פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית
פרק ב
הלכה א
מתני' כל שעה שמותר לאכול מאכיל. לגופיה לא איצטריך דפשיטא הוא אלא לדיוקא דתידוק מיניה הא כל שעה שאינו מותר לאכול אינו מאכיל. ובבבלי מדייק מדלא קתני כל שעה שאוכל מאכיל וכר"מ דס"ל אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ומדקתני כל שעה שמותר לאכול מאכיל ש"מ דבתרי גברי מיירי ומוקמינן למתניתין כר"ג דס"ל חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל חמש וה"ק כל שמה שמותר לכהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו אבל אין הלכה כר"ג כדפרישית בפ"ק:
מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. בבבלי עביד צריכותא דאי תני בהמה ה"א דיקא בהמה אי דמשיירא חזי לי' ומבערו אבל חיה דאורחה להצניע אימא לא ואי תני חיה ה"א דחיה אין משום דאי משיירא מיהת מצנע לה ולא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא אבל בהמה זמנין דמשיירא ולאו אדעתיה לבער ועבר עליה צריכא ואיידי דתני בהמה וחיה תני נמי עופות:
ומכרו לעכו"ם. לאפוקי מדב"ש דס"ל לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ שיכלה קודם הפסח קמ"ל:
ומותר בהנאתו. התם פריך פשיטא ומשני לא צריכא שחרכו קודם זמנו ונפסל מלאכול לכלב וקמ"ל דבכה"ג מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו:
עבר זמנו אסור בהנאתו. הא קמ"ל דאפילו בשעות דרבנן והיינו מתחילת שעה ששית אסור בהנאה:
ולא יסיק בו תנור וכיריים. הך בבא אליבא דרבי יהודה איצטריך דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה קמ"ל דכי מטא זמן איסוריה אפילו בדרך ביעורו אסור בהנאה:
אלא שריפה. דיליף מנותר דאסור בהנאה וענוש כרת ומצותו בשריפה דוקא אף חמץ כן וחכמים לא ילפי מנותר דחלבו של שור הנסקל יוכיח דאסור אפילו בהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה אלא אף מפררו וזורה לרוח או מטיל לים בעינא ודוקא בנהמא אבל אם היה חמץ קשה כגון חטים מפרר ומטיל לים והלכה כחכמים:
גמ' מאן תנא כל שעה וכו' ר' מאיר. דלדידיה אוכל ומאכיל כל שעה חמשית דאלו לרבי יהודה הרי שעה חמשית אע"פ שהוא אסור לאכול מאכיל הוא לבהמה:
התיב רבי בא. והיכי אמרת דלר"מ כל שהוא אוכל מאכיל הוא ומשמע שאם הוא אסור לאכול אסור נמי להאכיל לבהמה והתנינן לקמן בפ"ג שאור והוא חמץ שלא החמיץ כל צרכו ישרף לפי שאסור הוא באכילה ואם אכלו פטור מכרת ואמר רב הונא עלה בשם רבי דמותר להאכילו לכלבי' הרי שהוא איני אוכל ואפ"ה מאכיל הוא:
מה אתינן מיתני כל חמץ. בתמיה וכי כל חמץ שהוא אוכל מאכיל קתני דקשיא לך משאור ומהאי דרב הונא וכי לא שעות תנינן ועל שעות הוא דאמרי' מאן תנא ר"מ:
זאת אומרת שמותר להאכילו לבהמת הבקר. אהא דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו קאי משום דקשיא לי' פשיטא ומאי קא משמע לן הלכך מפרש דלדיוקא קתני דדוקא בהנאתו הוא דאסור כגון להאכילו לבהמתו אבל מותר הוא להאכילו להחמץ לבהמת הפקר דאין זה להנאתו:
התיב רבי ירמיה והתנינן מפרר. כלומר למה לך למידק מדיוקא דמתני' ולא מדקתני בהדיא דהתנינן מפרר וזורה לרוח וקס"ד דמפרר לאו מפרר ממש קאמר אלא מפזרו לרוח כדמסיים הס"ד דסבר ר' ירמיה ככרות שמפזר לככרות שלימות לרוח וכיון שכן לא יבצר שתמצאם בהמת הפקר ותאכלם ואפ"ה לא חיישינן דמותר אף להאכיל לבהמת הפקר:
א"ל רבי יוסה. דלא היא דלא אמר אלא מפרר ממש לפירורין קטנים ותו ליכא למיחש לבהמת הפקר דאפילו תמצאם ותאכל אין בכך כלים דמכיון שפיררו בטל הוא וכאלו אינו בעולם:
ואיידא אמרה. כלומר דהשתא דליכא למילף מידי ממתני' ומאיזה מקום שמעינן להאי דינא אם מותר להאכיל לבהמת הפקר או לא:
דא. מזה דלקמן ש"מ דאסור הוא דתנינן בברייתא דדריש להאי קרא לא יאכל חמץ היום אפילו לכלבים דיאכל לאחרים משמע וה"ז בא הכתוב לאסרו לחמץ בהנאה והשתא מה אנן קיימין להאי ברייתא אם לאסור להאכיל לכלבו והתני איסור הנאה במתני' ומאי קמ"ל בברייתא אלא כי אנן קיימין להברייתא שאפילו לכלב אחרים אסור להאכיל וא"כ איפכא הוא מהאי דקאמר ר' בון אלא דזאת אומרת שאסור להאכילו לבהמת הפקר והשתא נמי לא תידוק כדדייק רבי בון ממשנה יתירה עבר זמנו וכו' אלא דהיא גופה קמ"ל נמי במתני' והאי בהנאתו אהנאת חמץ קאמר וכלומר דכל הנאתו של החמץ אסור ואפילו ליהנות לבהמת הפקר ולהאכילה:
כל מקום שנאמר לא תאכל וכו'. גרסינן להאי סוגיא בערלה פ"ג בהלכה א' עד והדא מסייעא לרבי יוחנן:
את תופס וכו'. בין מקום שכתוב לא תאכל או לא תאכלו או לא יאכל בכולם אף איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב בו היתר הנאה כדרך שפרט באבר מן החי ונבלה כדמסיק ואזיל:
ובשר בשדה וגו'. ודרשי' להאי קרא לאיסור אבר מן החי וכתיב לכלב תשליכון אותו וכן בנבילה דכתיב לגר וגו':
תני חזקיה ופליג. אהא דרבי אלעזר:
וכי מי אסרו לכלב. והרי לא כתיב אלא לא תאכל דמשמע לא תאכל אתה ואין כאן איסור הנאת במשמע:
והא כתיב כל חלב וגו'. לרבי אלעזר הוא דפריך וכי מעתה את תופס איסור הנאה בחלב כאיסור אכילה בתמיה:
שנייא הוא. בחלב דפרט בו הכתוב בהדיא היתר הנאה דכתיב וחלב נבילה וגו' יעשה לכל מלאכה ולא אסרו הכתוב אלא באכילה:
שנייא היא. נמי גבי דם דפרט בו היתר הנאה דכתיב כמים מה מים וכו':
והכתיב על כן לא יאכלו וכו'. ויהא גיד הנשה אסור בהנאה ואנן לא תנן הכי כדאמרי פ"ז דחולין שולח אדם ירך לעכו"ם וג"ה בתוכו וכו' ומתוך שהגיד הנשה בתוכו נראה הירך יפה ביותר מאם כשהיה חתוך מחמת נטילת הגיד אלמא דג"ה מותר בהנאה:
א"ר אבהו קיימתיה. להא דשמעינן בעלמא דג"ה מותר בהנאה כגיד שבנבילות כלומר כמו דגיד שבנבילה מותר בהנאה דכשהותרה נבילה הותר נמי גידה ומכיון שכן כל ג"ה מותר בהנא' שהיא בכלל לגר אשר בשעריך תתננה כמו הנבילה:
והא כתיב. גבי חדש ולחם וקלי וכרמל וגו' ומעתה יהא אסור בהנאה ואנן תנן בפ"י דמנחות קוצר לשחת ומאכיל לבהמתו:
שנייא היא התם. דחדש קבע לו הכתוב זמן להתירו בהקרבת העומר ואין איסורו איסור עולם ואנן בדבר שאסור איסור עולם קאמרי' דגם איסור הנאה בכלל דלא תאכל:
והכתיב. גבי שרצים לא תאכלים ומותרין בהנאה כדתנן פ"ז דשביעית ומשני ר' מנא מיעט הכתוב איסור הנאה שבו דכתיב שקץ יהיה לכם שלכם יהא להנאה:
העושה אספלנית. רטיה משור הנסקל והיינו מחלבו וכן מחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה לפי שאין הל"ת שבו מחוור כלומר לענין איסור הנאה לא מיחוור הוא דלא כתיב בהו בהדיא לרבות איסור הנאה:
והאי דר' אבהו בשם ר' יוחנן פליגא אהא דרבי אבהו בשם ר"א דלעיל כדלקמן:
מכלאי הכרם לוקה. כדרבי חנינה דגלי ביה קרא בהדיא פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש כדאמר בפ"ח דכלאים שצריך שריפה אלמא אסור בהנאה:
מערלה. אלא אם עשאה הרטיה מערלה צריכה לן למיבעי אם לוקה הוא על איסור הנאה ואע"ג דמרבינן שם בפ"ג דערלה להנאה היינו לאיסור אבל לענין מלקות מספקא לן הואיל ולא ריבה הכתוב להנאה אלא גבי העשה ולא גבי הל"ת כדמסיק ואזיל להבעיא:
עשה לרחקו כתיב. כלומר לרחק מהנאה בערלה כתיב גבי עשה כדדרי' בערלה שם לעיל דכתיב וערלתם ערלתו וגו' לרבות איסור הנאה ואין במשמע כתוב הזה אלא לרבות איסור עשה להנאה:
לא תיעשה. אבל לענין לא תעשה. לא תעשה לאוכלו כתיב ל"ת לרחקו לא כתיב. כך הוא בערלה שם וכאן נדפס תיבות יתירות כלו' דלרחקי אף מהנאה לא מצינו לרבות גבי הלא תעשה והלכך מבעיא לן אליבא דהאי מ"ד דאין איסור הנאה בכלל לא תאכל:
מתניתא. הך ברייתא דלקמיה פליגא על דר' יוחנן דדריש גבי שור הנסקל ממשמע שנא' וכו' אלמא דלא יאכל את בשרו לרבות הנאה למלקות ודלא כר"י:
מה עבד לה ר"י. לקרא דלא יאכל את בשרו:
ומשני פתר לה וכו'. כלומר דלהכי איצטריך כשקדמו הבעלים ושחטוהו עד שלא נגמר דינו דה"א דמותר באכילה הלכך כתב לא יאכל את בשרו לעולם אבל לענין איסור הנאה לא שמעי' מהאי קרא בהדיא ולפיכך קאמר דאינו לוקה:
הכא תימר הכין. דלעיל קאמרת בכל מקום שנאמר לא תאכל איסור הנאה נמי בכלל והכא קאמרת דאיסור הנאה גבי חמץ ושור הנסקל אין הל"ת מחוור לענין מלקות:
א"ל הדא דלעיל בשם ר' אלעזר קאמר והדא בשם ר' יוחנן הוא ואינהו פליגי אהדדי:
רבנן דקיסרין. אמרי להא דר' אבהו בשם ר' יוחנן בלישנא אחרינא דללישנא קמא לא קאמר אלא שאינו לוקה על ההנאה ולהאי לישנא דרבנן דקיסרין ס"ל לר' יוחנן דלא תאכלו לא משמע אלא איסור אכילה בלבד שאין אתה תופס איסור הנאה בכלל איסור אכילה ואפי' איסור בלחוד אין כאן בהנאה:
לא תאכל. אבל במקום שאתה קורא לא תאכל בצירי או לא יאכל שם אתה תופס גם איסור הנאה כאיסור אכילה ובנין אב שבכולם אתה למד מחטאת דכתיב וכל חטאת וגו' לא תאכל באש תשרף אלמא דטעין שריפה אסיר בהנאה:
תני חזקיה. ברייתא חדא דמסייע לר' יוחנן דדוקא תאכל יאכל בצירי איפור הנאה בכלל אבל לא תאכל לא תאכלו אין איסור הנאה בכלל כדמייתי ואזיל דלכל הני דכתיב בהו היתירא ללימודא אחריתא הוא דאיצטריך ולא להיתר הנאה גופיה ומשום דבלאו הכי אין איסור הנאה בכלל דלא תאכל ולא תאכלו:
בא להודיעך אפי' למלאכת גבוה. מותר הוא משום דה"א דהואיל לא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר המותר באכילה הלכך איצטריך האי קרא גבי חלב וכן גבי דם איצטריך במים ללמד שהוא מכשיר לקבל טומאה כמים וכן גבי נבילה לאיזה דבר נאמר וכו' הא בלאו הכי אין זה בגלל דלא תאכל אלא בא להודיעך גר תושב אוכל נבילות וכלומר שאתה מותר ליתן לו נבילה לפי שאינו מוזהר על כך וכן גבי ובשר בשדה טריפה וגו' איצטריך לכלב וגו' כדי דניכתב אותו ולמעט חולין שנשחטו בעזרה מהיתר הנאה אבל לגופיה לא איצטריך:
מתניתא מסייעא לדין וכו'. שנינו ברייתא חדא ופליגי בה תנאי וחד מסייע לר"א וחד מסייע לר' יוחנן כדמסיק ואזיל:
מתניתא מסייעא לר"א וכו'. כלומר דהת"ק דברייתא מסייע היא לר"א דדריש לא יאכל דגבי חמץ לחייב את המאכיל כאוכל דלא יאכל ע"י אחרים משמע ולהזהיר אף להמאכיל דאילו לאיסור הנאה לא איצטריך דמלא תאכל נפקא והיינו כר"א:
ר' יצחק אומר א"צ. לרבות את המאכיל כאוכל דק"ו משרצי' הקלים הוא שאין בהן כרת וכתוב בהו לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר לגדולים על הקטנים. חמץ שיש בו כרת לכ"ש שמוזהרים המאכילים כאוכלים ולא בא הכתוב דלא יאכל אלא לאסור בהנאה וא"כ דוקא בגין דכתיב לא יאכל הא מלא תאכל לית ש"מ כלום להנאה וא"כ הדא דרבי יצחק מסייע לר' יוחנן:
עבר והסיק. מהו להנות בהתנור או בפת הנאפה בו וקאמר דיבוא דין הזה כהדא דתנינן בפ"ג דע"ז בעצי ע"ז שהסיק בהן את התנור אם חדש התנור והסיקו כדי לחזקו יותץ התנור ואם ישן הוא והסיקו כדי לאפות בו יוצן ואח"כ בהיסק שני יאפה בו ואם אפה בו את הפת קודם שהצין אסורה בהנאה וה"נ בחמץ דחמיר הדין כן:
כל דין וכו' וסופו להקל אינו דין. שהרי אם לא נתמנה לו אור לשורפו ישב לו וכו' וכיוצא בדבר וכו' לכל הני דקחשיב להו:
שומע אני ביוצא חי. שהוא ראוי למילה הוא שאמו טמאה לידה זמנין וכו':
וסופו להקל אינו דין. שהרי אם אתה מטמאה טומאת לידה ביוצא מת מכח ק"ו דיוצא חי א"כ הא ילפת לה נמי לימי טהרה ביוצא מת כשם שהיוצא חי מטהר את אמו בימי טהרה וה"ז להקל ואין אתה יכול ללמוד לזה מדין ק"ו אלא הואיל ולא זכיתי מן הדין לפיכך אמרה תורה זכר כלומר דהדר כתיב לזכר וגו' לרבות את היוצא מת כיוצא חי:
וכן עזרא אמר וכו' צאו ההר והביאו עלי זית וגו'.:
דין אחר וכו'. ודין זה בנין אב הוא ושפיר יליף הוא אם אין כאן דבר אחר ליוכיח כדלקמן:
אשם תלוי בשיטתך יוכיח. דאת אמר בסוף מסכת תמורה אשם תלוי יקבר שהוא אסור וכו' ויש לו זמן לשרפו כדין כל הקדשי' שעומדין לשריפה אם אירע בהן פסול וכיוצא בזה ואנו אומרים אשם תלוי בשריפ':
עד שלא הגיע זמן ביעורו. מה"ת והיינו בתחילת ו' עד ז' שאין ביעורו אלא מדרבנן אתה מבערו בכל דבר משהגיע זמו ביעורו דהיינו בתחילת שבע דמחויב לבערו מן התורה את מבערו בשריפה ואתיא האי ברייתא כר' יודה דלא ס"ל בשריפה אלא כשמבערו אחר ו' שהרי מנותר יליף והלכך בזמן ביעורו מן התורה בנותר בהא הוא דקאמר בשריפה:
אית תניי תני. איפכא עד שלא הגיע וכו' והאי תניא אידך אתיא כרבנן דהא לא פליגי רבנן אדר' יהודה אלא מטעמא שאם לא מצא לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו ואם כן בשעת ביעורו מן התורה הוא דלא יהדר אחר שריפה דוקא אבל קודם שהגיע זמן ביעורו מן התורה מודים הם דמצותו בשריפה ואם לא מצא לשורפו אין בכך כלום שהרי אינו עובר על תשביתו עד שעה ז' ואז יבערו בכל דבר:
דבר שהוא בל יראה וכו'. דכתיב בהאי קרא וכלומר שביעור הזה בדבר שבודאי לא יראה ולא ימצא ואיזה זה שריפה ורבי אליבא דר' יהודה ס"ל דלעולם אין ביעורו אלא בשריפה שאם אתה מבערו בדבר אחר אפילו כשעדיין לא הגיע זמן ביעורו אין אתה מקיים הכתוב הזה שהרי אפשר הוא שימצא אותו אחר כך מאחר שאינו מבערו לגמרי מן העולם:
ר' ירמיה בעי פטר חמור. שעומד לעריפה כגון שאין הבעלים רוצין לפדותו ובתוך כך המית את הנפש ודינו בסקילה בהי מיתה אתה דנו עכשיו מי נימא דבעריפה דוקא וכחמץ בשריפה דוקא אליבא דר' יהודה או דילמא שאני הכא דאין כאן אלא לקיים ובערת הרע מקרבך וכל היכא דאתה מבערו מקרבך שפיר דמי ולא דמיא לחמץ לר' יהודה דגלי קרא שצריך לבערו בדבר שהוא בל יראה ובל ימצא וכר' אליבא דר' יהודה:
חלות תודה. שהן מהחמץ שבתודה שנעשו נותר היאך דינן בי"ד אם כשאר נותר שהוא בשריפה לכ"ע או דילמא הואיל וחמץ הן דינו כשאר חמץ בי"ד ופליגי בהו ר' יהודה ורבנן דמתני'. וקאמר הש"ס דבחלות תודה מסתברא דנימר בהו כך דעד שלא הגיע זמן ביעורו מחמת החמץ א"כ ג"כ לא הוו עדיין נותר שהרי ראויין הן לאכילה מן התורה אלא שחכמים גזרו שלא לאכלן מחמת החמץ והרי מהן בדינן כשאר חמץ בי"ד דר' יהודה ג"כ מודה עד שלא הגיע זמן ביעור מבערן בכל דבר ומשהגיע זמן ביעורן מן התורה ונעשו עכשיו ג"כ ניתר מן התורה וא"כ את מבערן בשריפה לכ"ע מחמת הנותר שנעשו:
הלכה ב
מתני' חמץ של נכרי וכו' מותר בהנאה. בגמרא פריך הא באכילה אסור בתמי' ומשני דמתני' במקום שלא נהגו לאכול פת נכרים איירי אבל במקום שנהגו לאכול אין כאן משום חמץ שעבר עליו הפסח ומותר נמי באכילה והתם קאמר דבדין הוא למיתני דאפי' באכילה נמי שרי ואיידי דתני דישראל אסור בהנאה תני נמי דעכו"ם מותר בהנאה:
שנאמר לא יראה לך. ארישא קאי חמץ של עכו"ם מותר משום שנא' לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:
עכו"ם שהלוה את ישראל. מעות על חמצו קודם הפסח. ומיירי כשא"ל הישראל אם לא הבאתי לך המעות עד יום פלוני קנה לך מעכשיו והרהינו אצלו בביתו של עכו"ם והיה שם החמץ כל ימי הפסח הלכך לאחר הפסח מותר בהנאה דמכיון דמטא זימניה דקבע לו קודם הפסח ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דחמץ דנכרי הוא ולאו מחוסר גוביינא הוא שהרי הרהינו אצלו וברשותיה דעכו"ם קאי:
ישראל שהלוה את העכו"ם וכו'. והרהינו אצלו וא"ל הנכרי מעכשיו א"כ אגלאי מילתא למפרע דשל ישראל הוה:
הרי היא כמבוער. וצריך לבטלו אם עדיין לא נכנסה שעה ו' דשמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו:
כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. וכמה היא חפישת הכלב ג' טפחים הלכך צריך שיהא עפר עליו לא פחות מג' טפחים וכן הלכה דרשב"ג לא בא לחלוק על הת"ק אלא ביאר דין המפולת:
גמ' הא באכילה אסור. בתמיה וכו' כדפרישית במתני':
בתוך הפסח מהו. שיהא מותר בהנאה לחמצו של עכו"הם:
והתני לא ישכיר וכו'. אלמא דאסור בהנאה:
פתר לה. ר' ירמיה בבא הישראל עם העכו"ם בימי המועד וחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה:
והתני לא ישכיר ישראל את ביתו וכו'. וכי אית לך מימר בדר הישראל עמו בפסח מיירי בתמיה:
גגו של עכו"ם וכו'. מילתא באנפי נפשה היא:
כופה עליה כלי. ולא יגע בו אפי' בקנה דמוקצה היא:
הטח ביתו חמץ. בדבר שיש בו חמץ צריך לקלוף הטיחה ולבער ופריך והתני אמר רשב"א בצק שעשאו כופת ממנו כמו כופת של תמרים בטלו ומשני דרב פתר לה או חלוקין חבריו על רשב"א וס"ל דלא מיבטל בטל או שאני התם דאהן כופת של בצק מאיס היא ומסתמא בטולי בטיל:
ישראל ועכו"ם וכו'. תוספתא היא בפ"ב:
עד שלא יכנס לתוכו. השוכר חל י"ד:
אימתי. צריך השוכר לבער אם נכנס לתוכו בזמן שכבר מסר לו המפתח דזהו קניית רשות אבל אם עדיין לא מסר לו המפתח כדי לקנות אפי' נתן לו רשות ליכנס לתוכו א"צ לבער שהרי עדיין לא קנה:
מסר לו את המפתח מהו. כלומר אם מסר לו את המפתח בלבד ולא אמר לו קני בזה מהו שיהא כשלו וצריך הוא לבער או דילמא מכיון דלא א"ל קני אכתי לא סמכא דעתיה דדילמא הדר ביה המשכיר וקאמר ר' זבדיה דדבר זה במחלוקת ר"ש וחכמים תלייא:
דתנינן תמן. בפ"ח דטהרות:
הבית טהור. ולא חיישינן דלמא נגע עם הארץ בטהרות דלא סמכא דעתיה שלא מסר לי אלא שמירת המפתח ולא יהיב ליה רשותא למיכנס לביתיה ותני עלה בתוספתא שם ר"ש מטמא דבמסירת המפתח רשותא קא יהיב ליה והוא הדין הכא לענין ביעור כן:
עכו"ם שבא אצל ישראל וכו'. תוספתא פ"ב:
א"צ לבער. כלומר שאינו זקוק לו לחמץ שביד העכו"ם:
הפקיד אצלו צריך לבער. כגון דקביל עליה הישראל אחריו' דהוי כשלו כדפרישית בפ"ק ואם ייחד לו בית להעכו"ם להניח חמצו אז מסתמא לא קביל עליה אחריות לפיכך א"צ לבער:
לא ביער. במקום שצריך לבער אם עבר ולא ביער מהו שיהא חמץ זה מוחר לאחר הפסח:
ר' יוסה אמר אסור. דהוי כחמץ שלו שעבר עליו הפסח:
אמר ר' יוסה וכו'. כלומר דר' יוסה הוא דמהדר לר' יונה מאי דעתיך דאמרית מותר אם מפני שהוא חמצו של עכו"ם הרי הישראל הוא שעבר עליו שלא ביערו דהא אתה מודה לו דמיהת צריך הוא לבער ומכיון שהוא עובר עליו ה"ז כשלו הלכך אסור הוא:
מאן תנא לא יראה לך. דעובר בלאו על חמץ שעבר עליו הפסח כדקתני במתני' ר' יהודה הוא דס"ל הכי:
דתני וכו'. בתוספתא פ"ק:
איסורו מהו. לר"ש ופליגי בה ר' ירמיה עם ר' יונה ור' יוסה:
לא יאכל חמץ היום. כתיב ומה אנן קיימין לה מקרא הזה:
כבר כתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות:
תנהו. ענין לאחר המועד לחמץ שעבר עליו המועד:
פתר לה כר' יוסי הגלילי דתני' וכי'. ללמד לפסח מצרים שאין חמוצו נוהג אלא יום א' בלבד:
לא יראה לך. פליגי בה תנאי בדרשא דהאי קרא דאית תניי תני דלך ממעט של הקדש דדריש אבל את רואה של גבוה ואית תניי תני דאפי' של גבוה בבל יראה היא ולך ממעט של עכו"ם:
מ"ד לך וכו'. וקאמר הש"ס דלא פליגי דהאי מ"ד דבשל הקדש אינו עובר עליו בשהקדישו קודם לזמן ביעורו מיירי דכבר חל עליו הקדש ואינו מוזהר עליו לבערו והאי מ"ד דס"ל דאפי' בשל הקדש היא עובר עליו בבל יראה מיירי בשהקדישו לאחר זמן ביעורו דמכיון דחל זמן ביעור ע"ז תו לא אתי הקדישו להוציא ממנו הלאו דבל יראה וצריך הוא לבערו:
אמר ר' בון וכו'. כלומר דלא היא דלא צריך לדחוקי ולאוקמי הני ברייתות שההקדש לא היה בזמן אחד אלא דתיפתר להאי ברייתא דקתני אפילו בשל גבוה הוא עובר דכר"ש אתיא ובקדשים שהוא חייב באחריותן כגון דאמר הרי עלי החמץ הקדש לבדק הבית וחייב באחריותו ולר"ש הרי היא כשלו כדקאמר בפ' מרובה ובכמה מקומות ולפיכך הוא עובר עליו:
לא יראה לך וכו'. תניא אידך דפליגי נמי בחמץ שהפקירו והוציאו לפלטיא וקס"ד לאוקמי מילתייהו בשההפקר היה בזמנים מחולקים וכהאי דאוקי לעיל גבי הקדש:
אמר ר' בון בר חייה תיפתר בקדשים וכו'. כלומר דדחי לה הש"ס מהא דקאמר ר' בון לעיל דלא מוקמינן בכה"ג גבי הקדש אלא דטפי ניחא לן לאוקמי דתנאי פליגי ביה וא"כ ה"ה הכא בשל הפקר שפיר טפי לאוקמא כתנאי דלמר אינו עובר כשמפקירו ומוציאו לפלטיא ולמר לא מהני מידי אלא שצריך הוא לבערו מן העולם:
הבקיר חמצו בי"ג. לאו דוקא בשלשה עשר אלא קודם שהגיע זמן איסורו ובי"ג דנקט משום דבי"ד לא פסיקא ליה כולי יומא דהרי אחר חצות כבר אין החמץ ברשותו להכי נקיט בי"ג:
לאחר הפסח מהו. אם מותר הוא דהרי הפקר היא ולא עבר עליו בבל יראה או לא ופליגי בה ר' יוחנן ור"ל כדמפרש לקמן לטעמייהו:
מתיב ר' יוחנן לר"ל. וכי אין אתה מודה לי שאם הפקיר מו' שעות ולמעלן שאסור הוא לאחר הפסח דאין הפקירו הפקר ואע"ג דאכתי למ"ד לעיל בפ"ק בהל' ד' דמשש שעות ולמעלה ליכא אלא איסור מדבריהן ומדאורייתא חזי ליה עד שתחשך אפ"ה אין הפקירו הפקר מדרבנן וכיון שכן לא פליג רבנן וכל שהפקירו קודם הפסח לא כלום היא להוציא מאיסור חמץ שעבר עליו הפסח. ומיהו עיקר טעמא דר' יוחנן לא מסיק ליה עד לקמן דאהא דקאמר הכא אתקיף ליה ר"ל כדלקמיה:
אמר ליה. ר"ל ומה את מדמה למשש שעות ולמעלה שאני תמן דאיסורו גרם לו דאין ההפקר כלום דהא מיהת לכ"ע מדבריהן אסור הוא אבל הכא שהפקירו בי"ג מה אית לך למימר:
נהיר את. אם אתה זוכר שהיינו רגילין לפרש לפלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל בהא ואמרנו דאתיא דר' יוחנן כר' יוסי ודרשב"ל כר"מ ופלוגתא דר"מ ור' יוסי בברייתא הובאה לעיל בפ"ו דפיאה בהלכה א' וכן בנדרים סוף פרק אין בין המודר דתני ר"מ אומר כיון שאדם מפקיר יצא דבר מרשותו ואינו יכול לחזור בו ואף על גב דאכתי לא אתי ליד הזוכה ופטור הוא מן המעשר וכן כל דין הפקר בו ור' יוסי אומר אין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכיה דסבירא ליה לר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דלא אתי לרשות המקבל לא הוי מתנה אף הפקר עד דלא אתי ליד הזוכה לאו כלום הוא ויכולין הבעלים לחזור בהן והשתא היינו נמי פלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן כר' יוסי סבירא ליה דלא הוי הפקר עד דאתי ליד הזוכה והלכך כשעבר עליו הפסח אסור הוא ור"ל כרבי מאיר דמכיון שהפקיר יצא החמץ מרשותו ואינו אסור משום חמץ שעבר עליו הפסח:
אינה כן. כלומר כך היינו רגילין מעיקרא לפרש לפלוגתייהו דר' יוחנן דבפלוגתא דהני תנאי תליא אבל אין הדבר כן אלא דהכא היינו טעמייהו דר' יוחנן חשש להערמה שמא יערים הוא בכך להפקירו קודם הפסח ולחזור ולזכות בו אחר הפסח והלכך גזרו רבנן לאסרו אחר הפסח ור"ל לא חייש להערמה:
מה נפק מביניהון. בין הני טעמי אליבא דר' יוחנן וכלומר דאע"ג דאיכא בינייהו לבעלמא דהשתא איכא למימר דכ"ע כרבי מאיר סבירא ליה מיהו הכא בחמץ איכא עוד מילתא אחריתא בינייהו אם נפלה עליו מפולת על החמץ קודם הפסח והוא הפקירו דלמאן דאמר דמשום חשש הערמה אוסר ר' יוחנן א"כ הכא לית כאן הערמה שהרי מאיליה נפלה המפולת עליו והוא מותר לאחר הפסח כשימצא אותו אחר שיפקח את הגל ולמ"ד דטעמיה דר' יוחנן משום זכייה וכדבעי למימר מעיקרא דס"ל כר' יוסי דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות הזוכה א"כ הכא נמי לית כאן זכייה דמי זכה בו אחר שנפלה עליו המפולת והוא אסור לכשימצאנו אחר הפסח:
הכל מודין בגר שמת וכו'. כלומר בהפקר דכה"ג שמת הגר ואין לו יורשין דנכסיו הפקר הן וכדאמרינן בעלמא שמבזבזין ישראל נכסיו ואם הניח הגר חמץ קודם הפסח הכל מודים בזה שלאחר הפסח מותר הוא למי שזוכה בו עכשיו ובין למ"ד משום הערמה ובין למ"ד משום זכיה מותר הוא דלא שייך כאן לא הא ולא הא שהרי הפקר זה מאיליו הוא בא:
תמן תנינן. בגיטין פ' השולח הלכה ד' וגרסינן להאי סוגיא דלקמן שם:
עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים. על חובו אפותיקי כלומר פה תהא קאי ומזה תגבה חובך וכגון שעשאו אפותיקי מפורש שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה וכדפרישית שם דאי באפותיקי סתם לא שייך זה דקאמר רשב"ג המשחרר כותב שטר ומה ליה למיכתב השתא הא כתוב וקאי דהא כולהו ניכסי מישתעבדי ליה:
ושיחררו. לקמן מפרש מי הוא המשחרר:
מי משחרר. ובמאי פליגי ת"ק ורשב"ג וה"פ לשיטתא דהאי תלמודא כדפרישית התם דרב דקאמר בין רבו ראשון ובין רבו האחרון משום דס"ל כמ"ד ב"ח למפרע הוא גובה כלומר אם בא לידי גוביינא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהלוהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו ולפיכך מן הדין הוא כאן דשיחרור של שניהם לאו שיחרור הוא שהלוה אינו יכול לשחררו דשמא לא יהיה לו מעות לסלק להמלוה לזמן הפרעון ומשאר נכסים אינו יכול לסלקו דהא באפותיקי מפורש מיירי כדפרישית ונמצא שמשעת הגבייה קם העבד למפרע ברשות המלוה ושיחרור דהלוה לאו כלום הוא וכן המלוה אינו יכול לשחררו דשמא לא יבא לידי גוביינא מהעבד שאם רוצה יסלקו במעות ולפ"ז מתניתין הכי מיתפרשא משורת הדין אין העבד חייב כלום היינו במצות הנוהגות בבני חורין שהרי מי ששחררו לאו כלום הוא אלא מפני תיקון העולם הוא שחייב הואיל ויצא עליו שם בן חורין וא"כ אם הראשון שחררו ואח"כ בא לידי גוביינא כופין את רבו השני והוא המלוה ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר אין העבד כותב דאיהו מאי קא עביד ליה אלא המשחרר כותב ואם השני שחררו ולא בא לידי גוביינא לפי שסלקו הלוה במעות כופין רבו הראשון ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג קסבר המשחרר כותב ופלוגתייהו בהיזק שאינו ניכר אי שמיה היזק או לא שהרי שחרור של שניהם מן הדין לאו שחרור הוא אלא מתקנתא דרבנן והיזק שאינו ניכר מיקרי:
אמר ר' יוחנן וכו'. ר' יוחנן פליג משום דס"ל כמ"ד ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה והלכך לאו ברשותו של המלוה כלל הוא עד שעת הגבייה והשחרור שלו אפי' מדרבנן בעלמא לאו כלום הוא ואין לך קרוי משחרר אלא רבו הראשון בלבד. ולר' יוחנן מתני' הכי מיתפרשא משורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו השני לפי ששחרורו של רבו הראשון מפקיעו מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם שלא יפגיענו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כדמפרש לקמן כופין את רבו השני לעשות אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר המשחרר כותב מפני שהזיק שיעבודו של חבירו ובהא קמיפלגי דת"ק סבר המזיק שיעבודו של חבירו פטור ורשב"ג ס"ל חייב:
מתניתא. ברייתא חדא דתנינן ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו לאחר הפסח אינו עובר עליו:
אין תימר ברשות ישראל הוא. כלומר לרב דאת אמר למפרע הוא גובה אם כן החמץ בפסח ברשות ישראל הוה ויהא אסור ומה עבד להרב:
קל הוא בשחרור. כלומר לא כדס"ד דרב בעלמא נמי ס"ל למפרע הוא גובה אלא שאני בשחרור שהקלו בו הואיל ויצא עליו שם שחרור מרבו שני והלכך מתני' מיתוקמא נמי בששחררו רבו שני וכדאמרן ולעולם אימא לך בעלמא אפי' רב ס"ל דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה:
כהדא דתני וכו'. אלמא דיש חילוק בין מכר לשיחרור ומטעמא הואיל ויצא עליו שם שחרור וה"ה ה"נ לענין שיחרור של רבו שני:
חיילי' דר' יוחנן. ראייתו של ר' יוחנן דבשחרור של רבו הראשון בלחוד הוא דמיתוקמא מתני' מהא דקאמר רשב"ג אינו כותב אלא משחרר ולא קאמר המשחרר דהוה משמע מי ששחררו וכדמפרש רב אלא ש"מ דעל רבו הראשון קאי דלדידי' משחרר קרינן לי' דברשותו הוא וכר' יוחנן:
אילו המשעבד וכו'. לר' יוחנן פריך ומסיק לה למילתיה לפרושי המתני' אליביה וכדאמרן:
אילו וכו'. ששיעבד לו באפותיקי מפורש והלך ומכרו שמא אין הב"ח בא וטורף מן הלוקח והשתא ה"נ מאי איכפת ליה לרבו השני בשיחרורו של הראשון וילך וישתעבד בעבדו שהרי הוא אפותיקי שלו:
פתח לנו ר' יוחנן. בטעמא בפתח מאיר כאורה למרחוק דהיינו טעמיה שלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד דמכיון דחל עליו שחרור תו לא פקע מיניה ובגיטין הגי' פתח לנו ר' יוחנן פתח ר' מאיר בדה:
מעתה לא יכתוב לו. העבד שטר על דמיו שהרי שיחרורו של הראשין הפקיעו מידי שיעבוד ומשני ר' אילא מוטב לו שיאמר לו זה תן לי וכו' ואל יאמר לו כשיפגענו בשוק עבדי אתה וכדפרישית לעיל:
אתיא דרשב"ג. דאמר המשחרר כותב כר"מ דקונס הוא בדברים וכן נמי טעמו דרשב"ג משום קנס הוא שקנסו למשחרר:
שטר שיש בו רבית. מפורש בו:
רשב"ג וכו'. מהדר למתני' דידן וכדפרישית במתני':
הלכה ג
מתני' האוכל תרומת חמץ בפסח. הכא בגמרא מוקי לה כשהפרישה מצה ואח"כ נתחמצה דבזה יש לה דין תרומה אבל אם הפרישה חמץ אינה קדושה ואין לה דין תרומה כלל:
שוגג. ששגג בתרומה ואפי' הזיד בחמץ וכגון שלא התרו בו דאי התרו בו משום חמץ הרי חייב מלקות ואין אדם לוקה ומשלם:
משלם קרן וחומש. ואע"ג דחמץ בפסח אסור בהנאה ולאו בר דמים הוא קסבר האי תנא הואיל דבשוגג דתרומה כתיב ביה ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש שאינו משלם לו מעות אלא פירות והתשלומין נעשין תרומה א"כ לאו לפי דמים הוא משלם אלא לפי מידה הוא משלם הלכך לאי בתר דמים אזלינן:
מזיד. שהזיד בתרומה וכגון שלא התרו בו דאי התרו בו בלאו הכי אינו משלם שהרי לוקה הוא וכן בחמץ שגג הוא ואפ"ה פטור הוא מן התשלומין ומדמי עצים כגון שהיתה תרומה טמאה שהיא ראויה להסיק פטור הוא מן הכל משום שמזיד בתרומה אינו אלא כשאר גזלן דעלמא ודמים הוא משלם ולא לפי המידה וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא שאסור בהנאה ואף להיסק לא הוה חזי ליה ולאו מידי אפסדיה. מיהו הך פירושא דמתני' לפי האי מ"ד דקסבר שוגג בתרומה לפי מידה משלם הלכך מחלק בין ששגג בתרומה ובין שהזיד אבל לא קאי האי סתמא דמתניתין להלכתא אלא דקי"ל כהני תנאי דבבריית' דס"ל שוגג בתרומה לפי דמים הוא משלם אלא שנותן לו דבר הראוי להיות קדש ולפי הדמים ואין חילוק בין שוגג למזיד ולעולם בתרומת חמץ בפסח פטור הוא מן התשלומין דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא:
גמ' מתניתא כשהפרישה מצה ונתחמצ'. כלומר אם בפסח הפרישה אם כן דוקא כשהפרישה מצה ואח"כ נתחמצה אבל אם הפרישה חמץ לא:
בדא אמרו לפי שאין שם תרומה חל עליה כלל. וה"ה אם הפריש חמץ קידם לפסח חל עליה שם תרומה ולאפוקי אם הפריש חמץ בפסח לשם תרומה. והכי תני לה בהדיא בתוספתא פ"ק בד"א בתרומה שהפרישה חמץ קודם לפסח לשם תרומה אבל המפריש תרומת חמץ בפסח אינה תרומה:
הפריש מצה וכו'. פיסקי הלכות הן:
הפריש. תרומה למצה על חולין חמץ בזה אמר ר' זעירא בפשיטו' דלא עשה כלום שכל תרומה שאינה מתרת השיריים לאכילה והיינו החולין אינה תרומה דכתיב ראשית משמע שתהא ניכרת שהוא ראשית והשיריים יהו מותרין לישראל יצתה זו שאין שיריים ניכרין:
אפילו. איפכא שהפריש חמץ לתרומה על המצה בזה נמי אמר ר"ז שמאחר שאלו הפריש מינה עליה כלומר חמץ על החמץ אינה תרומה כלל שהרי אין החמץ ראוי לאכילה בפסח א"כ אפילו הימנה למקום אחר שהפרישה על המצה אינה תרומה שמתיר את המצה לאכילה. ומשום הא דלקמיה נקיט לה:
ארבעת רבעים בפני עצמן וכו'. כלומר הרי אם יש כאן טבל וחמץ והא דנקט ארבעת רבעין לאו דוקא אלא דרך דוגמא בעלמא נקט כגון שהיו לו מאה קבין טבל וסתם תרומה אחד מחמשים וצריך להפריש שני קבין מהן לתרומה והפריש ד' רבעי קבין ונתנן בפני עצמן ועוד ד' רבעי קבין ונתנן בפני עצמן:
וחימצן. חלק אחד מהן נעשה חמץ ונמצא שאותו חלק השני והן הד' רבעין שהן בפני עצמן שם טבל עליהן שהרי אותן הד' רבעים מחלק הראשון חמץ הן ואין מפרישין חמץ על מצה ועירבן אח"כ ואכל כזית מהן:
אם התרו בו משום טבל אינו לוקה. שהרי עכשיו חמץ וטבל מעורבין ואין איסור טבל שהוא קל חל על איסור חמץ החמור ונמצא דהתראת טבל לאו התראה היא אבל אם התרו בו משום אוכל חמץ בפסח לוקה שאיסור חמץ החמור חל על איסור טבל והתראת חמץ שפיר דהואי התראה:
אבל אם עירבן. בתחילה יחד ואח"כ נעשו חמץ אם התרו בו או משום טבל או משום חמץ לוקה שהרי איסור חמץ חל על איסור הטבל ויש כאן טבל וחמץ ואם התרו בו משום איזה מהן הואי התראה:
עשה כרי. וכן כיוצא בו אם עשה כרי של תבואה והשתחוה לו לשם עכו"ם ואכתי אין שם טבל על הכרי עד שימרח הכרי ואח"כ מירחו ואכל ממנו אח"כ אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה שאין איסור טבל הקל חל על איסור עכו"ם החמור ואם התרו בו משום האוכל עכו"ם כלומר שעכו"ם כזבחי מתים ואסור אפי' בהנאה לוקה הוא שאיסור עכו"ם החמור הרי הוא במקומו שאפי' אם היה האיסור טבל קודם חל עליו איסור עכו"ם ומכ"ש כאן דאיסור עכו"ם קדים:
איסור חמור וכו'. טעמא דהתראת דאיסור טבל דלאו כלום הוא מסיים ואזיל משום דאיסור חמור הוא דחל על איסור הקל אבל איפכא לא:
אבל אם מירחו. להכרי בתחילה וחל עליו שם טבל ואח"כ השתחוה לו ואכל ממנו הרי איסור עכו"ם החמור חל על איסור טבל ויש כאן טבל ועכו"ם ואם התרו בו באחד מהן הואי התראה:
למי היא משלם. משום שאינה ראויה לכהן כמו שאינו ראויה להבעלים ואנן תנינן במתני' באוכל בשוגג משלם הוא ולמי משלם ופשיט לה הש"ס דמפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל היא דאיתפלגין לעיל בפ"ו דתרומות בהלכה א' בהא דלקמיה ובהאי פלוגתא תליא נמי בעיא דר' בין כדלקמן:
הגוזל תרומה משל אבי אמו כהן. ומת אבי אמו והוא ראוי ליורשו אם חייב הוא לשלם וקאמר ר' יוחנן שמשלם להשבט כלומר לכהן אחד מהשבט לפי שצריך להוציא הגזילה מתחת ידו ואע"פ שאין כאן תובעין:
ורשב"ל אומר משלם לעצמו. כלומר שמעכב התשלומין לעצמו דהואיל והוא ראוי ליורשו מחזיק הוא בשלו והשתא ה"נ באוכל תרומת חמץ בפסח לר' יוחנן משלם הוא לשבט אע"פ שאין לו תובעין לפי שאינה שוה כלום אפ"ה התשלומין לכהן ולר"ל דקאמר התם מעכב הוא לעצמו מפני שזכה הוא בשלו וא"צ ליתן לכהן א"כ הכא בתרומת חמץ נהי דהאוכל אינו מעכב לעצמו דבמה זכה הוא בה מ"מ להשבט א"צ לשלם לסברת ר"ל והתשלומין להבעלים:
מסתברא. היא דיודה ר"ל לר' יוחנן בחומש שהוא משלם להשבט דהחומש ניתן לכפרה על שאכל את התרומה ואין זה להבעלים וא"ל אוף אנא סבר כן דיודה ר"ל בהחומש שהוא להכהן:
שכן תרומה טמאה אפרה לשבט. כלומר אע"ג דלאו מידי אפסדיה שהרי תרומת חמץ בפסח לשריפה עומדת מ"מ אכתי היה יכול הכהן ליהנות באפרה שכן מצינו בתרומה טמאה שאע"פ שנטמאה ברשות הבעלים צריך הוא ליתן להכהן ומשום דיכול ליהנות באפרה כדאמרי' בסוף תמור' דקחשיב התם להנקברין ולהנשרפין ומהם חמץ בפסח ותרומה טמאה ומה בין להנקברים ולהנשרפים שהנקברין אפרן אסור והנשרפין אפרן מותר:
אתא ר' יוסי בר' בון. וקאמר בשם ר' אחא דאפי' על החומש פליגין לר' יוחנן משלם להשבט ולר"ל להבעלים:
הנהנה מן ההקדש פחות משוה פרוטה. במזיד קא מיבעיא ליה דקי"ל בעלמא דפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא ותנן נמי גבי הקדש בריש פ"ה דמעילה הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל ומיבעיא ליה לר' יוסה אי דוקא שוה פרוטה תנן ואפי' לענין תשלומין במקום דליכא קרבן או דילמא לענין קרבן הוא דבעי' שוה פרוטה אבל לתשלומין למזיד אפי' בפחות משוה פרוטה מיחייב:
א"ל. הפושט להבעייא לר' יוסה נשמעיניה מן הדא דאשכחן תרי לישני בברייתא דדריש בת"כ פ' ויקרא דכתיב גבי מעילה ואת אשר חטא מן הקדש ישלם והאי ישלם יתירא היא דהא כתיב בתריה ונתן אותו לכהן אלא פרט מפחות משוה פרוטה. ואית תנייה ישלם לרבות לפחות משוה פרוטה לתשלומין והשתא מפרשי' דלא פליגי אלא דמאן דאמר פרט לפחות משוה פרוטה הינו בשוגג דאיירי קרא דפטור מתשלומי קרבן ומאן דאמר לרבות לפחות משוה פרוטה היינו לתשלומין במקום דליכא קרבן כגון במזיד וה"ק קרא דלפעמים ישלם היכא דליכא חומש ואשם:
כמה דתימר תמן וכו'. סיומא דמילתא דלעיל הוא וכלומר והשתא דנקטינן דגבי נהנה מן ההקדש בפחות משוה פרוטה במזיד שמשלם להרהן א"כ כמו דתמן אע"פ שאין כאן חומש ואשם שאינן אלא בשוגג מיהו במזיד אפי' בפחות מש"פ דלאו ממון מיקרי משלם הוא להשבט ואמור אוף הכי כן גבי אוכל תרומת חמץ בפסח דאע"ג דלאו בר דמים הוא משלם להשבט וכדר' יוחנן וקשיא לר"ל:
ולאו מתניתא הוא. בתמיה היאך ילפת תרומת חמץ בפסח מהקדש אדרבה תיקשי לך דאיפכא שמעי' מהמתני' דקתני האוכל וכו' מזיד פטור מן התשלומין ומשום דלאו בר דמים הוא א"כ נימא כמו כן גבי נהנה מהקדש בפחות מש"פ מכיון דלאו ממין מיקרי פטור הוא מלשלם:
אמר לון. הא ודאי ל"ק דשאני תרומת חמץ בפסח דתמן אינו ראוי להשלים עליה כלל מאותו חמץ דהכל אינו שוה כלום בפסח ברם הכא בפחות משוה פרוטה גבי הקדש ראוי הוא להשלים עליה לשוה פרוטה ולא דמי האי מזיד למזיד דתרומ' חמץ:
שוגג בתרומה ומזיד בחמץ וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ז דתרומות בהלכה א' גבי פלוגתא דר"י ור"ל דפליגי לעיל שם וכן בריש פ"ג דכתובות בנתחייב בדבר אחד מלקות ותשלומין וקאמר הש"ס דבכה"ג שאכל תרומת חמץ בפסח ושגג בא' מהן והזיד בא' מהן ששגג בתרומה והזיד בחמץ וכן נזיר שאכל ענבים או שתה יין של תרומה ושגג בתרומה והיה יודע שהוא נזיר וכן אם אכל תרומה ביה"כ ושגג בתרומה והיה יודע שהוא יוה"כ בכל אלו אין תפתרינה לשני דברים ניחא כלומר אם תעשה להן כמו שעבר שני דברים ושגג בא' מהן והזיד בא' מהן שפיר הו"א דככ"ע אתיא דחייב בתשלומין שאין מלקות דמזיד של איסור אחד פוטר מתשלומין דשוגג של איסור השני וכדאמר התם לעיל מינה דבכה"ג הכל מודים דחייב בתשלומין:
ואין תפתרינה לדבר אחד. ואם תעשה זה כמו מי שנתחייב בשתיהן ע"י דבר אחד הואיל דבאכילה אחת באו עליו שני איסורים כאחת א"כ תליא במחלוקת דר' יוחנן ור"ל דלעיל שם דר' יוחנן קאמר התם אם התרו בו על הדבר שהזיד פטור הוא מתשלימין ולר"ל דהתם אליבא דר"מ לוקה ומשלם:
הלכה ד
מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. משום חובת מצה בלילה הראשו דכתיב בערב תאכלו מצות וקבעו הכתוב חובה:
בחטים וכו' ובכוסמין. איספילט"א בלע"ז ושיבולת שועל איוויינ"א שיפון סיגל"א אבל אורז ודוחן ושאר מינין לא דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון:
ובדמאי וכו'. כמפורש לעיל בפ' מפנין:
והכהנים בחלה ובתרומה. מהו דתימא מצה שוה לכל אדם בעינן וחלה ותרומה אינה ראויה לזרים קמ"ל דכתיב מצות מצות ריבה:
אבל לא בטבל וכו'. כמפורש לעיל שם: