אור ברסלב
פרדס רמונים - חלק א המצוות › דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

פרדס רמונים - חלק א

המצוות · דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

רָמַז הַכָּתוּב - מִשְׂחָק מָכוּר

דָּנוּ רַבּוֹתֵינוּ הַאִם יֵשׁ לְאָדָם לִדְרֹשׁ בָּרוֹפְאִים וּבָרְפוּאָה, אוֹ שֶׁמָּא יֵשׁ בְּכָךְ חִסָּרוֹן בֶּאֱמוּנָה בַּה' וְשִׁתּוּף עִם כֹּחַ אַחֵר חָלִילָה?

הִנֵּה בבא קמא (פ''ה ע''א) בשם רבי ישמעאל. בַּגְּמָרָא מְבָאֵר שֶׁלָּמְדוּ חֲכָמֵינוּ מֵהַפָּסוּק שמות כ''א, י''ט. ''וְרַפֹּא יְרַפֵּא'' שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת. דף מ''א ע''ב. ראה בפירושי התוספות והרא''ש שם שפירשו כן. וּבְמַסֶּכֶת נְדָרִים מוּכָח שֶׁאַף מִצְוָה לְרַפְּאוֹת. וְכֵן נִפְסַק בחלק יורה דעה סימן של''ו סעיף א'. עיין שם בלשונו. בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ.

אוּלָם ראה בפירושו על התורה (פרשת בחוקתי) על הפסוק (ויקרא כ''ו, י''א): ''ונתתי משכני בתוככם''. הָרַמְבָּ''ן זַ''ל הֶעֱלָה כִּי אָמְנָם נִתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת, אוּלָם לַחוֹלֶה לֹא נִתְּנָה שׁוּם רְשׁוּת לְהִתְרַפְּאוֹת. אֶלָּא עָלָיו לִבְטֹחַ בַּה' שֶׁיְּרַפְּאֶנּוּ וְלֹא בְּאַף אֶחָד אַחֵר זוּלָתוֹ. וְרַק אִם הוֹצִיא הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ מִכַּת עוֹבְדֵי ה' וּבָא לְבַקֵּשׁ רְפוּאָה - אֲזַי מִצְוָה עַל הָרוֹפֵא לְרַפְּאוֹתוֹ וכלשונו הטהורה שם: ''ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'?!''. וכן הובא בכמה מקומות מהרה''ק רבי נחמן מברסלב זיע''א (ראה שיחות הר''ן אות נ') שציוה להתרחק לגמרי מן הרופאים ומן הרפואות שהיזקם רב מתועלתם, ושאין להשתמש בהם כלל אלא לבטוח בה' בכל לבו. ורבינו בחיי ז''ל (על התורה פרשת שופטים) הלך בדרך האמצע: שרשות הרופא לרפאות היא רק במכה ובחולי שמבחוץ, כגון בידו או ברגלו וכיוב''ז, אבל חולי פנימי שבתוך גופו של האדם נשאר ביד ה' לרפאותו בלבד. וכן כתב האבן עזרא ז''ל בפירושו על התורה (שמות כ''א, י''ט). עיין שם בדבריו. , אֲבָל לוּלֵי זֶה אֵין הֶתֵּר לְאָדָם לִסְמֹךְ עַל אֲחֵרִים בִּרְפוּאַת גּוּפוֹ.

וּלְמַעֲשֶׂה רְאֵה בחבורו ''ברכי יוסף'' על השלחן ערוך (ריש סימן של''ו). לְמָרָן הַחִידָ''א זַצַ''ל שֶׁהִכְרִיעַ שֶׁבְּיָמֵינוּ וַדַּאי שֶׁחוֹבָה קְדוֹשָׁה עָלֵינוּ לִדְרֹשׁ בָּרוֹפְאִים וּבָרְפוּאוֹת, וְהַמּוֹשֵׁךְ יָדוֹ מֵהַדָּבָר יֵשׁ בְּכָךְ חֲשַׁשׁ יֻהֲרָא וְנֶחְשַׁב כְּמִי שֶׁסּוֹמֵךְ עַל הַנֵּס שֶׁגּוֹרֵם שֶׁיַּזְכִּירוּ אֶת עֲווֹנוֹתָיו וִינַקּוּ לוֹ מִזְּכֻיּוֹתָיו. וְלָכֵן לְמַעֲשֶׂה יֵשׁ לָאָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל בִּרְפוּאָתוֹ, רַק שֶׁיַּתְמִיד לִזְכֹּר כִּי הָרוֹפֵא אֵינוֹ אֶלָּא ונרמז הדבר יפה בפסוק (תהלים ק''ז, כ'): ''ישלח דברו וירפאם'' שהקב''ה שולח את הרפואה לאדם על ידי שליח, הוא הרופא. שְׁלִיחַ הַבּוֹרֵא בִּלְבַד ובספר ''רמת רחל'' (סימן א') כתב לדקדק שהרופא אינו חלילה שותפו של הבורא, אלא שלוחו בלבד. וממילא אין לתלות בו שום בטחון כלל. ועוד עיין בזוהר הקדוש (סוף פרשת האזינו) ובחובות הלבבות (שער הבטחון פרק ג') ובשו''ת ''תשובות והנהגות'' (חלק ג' סימן תפ''א) ובספר ''דילמות רפואיות ופתרונן ההלכתי'' (פרק ז') מה שכתבו בענין זה. ואכמ''ל. , וְיָשִׂים כָּל בִּטְחוֹנוֹ בַּה' יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ וראיתי בספר הקדוש ''אגרא דכלה'' (פרשת וירא) שהביא בשם הזוהר הקדוש פירוש נפלא למה שכתוב בתהלים (ו', ג'): ''רפאני ה''' שישנה רפואה הבאה לאדם על ידי המלאך הממונה על הרפואה, הוא רפאל המלאך, אלא שאין רפואתו בטוחה שתועיל לתמיד כי זוהי עבודתו ואינו חפץ להיות מובטל. אולם ישנה רפואה על ידי ה' יתברך בעצמו כמו שכתוב ''כי אני ה' רופאך'', וזוהי רפואה מובטחת לעולמי עולמים, שמה הוא אינו בטל אף מעשיו אינם בטלים. עכת''ד. וראה עוד ב''ספר החן'' (ברכת חן אות ט''ו) שכתב שעיקר הרפואה אינה בסם עצמו אלא באמונת האדם שיתרפא ממנה. והביא בשם הרא''ש בתשובה שכתב שאפילו אם יאכל אדם דבר המזיק ויאמין שיועיל לרפאותו - יוכל להתרפא בו. ועוד עיין מה שכתב הג''ר אליהו דסלר זצ''ל בספרו ''מכתב מאליהו'' (חלק ג' מאמר ''ורפא ירפא'') בעומק הענין על פי תורת המוסר, ואכמ''ל. .

תוכן העניינים

פרדס רמונים - חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה