המצוות · לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
צִוְּתָה אוֹתָנוּ תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁכָּל דָּבָר הַמְּעֹרָב בּוֹ חָמֵץ נִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ וְנִמָּנַע מִלְּאָכְלוֹ בְּמֶשֶׁךְ חַג הַפֶּסַח, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָנוּ שׁוּם קֶשֶׁר וְקִרְבָה לְחָמֵץ בִּימוֹת הַפֶּסַח.
וּלְחִזּוּק הַדְּבָרִים, ראה מאמר רבא בפסחים (ל' ע''א), ונחלקו הראשונים בטעם הדבר אם בגלל שזהו דבר שיש לו מתירין (כן כתב הרמב''ם בפרק ט''ו מהלכות מאכלות אסורות), או בגלל שאנשים רגילים בחמץ ועלולים להכשל בו בקל (כן כתב הרא''ש בשלהי מסכת עבודה זרה). וראה הפסק בשלחן ערוך (אורח חיים ריש סימן תמ''ז). הוֹרוּ לָנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהֶחָמֵץ בְּפֶסַח אָסוּר וְאוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא, וַאֲפִלּוּ אֶחָד בְּאֶלֶף אוֹסֵר אֶת כָּל הַתַּעֲרֹבֶת וְאֵינוֹ בָּטֵל.