אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית

פרק ב · הלכה ב

הלכה א

מתני' חמץ של נכרי וכו' מותר בהנאה. בגמרא פריך הא באכילה אסור בתמי' ומשני דמתני' במקום שלא נהגו לאכול פת נכרים איירי אבל במקום שנהגו לאכול אין כאן משום חמץ שעבר עליו הפסח ומותר נמי באכילה והתם קאמר דבדין הוא למיתני דאפי' באכילה נמי שרי ואיידי דתני דישראל אסור בהנאה תני נמי דעכו"ם מותר בהנאה:

שנאמר לא יראה לך. ארישא קאי חמץ של עכו"ם מותר משום שנא' לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:

עכו"ם שהלוה את ישראל. מעות על חמצו קודם הפסח. ומיירי כשא"ל הישראל אם לא הבאתי לך המעות עד יום פלוני קנה לך מעכשיו והרהינו אצלו בביתו של עכו"ם והיה שם החמץ כל ימי הפסח הלכך לאחר הפסח מותר בהנאה דמכיון דמטא זימניה דקבע לו קודם הפסח ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דחמץ דנכרי הוא ולאו מחוסר גוביינא הוא שהרי הרהינו אצלו וברשותיה דעכו"ם קאי:

ישראל שהלוה את העכו"ם וכו'. והרהינו אצלו וא"ל הנכרי מעכשיו א"כ אגלאי מילתא למפרע דשל ישראל הוה:

הרי היא כמבוער. וצריך לבטלו אם עדיין לא נכנסה שעה ו' דשמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו:

כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. וכמה היא חפישת הכלב ג' טפחים הלכך צריך שיהא עפר עליו לא פחות מג' טפחים וכן הלכה דרשב"ג לא בא לחלוק על הת"ק אלא ביאר דין המפולת:

גמ' הא באכילה אסור. בתמיה וכו' כדפרישית במתני':

בתוך הפסח מהו. שיהא מותר בהנאה לחמצו של עכו"הם:

והתני לא ישכיר וכו'. אלמא דאסור בהנאה:

פתר לה. ר' ירמיה בבא הישראל עם העכו"ם בימי המועד וחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה:

והתני לא ישכיר ישראל את ביתו וכו'. וכי אית לך מימר בדר הישראל עמו בפסח מיירי בתמיה:

גגו של עכו"ם וכו'. מילתא באנפי נפשה היא:

כופה עליה כלי. ולא יגע בו אפי' בקנה דמוקצה היא:

הטח ביתו חמץ. בדבר שיש בו חמץ צריך לקלוף הטיחה ולבער ופריך והתני אמר רשב"א בצק שעשאו כופת ממנו כמו כופת של תמרים בטלו ומשני דרב פתר לה או חלוקין חבריו על רשב"א וס"ל דלא מיבטל בטל או שאני התם דאהן כופת של בצק מאיס היא ומסתמא בטולי בטיל:

ישראל ועכו"ם וכו'. תוספתא היא בפ"ב:

עד שלא יכנס לתוכו. השוכר חל י"ד:

אימתי. צריך השוכר לבער אם נכנס לתוכו בזמן שכבר מסר לו המפתח דזהו קניית רשות אבל אם עדיין לא מסר לו המפתח כדי לקנות אפי' נתן לו רשות ליכנס לתוכו א"צ לבער שהרי עדיין לא קנה:

מסר לו את המפתח מהו. כלומר אם מסר לו את המפתח בלבד ולא אמר לו קני בזה מהו שיהא כשלו וצריך הוא לבער או דילמא מכיון דלא א"ל קני אכתי לא סמכא דעתיה דדילמא הדר ביה המשכיר וקאמר ר' זבדיה דדבר זה במחלוקת ר"ש וחכמים תלייא:

דתנינן תמן. בפ"ח דטהרות:

הבית טהור. ולא חיישינן דלמא נגע עם הארץ בטהרות דלא סמכא דעתיה שלא מסר לי אלא שמירת המפתח ולא יהיב ליה רשותא למיכנס לביתיה ותני עלה בתוספתא שם ר"ש מטמא דבמסירת המפתח רשותא קא יהיב ליה והוא הדין הכא לענין ביעור כן:

עכו"ם שבא אצל ישראל וכו'. תוספתא פ"ב:

א"צ לבער. כלומר שאינו זקוק לו לחמץ שביד העכו"ם:

הפקיד אצלו צריך לבער. כגון דקביל עליה הישראל אחריו' דהוי כשלו כדפרישית בפ"ק ואם ייחד לו בית להעכו"ם להניח חמצו אז מסתמא לא קביל עליה אחריות לפיכך א"צ לבער:

לא ביער. במקום שצריך לבער אם עבר ולא ביער מהו שיהא חמץ זה מוחר לאחר הפסח:

ר' יוסה אמר אסור. דהוי כחמץ שלו שעבר עליו הפסח:

אמר ר' יוסה וכו'. כלומר דר' יוסה הוא דמהדר לר' יונה מאי דעתיך דאמרית מותר אם מפני שהוא חמצו של עכו"ם הרי הישראל הוא שעבר עליו שלא ביערו דהא אתה מודה לו דמיהת צריך הוא לבער ומכיון שהוא עובר עליו ה"ז כשלו הלכך אסור הוא:

מאן תנא לא יראה לך. דעובר בלאו על חמץ שעבר עליו הפסח כדקתני במתני' ר' יהודה הוא דס"ל הכי:

דתני וכו'. בתוספתא פ"ק:

איסורו מהו. לר"ש ופליגי בה ר' ירמיה עם ר' יונה ור' יוסה:

לא יאכל חמץ היום. כתיב ומה אנן קיימין לה מקרא הזה:

כבר כתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות:

תנהו. ענין לאחר המועד לחמץ שעבר עליו המועד:

פתר לה כר' יוסי הגלילי דתני' וכי'. ללמד לפסח מצרים שאין חמוצו נוהג אלא יום א' בלבד:

לא יראה לך. פליגי בה תנאי בדרשא דהאי קרא דאית תניי תני דלך ממעט של הקדש דדריש אבל את רואה של גבוה ואית תניי תני דאפי' של גבוה בבל יראה היא ולך ממעט של עכו"ם:

מ"ד לך וכו'. וקאמר הש"ס דלא פליגי דהאי מ"ד דבשל הקדש אינו עובר עליו בשהקדישו קודם לזמן ביעורו מיירי דכבר חל עליו הקדש ואינו מוזהר עליו לבערו והאי מ"ד דס"ל דאפי' בשל הקדש היא עובר עליו בבל יראה מיירי בשהקדישו לאחר זמן ביעורו דמכיון דחל זמן ביעור ע"ז תו לא אתי הקדישו להוציא ממנו הלאו דבל יראה וצריך הוא לבערו:

אמר ר' בון וכו'. כלומר דלא היא דלא צריך לדחוקי ולאוקמי הני ברייתות שההקדש לא היה בזמן אחד אלא דתיפתר להאי ברייתא דקתני אפילו בשל גבוה הוא עובר דכר"ש אתיא ובקדשים שהוא חייב באחריותן כגון דאמר הרי עלי החמץ הקדש לבדק הבית וחייב באחריותו ולר"ש הרי היא כשלו כדקאמר בפ' מרובה ובכמה מקומות ולפיכך הוא עובר עליו:

לא יראה לך וכו'. תניא אידך דפליגי נמי בחמץ שהפקירו והוציאו לפלטיא וקס"ד לאוקמי מילתייהו בשההפקר היה בזמנים מחולקים וכהאי דאוקי לעיל גבי הקדש:

אמר ר' בון בר חייה תיפתר בקדשים וכו'. כלומר דדחי לה הש"ס מהא דקאמר ר' בון לעיל דלא מוקמינן בכה"ג גבי הקדש אלא דטפי ניחא לן לאוקמי דתנאי פליגי ביה וא"כ ה"ה הכא בשל הפקר שפיר טפי לאוקמא כתנאי דלמר אינו עובר כשמפקירו ומוציאו לפלטיא ולמר לא מהני מידי אלא שצריך הוא לבערו מן העולם:

הבקיר חמצו בי"ג. לאו דוקא בשלשה עשר אלא קודם שהגיע זמן איסורו ובי"ג דנקט משום דבי"ד לא פסיקא ליה כולי יומא דהרי אחר חצות כבר אין החמץ ברשותו להכי נקיט בי"ג:

לאחר הפסח מהו. אם מותר הוא דהרי הפקר היא ולא עבר עליו בבל יראה או לא ופליגי בה ר' יוחנן ור"ל כדמפרש לקמן לטעמייהו:

מתיב ר' יוחנן לר"ל. וכי אין אתה מודה לי שאם הפקיר מו' שעות ולמעלן שאסור הוא לאחר הפסח דאין הפקירו הפקר ואע"ג דאכתי למ"ד לעיל בפ"ק בהל' ד' דמשש שעות ולמעלה ליכא אלא איסור מדבריהן ומדאורייתא חזי ליה עד שתחשך אפ"ה אין הפקירו הפקר מדרבנן וכיון שכן לא פליג רבנן וכל שהפקירו קודם הפסח לא כלום היא להוציא מאיסור חמץ שעבר עליו הפסח. ומיהו עיקר טעמא דר' יוחנן לא מסיק ליה עד לקמן דאהא דקאמר הכא אתקיף ליה ר"ל כדלקמיה:

אמר ליה. ר"ל ומה את מדמה למשש שעות ולמעלה שאני תמן דאיסורו גרם לו דאין ההפקר כלום דהא מיהת לכ"ע מדבריהן אסור הוא אבל הכא שהפקירו בי"ג מה אית לך למימר:

נהיר את. אם אתה זוכר שהיינו רגילין לפרש לפלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל בהא ואמרנו דאתיא דר' יוחנן כר' יוסי ודרשב"ל כר"מ ופלוגתא דר"מ ור' יוסי בברייתא הובאה לעיל בפ"ו דפיאה בהלכה א' וכן בנדרים סוף פרק אין בין המודר דתני ר"מ אומר כיון שאדם מפקיר יצא דבר מרשותו ואינו יכול לחזור בו ואף על גב דאכתי לא אתי ליד הזוכה ופטור הוא מן המעשר וכן כל דין הפקר בו ור' יוסי אומר אין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכיה דסבירא ליה לר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דלא אתי לרשות המקבל לא הוי מתנה אף הפקר עד דלא אתי ליד הזוכה לאו כלום הוא ויכולין הבעלים לחזור בהן והשתא היינו נמי פלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן כר' יוסי סבירא ליה דלא הוי הפקר עד דאתי ליד הזוכה והלכך כשעבר עליו הפסח אסור הוא ור"ל כרבי מאיר דמכיון שהפקיר יצא החמץ מרשותו ואינו אסור משום חמץ שעבר עליו הפסח:

אינה כן. כלומר כך היינו רגילין מעיקרא לפרש לפלוגתייהו דר' יוחנן דבפלוגתא דהני תנאי תליא אבל אין הדבר כן אלא דהכא היינו טעמייהו דר' יוחנן חשש להערמה שמא יערים הוא בכך להפקירו קודם הפסח ולחזור ולזכות בו אחר הפסח והלכך גזרו רבנן לאסרו אחר הפסח ור"ל לא חייש להערמה:

מה נפק מביניהון. בין הני טעמי אליבא דר' יוחנן וכלומר דאע"ג דאיכא בינייהו לבעלמא דהשתא איכא למימר דכ"ע כרבי מאיר סבירא ליה מיהו הכא בחמץ איכא עוד מילתא אחריתא בינייהו אם נפלה עליו מפולת על החמץ קודם הפסח והוא הפקירו דלמאן דאמר דמשום חשש הערמה אוסר ר' יוחנן א"כ הכא לית כאן הערמה שהרי מאיליה נפלה המפולת עליו והוא מותר לאחר הפסח כשימצא אותו אחר שיפקח את הגל ולמ"ד דטעמיה דר' יוחנן משום זכייה וכדבעי למימר מעיקרא דס"ל כר' יוסי דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות הזוכה א"כ הכא נמי לית כאן זכייה דמי זכה בו אחר שנפלה עליו המפולת והוא אסור לכשימצאנו אחר הפסח:

הכל מודין בגר שמת וכו'. כלומר בהפקר דכה"ג שמת הגר ואין לו יורשין דנכסיו הפקר הן וכדאמרינן בעלמא שמבזבזין ישראל נכסיו ואם הניח הגר חמץ קודם הפסח הכל מודים בזה שלאחר הפסח מותר הוא למי שזוכה בו עכשיו ובין למ"ד משום הערמה ובין למ"ד משום זכיה מותר הוא דלא שייך כאן לא הא ולא הא שהרי הפקר זה מאיליו הוא בא:

תמן תנינן. בגיטין פ' השולח הלכה ד' וגרסינן להאי סוגיא דלקמן שם:

עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים. על חובו אפותיקי כלומר פה תהא קאי ומזה תגבה חובך וכגון שעשאו אפותיקי מפורש שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה וכדפרישית שם דאי באפותיקי סתם לא שייך זה דקאמר רשב"ג המשחרר כותב שטר ומה ליה למיכתב השתא הא כתוב וקאי דהא כולהו ניכסי מישתעבדי ליה:

ושיחררו. לקמן מפרש מי הוא המשחרר:

מי משחרר. ובמאי פליגי ת"ק ורשב"ג וה"פ לשיטתא דהאי תלמודא כדפרישית התם דרב דקאמר בין רבו ראשון ובין רבו האחרון משום דס"ל כמ"ד ב"ח למפרע הוא גובה כלומר אם בא לידי גוביינא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהלוהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו ולפיכך מן הדין הוא כאן דשיחרור של שניהם לאו שיחרור הוא שהלוה אינו יכול לשחררו דשמא לא יהיה לו מעות לסלק להמלוה לזמן הפרעון ומשאר נכסים אינו יכול לסלקו דהא באפותיקי מפורש מיירי כדפרישית ונמצא שמשעת הגבייה קם העבד למפרע ברשות המלוה ושיחרור דהלוה לאו כלום הוא וכן המלוה אינו יכול לשחררו דשמא לא יבא לידי גוביינא מהעבד שאם רוצה יסלקו במעות ולפ"ז מתניתין הכי מיתפרשא משורת הדין אין העבד חייב כלום היינו במצות הנוהגות בבני חורין שהרי מי ששחררו לאו כלום הוא אלא מפני תיקון העולם הוא שחייב הואיל ויצא עליו שם בן חורין וא"כ אם הראשון שחררו ואח"כ בא לידי גוביינא כופין את רבו השני והוא המלוה ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר אין העבד כותב דאיהו מאי קא עביד ליה אלא המשחרר כותב ואם השני שחררו ולא בא לידי גוביינא לפי שסלקו הלוה במעות כופין רבו הראשון ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג קסבר המשחרר כותב ופלוגתייהו בהיזק שאינו ניכר אי שמיה היזק או לא שהרי שחרור של שניהם מן הדין לאו שחרור הוא אלא מתקנתא דרבנן והיזק שאינו ניכר מיקרי:

אמר ר' יוחנן וכו'. ר' יוחנן פליג משום דס"ל כמ"ד ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה והלכך לאו ברשותו של המלוה כלל הוא עד שעת הגבייה והשחרור שלו אפי' מדרבנן בעלמא לאו כלום הוא ואין לך קרוי משחרר אלא רבו הראשון בלבד. ולר' יוחנן מתני' הכי מיתפרשא משורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו השני לפי ששחרורו של רבו הראשון מפקיעו מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם שלא יפגיענו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כדמפרש לקמן כופין את רבו השני לעשות אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר המשחרר כותב מפני שהזיק שיעבודו של חבירו ובהא קמיפלגי דת"ק סבר המזיק שיעבודו של חבירו פטור ורשב"ג ס"ל חייב:

מתניתא. ברייתא חדא דתנינן ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו לאחר הפסח אינו עובר עליו:

אין תימר ברשות ישראל הוא. כלומר לרב דאת אמר למפרע הוא גובה אם כן החמץ בפסח ברשות ישראל הוה ויהא אסור ומה עבד להרב:

קל הוא בשחרור. כלומר לא כדס"ד דרב בעלמא נמי ס"ל למפרע הוא גובה אלא שאני בשחרור שהקלו בו הואיל ויצא עליו שם שחרור מרבו שני והלכך מתני' מיתוקמא נמי בששחררו רבו שני וכדאמרן ולעולם אימא לך בעלמא אפי' רב ס"ל דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה:

כהדא דתני וכו'. אלמא דיש חילוק בין מכר לשיחרור ומטעמא הואיל ויצא עליו שם שחרור וה"ה ה"נ לענין שיחרור של רבו שני:

חיילי' דר' יוחנן. ראייתו של ר' יוחנן דבשחרור של רבו הראשון בלחוד הוא דמיתוקמא מתני' מהא דקאמר רשב"ג אינו כותב אלא משחרר ולא קאמר המשחרר דהוה משמע מי ששחררו וכדמפרש רב אלא ש"מ דעל רבו הראשון קאי דלדידי' משחרר קרינן לי' דברשותו הוא וכר' יוחנן:

אילו המשעבד וכו'. לר' יוחנן פריך ומסיק לה למילתיה לפרושי המתני' אליביה וכדאמרן:

אילו וכו'. ששיעבד לו באפותיקי מפורש והלך ומכרו שמא אין הב"ח בא וטורף מן הלוקח והשתא ה"נ מאי איכפת ליה לרבו השני בשיחרורו של הראשון וילך וישתעבד בעבדו שהרי הוא אפותיקי שלו:

פתח לנו ר' יוחנן. בטעמא בפתח מאיר כאורה למרחוק דהיינו טעמיה שלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד דמכיון דחל עליו שחרור תו לא פקע מיניה ובגיטין הגי' פתח לנו ר' יוחנן פתח ר' מאיר בדה:

מעתה לא יכתוב לו. העבד שטר על דמיו שהרי שיחרורו של הראשין הפקיעו מידי שיעבוד ומשני ר' אילא מוטב לו שיאמר לו זה תן לי וכו' ואל יאמר לו כשיפגענו בשוק עבדי אתה וכדפרישית לעיל:

אתיא דרשב"ג. דאמר המשחרר כותב כר"מ דקונס הוא בדברים וכן נמי טעמו דרשב"ג משום קנס הוא שקנסו למשחרר:

שטר שיש בו רבית. מפורש בו:

רשב"ג וכו'. מהדר למתני' דידן וכדפרישית במתני':

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה