אור ברסלב

פרדס רמונים - חלק א

המצוות

הקדמות

מצוה א': פריה ורביה

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: (בראשית א', כ''ח.)

''וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׂהָ''.

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְיַשֵּׁב אֶת הָעוֹלָם בְּבָנִים וּבְבָנוֹת, שֶׁבְּכָךְ מְקַיֵּם הוּא אֶת מַעֲשֵׂי ה' וּמַמְשִׁיכָם כן בארו במשנה (גיטין מ''א ע''ב) שלא נברא העולם אלא כדי שיישבוהו בני האדם, ככתוב (ישעיה מ''ה, י''ח): ''לא תהו בראה, לשבת יצרה''. ראה בפירוש רש''י ז''ל שם. . מִצְוָה זוֹ חָלָה אַךְ וְרַק עַל הַגְּבָרִים וְלֹא עַל הַנָּשִׁים כך למדו בגמרא (יבמות ס''ה ע''ב) מהפסוק ''מלאו את הארץ וכבשוה'' – איש דרכו לכבוש, ואין אשה דרכה לכבוש. ולכן רק האיש מצווה על פרו ורבו ולא האשה. ומכל מקום, עיין במגן אברהם (אורח חיים סימן קנ''ג ס''ק ט') שכתב בשם התוספות (גיטין מ''א ע''ב) שעל אף שפטורה היא ממצות פרו ורבו, מכל מקום מצווה היא ב''לשבת יצרה''. , וְלֹא יוֹצֵא הָאָדָם יְדֵי חוֹבַת הַמִּצְוָה עַד שֶׁיָּבִיא בֵּן וּבַת.

חִיּוּב הַמִּצְוָה חָל עַל הָאָדָם כפי שאמרו חז''ל (אבות פרק ה' משנה כ''א): בן שמונה עשרה לחופה. וכן פסק בשלחן ערוך (אבן העזר סימן א' סעיף ג'). והרמב''ם ז''ל בהלכותיו (הלכות אישות פרק ט''ו סעיף ב') כתב שהגיל הראוי הוא גיל שבע עשרה. ומכל מקום הכל מודים שמצוה להקדים עוד לפני זה. אלא שכל מקרה לגופו, וכבר דנו באחרונים מה הדין למעשה בימינו, עיין ספר ''מנהג ישראל תורה'' חלק ה' מה שכתב באורך בזה. מֵרֶגַע שֶׁמַּגִּיעַ לְפִרְקוֹ לִישָׁא אִשָּׁה, וְאַף לְאַחַר שֶׁקִּיֵּם אֶת הַמִּצְוָה כְּהִלְכָתָהּ, עֲדַיִן מְצֻוֶּה הוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהוֹסִיף וּלְהַמְשִׁיךְ בָּהּ ראה יבמות ס''ב ע''ב. , כְּמַאֲמַר קהלת י''א, ו'. הַכָּתוּב: ''בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ''.

נֶאֱמַר חגיגה י''ב ע''ב. בַּגְּמָרָא: לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, ישעיה מ''ה, י''ח. שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ''. דְּהַיְנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם בְּמַטָּרָה שֶׁיִּפְרוּ וְיִרְבּוּ בּוֹ, וִייַשְּׁבוּ אוֹתוֹ. נִמְצָא, שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה נַעֲלֵית זוֹ הֲרֵי זֶה נַעֲשֶׂה שֻׁתָּף בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וּבִבְרִיאַת הָעוֹלָם, שֶׁכִּבְיָכוֹל מְסַיֵּעַ לְהַקָּבָּ''ה בְּקִיּוּם הָעוֹלָם וּבְהֶמְשֵׁכִיּוּתוֹ. וְאָמְרוּ אימרת רבי אסי ביבמות ס''ג ע''ב. בַּגְּמָרָא: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף. במסכת נדה י''ג ע''ב. וְהִסְבִּיר רַשִּׁ''י זַ''ל שֶׁבַּשָּׁמַיִם יֶשְׁנוֹ אוֹצָר גָּדוֹל שֶׁל נְשָׁמוֹת הָעוֹמֵד מִבְּרִיאַת הָעוֹלָם, וּמִמֶּנּוּ מוּצָאוֹת וְיוֹרְדוֹת נְשָׁמוֹת לָעוֹלָם הַזֶּה, וְעַד שֶׁלֹּא יִתְרוֹקֵן אוֹתוֹ אוֹצָר וְיֵרְדוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת לָעוֹלָם לְהַשְׁלִים תִּקּוּנָן עֲלֵי אֲדָמוֹת לֹא יַגִּיעַ מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד וראה מה שהביא בשער הפסוקים (ישעיה סימן נ''ט) מרבינו האריז''ל על הפסוק ''ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה''' שראשי התיבות של ''גואל ולשבי פשע'' יוצא גו''ף לרמז לכך שלא יבוא לציון הגואל עד שיכלו הנשמות שבגוף ויבואו על תיקונן בתשובה. ועוד הביא שם כמה רמזים מענין זה ואכמ''ל. . נִמְצָא שֶׁגְּאֻלָּתֵנוּ תְּלוּיָה בְּמִצְוָה נַעֲלֵית זוֹ, וְשֶׁכָּל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה זוֹ הֲרֵי זֶה מִמְּקָרְבֵי הַגְּאֻלָּה.

עוֹד דָּרְשׁוּ חֲכָמִים אימרת רבי אליעזר ביבמות שם, ממה שהסמיכה התורה את מצות ''פרו ורבו'' לאזהרה ''שופך דם האדם באדם דמו ישפך''. ועיין בגמרא שם עוד כמה דברים נוראים על המושך ידו ממצוה זו. וראה עוד בספר הקדוש ''שערי קדושה'' שכתב שהמתבטל ממצות פריה ורביה במזיד בעולם הזה לא יחיה לעולם הבא רחמנא ליצלן. שֶׁכָּל הַמִּתְבַּטֵּל מִמִּצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וְנִמְנָע מִלִּשָּׂא אִשָּׁה וּמִלְּהָבִיא יְלָדִים לָעוֹלָם, נֶחְשָׁב הַדָּבָר כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים במסכת נדה י''ג ע''ב. ה' יִשְׁמְרֶנּוּ וְיַצִּילֶנּוּ. וְקַל וָחֹמֶר עַד כַּמָּה גָּדוֹל עָנְשָׁם שֶׁל אוֹתָם פּוֹשְׁעִים הַשּׁוֹלְחִים יְדֵיהֶם בְּעֻבְּרֵיהֶם לְהָרְגָם בִּמְעִי אִמָּם מַה שֶּׁנֶּחְשָׁב כְּרֶצַח, וְהָעוֹשֶׂה כֵּן הֲרֵי זֶה חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם וראה ברמב''ם (הלכות מלכים פרק ט') שכתב שבדבר זה דין הגוי חמור מדין ישראל, שבן נח שהרג עובר במעי אמו נהרג על כך בבית דין, מה שאין כן ישראל שחייב מיתה בידי שמים. .

וּרְאֵה בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פרשת שמות דף ג' ע''ב. שֶׁכָּתַב: ''יֶשְׁנָם בְּנֵי אָדָם הַהוֹרְגִים אֲנָשִׁים זָרִים, אֲבָל זֶה בָּא וְהוֹרֵג אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, שֶׁזֶּה חָמוּר וְשָׁפֵל עֲשֶׂרֶת מוֹנִים. וְעַל כָּךְ אָמְרָה הַתּוֹרָה: שֹׁפֵךְ דָּם הָאָדָם בָּאָדָם - דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ'' עַד כָּאן לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ.

רָמַז הַכָּתוּב - תּוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים

יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם הַדָּבָר שֶׁהָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשִׁים הָיוּ עֲקָרִים. וַחֲכָמֵינוּ זַ''ל בַּתַּלְמוּד מְבָאֲרִים סִבַּת הַדָּבָר בִּהְיוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל הַצַּדִּיקִים, לָכֵן מְיַסֵּר הוּא אוֹתָם בָּזֶה שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָהֶם יְלָדִים בִּכְדֵי שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ אֵלָיו וְיוֹשִׁיעֵם יבמות ס''ד ע''ב. . וְרָאִינוּ לִפְנֵי זְמַן רַב בֵּאוּר נִפְלָא לַדָּבָר, שֶׁלִּכְאוֹרָה מַדּוּעַ בָּחַר הַקָּבָּ''ה דַּוְקָא בְּיִסּוּרִין כְּגוֹן אֵלּוּ כְּדֵי לִגְרֹם לָהֶם לְהִתְפַּלֵּל אֵלָיו? וְכִי אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָם עֲנִיִּים, אוֹ חוֹלִים אוֹ כָּל דָּבָר אַחֵר?

וְהַתְּשׁוּבָה עַל כָּךְ שֶׁבֶּאֱמֶת אִם הָיוּ הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשִׁים מְקַבְּלִים יִסּוּרִין כְּגוֹן אֵלּוּ - הֵם לֹא הָיוּ מַטְרִיחִים אֶת הַקָּבָּ''ה לְשַׁנּוֹת אֶת סִדְרֵי הַבְּרִיאָה בַּעֲבוּר פַּרְנָסָתָם אוֹ בְּרִיאוּתָם, וְלֹא הָיוּ מְבַקְּשִׁים עַל כָּךְ כְּלָל, שֶׁכֵּן אֵלּוּ דְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְחוֹלְפִים(!!!) מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת שֶׁהֵם עִקַּר מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים שֶׁל הָאָדָם כן אמרו במדרש רבה (בראשית פרק ל'): עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים, ובארו במפרשים שהתולדות של האדם הם עיקר זכויותיו לעולם הבא. , וּבִלְעֲדֵיהֶם חָשׁוּב הָאָדָם כְּמֵת כן אמרו בנדרים (ס''ד ע''ב): ארבעה חשובים כמת: עני, מצורע, סומא ומי שאין לו בנים. , עַל כָּךְ רָאוּ גַּם רָאוּ הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים חוֹבָה קְדוֹשָׁה לְהִתְפַּלֵּל וְלִזְעֹק לְהַקָּבָּ''ה עַד שֶׁיִּשְׁמַע אֶת תְּפִלָּתָם וְיוֹשִׁיעֵם. מִכָּאן לָמַדְתָּ עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה וַחֲשׁוּבָה הִיא מִצְוָה זוֹ בְּעֵינֵי הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשִׁים, וּבְעֵינֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

רַבִּים מֵאַחֲרוֹנֵי זְמַנֵּנוּ הֶעֱלוּ בְּסִפְרוּתָם אֶת הַנִּדּוֹן הַסָּבוּךְ בְּעִנְיַן הַהַפְרָיָה הַמְּלָאכוּתִית שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה לָאַחֲרוֹנָה בְּעוֹלַם הָרְפוּאָה, הַאִם הַדָּבָר מֻתָּר? וְאִם כֵּן בְּאֵיזֶה אֹפֶן, וְהַאִם נֶחְשָׁב שֶׁמְּקַיְּמִים בְּנֵי הַזּוּג בְּאֹפֶן זֶה אֶת מִצְוַת ''פְּרוּ וּרְבוּ''?

וְלַהֲלָכָה אָמְנָם יֶשְׁנָם מֵהָאַחֲרוֹנִים הָאוֹסְרִים אֶת הַדָּבָר מִכַּמָּה טְעָמִים כן העלה הגאון בעל ה''משפטי עוזיאל'' (חלק אבן העזר סימן י''ט) שהדבר אסור מן הדין, ושאף אם עשוהו אין העובר נחשב כבן הבעל. וכן הסיק בשו''ת ''תשובה שלמה'' חלק ב' (חלק אבן העזר סימן ד'). , אוּלָם לְמַעֲשֶׂה הַדֵּעָה הָרוֹוַחַת בְּקֶרֶב רוֹב הַפּוֹסְקִים שֶׁזּוּג שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁלֹּא נִפְקְדוּ יֵשׁ לְהַתִּיר לָהֶם לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר בְּכָפוּף לְכַמָּה תְּנָאִים הִלְכָתִיִּים וּבְמַעֲקָב צָמוּד שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם מוֹרֵה הוֹרָאָה, וּבְכָךְ נֶחְשָׁב לָהֶם שֶׁמְּקַיְּמִים הֵם אֶת מִצְוַת ''פְּרוּ וּרְבוּ'' כַּדָּת וְכַדִּין כן כתב ב''מנחת יצחק'', וכן העלה ב''יביע אומר'' חלק ב' (חלק אבן העזר סימן א') להתיר אחר עשר שנים שלא נפקדו וניסו בדרכים אחרות ללא הועיל, ובכך עולה להם שקיימו מצות פרו ורבו, ובלבד שיהיה בהשגחה מכמה חששות עיין שם במה שכתב. וכן כתב בשו''ת ''שבט הלוי'' להגאון רבי שמואל הלוי ואזנר שליט''א (חלק ט' סימן ר''ט). .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר מִצְוַת פְּרוּ וּרְבוּ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רָאָה ראה שער הגילגולים (הקדמה י') מה שכתב בזה. ועוד עיין שם שהביא שהאב מעניק לולד אור מקיף והאם מעניקה לו אור פנימי, וכגודל טהרת כוונתם באותה העת כך זוכים למשוך לולד נשמה זכה וגבוהה, וגדולה השפעת כוונת האב מכוונת האם. עיין שם מה שכתב בזה. ועוד עיין במה שכתבנו בזה בסיעתא דשמיא לקמן (מצוה ל''ג) במצות כיבוד אב ואם. בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ''ל שֶׁהֵבִיא כִּי מִצְוָה נַעֲלֵית זוֹ הִיא מֵהַמִּצְווֹת הַמְזַכּוֹת אֶת הָאָדָם בִּזְכֻיּוֹת רַבּוֹת לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁכֵּן בְּעֵת הוֹרָדַת הַנְּשָׁמָה לָעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי הָאָב וְהָאֵם מַעֲנִיקִים הֵם לַוָּלָד חֵלֶק מִנִּשְׁמָתָם, הַמִּשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בְּכָל מַעֲשָׂיו וּמְסַיֵּעַ בְּיָדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה ראה עוד בספר טעמי המצוות (פרשת בראשית) שהביא מרבינו האריז''ל שעד גיל עשרים ההורים הם המעניקים לילד את הכלים הרוחניים הנצרכים לו להתעלות בעבודת ה', ומאז כבר משתלם וממשיך הוא בעצמו עם מה שבידו. . נִמְצָא, שֶׁגַּם לְאַחַר פְּטִירַת הָאָדָם - עֲדַיִן מַמְשִׁיךְ הוּא לִצְבֹּר לְעַצְמוֹ זְכֻיּוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים עַל יְדֵי גּוּף יְלָדָיו. וְזֶהוּ סוֹד הַפָּסוּק שמות ל''ד, ז'. וראה ברמב''ן ז''ל שם שהביא סודם של דברים ואכמ''ל. ועל זו הדרך גם כן יש לבאר את מאמר חז''ל ''ברא מזכה אבא'' (פירוש: הבן מזכה את האב), שנשמת האב גם כן משתתפת במעשי הבן. ''פֹּקֵד עֲוֹן אֲבוֹת עַל בָּנִים'', וְזֶהוּ גַּם כֵּן הַטַּעַם לִנְבוּאַת יִרְמְיָה בְּעִנְיַן ירמיה ל''א, כ''ח. שם אומר הנביא שפעמים שרואים אנו בנים הלוקים בעוון אבותם, אך לעתיד לבוא לא יהא כן, אלא איש בעוונו ימות, שכן מבואר בכתבי האריז''ל שלעתיד לבוא חוזרות כל חלקי הנשמות להתאגד ולהתאחד כל אחת לשורשה ואף בין אב לבן פעמים שלא יהא יותר קשר, וממילא לא יהא אדם לוקה אלא בעוונו שלו בלבד. ''אֲבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה''.

מצוה ב': המילה

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: (בראשית י''ז, י'.)

''הִמּוֹל לְךָ כָּל זָכָר''.

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה כן למדו בגמרא בקידושין (כ''ט ע''א) שעיקר המצוה היא דוקא על האב ולא על האם ולא על אף אחד אחר, וזה נלמד ממה שכתוב באברהם (בראשית כ''א, ד'): ''וימל אברהם את יצחק כאשר צוה אותו אלקים'' – אותו ולא אותה . ומכל מקום אם לא מל אותו האב אחראים בית הדין שבמקום למולו, ואם לא – לכשיגדל מחוייב הוא לדאוג למילת עצמו. ראה שלחן ערוך (יורה דעה סימן רס''א) ובנושאי כליו מה שכתבו בזה. עַל הָאָב לָמוּל אֶת בְּנוֹ בְּהַגִּיעוֹ כמו שכתוב (בראשית כ''א, ד'): וימל אברהם את יצחק בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים''. וראה בזוהר הקדוש פרשת תזריע (דף מ''ד ע''א) שביאר הטעם על דרך הסוד שרצה הקב''ה שתעבור על הילד שבת אחת מחייו ויהיה בעל נפש ורק אז ימול. וכבר נתפרסם גילויים המדהים של המדענים בשנים האחרונות שביום השמיני להולדת הוולד יש את אחוזי קרישת הדם הגבוהים ביותר, וממילא גם מבחינה רפואית אין זמן מתאים יותר לקיום מצוה נעלית זו. לַיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְלֵידָתוֹ, וְרַבּוּ פְּרָטֶיהָ וְעִנְיָנֶיהָ הֵיאַךְ יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבַת הַמִּצְוָה כָּרָאוּי. קִיּוּם מִצְוָה זוֹ הִנּוֹ דַּוְקָא כן למדו מן הפסוקים במסכת מגילה (כ' ע''א). ולכתחילה לא ימולו לפני הנץ החמה, והזריזין מקדימין לפני חצות היום. וראה בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רס''ב) היאך לחשב את יום המילה בכל מיני אופנים. בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה, וּלְכַתְּחִלָּה הַמִּצְוָה הִיא שֶׁהָאָב בְּעַצְמוֹ יָמוּל אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ וְלֹא אָדָם אַחֵר, וּמִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר הַדָּבָר מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָמוּל אוֹ מִכָּל סִבָּה אַחֶרֶת וראה בשפתי כהן על השלחן ערוך (יורה דעה סימן רס''א) שאם עבר אחד ומל את הילד ללא רשות אביו נקרא שחטף ממנו את מצותו וחייב לפצותו על כך. עיין שם. יְמַנֶּה הָאָב אָדָם אַחֵר כִּשְׁלוּחוֹ לָמוּל אֶת בְּנוֹ, וּבָזֶה מְקַיֵּם הָאָב אֶת מִצְוָתוֹ.

שבת קל''ב ע''א. עיין שם במשנה ובגמרא, ובשלחן ערוך (יורה דעה סימן רס''ו) מה שכתב בעניין זה. לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ''ל שֶׁמִּצְוָה זוֹ גָּדוֹל כֹּחָהּ עַד שֶׁדּוֹחָה הִיא אֶת הַשַּׁבָּת, וְיֵשׁ לְקַיְּמָהּ בְּעִתָּהּ וּבִזְמַנָּהּ אַף בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ, מִלְּבַד מִכְּשֶׁכְּבָר נִדְחֲתָה מִסִּבָּה אַחֶרֶת כָּל שֶׁהִיא שֶׁאָז יֵשׁ לִדְחוֹתָהּ עַד לְאַחַר הַשַּׁבָּת.

שבת קל''ג ע''א. הָאָב שֶׁנִּמְנָע מִלָּמוּל אֶת בְּנוֹ עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, וְהַבֵּן עַצְמוֹ מִשֶּׁהִגִּיעַ לְגִיל הַמִּצְווֹת (שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד) וְלֹא מָל עוֹבֵר גַּם כֵּן בָּזֶה. וְאִם מֵת בְּעַרְלוּתוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת.

רָמַז הַכָּתוּב - מְסִירוּת נֶפֶשׁ (א)

מִצְוַת הַמִּילָה הִיא אוֹת הַבְּרִית שֶׁבֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: בראשית י''ז, י'. ''זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר'' אמנם כבר עמדו רבותינו הפוסקים לדון אודות בני ישמעאל האם מחוייבים הם במצוה זו או לא: והנה הרמב''ם בהלכות מלכים (פרק י' הלכה ח') כתב שעל אף שבני ישראל אינם מצווים על מצות המילה, מכל מקום בני קטורה שהם זרע אברהם שבאו לאחר לידת יצחק אבינו ע''ה כן חייבים למול ביום השמיני ללידתם. אולם בשו''ת שאגת אריה (סימן מ''ט) כתב להוכיח מכמה מקומות בתלמוד שרק בני ישראל שייכים במצוה זו לדורות, מה שאין כן בני קטורה שלא נתחייבו בה אלא הם עצמם בלבד ולא הדורות שאחריהם. וראה בשו''ת ''תשובות והנהגות'' להגר''מ שטרנבוך שליט''א (חלק ג' סימן רח''צ) שהעלה שלמעשה כיום רוב בני ישמעאל אינם מבני קטורה וממילא אין לחייבם מספק, וכל שכן עלינו אין שום חיוב כלפיהם, ורק אם הם רוצים למול עצמם לשם מצוה אין צריך למנוע בעדם. . וְאָמְרוּ בַּגְּמָרָא שבת קל''ז ע''ב. שֶׁאִלְמָלֵא דַּם הַבְּרִית לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ירמיה ל''ג, כ''ה. ''אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי''.

מִצְוָה יְקָרָה זוֹ הִיא אַחַת מֵאוֹתָן מִצְווֹת בּוֹדְדוֹת שֶׁהִבְטִיחוּ חֲכָמֵינוּ זַ''ל שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִבָּטְלוּ וְיִפָּסְקוּ מֵעַם יִשְׂרָאֵל, הוֹאִיל וּמָסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִיּוּמָהּ. וְאָכֵן שָׁמַעְנוּ עַל מְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה בְּמֶשֶׁךְ הַדּוֹרוֹת עַל מִצְוָה זוֹ, וּבִפְרָט בִּזְמַן הַשּׁוֹאָה הָאֲרוּרָה, לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה.

ראה ספר ''אש קדחה באפי'' שהביא מעשה זה יחד עם עוד עדויות מזעזעות ומרטיטות מגודל מסירותם של עם ישראל הקדושים על קיום המצוות באותם ימים קשים. מְסֻפָּר כִּי פַּעַם אַחַת הִגִּיעָה אִשָּׁה יְהוּדִיָּה וְתִינוֹק קָטָן בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ לִקְבוּצַת חַיָּלִים גֶּרְמָנִים בְּמַחֲנֵה הָרִכּוּז וְהֵחֵלָה לִצְעֹק בְּטֵרוּף ''לֹא אֶעֱזֹב אֶת הַיֶּלֶד עַד שֶׁתִּתְּנוּ לְיָדִי סַכִּין''. הַנּוֹכְחִים נִסּוּ לְהַשְׁתִּיקָהּ וּלְהַרְגִּיעָהּ אַךְ לְלֹא הוֹאִיל, עַד שֶׁהִגִּיעַ אַחַד הַחַיָּלִים הַנָּאצִים ימ''ש וּבְיָדוֹ אוֹלָר וּמְסָרוֹ לְיָדָהּ, בְּחָשְׁבוֹ שֶׁנִּטְרְפָה עָלֶיהָ דַּעְתָּהּ וְכַוָּנָתָהּ לִרְצֹחַ אֶת בְּנָהּ אוֹ אֶת עַצְמָהּ. הָאִשָּׁה נָטְלָה אֶת הָאוֹלָר, הִנִּיחָה אֶת הַתִּינוֹק עַל הָאָרֶץ, הִתְכּוֹפְפָה אֵלָיו וְהוֹרִידָה אֶת כָּל עֲטִיפוֹתָיו. גִּלְּתָה אֶת גּוּפוֹ וּמָלָה אֶת עָרְלַת בְּרִיתוֹ. לְאַחַר מִכֵּן הֶחֱזִירָה אֶת הָאוֹלָר לַחַיָּל הַגֶּרְמָנִי כְּשֶׁפָּנֶיהָ קוֹרְנוֹת מֵאֹשֶׁר. הִיא הֵרִימָה אֶת הַיֶּלֶד הַנִּמּוֹל וְאָמְרָה: ''רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אַתָּה נָתַתָּ לִי יֶלֶד בָּרִיא, וַאֲנִי מַחְזִירָה לְךָ יֶלֶד יְהוּדִי!'' עַד כְּדֵי כָּךְ הִיא מְסִירוּת נַפְשָׁם שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל לְמִצְוַת הַמִּילָה.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בְּשׁוּ''ת ''שֵׁבֶט הַלֵּוִי'' לְהַגָּאוֹן רַבִּי שְׁמוּאֵל הַלֵּוִי ואֹזְנֶר שְׁלִיטָ''א דָּן אוֹדוֹת תִּינוֹק הַסּוֹבֵל מִמַּחֲלַת הַהִימוֹפִילְיָה (אִבּוּד דָּם), מַה שֶּׁמַּעֲלֶה סַכָּנָה לְחַיָּיו בַּעֲרִיכַת בְּרִית מִילָה כְּהֶרְגֵּלָהּ, הַאִם יְהֵא מֻתָּר לְמוּלוֹ עַל יְדֵי קַרְנֵי לֵיְזֶר הַמּוֹנְעוֹת אִבּוּד דָּם מְיֻתָּר?

וְהֶעֱלָה לְמַסְקָנָה שֶׁוַּדַּאי שֶׁאֵין בְּכָךְ קִיּוּם מִילַת הַתִּינוֹק כְּצִוּוּי הַתּוֹרָה, וּמִמֵּילָא מִצְוַת מִילָה אֵין כָּאן, וְלָכֵן בִּסְתָם אֵין לְקַיֵּם בָּזֶה אֶת מִצְוַת הַמִּילָה. אוּלָם מִכָּל מָקוֹם קִיּוּם הַבְּרִית שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ בַּהֲסָרַת הָעָרְלָה כֵּן יֵשׁ כָּאן, שֶׁסּוֹף סוֹף הָעָרְלָה הוּסְרָה. וְלָכֵן כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם אֶת הַדָּבָר כְּמִצְוַת הַתּוֹרָה, הִכְרִיעַ שֶׁיֵּשׁ לְכָל הַפָּחוֹת לְקַיֵּם אֶת הַבְּרִית בַּהֲסָרַת הָעָרְלָה עַל יְדֵי מַכְשִׁיר הַלֵּיְזֶר, וְאָז יְבָרֵךְ רַק אֶת בִּרְכַּת ''לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ'', וְלֹא אֶת בִּרְכַּת ''עַל הַמִּילָה''.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר מִצְוַת הַמִּילָה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה פרשת לך לך. בְּסֵפֶר טַעֲמֵי הַמִּצְווֹת מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִיזַ''ל שֶׁכָּתַב כִּי בְּעֵת הִוָּלֵד הָאָדָם יֶשְׁנָם כֹּחוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה הַמְיֹעָדִים לוֹ, וַאֲמוּרִים לֵירֵד וְלִשְׁרוֹת עַל כָּל גּוּפוֹ. אוּלָם בִּכְדֵי שֶׁלֹּא תְּקַבֵּל הָעָרְלָה, הִיא הַקְּלִפָּה הַסּוֹבֶבֶת אֶת הַיְסוֹד שכן אותו מקום הוא המקום ממנו יוצאים מותרות הגוף, הם החיצונים שמקורם ההיפך מהקדושה, וכלל בידינו שהיכן שנמצאת הקדושה – שם נדבקת הטומאה לנסות לעשוק ולגנוב לחילותיה. וד''ל. , מִכֹּחוֹת קְדֻשָּׁה אֵלּוּ, לָכֵן נִמְנָעִים אוֹתָם חֲסָדִים מִלִּשְׁרוֹת שָׁם עַד עֵת הֲסָרַת הָעָרְלָה מִן הַיְסוֹד. וְרַק לְאַחַר שֶׁמְּסִירִים אָנוּ מִמֶּנּוּ אֶת הָעָרְלָה, וְשׁוֹרִים כֹּחוֹת הַקְּדֻשָּׁה עַל הַוָּלָד, אֲזַי נִשְׁלַם הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וּבִקְדֻשָּׁתוֹ ולכן נקרא אותו המקום ''חותם ברית קודש'', ששם נחתמת ונשלמת קדושתו. ועוד עיין שם מה שכתב בסוד הפריעה והמציצה והחשיבות הגדולה בעשייתה בפה בדוקא ואכמ''ל. .

מצוה ג': שלא לאכל את גיד הנשה

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: (בראשית ל''ב, ל''ג.)

''עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה''.

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה. וְכָתַב סֵפֶר הַחִנּוּךְ שֶׁבְּקִיּוּם מִצְוָה זוֹ אָנוּ מַזְכִּירִים וּמַנְצִיחִים אֶת אוֹתוֹ מַעֲמָד הִיסְטוֹרִי בּוֹ נֶאֱבַק יַעֲקֹב אָבִינוּ ע''ה עִם שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו, עַד שֶׁלְּבַסּוֹף זָרְחָה לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וְנִצְּחוֹ, רַק שֶׁנִּפְצַע בִּירֵכוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בראשית ל''ב, כ''ו. ''וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב''. וּמַעֲשֵׂה הָאָבוֹת הוּא סִימָן לְבָנִים, שֶׁאַף אָנוּ בְּנֵי עַם יִשְׂרָאֵל בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַדּוֹרוֹת קָמִים עָלֵינוּ כֹּחוֹת הָרֶשַׁע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

חולין פ''ט ע''ב. וראה בשלחן ערוך (יו''ד סימן ס''ה סעיף ה') שהביא כמה חילוקים בזה. אִסּוּר אֲכִילַת גִּיד זֶה חָל בְּכָל מִינֵי הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת אולם בבשר הבהמות והחיות הטמאות לא חל איסור גיד הנשה, כך למדו בגמרא (חולין ק''א ע''א) שדווקא זו שבשרה מותר באכילה גיד הנשה שלה אסור. ראה ערוך השלחן (סימן ס''ה סעיף ט''ו) מה שכתב בזה. הַטְּהוֹרוֹת, אַךְ לֹא בְּמִינֵי הָעוֹפוֹת. וַחֲכָמֵינוּ ז''ל הוֹסִיפוּ לֶאֱסֹר עוֹד גִּיד נוֹסָף הַנִּמְצָא בְּקִרְבָתוֹ וְאַף אֶת הַקְּנוֹקָנוֹת שֶׁעִמָּם. אֶת הַכֹּל יֵשׁ לְנַקֵּר וּלְהָסִיר מִן הַבָּשָׂר, וְרַק הַנּוֹתָר מֻתָּר בָּאֲכִילָה. כן מבואר בתלמוד (פסחים כ''ב ע''א) שגיד הנשה אסור באכילה ומותר בהנאה. וכן פסק השלחן ערוך (יורה דעה סימן ס''ה סעיף ה'). אולם בזוהר הקדוש (פרשת וישלח דף ק''ע ע''ב) כתב שגיד הנשה אסור בהנאה ואפילו לכלבים אין ליתנו. ולמעשה נכון להחמיר (וראה עוד מה שכתב הפרי חדש על דברי השלחן ערוך הנ''ל. ואכמ''ל). וְנֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים אִם מֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ אֲכִילָה, וּלְמַעֲשֶׂה נָכוֹן לְהִזָּהֵר בַּדָּבָר.

רָמַז הַכָּתוּב - סַכָּנַת הַנִּסָּיוֹן

הַגָּאוֹן רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁקאֹפּ זַצַ''ל, בַּעַל הָ''אִמְרֵי יֹשֶׁר'' שֶׁכִּהֵן כְּרֹאשׁ יְשִׁיבַת ''עֲנַף עֵץ חַיִּים'' בַּעֲיָרָה מָאלְטְשׁ, לָמַד מִמִּצְוַת גִּיד הַנָּשֶׁה מוּסַר הַשְׂכֵּל גָּדוֹל לַחַיִּים: יֶשְׁנָם כָּאֵלּוּ הַחוֹשְׁבִים לָצֵאת וּלְהִתְעַרְבֵּב בְּחֶבְרַת אֲנָשִׁים רָעִים וְחַטָּאִים, וּבְכָל זֹאת לֹא לִהְיוֹת מֻשְׁפָּעִים וְנִזּוֹקִים מִכָּךְ, וּכְמַאֲמַר הַכּוֹפְרִים ''הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתֶךָ וִיהוּדִי בְּבֵיתֶךָ''. אַךְ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ שֶׁלֹּא כָּךְ הֵם פְּנֵי הַדְּבָרִים. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ פרק ששי מהלכות דעות הלכה א'. הָרַמְבָּ''ם זַ''ל שֶׁדֶּרֶךְ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ בְּדֵעוֹתָיו וּבְמַעֲשָׂיו אַחַר רֵעָיו וַחֲבֵרָיו, וְלִנְהֹג כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ.

וְהִמְשִׁילוּ זֹאת רַבּוֹתֵינוּ לְאָדָם הַנִּכְנָס לְבֻרְסְקִי (מָקוֹם לְעִבּוּד עוֹרוֹת שֶׁרֵיחוֹ רַע) שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִקָּלֵט מְעַט מֵהָרֵיחַ הָרָע שֶׁבַּמָּקוֹם בִּבְגָדָיו, כָּךְ גַּם אָדָם הַמַּכְנִיס אֶת עַצְמוֹ לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ תּוֹאֵם לְרוּחַ הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹשֵׁב הוּא שֶׁהִנּוֹ מְחֻסָּן וְיַצִּיב לַעֲמֹד מוּל כָּל דֵּעָה פְּסוּלָה - בְּכָל זֹאת אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִדְבַּק בּוֹ מַשֶּׁהוּ מֵאוֹתָהּ חֶבְרָה וְיַזִּיקֵהוּ בְּרוּחָנִיּוּתוֹ.

וְדָבָר זֶה אָנוּ לְמֵדִים מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ, הַבָּחִיר שֶׁבָּאָבוֹת, שֶׁהַתּוֹרָה מְעִידָה עָלָיו בראשית ל''ב, כ''ט. ''כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל''. זֶה שֶׁגָּדַל עִם עֵשָׂו הָרָשָׁע וְלֹא הָלַךְ בִּדְרָכָיו, חַי עֶשְׂרִים שָׁנָה עִם לָבָן הָרַמַּאי וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשָׂיו, וְעָם כָּל זֹאת וְלַמְרוֹת הַכֹּל כְּשֶׁנִּלְחַם עִם שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו וְנִצְּחוֹ - עֲדַיִן יָצָא עִם נֵזֶק מְסֻיָּם וְנִשְׁאַר צוֹלֵעַ בִּירֵכוֹ.

וְאֶת זֹאת בָּאָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה לְלַמְּדֵנוּ בְּמִצְוַת גִּיד הַנָּשֶׁה: שֶׁהַמַּכְנִיס אֶת עַצְמוֹ מֵרְצוֹנוֹ לְמַאֲבָק וּלְהִתְמוֹדְדוּת עִם הַסִּטְרָא אַחֲרָא לְעוֹלָם לֹא יֵצֵא מֻרְוָח מֵהַדָּבָר, שֶׁאֵין לָאָדָם לְהַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ לְנִסָּיוֹן, אֶלָּא אַדְּרַבָּה יַעֲשֶׂה כָּל הִשְׁתַּדְּלֻיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לִבְרֹחַ וּלְהִתְרַחֵק מִן הַנִּסָּיוֹן, וּבִזְכוּת זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַצִּילֵהוּ מִן הַבִּזָּיוֹן.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בְּסִפְרֵי הַפּוֹסְקִים הָעָלְתָה הַשְּׁאֵלָה הַאִם בִּבְשַׂר מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם (בְּשַׂר אָדָם) קַיָּם אִסּוּר אֲכִילַת גִּיד הַנָּשֶׁה, אוֹ שֶׁמָּא דַּוְקָא בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה חָל אִסּוּר זֶה?

וְהִנֵּה בְּשׁוּ''ת חלק א' סימן שס''ד. הָרַשְׁבָּ''א כָּתַב מְפֹרָשׁוֹת שֶׁגַּם בִּבְשַׂר אָדָם קַיָּם אִסּוּר אֲכִילַת גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁלּוֹ, הוֹאִיל וְעִקַּר הַצִּוּוּי וְהַמַּעֲשֶׂה הָיָה בְּגִיד יְרֵכוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ. וְכֵן כָּתְבוּ בפרק ח' מהלכות מאכלות אסורות. הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ ביורה דעה סימן ס''ה. וְהַפְּרִי חָדָשׁ.

אוּלָם על יורה דעה (סימן ס''ה ס''ק ט''ו). ומכל מקום ראה בברכי יוסף (יורה דעה סימן ס''ה ס''ק ח') שהעלה שאף לסוברים שבשר אדם מותר באכילה מהתורה, מכל מקום יודו שאיסור גיד הנשה יש בו, הואיל ובו היה המעשה, והואיל ויש באדם כף ירך כבבהמה ובחיה. בַּעַל ''עֲרוּךְ הַשֻּׁלְחָן'' זצ''ל הֶעֱלָה בְּדַעַת הָרַמְבָּ''ם ז''ל שֶׁלֹּא חָל אִסּוּר גִּיד הַנָּשֶׁה עַל בְּשַׂר אָדָם, הוֹאִיל וּבָשָׂר זֶה (לָדַעַת הָרַמְבָּ''ם) אָסוּר בַּאֲכִילָה מֵהַתּוֹרָה, וְכָל שֶׁבְּשָׂרוֹ אָסוּר בַּאֲכִילָה לֹא חָל עָלָיו אִסּוּר גִּיד הַנָּשֶׁה.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ''א ראה פרשת וישלח (בראשית דף ק''ע ע''ב). בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁכָּל אֵיבָר מֵאֵיבְרֵי הָאָדָם מְשַׁמֵּשׁ כְּמִשְׁכָּן לְהַחֲזִיק חֵלֶק מִגּוּף נִשְׁמָתוֹ, וְגִיד הַנָּשֶׁה הוּא הָאֵיבָר הַמַּחֲזִיק אֶת הַיֵּצֶר הָרָע וְחֵילוֹתָיו. וְלָכֵן שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו כְּשֶׁרָאָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל מוּל יַעֲקֹב אָבִינוּ ע''ה - נָגַע בְּגִיד הַנָּשֶׁה, מִשָּׁם קִבֵּל כֹּחוֹת מֵהַסִּטְרָא אַחֲרָא וּפָגַע בְּיַעֲקֹב ולכן נעשה יעקב אבינו ע''ה צולע ולא יכל אחר כך לילך על עקבו, כי לקח ושאב המלאך ממנו את כל הכחות שהיו באותו המקום (זוהר הקדוש בראשית דף קע''א ע''א). וזהו סוד הכתוב ביעקב ''וידו אוחזת בעקב עשו'' שיעקב שלט על כחות הסיטרא אחרא הנמצאים בגיד הנשה שבעקב (תיקוני הזוהר דף צ''א ע''א). ואגב שמעתין אביא מה שהביא מרן החיד''א זיע''א בספרו מדבר קדמות (ערך גיד הנשה) בשם רבינו אלעזר מגרמיזא זצ''ל (פרשת וישלח) שאין לאדם ליתן ידו על גיד הנשה שברגלו, שחלומות יבהלוהו. . וּמִטַּעַם זֶה נִקְרָא ''גִּיד הַנָּשֶׁה'' עַל שֶׁמְּשַׁכֵּחַ וּמְנַשֶּׁה אֶת הָאָדָם מֵעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ. וְלָכֵן נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לְאָכְלוֹ כְּלָל.

מצוה ד': קדוש החדש

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: (שמות י''ב, ב'.)

''הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים''.

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

נִצְטַוֵּינוּ בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה עַל שְׁמִירַת שְׁלֹשֶׁת הָרְגָלִים בְּשָׁנָה, וְעוֹד כַּמָּה וְכַמָּה מוֹעֲדִים וּזְמַנִּים, כְּשֶׁבִּכְדֵי לְקַיְּמָם בְּמוֹעֲדָם, מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה הִיא לַעֲקֹב אַחַר הִלּוּךְ הַלְּבָנָה וּלְקַדֵּשׁ אֶת הַחֹדֶשׁ בִּתְחִלָּתוֹ מִידֵי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, וְלִקְבֹּעַ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים עַל פִּי עֵדוּת שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיָּעִידוּ בְּבֵית הַדִּין שֶׁרָאוּ אֶת הַסִּימָנִים הַנִּדְרָשִׁים לְקִבּוּעַ וּלְקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ כַּמְּבֹאָר בַּגְּמָרָא.

לְצֹרֶךְ הָעִנְיָן, ראה ראש השנה (כ''ג ע''ב) כל העניין, ועיין שם שאמרו שלרבן גמליאל היו מעין תרשימים וצורות של לבנה בהם היה נעזר כדי לברר את עדות העדים. הָיוּ מַגִּיעִים לְבֵית הַדִּין עֵדִים מִיִּשְׂרָאֵל לְהָעִיד בִּפְנֵי ןֵכָא םִא םיִקְדֹובּו םיִרְקֹוח ּויָה םיִנָּיַּדַהְו ,הָנָבְּלַה ׁשּוּדִח לַע םיִנָּיַּדַה עֵדוּתָם נְכוֹנָה וַאֲמִתִּית. וּמִשֶׁנִּמְצְאָה עֵדוּתָם מְכֻוֶּנֶת וַאֲמִתִּית - הָיָה רֹאשׁ בֵּית הַדִּין מַכְרִיז עַל קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ, וְהַכֹּל הָיוּ יוֹדְעִים לְפִי זֶה אֶת מוֹעֲדֵי יִשְׂרָאֵל וּזְמַנֵּיהֶם.

אָמְנָם, לֹא קַלָּה הָיְתָה מְלָאכָה זוֹ, לְהַכְרִיעַ וְלִפְסֹק בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וּבְקִבּוּעוֹ, וּפְעָמִים שֶׁהָיָה צֹרֶךְ לְעַבֵּר אֶת הַחֹדֶשׁ אוֹ אֶת הַשָּׁנָה, מַה שֶּׁהָיָה דּוֹרֵשׁ חָכְמָה וּבִינָה יְתֵרָה בְּעִנְיַן חִשּׁוּב הַתְּקוּפוֹת וְהַמַּזָּלוֹת. וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ חֲזַ''ל עַל הַפָּסוּק דברים ד', ו'. ''כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים'' - שבת ע''ה ע''א. אֵיזוֹהִי חָכְמָה וּבִינָה שֶׁהִיא לְעֵינֵי הָעַמִּים? הֱוֵי אוֹמֵר זֶהוּ חִשּׁוּב הַתְּקוּפוֹת וְהַמַּזָּלוֹת, שֶׁבַּדָּבָר הַזֶּה רָאוּ כָּל הָעַמִּים בְּעֵינֵיהֶם עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא חָכְמַת יִשְׂרָאֵל.

בְּיָמֵינוּ אֵין לָנוּ חֲכָמִים מֻסְמָכִים בְּבֵית דִּין שֶׁיִּקְבְּעוּ לָנוּ אֶת קִבּוּעַ הַחֹדֶשׁ וְקִדּוּשׁוֹ, וּמִמֵּילָא אֵין לָנוּ אֶלָּא לְהִסְתַּמֵּךְ עַל הַחִשּׁוּב שֶׁתִּקֵּן הִלֵּל הַזָּקֵן נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל שֶׁחִשֵּׁב וְקָבַע תַּאֲרִיכִים קְבוּעִים לְמוֹעֵד קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה מִידֵי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת, עַד שֶׁנִּזְכֶּה בִּמְהֵרָה לְבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ שֶׁיָּשִׁיב לָנוּ אֶת שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה.

רָמַז הַכָּתוּב - לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא

רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְמֵדִים מֵהַפָּסוּק ויקרא כ''ג, ד'. ראה בגמרא (ראש השנה כ''ה ע''א) וברש''י שם שדרש רבי עקיבא שבקריאת בית הדין תלה הכתוב את קידוש החודש. ''אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם'' שֶׁמִּצְוַת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ הִיא מִצְוָה הַמְּסוּרָה בְּיַד הַחֲכָמִים, וּנְתוּנָה לְשִׁקּוּל דַּעְתָּם הַמֻּחְלֶטֶת עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁאִם יַחְלִיטוּ חַכְמֵי אוֹתוֹ הַדּוֹר לִדְחוֹת אוֹ לְהַקְדִּים אֶת תַּאֲרִיךְ קִבּוּעַ הַחֹדֶשׁ אֲפִלּוּ נֶגֶד הַמְּצִיאוּת הַנִּרְאֵית - בְּכָל זֹאת יִקָּבַע הַחֹדֶשׁ כְּדִבְרֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁהַתּוֹרָה לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא, אֶלָּא ראה שבת פ''ח ע''ב – פ''ט ע''א. חֶמְדָּה גְּנוּזָה שֶׁהָיְתָה טְמוּנָה בְּאוֹצְרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁנִּתְּנָה לְעַם יִשְׂרָאֵל בְּמַתָּנָה, וּמִנִּי אָז נִתְּנָה הַסַּמְכוּת הַבִּלְעָדִית בִּידֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל לִפְסֹק וּלְהַכְרִיעַ בְּדִינֵי הַתּוֹרָה: לְזַכּוֹת וּלְחַיֵּב, לְטַמֵּא וּלְטַהֵר, לֶאֱסֹר וּלְהַתִּיר. וּמִמֵּילָא, אִם הוֹרוּ חֲכָמִים הוֹרָאָה כָּל שֶׁהִיא מִכֹּחַ תּוֹרָתָם, מִיָּד מִתְכּוֹפֶפֶת הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ וּמִשְׁתַּנֵּית הַמְּצִיאוּת בָּעוֹלָם עַל פִּי מוֹצָא פִּיהֶם.

בבא מציעא נ''ט ע''ב. הַגְּמָרָא מְסַפֶּרֶת שֶׁפַּעַם אַחַת נֶחְלְקוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַחֲכָמִים בְּדִין תַּנּוּרוֹ שֶׁל עַכְנַאי אִם טָמֵא הוּא אוֹ טָהוֹר. וְהָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵבִיא כָּל מִינֵי רְאָיוֹת וְהוֹכָחוֹת לְדַעְתּוֹ וּבְכָל זֹאת לֹא הִסְכִּימוּ עִמּוֹ חֲכָמִים. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִם אָכֵן הַהֲלָכָה כְּמוֹתִי עֵץ הֶחָרוּב יוֹכִיחַ! וּלְפֶתַע עֵץ הֶחָרוּב שֶׁשָּׁכַן בְּסָמוּךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ נֶעֱקַר מִמְּקוֹם גִּדּוּלוֹ וְעָף לְמֵרָחוֹק, וּבְכָל זֹאת לֹא קִבְּלוּ חֲכָמִים אֶת דְּבָרָיו. חָזַר וְאָמַר: אִם אָכֵן הַהֲלָכָה כְּמוֹתִי אַמַּת הַמַּיִם תּוֹכִיחַ! וּפִתְאוֹם הֵחֵל הַנָּהָר שֶׁהָיָה זוֹרֵם לְיַד בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִזְרֹם לַכִּוּוּן הֶהָפוּךְ, וַעֲדַיִן לֹא קִבְּלוּ אֶת דְּבָרָיו. אָמַר: אִם הַהֲלָכָה כְּמוֹתִי כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ! וְהֵחֵלּוּ כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִנְטוֹת וְלִנְטוֹת עַד שֶׁכִּמְעַט וְקָבְרוּ אֶת כָּל הַנּוֹכְחִים חַיִּים. מִיָּד גָּעַר בָּהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר: אִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נוֹצְחִים זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה - אַתֶּם מַה טִּיבְכֶם לְהִתְעָרֵב?! וְנֶעֶמְדוּ הַכְּתָלִים בִּמְקוֹמָם מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא זָקְפוּ מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וּבְכָל זֹאת לֹא הִסְכִּימוּ עִמּוֹ חֲכָמִים. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִם הַהֲלָכָה כְּמוֹתִי מִשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ! וּלְפֶתַע יָצְאָה בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמְרָה: מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם! נֶעֱמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא! שֶׁכְּבָר נִתְּנָה תּוֹרָה בְּהַר סִינַי וְאֵין מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל. וְהוֹאִיל וְכָתוּב בַּתּוֹרָה ''אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת'' אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר!

מְסַפֶּרֶת הַגְּמָרָא שֶׁלְּאַחַר זְמַן פָּגַשׁ רַבִּי נָתָן שֶׁהָיָה מֵהַנּוֹכְחִים בְּאוֹתוֹ הַמַּעֲמָד אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב, וּשְׁאָלוֹ מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? עָנָהוּ אֵלִיָּהוּ שֶׁהָיָה הַקָּבָּ''ה מְחַיֵּךְ וְאוֹמֵר ''נִצְּחוּנִי בָּנַי, נִצְּחוּנִי''. עַד כַּמָּה גָּדוֹל וְנִפְלָא הוּא הַכֹּחַ שֶׁהֻפְקַד בִּידֵיהֶם שֶׁל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְחַכְמֵי הַתּוֹרָה, שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם אָמְרוּ הֲלָכָה כָּךְ בְּכָל זֹאת נִפְסְקָה הַהֲלָכָה עַל פִּי דַּעַת קָדְשָׁם, וְעַל פִּי כְּלָלֵי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה הַמְּסוּרִים בְּיָדֵינוּ.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

עַל אַף שֶׁכַּיּוֹם אֵין אָנוּ מְקַדְּשִׁים אֶת הַחֹדֶשׁ בִּרְאִיָּה, מִכָּל מָקוֹם מְבָרְכִים אָנוּ אֶת ''בִּרְכַּת הַלְּבָנָה'' ראה מסכת סופרים פרק י''ט הלכה ט'. ועוד עיין בירושלמי בסנהדרין (פרק ח' הלכה ב') שהיו בית הדין עורכים סעודת מצוה בבית הכנסת לרגל קידוש החודש. שֶׁהָיוּ בֵּית הַדִּין מְבָרְכִים בְּעֵת קִדּוּשָׁהּ.

כן כתב הרמ''א ז''ל בהגהותיו על השלחן ערוך (סימן תכ''ו סעיף ד') בשם ההגהות אלפסי החדשות. בַּפּוֹסְקִים הוּבָא כִּי אֶת בִּרְכַּת הַלְּבָנָה יֵשׁ לְהַקְפִּיד לְבָרֵךְ מִחוּץ לְבֵיתוֹ, תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם. וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁזּוֹהִי כְּעֵין הַקְבָּלַת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְהַדֶּרֶךְ הַנְּאוֹתָה הִיא לָצֵאת הַחוּצָה לְהַקְבִּיל אֶת פָּנָיו כך כתב בעל ה''בית חדש'' על השלחן ערוך שם. ובמהרי''ל כתב שהטעם הוא כדי שלא תאהיל עליו שום טומאה בעת שמקבל פני השכינה. .

וּבְשׁוּ''ת בחלק א' סימן ר''כ. והביאו גם כן הגאון הרב יצחק יוסף שליט''א בספרו ''ילקוט יוסף'' (שבת כרך ה' עמוד של''ג). ''רִבְבוֹת אֶפְרַיִם'' דָּן אוֹדוֹת אָדָם הַנִּמְצָא בְּמָטוֹס וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁזְּמַן בִּרְכַּת הַלְּבָנָה יַחֲלֹף, הַאִם רַשַּׁאי הוּא לְבָרֵךְ בְּתוֹךְ הַמָּטוֹס בִּרְאוֹתוֹ אֶת הַלְּבָנָה?

וְהֶעֱלָה לְמַעֲשֶׂה שֶׁאֵין הַדָּבָר מְעַכֵּב בַּבְּרָכָה, וּבְאֹפֶן שֶׁכָּזֶה אוֹ בְּדוֹמֶה לוֹ שֶׁאֵין אֶפְשָׁרוּת לָאָדָם לָצֵאת תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם וַדַּאי שֶׁאֵין לְהַפְסִיד אֶת הַבְּרָכָה בַּעֲבוּר כָּךְ, אֶלָּא יְבָרֵךְ מֵהַמָּקוֹם בּוֹ הוּא נִמְצָא, וּבִלְבַד שֶׁרוֹאֶה הוּא אֶת הַלְּבָנָה.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן בִּרְכַּת הַלְּבָנָה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רָאָה לְהַגָּאוֹן רַבִּי מֹשֶׁה אִיסֶרְלִישׁ (הָרַמָ''א) זַצַ''ל בְּחִבּוּרוֹ על הטור סוף סימן תכ''ו. ''דַּרְכֵי מֹשֶׁה'' שֶׁכָּתַב בְּעִנְיַן הָרִקּוּד הַנָּהוּג בְּבִרְכַּת הַלְּבָנָה בְּעֵת אֲמִירַת ''כְּשֵׁם שֶׁאֲנַחְנוּ מְרַקְּדִים כְּנֶגְדֵּךְ...'' וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: ''וְדַע כִּי כָּל עִנְיָנִים אֵלּוּ שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וראה במגיד מישרים (פרשת וזאת הברכה) שמסר למרן הבית יוסף סימן מובהק: שבחודש שלא יתאפשר לברך ברכת הלבנה חלילה אזי לא יהא אותו החודש מוצלח בענייניו, וכן להיפך בחודש שיברכו. וְעִנְיַן הָרִקּוּדִים יֵשׁ לוֹ סוֹד גָּדוֹל בִּדְבַר הַקַּבָּלָה וּכְבָר הֶאֱרַכְתִּי בּוֹ שֶׁכֻּלָּם הֵם עִנְיְנֵי ראה ספר הפליאה שהביא שהלבנה קשורה ויונקת כחה מהשכינה הקדושה, והתחדשות זו של הלבנה לינק מהשכינה היא בחינת הנישואין האמורה. וידוע שהאשה יש לה קשר עם השכינה, ותיקון מסויים עם הלבנה ופגימתה כמובא בכמה וכמה ענינים, ולכן אין לה שייכות במצוה זו כלל. וממילא אנו למדים שבברכה זו אנו מברכים כביכול את השכינה הקדושה. וזהו סוד מאמר חז''ל (סנהדרין מ''ב ע''א) ''כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה''. ולכן אנו אומרים באותה העת ''אלמלי לא זכו ישראל להקביל פני אביהם שבשמים אלא פעם אחת בחודש דיים'', שזוהי הקבלת פני שכינה ממש. שִׂמְחַת נִשּׂוּאִין שֶׁהָאִשָּׁה חוֹזֶרֶת וּמִתְקַדֶּשֶׁת לְבַעֲלָהּ, וְהוּא ראה בזוהר הקדוש (בראשית דף ס''ד ע''א) שביאר ענין קידוש הלבנה על דרך זו, וראה עוד בסידור הרש''ש בענין ברכת הלבנה שהביא טעם וכוונות לריקוד זה על פי הסוד. ובשל''ה הקדוש (שער האותיות אות ק') העיר להזהר שלא לכרוע בפני הלבנה בעת ריקודו, שלא יהא נראה כמשתחווה לה חלילה. סוֹד קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין''. עַד כָּאן לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ.

מצוה ה': שחיטת קרבן הפסח

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: (שמות י''ב, ו'.)

''וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם''.

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה הִיא שֶׁבְּעֶרֶב חַג הַפֶּסַח, בְּיוֹם י''ד בְּנִיסָן בֵּין הָעַרְבַּיִם, יִתְקַבְּצוּ וְיִתְאַרְגְּנוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל, הֵן הַגְּבָרִים וְהֵן הַנָּשִׁים חֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְכָל חֲבוּרָה תִּקְנֶה גְּדִי אוֹ שֶׂה תָּמִים בֶּן שָׁנָה, וְיִשְׁחֲטוּהוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם וְיִצְלוּהוּ שָׁלֵם כְּמוֹת שֶׁהוּא, וְיַשְׁאִירוּהוּ לְאָכְלוֹ בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, הוּא לֵיל הַסֵּדֶר. דָּבָר זֶה נִצְטַוֵּינוּ לַעֲשׂוֹת זֵכֶר לַשֶּׂה הַתָּמִים שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל שָׁחֲטוּ בְּלֵיל צֵאתָם מִמִּצְרַיִם וּמָרְחוּ אֶת דָּמוֹ עַל הַמַּשְׁקוֹף כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס הַמַּשְׁחִית אֶל תּוֹךְ בָּתֵּיהֶם וְלֹא יִלְקוּ בְּמַכַּת הַבְּכוֹרוֹת.

רַבִּים הֵם פְּרָטֵי הַדִּינִים הֵיאַךְ לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ, מִי הֵם הַכְּשֵׁרִים לְשָׁחֳטוֹ וְהֵיכָן, וּמֵהֶם הָאֳפָנִים וְהַשְּׁלַבִּים בַּעֲבוֹדָתוֹ וּמַהוּ סֵדֶר עֲשִׂיָּתוֹ, וּלְכָךְ יֻחֲדוּ ראה ברמב''ם הלכות קרבן הפסח. עֲשָׂרָה פְּרָקִים שְׁלֵמִים בְּהִלְכוֹת קָרְבָּנוֹת לְרַבֵּנוּ הָרַמְבָּ''ם זַ''ל, ''הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל''.

רָמַז הַכָּתוּב - עֲלִילוֹת דָּם

יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל סָבְלוּ רַבּוֹת בִּהְיוֹתָם בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה מֵעֲלִילוֹת דָּם שֶׁהָיוּ הַגּוֹיִים מַעֲלִילִים עֲלֵיהֶם בְּהִתְקָרֵב חַג הַפֶּסַח, בְּטַעֲנוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים שֶׁהֵם שׁוֹחֲטִים מִיַּלְדֵי הַגּוֹיִים וּמְעָרְבִים אֶת דָּמָם בַּמַּצּוֹת. וּמַעֲשֶׂה הָיָה בְּרַבֵּנוּ קְלוֹנִימוֹס הַקָּדוֹשׁ זִיעָ''א שֶׁפַּעַם אַחַת בְּהִתְקָרֵב חַג הַפֶּסַח תָּפְסוּ הַגּוֹיִים אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ הַגּוֹי וּרְצָחוּהוּ בַּסֵּתֶר, וּלְאַחַר מִכֵּן הָלְכוּ וְהֶעֱלִילוּ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ שֶׁהַיְּהוּדִים רָצְחוּ אוֹתוֹ בִּכְדֵי לִיקָח מִדָּמוֹ לַאֲפִיַּת הַמַּצּוֹת. הַדָּבָר הָיָה בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם הַשַּׁבָּת, וְהַמֶּלֶךְ בַּחֲמָתוֹ קָרָא לְרַב הַיְּהוּדִים, רַבֵּנוּ קְלוֹנִימוֹס הַקָּדוֹשׁ, וְאָמַר לוֹ שֶׁאִם עַד עוֹד שְׁעָתַיִם תְּמִימוֹת לֹא יָבִיאוּ לוֹ הַיְּהוּדִים אֶת הָרוֹצֵחַ - יִגְזֹר לְכַלּוֹת לְאַבֵּד וּלְהַשְׁמִיד חָלִילָה אֶת כָּל יְהוּדֵי הַקְּהִלָּה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן.

הָרַב שָׁקַע לְמִסְפַּר רְגָעִים בְּמַחְשָׁבָה, וּלְפֶתַע בִּקֵּשׁ מֵהַמֶּלֶךְ שֶׁיְּכַנֵּס אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמְּלוּכָה וְהַכְּנֵסִיָּה וְהוּא כְּבָר יִדְאַג לְהָבִיא אֶת הָרוֹצֵחַ. הָלַךְ הָרַב וְטָבַל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה וְקִדֵּשׁ וְטִהֵר אֶת עַצְמוֹ בְּסִלּוּדִין, וּבָא לְאוּלַם בֵּית הַמִּשְׁפָּט מוּל כָּל הַשָּׂרִים וְהַכְּמָרִים וְהַבִּישׁוֹפִים וּבִקֵּשׁ לְהָבִיא אֶת גּוּפַת הַנַּעַר הַמֵּת. לְאַחַר מִכֵּן הוֹצִיא הָרַב מִכִּיסוֹ קְלָף וְקֻלְמוּס וּדְיוֹ, וְכָתַב בְּעֶצֶם יוֹם הַשַּׁבָּת דְּבַר מָה עַל הַקְּלָף וְהִדְבִּיקוּ בְּמִצְחוֹ שֶׁל הַנַּעַר. לְפֶתַע קָם הַנַּעַר הַמֵּת, פָּקַח אֶת עֵינָיו וְהֵחֵל לְסַפֵּר וּלְתָאֵר בְּדִיּוּק כֵּיצַד חָטְפוּ אוֹתוֹ הַשָּׂרִים, וְאֵיךְ כֹּמֶר פְּלוֹנִי קָשַׁר אוֹתוֹ וּבִישׁוֹף פְּלוֹנִי רָצַח אוֹתוֹ וְשַׂר פְּלוֹנִי הִשְׁלִיכוֹ בַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל הַיְּהוּדִים וְכוּ' וְכוּ', כָּךְ גּוֹלֵל בִּפְנֵי כָּל הַקָּהָל וְהַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַמְּאֹרָע כַּהֲוָיָתוֹ, וּמִשֶּׁכִּלָּה דְּבָרָיו שָׁלַף הָרַב אֶת הַקְּלָף מִמִּצְחוֹ וְנָפַל הַנַּעַר בַּחֲזָרָה לִהְיוֹת לְפֶגֶר מֵת. רָאָה הַמֶּלֶךְ אֶת הָאֱמֶת וְהוֹצִיא לַהֹרֶג אֶת כָּל הָרְשָׁעִים הַשֻּׁתָּפִים בַּמַּעֲשֶׂה, וְלַקְּהִלָּה הַיְּהוּדִית הֵיטִיב וְסִיֵּעַ רַבּוֹת וּנְצוּרוֹת.

לְאַחַר שָׁנִים, כְּשֶׁנִּפְטַר רַבֵּנוּ קְלוֹנִימוֹס הַקָּדוֹשׁ, פָּתְחוּ אֶת צַוָּאָתוֹ וּמָצְאוּ שֶׁצִּוָּה שֶׁיַּחְקְקוּ עַל מַצֶּבֶת מנוחתו כבוד בהר הזיתים לצד קבר רבינו עובדיה מברטנורא זיע''א. קִבְרוֹ שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּגִּיעַ אֵלָיו שֶׁיַּנִּיחַ אֶבֶן עַל קִבְרוֹ, שֶׁזֶּה יִהְיֶה לוֹ לְכַפָּרָה עַל עֹנֶשׁ הַסְּקִילָה שֶׁנִּתְחַיֵּב עַל שֶׁכָּתַב בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בִּכְדֵי לְהַצִּיל אֶת הַקְּהִלָּה הַיְּהוּדִית.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כַּיּוֹם בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים נִבְצַר מִיָּדֵינוּ מִלְּקַיֵּם מִצְוָה יְקָרָה זוֹ, אוּלָם כן הובא בפסחים (ק''כ ע''ב): אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות הלילה לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו, כיון שהוקשה המצה לקרבן הפסח. שנאמר: ''צלי אש ומצות''. בַּגְּמָרָא הוּבָא שֶׁמִּצְוַת אֲכִילַת הַמַּצָּה בְּלֵיל הַסֵּדֶר הֻקְשָׁה לְמִצְוַת קָרְבַּן הַפֶּסַח. וּמִכָּאן עָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ לָדוּן בַּשְּׁאֵלָה הַאִם אֶת מַצַּת לֵיל הַסֵּדֶר צָרִיךְ לֶאֱפוֹת דַּוְקָא מֵחֲצוֹת יוֹם י''ד בְּנִיסָן, כְּמוֹ שֶׁאֶת קָרְבַּן הַפֶּסַח אָסוּר לִשְׁחֹט לִפְנֵי כֵן, אוֹ שֶׁמָּא לְעִנְיָן זֶה לֹא הֻשְׁוְתָה הַמַּצָּה לְקָרְבַּן הַפֶּסַח?

וְהִנֵּה לָדַעַת בספר ''הפרדס'' דף י''ד ע''א. וכן הובא בפרדס הגדול סימן קכ''ט. רַשִּׁ''י זַ''ל אֵין לֶאֱפוֹת אֶת מַצַּת הַמִּצְוָה אֶלָּא בְּעֶרֶב פֶּסַח לְאַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם, כְּדִין שְׁחִיטַת קָרְבַּן הַפֶּסַח, הוֹאִיל וְהֻקְשָׁה הַמַּצָּה אֵלָיו. וְכֵן כָּתַב סוף פרק א' מפסחים סימן תקמ''ג. עיין שם שהביא שהר''ש משאנץ נשאל אודות ערב פסח בשבת אם רשאים לאפות המצות לפני השבת והשיב שאין לאפות אלא במוצאי השבת. הַמָּרְדְּכִי בְּשֵׁם הָרַ''שׁ מִשַׁאנְץ. וְכֵן הוּבָא בְּשׁוּ''ת סוף סימן כ''ד. שם הובא מעשה שהיה ביהודי אחד שאפה את מצת המצוה לפני חצות היום, ופסלו חכמים את המצה לליל הסדר, כיון שהוקשה המצה לקרבן הפסח ששחיטתו מחצות היום. ''מַעֲשֵׂה הַגְּאוֹנִים'' לִפְסֹל מַצָּה שֶׁנֶּאֶפְתָה לִפְנֵי כֵן לְמַצַּת הַמִּצְוָה.

אוּלָם חלק ב' סימן ר''נ. בָּ''אוֹר זָרוּעַ'' הֵבִיא כַּמָּה רְאָיוֹת לְהַתִּיר לֶאֱפוֹת את מַצַּת הַמִּצְוָה עוֹד מִלִּפְנֵי כֵן, שֶׁלֹּא הֻשְׁוְתָה הַמַּצָּה לְקָרְבַּן הַפֶּסַח לְעִנְיָן זֶה. וְכֵן פָּסַק פרק א' מהלכות קרבן הפסח הלכה ה'. הָרַמְבָּ''ם זַ''ל בסימן רפ''א. וּבְסֵפֶר הָרוֹקַח בהלכות חמץ ומצה סימן קכ''א. וּבָאוֹרְחוֹת חַיִּים וְעוֹד.

וּלְמַעֲשֶׂה הִכְרִיעוּ כן כתב הרדב''ז בתשובה (חלק ו' סימן ב' אלפים רי''ג), וכן עולה מלשון השלחן ערוך (סימן תנ''ח), וכן הורו למעשה בשו''ת שואל ונשאל (חלק ג' סימן ק''ס) ובספר חזון עובדיה (פסח, עמוד קס''ז). הָאַחֲרוֹנִים שֶׁוַּדַּאי לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל לֶאֱפוֹת אֶת מַצַּת הַמִּצְוָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, וּמִכָּל מָקוֹם בְּדִיעֲבַד יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָה גַּם בְּמַצָּה שֶׁנֶּאֶפְתָה לִפְנֵי כֵן.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר מִצְוַת הַקְרָבַת קָרְבַּן הַפֶּסַח עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב בְּסֵפֶר לרבי משה איסרליש זצ''ל בעל ההגהות על השלחן ערוך. תּוֹרַת הָעוֹלָה לְבָאֵר כִּי מִצְוָה זוֹ הַמִּתְקַיֶּמֶת בְּאֶמְצַע הַחֹדֶשׁ מְרַמֶּזֶת עַל יְמֵי הָעֲמִידָה שֶׁל הָאָדָם, מִשֶׁנִּסְתַּיְּמוּ יְמֵי עֲלִיָּתוֹ וּבְטֶרֶם הֵחֵלּוּ יְמֵי יְרִידָתוֹ ולכן באותם ימים הלבנה נמצאת בין עלייתה לירידתה, ועם ישראל נמשלו ללבנה כאמור ''שגם הם עתידים להתחדש כמותה''. ולכן באותו זמן דווקא יצאו עם ישראל ממצרים, שכן אז שהגיעו לשיא שלמותם וכחם. וראה מה שכתב בטעמי המצוות לרבינו האריז''ל בענין הספירות של אותם ימים מה שכתב לבאר בזו הדרך, וכבוד אלקים הסתר דבר. , שֶׁבְּאוֹתָם יָמִים טֶבַע הָאָדָם עוֹד לִרְדֹּף אַחַר הַכֶּסֶף וְהַמָּמוֹן, וְלָכֵן נִצְטַוֵּינוּ לִשְׁחֹט אֶת הַכֶּבֶשׂ הָרוֹמֵז לִרְכוּשׁוֹ וּמָמוֹנוֹ שֶׁל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְהוֹרוֹת שֶׁאֵינֶנּוּ רְדוּפִים אוֹ לְהוּטִים אַחַר הַמָּמוֹן, אֶלָּא קְרֵבִים וּמִתְקָרְבִים לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא וּלְיִרְאָתוֹ.

מצוה ו': אכילת בשר הפסח

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: (שמות י''ב, ח'.)

''וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה''.

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוָה זוֹ הִיא הֶמְשֵׁךְ לַמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא, מִצְוַת שְׁחִיטַת קָרְבַּן הַפֶּסַח, וְכָאן הוֹסִיפָה וְצִוְּתָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה בְּמִצְוַת עֲשֵׂה לֶאֱכֹל אֶת בְּשַׂר קָרְבַּן הַפֶּסַח בַּלַּיְלָה שֶׁל ט''ו בְּנִיסָן, הוּא לֵיל הַסֵּדֶר, בִּכְדֵי לִזְכֹּר אֶת הַנֵּס הַגָּדוֹל שֶׁעָשָׂה לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהַצִּיל אוֹתָנוּ מִמַּכַּת הַבְּכוֹרוֹת בְּמִצְרַיִם. וְזֶה עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל לְאָדָם שֶׁקִּבֵּל טוֹבָה גְּדוֹלָה אוֹ שֶׁנִּצַּל מִדָּבָר קָשֶׁה וְעוֹמֵד וְעוֹשֶׂה סְעוּדַת הוֹדָיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שֶׁהִצִּילוֹ מֵאוֹתָהּ הַצָּרָה, כָּךְ נִצְטַוֵּינוּ אָנוּ לֶאֱכֹל אֶת בְּשַׂר קָרְבַּן הַפֶּסַח וּלְהוֹדוֹת וּלְשַׁבֵּחַ לְהַקָּבָּ''ה עַל שֶׁהִצִּילָנוּ מִמַּכַּת הַבְּכוֹרוֹת.

הַחִיּוּב הוּא לֶאֱכֹל לְכָל הַפָּחוֹת כַּזַּיִת מִן הַבָּשָׂר, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְאָכְלוֹ אֶלָּא בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה בִּלְבַד, וראה ברמב''ם (הלכות קרבן הפסח פרק ח' הלכה ה') שכתב שמי שאכל כזית מבשר הפסח לפני שהחשיך עבר על מצות עשה. וְלֹא מִבְּעוֹד יוֹם וְלֹא בַּיּוֹם שֶׁלְמָחֳרָת, וְרַק בַּחֲבוּרָתוֹ עִמָּה נִמְנָה וְנִשְׁתַּתֵּף בִּרְכִישַׁת הַקָּרְבָּן וּבְהַקְרָבָתוֹ. וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַדִּינִים מְבֹאָרִים בָּאֵר הֵיטֵב בָּרַמְבָּ''ם ז''ל הלכות קרבן הפסח פרק ח'. בְּהִלְכוֹת הַקָּרְבָּנוֹת, עַיֵּן שָׁם.

רָמַז הַכָּתוּב - הָעִקָּר הַכַּוָּנָה

מסכת נזיר דף כ''ג ע''א בשם רבי יוחנן. הַגְּמָרָא דּוֹרֶשֶׁת עַל הַפָּסוּק הושע י''ד, י'. ''כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם'' - מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁצָּלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶם: אֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם מִצְוָה, וְאֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גַּסָּה (תַּאֲוָה). עַל זֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם מִצְוָה נֶאֱמַר ''צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָּם'', וְעַל זֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גַּסָּה נֶאֱמַר ''פֹּשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָּם''.

לָמַדְנוּ בָּזֶה, עַד כַּמָּה חֲשׁוּבָה הִיא הַכַּוָּנָה בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, וְשֶׁלֹּא דַּי לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה גְּרֵידָא מִבְּלִי לְהַטּוֹת אֶת כַּוָּנָתֵנוּ לַתַּכְלִית הַמְבֻקֶּשֶׁת בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת. כִּי ראה פירוש רש''י בסנהדרין (ק''ו ע''ב) ד''ה ''רבותא''. רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ שֶׁנְּקַיֵּם אֶת מִצְווֹתָיו כְּמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, אֶלָּא בְּכַוָּנָה זַכָּה וּטְהוֹרָה לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה. וְכִלְשׁוֹן רַבֵּנוּ בַּחְיֵי זַ''ל בְּסִפְרוֹ ''חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת'': ''הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הֵם מִבְּלִי כַּוָּנַת מְכַוֵּן, לֹא יִמָּצֵא בִּמְאוּמָה מֵהֶם סִימָן לְחָכְמָה וְלִיכֹלֶת''.

פְּעָמִים רַבּוֹת אָנוּ רוֹאִים שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הָעוֹשִׂים אֶת אוֹתָהּ הַמִּצְוָה, בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן, אֲבָל אֶחָד עוֹלֶה וּמִתְעַלֶּה מִמֶּנָּה וּמִתְקַדֵּם בַּעֲבוֹדַת ה', וְאִלּוּ הַשֵּׁנִי כּוֹשֵׁל וְנוֹפֵל מִמֶּנָּה וְאֵינוֹ מַצְלִיחַ לְהַחֲזִיק בָּהּ וּלְהַמְשִׁיךְ לְקַיְּמָהּ. וְזֶה מֵהַטַּעַם הַנִּזְכָּר שֶׁמִּי שֶׁמַּעֲשָׂיו בֶּאֱמֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, וְלֹא בִּשְׁבִיל אִינְטֶרֶסִים וּנְגִיעוֹת אִישִׁיּוֹת, אֲזַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסַיְּעוֹ וּמְחַזְּקוֹ, וְעַל יְדֵי אוֹתָן הַכַּוָּנוֹת וְהַמַּעֲשִׂים הוּא עוֹלֶה וּמִתְעַלֶּה יוֹתֵר וְיוֹתֵר. אֲבָל מִי שֶׁכָּל כַּוָּנָתוֹ הִיא לְהֲנָאָתוֹ וּלְטוֹבַת עַצְמוֹ - לְקַבֵּל כָּבוֹד אוֹ מָמוֹן אוֹ מְנִיעִים אֲחֵרִים, אֲזַי מַעֲשָׂיו אֵינָם מִתְקַיְּמִים, וְאֵינוֹ זוֹכֶה לִרְאוֹת בְּרָכָה בַּעֲמָלוֹ, וְאַף לֹא בְּמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים.

מַעֲשֶׂה הָיָה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָלַךְ בַּדֶּרֶךְ בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וּלְפֶתַע שָׁמַע קוֹלוֹת שֶׁל צְחוֹק וַהֲמוּלָה הַבּוֹקְעִים מֵאַחַד הַבָּתִּים. הָלַךְ וְרָאָה חֲבוּרַת בַּטְלָנִים הַיּוֹשְׁבִים וּמְהַמְּרִים, שׁוֹתִים וּמְעַשְּׁנִים, וּשְׁאָר מַעֲשִׂים רָעִין וּבִישִׁין. הִזְדַּעֲזַע הֶחָסִיד מֵהַמַּחֲזֶה הַמַּחְרִיד וְהֵחֵל לִצְעֹק עֲלֵיהֶם צְעָקוֹת גְּדוֹלוֹת וּלְהוֹכִיחָם עַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, עַד שֶׁהֵחֵלּוּ הַלָּלוּ לִבְכּוֹת וּלְיַלֵּל מֵרֹב צַעַר וַחֲרָטָה וּמָסְרוּ לְיָדָיו אֶת כָּל כַּסְפָּם שֶׁהִרְוִיחוּ בְּהִמּוּרֵיהֶם וְהָלְכוּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ וּבְשִׁבְרוֹן לֵב לְבֵיתָם. לְיָמִים, שׁוּב עָבַר אוֹתוֹ חָסִיד בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, וְשָׁמַע בַּשֵּׁנִית אֶת קוֹל הַהֲמוּלָה מֵאוֹתוֹ הַבַּיִת. הָלַךְ וְהֵצִיץ, וְרָאָה שֶׁשּׁוּב הֵם יוֹשְׁבִים וּמְשַׂחֲקִים וּמְהַמְּרִים. אָמַר לְעַצְמוֹ: אֵלֵךְ וְאֶצְעַק עֲלֵיהֶם כְּבַפַּעַם שֶׁעָבְרָה, וּבְוַדַּאי שׁוּב יִתְּנוּ לִי אֶת כָּל כַּסְפָּם וּזְהָבָם. נִכְנַס לַבַּיִת וְהֵחֵל לִצְעֹק וּלְהוֹכִיחָם שׁוּב בִּצְעָקוֹת יוֹתֵר גְּדוֹלוֹת, אַךְ הַפַּעַם הֵחֵלּוּ הַלָּלוּ לִזְרֹק עָלָיו קְלִפּוֹת גַּרְעִינִים וּשְׁאָר דְּבָרִים עַד שֶׁסִּלְּקוּהוּ מִמְּקוֹמָם. חָזַר הֶחָסִיד בְּפַחֵי נֶפֶשׁ לְרַבּוֹ וּשְׁאָלוֹ: ''מַדּוּעַ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה קִבְּלוּ הַלָּלוּ אֶת דְּבָרַי וְהִתְחָרְטוּ עַל מַעֲשֵׂיהֶם, וְאִלּוּ בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה קָצוּ בְּתוֹכַחְתִּי?'' עָנָה לוֹ רַבּוֹ: בְּנִי יַקִּירִי! בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוֹכַחְתָּ אוֹתָם, הָיְתָה כַּוָּנָתְךָ בֶּאֱמֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם לְהַחְזִירָם לַמּוּטָב, וּדְבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב נִכְנָסִים אֶל הַלֵּב, וּמִתְקַבְּלִים עַל לֵב שׁוֹמְעֵיהֶם וְעוֹשִׂים פֵּרוֹת וּמוֹעִילִים. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה שֶׁכְּבָר נִכְנְסָה אֶצְלְךָ גַּם כֵּן כַּוָּנָה אַחֶרֶת וְאִינְטֶרֶס אִישִׁי לְקַבֵּל עַל כָּךְ כֶּסֶף - זוֹ כְּבָר לֹא תּוֹכָחָה טְהוֹרָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְלֹא יָצְאָה כָּל כֻּלָּהּ מִתּוֹךְ לִבְּךָ, וּמִמֵּילָא לֹא נִתְקַבְּלוּ דְּבָרֶיךָ עַל לִבָּם.

מַבְהִיל הָרַעְיוֹן לַחְשֹׁב עַד כַּמָּה יְכוֹלָה הַכַּוָּנָה לְשַׁנּוֹת וּלְהַשְׁפִּיעַ, וְעַל זֶה וְעַל כְּגוֹן זֶה נִתָּן בֶּאֱמֶת לוֹמַר אֶת הַפִּתְגָּם הַשָּׁגוּר בְּפִי דַּלַּת הָעָם שֶׁ''הָעִקָּר הַכַּוָּנָה''. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ הָרַמְבָּ''ם זַ''ל הלכות דעות פרק ג' הלכה ב'. בְּהִלְכוֹתָיו בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: ''צָרִיךְ הָאָדָם לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו לָדַעַת אֶת ה' בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַד. כֵּיצַד? כְּשֶׁיִּשָּׂא וְיִתֵּן אוֹ יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לִטּוֹל שָׂכָר, לֹא יַחְשֹׁב בְּלִבּוֹ לִקְבֹּץ מָמוֹן בִּלְבַד, אֶלָּא יַעֲשֶׂה אוֹתָם כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא הַדְּבָרִים הַצְּרִיכִים בְּיוֹתֵר לַגּוּף כְּדֵי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין וְיַשְׂכִּיל בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה וְהוּא רָעֵב וְחוֹלֶה. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יָשֵׁן, יַחְשֹׁב שֶׁהוּא בַּעֲבוּר שֶׁיָּנוּחַ גּוּפוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה גּוּפוֹ, שֶׁאָז לֹא יוּכַל לַעֲבֹד אֶת ה' כְּשֶׁהוּא חוֹלֶה. נִמְצָא שֶׁגַּם שֵׁינָתוֹ עֲבוֹדָה לַה' יִתְבָּרַךְ''. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ, וְאַשְׁרֵי הַמְקַיְּמָם.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

הֻזְכַּר לְעֵיל שֶׁזְּמַן אֲכִילַת קָרְבַּן הַפֶּסַח הוּא בַּלַּיְלָה שֶׁל ט''ו בְּנִיסָן בִּלְבַד, וְלֹא לִפְנֵי כֵן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמִכָּאן יָצְאוּ הַפּוֹסְקִים לָדוּן הַאִם גַּם אֶת מִצְוַת אֲכִילַת הַמַּצָּה בְּלֵיל הַסֵּדֶר וְאֶת שְׁאָר מִצְווֹת הַלַּיְלָה אֵין לְקַיֵּם אֶלָּא מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, אוֹ שֶׁמָּא אוֹתָן נִתָּן לְקַיְּמָן אַף מִבְּעוֹד יוֹם?

וְהִנֵּה בְּשׁוּ''ת בחלק אורח חיים סימן ק''כ. עיין שם שהביא כמה ראיות וסברות לדבריו. וכן כתב בספר ''מגיד דבריו'' (דף ט''ו ע''א). ''פְּנֵי מֵבִין'' כָּתַב לְהוֹכִיחַ שֶׁדַּוְקָא בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ קָרְבַּן פֶּסַח אָנוּ מְצֻוִּים לֶאֱכֹל אֶת הַמַּצָּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה עִמּוֹ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כַּיּוֹם שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֵין אֶת קָרְבַּן הַפֶּסַח, מִמֵּילָא בָּטֵל הַהֶקֵּשׁ, וּמֻתָּר לְקַיֵּם אֶת מִצְווֹת הַלַּיְלָה אַף מִבְּעוֹד יוֹם, כְּדִין בו לדעת רוב הפוסקים ניתן לצאת ידי חובה בשעת הדחק אף מבעוד יום, ראה שו''ת חזון עובדיה (ח''א סימן א'). הַקִּדּוּשׁ.

אוּלָם בְּשׁוּ''ת חלק א' סימן א'. ועוד ראה מה שכתב בהלכותיו (חזון עובדיה הלכות ליל פסח עמוד ב' והלאה). ''חֲזוֹן עוֹבַדְיָה'' דָּחָה אֶת דְּבָרָיו מִכַּמָּה רְאָיוֹת, וְהֵבִיא שֶׁלְּדַעַת כן כתבו התוספות בפסחים (צ''ט ע''ב) בשם המהר''י מקורביל, וכן דעת הרא''ש והמהר''ם חלאוה, וכן פסקו הרמב''ם (בהלכות קרבן הפסח פרק ח' הלכה ה'). והטור (סימן תע''ב) והשלחן ערוך (שם). וכן עיקר. הָרִאשׁוֹנִים גַּם כַּיּוֹם אֵין לְהַתְחִיל אֶת סֵדֶר לֵיל פֶּסַח, אֲכִילַת הַמַּצָּה וּמִצְוַת ''וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ'' אֶלָּא לְאַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים, שֶׁאָז נֶחְשָׁב כְּלַיְלָה וַדַּאי, וְלֹא לִפְנֵי כֵן. וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג לְמַעֲשֶׂה.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר מִצְוַת אֲכִילַת קָרְבַּן הַפֶּסַח עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה פרשת בא, בענין אכילת קרבן הפסח. בְּסֵפֶר טַעֲמֵי הַמִּצְווֹת מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִיזַ''ל שֶׁכָּתַב כִּי זְמַן אֲכִילַת קָרְבַּן הַפֶּסַח - ט''ו בְּנִיסָן - מַשְׁמָעוּת רַבָּה טְמוּנָה בּוֹ, וְזֶהוּ תֹּכֶן דְּבָרָיו: שֶׁכֵּן ט''ו מֵכִיל י' - ה', עַל שֶׁקָּרְבַּן הַפֶּסַח בְּמִצְרַיִם הָיָה מִקְּחוֹ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ (י') כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ''...בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם...'', וְעָלָיו נוֹסְפוּ חֲמִשָּׁה יָמִים (ה') עַד לְלֵיל חַג הַפֶּסַח, מַה שֶּׁמַּשְׁלִים לַשֵּׁם יָ''ה שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת הַבְּחִינָה שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם וְהַחֹדֶשׁ ועוד יש אריכות בדבריו, אלא שדי בזה ובמופלא ממך אל תדרוש. .

מצוה ז': שלא לאכל את בשר קרבן הפסח כשהוא נא או מבשל

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: (שמות י''ב, ט'.)

''אַל תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ''.

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

הִזְהִירָה הַתּוֹרָה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה בְּעֵת שֶׁבָּאִים הֵם לֶאֱכֹל אֶת בְּשַׂר קָרְבַּן הַפֶּסַח שֶׁלֹּא יֹאכְלוּהוּ ראה ברמב''ם (פרק ח' מהלכות קרבן הפסח) בדיני הענין, וראה עוד ב''מנחת חינוך'' על מצוה זו שדן אם הכלל של ''מליח כמבושל'' חל גם כאן והעלה שלא. מְבֻשָּׁל, וְלֹא נָא (חֲצִי מְבֻשָּׁל), אֶלָּא צָלוּי בָּאֵשׁ בִּלְבַד. וְהָאוֹכֵל כַּזַּיִת מִבְּשַׂר קָרְבַּן הַפֶּסַח בְּלֵיל הַפֶּסַח כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׁל בַּמַּיִם אוֹ נָא הֲרֵי זֶה חַיָּב מַלְקוֹת.

רמב''ם שם. הַגְדָּרַת ''נָא'' הִיא כָּל שֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילַת אָדָם. וְאִם לֹא נִתְבַּשֵּׁל כְּלָל אֶלָּא אֲכָלוֹ חַי כְּמוֹת שֶׁהוּא אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלָאו, אוּלָם בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל אֲכִילַת הַקָּרְבָּן כְּשֶׁהוּא צָלוּי כְּדִלְקַמָּן.

הַגְדָּרַת ''מְבֻשָּׁל'' הִיא כָּל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כן למדו בגמרא (פסחים מ''א ע''א) מלשון הכתוב ''ובשל מבושל'' – לרבות כל אופן של בישול. בֵּין בְּמַיִם וּבֵין בִּשְׁאָר מַשְׁקִין. וְאַף אִם צָלָהוּ וּלְאַחַר מִכֵּן בִּשְּׁלוֹ אוֹ בִּשְּׁלוֹ וּלְאַחַר מִכֵּן צָלָהוּ הֲרֵי זֶה חַיָּב מַלְקוֹת.

רָמַז הַכָּתוּב - בְּנֵי מְלָכִים

בְּסֵפֶר הַחִנּוּךְ בֵּאֵר שֶׁהַטַּעַם שֶׁצִּוְּתָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה לֶאֱכֹל אֶת קָרְבַּן הַפֶּסַח דַּוְקָא כְּשֶׁהוּא צָלוּי הוּא שֶׁכָּךְ הִיא דַּרְכָּם שֶׁל הָעֲשִׁירִים וְהַמְּלָכִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרָם צְלִי אֵשׁ, שֶׁזֶּהוּ מַאֲכָל מְשֻׁבָּח וּמְעֻלֶּה. כן למדו חכמי הגמרא (פסחים קט''ז ע''ב) מהפסוק (שמות י''ג, ח') ''והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים''. וּבְכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, וְלִנְהֹג בְּלֵיל הַסֵּדֶר בְּמִנְהָג שְׂרָרָה וְחֵרוּת, לָכֵן נִצְטַוֵּינוּ לֶאֱכֹל אֶת קָרְבַּן הַפֶּסַח צְלִי אֵשׁ. וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ''א שבת קי''ב ע''א. בַּגְּמָרָא: ''כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם'', וְעַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע''ה: תהלים מ''ה, י''ד. ''כָּל כְבוּדָּה בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה''.

מֵחוֹבָתוֹ שֶׁל יְהוּדִי עוֹבֵד ה' אֲמִתִּי הִיא לֹא רַק לִזְכֹּר וּלְהַכִּיר אֶת מִעוּט עֶרְכּוֹ וְשִׁפְלוּתוֹ מוּל בּוֹרְאוֹ, וְעַד כַּמָּה תְּלוּיִים אָנוּ בְּחַסְדֵי ה' וּבְרַחֲמָיו הַמְרֻבִּים, אֶלָּא גַּם לְהָבִין וְלָדַעַת כִּי זְכוּת וּמְחֻיָּבוּת גְּדוֹלָה נָפְלָה בְּחֶלְקֵנוּ לִהְיוֹת מִמְּשָׁרְתֵי הַמֶּלֶךְ הַקְּרוֹבִים לַמַּלְכוּת וְזוֹכִים לְשַׁמְּשׁוֹ מִידֵי יוֹם בְּמַעֲשֵׂינוּ וּבְמַחְשְׁבוֹתֵינוּ. וְאָדָם שֶׁשּׁוֹכֵחַ נְקֻדָּה יְקָרָה זוֹ עָלוּל חָלִילָה לְאַבֵּד אֶת דַּרְכּוֹ בָּעוֹלָם וְלִתְעוֹת בִּדְרָכִים עֲקַלְקַלּוֹת בִּהְיוֹת שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֶת עֶרְכּוֹ וְיִקְרָתוֹ.

דַּי לָנוּ אימרת ריש לקיש במדרש רבה (בראשית פרשה פ'). בְּבִטּוּיֵי הַחִבָּה וְהָאַהֲבָה שֶׁמַּרְעִיף עָלֵינוּ הַבּוֹרֵא בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים בִּכְדֵי לְהָבִין עַד כַּמָּה יְקָרִים וַחֲבִיבִים אָנוּ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה: שנאמר (דברים ד', ד'): ''ואתם הדבקים בה' אלקיכם''. ''בִּדְבִיקָה'', שנאמר (דברים ז', ז'): ''חשק ה' בכם''. ''בַּחֲשִׁיקָה'' וּ שנאמר (מלאכי ג', י''ב): ''כי תהיו אתם ארץ חפץ''. ''בַחֲפִיצָה''. מלאכי א', ב'. וְאוֹמֵר: ''אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'''. הֲקַל בְּעֵינֵינוּ לְקַבֵּל בִּטּוּיֵי הַעֲרָכָה וְחִבָּה שֶׁכָּאֵלּוּ מִבּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמוֹת?! וְאִם רַק יִזְכֹּר הָאִישׁ הַיְּהוּדִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה - כְּבָר לֹא יוּכַל לְהַעֲלוֹת עַל דַּעְתּוֹ וְלוּ לְרֶגַע אֶחָד לָסוּר חָלִילָה מִמִּצְווֹת ה' וּגְזֵרוֹתָיו.

אָמְנָם, עִם כָּל זֹאת עָלֵינוּ לִזְכֹּר תָּמִיד גַּם אֶת מִעוּט עֶרְכֵּנוּ, וּכְפִי ראה ספר שפתי צדיקים (פרשת בשלח). וספר תורת המגיד (בליקוטים). שֶׁמְּסֻפָּר עַל הָאַחִים הַקְּדוֹשִׁים רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ מִלִּיזַ'ענְסְק וְרַבִּי זוּשָׁא מֵאָנִיפּוֹלִי זִיעָ''א שֶׁהָיוּ חֲלוּקִים בְּדֵעוֹתֵיהֶם אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיַּעֲבֹד בָּהּ הָאָדָם אֶת קוֹנוֹ: הָר''ר אֱלִימֶלֶךְ אָמַר לְהִסְתַּכֵּל בִּתְחִלָּה עַד כַּמָּה ה' גָּדוֹל וּמְרוֹמָם, וּמִזֶּה לְהַגִּיעַ לַהֲבָנָה עַד כַּמָּה אֲנַחְנוּ קְטַנִּים וּשְׁפָלִים. וְאִלּוּ אָחִיו הָר''ר זוּשָׁא אָמַר לְהִסְתַּכֵּל בִּתְחִלָּה עַד כַּמָּה אָנוּ קְטַנִּים וּשְׁפָלִים, וּמִזֶּה נָבִין אֶת גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. הָלְכוּ אוֹתָם שְׁנֵי צַדִּיקִים אֶל רַבָּם הַקָּדוֹשׁ הַמַּגִּיד מִמֶּעזְרִיטְשׁ זִיעָ''א וְשָׁטְחוּ בְּפָנָיו אֶת מַחְלָקְתָּם, בְּבַקָּשָׁה שֶׁיַּכְרִיעַ הָרַב מִי מִבֵּינֵיהֶם הוּא הַצּוֹדֵק.

פָּנָה הַמַּגִּיד לְרַבִּי אֱלִימֶלֶךְ וְאָמַר: ''אָמְנָם אֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, וּשְׁתֵּי הַדְּרָכִים צוֹדְקוֹת וַאֲמִתִּיּוֹת, וּשְׁתֵּיהֶן מוֹבִילוֹת לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, אוּלָם דַּרְכּוֹ שֶׁל אָחִיךָ הִיא הָעֲדִיפָה. שֶׁכֵּן אִם יַעֲלֶה הָאָדָם וְיִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה עַל גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא - עָלוּל הוּא לִפּוֹל מַטָּה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם יַשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְיִסְתַּכֵּל לְמַטָּה עַל שִׁפְלוּת עַצְמוֹ - הֲרֵי הוּא כְּבָר לְמַטָּה, וּמִלְּמַטָּה לְעוֹלָם אִי אֶפְשָׁר לִפּוֹל''. וּבִינוּ נָא זֹאת כִּי נוֹרָא הוּא!

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כַּיּוֹם שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חָרַב בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ, וְאֵין אָנוּ רַשָּׁאִים לְהַקְרִיב אֶת קָרְבַּן הַפֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ, דָּנִים רַבּוֹתֵינוּ הַפּוֹסְקִים הַאִם יֵשׁ לֶאֱסֹר אֲכִילַת מַאֲכָל צָלוּי בְּלֵיל הַסֵּדֶר מֵחֲשָׁשׁ לְמַרְאִית עַיִן שֶׁנִּרְאֶה כְּאוֹכֵל קָרְבַּן פֶּסַח מִחוּץ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ?

פסחים נ''ג ע''א. בַּמִּשְׁנָה בִּפְסָחִים נֶאֱמַר: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכֹל צְלִי בְּלֵילֵי פְּסָחִים אוֹכְלִים, וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֵין אוֹכְלִים.

וְכָתְבוּ כן כתב בשו''ת מהרי''ו (לרבי יעקב וייל, סימן קצ''ג), וכן כתב הפרי חדש (סוף סימן תע''ג) והפרי מגדים (שם במשבצות זהב ס''ק ד'). הַפּוֹסְקִים: שֶׁאַף לַנּוֹהֲגִים לֶאֱכֹל צְלִי בְּלֵיל הַסֵּדֶר - מִכָּל מָקוֹם אֶת הַזְּרוֹעַ הַמֻּגֶּשֶׁת בְּצַלַּחַת הַפֶּסַח יֵשׁ לְהִמָּנַע מִלֶּאֱכֹל, הוֹאִיל וְנֶעֶשְׂתָה בִּמְיֻחָד לְזֵכֶר קָרְבַּן הַפֶּסַח, וְיֵשׁ יוֹתֵר חֲשָׁשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן בַּדָּבָר.

וּבְסֵפֶר סדר ליל פסח ע' ק''ג. ''חֲזוֹן עוֹבַדְיָה'' כָּתַב שֶׁהַמִּנְהָג הָרוֹוֵחַ כַּיּוֹם הוּא שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל דווקא בלילה, אבל ביום פסח ראה ביחוה דעת (חלק ג' סימן כ''ז) שהעלה שמותר לאכול צלי לכתחילה. בְּלֵיל פֶּסַח ודווקא בשר או עוף, אבל דגים וביצים וכיוצא בזה צלויים לכולי עלמא מותר. מגן אברהם (סימן תע''ו ס''ק ג') וערוך השלחן (שם ס''ד). בְּשַׂר צְלִי כְּלָל, אֶלָּא ועל אף שהפרי מגדים (שם) כתב להחמיר אף באכילת זרוע מבושלת, מכל מקום עיין ביחוה דעת (חלק ג' סימן כ''ז) שהעלה להתיר. וכן כתב בנטעי גבריאל (הלכות פסח חלק ב' פרק צ''ו. ועוד עיין שם מה נקרא צלוי ומה לא). מְבֻשָּׁל בִּלְבַד. וְכֵן מִנְהָגֵנוּ בְּל''נ.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ''א פרשת בא (שמות דף ל''ט ע''ב). ועוד עיין שם בפרשת פקודי (שמות דף רל''ז ע''ב) שכתב שעל ידי שצולים את קרבן הפסח ריחו נודף למרחקים והקב''ה עושה דין לא רק באותו חיל אלא גם בשאר חילות הסטרא אחרא. בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: עֲשׂוּ אַתֶּם מַעֲשֶׂה מִלְּמַטָּה, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה מַעֲשֶׂה מִלְמַעְלָה! שֶׁהַשֶּׂה שֶׁל קָרְבַּן הַפֶּסַח מְרַמֵּז לֵאלֹהֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם, וְעַל יְדֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל צוֹלִים אוֹתוֹ בָּאֵשׁ מִלְּמַטָּה - אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צוֹלֶה אֶת הַשָּׂר שֶׁלָּהֶם מִלְמַעְלָה, וְעוֹשֶׂה בּוֹ שְׁפָטִים עַל שֶׁהֶעֱבִידוּ מִצְרַיִם אֶת יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וְלָכֵן חִיְּבָה הַתּוֹרָה לִצְלוֹתוֹ בָּאֵשׁ דַּוְקָא, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַכְנִיסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאֵשׁ שֶׁל נְהַר דִּינוּר וּמַעֲנִישׁוֹ ועוד עיין בספר טעמי המצוות לרבינו האריז''ל שכתב בביאור מצוה זו שהמילה נ''א היא ראשי תיבות של חיל מסויים מהסטרא אחרא, והאוכל את קרבן הפסח נא נותן משפע המצוה הזו לאותו חיל, ולכן הוזהרנו שלא לאוכלו נא. .

מצוה ח': שלא להותיר מבשר קרבן הפסח

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: (שמות י''ב, י'.)

''לֹא תּוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר''.

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

כְּבָר נִתְבָּאֵר ראה מה שכתבנו בסיעתא דשמיא לעיל מצוה ו'. לְעֵיל שֶׁזְּמַן אֲכִילַת בְּשַׂר קָרְבַּן הַפֶּסַח הוּא בְּלֵיל ט''ו בְּנִיסָן, הוּא לֵיל הַסֵּדֶר. וְכָאן מַזְהִירָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה בְּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה לְבַל נוֹתִיר כְּלָל מִבְּשַׂר הַקָּרְבָּן עַד לִשְׁעַת עֲלוֹת הַשַּׁחַר, אֶלָּא נְסַיֵּם לֶאֱכֹל אֶת כֻּלּוֹ בְּעוֹד לַיְלָה.

כן כתב הרמב''ם בהלכות קרבן הפסח (פרק ח' הלכה י''ד). ויש אומרים שדין תורה הוא שאין לאוכלו אלא עד חצות הלילה, ראה בגמרא זבחים (נ''ז ע''ב) ובראשונים שם. אוּלָם חֲכָמֵינוּ זַ''ל בִּקְּשׁוּ לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה, וְלָכֵן גָּזְרוּ שֶׁיֹּאכַל אָדָם אֶת בְּשַׂר קָרְבַּן הַפֶּסַח לֹא יְאֻחַר מֵחֲצוֹת הַלַּיְלָה. וְאִם בְּכָל זֹאת עָבַר אָדָם וְהוֹתִיר מִן הַקָּרְבָּן אַחַר עֲלוֹת הַשַּׁחַר - הֲרֵי זֶה ומכל מקום אין חייבים מלקות על לאו זה, הואיל והוא ניתק לעשה של ''והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו'', וכל לאו הניתק לעשה אין לוקים עליו. ראה ברמב''ם הלכות קרבן הפסח פרק י' הלכה י''א. עָבַר עַל לָאו מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב - פַּרְנָסָה מִשָּׁמַיִם

יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם בְּקֶרֶב כַּמָּה מִגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ נִזְהָרִים וּמַקְפִּידִים שֶׁלֹּא לְהַשְׁאִיר מִמַּאֲכָלָם לְיוֹם הַמָּחֳרָת, בִּכְדֵי לְהַחְדִּיר וּלְהַשְׁרִישׁ בְּלִבָּם אֶת הָאֱמוּנָה הַתְּמִימָה וְהַשְּׁלֵמָה בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל, וְשֶׁהוּא זֶה שֶׁיִּדְאַג לְפַרְנָסָתָם גַּם לְמָחָר ונראה שבזה מרויחים גם כן שניצולים ממאמר חז''ל (סוטה מ''ח ע''ב): ''כל שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה'', וממילא כשאין לאדם פת בסלו ומתגנבת למוחו חששא כל שהיא על המחר אינו נכלל בין קטני האמנה... . שֶׁבִּהְיוֹת וְהָאָדָם מִטִּבְעוֹ שכן כולנו יציר כפיו של מלך מלכי המלכים הקב''ה, ולעולם התולדות דומים לאב והיציר דומה ליוצר, ולכן הקב''ה שהוא בלתי תלותי וכל כולו נותן מבלי לקבל, כך אנו מעשי ידיו מטבענו אוהבים להיות עצמאיים ובלתי תלויים בזולת. אֵינוֹ אוֹהֵב לְהַרְגִּישׁ תָּלוּי בְּאַף אֶחָד, וְאַף לֹא בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא(!!!), וּכְשֶׁאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה - בְּעַל כָּרְחוֹ מֻכְרָח הוּא לְהַאֲמִין שֶׁהַקָּבָּ''ה יְמַלֵּא אֶת חֶסְרוֹנוֹ, לָכֵן מְמַהֵר הוּא לְהָצֵר אֶת צָרַת הַמָּחָר וְלִדְאֹג ''לְהָכִין'' אֶת עַצְמוֹ לִקְרַאת הַבָּאוֹת. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ילקוט שמעוני פרשת עקב. בַּמִּדְרָשׁ עַל הַפָּסוּק ''וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן'' - וְכִי מַהוּ הָעִנּוּי שֶׁהָיָה בַּאֲכִילַת הַמָּן? אֶלָּא שֶׁהָיָה הַמָּן יוֹרֵד בְּכָל יוֹם לְאוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד, מִבְּלִי שׁוּם יִתְרָה לְיוֹם הַמָּחָר, וְהָיוּ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ דּוֹאֲגִים בְּכָל יוֹם עַל יוֹם הַמָּחָר, שֶׁזֶּהוּ עִנּוּי גָּדוֹל שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתוֹ. שֶׁכָּךְ יומא ס''ז ע''א. לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ.

תוכן העניינים

פרדס רמונים - חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה