אור ברסלב
פרדס רמונים - חלק א המצוות › רָמַז הַכָּתוּב - גְּבוּלוֹת

פרדס רמונים - חלק א

המצוות · רָמַז הַכָּתוּב - גְּבוּלוֹת

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

אֶחָד מֵעִקְּרֵי מִצְוָה זוֹ הוּא שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ שמות ל', ט''ו. ''הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט''. וּכְבָר עָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ הַמְפָרְשִׁים עַל מְדוֹכָה זוֹ לְבָאֵר מַדּוּעַ וְלָמָּה הֻזְהַרְנוּ שֶׁהֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה? וְכִי מַה יִּגָּרַע בְּכָךְ שֶׁיָּבוֹא אֵיזֶה גְבִיר אָמִיד וְיַעֲשִׁיר אֶת קֻפַּת הַמִּקְדָּשׁ בְּאֹפֶן מַשְׁמָעוּתִי?! וְאַף אָנוּ נָבִיא בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא אֶת שֶׁעָלָה בְּדַעְתֵּנוּ הַקְּצָרָה לוֹמַר:

שֶׁהִנֵּה כך הובא בשם רב בחגיגה (י''ב ע''א) שלמד ממה שכתוב בפסוק (איוב כ''ו, י''א): ''עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו''. ונרמז גם כן בשם שד''י שבא לומר ''שאמר לעולמו די''. לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ הָיָה הָעוֹלָם הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵב כִּשְׁתֵּי פְּקָעִיּוֹת, עַד שֶׁגָּעַר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֶעֱמִידוֹ. כָּךְ גַּם בגמרא שם. ונלמד מהפסוק (נחום א', ד'): ''גוער בים ויבשהו''. בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּבָּ''ה אֶת הַיָּם אוֹמְרִים חֲזַ''ל שֶׁהָיָה הַיָּם מַרְחִיב וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁגָּעַר בּוֹ הַקָּבָּ''ה וְיִבְּשׁוֹ בִּשְׂפָתוֹ.

וּמַשְׁמָעוּת הַדְּבָרִים הִיא שֶׁכְּלַל הַנִּבְרָאִים מִטִּבְעָם מְבַקְשִׁים תָּמִיד לִגְדֹּל וּלְהִתְרַחֵב. זוֹהִי שְׁאִיפַת כָּל שִׂיחַ שָׂדֶה וְכָל חַיַּת יַעַר וְכָל בֶּן אֱנוֹשׁ עֲלֵי אֲדָמוֹת כך ניתן לראות בחוש איך כל שיח קטן כבר מרגע הנחתו באדמה מיד הולך וגדל כפי יכולתו, עד ששורשי אילן מסוגלים פעמים לשבר ולהרים אף סלעים ובטון ברצונם הגדול להתרחב. וכך הם הדברים בכל אשר חי יקרא, מהיצור הקטן ביותר ועד לגדול שבנבראים - כולם מבקשים כל ימיהם ללכת ולהתרחב. ואף האדם מטבעו מבקש כל הזמן ללכת ולהתקדם, לפרוח ולהתרחב: זה בעסקיו וזה בלימודו, זה בביתו וזה בממונו, כל אחד בדבר החשוב לו. וזאת למודעי: כי אף החלק הדומם שבבריאה נוהג כן: שבמיכשורים מתקדמים ניתן לחזות איך כל חפץ הנראה דומם ורגוע טומן בתוכו קלחת של חלקיקים זעירים הנעים במהירות רבה לכל עבר במטרה לפרוץ ולגדול, אילולי גערתו של הקב''ה בעולמו שמגבילה ועוצרת את הנבראים לעמוד על גודלם ומקומם (מה שנקרא בלשון המדע ''כח המושך'' השומר על החומר המוצק שלא יתפשט לכל עבר, ועד היום לא יודעים הם מהו המקור לאותו כח. אך אנו כמובן יודעים ומבינים היטב...). וסיבת הדבר לכל זאת היא: בהיות שטבע הנברא להיות נמשך ונדמה בטבעו לבוראו, וכל הבריאה כולה הרי היא מעשה ידיו של הקב''ה, על כן בהיות שהקב''ה אין לו גבול ומדה, ומלא כל הארץ כבודו, על כן גם נבראיו טבעם לבקש להתרחב ולהתפשט תמיד ככל שביכלתם. והדברים נפלאים למתבונן בהם. . אַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גִּלָּה שֶׁרְצוֹנוֹ בַּבְּרִיאָה הוּא שֶׁלְּכָל דָּבָר יִהְיוּ גְּבוּלוֹת, וְשֶׁלֹּא נֶחֱצֶה וְנַעֲבֹר אֶת הַגְּבוּל הַקָּצוּב וְהָרָאוּי לָנוּ. לָכֵן עָצַר הַקָּבָּ''ה אֶת עוֹלָמוֹ מִלְּהִתְרַחֵב, בִּכְדֵי לְלַמְּדֵנוּ שֶׁגַּם גְּדִילָה וְהִתְפַּתְּחוּת יְתֵרָה הִיא בְּגֶדֶר פְּגָם וְקִלְקוּל, וְלֹא יֵצֵא מִמֶּנָּה דָּבָר טוֹב וּמְתֻקָּן. וּלְכָךְ רָמַז הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בְּצַוּוֹתוֹ אוֹתָנוּ: ''הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט'' ואחר כותבנו זאת מצאנו בס''ד ל''כלי יקר'' בפירושו על התורה (בראשית א', ו') שכתב גם כן בדרך דומה לזו, וברוך המכוון. .

הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת עַל אַנְשֵׁי דּוֹר הַפַּלָּגָה שֶׁבִּקְּשׁוּ לִבְנוֹת מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה בְּבוֹרֵא הָעוֹלָם. וְהַקָּבָּ''ה אָכֵן לָקַח אֶת הַדְּבָרִים בִּרְצִינוּת רַבָּה וְיָרַד יַחַד עִם בֵּית דִּינוֹ לְהָפֵר אֶת עֲצָתָם. וְהַדְּבָרִים תְּמוּהִים: וְכִי מַה יֵּשׁ לְהִתְיַחֵס לְדִמְיוֹנוֹת הַשָּׁוְא שֶׁל אוֹתָם לֵיצָנִים? וְכִי יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁיַּגִּיעוּ בְּמִגְדָּלָם מֵעַל לִרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לִמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ שֶׁל הַקָּבָּ''ה וְעוֹד יַעֲשׂוּ עִמּוֹ מִלְחָמָה?! אֶתְמְהָה!!

לידידנו הדגול הרב רפאל שמסיאב שליט''א. ראה שם בעמוד ק''ט. וּבְסֵפֶר ''נְתִיבוֹת חַיִּים'' הֵבִיא בֵּאוּר נִפְלָא: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ כָּךְ שֶׁלְּכָל דָּבָר יֵשׁ גְּבוּל: גְּבוּל בֵּין הָאוֹר לְחֹשֶׁךְ, גְּבוּל בֵּין הַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים לַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים, גְּבוּל בֵּין הַשָּׁמַיִם לָאָרֶץ וְכוּ' וְכוּ'. וְאֶת הַגְּבוּלוֹת הַלָּלוּ בִּקְּשׁוּ אַנְשֵׁי דּוֹר הַפַּלָּגָה לִפְרֹץ. הָעוֹלָם רָגִיל לוֹמַר כִּי ''הַשָּׁמַיִם הֵם הַגְּבוּל'', וְאוֹתוֹ הַדּוֹר בִּקְּשׁוּ לִפְרֹץ גַּם אֶת אוֹתוֹ מַחְסוֹם. אַל תַּגְבִּילוּ אוֹתָנוּ מַה מֻּתָּר וּמָה אָסוּר, מַה שֶּׁלִּי וּמַה שֶּׁלְּךָ, אֶלָּא הַכֹּל מֻתָּר וְהַכֹּל פָּרוּץ וְאֵין מִי שֶׁיֹּאמַר לִי מָה אֶעֱשֶׂה וּמָה אֶפְעַל. זוֹהִי הַמִּלְחָמָה שֶׁבִּקְּשׁוּ אַנְשֵׁי דּוֹר הַפַּלָּגָה לַעֲשׂוֹת עִם הַקָּבָּ''ה, וְאָכֵן תּוֹצָאוֹת הַרְסָנִיּוֹת יָכְלוּ לָצֵאת מִכָּךְ. וְלָכֵן יָרַד הַקָּבָּ''ה וּבִטֵּל אֶת עֲצָתָם, בְּכָךְ שֶׁבָּלַל אֶת שְׂפָתָם וְיָצַר חַיִץ בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, גְּבוּל נוֹסָף בֵּין הַבְּרִיּוֹת, מַה שֶּׁהִדֵּק אֶת גְּבוּלוֹת הַבְּרִיאָה וְהִבְטִיחַ אֶת הֶמְשֵׁךְ קִיּוּמוֹ.

וְאָכֵן בְּדוֹרוֹת אֵלּוּ בָּהֶם נִפְרָצִים לְצַעֲרֵנוּ גְּבוּלוֹת רַבִּים שֶׁהָיוּ קַיָּמִים בְּדוֹרוֹת קוֹדְמִים, רוֹאִים אָנוּ אֶת הַתּוֹצָאוֹת הַהַרְסָנִיּוֹת הַמַּגִּיעוֹת מִכָּךְ. רַק הַדָּבֵק בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וּבַחֲכָמֶיהָ הַמְלַמְּדִים לָאָדָם הֵיכָן לְהַצִּיב לְעַצְמוֹ וְלִבְנֵי בֵּיתוֹ גְּבוּלוֹת נְאוֹתִים - רַק הוּא הַמְאֻשָּׁר הַזּוֹכֶה בְּדוֹרֵנוּ לִרְווֹת נַחַת מֵחַיָּיו עֲלֵי אֲדָמוֹת. כָּל אֵלּוּ הַפּוֹרְצִים אֶת הַגְּדֵרוֹת שֶׁגָּדְרוּ חֲכָמִים בְּטַעֲנָה שֶׁל ''מַה יֵּשׁ בָּזֶה?!'' וְ''זֶה לֹא מַתְאִים לַדּוֹר שֶׁלָּנוּ'' וּשְׁאָר דִּבְרֵי הֶבֶל וָרִיק - רוֹאִים אָנוּ לְצַעֲרֵנוּ מַה יּוֹצֵא מֵהֶם וּמִבָּתֵּיהֶם וּמִיַּלְדֵיהֶם. כִּי כְּשֶׁאֵין גְּבוּלוֹת וּגְדֵרוֹת לָאָדָם אֲזַי הַנְּפִילָה הִיא בְּגֶדֶר מֻבְטַחַת.

אָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַצִּיב גְּבוּלוֹת לְעַצְמוֹ בְּחַיָּיו, בְּכָל עִנְיָן מֵעִנְיָנָיו, אֵין כָּל סָפֵק שֶׁאַחֲרִיתוֹ תְּהֵא עֲדֵי אוֹבֵד. הַכֹּל יוֹדְעִים מַה סּוֹפוֹ שֶׁל בָּלוֹן שֶׁמְּנַפְּחִים אוֹתוֹ יוֹתֵר מִדַּי: מִתְפּוֹצֵץ! וְכָךְ מַזְהִירֵנוּ הֶחָכָם בָּאָדָם: משלי כ''ה, ט''ז. וראה בפירוש הרלב''ג שם שפירש את המושג ''דבש'' על עניני החכמה, שאפילו חכמה יתירה היא לרועץ לאדם, כפי שמובא בחגיגה (י''ד ע''ב) על בן זומא עלה לעליונים והציץ היכן שלא היה צריך ונטרפה דעתו, ועליו דרשו חכמים את הפסוק הנ''ל ''דבש מצאת אכול דייך...''. וכך ידוע על חכמים ואנשי מדע רבים שמרוב חכמתם וגאונותם נעשו למשוגעים... ''דְבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ''. כָּל הַעֲדָפָה שֶׁהִיא, אֲפִלּוּ בְּדָבָר טוֹב וְחִיּוּבִי, הֲרֵי הִיא בְּגֶדֶר הֲרִיסָה וְחֻרְבָּן. כִּי דָּבָר גַּשְׁמִי הוּא דָּבָר מֻגְבָּל. וְכָל זְמַן שֶׁנִּמְצָאִים אָנוּ בְּעוֹלַם הַגֶּשֶׁם - הֲרֵי שֶׁחַיָּבִים אָנוּ לְהַגְבִּיל אֶת עַצְמֵנוּ בְּהֶתְאֵם לַכֵּלִים שֶׁנִּתְּנוּ בְּיָדֵינוּ וראה בספר ''אוצרות חיים'' מרבינו האריז''ל שכתב שכל כלי בעולם יש לו אור פנימי ואור חיצון המסייעים לכלי להעלותו ולתקנו. ובבחינת מסוגלות וכח אמנם עוצמתו של האור החיצון היא גדולה יותר מעוצמת האור הפנימי, אולם בפועל עוצמת האור הפנימי ותועלתו היא גדולה יותר. וביאר הטעם לכך בהיות שלאור הפנימי ישנם גבולות המגבילים אותו ומביאים אותו למיצוי המירבי שבו, מה שאין כן האור המקיף שהוא חסר גבולות ולעולם אינו מגיע למיצוי כחתיו. והמבין יבין. . הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתָר רוּחָנִי לְגַמְרֵי הוּא הַנֶּפֶשׁ, וְעָלָיו נֶאֱמַר קהלת ו', ז'. ומכל מקום בהיות שהנפש שורה בעולם הזה בתוך הגוף המוגבל לכן גם לה מחובתנו להציב גבולות כמה רוחניות ליתן לה ולא להלעיטה יתר על המדה. ורק בעולם הבא תוכל להתענג ולהתעלות ולהשיג מבלי גבול ומדה. ''הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא''. אֲבָל מִלְּבַד זֶה אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁלֹּא צָרִיךְ לְהַצִּיב לוֹ גְּבוּלוֹת.

וְכָךְ מְלַמְּדֵנוּ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע''ה: ''הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ''. אִם רוֹצֶה אַתָּה לִשְׁמֹר אֶת אַהֲבַת רֵעֲךָ - הַצֵּב לָהּ גְּבוּל וּמִדָּה. אַל תַּפְרִיז בְּהַרְעָפַת אַהֲבָתְךָ וּבְהַתְמָדָתְךָ בָּהּ, שֶׁאִם כֵּן סוֹף שֶׁתִּפָּסֵד אַהֲבָתְךָ וְתֹאבַד והגה''צ רבי יאשיהו פינטו שליט''א הביא בספרו ''לבב ימים'' פירוש נאה לפסוק ''שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה''': כיצד יזכה אדם לשלום אמיתי עם קרובו? כשינהג בבחינת ''לרחוק ולקרוב'' שישמור מרחק ויציב גבולות גם עם אוהביו ומקרוביו. וזהו אחד הטעמים הנפלאים למצות טהרת המשפחה בה נצטוינו לפרוש מן האשה בבחינת ''שבועיים רעייתי שבועיים אחותי'' כדי שלא יבואו להתרגל זה בזו ותיפסד אהבתם, כפי שרואים כיום רבות לצערנו בזוגות שלא זכו לשמר מצוה יקרה ונפלאה זו. . אִם בִּקַּשְׁתָּ לְיַסֵּר אֶת בִּנְךָ אוֹ אֶת תַּלְמִידְךָ - אַל תַּרְבֶּה בְּכָךְ יֶתֶר עַל הַמִּדָּה, פֶּן יִמְאַס וְיָקוּץ בְּתוֹכַחְתְּךָ וכפי שהזהירונו רבותינו בענין החינוך והתוכחה (סוטה מ''ז ע''א) שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת. וצא ולמד מה יצא מאותו תלמיד (יש''ו שר''י) שדחאו רבי יהושע בן פרחיה בשתי ידיו... . גַּם אִם בִּקַּשְׁתָּ לְהֵיטִיב וְלִסְעֹד עִם מִי שֶׁאֵין לוֹ - גַּם שָׁם זְכֹר לְהַצִּיב גְּבוּלוֹתֶיךָ, פֶּן תַּרְבֶּה בְּטוֹבָה אֵלָיו עַד שֶׁ דברים ל''ב, ט''ו. וכדרשת חז''ל (ברכות ל''ב ע''א) שאמר משה להקב''ה ''כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל''. ורבינו בחיי ז''ל הזהיר בכתביו: ''אל תהיה מתוק פן יבלעוך''. ''וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט'' ופן נוסף יש לדבר: שהמפריז לפזר מממונו לצדקה עלול להגיע בעצמו לעניות, ויצא שכרו בהפסדו. ולכן תיקנו חכמים (כתובות נ' ע''א) שהמבזבז לצדקה אל יבזבז יותר מחומש. (ואם תקשה: והרי אמרו רבותינו ''לעולם אין אדם מעני מן הצדקה''?! יש לומר שצדקה שכזו אינה בגדר צדקה אלא בגדר בזבזנות...). .

וּדְבָרִים אֵלּוּ הֵם יְסוֹד חָשׁוּב וְחִיּוּנִי לָאָדָם עַד לִמְאֹד כָּל יָמָיו עֲלֵי חֵלֶד, עַל כֵּן משלי ו', כ''א. קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ, לשון הרמב''ן ז''ל בחתימת אגרתו המפורסמת. לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ וְתִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

תוכן העניינים

פרדס רמונים - חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה