המצוות · לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
כְּבָר נִתְבָּאֵר בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא מצוה מ''ז. לְעֵיל עִנְיַן אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין. וְכָאן צִוְּתָה הַתּוֹרָה אֶת בֵּית הַדִּין לָדוּן וּלְחַיֵּב אֶת הַמַּגִּיעַ לוֹ בְּמִיתַת סַיִף, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעַרְפוּ אֶת רֹאשׁ הַנִּדּוֹן בְּסַיִף כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ הַמְּלָכִים מַעֲנִישִׁים אֶת הָעוֹבְרִים עַל גְּזֵרוֹתֵיהֶם. וְזוֹ מֵהַקַּלּוֹת שֶׁבַּמִּיתוֹת, אַךְ קָשָׁה יוֹתֵר מִמִּיתַת הַחֶנֶק. ראה סנהדרין (ע''ו ע''ב) ורמב''ם (הלכות סנהדרין פרק ט''ו הלכה י''ב) עֹנֶשׁ שֶׁכָּזֶה נִתָּן לְאָדָם שֶׁרָצַח אֶת חֲבֵרוֹ בְּכָל דֶּרֶךְ שֶׁהִיא, וּלְתוֹשָׁבֵי עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁעָבְדָה עֲבוֹדָה זָרָה, וְלָהוֹרֵג אֶת עַבְדּוֹ. וּרְאֵה בָּרַמְבָּ''ם ז''ל הלכות סנהדרין (פרק י''ד). בְּהִלְכוֹתָיו מַה שֶּׁכָּתַב בָּזֶה.
כן כתב הרמב''ם ז''ל בהלכות סנהדרין (פרק י''ד סעיף י'). צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ הַדַּיָּנִים מְיֻשָּׁבִים וּמְתוּנִים בְּיוֹתֵר בְּיָשְׁבָם לָדוּן דִּינֵי נַפְשׁוֹת. וְעַל אַף שֶׁהַתּוֹרָה נָתְנָה רְשׁוּת לְבֵית הַדִּין לְבַצֵּעַ מִיתוֹת שֶׁכָּאֵלּוּ אולם אין רשות לבית דין להרוג יותר מאחד ליום. ואם היו שני נאשמים בעבירה אחת ובעונש אחד כגון נואף ונואפת וכיוב''ז נהרגים שניהם ביום אחד (רמב''ם שם). אֲפִלּוּ בְּכָל יוֹם, מִכָּל מָקוֹם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּפֹעַל הָיְתָה מִתְבַּצַעַת עֲנִישָׁה שֶׁכָּזוֹ רַק אַחַת לְכַמָּה שָׁנִים, עַד שֶׁבֵּית דִּין שֶׁהָיָה הוֹרֵג אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים הָיָה נִקְרָא ''בֵּית דִּין חַבְּלָנִי'' ראה מכות (ז' ע''א) שלתנא קמא אחת לשבע שנים נקראת חובלנית, ולדעת רבי אלעזר בן עזריה אחת לשבעים שנה, ורבי עקיבא ורבי טרפון אמרו שאילו הם היו מיושבי הסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם. . וְכָל זֶה מִשּׁוּם שֶׁחֵפֶץ הַתּוֹרָה הוּא שֶׁלֹּא יְמַהֲרוּ הַדַּיָּנִים לִגְזֹר דִּין מִיתָה עַל הָאָדָם, אֶלָּא יְחַפְּשׂוּ זְכוּת עַל הַנִּדּוֹן דִּינֵי נַפְשׁוֹת לְפָטְרוֹ מִן הַמִּיתָה וּלְהַצִּיל אֶת חַיָּיו.