. , כְּשֶׁהַכֹּל נִמְסַר לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע''ה בְּהַר סִּינַי, וּמִשָּׁם הָלְאָה לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת. וְאַף מַה שֶּׁעָתִיד תַּלְמִיד וָתִיק לְחַדֵּשׁ כְּבָר נִמְסַר וְנִתַּן לְמֹשֶׁה בְּסִינַי כן אמרו במדרש רבה (פרק י''ט). וראה בגמרא במנחות (כ''ט ע''ב) במעשה במשה רבינו ע''ה שהראהו הקב''ה את רבי עקיבא וחלשה דעתו על שלא ידע מה שרבי עקיבא ידע, ואם כן לכאורה הדבר סותר את הדברים הנ''ל שהכל ניתן למשה בסיני?! ועיין ב''עץ יוסף'' שם שביאר שאמנם נמסרו למשה רבינו כל הדינים של התורה שבעל פה, אולם הדרשות והמקומות מהם נלמדים אותם הדינים זה לא נמסר למשה רבינו ע''ה, אלא רק לאחר מכן באו החכמים והתנאים וגילום. ועוד עיין ב''עיון יעקב'' שם מה שכתב לבאר במעשה הנ''ל, ובדברי רבינו בעל ''אור החיים'' הקדוש על התורה (ויקרא פרק י''ג). ואכמ''ל. . וְאֶת כֻּלָּם יֵשׁ חִיּוּב עַל הָאָדָם לִלְמֹד וּלְהַשְׁלִים בָּהֶם אֶת נַפְשׁוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ, וְאַף לְחַדֵּשׁ אֶת הַחִדּוּשִׁים הַשַּׁיָּכִים לְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ ומכל מקום יש סדר למשנה ולא ישלח אדם ידיו לקדשים בטרם הגיע לדרגה הראויה לכך. ראה מה שכתב בזה מרן הגר''ע יוסף שליט''א בשו''ת יחוה דעת (חלק ד' סימן מ''ז). . וְלָכֵן אַל תִּתְמַהּ אִם תִּרְאֶה מַחֲלוֹקוֹת אוֹ סְתִירוֹת בְּבֵאוּרֵי הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ, שֶׁהֲרֵי אַרְבָּעָה רְבָדִים יֵשׁ בָּהּ, וּבְכָל רֹבֶד אַרְבָּעָה רְבָדִים נוֹסָפִים, וְשִׁבְעִים פָּנִים בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאֵין רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. רַק הַצַּד הַשָׁוֶה שֶׁבָּהֶם ראה חגיגה (ג' ע''ב) שדרשו כן על הפסוק (קהלת י''ב, י''א): ''נתנו מרועה אחד''. שֶׁכֻּלָּם אֵל אֶחָד נְתָנָן וּפַרְנָס אֶחָד אֲמָרָן.
וְהִנֵּה בְּחִבּוּר זֶה קֻבְּצוּ בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא בְּפֻנְדָּק אֶחָד מִכְלוֹל אַרְבַּעַת הָרְבָדִים הַנִּזְכָּרִים עַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה, כָּךְ שֶׁאִם יְזַכֵּךְ אָדָם אֶת לִבּוֹ וִיטַהֵר רַעְיוֹנָיו, וְיָשִׂים אֶת עִקַּר מְגַמָּתוֹ בְּלִמּוּדוֹ זֶה לִהְיוֹת בִּבְחִינַת ''לוֹמֵד עַל מְנָת לְקַיֵּם'', מִמֵּילָא יִזְכֶּה לְהַטְעִים אֶת נִשְׁמָתוֹ מִכָּל אַרְבַּעַת רָבְדֵי הַתּוֹרָה, וּלְקָרְבָהּ לְיוֹצְרוֹ בִּדְבִיקָה וּבַחֲשִׁיקָה בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
וְדַע, כִּי עַל אַף שֶׁכַּמָּה וְכַמָּה סְדָרִים שׁוֹנִים הוּבְאוּ בָּרִאשׁוֹנִים וּבַאַחֲרוֹנִים בִּרְשִׁימַת תַּרְיָ''ג הַמִּצְווֹת וּבְבֵאוּרָן כן נחלקו רבינו הרמב''ם ז''ל ורבינו הרמב''ן ז''ל ועוד באופן מניית מצוות התורה, וכל אחד גם סידרן בדרך שונה. , וְכָל אֶחָד טַעֲמוֹ וְנִמּוּקוֹ עִמּוֹ, מִכָּל מָקוֹם אָנוּ בָּחַרְנוּ לְסַדְּרָן עַל סֵדֶר פַּרְשִׁיּוֹת הַתּוֹרָה כְּמַעֲשֵׂה רַבֵּנוּ חַיִּים וִיטָאל זִיעָ''א בְּסִפְרוֹ ''שַׁעַר הַמִּצְווֹת'', וּלְדַעַת ''סֵפֶר הַחִנּוּךְ'' הַמְיֻחָס לְרַבִּי אַהֲרֹן הַלֵּוִי זִיעָ''א.
וְעֵינַי לִשְׁמַיָּא נַטְלִית, שֶׁנִּזְכֶּה לְבָרֵךְ עַל הַמֻּגְמָר בְּבֵאוּר כָּל תַּרְיָ''ג הַמִּצְווֹת עַל הַדֶּרֶךְ הַנַּ''ל מִתּוֹךְ בַּרְיוּת גּוּפָא וּנְהוֹרָא מְעַלְּיָא וְסִיַּעְתָא דִּשְׁמַיָּא לָנוּ וּלְכָל אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.