המצוות · רָמַז הַכָּתוּב - כֹּחַ הַנְּתִינָה
טְעָמִים וּבֵאוּרִים שׁוֹנִים נֶאֶמְרוּ לְמִצְוָה זוֹ בגמרא (סנהדרין ל''ט ע''א) נאמר: ''זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא''. וכן הוא בלשון אחרת במדרש ''תורת כהנים'' (פרשת בחקותי). וכן כתבו הרמב''ן ז''ל (ויקרא כ''ה) ו''ספר החינוך'' בביאורם על מצוה זו שעניינה הוא להטביע את שם ה' ומלכותו בעולם לבל נשקע בעבודת הארץ ונשכח שה' הוא בעל הבירה וממנו הכל שהוא אל זן ומפרנס לכל. והוסיף החינוך בזו הלשון: ''כדי שיזכור האדם כי הארץ המוציאה אליו פירות בכל שנה ושנה לא בכחה ובסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה. וכשהוא חפץ הוא מצוה עליו להפקירה''. ורבינו בחיי ז''ל בחבורו על התורה (ויקרא, פרק כ''ה) כתב שעניינה להיטיב עם העניים והאביונים שכל ימיהם הם מיצרים ודואגים על פרנסתם, ועיניהם כלות בראותם את בעלי השדות מתרווחים ונהנים משדותיהם, שמחים וטובי לב בכרמם ובתבואתם. ולכן ניתנה שנת השמיטה שבה השדה מופקרת ושייכת לכולם בשווה, ואין לבעל השדה שום עדיפות או עליונות על פני העניים והאביונים, ובכך יגל לבם של העניים המדוכאים. ועיין במבוא ל''ילקוט יוסף'' הלכות שביעית שהביא עוד כמה טעמים למצוה זו ואכמ''ל. , כְּשֶׁאֶחָד מֵהֶם הוּא טַעֲמוֹ שֶׁל כן הובא ב''כתב סופר'' על התורה (ויקרא כ''ה) שכל התורה מיוסדת על מצות ''ואהבת לרעך כמוך'', ועל כן ציותה על השמיטה שיתרגל אדם ליתן ולהעניק בפועל לזולת. בַּעַל הַ''כְּתַב סוֹפֵר'' שֶׁהֵבִיא שֶׁחֵפֶץ הַתּוֹרָה הוּא לְהַשְׁרִישׁ בָּאָדָם אֶת מִדַּת הַנְּתִינָה וְהַהַעֲנָקָה. וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁצִּוְּתָה אוֹתָנוּ לְהַפְקִיר אֶת כָּל תְּבוּאָתֵנוּ לָרַבִּים, וְלִפְתֹּחַ אֶת שַׁעֲרֵי שְׂדוֹתֵינוּ בִּפְנֵי הָעֲנִיִּים, וּמִמֵּילָא נִתְרַגֵּל לִיתֵן וּלְהַעֲנִיק מִשֶּׁלָּנוּ לַזּוּלָת, וּבְכָךְ יִהְיוּ חַיֵּי בְּנֵי הָאָדָם יוֹתֵר שְׁלֵמִים וּמְתֻקָּנִים בְּאַחְוָה וּבְשָׁלוֹם וּבְרֵעוּת.
רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים מְלַמְּדִים כִּי מִדָּה קְדוֹשָׁה זוֹ שֶׁל נְתִינָה וְהַעֲנָקָה לַזּוּלָת הִיא אֶבֶן יְסוֹד לְחַיּוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם. יָדוּעַ הָעִנְיָן כִּי כָּל דָּבָר מִטִּבְעוֹ נִמְשָׁךְ אַחַר שָׁרְשׁוֹ וּמְקוֹר חַיּוּתוֹ, וְדוֹמֶה הוּא לוֹ בִּטְבָעָיו וּבְמִדּוֹתָיו. כָּךְ טֶבַע הָעוֹלָם שֶׁהָאָב מוֹרִישׁ לִבְנוֹ מִטְּבָעָיו, וְהָעֵץ מַטְבִּיעַ מִתְּכוּנוֹתָיו בְּפִרְיוֹ. בְּסֵפֶר ''הַבְּרִית'' כָּתַב כִּי הָאֵשׁ מְשִׁיכָתָהּ הִיא כְּלַפֵּי מַעְלָה - בִּהְיוֹת שֶׁמְּקוֹר הֲוָיָתָהּ הוּא מִן הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּעֶלְיוֹנִים, וְהַחֲפָצִים הַגַּשְׁמִיִּים מְשִׁיכָתָם כְּלַפֵּי מַטָּה לֶעָפָר - מִכֵּיוָן שֶׁמִּשָּׁם הִיא כָּל הֲוָיָתָם וִיצִירָתָם.
וְהִנֵּה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם מְקוֹר חֲצִיבָתָהּ הוּא מִן הָעֶלְיוֹנִים מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וּלְפִיכָךְ מְשִׁיכָתָהּ הִיא תָּמִיד כְּלַפֵּי מַעְלָה. וּתְכוּנוֹתֶיהָ וּמִדּוֹתֶיהָ שֶׁל הַנְּשָׁמָה הֵן גַּם כֵּן כִּתְכוּנוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ נֻפְּחָה הַנְּשָׁמָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֵּנוּ. וְהַמִּדָּה הַבּוֹלֶטֶת בְּיוֹתֵר בְּמִדּוֹתיו הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הִיא מִדַּת הַנְּתִינָה וְהַהַעֲנָקָה, שֶׁהוּא מְקוֹר הַטּוּב וְהַשֶּׁפַע, וּמִמֶּנּוּ כָּל הֲוָיַת הָעוֹלָם. וְלָכֵן אַף הָאָדָם מִטִּבְעוֹ זָקוּק וְחַיָּב הוּא שֶׁתִּהְיֶה בּוֹ נְתִינָה וְהַעֲנָקָה כָּל שֶׁהִיא לַזּוּלָת ובפרט תלמידי החכמים שעיקר התחברותם היא במטרה להעניק ולהשפיע לסובבים אותם בבחינת ''תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם''. והמשילום בעלי המוסר למקדש שלמה בו כתוב שעשה חלונות ''שקופים אטומים'', ופירשו חז''ל שהיו החלונות אטומים מבחוץ ושקופים מבפנים, כך שמבחוץ ראו פנימה אך מבפנים לא ראו חוצה. כך התלמידי חכמים צריכים להיות משפיעים מבפנים אך לא מושפעים מבחוץ. ודברי פי חכם חן. . וּבְהֶעְדֵּר דָּבָר זֶה מִן הָאָדָם חָלִילָה לֹא תִּשָּׁאֵר בּוֹ שׁוּם חַיּוּת וְקִיּוּם עֲלֵי אֲדָמוֹת ובספר ''היחיד והחברה'' הביא ביאור נפלא לענין הידוע שהאדם נולד כשידיו קמוצות ונפטר כשידיו פשוטות, והעולם רגילים לפרש על צד השלילה שרומז שכשנולד האדם חושב הוא שיקח ויכבוש הכל, אף כשנפטר מראה הוא שלא לקח עמו דבר. אבל הוא פירש על צד החיוב שרומז שכשנולד ידיו קמוצות לומר שבא במטרה לאסוף ולצבור כדי ליתן ולהעניק לזולת, וכשנפטר מראה שאכן חילק הכל ולא השאיר לעצמו דבר... ושפתיים ישק. . וּכְכָל שֶׁיַּרְבֶּה הָאָדָם בִּנְתִינָה וּבְהַעֲנָקָה - כָּךְ יַעֲלֶה הוּא אֶת נִשְׁמָתוֹ וִיקָרְבָהּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶל שָׁרְשָׁהּ הָעֶלְיוֹן, וִיבִיאָהּ יוֹתֵר עַל סִפּוּקָהּ וּשְׁלֵמוּתָהּ ולכן אמרו (נדרים ס''ד ע''ב) שהעני והסומא והמצורע והחשוך בנים לא עלינו נחשבים כמתים בהיעדר מהם כח ויכולת הנתינה וההענקה. וכבר דברנו בס''ד מענין זה במקום אחר. .
שמואל א' פרק א'. בִּפְתִיחַת סֵפֶר שְׁמוּאֵל מְסֻפָּר אוֹדוֹת חַנָּה אֵשֶׁת אֶלְקָנָה שֶׁבְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים לֹא זָכְתָה לִפְרִי בֶּטֶן, בְּעוֹד שֶׁפְּנִינָה צָרָתָהּ הָיְתָה מְשֻׁפַּעַת בְּבָנִים וּבְבָנוֹת. לַמְרוֹת כָּל צַעֲרָה וַעֲתִירָתָהּ שֶׁל חַנָּה, עִם כָּל זֹאת בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת לֹא זָכְתָה שֶׁתְּקֻבַּל תְּפִלָּתָהּ כמו שכתוב (שמואל א' א', ז'): ''כן יעשה שנה בשנה מדי עלתה בבית ה'''. . עַד לְשָׁנָה אַחַת, בָּהּ פָּנָה אֵלֶיהָ אֶלְקָנָה בַּעְלָהּ וְהִרְגִיעָהּ: שם פסוק ח'. ''חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמָּה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים''. מֵאוֹתוֹ רֶגַע, הֵחֵלָּה הַתַּפְנִית בְּחַיֶּיהָ שֶׁל חַנָּה. חַנָּה פָּנְתָה לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ כְּמִידֵי שָׁנָה וְשָׁנָה, אֶלָּא שֶׁמִּתְּפִלָּה זוֹ לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ אֶת כָּל עִקְּרֵי הַדִּינִים שֶׁל הַתְּפִלּוֹת הֶחָלִים עָלֵינוּ ראה ברכות ריש פרק ה'. , מַה שֶּׁמֵּעִיד עַל גְּדֻלַּת וּשְׁלֵמוּת אוֹתָהּ הַתְּפִלָּה. וּמִשָּׁם בֶּאֱמֶת זָכְתָה לְהִפָּקֵד בְּבֵן זָכָר שֶׁהֵאִיר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְאַף נִשְׁקַל כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יַחְדָּיו כן דרש רבי יוחנן (בברכות ל''א ע''ב) מהפסוק (תהלים צ''ט, ו'): ''משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו''. , הֲלֹא הוּא שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא.
וְהַתְּמִיהָה הִיא גְּדוֹלָה: וְכִי מֶה הָיָה טָמוּן בִּדְבָרָיו שֶׁל אֶלְקָנָה שֶׁכָּל כָּךְ הוֹעִילוּ וּפָעֲלוּ אֵצֶל חַנָּה שֶׁתְּקֻבַּל תְּפִלָּתָהּ? וַהֲרֵי לִכְאוֹרָה לֹא הָיְתָה זוֹ אֶלָּא מֵעֵין נֶחָמָה וְהַרְגָּעָה וְלֹא יוֹתֵר?!
אַךְ הָאֱמֶת הִיא שֶׁעֹמֶק גָּדוֹל טָמוּן בַּדָּבָר: שֶׁאֶלְקָנָה הִתְכַּוֵּן בִּדְבָרָיו לוֹמַר לְחַנָּה שֶׁאִם מְחַפֶּשֶׂת הִיא חֹם וְאַהֲבָה - הֲרֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ זֹאת גַּם בְּלִי יְלָדִים, שֶׁכֵּן אַהֲבָתוֹ אֵלֶיהָ הִיא כְּאַהֲבַת עֲשָׂרָה בָּנִים גַּם יַחַד, וְאִם כֵּן אֵין לָהּ עַל מַה לִּכְאֹב וּלְהִצְטַעֵר כן כתב רש''י ז''ל בפירושו בנביא שם. . וְחַנָּה בְּשָׁמְעָהּ דְּבָרִים אֵלּוּ הִתְבּוֹנְנָה בְּעַצְמָהּ וְהִגִּיעָה לַהֲבָנָה כִּי לֹא מְחַפֶּשֶׂת הִיא בְּבַקָּשָׁתָהּ כְּלָל לְקַבֵּל, אֶלָּא אַדְּרַבָּה חֶסְרוֹנָהּ וּכְאֵבָהּ הוּא בְּהֶעְדֵּר מִמֶּנָּה כֹּחַ הַהַעֲנָקָה וְהַנְּתִינָה! זֶה מַה שֶּׁחָסֵר לָהּ, וְלָכֵן רוֹצָה הִיא בְּבֵן וכמו שדרש רבי יוסי בן זמרא (ברכות שם) מהפסוק ''וחנה היא מדברת על לבה'' שאמרה להקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! כל מה שבראת בעולם - לצורך בראת. אם כן דדיים אלו למה בראתם? לא כדי שאניק בהם בן? רואים שעיקר בקשתה היתה ליתן ולהעניק. ולכן באותה התפילה אמרה חנה ''ונתתיו לה' כל ימי חייו'' שהבינה שעיקר צרכה ורצונה הוא לתת ולא לקבל. . וּמִשֶׁבִּקְּשָׁה עַל כָּךְ מִתּוֹךְ הֲבָנָה וִידִיעָה בְּרוּרָה שֶׁעִקַּר בַּקָּשָׁתָהּ הִיא לְהַעֲנִיק - מִיָּד נִתְקַבְּלָה תְּפִלָּתָהּ וְהִגִּיעָה יְשׁוּעָתָה. לְלַמֶּדְךָ עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא מִדַּת הַנְּתִינָה וְהַהַעֲנָקָה, שֶׁבְּכֹחָהּ יָכוֹל אָדָם לִזְכּוֹת לְרַבּוֹת וְלִנְצוּרוֹת, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מְקַבֵּל בְּשׁוּם אֹפֶן אַחֵר וכעין זה רואים גם כן ביצחק אבינו ע''ה שביקש לברך את עשיו בנו ועל כן ציווהו (בראשית כ''ז, ד'): ''עשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות'' ולכאורה למה צריך שיעשה לו עשיו מטעמים? וכי אין ביכלתו של יצחק לברכו בלא זאת? אלא שידע יצחק שאם עשיו יעניק ויתן לו אזי ממילא הברכה יותר תחול ותפעל בעשיו בנו. .
שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם אוֹמְרִים אָנוּ בְּסוֹף תְּפִלַּת הַלַּחַשׁ: ''וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה''. וְעָלָה בְּדַעְתֵּנוּ בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא לוֹמַר שֶׁהֲרֵי כִּמְעַט כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ שָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ הוּא מִן הֶעָפָר. מִמֶּנּוּ נוֹצָר כָּל יְצִיר גַּשְׁמִי, וְעָלָיו עוֹמֵד כָּל הַיְקוּם כֻּלּוֹ. וְהִנֵּה וַדַּאי בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיצֹר אֶת עוֹלָמוֹ מִן הֶעָפָר הָיָה יָכוֹל הֶעָפָר לַחְשֹׁשׁ שֶׁאִם יִתֵּן מֵעַצְמוֹ לִיצֹר דְּבָרִים אֲחֵרִים סוֹפוֹ שֶׁיִּפָּסֵד וְיִתְמַעֵט וְיִכָּחֵד מִן הָעוֹלָם. אֲבָל הֶעָפָר לֹא חָשַׁשׁ כְּלָל, וְנֵאוֹת וְהִסְכִּים לִיתֵן מֵעַצְמוֹ לַכֹּל לְלֹא כָּל מַעֲצוֹר.
וְהִנֵּה מַה זָּכָה הֶעָפָר בִּתְמוּרָה? שֶׁאֵין לְךָ רַב מִמֶּנּוּ כמו שכתוב (בראשית י''ג, ט''ז): ''כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות''. , וְהַכֹּל עוֹמֵד עָלָיו, וְאַף כָּל מַה שֶּׁנָּתַן מֵעַצְמוֹ - לַסּוֹף שָׁב וְחוֹזֵר אֵלָיו בַּחֲזָרָה לִהְיוֹת עָפָר כְּבַתְּחִלָּה כמו שכתוב (בראשית ג', י''ט): ''עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב''. ויתכן שאף נרמז יסוד זה בלשון הפסוק ''כי ממנה לקחת'' שבהיות שממנה נלקחת ונוצרת לכן כביכול מוכרח הקב''ה להשיבך אליו כי חק הבריאה הוא שהנותן סופו לקבל בחזרה. . לְלַמֶּדְךָ, שֶׁמִּנְּתִינָה וְהַעֲנָקָה לְעוֹלָם לֹא תַּפְסִיד. וּמַה שֶּׁתִּתֵּן לַזּוּלָת הַיּוֹם - יַחְזֹר אֵלֶיךָ בַּחֲזָרָה בְּיוֹם מִן הַיָּמִים ולכן שורש המילה ''נתינה'' הוא ''נתן'' שנקרא ישר והפוך ללמדך שמה שתתן יחזור אליך בחזרה. אם טוב ואם רע. וידוע הדבר שים המלח נקרא ''ים המוות'' בהיות שאינו נותן לאף אחד ליהנות ממימיו. . וְזֶהוּ עֹמֶק מַשְׁמָעוּת הַבַּקָּשָׁה ''וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה'' שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת כֶּעָפָר הַמַּסְכִּים לָתֵת מֵעַצְמוֹ לַכֹּל.