אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית

פרק ב · הלכה א

פרק ב

מתני' כל שעה שמותר לאכול מאכיל. לגופיה לא איצטריך דפשיטא הוא אלא לדיוקא דתידוק מיניה הא כל שעה שאינו מותר לאכול אינו מאכיל. ובבבלי מדייק מדלא קתני כל שעה שאוכל מאכיל וכר"מ דס"ל אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ומדקתני כל שעה שמותר לאכול מאכיל ש"מ דבתרי גברי מיירי ומוקמינן למתניתין כר"ג דס"ל חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל חמש וה"ק כל שמה שמותר לכהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו אבל אין הלכה כר"ג כדפרישית בפ"ק:

מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. בבבלי עביד צריכותא דאי תני בהמה ה"א דיקא בהמה אי דמשיירא חזי לי' ומבערו אבל חיה דאורחה להצניע אימא לא ואי תני חיה ה"א דחיה אין משום דאי משיירא מיהת מצנע לה ולא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא אבל בהמה זמנין דמשיירא ולאו אדעתיה לבער ועבר עליה צריכא ואיידי דתני בהמה וחיה תני נמי עופות:

ומכרו לעכו"ם. לאפוקי מדב"ש דס"ל לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ שיכלה קודם הפסח קמ"ל:

ומותר בהנאתו. התם פריך פשיטא ומשני לא צריכא שחרכו קודם זמנו ונפסל מלאכול לכלב וקמ"ל דבכה"ג מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו:

עבר זמנו אסור בהנאתו. הא קמ"ל דאפילו בשעות דרבנן והיינו מתחילת שעה ששית אסור בהנאה:

ולא יסיק בו תנור וכיריים. הך בבא אליבא דרבי יהודה איצטריך דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה קמ"ל דכי מטא זמן איסוריה אפילו בדרך ביעורו אסור בהנאה:

אלא שריפה. דיליף מנותר דאסור בהנאה וענוש כרת ומצותו בשריפה דוקא אף חמץ כן וחכמים לא ילפי מנותר דחלבו של שור הנסקל יוכיח דאסור אפילו בהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה אלא אף מפררו וזורה לרוח או מטיל לים בעינא ודוקא בנהמא אבל אם היה חמץ קשה כגון חטים מפרר ומטיל לים והלכה כחכמים:

גמ' מאן תנא כל שעה וכו' ר' מאיר. דלדידיה אוכל ומאכיל כל שעה חמשית דאלו לרבי יהודה הרי שעה חמשית אע"פ שהוא אסור לאכול מאכיל הוא לבהמה:

התיב רבי בא. והיכי אמרת דלר"מ כל שהוא אוכל מאכיל הוא ומשמע שאם הוא אסור לאכול אסור נמי להאכיל לבהמה והתנינן לקמן בפ"ג שאור והוא חמץ שלא החמיץ כל צרכו ישרף לפי שאסור הוא באכילה ואם אכלו פטור מכרת ואמר רב הונא עלה בשם רבי דמותר להאכילו לכלבי' הרי שהוא איני אוכל ואפ"ה מאכיל הוא:

מה אתינן מיתני כל חמץ. בתמיה וכי כל חמץ שהוא אוכל מאכיל קתני דקשיא לך משאור ומהאי דרב הונא וכי לא שעות תנינן ועל שעות הוא דאמרי' מאן תנא ר"מ:

זאת אומרת שמותר להאכילו לבהמת הבקר. אהא דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו קאי משום דקשיא לי' פשיטא ומאי קא משמע לן הלכך מפרש דלדיוקא קתני דדוקא בהנאתו הוא דאסור כגון להאכילו לבהמתו אבל מותר הוא להאכילו להחמץ לבהמת הפקר דאין זה להנאתו:

התיב רבי ירמיה והתנינן מפרר. כלומר למה לך למידק מדיוקא דמתני' ולא מדקתני בהדיא דהתנינן מפרר וזורה לרוח וקס"ד דמפרר לאו מפרר ממש קאמר אלא מפזרו לרוח כדמסיים הס"ד דסבר ר' ירמיה ככרות שמפזר לככרות שלימות לרוח וכיון שכן לא יבצר שתמצאם בהמת הפקר ותאכלם ואפ"ה לא חיישינן דמותר אף להאכיל לבהמת הפקר:

א"ל רבי יוסה. דלא היא דלא אמר אלא מפרר ממש לפירורין קטנים ותו ליכא למיחש לבהמת הפקר דאפילו תמצאם ותאכל אין בכך כלים דמכיון שפיררו בטל הוא וכאלו אינו בעולם:

ואיידא אמרה. כלומר דהשתא דליכא למילף מידי ממתני' ומאיזה מקום שמעינן להאי דינא אם מותר להאכיל לבהמת הפקר או לא:

דא. מזה דלקמן ש"מ דאסור הוא דתנינן בברייתא דדריש להאי קרא לא יאכל חמץ היום אפילו לכלבים דיאכל לאחרים משמע וה"ז בא הכתוב לאסרו לחמץ בהנאה והשתא מה אנן קיימין להאי ברייתא אם לאסור להאכיל לכלבו והתני איסור הנאה במתני' ומאי קמ"ל בברייתא אלא כי אנן קיימין להברייתא שאפילו לכלב אחרים אסור להאכיל וא"כ איפכא הוא מהאי דקאמר ר' בון אלא דזאת אומרת שאסור להאכילו לבהמת הפקר והשתא נמי לא תידוק כדדייק רבי בון ממשנה יתירה עבר זמנו וכו' אלא דהיא גופה קמ"ל נמי במתני' והאי בהנאתו אהנאת חמץ קאמר וכלומר דכל הנאתו של החמץ אסור ואפילו ליהנות לבהמת הפקר ולהאכילה:

כל מקום שנאמר לא תאכל וכו'. גרסינן להאי סוגיא בערלה פ"ג בהלכה א' עד והדא מסייעא לרבי יוחנן:

את תופס וכו'. בין מקום שכתוב לא תאכל או לא תאכלו או לא יאכל בכולם אף איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב בו היתר הנאה כדרך שפרט באבר מן החי ונבלה כדמסיק ואזיל:

ובשר בשדה וגו'. ודרשי' להאי קרא לאיסור אבר מן החי וכתיב לכלב תשליכון אותו וכן בנבילה דכתיב לגר וגו':

תני חזקיה ופליג. אהא דרבי אלעזר:

וכי מי אסרו לכלב. והרי לא כתיב אלא לא תאכל דמשמע לא תאכל אתה ואין כאן איסור הנאת במשמע:

והא כתיב כל חלב וגו'. לרבי אלעזר הוא דפריך וכי מעתה את תופס איסור הנאה בחלב כאיסור אכילה בתמיה:

שנייא הוא. בחלב דפרט בו הכתוב בהדיא היתר הנאה דכתיב וחלב נבילה וגו' יעשה לכל מלאכה ולא אסרו הכתוב אלא באכילה:

שנייא היא. נמי גבי דם דפרט בו היתר הנאה דכתיב כמים מה מים וכו':

והכתיב על כן לא יאכלו וכו'. ויהא גיד הנשה אסור בהנאה ואנן לא תנן הכי כדאמרי פ"ז דחולין שולח אדם ירך לעכו"ם וג"ה בתוכו וכו' ומתוך שהגיד הנשה בתוכו נראה הירך יפה ביותר מאם כשהיה חתוך מחמת נטילת הגיד אלמא דג"ה מותר בהנאה:

א"ר אבהו קיימתיה. להא דשמעינן בעלמא דג"ה מותר בהנאה כגיד שבנבילות כלומר כמו דגיד שבנבילה מותר בהנאה דכשהותרה נבילה הותר נמי גידה ומכיון שכן כל ג"ה מותר בהנא' שהיא בכלל לגר אשר בשעריך תתננה כמו הנבילה:

והא כתיב. גבי חדש ולחם וקלי וכרמל וגו' ומעתה יהא אסור בהנאה ואנן תנן בפ"י דמנחות קוצר לשחת ומאכיל לבהמתו:

שנייא היא התם. דחדש קבע לו הכתוב זמן להתירו בהקרבת העומר ואין איסורו איסור עולם ואנן בדבר שאסור איסור עולם קאמרי' דגם איסור הנאה בכלל דלא תאכל:

והכתיב. גבי שרצים לא תאכלים ומותרין בהנאה כדתנן פ"ז דשביעית ומשני ר' מנא מיעט הכתוב איסור הנאה שבו דכתיב שקץ יהיה לכם שלכם יהא להנאה:

העושה אספלנית. רטיה משור הנסקל והיינו מחלבו וכן מחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה לפי שאין הל"ת שבו מחוור כלומר לענין איסור הנאה לא מיחוור הוא דלא כתיב בהו בהדיא לרבות איסור הנאה:

והאי דר' אבהו בשם ר' יוחנן פליגא אהא דרבי אבהו בשם ר"א דלעיל כדלקמן:

מכלאי הכרם לוקה. כדרבי חנינה דגלי ביה קרא בהדיא פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש כדאמר בפ"ח דכלאים שצריך שריפה אלמא אסור בהנאה:

מערלה. אלא אם עשאה הרטיה מערלה צריכה לן למיבעי אם לוקה הוא על איסור הנאה ואע"ג דמרבינן שם בפ"ג דערלה להנאה היינו לאיסור אבל לענין מלקות מספקא לן הואיל ולא ריבה הכתוב להנאה אלא גבי העשה ולא גבי הל"ת כדמסיק ואזיל להבעיא:

עשה לרחקו כתיב. כלומר לרחק מהנאה בערלה כתיב גבי עשה כדדרי' בערלה שם לעיל דכתיב וערלתם ערלתו וגו' לרבות איסור הנאה ואין במשמע כתוב הזה אלא לרבות איסור עשה להנאה:

לא תיעשה. אבל לענין לא תעשה. לא תעשה לאוכלו כתיב ל"ת לרחקו לא כתיב. כך הוא בערלה שם וכאן נדפס תיבות יתירות כלו' דלרחקי אף מהנאה לא מצינו לרבות גבי הלא תעשה והלכך מבעיא לן אליבא דהאי מ"ד דאין איסור הנאה בכלל לא תאכל:

מתניתא. הך ברייתא דלקמיה פליגא על דר' יוחנן דדריש גבי שור הנסקל ממשמע שנא' וכו' אלמא דלא יאכל את בשרו לרבות הנאה למלקות ודלא כר"י:

מה עבד לה ר"י. לקרא דלא יאכל את בשרו:

ומשני פתר לה וכו'. כלומר דלהכי איצטריך כשקדמו הבעלים ושחטוהו עד שלא נגמר דינו דה"א דמותר באכילה הלכך כתב לא יאכל את בשרו לעולם אבל לענין איסור הנאה לא שמעי' מהאי קרא בהדיא ולפיכך קאמר דאינו לוקה:

הכא תימר הכין. דלעיל קאמרת בכל מקום שנאמר לא תאכל איסור הנאה נמי בכלל והכא קאמרת דאיסור הנאה גבי חמץ ושור הנסקל אין הל"ת מחוור לענין מלקות:

א"ל הדא דלעיל בשם ר' אלעזר קאמר והדא בשם ר' יוחנן הוא ואינהו פליגי אהדדי:

רבנן דקיסרין. אמרי להא דר' אבהו בשם ר' יוחנן בלישנא אחרינא דללישנא קמא לא קאמר אלא שאינו לוקה על ההנאה ולהאי לישנא דרבנן דקיסרין ס"ל לר' יוחנן דלא תאכלו לא משמע אלא איסור אכילה בלבד שאין אתה תופס איסור הנאה בכלל איסור אכילה ואפי' איסור בלחוד אין כאן בהנאה:

לא תאכל. אבל במקום שאתה קורא לא תאכל בצירי או לא יאכל שם אתה תופס גם איסור הנאה כאיסור אכילה ובנין אב שבכולם אתה למד מחטאת דכתיב וכל חטאת וגו' לא תאכל באש תשרף אלמא דטעין שריפה אסיר בהנאה:

תני חזקיה. ברייתא חדא דמסייע לר' יוחנן דדוקא תאכל יאכל בצירי איפור הנאה בכלל אבל לא תאכל לא תאכלו אין איסור הנאה בכלל כדמייתי ואזיל דלכל הני דכתיב בהו היתירא ללימודא אחריתא הוא דאיצטריך ולא להיתר הנאה גופיה ומשום דבלאו הכי אין איסור הנאה בכלל דלא תאכל ולא תאכלו:

בא להודיעך אפי' למלאכת גבוה. מותר הוא משום דה"א דהואיל לא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר המותר באכילה הלכך איצטריך האי קרא גבי חלב וכן גבי דם איצטריך במים ללמד שהוא מכשיר לקבל טומאה כמים וכן גבי נבילה לאיזה דבר נאמר וכו' הא בלאו הכי אין זה בגלל דלא תאכל אלא בא להודיעך גר תושב אוכל נבילות וכלומר שאתה מותר ליתן לו נבילה לפי שאינו מוזהר על כך וכן גבי ובשר בשדה טריפה וגו' איצטריך לכלב וגו' כדי דניכתב אותו ולמעט חולין שנשחטו בעזרה מהיתר הנאה אבל לגופיה לא איצטריך:

מתניתא מסייעא לדין וכו'. שנינו ברייתא חדא ופליגי בה תנאי וחד מסייע לר"א וחד מסייע לר' יוחנן כדמסיק ואזיל:

מתניתא מסייעא לר"א וכו'. כלומר דהת"ק דברייתא מסייע היא לר"א דדריש לא יאכל דגבי חמץ לחייב את המאכיל כאוכל דלא יאכל ע"י אחרים משמע ולהזהיר אף להמאכיל דאילו לאיסור הנאה לא איצטריך דמלא תאכל נפקא והיינו כר"א:

ר' יצחק אומר א"צ. לרבות את המאכיל כאוכל דק"ו משרצי' הקלים הוא שאין בהן כרת וכתוב בהו לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר לגדולים על הקטנים. חמץ שיש בו כרת לכ"ש שמוזהרים המאכילים כאוכלים ולא בא הכתוב דלא יאכל אלא לאסור בהנאה וא"כ דוקא בגין דכתיב לא יאכל הא מלא תאכל לית ש"מ כלום להנאה וא"כ הדא דרבי יצחק מסייע לר' יוחנן:

עבר והסיק. מהו להנות בהתנור או בפת הנאפה בו וקאמר דיבוא דין הזה כהדא דתנינן בפ"ג דע"ז בעצי ע"ז שהסיק בהן את התנור אם חדש התנור והסיקו כדי לחזקו יותץ התנור ואם ישן הוא והסיקו כדי לאפות בו יוצן ואח"כ בהיסק שני יאפה בו ואם אפה בו את הפת קודם שהצין אסורה בהנאה וה"נ בחמץ דחמיר הדין כן:

כל דין וכו' וסופו להקל אינו דין. שהרי אם לא נתמנה לו אור לשורפו ישב לו וכו' וכיוצא בדבר וכו' לכל הני דקחשיב להו:

שומע אני ביוצא חי. שהוא ראוי למילה הוא שאמו טמאה לידה זמנין וכו':

וסופו להקל אינו דין. שהרי אם אתה מטמאה טומאת לידה ביוצא מת מכח ק"ו דיוצא חי א"כ הא ילפת לה נמי לימי טהרה ביוצא מת כשם שהיוצא חי מטהר את אמו בימי טהרה וה"ז להקל ואין אתה יכול ללמוד לזה מדין ק"ו אלא הואיל ולא זכיתי מן הדין לפיכך אמרה תורה זכר כלומר דהדר כתיב לזכר וגו' לרבות את היוצא מת כיוצא חי:

וכן עזרא אמר וכו' צאו ההר והביאו עלי זית וגו'.:

דין אחר וכו'. ודין זה בנין אב הוא ושפיר יליף הוא אם אין כאן דבר אחר ליוכיח כדלקמן:

אשם תלוי בשיטתך יוכיח. דאת אמר בסוף מסכת תמורה אשם תלוי יקבר שהוא אסור וכו' ויש לו זמן לשרפו כדין כל הקדשי' שעומדין לשריפה אם אירע בהן פסול וכיוצא בזה ואנו אומרים אשם תלוי בשריפ':

עד שלא הגיע זמן ביעורו. מה"ת והיינו בתחילת ו' עד ז' שאין ביעורו אלא מדרבנן אתה מבערו בכל דבר משהגיע זמו ביעורו דהיינו בתחילת שבע דמחויב לבערו מן התורה את מבערו בשריפה ואתיא האי ברייתא כר' יודה דלא ס"ל בשריפה אלא כשמבערו אחר ו' שהרי מנותר יליף והלכך בזמן ביעורו מן התורה בנותר בהא הוא דקאמר בשריפה:

אית תניי תני. איפכא עד שלא הגיע וכו' והאי תניא אידך אתיא כרבנן דהא לא פליגי רבנן אדר' יהודה אלא מטעמא שאם לא מצא לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו ואם כן בשעת ביעורו מן התורה הוא דלא יהדר אחר שריפה דוקא אבל קודם שהגיע זמן ביעורו מן התורה מודים הם דמצותו בשריפה ואם לא מצא לשורפו אין בכך כלום שהרי אינו עובר על תשביתו עד שעה ז' ואז יבערו בכל דבר:

דבר שהוא בל יראה וכו'. דכתיב בהאי קרא וכלומר שביעור הזה בדבר שבודאי לא יראה ולא ימצא ואיזה זה שריפה ורבי אליבא דר' יהודה ס"ל דלעולם אין ביעורו אלא בשריפה שאם אתה מבערו בדבר אחר אפילו כשעדיין לא הגיע זמן ביעורו אין אתה מקיים הכתוב הזה שהרי אפשר הוא שימצא אותו אחר כך מאחר שאינו מבערו לגמרי מן העולם:

ר' ירמיה בעי פטר חמור. שעומד לעריפה כגון שאין הבעלים רוצין לפדותו ובתוך כך המית את הנפש ודינו בסקילה בהי מיתה אתה דנו עכשיו מי נימא דבעריפה דוקא וכחמץ בשריפה דוקא אליבא דר' יהודה או דילמא שאני הכא דאין כאן אלא לקיים ובערת הרע מקרבך וכל היכא דאתה מבערו מקרבך שפיר דמי ולא דמיא לחמץ לר' יהודה דגלי קרא שצריך לבערו בדבר שהוא בל יראה ובל ימצא וכר' אליבא דר' יהודה:

חלות תודה. שהן מהחמץ שבתודה שנעשו נותר היאך דינן בי"ד אם כשאר נותר שהוא בשריפה לכ"ע או דילמא הואיל וחמץ הן דינו כשאר חמץ בי"ד ופליגי בהו ר' יהודה ורבנן דמתני'. וקאמר הש"ס דבחלות תודה מסתברא דנימר בהו כך דעד שלא הגיע זמן ביעורו מחמת החמץ א"כ ג"כ לא הוו עדיין נותר שהרי ראויין הן לאכילה מן התורה אלא שחכמים גזרו שלא לאכלן מחמת החמץ והרי מהן בדינן כשאר חמץ בי"ד דר' יהודה ג"כ מודה עד שלא הגיע זמן ביעור מבערן בכל דבר ומשהגיע זמן ביעורן מן התורה ונעשו עכשיו ג"כ ניתר מן התורה וא"כ את מבערן בשריפה לכ"ע מחמת הנותר שנעשו:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה