המצוות · לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הִזְהִירָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּלָאו מִן הַתּוֹרָה לְבַל יָבוֹאוּ לְקַלֵּל אֶת הַדַּיָּנִים הַיּוֹשְׁבִים בְּמוֹשַׁב בֵּית הַדִּין, כַּכָּתוּב: ''אֱלֹקִים לֹא תְקַלֵּל'' סנהדרין (ס''ו ע''א). וּפֵרְשׁוּ חֲכָמִים שֶׁזֶּהוּ הַדַּיָּן הַנִּקְרָא ''אֱלֹקִים''. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: שמות כ''ב, ז'. ''וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים'' שֶׁאֵלּוּ הַדַּיָּנִים. וְרֶמֶז לַדָּבָר הֵבִיא רַבֵּנוּ יַעֲקֹב בַּעַל הַטּוּרִים זַצַ''ל שֶׁהַמִּלָּה ''אֱלֹהִים'' עוֹלָה בַּגִּימַטְרִיָּה ''הוּא דַּיָּן''.
עִקַּר הָאִסּוּר הוּא שֶׁלֹּא יְקַלֵּל אָדָם אֶת הַדַּיָּנִים בְּשֵׁם ה' אוֹ בְּאֶחָד מִכִּנּוּיָיו. כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר ''אָרוּר דַּיָּן פְּלוֹנִי לַה''' אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּמִכָּל מָקוֹם אַף בְּלֹא הַזְכָּרַת הַשֵּׁם אוֹ כִּנּוּי הַדָּבָר אָסוּר וְחָמוּר מְאֹד, וְיֵשׁ לַדַּיָּנִים לְנַדּוֹת וּלְהַעֲנִישׁ אֶת הַמְזַלְזְלִים בִּכְבוֹד בֵּית הַדִּין כַּמְּבֹאָר ראה מסכת שבועות (ל''ה ע''א) ושלחן ערוך (חושן משפט סימן כ''ז). ועיין שם באילו אופנים רשאים בית הדין לענוש, ובאילו אופנים מוכרחים הם לענוש. ואכמ''ל. בַּגְּמָרָא וּבַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ.