פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית
פרק א
הלכה א
מתני' אור לארבעה עשר. ליל שלמחרתו יהיה ארבעה עשר וקרי התנא ללילה אור כדרך שקורין לעור סגי נהור ולישנא מעליא נקיט בפתיחת המסכת ועל שם פתח דברך יאיר:
בודקין את החמץ. שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ואף על גב דמדאורי' בביטול בעלמא סגי דילפינן מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא שמחשב בלבו שהחמץ כעפר הוא ושאין ברשותו חמץ כלל מ"מ צריך בדיקה אם לא ביטל משום דחיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה לבתר זמן איסורא דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה ודעתיה עלה ויעבור עליה בבל יראה ובל ימצא ומהאי חששא גופיה נמי אמרו חכמים הבודק צריך שיבטל סמיך לבדיקה:
לאור הנר. בגמרא יליף לה דבדיקת חמץ צריך שתהא לאור הנר מדכתיב שאור לא ימצא וכתוב התם ויחפש וימצא הגביע מה מציאה האמירה שם על ידי חיפוש אף מציאה האמורה כאן על ידי חיפוש וילפינן עוד דחיפוש הוי בנר מדכתיב נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ותקנו להבדיקה שתהא בלילה מפני שהיא שעה שרוב ב"א מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר מביום דשרגא בטיהרא לא מהניא ומיהו אם לא בדק ליל י"ד ובודק י"ד שחרית צריך ג"כ שיבדוק לאור הנר כדאמר הכא בגמרא אין בודקין לאיר החמה כ"א באכסדרה במקום שאורה רב בודקה לאור החמה:
ובמה אמרו. לקמן במתניתין שתי שורות במרתף של יין צריך לבדוק ביניהן אחרי שאמרנו כל מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ לבדוק למה הצריכו לבדקן ומפרש שלא אמרו אלא במרתף שמכניסין בו חמץ כגון מרתף שמסתפק ממנו יין לשלחנו ופעמים שהשמש עומד למזוג יין ופתו בידו וכשהיין כלה נכנס למרתף להביא יין:
שתי שורות על פני כל המרתף. דרך האוצרי יין לסדר חביותיהן שירות שורות עד שממלאין כל קרקע המרתף וחוזרין ומניחין חבית על חבית כמו שורות התחתונות עד שמי הקורה. ולב"ש השתי שורות הן. אחת שהיא החיצונה מן הארץ עד שמי הקורה והשניי' היא העליונה שחיזר ובודק כל חבית העליונות על כל פני ארכו ורחבו של המרתף וזהו כמין ג"ם יוונית שעשויה כמין כ"ף שלנו פתיחה והיינו שורה אחת בזקיפה ושורה עליונה בשכיבה:
וב"ה אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות. היינו שורה אחת על פני רוחב כל המרתף ולא מן הארץ ועד הקורה אלא אותה שורה העליונה הרואה את הפתח ועוד שורה אחת שלמטה הימנה ונקראת ג"כ עליונה לגבי שורות שתחתיה ונמצא לב"ה א"צ לבדוק אלא אותן שתי שורות העליונות הרואות את הפתח בלבד:
גמ' כתיב ושמרתם את המצות וגו'. וכתיב קרא דבתריה בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות ומה אנן קיימין המקרא הזה אם ללמדנו לזמן אכילת מצה הלא כבר כתיב למעלה שבעת ימים מצות תאכלו וע"כ אותן שבעת ימים מיום חמשה עשר מתחילין וא"כ האי בראשון בארבעה עשר מה בא ללמדנו:
ואם לומר וכו'. סיומא דמלתא היא שהרי ודאי אין לומר שהן מתחילין מארבעה עשר דהא כתיב עד יום האחד ועשרים לחדש בערב ואם מארבעה עשר מתחילין א"כ שמונה ימים הן והרי הכתוב אומר שבעת ימים מצות תאכלו:
אלא אם אינו ענין וכו'. כלומר אלא ודאי דהאי קרא ושמרתם וגו' וקרא דבתריה בראשון בארבעה עשר אינו ענין לאכילת מצה אלא תנהו ענין לביעור חמץ וה"ק קרא ושמרתם את המצות שאותן שבעת ימים של מצות יהו שמורים שלא יראה בהן חמץ בראשון וגו' כלומר הא כיצד בראשין בארבעה עשר תבערו את החמץ ומכאן למדו לארבעה עשר שצריך בדיקת חמץ כדי לבערו:
למה לאור הנר. יבדוק לאור האבוקה וכיוצא בה:
מפני שהנר בודק כל שהוא. כלומר בכל מקום שהוא יכול לראות בו בחורין ובסדקין:
למה בלילה. הלא הרמז מקרא בי"ד הוא ויבדקו ביום י"ד:
שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה. שביום לא מהני כל כך:
ר' מנא לא אמר כן. כטעמ' דרב שמואל בר יצחק לבדיקה בנר וכדמסיים ר' יוסה שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה אלא שמן המקרא עצמו למדין אנו שהבדיקה צריכה דוקא שתהא בליל י"ד דהא בהאי קרא דושמרתם דלעיל דדרשי' דאבתריה קאי ולענין בדיקה וביעור חמץ כתיב ביה ושמרתם את היום הזה ומיותר הוא אלא דריש ביה הכי עשה שיהיו היום י"ד והלילה שלפניו משומרין מן החמץ ומעתה ע"כ הבדיקה צריכה שתתחיל בליל י"ד:
ויתחיל בשלשה עשר. ביום לבדוק ויהיו היום י"ד והלילה משומרין וקאמר בהא אף ר' מנא אית ליה כהאי דאמר ר' יוסי שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה אלא דס"ל דטעם הבדיקה בליל י"ד מן הכתוב הוא נרמז ולא כדעת ר' שמואל בר ר' יצחק דמסברא בעלמא הוא דקאמר כדלעיל:
ויתחיל אור לשלשה עשר. לבדוק ויהו ליל י"ד ויומו משומרין ומהדר הש"ס אין כיני יבדוק אפילו מר"ח בתמיה א"כ תקשה נמי יתחיל לבדוק מר"ח אלא לא בעינן כ"א שהיום י"ד ולילה שלפניו יהו משומרין:
מה צריכה ליה. הא דמיבעיא ליה אם מותר לבדוק לאור האבוקה היינו טעמא מפני שאורן מבליח נפסק וקופץ תמיד ואין האור נמשך וקאמר הש"ס ר' שמואל בר ר' יצחק דמיבעיא ליה באור האבוקות כדעתיה הוא דקאמר לעיל דטעמא דאור הנר מפני שהנר בודק כל שהוא בכל מקום ואפילו המועט שבחורין וסדקין ומספקא ליה אם בדוקא תני ליה התנא ולאפוקי אור האבוקה או דילמא עצה טובה קמ"ל ולמצוה מן המובח' קתני:
אע"פ שאין ראיה לדבר. סיפא דהתוספתא דמייתי לקמן היא דקתני לאור הנר מפני שבדיקת הנר יפה מרובה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דחיפוש בנר כדכתיב והיה ביום ההוא וגו' וראיה ממש ליתא דמדברי קבלה הוא ועוד דאיכא למימר דקולא הוא דאקיל רחמנא בירושלים דלא בדק לה בנהורא דאבוקה דנפיש טובא אלא בנהורא דשרגא דזוטר טפי דעון רבא משתכח ועון זוטר לא משתכח:
ואית דבעי מימר דנישמעינה מן הדא דכתיב נר אלהים וגו'. אלמא דחיפוש בנר טפי מעלי דחופש כל חדרי בטן כתיב:
מתניתא אמרה וכו'. כלומר הא ודאי שמעינן לה ממתניתין דלקמן בפרקין דבדיקת היום הוי בדיקה כדקתני ר' יהודה אומר וכו' ולא סוף דבר אליבא דר"י בלחוד. אלא אפילו ממלתייהו דרבנן שמעינן דבדיקת היום מיהת בדיעבד הוי בדיקה כדקאמרי לא בדק וכו' אלא הא דקמיבעיא לן וצריך לבדוק לאור הנר אפילו בבדיקת היום או שבודק הוא לאור היום:
נשמעינ' מן הדא. דתנינן בתוספתא ריש מכילתין אין בודקין וכו' וניחא הא דקתני לא לאור הלבנה וכו' דאיכ' למימר דבבדיקת הלילה מיירי אלא לאור החמה בתמיה וכי יש חמה בלילה אלא הדא אמרה אפי' ביום צריך לבדוק לאור הנר:
לא סוף דבר וכו'. ולא תימא דדוקא בבית שאין בו אורה אלא אפילו יש בו אורה נמי צריך לבדוק לאור. הנר דהא לא לאור החמה קתני משמע אפי' במקום שהחמה זורחת בבית:
מבואית האפילין ביום מהו שיהא צריך לכתחלה לבדקן לאור הנר. וכלומר דמיבעיא ליה אי מהני בהו אור הנר ביום הואיל ואפילין הן וכלילה חשיבא ויכול אף לכתחילה לבדוק בהן ביום ופשיט הש"ס דממילהון דרבנן דלקמן שמעינן דלא כמה היא דמנהרי אור הנר בלילה הוא מנהר ביממא ואפי' במקום האפל דאמר רב הונא כד הוינן ערקין מפני האויבים ומסתתרין עצמן באילין בוטיתא הן המקומות האפילין שאחורי הבית המדרש הגדול והיו מדליקין וכו' והיו כהות ביום:
ואתייא. הא כהאי דאמר רבי אחייא נח היה מכניס עמו לתיבה אבנים טובות ולסימן שבשעה שהיו כהות וכו' ולמה היה צריך לסימן זה מפני שיש חיה אוכלת ביום כו' והיה צריך לידע זמן אכילתן:
והא כתיב צוהר תעשה לתיבה. ויכול היה לראות דרך החלון ומשני כמ"ד שלא שימשו המזלות בשנת המבול ולדידיה האי צהר תעשה שתכניס עמך דבר המצהיר ומנהיר:
מר צריכת ליה. מפני מה מספקא ליה ומהיכי תיתי שיהו צריכין בדיקה. וקאמר משום שכן מכניסין חמץ לשם בשבתות שאוכלין שם חזני בה"כ וכן בר"ת שהיו סועדין שם סעודות בעת קידוש החדש כדאמר בסנהדרין. ופריך א"כ ותהא פשיטא ליה דצריכין בדיקה ומשני להכן הוא דמיבעי ליה הואיל ואורן מרובה מהו שיהא צריך לבודקן בתחלה ביום לאור הנר או דילמא מכיון דאורן מרובה בודק הוא לאור היום:
חלות תודה. ויש בהן חמץ. ופריך ובלא כך וכי אין בדוקות מן הנותר שהיו צריכין לבדוק בכל פעם אם יש איזה נותר מהן כדי לשורפו וא"כ למה צריך בדיקה עכשיו הלא כבר בדוקות הן וקאמר הש"ס דיבא הך דינא כהדא דתני ר' זכריה נדה חופפת וסורקת מפני החציצה אבל כהנת שטובלת מפליטת שכבת זרע כדי לאכול בתרומה אינה צריכה חפיפה וסריקה מפני שנזהרת מדבר החוצץ ונדה כהנת חופפת וסורקת כדי שלא תחלוק בין נדה לנדה ואוף הכא נמי כן דמ"מ צריכות בדיקה:
שלא לחלוק בין ביעור לביעור. כלומר שלא לחלוק בין מקומות הצריכות בדיקה כדי לבער ובין חצירות אלו:
תני ר"ג וכו'. טעמא מפרש מה ראו לחלק בין נדה לכהנת. א"נ ר"ג פליג אהא דלעיל דאפי' נדה כהנת ס"ל א"צ חפיפה וסריקה הואיל והיא טובלת בכל יום כלומר דשכיחא לה טבילה בכל זמן מפני התרומה:
א"ל. ר' מנא:
לשומרת יום כנגד יום נצרכה. כלומר הא דקתני דנדה כהנת צריכה חפיפה וסריקה שלא תחליק היינו בין נדה שומרת יום כנגד יום הוא דקאמר דכל נדה שטבלה לאחר ז' ימי נדה שומרת יום כנגד יום בימי זיבה שהן בין ימי נדה לימי נדה כדין זבה דאורייתא ואם ראתה יום אחד שומרת יום שלאחריו אם תראה עוד ועד ג' ימים הויא זבה ואם לא ראתה טובלת ביום השני והרי לא הפסיקה אלא יום אחד בין טבילת נדה ובין טבילת שומרת יום כנגד יום ואעפ"כ צריכה חפיפה וסריקה א"כ שפיר קאמר שלא תחלוק בין נדה כגון זו או לבין נדה כהנת ולעולם צריכה חפיפה וסריקה:
חורי הבית וכו'. תוספתא בפרק קמא והתם גריס ואוצרות של תבואה וגירסא דהכא יותר ניחא דבית אוצרות דרישא היינו של תבואה ואוצרות דסיפא אוצרות הפירות הן:
ניחא העליונים. דא"צ בדיקה שאין דרך להשתמש במקום הגבוה:
והתחתונים. בתמיה דקס"ד התחתונים הסמוכין לארץ וליחוש שמא נפל חמץ בהן:
הדא אמרה לא חששו לנפילה. דמכיון שהן סמוכין לארץ אינן נוחין להשתמש בהן ולנפילת חמץ לשם לא חיישינן:
אמר ר' יוסי דלא היא דמהכא לא שמעי' מידי דתיפתר דתחתונים דקתני לאו תחתונים ממש אלא שהיו שניהם סמוכים לכותל וכו' כלומר בין העליונים ובין התחתונים דקתני שניהן סמוכין לכותל הן והיינו שהחורין בתוך הכותל הן אלא העליונים קרא התנא לאותן שהן למעלה מעשרה ולאותן שהן למטה מעשרה קרי להו תחתונים ומכיון שהחורין בכותל הן לא שייכא בהו נפילת חמץ ולעולם אימא לך בעלמא חיישינן לנפילה:
והא תנינן חדות. שהיא חפירה בקרקע ובבנין שפיר שייך נפילה לשם ואפ"ה קתני א"צ בדיקה א"כ הדא אמרה לא חשו לנפילה ודחי לה הש"ס דמהכא נמי לא ש"מ מידי לפי שמתיירא הוא התינוק לילך לשם שמא יפיל לתוך החפירה וכלומר דהא עיקר חששא דס"ד למיחש הכא אינה אלא מפני התינוקת דאין דרך בני אדם גדולים להשתמש בהן ולהכניס שם חמץ ולפיכך נמי גבי חורין דאין דרך להשתמש בהן אלא התינוקת הלכך בין חור שהוא למעלה מעשרה ובין שהוא למטה מעשרה לגבי התינוקת גבוהין הן ואין דרכן לתת חמץ לשם ואינן צריכין בדיקה:
וחש לומר. והא אכתי איכא למיחש שמא נתגלגל חמץ לשם. ומשני דמיירי בחדות שיש לה ליזבז והיא שפה סביב וליכא למיחש שנתגלגל לתוכה:
וגג הבד וגג המגדל. קתני א"צ בדיקה:
הדא דתימר בגבוהין ג' טפחים. כלומר שהגג שלהן גבוה ג' טפחים סביב סביב כמין מעקה דלא ניחא תשמישתיה על גבן אבל אם אין להן מעקה סביב גבוה ג' טפחים כארץ הן חשובין דניחא תשמישתיהו לתת על גבן וצריכין בדיקה:
ובאותו שלא נשתמש בו חמץ. כלומר וכל אלו דקחשיב שא"צ בדיקה דיקא בידוע שלא נשתמש בו חמץ וקמ"ל דלא חיישינן דילמא נשתמש בו חמץ ולאו אדעתיה אלא מכיון דאין דרך להשתמש שם מסתמא אין צריך בדיקה אבל אם לפעמים נשתמש חמץ באותו מקום אפילו גבוה כמה צריך בדיקה:
אמר רבי מנא ויאות. שפיר הוא דודאי צריך בדיקה:
כן אנן אמרין. כלומר דאי לא תימא הכי וכי כן אנן אמרין:
הדא פיפייארות. והוא כלי ארוג מקנים ועשוי כמין סריגי חלונות ונותנין חפצים ומאכלים בתוך הסריגים שעשויין כמין חורין חורין:
ואפילו גבוה כמה. כלומר בגבוה הרבה תאמר נמי לא תהא צריכה בדיקה. בתמיה אלא ודאי במקום שמדרך להשתמש בו חמץ צריך בדיקה:
פיפייארות. דוגמתו שנינו בפי"ו דכלים אפיפיירות שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק טהורה:
תני רשב"ג אומר וכו'. סיפא דתוספתא דלעיל היא:
מטה שהיא חוצצת בתוך הבית. שהיא חולקת את כל הבית ומגעת מכותל לכותל ואינו יכול לעבור להשתמש בצד הפנימי כגון שהמטה גבוה היא ואם עצים ואבנים מונחין תחתיה אינו יכול להשתמש באותו צד לא דרך עליה ולא דרך תחתיה הלכך בודק צד החיצון בלבד וא"צ לבדוק צד הפנימי:
מפני שעצים ואבנים וכו'. ומדייק הש"ס טעמא שעצים ואבנים מונחין תחתיה הא לאו הכי צריך לבדוק גם צד הפנימי א"כ הדא אמרו חשו לנפילה שהרי מ"מ לא ניחא ליה תשמישתיה תחתיה אי לאו דטעמא דחיישינן שמא מאיליו נפל שם חמץ ודחי לה הש"ס דלעולם בעלמא במקום שאין דרך להשתמש ולהכניס שם חמץ לא חיישינן לנפילה והכא היינו טעמא לפי שאני אומר חינוק נגע. הגיע לתחתיה והכניס שם חמץ לצד הפנימי הלכך דוקא אם עצים ואבנים מונחין תחתיה שאין התינוק יכול לעבור דרך תחתיה אז א"צ לבדוק צד הפנימי:
מרתף של יין צריך בדיקה. כדתנן במתניתין וכדמפרש ואזיל מפני שדרך להסתפק מהמרתף על שלחנו ויין אין לו קבע שאין קבע לשתיה שלפעמים שותה יין בסעודה זו יותר ממה שהוא רגיל וכשכלה היין על השלחן הולך השמש להביא יין מן המרתף ופעמים שפתו בידו אבל שמן שהוא לאכילה יש לו קבע ויודע השמש כמה שמן צריך להסעודה ומכין הכל מקודם הסעודה:
אוצר. שיש בו הרבה ומן האוצר מביאין להמרתף ואין הדרך להסתפק על שלחנו מן האוצר לפיכך בין של יין בין של שמן א"צ בדיקה כדתנינן בתוספתא דלעיל:
איזהו מרתף. סתם מרתף דמתני' מפרש:
כל שנתון עם הלחם בחצר. כלומר שאין מקפידין לתת שם לחם א"נ שהוא סמוך למקום הלחם הנתון בחצר שלפעמים נוטל הלחם ממקום הסמוך ומביאו להמרתף:
יש מרתף שהוא כאוצר. שיש לו דין אוצר ויש אוצר שיש לו דין מרתף כדמפרש ואזיל דכל שהוא בוש לאכול בתוכו כגון שמעבר לרבים לפניו ואין חשש שמא הכניס חמץ לתוכו הרי הוא כסתם אוצר וא"צ בדיקה ואוצר שאינו בוש לאכיל בתוכו הרי הוא כסתם מרתף וצריך בדיקה:
יש חצר שהוא כמבוי. סתם מבוי רבים בוקעים בו ואדם בוש לאכול בתוכו וחצר שרבים בוקעים בתוכה יש לה דין מבוי ומבוי שאין רבי בוקעים בתוכו הרי היא כסתם חצר וצריך בדיקה:
וחש לומר שמא הבהמים מכניסין לתוכו חמץ. אסתם מבוי שהרבים בוקעין בתוכו פריך דקאמרת א"צ בדיקה מפני שאין מדרך לאכול בתוכו ואמאי והא איכא למיחש שמא החמרים אחר הבהמות שנכנסין לתוכו לטעון המשאות של יין שטוענין על הבהמות והן הכניסו את החמץ בתוכו דסתמן של אלו הבהמים אינן בושין לאכול בכל מקום:
ומשני אין דרכן להכניס חמץ לשם אלא מיני מתיקה מביאין עמהן לאכול ולטעום את היין אח"כ מפני שמיני מתיקה בודקין את היין אם הוא יפה ואותן מיני מתיקה אין בהן חמץ כגון פירות מתוקין וכיוצא בהן:
היוצא לפרש. תוספתא היא בפ"ק היוצאין בשיירה והמפרשין בספינה לפני ל' יום א"צ לבדוק:
הדא דתימר. דוקא:
בשיש בדעתו לחזור. מיד ולא יתעכב עד קודם הפסח:
אבל אין בדעתו לחזור. מיד חיישינן שמא לא יחזור עד ערב פסח בין השמשות ולא יכול לקיים מצות ביעור חמץ אפילו יוצא קודם ל' יום צריך לבדוק ולבער:
ובספק. הא דאמרינן בשאין דעתו לחזור אפי' לפני ל' יום צריך לבדוק לאו שבודאי לא יחזור אלא ספק הוא ואינו מחליט בדעתו לחזור מיד קאמר אבל בודאי שמחליט בדעתו שלא לחזור עד קודם הפסח אפי' יוצא מר"ה צריך הוא לבדוק:
ר' בא. פליג שאפי' יש בדעתו לחזור צריך הוא לבדוק שמא ימלך ולא יחזור:
לית כאן אפילו נשים סמי מכאן נשים נשים עצמן אין נאמנות כצ"ל. כלומר כל עצמן אינן נאמנות בדבר זה שהיא טירחא כדמפרש ואזיל מפני שהן עצלניות והן בודקות כל שהוא כל שהוא ולא כל הצורך:
מצתן עם ישראל. כלומר שרואין שנזהרין הן מכל מיני חימוץ בעשיית מצה אז נאמנין הן על ביעור חמץ:
הדא דתימר. שנאמנים על ביעור חמץ דוקא בבתים אבל בחצירות הצריכות בדיקה חשודין הן לפי שהן דורשין לא ימצא בבתיכם כתיב אבל לא בחצירותיכם:
תני. בתוספתא פ"ב:
הדא דתימר בראשונה שהיו משוקעין בכופרניהון כלו' בדברים שהיו כופרין בדרש חכמים היו משוקעין בהן ומה שהחזיקו החזיקו והיו מדקדקין בהן הרבה אבל עכשיו שאין להם כלום ממצות חשודין הן לגמרי ומקולקלין הן והרי הן כנכרים לכל דבריהם. שואלין בהלכות פסח בפסח כל א' וא' בביתו אבל בבית וועד שמתקבצין הרבה בבהמ"ד ללמוד שואלין קודם לל' יום:
אתיא דר' יוחנן. דלקמן דמפרש טעמייהו דרבנן:
קולפו כמין גם. לב"ש דקאמרי שתי שורות על פני כל המרתף היינו שורה אחת בזקיפה. לפני הפתח ושורה אחת למעלה בשכיבה כדפרישית במתני' זהו קולף כלומר בודק:
קולפו כמין שני גמי"ן. כלומר שצריך לבדוק עוד ב' שורות אלו מצד המרתף מזה ומצד המרתף מזה תחת הג"ם העליון עד ג"ם שלמטה ממנו וזהו על פני כל המרתף:
היה נתון באמצע הבית. שיש ריוח מכאן ומכאן והשורות מסודרות באמצע ונמצא שצריך לבדוק גם צד הפנימי שבין כותל הבית לבין החביות א"כ לדעתיה דרב הונא דקאמר בנתונות אצל כותל הבית בג"ם העליון סגי והכא שנתונות באמצע הבית מפשיטו חלוק אחד כלומר דבכה"ג שצריך לבדוק כל ג' הצדדין של השורות והיינו צד החיצון וצד הפנימי ולמעלה על גג השורות וכחלוק הזה סביב סביב הוא מפשיטו ובודקו ולדעתיה דבר קפרא דקאמר גם העליון ועוד גם שלמטה הימנו א"כ בנתונות באמצע מפשיטו שני חלוקות אחת שלמעלה והשניה שלמטה הימנו:
היו עשוי מדריגות מדריגות. שאין כל השורות התחתונות ואת שעליהן מסודרות בשוה זו ע"ג זו אלא התחתונה היא רחבה על פני כל המרתף ושלמעלה ממנה היא יותר קצרה וכן כולן עד שמי קורה וכמדריגות הללו:
קולפו גמים גמים. כלומר כל מדרגה בודקו בזקיפה ובשכיבה וקמ"ל דלא תימא במדריגה התחתונה בזקיפה ובשכיבה סגי שסמוכה לפתח ביותר ומפני שלפעמים השמש חפץ ליטול מן אותן שהן למעלה ופתו בידו הלכך צריך לבדוק כל מדרגה ומדרגה גמין גמין:
שורה החיצונה וכו'. דברי ב"ה דמתני' מפרש דקאמרי' ב' שורות החיצונות היינו שורה החיצונה שהיא העליונה הרואה את הפתח ואת השורה שלפנים ממנה והיינו שהן העליונות דקאמרי דתרוויהו עליונות הן:
תני. בתוספתא פ"ק לדברי ב"ה שורה העליונה הרואה את הפתח ואת שלמטה הימנה ותרוייהו חיצונות הן. ולגבי שתחתיהן נקראו עליונות:
הוון בעי מימר. בני הישיבה לפרש דלמ"ד שורה שניה שלפנים הימנה כ"ש את שלמטה הימנה שצריכה בדיקה שהיא יותר סמוכה לו בכניסתו להשתמש ממנה ולדידיה שתי שורות דקאמרי ב"ה היינו לאפוקי מדב"ש דסברי ב' שורות על פני כל המרתף כמין ג"ם ועלה קאמרי ב"ה שא"צ לבדוק למעלה אלא ב' העליונות בלבד ולעולם אף לב"ה אותן שלפני הפתח צריך לבדוק אבל למ"ד דשירה שניה למטה ממנה היא א"כ הא לפנים ממנה לא צריך לבדוק דלא חיישי ב"ה אלא לאותן שתים החיצונות הרואות את הפתח בלבד:
נשתמש בחצי שורה. שידוע לו שבכל פעם היה משתמש בחצי שורה זו של ימין או של שמאל. אם כן פשיטא היא שלאותה חצי שורה צריך הוא לבדוק את השניה לפנים ממנה להאי מ"ד ואת שלמטה ממנה להאי מ"ד אלא אותה חצי שורה שלא נשתמש בה מהו יש לה שלפנים ממנה למר ושלמטה ממנו למר דשמא נשתמש בה לפעמים ואינו זכור או דילמא דלא חיישינן לה כלל ולא איפשיטא הבעיא:
דתימר במחוללות. אשתי שורות דמתני' קאי דוקא במחוללות שיש חלל ביניהן ואינם תכופות ודבוקות וצריך לבדוק יפה יפה שמא יש חמץ בתוך החלל אבל באפוצות שהן דחוקות ודבוקות זו לזו מעביר עליהן את הנר ודיו כלומר בהבטה אחת בעלמא סגי:
הדא אמרה שחשו לנפילה. לימא דש"מ ממתני' שחששו לנפילת חמץ מאליו מדצריך לבדיקת המרתף כל כך כמו בחדר שמכניסין בו חמץ:
א"ר פנחס דיפי דלא היא. דלא שמעי' מינה דחיישינן לנפילה אלא טעמא דבדיקת מרתף לפי שאני אומר דשמא בשעה שסידרן להחביות הכניס שם חמץ לאכיל:
הלכה ב
מתני' אין חוששין. כשבדק זוית הבית זו ובא לבדוק זוית זו אינו חושש שמא בתוך שבא לבדוק זוית האחרת גיררה חולדה ילמקום הבדוק ויהא צריך לחזור ולבדוק שא"כ שבאת לחוש לכך הרי גם מחצר לחצר יש לומר כך אני בדקתי קודם לחברי ולאחר בדיקתי הביאה חולדה חמץ מחצר חבירי לחצירי וכן מעיר לעיר והרי אין לדבר סוף:
גמ' אמר ר' יונה הכין צריך למיתנייה מעיר לעיר וכו'. ר' יונה קשיא ליה לישנא דמתניתין שלא על הסדר נשנה דהא מדקתני מבית לבית וממקום למקום ע"כ דה"ק וממקום למקום בחצר דאי על הבית קאי איפכא הו"ל למיתני אין חוששין ממקום למקום בבית ומבית לבית וכו' וקס"ד נמי דר' יונה דמה דאשמעינן התנא דאין חוששין היינו לשמא הביאה החולדה מבית או ממקום אחר לכאן אחר שכבר בדק כאן ואי הכי כל סדר הלשון מסורס הוא שהרי מתחילה מביאה מעיר אחרת לזו העיר ואח"כ מחצר לחצר וממקום למקום בחצר ואח"כ מבית לבית והיינו דקשיא ליה דהכין היה צורכה למיתני אין חוששין שמא גיררה חולדה מעיר לעיר וכו' וכדמפרש ואזיל שהרי אם את חושש מעיר לעיר וכו' ואין לדבר סוף:
אמר ר' יוסי. דלא היא דא"צ להפוך סדר הלשון אלא אפי' כסדר שנשנה במתני' אתיא היא שפיר כדמסיק ואזיל:
אין חוששין וכו'. כלומר ועיקר פירושא דמתני' בענין החשש לא כדס"ד דר' יונה דהחשש מבית האחרת לבית זו וכן כולן דאי הכי הוה קשיא כדאקשי ר' יונה אלא דה"ק אין חוששין שמא גררה חולדה מבית זה שמכניסין בו חמץ וצריך בדיקה לבית אחר שאין מכניסין בו חמץ ויהא ג"כ צריך בדיקה. וכן ממקום למקום בחצר דא"כ מחצר ולחצר וכו' ואין לדבר סוף והיינו דקאמר אפי' כמתני' אתיא היא דהשתא לישנא דמתניתין על הסדר נשנה:
שאם מבית לבית אי אתה חושש וכו'. זהו אסוקי לטעמא דמילתא וכלומר שהרי אם באת לחוש לכך א"כ ניחוש גם כן שמא הביאה חולדה מבית חבירו שלא בדק לבית זה ויהא צריך בדיקה אחרת וכן ממקום למקום כו' אבל השתא שאין לחשוש שמא הביאה מבית זה לבית אחר אין אנו חוששין ג"כ שמא הביאה מבית שאינו בדוק לבית זה לשיהא צריך בדיקה אחרת וכשאי את חושש מבית לבית כ"ש שאי את חושש ממקום למקום וכו':
יכולין הן כל ישראל לבדוק חמצן כאחת. בתמיה וזהו עיקר טעמא למאי דמסיק וכדאמרן שהרי ודאי א"א לכל ישראל לבדוק חמצן בבת אחת ואם היינו חוששין מבית זה לבית אחר היינו חוששין ג"כ שמא הביאה מבית שאינו בדוק לבית הבדוק והיה צריך בדיקה אחרת ואין לדבר סוף:
הלכה ג
מתני' רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר וכו'. בגמרא מסיק אליבא דרבי יהודה דה"ק באחד מג' פרקים הללו בלבד בודקין ולאחר מכאן אם לא בדק שוב אינו בודק:
יבדוק בתוך המועד. בתוך ימי הפסח:
לאחר המועד. לאחר הפסח כדי שלא יתערב לו חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה. ואית דמפרשי בתוך המועד בשעה ששית שהיא מועד הביעור לאחר המועד עד שתחשך. וטעמיה דר' יהודה דס"ל לאחר זמן איסורו של חמץ לא יבדוק דילמא אתי למיכל מיניה וחכמים ס"ל דמכיון שכל עצמו מחזר עליו לשרפו לא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה. והלכה כחכמים:
ומה שמשייר וכו'. קאמר בגמרא דשמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה פעם שנייה לאותו הבית:
גמ' כנגד ג' פעמים שכתוב בתורה וכו'. כלומר ג' פעמים כתוב בתורה לא יראה לך תרי בפ' בא לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וחד בפ' ראה ולא יראה לך שאור וכנגד אותן ג' ס"ל לר' יהודה שצריך ג' פעמי' לבדוק ולקמן מקשי על הא דר' יוחנן ומסיק דר' יהודה נמי לא בעי ג' פעמים בדוקא אלא באחד מג' פרקים הללו קאמר ומכאן ואילך לא:
והכתיב תשביתו וגו'. ולרבי יוחנן ליבעי רבי יהודה ד' בדיקות ומשני האי בעשה הוא ולא קחשיב אלא כנגד הלאוין:
מכיון שזה צריך לזה וכו'. כלו' מכיון דלא יראה לך ולא ימצא בבתיכם תרוייהו צריכי ללמד זה על זה כדמסיים ואזיל לקמיה כחד קרא חשיב דאלו נאמר לא יראה לך לחוד הייתי אומר אם הפקיד הנכרי חמץ אצלו מותר דלך כתיב ת"ל לא ימצא בבתיכם והרי הוא בבתיכם. ואי מלא ימצא בבתיכם הייתי אומר אפילו יחד לו בית להנכרי להניח חמצו שם יהא אסור דסוף סוף בבתיכם הוא ת"ל לא יראה לך שלך אי אתה רואה ולא של אחרים הא כיצד הפקיד וכו' דהכי תני בתוספתא פ"ב הפקידו אצלו אסור ומיירי שקיבל עליו אחריות והרי הוא כשלך ואם יחד לו בית מותר דכשיחד לו בית מסתמא לא מקבל עליו אחריות אלא אומר לו הרי הבית לפניך תניחו בחדר או בזוית זו הלכך אינו עובר עליו:
מחלפה שיטתיה דרבי יהודה דתני וכו'. כלומר לרבי יוחנן דמפרש טעמא דרבי יהודה כנגד ג"פ שבתורה וג' בדיקות בדוקא קאמר א"כ קשיא דרבי יהודה גופיה דידיה אדידיה להא דקתני בודקין אור י"ד וכו' וחכמים אומרים וכו' ומדקאמרי חכמים לא בדק אור ארבעה עשר וכו' לא בדק בתוך המועד וכו' ש"מ דרבי יהודה לית לי' לבדיקה משעת ביעור ואילך והשתא קשיא כדמסיים ואזיל:
צריך לבדוק ג' פעמים. כלומר לדידך דקאמרת דלר' יהודה צריך ג"פ בדוקא שיש להן רמז מן התורה וא"כ ק"ו מה אם בשעה שלא הגיע זמן ביעורו והיינו אור י"ד ושחרית י"ד אתה אומר צריך לבדוק ג"פ דקחשיב להו בהדי שעת הביעור כי היכי דליהוי ג' בדיקות בשעה שהגיע זמן ביעורו לכ"ש דליבעי ג' בדיקות ואמאי פליג רבי יהודה אדברי חכמים דלדידיה פשיטא הוא שאם לא בדק מקודם יבדוק בשעת הביעור ובתוך המועד ולאחר המועד כי היכי דלקיים ג' בדיקות:
לא צורכה דלא אם לא בדק וכו'. סיומא דהקושיא היא כלומר אלא ודאי דלר' יהודה נמי לא בעי ג' בדיקות בדוקא אלא בחד מג' פרקים הללו סגי ומה דפליג אחכמים לא פליג אלא אאם לא בדק בתוך המועד דקאמרי חכמים יבדוק לאחר המועד ורבי יהודה סבירא ליה שאם לא בדק קודם זמן איסורו שוב לא יבדוק כלל כדפרישית במתני' דגזיר דילמא בהדי דקא בדיק אתי למיכל מיניה:
אני אומר יד נטלתו. כלומר תלינן באדם שנטלו ולא חיישינן לחולדה שהרי כלי היה עליו:
אותו הבית צריך בדיקה. דשמא חולדה נטלתו:
או שאר כל הבתים וכו'. דרך בעיא היא או דילמא חוששין אנו גם לשאר הבתים הסמוכין שמא גררה חולדה לשם ויהיו צריכין בדיקה הואיל והניחו ולא מצאו איתיילד כאן ריעותא ולא דמי למתני' דקתני אין חוששין:
נישמעינה מן הדא. תוספתא דטהרות אבד כזית מן המת מן הבית ובקשו ולא מצאו הבית טהור דתלינן אדם טמא נכנס לשם ונטלו:
לכשימצא. כלומר ואם נמצא אחר כך הבית מטמא למפרע לכל הטהרות שנעשו בין האבידה לבין המציאה שהרי היתה הטומאה שם אלמא דלאותו הבית הוא דחיישינן בלבד וכדמסיק ואזיל:
הדא ילפה מן ההיא וכו'. וקאמר הש"ס הרי נמצינו למידין חדא מחבירתה דהדא דין דטומאה דהתם ילפינן מן ההיא דבדיקה דהכא דהיא איבד היא הניח כלומר דלאו דוקא אם איבדה הטומאה ובקשו ולא מצא דתלינן באדם שנטלו אלא הוא הדין בהניח ולא מצאו תלינן באדם כדאמרינן גבי חמץ דאם כפאו בכלי והניחו ולא מצאו תלינן באדם שנטלו וההוא דחמץ ילפא מן הדא דטומאה שאין לך צריך בדיקה אלא אותו הבית בלבד ולא חיישינן לשארי בתים הסמוכים כמו דהתם לכשימצא אותו הבית בלבד הוא מטמא למפרע ולא חיישי' שמא גררה החולדה להטומאה לשארי בתים וחזרה יגררה לכאן:
וכרבי יודה. דלקמן אפילו אותו הבית לא יהא צריך בדיקה דאיכא למימר אפילו החולדה נטלתו אימר אכלתיה:
נישמיעינה מן הדא. כלומר והי רבי יהודה והיכא שמעינן ליה הכי וקאמר מן הדא דקאמר רבי יהודה וכו' ובא מעשה לפני חכמים וטהרו לאותו הכהן שדרך חולדה וכו' אלמא דתלינן שגררוהו משם ואכלו ודחי לה הש"ס דמההיא אין ראיה דסתם חולדה רצה היא אחר הבשר ולא אחר הפת:
ואפי' תימר. כלומר וא"נ אפ"ת שרודפת גם אחר הפת אפ"ה יש לחלק לפי שהבשר גוררת ואוכלת ולא משיירא מידי אבל פת גוררת ומנחת ואיכא למיחש אפילו לרבי יהודה:
רבנן דקסרין וכו'. כלומר ולא עוד אלא דשמעינן לרבנן דקיסרין דאמרין דרבי יהודה מחמיר טפי ופליג אמתני' דקתני אין חוששין שמא גררה חולדה ולרבי יהודה חוששין מפני שדרכה לגרור אלמא דמחלק רבי יהודה בין בשר לבין פת:
הלכה ד
מתני' ושורפין בתחילת שש. ואף על גב דמדאורייתא כל שעה ששית שריא כדמסיק בגמרא מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו והראשון זה י"ד וכתיב אך חלק חציו לחמץ וחציו למצה רבנן הוא דגזור דילמא טעי וסבור על שביעית שהיא ששית אבל אחמישית לא טעי למימר על השביעית שהיא חמישית הלכך לר"מ מותר לאכול:
ותולין כל חמש. ואינו אוכל דלר' יהודה אדם טועה שתי שעות ודלמא יהא סבור על הז' שהיא חמישית ומיהו לשרוף אינו צריך ומאכיל הוא לבהמתו אבל ששית אסור אף בהנאה מדרבנן גזירה משום שביעית והלכה כרבי יהודה:
גמ' ר"מ אומר וכו'. מפרש הש"ס במאי פליגי דר"מ סבר משש שעות ולמעלה מדבריהן הוא שאסור לאכול חמץ וכדדריש לקמן דלא מרבינן מקרא אלא שעה אחת קודם שקיעת החמה והלכך לא עבדי רבנן הרחקת כולי האי הואיל ועוקר איסור אכילת חמץ אחר חצות מיד אינו אלא מדבריהן ולרבי יהודה משש שעות ולמעלן מד"ת אסור והלכך עבדי רבנן הרחקה טפי וכל חמש אין אוכלין ולקמן פריך עלה:
אך ביום הראשון. תשביתו שאור מבתיכם וגו' זה חמשה עשר כדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא וגו':
יכול משתחשך. שאין ביעורו אלא משתחשך בארבעה עשר ויהא אוכל חמץ עד הלילה:
ת"ל אך חלק הא כיצד תו לו שעה אחת. לפני שקיעת החמה שיבערנו ומכאן ואילך קאי באיסור אכילת חמץ והיינו ביום הראשון כלומר סמוך ליום הראשון תשביתו:
אך ביום הראשון זה ארבע עשר. רבי יהודה ס"ל הראשון דמעיקרא משמע כדכתיב הראשון אדם תולד:
ת"ל אך חלוק את היום חציו לחמץ וחציו למצה. אך חץ היא בגימטריא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ הח' במקום הא' והצ' במקום הך':
מחלפה שיטתיה דר"מ תמן אמר אך לרבות. כלומר בפסחים גבי חמץ דריש אך לרבות לאסור שעה אחת קודם שקיעת החמה:
וכא אמר אך למעט. בפ"ק דביצה דפליגי ר"מ ורבי יהודה במכשירי אוכל נפש בי"ט דרבי יהודה מתיר ולר"מ אסור כסתם מתני' דפ"ה דביצה ופ"ק דמגילה אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ומפרש בהאי תלמודא בפ"ק דביצה דלרבי יהודה דמתיר אף מכשירי אוכל נפש מרקידין ביו"ט ולמאן דאסר מפרש התם דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם אך הוא לבדו הרי אלו ג' מיעוטין שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד בי"ט אלמא אך למעט הוא:
אר"ש מיעטו שאינו בחמץ. כלומר ה"נ מיעוט הוא דממעיטנן כולי' יום י"ד מאיסור חמץ דלא תימא יום הראשון י"ד הוא לכך כתיב אך דאינו אסור אלא מקצתו ובשעה אחת קודם שקיעת החמה סגי:
ר"מ אומר לא תאכל עליו חמץ על אכילתו. השתא מפרש דקרא דלא תאכל עליו חמץ דכתיב גבי קרבן פסח מיתרצא לתרווייהו דמר דריש להאי קרא כטעמיה ומר כטעמיה דר"מ דס"ל אחר חצות אינו אסור מן התורה דריש לא תאכל עליו חמץ בשעת אכילתו דפסח היא שהקפידה התורה דאלו בשעת עשייתו לא נאסר חמץ ורבי יהודה סבר בשעת עשייתו קאמר קרא לא תאכל עליו חמץ שהוא אחר חצות שזהו זמן להכשר שחיטת הפסח:
רבי יודה אית ליה עשה ול"ת וכו'. כלומר דהש"ס מתרץ דלא תיקשי הא לרב יהודה דדרי' ליה מקרא דאך דמן התורה אסור באכילת חמץ מאחר חצות א"כ קרא דלא תאכל עליו חמץ למה לי דבשלמא לרבי מאיר ל"ק למה לי האי קרא דהא איהו נמי דריש מאך לאסור שעה אחת קודם שקיעת החמה ועליו דריש על אכילתו ולמה לי הא ממילא נפקא דהרי כבר אסור מקודם שקיעת החמה דהא ליתא משום דאיכא לתרוצי אליבא דרבי מאיר דאי לאו קרא דלא תאכל עליו חמץ לא הוה דרשינן מאך לאסור שעה אחת קודם שקיעת החמה משום דה"א קרא דאך איצטרך לאסור משתחשך גופיה דאי לאו קרא דאך לא הוה ידעינן כלל דמשתחשך אסור דימים כתיב ולדידיה יום הראשון חמשה עשר היא והשתא דכתיב האי קרא דלא תאכל עליו שפיר הוא דדריש יכול משתחשך סגי ת"ל אך חלק לחסור שעה אחת קודם שקיעת החמה אלא לרבי יהודא דס"ל יום הראשון זה ארבע עשר ואי לאו אך הוה אסרינן כל היום ארבעה עשר ומיהו מחצות ולמעלה שפיר נפקא לן דאסור וא"כ לדידיה קשיא הלכך מפרש הש"ס דלרבי יהודה נמי לא תקשי דקרא איצטריך ליתן עשה ול"ת על אכילת חמץ בשעת עשיית הפסח וכלומר משעת עשיית הפסח עד אחר שבעת ימים עובר בעשה ול"ת על אכילתו וכן נמי עובר בעשה ול"ת על ביעורו משעת עשיית הפסח ואילך כדמפרש ואזיל:
עשה על ביעורו. שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וקאי בעשה דתשביתו מזמן עשיית הפסח כדדריש רבי יהודה וילפינן השתא נמי דבאותו זמן קאי ג"כ בל"ת על ביעורו דכתיב הכא שבעת ימים וגו' וכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה התם גבי עשה דתשביתו אחר חצות י"ד הוא בכלל כדלעיל אף כאן גבי ל"ת מאחר חצות הוא בכלל:
הא ר"מ אומר וכו'. השתא מפרש לה טעמא דפלוגתייהו במתני' דלר"מ דס"ל אוכלין כל חמש ובששית אסור ושורפין הא לדידיה משש שעות ולמעלה מדבריהן בעלמא הוא דאסור ושביעית גופה גזירה הוא וששית למה נמי משום גדר וכי יש גדר לגדר אלא דהיינו טעמא משום דאדם טועה בשעה ושמא תתחלף לו שעה ששית בשביעית הלכך אסרו גם בששית וכן לרבי יהודה טעמא דאסרו בחמישית אף על גב דששית גופה מדבריהן ומשום גזירה וה"ל חמישי' גזירה לגזירה אלא דלא ליתי לחלופי חמישית בשביעי' דרבי יהודה סבירא ליה אדם טועה בשתי שעות:
מחלפא שיטתיה דרבי יהודה. קשיא דידיה אדידיה תמן הוא אומר אין חמישית מתחלפת בשביעית גבי עדות בפ"ה דסנהדרין וגרסינן לכולה סוגיא שם בהלכה ג' דמודה התם רבי יהודה באחד אומר בחמש שעות היה המעשה ואחד אומר בשבע דעדותן בטלה ואפילו אמרינן אדם טועה בשתי שעות כדקאמר שם רבי יהודה אחד אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן קיימת מ"מ בין חמש לשבע לא טעו אינשי כדמפרש התם שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב ואמאי קאמר הכא גבי חמץ דטעו אינשי בין חמש לשבע:
תמן. בעדות הדבר לב"ד שחוקרין ודורשין אותן והן זריזין וכלומר ומתוך כך העדים נזהרים ביותר שלא לטעות בכך לפי שהן יודעין שסופן לחקור ולדרוש אותן בבית דין אבל הכא בחמץ הדבר מסור לכל וגם להנשים ועצילות הן מלהשגיח על הדבר הלכך חיישינן דאפי' בין חמש לשבע אתו למיטעי:
אמר רבי יוסי בר' בון. בלאו הכי ל"ק דתמן בעדות אחד אומר בחמש היינו בתחלת חמש ואחד אומר בשבע היינו בסוף שבע דהוי להו שלש שעות והלכך אף על גב דסבירא ליה לרבי יהודה אדם טועה גם בג' שעות דהא ברישא דהתם אחד אומר בג' ואחד אומר בה' דקאמר רבי יהודה עדותן קיימת וא"כ אם אנו מפרשין גם כן להרישא כמו הסיפא דזה אומר בתחלת שלש וזה אומר בסוף חמש והוו ג' שעות ואפ"ה עדותן קיימת מכל מקום בסיפא מכיון דאיכא היכרא טובא בחמה לא טעו אינשי והוי הכחשה:
ברם הכא סוף חמישית תחלת שביעית. כלומר אי שרית להו למיכל בחמש חיישינן דילמא אתו למיכל נמי בסוף חמישית ובין סוף חמישית לתחלת שביעית ליכא היכרא דהיינו הך כדתני לקמיה דבתחלת חמש הוא דהחמה במזרח ובסוף שבע הוא דהחמה במערב וא"כ אתו למיטעי בין סוף חמש לתחילת שבע ותחילת שבע איסורא דאורייתא היא ומשום סוף חמש אמרו רבנן דלא יאכל כל חמש ולא הוי גזירה לגזירה דבסוף חמש טעמא רבא איכא דלא למיכל וכולא חמש חדא היא:
ותני בהדיא כן שבתחילת חמש וכו'. וא"כ מתחילת חמש לבין סוף שבע היא דליכא למיטעי וכדאמרן:
רב אמר דברי רבי מאיר וכו'. כלומר אפילו לדברי רבי מאיר המקדש בחמץ גמור מו' שעות ולמעלה דלדידיה אינו אלא מדבריהן אפ"ה הואיל והחמץ דאורייתא לא חיישינן להקדושין:
אמר רבי הונה ויאות שפיר קאמר רב שהרי אלו חטין קורטבניות שהן גדלין במדבר והן קשין מאוד ואם באו מים עליהן אינם אלא חמץ נוקשה ודלמא טבין אינון במיעדא כלום בתמיה ואפ"ה אם קדש בהן אשה בימי מועד אינו כלום אלמא הואיל והשעות דאורייתא אף על פי שהחמץ אינו אסור בהנאה אלא מדבריהם כגון זה אין הקידושין כלום וה"ה המקדש בחמץ דאורייתא בשעות דרבנן אין הקידושין כלום:
דיסקייא דפיסתא. שק מלא חתיכות חמץ והכי גריס לה נמי בפרק המפקיד בהלכה ד':
אתא רבי חייה רובה שאל לרבי מה יעשה בפקדון הזה וא"ל תמכר על פי בית דין בשעת הביעור קודם זמן האיסור כדי שלא יפסיד המפקיד הכל:
גרבא דכותחא. ויש חמץ בכותח:
היידנו. איזו שעה נקראת שעת הביעור:
בשחרית. כלומר כל אותן ד' שעות של שחרית שמותר לאכול לרבי יהודה ונקרא שעת הביעור שמכאן ואילך עוסקין בו לבערו וצריך למוכרו בשעה שעדיין אין בו איסור כלל אפילו מדבריהם כדקאמר רבי יוסה לקמן:
רבי בא אמר חמישית כרבי יודה. כלומר אפילו לרבי יהודה יכול להמתין עד שעה חמישית שהרי עדיין אינו מוטל עליו לבערו עד תחילת שש:
יאות אמר רבי ירמיה. שימכור קודם שהגיע שעה חמישית שהרי כלום אמרו ליגע בהן למכרן לא מפני השב אבידה לבעלים כדרשב"ג בפ' המפקיד שם דסבירא לי' במפקיד פירות אצל חבירו והן הולכין לאיבוד מוכרן בפני בית דין שזהו השב אבידה לבעלים שלא יפסידן לגמרי וה"ה לחמץ בערב פסח ואם כן צריך למכרו בשעה שעדיין ראוי לאכילה:
חמישית כרבי יהודה לא טבה כלום. שאע"פ שעדיין מותר בהנאה מ"מ יש הפסד להמפקיד שבאותו שעה אינו נמכר אלא הרבה בזיל:
חמישית כרבי יהודה. לרבי יהודה כך היא הדין בחמץ בשעה חמישית אם הקדישו לבדק הבית מוקדש היא כדמפרשי טעמייהו שהרי אין הקדש זה אלא לדמים ועדיין בר דמים הוא שמותר בהנאה אפילו לרבי יהודה ואם עשאו תרומה אינה תרומה שלא ניתנה אלא לאכלה בלבד:
אמר לון רבי יוסי אדרבה לא מסתברא אלא איפכא דאינו מוקדש שהרי אינו ראוי אלא למאכל בהמה ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והואיל וכך לא חל עליו ההקדש כלל אבל לענין תרומה ה"ז תרומה טהורה ד"ת כלומר תרומה גמורה מד"ת כשאר תרומה טהורה אלא שאתה הוא שגזרתה עליה מדבריהם ואינה עומדת אלא לשריפה בששית והואיל ואפילו בששית אינו אלא מדבריהם בשריפה הילכך מיהת בה' הויא תרומה אפילו לרבי יהודה:
הלכה ה
מתני' ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות של תודה. מן החמץ של תודה דחלות תודה ארבעים ועשרה מהן חמץ:
פסולות. מפרש בבבלי מתוך שהן מרובות נפסלות בלינה לפי שהיה הכל מביאין תודותיהן בי"ג ולא בי"ד שאין מביאין קדשים לבית הפסול שבי"ד אינן נאכלות כל היום אלא עד שש שעות ותודה נאכלת ליום ולילה לפיכך היה הכל מביאין בי"ג ומתוך שמרובות נפסלות הן בלינה. ובגמ' הכא מוסיף בטעמא שמפני שהיו ממהרין להביא תודותיהן בי"ג וח"א שלא ישפוך דמה של אחד מהן והיא נפסלת וקסבר תנא דמתני' שאלו היו כשירות לא היו נותנין אותן שם כדי לפסלן בידים שהרי מונחות שם עד זמן הביעור ונשרפות:
על גג האיצטבא. שהיתה בהר הבית לסימן שיהו הכל רואין אותן:
ניטלה אחת מהן. שבתחילת שעה חמישית בא שליח ב"ד ונטל אחת מהן והעם מכירין שהגיע שעה חמישית ולא אוכלין אלא תולין:
מתני' ר"ג אומר. חולין נאכלין כל ד' כר' יהודה:
תרומה כל חמש. מפרש בגמרא מפני קדושתה נתנו לה זמן שעה יותר הואיל ומדאורייתא מותר באכילה. ואין הל' כר"ג:
גמ' כשירות היו. ס"ל לר' ינאי דלאו פסולות ממש היו שהרי מצוין אוכלין לאכלן שלחמי תודה מותרת לזרים:
משם מאי היא פוסלן. כלומר אלא משום הכי קראן התנא פסולות משום דמיירי שלא נשחט עליהן הזבח וכגון שאבד הזבח ואין להן תקנה לאכול שהזבח הוא שמתיר אותן באכילה:
ולא בשחיטה הן קדושות וכו'. ר"ל הוא דקשיא ליה על הא דר' ינאי וכי לא כשחיטת הזבח הן קדושות קדושת הגוף ואם לא נשחט הזבח אין עליהן אלא קדושת דמים א"כ ויפדה אותן והן יוצאות לחולין ויאכל אותן:
אמר רבי חנניה חולייא קומי דר"ל לא אוכל ואת אמר יפדה ויאכל. כלומר שהרי שנינו ניטלה א' מהן תולין לא אוכלין ולא שורפין ואם כן ודאי באותה שעה אינן ראויות לאכילה ואע"פ שבשעה שמניחין אותן עדיין מותר באכילת חמץ מ"מ הואיל ומצוי הרבה לאכילה בלתי אותן החלות מהיכי תיתי שיפדה אותן כדי שיהו ראויות לאכילה הרי אין אוכלין חמץ אלא עד סוף ד' שעות ומכאן ואילך אסורות באכילה ולמה ירבה עוד בחמץ:
פסולות ממש היו וכו'. כדפרישית במתני':
שתי פרות חורשות בירושלים. עוד סימן אחר היו להן שתי פרות היו חורשות בהר המשחה וכל זמן שהיו שתיהן שם אוכלין:
ניטלה אחת מהן וכו'. ומי שלא ראה החלות בהר הבית ראה הסימן בפרות. ופריך וכי ירושלים לא במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בי"ד היא דאע"ג ששנינו לקמן בפ' ד' ביהודה עושין מלאכה בע"פ עד חצות מ"מ בירושלים מסתמא היה נוהג איסור מכיון שמתקבצין שם ממקומות הנוהגות איסור. ומשני נראות כחורשות שהיו עומדות וכלי מחרישה עליהן כדי שלא יהא זזין משם מאליהן ולפיכך ג"כ היו צריך ב' פרות דאי היו חורשות ממש בחד פרה סגי:
שתי נרות דולקות. היו להם לסימן וכשכבה א' מהן תולין וכו':
שני סדינין. היו תולין על העמוד בהר הבית ניטלה א' מהן וכו':