המצוות · דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ
בְּעִקְבוֹת הַדִּין שֶׁהֻזְכַּר לְעֵיל, שֶׁמַּצַּת הַמִּצְוָה חַיֶּבֶת לִהְיוֹת קִנְיָנוֹ שֶׁל הָאָדָם, עָמְדוּ הַפּוֹסְקִים לָדוּן בָּאָדָם הַמִּתְאָרֵחַ בְּלֵיל הַסֵּדֶר בְּבֵית חֲבֵרוֹ אוֹ קְרוֹבוֹ, וְאוֹכֵל מִמַּצָּתוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, הַאִם יוֹצֵא הוּא בְּכָךְ יְדֵי חוֹבַת הַמִּצְוָה שֶׁל אֲכִילַת הַמַּצָּה בְּלֵיל הַפֶּסַח בִּהְיוֹת הַמַּצָּה רְכוּשׁ שֶׁל אָדָם אַחֵר?
הַגה''ק בַּעַל הַ''שְּׂפַת אֱמֶת'' מִגּוּר זִיעָ''א על מסכת סוכה (דף ל''ה) ד''ה ''בגמרא''. שם הוכיח כן על פי דעת הרא''ש בנדרים שהמתארח אצל חביבו אינו קונה האוכל שאוכל. וראה עוד בשו''ת תשובות והנהגות (ח''ב סימן ר''מ) שהביא בשם הגרי''ז מבריסק זצ''ל וה''שבט סופר'' זצ''ל כעין זה. ועוד עיין בשו''ת שלמת חיים להגרי''ח זוננפלד זצוק''ל (סימן רח''צ) ובספר נטעי גבריאל (הלכות פסח סימן צ' סעיף כ''ב) מה שכתב בזה. בְּחִדּוּשָׁיו כָּתַב בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: ''צְרִיכִים לְהִזָּהֵר בַּמַּצָּה שֶׁל מִצְוָה שֶׁתִּהְיֶה הַמַּצָּה שֶׁלּוֹ בְּדַוְקָא, וְלָאוֹרֵחַ הַמֵּסֵב עַל שֻׁלְחַן בַּעַל הַבַּיִת יֵשׁ לִיתֵן אֶת הַמַּצָּה בְּמַתָּנָה, וְלֹא דַּי בָּזֶה שֶׁהִרְשָׁהוּ לֶאֱכֹל. שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת שֶׁלּוֹ מַמָּשׁ שֶׁיּוּכַל אַף לְמָכְרוֹ וּלְהַקְדִּישׁוֹ, וְהָעוֹלָם אֵינָם נִזְהָרִים בָּזֶה''.
אוּלָם לְמַעֲשֶׂה כָּתְבוּ כן כתב בספר ''אמרי בינה'' על הלכות פסח (סימן כ''ד) שכל מה שבא לפיו של האורח נקנה לו ממילא. ובספר יד המלך (בהלכות חמץ ומצה פרק ו' הלכה ז'). ועוד עיין בשו''ת ציץ אליעזר (חלק י''ב דף צ''ט ע''א) ובספר חזון עובדיה (פסח עמוד פ''ט בהערות). הָאַחֲרוֹנִים לְהָקֵל בַּדָּבָר, שֶׁיֵּשׁ לִתְלוֹת שֶׁוַּדַּאי דַּעַת בַּעַל הַבַּיִת לְהַקְנוֹת לְאוֹרְחָיו אֶת הַמַּצּוֹת עַל הַצַּד הַטּוֹב בְּיוֹתֵר עַל פִּי הַהֲלָכָה, וּמִמֵּילָא בְּדַעְתּוֹ לְהַקְנוֹת לָהֶם אוֹתָן בְּקִנְיָן גָּמוּר עַל מְנָת שֶׁיֵּצְאוּ בָּהֶן יְדֵי חוֹבַת הַמִּצְוָה.