אור ברסלב
פרדס רמונים - חלק א המצוות › רָמַז הַכָּתוּב - גַּם אַתָּה יָכוֹל

פרדס רמונים - חלק א

המצוות · רָמַז הַכָּתוּב - גַּם אַתָּה יָכוֹל

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

כְּשֵׁם שֶׁאֵין הָאָדָם רַשַּׁאי לִתְבֹּעַ מֵהַזּוּלָת לִפְרֹעַ חוֹבוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בִּיכֹלֶת הַלּוֹוֶה לְפָרְעוֹ, כָּךְ אָנוּ מְקֻבָּלִים שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹבֵעַ מֵהָאָדָם דָּבָר שֶׁאֵין בִּיכָלְתּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ. וִידוּעָה הִיא הַבְטָחַת חֲזַ''ל הַקְּדוֹשִׁים שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד אֶת הָאָדָם בְּקֹשִׁי אוֹ בְּנִסָּיוֹן אִם אֵינוֹ מְסֻגָּל לַעֲמֹד בּוֹ, וְאֵינוֹ מְצַוֶּה אֶת הָאָדָם דָּבָר שֶׁאֵין בִּיכָלְתּוֹ לְקַיְּמוֹ. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ: אימרת רבא בנדרים (כ''ז ע''א). ולמדה מהכתוב באונס (דברים כ''ב, כ''ו): ''ולנערה לא תעשה דבר''. ובעלי חסידות פירשו ''אנוס רחמנא פטריה'' שהקב''ה כביכול מקיים את המצוה במקום האנוס ופוטר אותו ומוציאו ידי חובת המצוה. ''אָנוּס רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ''. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָאָדָם נֶאֱנַס וְלֹא הָיָה בִּיכָלְתּוֹ לְהִמָּלֵט מִן הָאִסּוּר - אֵין הַקָּבָּ''ה תּוֹבְעוֹ עַל כָּךְ, הוֹאִיל וְהָיָה הַדָּבָר בְּאֹנֶס.

עָלֵינוּ לִזְכֹּר תָּמִיד כִּי אֵין הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא מְחַפֵּשׂ חָלִילָה לְהַפִּילֵנוּ אוֹ לְהַכְשִׁילֵנוּ. אַדְּרַבָּה: ישעיה ס''ג, ט'. וכפי שמקובלנו מה''נועם אלימלך'' זיע''א שפירש את הפסוק ''גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא (מן העונש והגיהנם, אבל מה שכן) רע – כי אתה עמדי (מה שכן רע לי הוא שיודע אני שאתה עמדי גם שם, וכשלי צר אז גם לך צר. ועל כך אני כואב)''. ודברי פי חכם חן. ''בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר'', שֶׁאַף הַקָּבָּ''ה כִּבְיָכוֹל נִמְצָא עִמָּנוּ בַּנְּפִילָה אוֹ בַּנִּסָּיוֹן. וּלְעוֹלָם אֵין הַקָּבָּ''ה שׁוֹלֵחַ לָאָדָם נִסָּיוֹן אֶלָּא אִם כֵּן שָׁלַח לוֹ גַּם אֶת הַכֵּלִים וְהַכֹּחוֹת לַעֲמֹד בּוֹ. וְכָךְ הָיָה רָגִיל רַבֵּנוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִיעָ''א לוֹמַר לְתַלְמִידָיו: ''אַל תֹּאמַר אֵינִי יָכוֹל, אֱמֹר אֵינִי רוֹצֶה!'' שֶׁיְּכֹלֶת וּמְסֻגָּלוּת לְקַיֵּם אֶת רְצוֹן ה' תָּמִיד יֵשׁ לְאָדָם, שֶׁאִלּוּלֵי כֵּן לֹא הָיִינוּ מְצֻוִּים עַל כָּךְ. אֶלָּא שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בִּרְצוֹנוֹ וּבִנְכוֹנוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם לַעֲמֹד וְלִמְסֹר נֶפֶשׁ לִכְבוֹד ה' וְלִכְבוֹד תּוֹרָתוֹ.

הַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים זַיְיצִ'יק זַצַ''ל, מִגְּדוֹלֵי בַּעֲלֵי הַמּוּסָר בַּדּוֹר הַקּוֹדֵם, לָמַד יְסוֹד זֶה מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ, אֵיךְ שֶׁבַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְמִילָתוֹ כְּשֶׁכָּל כֻּלּוֹ אָחוּז בִּכְאֵבִים וּבְיִסּוּרִים עַד שֶׁהָיָה נֶאֱלָץ לְהַחְלִיף בְּכָל שָׁעָה אֶת תַּחְבּוֹשׁוֹתָיו, וְעִם כָּל זֹאת רָצָה בְּכָל נַפְשׁוֹ לְקַיֵּם מִצְוַת הַכְנָסַת אוֹרְחִים. וְהַקָּבָּ''ה, בִּכְדֵי לְהָקֵל עָלָיו מֵהַטִּרְחָה, הוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתִיקָהּ שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּנֵי הָאָדָם מִבָּתֵּיהֶם וְלֹא יִצְטָרֵךְ אַבְרָהָם אָבִינוּ לְהַכְנִיסָם וּלְאָרְחָם.

אוּלָם כַּנִּרְאֶה שֶׁרְצוֹנוֹ הַטּוֹב שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ גָּבַר, וְצַדִּיק גּוֹזֵר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם, וְאָכֵן בְּאֹרַח פֶּלֶא שֶׁלֹּא בְּגֶדֶר הַטֶּבַע הִגִּיעוּ שְׁלֹשָׁה מַלְאָכִים בִּדְמוּת אֲנָשִׁים לְהִתְאָרֵחַ בְּבֵיתוֹ וּלְמַלֵּא אֶת בַּקָּשָׁתוֹ. הֲרֵי לְךָ אוֹת וּמוֹפֵת שֶׁכְּשֶׁיְּהוּדִי חָפֵץ בֶּאֱמֶת, וּמְבַקֵּשׁ מִקִּירוֹת לִבּוֹ שֶׁהַקָּבָּ''ה יְזַכֵּהוּ לְקַיֵּם מִצְוָה מְסֻיֶּמֶת אוֹ לְהִתְגַּבֵּר עַל מִכְשׁוֹל כָּל שֶׁהוּא, אֲזַי מִן הַשָּׁמַיִם מְסַיְּעִים וּמְזַמְּנִים לוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם יִצְטָרְכוּ בִּשְׁבִיל זֶה לְשַׁנּוֹת אֶת סִדְרֵי הַבְּרִיאָה - עֲדַיִן הַדָּבָר שָׁוֶה. וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ: ''אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הָרָצוֹן''.

הַגָּאוֹן רַבִּי יִצְחָק זִילְבֶּרְשְׁטֵיין שְׁלִיטָ''א לָמַד יְסוֹד זֶה מִמַּעֲשֶׂה אַחֵר כתובות (ס''ז ע''ב). בַּתַּלְמוּד, הַמְסַפֵּר עַל עָנִי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רָבָא וּבִקֵּשׁ שֶׁיְּפַרְנְסֵהוּ בְּתַרְנְגֹלֶת מְפֻטֶּמֶת וְיַיִן יָשָׁן. הִתְפַּלֵּא רָבָא עַל דְּרִישׁוֹתָיו הַמֻּגְזָמוֹת וְאָמַר לוֹ: ''אֵינְךָ מִתְחַשֵּׁב בִּשְׁאָר צִבּוּר הָעֲנִיִּים שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ כָּאֵלּוּ מַאֲכָלִים?'' אָמַר לוֹ הֶעָנִי: ''וְכִי מִשֶּׁלָּהֶם אֲנִי אוֹכֵל? מִשֶּׁל הַקָּבָּ''ה אֲנִי אוֹכֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ''עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ'' - לְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֶת שֶׁלּוֹ וּבִזְמַנּוֹ!''. עוֹדָם מְדַבְּרִים, וּלְפֶתַע נִכְנֶסֶת לְבֵית רָבָא אֲחוֹתוֹ לְאַחַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁלֹּא נִפְגַּשׁ עִמָּהּ, וּבְיָדֶיהָ מַגָּשׁ עִם תַּרְנְגֹלֶת מְפֻטֶּמֶת וְיַיִן יָשָׁן. עָשָׂה רָבָא חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ בַּדָּבָר וְהִגִּיעַ לַמַּסְקָנָה שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם שְׁלָחוּהָ כְּדֵי לְהוֹכִיחוֹ עַל מַעֲשֵׂהוּ. מִיָּד אָמַר לֶעָנִי ''נַעֲנֵיתִי לְךָ, קוּם וֶאֱכֹל!''.

נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָצָה אוֹתוֹ עָנִי בְּכָל מְאוֹדוֹ לְקַבֵּל תַּרְנְגֹלֶת מְפֻטֶּמֶת וְיַיִן יָשָׁן, וְהֶאֱמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁיְּמַלֵּא ה' אֶת מְבֻקָּשׁוֹ, לָכֵן זָכָה לְבַסּוֹף לְקַבֵּל וראינו פעם ביאור עמוק ונפלא בדבר מאחד מהרה''ק מרוז'ין זיע''א בספרו ''נר ישראל'' (פרשת שמות) שכתב שאם אדם ירצה דבר בכל מאודו אין מציאות שלא יקבלו, אלא שאם אין הדבר נצרך לו באמת ממילא גם רצונו אינו שלם ואמיתי, וממילא לא יקבלו. . וּמִמֶּנּוּ נִלְמַד אָנוּ לְמִלּוּי יִעוּדֵנוּ וְתַפְקִידֵנוּ.

תוכן העניינים

פרדס רמונים - חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה