המצוות · רָמַז הַכָּתוּב - לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת
בבא מציעא (מ''ג ע''ב) בַּגְּמָרָא מוּבֵאת מַחְלֹקֶת בֵּין בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל בְּמִקְרֶה בּוֹ חָשַׁב אָדָם לִשְׁלֹחַ יָד בְּפִקָּדוֹן שֶׁהֻפְקַד בְּיָדָיו, וְאָמַר בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים שֶׁבְּכַוָּנָתוֹ לַעֲשׂוֹת זֹאת, וּלְבַסּוֹף נֶאֱנַס אוֹ הִתְחָרֵט וְלֹא שָׁלַח יָדוֹ בַּפִּקָּדוֹן: לְדַעַת בֵּית שַׁמַּאי בְּעֶצֶם מַחְשַׁבְתּוֹ לִשְׁלֹחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן כְּבָר מְקַבֵּל הוּא דִּין שֶׁל ''פּוֹשֵׁעַ בִּשְׁמִירָתוֹ'', וְלָכֵן אִם לְאַחַר מִכֵּן יֵאָנֵס הַחֵפֶץ מִיָּדָיו אַף עַל פִּי שֶׁסְּתָם שׁוֹמֵר פָּטוּר עַל אֳנָסִין - הוּא יִהְיֶה חַיָּב, עֵקֶב מַחְשַׁבְתּוֹ הַזְּדוֹנִית שֶׁחָשַׁב לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ. וְאִלּוּ לְדַעַת בֵּית הִלֵּל פּוֹטְרִים אָנוּ אוֹתוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא שָׁלַח יָדוֹ בַּפִּקָּדוֹן בְּפֹעַל, וּכְפִי שֶׁמְּדֻיָּק בִּלְשׁוֹן הַפָּסוּק ''אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ'' שֶׁלֹּא נִקְרָא פּוֹשֵׁעַ עַד שֶׁיִּשְׁלַח יָדוֹ בַּדָּבָר מַמָּשׁ. וְנִפְסְקָה הַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל שֶׁאֵין אָדָם מִתְחַיֵּב עַל מַחְשַׁבְתּוֹ.
קדושין מ' ע''א. בְּמָקוֹם אַחֵר מָצִינוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ''ל: ''מַחֲשָׁבָה רָעָה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה ולמדו זאת מהפסוק (תהלים ס''ו, י''ח): ''און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'''. , וְאִלּוּ מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּן מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה ולמדו זאת מהפסוק (מלאכי ג', ט''ז): ''ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו''. ''. וְלִכְאוֹרָה יֵשׁ לְהָבִין מָה הַהֶבְדֵּל בֵּינֵיהֶם? וְכִי לָמָּה מַחֲשָׁבָה טוֹבָה כֵּן מְצָרְפָהּ הַקָּבָּ''ה לְמַעֲשֶׂה וְאִלּוּ מַחֲשָׁבָה רָעָה לֹא? וְלָמָּה בִּכְלָל לְצָרֵף אֶת הַמַּחְשָׁבָה לְהַחֲשִׁיבָהּ כְּמַעֲשֶׂה מַמָּשׁ אִם בְּפֹעַל לֹא עָשָׂה אֶת אוֹתָהּ מִצְוָה אוֹ עֲבֵרָה?
וְהַבֵּאוּר הַנִּרְאֶה בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא בַּדָּבָר הוּא שֶׁהֲרֵי ראה מה שאמר רבי שמעון בן לקיש בסוכה (נ''ב ע''ב). לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע הוּא מַלְאָךְ הֶעָשׂוּי מֵאֵשׁ, וְאִלּוּ אָנוּ בְּנֵי אָדָם הָעֲשׂוּיִים מִבָּשָׂר וָדָם. וּמִטֶּבַע הַדְּבָרִים בָּרוּר לַכֹּל שֶׁאֵין לָאָדָם שׁוּם סִכּוּי לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וּלְנַצְּחוֹ בַּמִּלְחָמָה. וְלָכֵן ראה מה שאמר הנ''ל בסוטה (ג' ע''א). הִגְדִּירוּ חֲכָמֵינוּ אֶת הָאָדָם הַחוֹטֵא כְּמִי שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, שֶׁהַשּׁוֹטֶה מֻגְדָּר כַּחֲסַר דַּעַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתָבְעוֹ עַל מַעֲשָׂיו, הוֹאִיל וְאֵינוֹ בִּשְׁלִיטַת עַצְמוֹ. וְאִם כֵּן לִכְאוֹרָה מַהִי הַתְּבִיעָה עַל דָּבָר שֶׁלֹּא בִּשְׁלִיטָתֵנוּ?
אֶלָּא שֶׁהָאֱמֶת הִיא שֶׁעִקַּר הַתְּבִיעָה בָּעֲבֵרָה הִיא לֹא עַל מַעֲשֵה הָעֲבֵרָה עַצְמוֹ, אֶלָּא עַל הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁהֶעֱלָה הָאָדָם בְּדַעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה - זֶהוּ שֹׁרֶשׁ הַחֵטְא, וְדָבָר זֶה כֵּן נָתוּן בְּיָדוֹ שֶׁל הָאָדָם. שֶׁכֵּן לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ''ל כתובות (נ''ט ע''ב). שֶׁהַבַּטָּלָה וְהַשִּׁעְמוּם הֵם מֵהַדְּבָרִים הַמְּבִיאִים אֶת הָאָדָם לִידֵי חֵטְא, הרמב''ם ז''ל בסוף הלכות אסורי ביאה (פרק כ''ב). וְשֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת עֲבֵרָה מִתְגַּבֶּרֶת וְנִכְנֶסֶת אֶלָּא בְּלֵב הַפָּנוּי מִן הַחָכְמָה, נִמְצָא שֶׁשֹּׁרֶשׁ הָעֲבֵרָה הוּא קִלְקוּל הָרֶגֶשׁ וְהַמַּחְשָׁבָה בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ שֶׁל הָאָדָם, וּמַעֲשֵׂה הָעֲבֵרָה אֵינוֹ אֶלָּא הַהַשְׁלָכָה וְהַתּוֹצָאָה וכפי שמבואר בדברי חז''ל ''עין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרים'' שעשיית העבירה אינה אלא גמר המלאכה והשלמתה. . וּמִמֵּילָא אוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם: אִם לֹא הָיִיתָ מַעֲלֶה בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ לַחֲטֹא לֹא הָיָה מִתְגַּבֵּר עָלֶיךָ יִצְרְךָ לְהַחְטִיאֲךָ! נִמְצָא שֶׁעִקַּר הַתְּבִיעָה הִיא עַל הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה שֶׁחָשַׁב, וְכָל הַשְּׁאָר אֵינוֹ אֶלָּא פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָיו.
וְלָכֵן אָכֵן רָאוּי לְהַעֲנִישׁ אֶת הָאָדָם גַּם עַל הָעֲבֵרָה עַצְמָהּ, הוֹאִיל וְהוּא גָּרַם לְכָךְ שֶׁיִּצְרוֹ יָבוֹא וְיַכְשִׁילוֹ. אוּלָם בִּהְיוֹת שֶׁכַּיָּדוּעַ מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת אֶרֶךְ אַפַּיִם, יומא (ע''ו ע''א). ועיין עוד בדברי התוספות על מסכת ראש השנה (י''ז ע''ב ד''ה ''שלש עשרה''). וּמְרֻבָּה אֶצְלוֹ מִדַּת הַהֲטָבָה מִמִּדַּת הַפֻּרְעָנוּת, לָכֵן בְּמַחֲשֶׁבֶת עֲבֵרָה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הָאָדָם בְּפֹעַל לַעֲשִׂיַּת הָעֲבֵרָה עַצְמָהּ אֵין הַקָּבָּ''ה מַעֲנִישׁוֹ מלבד מחשבת עבודה זרה שאמרו (קדושין מ' ע''א) שהמודה בה אפילו בלבו הרי זה ככופר בתורה כולה (ועיין מה שכתב מרן החיד''א זיע''א בספרו ''דבש לפי'' מערכת מ' ואכמ''ל), ומחשבת ניאוף שאמרו (יומא כ''ט ע''א) שהרהורי עבירה קשים מעבירה. ששני אלה הם הם גוף העבירה ועתיד האדם להתבע עליהם. . אוּלָם בְּמַחֲשָׁבָה טוֹבָה כְּבָר עַל עֶצֶם הַמַּחְשָׁבָה חוֹלֵק לוֹ הַקָּבָּ''ה שָׂכָר כְּאִלּוּ עָשָׂה עַל שֶׁהִטָּה אֶת דַּעְתּוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלֹא בָּחַר בִּדְרָכִים עֲקַלְקַלּוֹת.
וּבָזֶה מוּבֶנֶת בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא גַּם כֵּן מַחְלָקְתָּם שֶׁל בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל: שֶׁבֵּית שַׁמַּאי שֶׁמִּדָּתָם דִּין וּמִשְׁפָּט סָבְרוּ שֶׁכְּבָר עַל עֶצֶם הַמַּחֲשָׁבָה לִגְנֹב אֶת הַמַּשְׁכּוֹן וּלְקַחְתּוֹ לְעַצְמוֹ יֵשׁ לְחַיֵּב וּלְהַעֲנִישׁ אֶת אוֹתוֹ אָדָם, וּלְהַחְשִׁיבוֹ כְּפוֹשֵׁעַ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ, שֶׁכֵּן כָּל מַהוּת הַגְּנֵבָה שָׁרְשָׁהּ מִמַּחְשַׁבְתּוֹ הַזְּדוֹנִית שֶׁל הַשּׁוֹמֵר. אוּלָם בֵּית הִלֵּל שֶׁמִּדָּתָם חֶסֶד וְרַחֲמִים סָבְרוּ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁלֹּא גָּזָל וְנָטַל בְּפֹעַל אֵין לְהַעֲנִישׁוֹ עַל מַחֲשַׁבְתּוֹ וּפָטוּר הוּא מִלְּשַׁלֵּם, שֶׁכֵּן מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה הִיא עֲדַיִן בְּגֶדֶר בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, וְהַקָּבָּ''ה מִדָּתוֹ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד.
וְעַל כָּךְ תהלים ס''ב, י''ג. אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע''ה: ''וּלְךָ ה' חֶסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ'' - כְּמַעֲשֵׂהוּ וְלֹא כְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה רָאוּי לְהַעֲנִישׁוֹ כְּבָר עַל מַחֲשַׁבְתּוֹ עִם כָּל זֹאת אַתָּה מַאֲרִיךְ אַפְּךָ עִמּוֹ וְאֵינְךָ מַעֲנִישׁוֹ! וּמִדְּבָרִים אֵלֶּה יִלְמַד הָאָדָם עַד כַּמָּה חֲשׁוּבָה וּמַכְרַעַת הִיא מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם אִם לְטוֹב וְאִם לְרָע, וְיִזָּהֵר לִשְׁמֹר אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ זַכָּה וּנְקִיָּה, וִיטַהֵר רַעְיוֹנָיו, וְטוֹב לוֹ כָּל הַיָּמִים.