המצוות · רָמַז הַכָּתוּב - שֶׁלִּי שֶׁלִּי
מִיסוֹדוֹת הָאֱמוּנָה שֶׁל תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל הוּא לֵידַע וּלְהַאֲמִין יומא ל''ח ע''ב. שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִיגַּע בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא. וְלָכֵן אָדָם הַחוֹמֵד דָּבָר הַשַּׁיָּךְ לַחֲבֵרוֹ וּמְסָרֵב לְהַשְׁלִים עִם גְּזֵרַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר, הֲרֵי זֶה כְּכוֹפֵר בָּאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה וְהַתְּמִימָה שֶׁמַּה שֶּׁכָּתוּב וּמַגִּיעַ לְאָדָם הוּא שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. וְלָכֵן כְּבָר בְּעֶצֶם הַמַּחְשָׁבָה וְהָרָצוֹן לָקַחַת וּלְקַבֵּל אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר הוּא עוֹבֵר עַל רְצוֹן הַבּוֹרֵא.
וְדוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת הֵבִיאוּ רֶמֶז נֶחְמָד בַּמַּאֲמָר הַנִּזְכָּר ''אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ'' שֶׁהָאוֹתִיּוֹת שֶׁלִּפְנֵי אוֹתִיּוֹת בַּמּוּכָ''ן הֵן אוֹתִיּוֹת אֱלֹהִי''ם. לְלַמֶּדְךָ שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי כָּל דָּבָר שֶׁבָּא לְיָדָיו שֶׁל הָאָדָם עוֹמֵד הָאֱלֹקִים שֶׁבְּהַשְׁגָּחָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה וְהַמֻּפְלֵאת נוֹתֵן הוּא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי הַמַּגִּיעַ וְהַקָּצוּב לוֹ וראה בספר ''צדקת הצדיק'' שכתב שאין נותנים משמים לאדם דבר אלא אם כן צריך הוא אותו בתכלית הצורך. וממילא אם לא מקבל אדם דבר מסויים – כנראה שאינו צריך לו באמת! .
חֲכָמֵינוּ זַ''ל אוֹמְרִים סוטה ט' ע''א. בַּגְּמָרָא: הַסּוֹטָה נָתְנָה עֵינֶיהָ בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ, וְסוֹפָהּ שֶׁמַּה שֶּׁבִּקְּשָׁה לֹא נִתָּן לָהּ וּמַה שֶּׁבְּיָדָהּ נְטָלוּהוּ הֵימֶנָּה. שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן עֵינָיו בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ אֵין נוֹתְנִים לוֹ וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ נוֹטְלִים הֵימֶנּוּ. כָּךְ מָצִינוּ גַּם כֵּן בַּנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּחַוָּה וְאָמַר אֶהֱרֹג אֶת אָדָם וָאֶשָּׂא אֶת חַוָּה, וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הֻטְּלָה שִׂנְאָה וְאֵיבָה בֵּינֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר: בראשית ג', ט''ו. ''אֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה''. וְכָךְ מָצִינוּ גַּם כֵּן בְּקֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁנָּתְנוּ עֵינֵיהֶם בַּהַנְהָגָה וּבַכְּהוּנָה וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר אִבְּדוּ גַּם אֶת מַה שֶּׁהָיָה בִּידֵיהֶם.
נִמְצָא שֶׁהֶחָכָם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ לֵידַע וּלְהַשְׂכִּיל לִהְיוֹת תָּמִיד שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וּבְגוֹרָלוֹ, כמו שאמרו חכמים (אבות פרק ו' משנה ה'): ''אל תתאוה לשלחנם של מלכים ששלחנך גדול משלחנם''. ופירוש מתוק מדבש הובא בספרי האחרונים לפסוק ''לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך'': שלכאורה אם פרטה התורה הקדושה את איסור החמדה בבית, אשה, עבד וכו' אם כן למה חזרה לבסוף ואמרה ''וכל אשר לרעך''? והסבירו שסוף הפסוק אינו בא אלא ליתן טעם לציווי – שלא תחמוד את כל אלו כי אם כן תצטרך לקבל את כל אשר לרעך: את המינוס בבנק, ואת הילד הלא יוצלח, ואת הבעיות הרפואיות וכו' וכו'. ואת זאת אף אחד לא ירצה! ודברי פי חכם חן. וְאַל יִתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל אֲחֵרִים. וּכְמוֹ בליקוטי מוהר''ן תורה ד'. שֶׁהוּבָא מֵהָרה''ק רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב זִיעָ''א שֶׁכְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּל מְאֹרְעוֹתָיו הֵם לְטוֹבָתוֹ אֲזַי חַיָּיו הֵם בִּבְחִינַת עוֹלָם הַבָּא, שֶׁחַי אֶת חַיָּיו בְּשַׁלְוָה וּבְהַשְׁקֵט, מִבְּלִי לַחְמֹד וְלִרְצוֹת אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְטוֹב לוֹ בָּזֶה וּבַבָּא.