המצוות · רָמַז הַכָּתוּב - כַּת הַצְּבוּעִים
מֵאַזְהָרָה חֲמוּרָה זוֹ אָנוּ לְמֵדִים, עַד כַּמָּה הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל הָאָדָם שֶׁלֹּא יַעֲטֶה אֶת עַצְמוֹ בְּאִיצְטְלָא שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לוֹ. שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶת עַצְמוֹ כְּצַדִּיק - וְהוּא אֵינוֹ, וְלֹא יַרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁמַּחֲמִיר וְנִזְהָר - וּבַסֵּתֶר הוּא מֵקֵל וּמְזַלְזֵל. אָדָם הָעוֹלֶה עַל בָּמָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לוֹ גָּדוֹל עֲווֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, עַד שֶׁעָלוּל הוּא חָלִילָה לְהִכָּרֵת מִשֹּׁרֶשׁ הַחַיִּים לְגַמְרֵי.
רַבּוֹת הֵן הַדְּמוּיוֹת הַשְּׁלִילִיּוֹת הַקַּיָּמוֹת בְּעוֹלָמֵנוּ: כּוֹפְרִים וּמַלְשִׁינִים, אֶפִּיקוֹרְסִים וּמוּמָרִים, אֲבָל סוטה (כ''ב ע''ב). רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים לֹא מָצְאוּ לְנָכוֹן לְהִזְהִירָנוּ אֶלָּא מִכַּת אַחַת: ''הִזָּהֲרוּ מִן הַצְּבוּעִים''! אֵלּוּ הָעוֹשִׂים כְּמַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁים שָׂכָר כְּפִנְחָס - הֵם הַיְצוּרִים הַמְסֻכָּנִים בְּיוֹתֵר. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם מַכִּיר וּמוֹדֶה בְּחֶסְרוֹנוֹתָיו וְאֵינוֹ עָמֵל לְהַסְתִּירָן - עוֹד יוֹדְעִים הָאֲחֵרִים לְהִזָּהֵר מִמֶּנּוּ, וְאַף הוּא עָתִיד בִּרְבוֹת הַיָּמִים לְהִשְׁתַּנּוֹת. אֲבָל הַצְּבוֹעִים הַמַּסְתִּירִים אֶת מִגְרְעוֹתֵיהֶם, וְגַאֲוָתָם אֵינָהּ מַנִּיחָה לָהֶם לַחְשֹׂף אֶת אֲשֶׁר בְּלִבָּם - אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים הַבְּזוּיִים בְּיוֹתֵר, שֶׁאֲלֵיהֶם אֵין לוֹ לָאָדָם לְהִתְקָרֵב.
במדרש רבה ויקרא (א', ט''ו). והבאנוהו גם כן בספרנו ''דובב שפתי ישנים'' (פרשת בחקותי), עיין שם. וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ''כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת (דֶּרֶךְ אֶרֶץ) נְבֵלָה טוֹבָה הֵימֶנּוּ''. וְהַדְּבָרִים קָשִׁים לְהוֹלְמָם: וְכִי בִּגְלַל שֶׁאוֹתוֹ תַּלְמִיד חָכָם חָרִיף וּבָקִיא אֵין בּוֹ גִּנּוּנֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ וַהֲלִיכוֹת נָאוֹת יֵשׁ לְהַחְשִׁיבוֹ לְפָחוֹת מִנְּבֵלָה?! וְכַמָּה עַמֵּי אֲרָצוֹת חַסְרֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ יֵשׁ בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא דִּבְּרוּ רַבּוֹתֵינוּ עֲלֵיהֶם?! וְאִם כֵּן לָמָּה ''לְהִתָּפֵס'' דַּוְקָא עַל אוֹתָם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְלֵאִים בְּתוֹרָה וּבְחָכְמָה?!
שְׁאֵלָה זוֹ שָׁאַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל רַבִּי יִשְׂרָאֵל סַלַנְטֶר זִיעַ''א, וְאַף הוּא הֵשִׁיב תְּשׁוּבָה נִפְלָאָה הַטְּמוּנָה בְּגוּף הַמַּאֲמָר: מַדּוּעַ הִשְׁווּ חֲכָמֵינוּ אֶת אוֹתוֹ תַּלְמִיד חָכָם חֲסַר דֶּרֶךְ אֶרֶץ דַּוְקָא לְפָחוֹת מִן הַ''נְּבֵלָה''? שֶׁהַנְּבֵלָה מִטִּבְעָהּ מְפִיצָה הִיא סִרָחוֹן וְרֵיחַ רַע הַמַּרְחִיק כָּל נִבְרָא מֵעָלֶיהָ, וּבְכָךְ יוֹדְעִים הַכֹּל לְהִתְרַחֵק מִמֶּנָּה וּלְהִמָּנַע מִלְּהִתְעַסֵּק עִמָּהּ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אוֹתוֹ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת, עַל פָּנָיו נִרְאֶה הוּא רַב רַבָּנָן הַמָּלֵא בְּכָל טוֹבָה וּבְרָכָה, וְהַכֹּל רָצִים לְקַבֵּל וְלִטְעֹם דֻּבְשׁוֹ מִבְּלִי לִתְהוֹת בֶּאֱמֶת עַל קַנְקַנּוֹ, אַךְ מִשֶּׁקְּרֵבִים הֵם אֵלָיו לְפֶתַע נֶעֱקָצִים הֵם מִמִּדּוֹתָיו הַמְקֻלְקָלוֹת וּמִאָרְחוֹתָיו הָעֲקַלְקַלּוֹת וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל. לָכֵן אָמְרוּ חֲזַ''ל שֶׁגָּרוּעַ הוּא מִן הַנְּבֵלָה הַמַּסְרַחַת, שֶׁלְּכָל הַפָּחוֹת אֵינָהּ מְכַסָּה אֶת חֶסְרוֹנָהּ וּמוֹדִיעָה לָרַבִּים אֶת סִרְחוֹנָהּ. לְלַמֶּדְךָ עַד כַּמָּה עָלֵינוּ לְהִזָּהֵר מִן הַצְּבוֹעִים ולאור זאת ניתן להבין בס''ד גם כן את דברי רבא (יומא ע''ב ע''ב) שאמר: ''כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם''. ולכאורה למה לא נאמר שהינו תלמיד חכם, רק שהוא מקולקל? או שהוא תלמיד חכם, רק בלי יראת שמים? אלא כנזכר לעיל שאם בפנימיותו הוא אינו תלמיד חכם, במדותיו וביראת השמים שלו, אז ממילא כל החיצוניות והחכמה שלו אינה אלא כבשר נבילה שאין בה שום תועלת, ואדרבה ההיזק גדול מן הריוח. ובינו נא זאת! .
וְכָךְ אָמַר הֶחָכָם: ''אֱלֹקַי! הַצִּילֵנִי מֵאוֹהֲבַי, וַאֲנִי אֶזָּהֵר מֵאוֹיְבַי''. מַה פֵּשֶׁר הַדְּבָרִים? וְכִי מַה יֵּשׁ לָאָדָם לַחְשֹׁשׁ מֵאוֹהֲבָיו?! וְכִי אֵיךְ יֵדַע לְהִסְתַּדֵּר עִם אוֹיְבָיו?! אֶלָּא לִמֶּדְךָ הֶחָכָם שֶׁמִּן הָאוֹיֵב הַמֻּכָּר לְךָ כְּאוֹיֵב וַדַּאי תֵּדַע בְּעַצְמְךָ לְהִזָּהֵר וּלְהִשָּׁמֵר, וְלֹא תִּתֵּן בּוֹ אֱמוּנְךָ וּבִטְחוֹנְךָ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן זֶה שֶׁנִּרְאֶה לְךָ כְּאוֹהֵב, וּמֵאִיר לְךָ פָּנִים כְּמִי שֶׁחָפֶץ בְּטוֹבָתְךָ, דַּוְקָא מִמֶּנּוּ עָלֶיךָ יוֹתֵר לְהִזָּהֵר פֶּן יָסוּר לִבּוֹ מֵעָלֶיךָ וּמִבְּלִי שֶׁתָּשִׂים לֵב יַפִּילְךָ. וְאִם הָעוֹלָם רְגִילִים לוֹמַר ''הַכֵּר אֶת הָאוֹיֵב'', אָנוּ רְגִילִים לוֹמַר ''הַכֵּר אֶת הָאוֹהֵב''! שֶׁדַּוְקָא מִמֶּנּוּ עָלוּל הָאָדָם לְהִפָּגַע וּלְהִנָּזֵק יוֹתֵר כַּיָּדוּעַ כמאמר שלמה המלך ע''ה (משלי כ''ז, ו') ''נאמנים פצעי אוהב'' שלא דומה פגיעה מקרוב לפגיעה מרחוק, שככל שהאדם קרוב אליך יותר כך הפגיעה ממנו היא יותר כואבת. והמשילו הדבר לנגר שניגש לנפח ושאלו: ''אני מנסר העצים ולא נשמע רעש כל כך גדול, ואילו אתה מכה בברזל ותצלינה אזניי, מדוע?! '' ענהו הנפח: ''לא דומים אנחנו זה לזה. שאתה משתמש בברזל להכות בעץ, שידוע הוא כאויבו של העץ. אולם אני משתמש בברזל להכות בברזל חבירו, ולכן משמיע הוא את זעקותיו שבעתיים, ביודעו שאת המכות הוא מקבל מאחיו שאר בשרו!!'' וידוע שזוהי גם כן דרך עבודתו של היצר הרע לפתות את האדם בדרך של ''אוהב'' ו''דואג'', כדרשת הדרשנים המפורסמת על הפסוק ''הצילני נא מיד אחי מיד עשיו''. .
הַמּוּרָם מִן הָאָמוּר, שֶׁאַל לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת כְּ משלי י''ד, ט''ו. ''פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר''. וְ דברים י''ח, י''ג. ''תָּמִים תִּהְיֶה'' נֶאֱמַר רַק ''עִם ה' אֱלֹקֶיךָ'' אַךְ לֹא עִם בָּשָׂר וָדָם. וְיַחַד עִם צִוּוּי הַ''כַּבְּדֵהוּ'' בָּא גַּם כֵּן צִוּוּי הַ''חָשְׁדֵהוּ'', ירמיה ט', י''א. וּמִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת!