פני יצחק חלק א· רבי יצחק אבולעפיה
ספר פני יצחק · שאלות ותשובות חלק חושן משפט
סימן יט
שאלה
ראובן הוציא שטר חוב על ש' שנתחייב לו בסך תש"ן פרחים בבל שנה ושנה עד חשך חמשים שנה. והשטר חוב הנז' היה כתוב בכ"ח סופר"י ובלשון חיוב גמור ושלם וק"ס ובשעבוד ובנאמנות גמורה ומפורשת וחתום בשע"ך ונתקיימה חתימתם בבית דין הצדק לפי שאחר זמן מתו העדים הנז' וחלי"ש באופן שהשטר חוב הנז' הרי הוא ככל שטרי חוב הכשרים דנהיגי בישראל אין נגרע ממנו דבר. וראובן ושמעון הנז' היו דרים בעיר אחת ואחר עבור זמן ד' וה' שנים מ"מ מכתיבת השטר חוב שמ' עקר דירתו מעירו ולקח את בני ביתו וכל אשר לו ונסע לעיר אחרת לארץ מרחקים מהעיר הנז'. וראו' לא תבעו לשמעון לגדל פרע חיובו של ד' וה' שנים שעברו בראותו שנוסע לדרכו עם בני ביתו. והן עתה אחר עבור ג' שנים ויותר נתעורר ראובן לתבוע תבע משמעון לקיים פרעון חיובו הנז'. ובא ראובן כבעל חוב ושטרו בידו. ושמעון טוען עליו שאינו חייב לו כלום והשטר חוב הנז' נעשה ע"י שבשביל ומעשה שהיה כך היה. שראובן ושמעון הנז' הם המה קרובים זה לזה במאד מאד קורבה הפוסלת לעדות והיו לבשר אחד ויש להם עוד קרוב אחר הדר בעיר אחרת ואותו הקרוב הוה ארם גדול במאד מאד בכל דבר אין למעלה הימנו על הארץ מתחת ודעתו קרובה עם קרובו שמעון מאד יותר מראובן אלף ידות חביב עליו שמעון עד לאחת. וראובן הנז' תמיד הוא חפץ ומבקש לאהבת קרוב האדם הגדול הנז' שיאהבהו ותהיה דעתו קרובה אצלו גם כן מחמת כמה טעמים הידועים אצלו להנאתו ולטובתו. וראובן כנז' תמיד היה שונא לשמעון קרובו הנז' ומבקש רעתו מחמת שיהיה חושד בו תמיד שהוא היה כותב לקרובו הגדול הנז' שטנה ותועה ולה"ר על ראובן הנז' כדי שישנא אותו ולהרחיקו מעליו ולא יאמין בו כמו שבאמת תפס ראובן שני כתבים בכתיבת שמעון ובחתימתו ששלח לקרובי האדם הגדול הנז' ויש בהם דברי שטנה ושנאה על ראובן הנז' וקללות גם בן. ומזה גברה השנאה בין ראובן לשמעון ולא יכלו דברו לשלום. ויהי היום נמצאו מעיר שני אנשים נכבדים שהיו מעיר אחרת ובאו לדור מחדש בעיר הנז' והיו אוהבים לר' ושמעון הנז' ורצו לתווך השלום ביניהם. והביאו עמהם ראובן הנז' אצל שמעון לביתו והוציא ראובן שני כתבים שכתב עליו שטנה שמעון והוכי' על פניו על מה עשה כבר ועברו ביניהם דברים הדברים תלונות ותרעומות מצד אל צד עד שקבל עליו שמעון לבלתי יכתוב ידו לקרובם הג' הנז' שום דבר או חצי דבר שטנה על ראובן הנז' כלל וראובן לא נחה דעתו בזה עד שתבע משמעון שיקבל בחיוב וק"ס בהך תש"ן פרחים לשנה לראובן' עד משך חמשים שנה. כי בזה יתפייס ראובן ויאות לתווך השלום עמו וימחול על לשעבר. ושמעון הנז' לאהבת השלום עם ראובן קרובו הגדול ממנו נתרצה וקבל בק"ס ובחיוב גמור ושלם על ידי השני עדים הנז' בסך תש"ן פרחים לשנה עד נ' שנים אם יכתוב עוד שטנה ולשון הרע על ראובן הנז' לקרובם האדם הגדול הנז' ונגמר השלום ביניהם וכל א' לדרכו פנה ואחר עבור ט' חדשים מ"מ מת אחד מהעדים הנז' וחלי"ש . ונכנס ראובן הנז' אפוטרופוס על עזבונו במנוי ראשי הקהל ואסף וקבץ כל עזבונו בגדים ומטלטלים וניירות הכל כאשר לכל. וגם אחר זמן מופלג מת העד הב' הנז' וטוען שמעון שהשטר חוב הנז' שהוציא עליו ראובן הנז' בשני עדים הנז' שתווכו השלום בניהם באופן הנז' ובתנאי הנז' והיה כתוב גם כן בכתיבת יד אחר מן העדים שמת כנז'. ונכנס ראובן אפוטרופוס על עזבונו הנז' ומצאו לשט"ח בין ניירות ושטרות העד הנז' שנלב"ע ונתמנה ראו' עליו אפוטרופוס כי חלילה לומר שהעדים הנז' כתבו וחתמו השטר חוב הנז' ומסרוהו ביד ראובן תכף ומיד מאחר שנעשה על תנאי הנז' על ידם והרי השטר חוב הנז' מושלש בידם מראובן ושמעון ביחד ואינם יכולים למוסרו לראובן שלא מדעת שמעון כיון שנעשה על תנאי הנז'. ובפרט שאחר מן העדים הנז' שמת וכתוב השטר בכת"י וחתם ראשון הנה הוא ת"ח רשום והיה דיין בעירו ואיך יעשה עולה כזאת ח"ו אם לא שנאמר שמעולם לא מסרו ביד ראובן כלל אלא כתבו וחתם הוא וחבירו העד השני הנז' והיה מופקד בידו למשמרת עד שנלב"ע ונתמנה לאפוטרופוס על עזבונו כנז'. ונמצא שטר חוב הנז' בין ניירותיו ולקחו ראובן הנז' וכעת טוען שמעון שמאחר שהשטר הנז' נעשה על תנאי הנז' והרי היא קיים התנאי הנז'. ומאותו זמן ועד עכשיו עוד לא כתב עליו שטנה לקרובם הגדול הנז' כלל ואדרבא משם והלאה גדלה אהבתו אל הקרוב הגדול הנז' עם ראובן והפקידו על ביתו ועל כל קרקעותיו להשכירם ונתן לו בית וחצר לראובן עצמו לדור בהם כחו"ר כידוע לכל יושבי העיר ההיא. אם כן הרי הוא פטיר ועטיר מחיובו הנז'. וראובן טוען כנגדו שלא היו דברים מעולם ומעולם לא היה שום תנאי ביניהם כלל והראיה שלא נזכר בתוך השטר חוב שנעשה על תנאי כלל ולא נזכר רמז מזה בתוך השטר כלל. ואם איתא כדברי שמע' היה להם לעדים להזכיר בתוך השטר שנעשה על תנאי. שא ודאי שלא היו דברים מעולם ושקר ענה שמעון בעדו. הן אלו טענות ראובן ושמעון הנז'. ובכן יורנו המורה לצדקה ויכתוב על ספר חוקה אם יש ממש בטענת שמעון הנז' להאמינו להאמינו בזה ליפטר מחיובו הנז' מכל וכל מאחר שטוען כן בפה מלא ואומר שמוכן לישבע על זה שכך היה מעשה וכל יושבי עירם הנז' הכל יודעים שכן הוא האמת כמו שטוען שמעון אלא שלאהבתם עם ראובן כפו על האמת פסכתר ולא רצה שום אחד מהם לגלות האמת ונטו עצמם לצד א'. עוד בה שיש לחוש לשמעון ולהאמינו בדבריו הנז' כיון דאיכא אומדנא דמוכח טובא בדבריו כי ראובן הנז' הוא עשיר מופלג מאד עתיר נכסין. ושמעון הנז' הוא כאיש בינוני דעלמא מסת' במועט ממה שחננו ה' ומסייעים אותו בפרנסתו הקהל יצ"ו וגם קרובו האדם הגדול הנז' מסייע שיש בו ממש בפרנסתו בסך מה מדי שנה בשנה וראובן הנז' מעולם לא היה מהנה לשמעון קרובו מנכסיו כלל ואדרבא תמיד היה שונא אותו ומבקש רעתו ורודף אותו להזיקו ולהפסידו ממונא ודררא דממונא ולהבאיש ריחו בעיני הכל כי מטעם זה היה שמעון מוכרח במעשיו לקבול על ראובן ולהתרעם עליו ולכתוב עליו לקרובו הגדול הנז' להפיג צערו מכל העובר עליו עמו כידוע וכו' כאשר כל זה ידוע ומפורסם לכל ולמפורסמות אין צריך ראיה. ואם כן איפה על מה ועל מה יתחייב שמעין לראובן בשטר חוב בסך תש"ן פרחים לשנה עד משך נ' שנה ועל מה אדניו הטבעו השטר חוב הנז' ונהפוך הוא דאדרבא היה ראוי לראובן העשיר שיתחייב לקרובו שמעון בסך מה לסיוע פרנסתו. ועוד בה מדוע לא תבעו כשנסע מעירו לפרוע לו בעד ארבעה וחמשה שנים שעברו מזמן השטר עד פרק נסיעתו מעירו. והדעת נוטה מכח אומדנא גדולה הלזו להאמין לדברי שמעון ולטענתו שנעשה השטר כנז' על תנאי הנז' לפוטרו מכל וכל כיון שקיים תנאו כאשר יורינו כת"ר את דבר המשפט להאמין לשמ' בטענתו לפוטרו לגמרי או לפחות לחייב לראובן שבועת המשנה שלא היה שום תנאי ביניהם כלל. הגם שכתוב בשטרו הנז' נאמ"ג ומפו' והשטר מקרי' בחת"י עוד יורו' מורי' אם יש לבטל השט"ח הנז' כיון שנעשה בק"ס ואין מטבע נקנה בחליפין אפ י' בלשון חיוב אם נקנה או לא. על הכל יבא דברו הטוב להציל עשוק מיד עושקו ועני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו ומאת ה' תהיה משכורתו שלמה ויבא שכמ"ה ושלום. וכגון דא צריך אני למודעי דב דבאתרא דהוו יתבי רא"וש הנז' ונעשה השטר חוב הנז' הוא מכלל המקומות שקבלו עליהם הוראות מרן ואין לו' קים לי דלא כוותיה כידוע:
תשובה
אל אלהים הוא היודע שלא היה רצוני ליטפל בדין עסק מכמה טעמי ובפרט היותי אך עסוק בשליחות מצוה ולא צילא דעתאי אגב טרדאי טרדין עלי אדמה גולה ומטולטל מעיר לעיר וממדינה למדינה עבור פרישה בים וביבשה זוהי שקשה כי באמת אמרו שמעתתא בעיא צילותא. ובפרט אליבא דהלכתא. ברם להפצרת השואל כי רב הוא לא יכולתי להמלט אז אמרתי הנה באתי להשיבו כאן בדברי תורה מה שתעלה מצודתי והשיגה ידי יד כהה וזה החלי וה' אלהים יעזור לי:
תחלת דבר צריכים אנו לדעת אם בהאי שטרא רנ"ד כתוב בו בכלל דברי העדים שנעשה בלי שום שיור ותנאי דאי כתיב ביה הכי הא ודאי דתו לא הוו מהימני אפילו סהדיא עצמם וכל שכן הלוה לטעון טענת תנאי כלל להפך ממ"ש בשטר וכנודע וממרוצת דברי השואל שלפנינו מוכרחים אנו לומר דלא נמצא כתיב בתוך דבר. השטר דברים הללו שנעשה בלי שום שיור ותנאי כלל זולתי שעתה טוען הלוה שהתנאי היה וכו' מה שלא נזכר בדברי העדים שבשטר וגם השטר סתים וחתים ואינו סותר לטענת הלוה שטוען עתה שתנאי היו דבריהם וככי הא נובין ונדון אם יש להאמינו ללוה בטענה זאת לחייבו למלוה שבועה מיהא כרי לגבות את שטרו אפילו שיש לו נאמנות בשטרו וכנזכר בשאלה המוצגת לפנינו:
ואען ואומר דגם את זה דבר פשוט הוא דחייב המלוה שביעת המשנה בנקיטת חפץ להכחיש ללוה שלא היא שום תנאי בניהם כלל ולא היו דברים מעולם ואז יגבה את שטרו מן הלוה וכמ"ש מרן בשה"ט ח"מ סי' פ"ב סי"ב וז"ל טען הלוה שהשטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטר וקיימתיו והמלוה אומר שלא היה שום תנאי בדבר אם כתוב שעושה בלי שום תנאי או בלי שום שיור בעולם אין הלוה נאמן ואם אין בתוב כן נשבע המלוה ונוטל ואפילו אם כתוב נאמנות וכו' עכ"ל. והאי שמעה דרמי על המלוה בנקיטת חפץ כשבועת המשנה ככל הנשבעים ונוטלים וכמו שמבואר להדיא בעה"ת וכמ"ש הסמ"ע שם ואם כן גם בנ"ד הא ודאי דחיובא רמיא על המלוה לישבע בנקיטת חפץ להכחיש הלוה בטענתו ואחר כך יגבה את שטרו וכנז' לעיל וזה ברור:
איברא דלכאורה הוי מקום פיטור לר' התובע הנז' לפוטרו גם משבועה לגמרי והוא מה שראיתי להרב מהריט"א בסה"ק שמחת יום טוב סי' ל' דקי"ג ע"ב דנשאל בנ"ר על ערבים שנתחייבו בשטר ערבות ולא נזכר באותו שטר ערבות שום רמז תנאי כלל. וכעת טוענים הערבים הנז' דתנאי היו דבריהם ע"ד השבועה והמלוה טוען לא כי לא היו דברים מעולם וכו' והעלה הרב הנז' לפטור המלוה אף משבועה כלל ממה שכתב הרב ש"ך בסי' פ"ב הנז' סקכ"ז דדין זה שפסק מרן בטוען הלוה טענת תנאי דחייב המלוה לישבע וליטול הוא מהטור ובעה"ת דאזלי לשיטתם דסבירא להו דנאמנים העדים לומר תנאי היו דברינו אפילו שכתב ידם יוצא ממקום אחר משום דתנאי מלתא אחריתי אבל לפי מ"ש לקמן דאין העדים נאמנים לומר תנאי היו דברינו אפי' שכתב ידם יוצא ממקום אחר דלמיעקר סהדותייתו קאתו וכאילו אומרים לא לוה והוא הפך דבריהם שבשטר אם כן הוא הדין הכא דאין צריך המלוה לישבע על זה. אלו ת"ד הרב ש"ך:
ועל פי זה דן ידין הרב כמהריט"א לפטור המלוה דנ"ד משבועה בטענת קים לי כמ"ד דאין העדים נאמנים לומר תנאי היו דברינו בכתב ידם יוצא ממקום אחר. ולדדהו פטור המלוה משבו' מאחר דדין זה אי רמי שבועה עליה דמלוה בטענת הלוה דתנאי תלי בפלוגתא דרבוותא בדין העדים אם נאמנים לומר תנאי היו דברינו או לא בכת"י יוצא ממקום אחר ולהסוברים דאין נאמנים ה"א בטוען הלוה טענת תנאי דאין צריך המלוה לישבע וכמ"ש הש"ך וכנז"ל והכריח הרב ז"ל עוד לזכות למלוה ולפוטרו משבועה וכתב בדעיקר פלוגתייהו דרבוותא הוא אם חייב שבועה או לא פוטר עצמו בטענת קים לי כמ"ד דפטור משבועה כאשר העלה הרב כנה"ג בכללי הקים לי אות ע"ד עי"ש. כל שכן בנ"ד דעיקר פלוגתייהו דרבוותא אינו על עיקר השבועה אם חייב או פטור כי אם על דבר אחר וממנו נמשך לפוטרו משבועה וכו' אלו תורף דברי קדשו יע"ש:
ואם כן לכאורה נראה דגם ראובן דנ"ד יכול לפטור עצמו משבועה בטענת קים לי כהסוברים דאין העדים נאמנים לומר תנאי היו דברינו בכת"י יוצא ממקום אחר. ולדידהו פטור המלוה משבועה על טענת הלוה וכמ"ש הש"ך וככל דברי מהריט"א וכנז' לעיל:
אמנם אנכי עפר תמהתי על המראה אחרי נשיקת הרצפה מעפר כפות רגלי קדשו של הרב מהריט"א ונוראות נפלאתי על רוחב מבינתו דאיך עלתה הסכמתו לפטור המלוה משבועה ולהוציא מהלוה שהוא מוחזק בממונו במה שיטעון המלוה בטענת קים לי והלא הלוה שהוא המוחזק בממונו יוכל לטעון גם כן טענת קים לי כמאן דאמר שהעדים נאמנים לומר תנאי היו דברינו אף על פי שכתב ידם יוצא ממקום אחר ולדידהו אינו חייב לפרוע זה הממון שנתחייבתי בשטר למלוה עד שישבע לי המלוה ואיך יוכל המלוה לטעון קים לי להוציא מהלוה המוחזק ולא מצינו טענת קים לי אלא לגבי הנתבע שהוא הלוה והוא מוחזק בממונו. אי נמי בתובע שהוא תפוס אנכסי הנתבע דידיה ומספיקא דדינא או מחמת פלוגתא דרבוותא ואין בידינו להכריע אזי יוכלו לטעון הנתבע המוחוק והתובע התופס טענת קים לי לזכות בממון המוחזק בידם דנכסי היכא דקיימי ליקמו או לפטור עצמם משבועה גם כן כיון שהם מוחזקים במה שבידם כמ"ש כל זה הרא' ואחרונים בכללי הקים לי כידוע. אמנם כל כהאי גוונא במלוה שבא להוציא ממון מהלוה ואינו מוחזק ותפוס מנכסי דלוה כלל לא עתה בא להוציא ממון ממנו בטענת קים לי ויש ללוה שכנגדו גם כן טענת קים לי שאינו חייב בזה הממון עד שישבע לו המלוה ואחר כך יטול ממנו שנאמר אנחנו דהמלוה זוכה בטענת קים לי להוציא מהמלוה המוחזק בממונו. ויש לו גם כן טענת קים לי לחייבו שבועה למלוה שכנגדו ואפילו הכי לא חיישינן ליה ולטענת קים לי דידיה ופטרינן ליה לתובע משבועה ולאפוקי ממונא מיניה דלוה זו לא שמענו כלל ובאמת הדבר מתמיה טובא. ומה שהעלה הכנה"ג בכללי הקים לי אות ע"ד הוא דוקא בלוה שהוא מוחזק והוא נתבע או במלוה שהוא תפוס מנכסי הלוה דכי היכי דקי"ל דבממונא יכול לפטור עצמו המוחזק בטענת קי"ל הכא נמי יכול לפטור עצמו משבועה כמ"ד שפטור משבועה וכמתבאר כן להדיא בתחילת דברי הרב כנה"ג הנז' והכי מוכח טובא להדיא מכל נדונות הפוסקים שדברו בזה שהביא הכנה"ג שם דדוקא במוחזק הוא דיכול לפטור עצמו משבועה גם כן כי היכי דיכול לפטור עצמו מממונא בטענת קים לי. ואולם כל כהאי גוונא דיכול לטעון קים לי להוציא זו לא שמענו ולא אמרה אדם מעולם וכן מוכח בדברי הכנה"ג סי' ע"ה הגה"ט אות פ"ו ובסי' צ"ג הגב"י עי"ש. ועיין עוד בכנה"ג סי' קנ"ז הגב"י ובסי' נ"א מאות מ"ח והלאה. ובמטה שמעון ס"ק מ"ד עי"ש. דהגם דאיכא שטרא מעליא ביד המלוה עם כל זה לא מקרי מוחזק בכך בממון שבשטר שיוכל לטעון קים לי להוציא מהלוה המוחזק בשלא יוכל הלוה לטעון קים לי נגד השטר שביד המלוה. והא ליתא דאין בעל השטר נקרא מוחזק בכח השטר שבידו מאחר דקי"ל כב"ה בשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי וכמו שהסכימו בזה רוב הפוסקים וכמ"ש הרב כנה"ג בכללי הקים לי אות מ"ה דאפילו למאן דאמר דאמרינן מגו להוציא היכא דנקיט בידיה שטרא מעליא לאו משום דבעל השטר נקרא מוחזק אלא התם שאני דס"ל דאפילו דהוי להוציא במקום שטר אמרי' וכו' יעו"ש ועיין להרב ערוך השלחן בח"מ סי' כ"א אות ח"י שהאריך להוכיח במישור דפלוגתא דרבוותא הוי האי דינא דבעל השטר נקרא מוחזק לומר קים לי וגם א"א קי"ל נגד השטר או לא. ועכ"ז אסיק וכ' דפלוגתא דרבותא היא. וכיון דפליגי מי הוא מוחזק להוציא ממון דשוא"ת הוא וכה"ג כתב מהראד"ב סי' קנ"ד והפ"מ ח"א סי' פ"ו יע"ש ובסופ"ה ערך השולחן הנז' בהשמטות יע"ש
באופן שכעת לא ראיתי שום פוסק שידין כזאת שיוכל המלוה לטעון קים לי להוציא מהלוה המוחזק ויגעתי ולא מצאתי זולת זה ראיתי להגאון הרב ברכ"י ח"מ סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות י"ד שהביא לכלל זה דגם משבועה יכול לפטור עצמו הנתבע בטענת קים לי כדין ממון וכתב משם הרב מהר"ם בן חביב בתשו' ב"י סי' ז"ן שהביא דברי הרא"ש דסוף פרק הכותב שכתב דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא עבדי' בה עובדא לחייבו שבועה. והרב מהרב"ח הביאו הרב ברכי יוסף הוסיף מדיליה וכתב ע"ד הרא"ש וז"ל אף על פי שהאשה באה להוציא לא מחייבינן לה שבועה מספק עכ"ד:
ודבריו נפלאו ממני ולא זכיתי להבינם דהיכן מצא בדברי הרא"ש דסבירא ליה למר דאף על פי שהאשה באה להוציא לא מחייבינן לה שבועה מספק ור"ל מחמת ספק דפלוגתא דרבייתא דהרי"ף עם התו' ור"ח כמ"ש הראשונים דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא עבדינן עובדא לחייבה שבועה. הלא דברי הרא"ש הללו ברור מללו דמיירי כשלא באה להוציא כלל זולתי הם המדברים כלפי מה שפסק הרי"ף דת"ק דהמושיב אשתו חנונית או שמינה אותה אפוטרופא דסבירא ליה לת"ק דמשביעה בעלה כל זמן שלא יראה שלא עיכבה משלו בידה כלום אפילו שאינה תובעת כתובתה ור"ח ור"ת פסקו בר"ש דכ"ז שאינה תובעת כתובתה אינו יכול להשבי' בטענת שמא. ור"ת בא מעשה לפניו באשה חנונית על נכסי בעלה ורצה בעלה להשביעה ועבד עובדא ר"ת ופסק להם הל' כר"ש דאינו יכול בעלה להשבי' בטענת שמא כיון שאינה תובעת כתובתה וכר"ש כמ"ש התוס' משמו שם דפ"ח ע"כ ד"ה לאפוקי וכו' כיע"ש והשתא הכא עליה קאי הרא"ש וקאמר שאם יבא לפניו מעשה כזה שהיה לפני ר"ת באשה חנונית בחיי בעלה ורוצה בעלה להשבי' בט'שמא על מעות ונכ' שבידה והיא מוחזקת בהם וטוענת דאינם משל בעלה אלא משל אחרים הם ובעלה חושד בה דמשלו הם ורצונו להשביעה והיא גם היא אינה תובעת כתובתה כלל סבירא ליה להרא"ש דאף דלדעת הרי"ף דהלכה כת"ק ואם כן יכול בעלה להשביעה כל זמן שירצה אף על טענת שמא. מכל מקום כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא שהרי ר"ח ור"ת פליגי עליה דהרי"ף דהוי כר"ש דאינו יכול בעלה להשביעה בטענת שמא כל זמן שאינה תובעת כתובתה אם כן לא עבדינן בה עובדא לחייבה שבועה מספק דפלוגתא דרבוותא ור"ל שהרי יכולה האשה שתאמר קים לי כר"ח ור"ת שפסקו כר"ש ואני פטורה משבו' מאחר שאיני תובעת כתובתי וזוכה עתה במה שבידה אלו הם דברי הרא"ש וכונתו הברורה והפשוטה לפניו. ברם בזמן שהיא תובעת כתובתה כגון שגרשה בעלה או נתאלמנה ובאה לגבות כתובתה מבעלה או מהיורשים הא ודאי פשיטא דחיייבת היא לישבע על הכל אליבא דכולי עלמא ולא אפליגו בהא ת"ק ור"ש ולא הרי"ף ור"ת ור"ח כלל ועיקר. וכמבואר כל זה בדברי הרא"ש כאשר יראה הרואה. וא"כ הדבר הקשה טובא על הרב מהרמב"ח שכתב על דברי הרא"ש שאף על פי שהאשה באה להוציא לא מחייבינן לה שבועה מספק הא ודאי אתמהא דמשבאה להוציא הא ודאי דחייבת לישבע אליבא דכ"ע בלתי ספק כלל והרא"ש ז"ל לא מיירי אלא בדאינה תובעת כתובתה וככל האמור ומדובר:
ובאמת שהדבר מתמיה טובא איך הבין בזאת בדברי הרא"ש וגם על הברכ"י אני תמיה טובא שמלבד שלא נתעו' עליו אלא שסייעו באומרו שכ"כ הכנה"ג אות ע"ה וכבר מלתא אמורה שהכנה"ג שם לא מיירי אלא בנתבע שהוא מוחזק שיכול לטעון דקי"ל לפטור עצמו גם משבועה וכנז"ל ולא בבא להוציא מיירי באופן שדברי הרב מהריט"א והרב מהרמב"ח והרב ברכ"י ג' אלה נפלאו ממני ולא זכיתי להבינם וצ"ע:
ועד בשחק נאמן ושהדי במרומים שאחד זמן רב בהיותי חופש בדברי הפוסקים בענין אחר אגב אורחאי הא ד ה' את עיני וראיתי שכבר קדמוני שרים רבים בזה. והוא דראיתי להרב מהריט"א בחלק א' סי' קנ"א שכתב ע"ד הרא"ש הנז"ל כדברי הרב מהרמב"ח הנז' לעיל ממש והרב מהר"י אלמולי הו"ד בתשובה כי באה בס' בעי חיי להרב החביב בח"מ ח"א סי' ק"ג עמד מתמיה עליו ככל אשר תמהנו אנן בעניותין ע"ד הרב מהרמב"ח ממש כיע"ש וכן ראיתי שכן תמה על מהרימ"ט הרב בני משה מג'אר בהלכות גביית חוב סי' ח' והניחוהו בצ"ע:
ואתה תחזה להרב החביב בתשו' שם מה שיצא לישע בעד רבו מהרימ"ט והליץ בערו יעו"ש. ומה שתמהנו אנן בעניותין ע"ד מהריט"א כנז"ל עתה ראיתי להרב בני משה שם בסי' הנז' שכן הרבה לתמוה עליו דחה דבריו והניחו בצ"ע וכן ראיתי אחרי רואי להגאון הגדול הרב חק"ל בח"מ סי' ק"ץ שהביא כל הנז' שתמהו עד מהרימ"ט וגם הוא תמה על הרב ככל אשר דברנו יע"ש ועלץ לבי שזכיתי וכוונתי לדעת גדולים עליונים למעלה. ועיין עוד להרב חשק שלמה בסי' כ"ה בכללי הקים לי אות ע"ה ולהרב אורח משפט הנדפס מחדש בסי' כ"ה אות צ"ד ע"ש. ולהרב נשמת חיים בח"מ סי' א' עש"ב ואכמ"ל. ועי'ל הרב ח"ח בסוף לקוטיו סי' מ"ש ע"ד הרב בני משה מג'אר הנז' ודוק:
אך אתאן לנ"ד והנה אמת הדבר פשוט ער מאד דראובן התובע דנ"ד אריא דשבועתא רביע עליה ואינו גובה את שטרו זולתי ער שישבע ללוה בנקיטת חפץ שלא היה שום תנאי בניהם כלל כי מלבד שאינו יכול לפטור עצמו משבועתו זאת בטענת קים לי כמאן דאמר דאין העדים נאמנים לומר תנאי היו דברינו כשכתב ידם יוצא ממקום אחד וכנז' לעיל דק"ל להוציא לא אמר' ודלא כהרב מהריט"א והרב מהרימ"ט ומהרמב"ח שדבריהם תמוהים וכנז' לעיל וע"ל תשו' הרדב"ז החדשות סי' תקכ"ב הסותרת לכל הנז' לעיל עיין עלה בתשו' הרב מהר"ח מודעי והיא לו נדפסה בס' משבצות זהב למהר"ן עמרם נר"ו בח"מ סי' ז"ן שהקיפה בחילות של קושיות והניחה בתימה ובפרט לפי אותו חילוק שהביא הרב מהר"ח הנז' שם תורה יוצאה לנ"ד ככל מאי דכתיבנא בעניו' והדברים פשוטים:
עוד בה דבנ"ד אין אנו צריכים לזה כלל כפי מ"ש בשאלה המוצגת לפנינו דראובן ושמעון התובע והנתבע דנ"ד הם המה קיימי באתרא דקבלו הוראות מרן ולא מצינו למטען קי"ל דלא כמרן כמוזכר בסוף שאלתינו הנז' לעיל:
והרי מבואר דעת עליון מרן בסי' פ"ב סי"ב דפסק להדיא דחייב המלוה לישבע בנקיטת חפץ על טענת הלוה שאומר תנאי היו דברינו וכו' ובאר הטעם בפירושא אתמר שאפילו העדים עצמם נאמנים לומר תנאי היו דברינו אפילו שכתב ידם יוצא ממקום אחד דסברת הר"י אל ברצלוני ודעימיה דסברי הרי הם כמבוארים דעת עליונים בטור ובבית יוסף סי' כ"ט ומ"ו כיעש"ב ואם כן מאחר שתובע ונתבע דנ"ד הם מאתרא דקבלו עליהם הוראות מרן אם כן קם דינא דראובן התובע דנ"ד חייב לישבע ללוה בנקיטת חפץ שלא היה שום תנאי כלל וכדעת מרן ואין פוטר אותו כלל וברור:
איברא דגם בזה חזיתיה להרב מהריט"א בסי' הנז' שפטר לתובע דנ"ד משבועתו שלא היה תנאי בטענת קים לי כנז' לעיל ואף שהיה התובע דנ"ד מעיר הקודש ירושת"ו דקבלו עליהם הוראות מרן כידוע ונרגש מזה דאיך יאמר קים לי דלא כמרן שפסק להדיא בסי' פ"ב דאפילו העדים נאמנים לומר תנאי היו דברינו אפילו שכתב ידם יוצא ממקום אחר וחייב המלוה לישבע על טענת תנאי של הלוה לחודיה וכנז' לעיל ואיככה יוכל התובע דנ"ד לפטור עצמו בטענת קים לי דלא כמרן:
ועל זה עמד הרב וזיכה לתובע דנ"ד מתרי טעמי חדא מחמת שהיה הנתבע דנ"ד מאתרא דתפסי דגל הקים לי וקי"ל דהתובע הולך אחר הנתבע וכי היכי דהנתבע מצי למימר קים לי וכמ"ש הגו"ר הכא נמי גם התובע שנגרר אחריו היות"ר ליה כדין הנתבע וכו' שאינו שייך האי טעמא לעובדא דנ"ד מאחר דתרוייהו שהם התובע והנתבע דנ"ד הם המה מאתרא דמרן וכנז"ל. אם כן אתאן לטעם השני שכתב הרב לזכות לתובע דנ"ד שהוא שייך נמי לנ"ד והכי אמר מר וז"ל ומה גם בדין זה דתנאי היו דברינו דאין בידינו אות חותך בדברי מרן איך מסכים להלכה דאפילו בסי' פ"ב פסק הכי בסי' כ"ט ובסי' מ"ו נראה דפוסק להפך לדעת הש"ך שם. ואפילו לדעת הסמ"ע דמיישב דבריו נסתר הוא מחמתו ממה שכתב בסי' מ"ו למה שכתב בסי' כ"ט וכו' יע"ש:
ובאמת שגם בזה דבריו שגבו ממני דהן לו יהיה דמרן תבריה לגזיזה ממה שכתב בסי' כ"ט וסי' מ"ו פסק להדיא בפירושא אתמר דבין בערות בעל פה בין בעדות בשטר וכתב ידם יוצא ממקום אחר דשוב אינם נאמנים בשום ענין לטעון טענת תנאי היו דברינו כלל עם כל זה כיון דבסי' פ"ב פסק להדיא דאפילו העדים עצמם נאמנים לומר תנאי היו דברינו אפילו שכתב ידם יוצא ממקום אחר כמבואר להדיא אם כן מוכרחים אנו לומר דמרן חזר כו בסי' פ"ב ממה שכתב בסי' כ"ט ומ"ג ודבריו האחרונים שבסי' פ"כ הם עיקר מאחר שבאו אחרונה ולא מצי לומר קים לי דלא כוותייהו באתרא דמארי ביתא תלי זיניה כידוע ומוסכם מכל הפוס' שכל פוסק שסותר עצמו ממקום למקום אזלינן בתר לישנא בתרא ואחרון עיקר כנודע ואם כן איפה בדעת מרן נימא הכי עיין להרב חק"ל ח"מ ח"ב סי' מ"ד דע"ד עמוד ב' מ"ש בזה ודוק. ועיין להרב כנה"ג א"ה סי' קי"ט הגה"ט אות מ"ח ובח"מ סי' ע"ב הגב"י אות ע"א. ואיך הרב מהריט"א נכנס לבית הספק בדעת מרן משום דסותר עצמו. זאת ועוד כי לא בא הדבר מפורש להדיא בדעת מרן בסי' כ"ט ובסי' מ"ו דפסק בפירוש הפך ממה שכתב בסי' פ"ב וילמד סתום מן המפורש ותירצו לא שקלת מעלמא. ואף דהסמ"ע נסתר מחמתו והש"ך הניח דברי מרן בצ"ע. זאת מצאנו להט"ז שם בסי' כ"ט ולהגאון אורים ותומים בסי' מ"ו ולהרב נתיבות משפט במשפט האורים שם בסי' מ"ו ולהרב באר הגולה שם בסי' פ"ב סי"ב אות ג' ולהרעי"ש ח"מ סי' כ"ט דמיישבין דברי מרן אהדדי יע"ש ואין דבר סתר לו כלל. באופן דגם בזה דברי הרב מהריט"א שגבו ממני עם שראיתי ונתון אל לכי כדברי הרב מהריט"א הנז' שלא סמך על טעם זה השני לחודיה זולתי בהצטרפות טעם הראשון דהתובע הולך אחר הנתבע שהוא עיקר אצלו כמ"ש כן להדיא הרב הנז'. עם כל זה לא היה לו להסתפק כלל בדעת מרן ולצרפו בטעם הראשון כי אינו עולה לצירוף כלל וכנז' לעיל:
שוב ראיתי להרב חק"ל ח"מ סי' ק"ג שהקשה על השיו"ט על טעמו הראשון ודחה דבריו ושוב כתב דגם הרב שמיו"ט לא סמך כי אם על הטעם השני יעו"ש ולענ"ד להיפך דעיקר סמכיה על הטעם הא' ולא על השני ומה שהקשה עליו בטעמו הא' אינו קשה כלל וכמ"ש אצלי בע"ה ואכמ"ל:
באופן הדבר פשוט אצלי כביעתא בכותחא דראובן התובע דנ"ד הוא חייב לישבע בנקיטת חפץ שלא היה שום תנאי בניהם כלל להכחיש ללוה ואז בשבועה מיהא יראה לכאורה דגבי מלוה כל הכתוב בשטר שבידו וככל הנז' לעיל והדברים ברורים:
עוד רואה אנכי דמצד אחר יש לחייבו שבועה לראובן התובע דנ"ד והוא דאם כנים הדברים כמ"ש שמעון דראובן זה נכנס אפטרופוס במינוי הקהל על עזבון העד הא' החתום בשטר הנז' כמבואר בשאלה המוכנת לפנינו אם אמת הדבר הזה אם כן יש מקום לחוש לדברי שמעון הלוה ולטענתו שטען שנעשה השטר על תנאי והיה השטר מופקד בתורת שלישות מדעת שניהם ביד העד הא' וכשמת העד הנז' ונכנס אפוטרופוס על עזבנו ראובן ומצאו לשטר זה בין כתבי הק' וניירותיו של העד הנז' ונטלו מהם הנה לעד"ן ברור דחיישינן להא כיון דאיכא רגלים לדבר וידים מוכיחות לטענת שמעון כיון שבאמת כך היה המעשה שראובן נכנס אפוטרופיס על עזבון המת העד הראשון ושמעון טוען בריא שנעשה על תנאי והיה מופקד ביד העד הנז' וכשנכנס אפוטרופוס ראובן מצאו ונטלו לעצמו הא ודאי כל כי הא חייב ראובן לישבע על זה להכחיש ללוה בטענתו אף על גב דנקיט שטרא מעליא בידיה ובנאמנות על עזבונו הנז' דומה למ"ש מרן באה"ע סי' צ"ח באשה שכתב לה בעלה נאמנות ע"ע בכתובתה ואחר מיתת בעלה נעשת אפוטרופא על נכסי בעלה דחייבת לישבע ליורשים כשתבא לגבות כתובתה שלא גבתה מנכסי בעלה שהיו בידה אף על פי שיש לה נאמנ' בכתובתה והרי היא גובה מהיורשים בלא שבועת אלמנה עם כל זה כיון שנעשית אפטרופא אחרי מות בעלה על נכסיו חיישינן לה דילמא גבתה מהם כתו' ולא תועיל לה הנאמנות שיש לה בכתובתה אוף הכא נמי הגם דנימא בעלמא דלאו כל כמיניה דלוה למטען הכי טענת תנאי נגד מלוה ששטרו בידו בנאמ' גמורה ומפורשת ונוטל המלוה בלא שבועה כלל עם כל זה כיון שהלוה טוען הרי בנ"ד ויש בידינו הוכחה גדולה לדבריו שנכנס ראובן זה אפוטרופוס על נכסי העד הנז' קרוב לומר שדברי שמעון הם אמת ששטר זה על תנאי נעשה שאם יקיימנו הלוה יפטר דהיה משולש השטר מדעת שניהם ביד העד הא' וראובן זה כשנכנס אפוטרופוס על עזבונו מצאו בין ניירותיו ומעולם אינו חוב גמור זולתי על תנאי נעשה וכנז' אם כן דאפי' אית ליה בשטריה נאמנות לא תועיל לו ולא תצילהו משבועתו והרי הוא חייב לישבע שלא היו דברים מעולם וחזאי יגבה כדין אלמנה כתו' כנז' לעיל והדברים פשוטים:
באופן עלה בידינו מכל האמור דבטענת שמעין הלזה שאומר שנעשה השטר על תנאי אינו נפטר לגמרי משטר חוב הנז' אלא הועלה טענתו לחייבו שבועה לראובן התובע שישבע לו בנקיטת חפץ שלא היו דברים מעולם ולא היה שום תנאי ביניהם כלל ושלא מצא שטר זה כין ניירות דכתבי המת העד הא' הנז' לעיל כלל. ואזי לכאורה נראה דגובה ראובן את שטרו משמעון וחייב שמעון לקיים את חיובו שנתחייב בשטר ואין פיטר אותו לגמרי כלל ועיקר והדברים ברורים:
אמנם מצד אחר רואה אנכי שלע"ד לפטור את שמעון לגמרי משטר חוב הלזה מחמת דאיכא אומדנא רבתי דמוכחא טובא שיש בענין זה ככתוב בשאלה המוצגת לפנינו שראובן הנז' הנה הוא עשיר מופלג ואמוד ושמעון הנתבע הוא כבינוני דעלמא מסתפק כמועט כמה שחננו ה' ית' ולא עוד אלא שמסייעין אותו הקהל וקרובו הגדול בסך מה לסיוע פרנסתו. והנה אמת אם כנים הדברים הללו הא ודאי מוכרחים אנו לומר ששטר חוב זה שהוציא עליו ראובן העשיר הנז' מוכרח הוא שנעשה על תנאי הנז' וכמ"ש שמעון דרך קנס בעלמא אם יעבור על תנאו יכתוב שטנה על ראובן כנז' בשאלה ראם הים ששט"ח זה ככל שט"ח דעלמא דהיינו שראו' מתחייב לשמעון בשטר חוב בסך כך וכך וקובעים זמן לפרעון כל הסך כנהוג הו"א דגם בנדון זה מציאות לא שקלת מעלמא ואימור שלוה ממנו אותו הסך להיותו נצרך ונדחק לפרנסתו וכתב לו שטר חוב עליהם או בעד טובת הנאה שקבל שמעון מראובן נתחייב לו בסך מה או כדרך מתחייב אדם מה שאינו חייב כידוע. אמנם כהאי גוונא דנ"ד שנתחייב שמעון בשטר לראובן בסך תש"ן פרחים לשנה על מה אדניה הוטבעו ועל מה ועל מה נתחיי' לו כל זה הסך הגדול בכל שנה ולא עוד לא עד משך נ' שנים הא אם נאמר שלוה ממנו תמורתם וזהו ריוח העולה מהסך שלוה ממנו או מה טובת הנאה הגדולה שקבל ממנו כדי שנאמר שבעבורה נתחייב לו בכל זה הסך ובכל אלו השנים. או שנתחייב מה שאינו חייב כלל. זה לא יצוייר מאחר דלאו עשיר הוא ואמוד להתחייב בכך לראובן העשיר ממנו באלף ידות אשר על בן הא ודאי הדעת נוטה והשכל מחייב חוב גמור באומרן דעתא דמוכח טובא ובפרט כפי מה שכתוב בשאלה שכל יושבי העיר ההיא הכל יודעים בזה שא שאינם רוצים לגלות לאהבתם עם ראובן ושנאתם עם שמעון כנז' בשאלה ואם כן איפה הא ודאי הדבר פשוט דאין לך דין מרומה גדול מזה שדעת כל השומע וכל חכם לב לבבו יבין העמק שאלה בחקי' חכם וכל ישר הולך ישפוט בצדק ששטר זה לא על חנם נעשה ומוכרח שיש בו צד רמאות מראובן התובע שאינו רוצה לגלות האמת שטרא דנא על מה אדניו הוטבעו אם על תנאי נעשה כמ"ש הנתבע או על אופן אחר. מאחר שאי אפשר לומר ששטר חוב זה נעשה כפשטו ככל שטרי חוב דעלמא דהוי דבר דלא אפשר ומן הנמנע הוא מכח אומדנא רבתי דמוכחא טובא כנ"ל ואם כן מאחר דמוכרח לומר דאיכא רמאות בדבר מצד התובע אין לך דין מרומה גדול מזה והוי כמ"ש מרן בח"מ סי' ט"ו ס"ג וז"ל הדיין שבא לפניו דין שהוא יודע שהוא מרומה לא יאמר יחתכנו ויהיה קולר תלוי בצוואר העדים כיצד יעשה ידרוש ויחקור הרבה בדרישות וחקירות של ד"נ אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת ע"ד העדים אף על פי שאינו יכול לפוסלם או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אף על פי שהן כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים נסתרים ואינם רוצים לגלותם כל אלו הדברים וכיוצא בהם אסור לו לחתוך את הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מה שלבו שלם. והרי הדברים מסירים ללב וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה היה כותב ונותן ביר הנתבע שאין לשום דיין להשתדל ברין זה במה דברים אמורים כשהתובע רמאי אבל כשהנתבע רמאי אין הדיין יכול להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותיה לא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב ויחייכנו אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו עכ"ל. הרי דכהדיא פסיק ותני מרן דבדין מרומה מצד התובע שאין לשום דיין להשתדל בדינו ואם כן גם בנ"ד אין ספק אצלי שמוכרח לומר שיש בזה הדין ובזה התובע רמאות גדולה ודברים מוסתרים על מה נעשה ונכתב השטר חוב זה על שמעון. הנה בכהאי גוונא אפי' שישבע ראובן על זו שלא היה שים תנאי ושום ענין מוסתר בענין זה כלל אין להאמינו בזה מאחר דאיכא אומדנא דמוכח טובא שהדין מרומה ולא על חנם נעשה שטר זה והדין נותן שאחר החו"ד בדין זה הרבה אם לא רצה התובע לגלות האמת ועדין בר"מ עומד שצריך להסתלק מדין זה ולא עוד אלא לכתוב ולחתום ולמסור ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדדל בדבר זה וכדהוה עביד הרא"ש וכדפסקיה מרן לדינא כנז"ל ואל תתמה על החפץ איך נידון בשטר כשר ומקויים כדינו לפוסלו ולאודועיה חזקתיה בכח אמדנא וגם דמוכחא טובא דדבר קשה לכאורה עד מאד דהא ודאי בורכא היא דהלא תראה למרן עצמו בסי' ט"ו סעיף ד' דכשהנתבע רמאי אין הדיין יכול להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותו אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב יחייבנו אם הוא דיין מומחה עכ"ל. הרי לפנינו דאפילו להוציא ממין מהמוחזק מחמת אומד' דמוכח מחייבינן ומפקינן ממונא בכח אומדנא דמוכחא טובא. כ"ש וק"י להחזיק ממון ביד הנחזק ולאוקומי ממונא בידיה הא ודאי דמוקמינן ממונא ביד הנתבע בכח האומדנא דמוכחא ומרעינן לשטרא שביד התובע כיון שנתברר שיש בו רמאות ומרמות וערמות הדברים מוסתרים פשיטא ופשיטא דמוקמינן ממונא בידיה דנתבע ולא מפקינן מיניה בכח השטר. שהורע חזקתו מכח האומדנא רבתי הנז' והדברים פשוטים. ואפילו אם ישבע ראובן בנקיטת חפץ על כך אין ראוי להשביעו כדי ליטול ולהוציא משמעון כיון דאית לן אומדנא רבתי דמוכחא טובא שזה החיוב שנתחייב שמעון לראובן אינו חיוב גמור כפשטו בכל הנז"ל אם כן אפילו ישבע ראובן הנז' לא נסתלקה האומדנא והרמאות הנכרת לעין כל חוזה ראובן ושמעון הלזה דהרי פסק מרן בח"מ ס' ס"ט סעיף ד' וזה לשונו מי שהוחזק רמאי ודרכיו מקולק' במשאו ובמתנו והרי הוא אמוד שיש לו ממון וטוען שאין לו כלום והרי הוא רץ לישבע הדין נותן אין להשבי' וסיים מור"ם ויש לנדותו או לכופו עד שיפרע עכ"ל:
הרי דבאומדנא שהוחזק רמאי ויש לו וטוען שאין לו ורץ לישבע והדין נותן שאין להשביעו אפילו שהוא רץ לישבע ליפטר מהממון אלא דיש לכופו עד שיפרע ומוציאים ממנו הממון בכח האומדנא כל שכן וק"ו שהוא רץ לישבע כדי להוציא ממון מחבירו ואיכא אומדנא רכתי דמוכחא טובא שיש רמאות גדולה בענין והתובע רמאי ומסתיר הדברים ואינו רוצה לגלותו שאם היה מגלה האמת היה נפטר הנתבע מהממון הא ודאי דעבדינן עובדא על פי האומדנא הברורה שהדין מרומה והדברים מוסתרים ורמאות שיש בתובע ומוקמינן ממונא בידיר דנתבע וכנז' לעיל:
איברא דעיננו הרואות מאי דפסק מרן בסי' ט"ו הנז' בס"ד וז"ל יש לדיין ה"מ שהדעת נוטה להם שהם אמת והדבר חזק בלבו שהוא כך אף על פי שאין שם ראיה ברורה ומשרכו בית דין שאינם הגונים ובעלי בינה הסכימו שלא יהיו מהפכין שבועה אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באמרן דעת פטו' ולא הפגימו השטר והפסידו חזקתו על פי עדות אשה או קרוב אף על פי שדעתו סומכת על דבריהם ואין מוציאים מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן דעת הטוען וכו' עד כאן:
והן הן דברי הרמב"ם בפ' כ"ד מהלכות סנהדרין ה"ד והביאם הטור בסי' ט"ו הנז' לפסק הלכה כיעו"ש. הרי דהרמב"ם והטור ומרן סגרו עלינו המד'בר דבזמן הזה אין לו לדיין לדון באומדנות אף על פי שהם מוכיחות והדבר אמת ורחק בלבו שהוא כך ולא להפגים שטר להפסיד חזקתו אלא בראיה ברורה כנז"ל.
גם את זה ענינו הרואות פסק מרן בסי' צ"ט ס"ד וז"ל מי שהוחזק עני וכו' והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו והוחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זו אלא רוצה לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו וכו' אסור לדיין להשביעו שבועה ואם השביעו ביטל ל"ת של תורה לא תהיה לו כנושה ולא עוד אלא ראוי לדיין לגעור בתובע ולטורדו. וכן הדין שפסק מרן עוד שם ס"ה וז"ל מי שהוחזק רמאי ודרכיו מקולקלים במשאו ובמתנו והרי הוא אמוד שיש לו ממון וטוען שאין לו והרי הוא רץ לישבע שאין להשביעו כנז"ל. גם אלה הם עם דבר הרמב"ם בפ' ב' מהלכות מלוה ולוה הל' ב' וסיים הרמב"ם וז"ל כללו של דבר כל מה שיעשה הדיין מדברים וכוונתו. לרדוף וכו' ולא לעבור הדין הנז' מורשה לעשות ולקבל שכר והוא שיהיו מעשיו לשם שמים עכ"ל. והביא דבריו הטור והסמ"ע בסי' הנז' ואחד הרואה דברי הרמב"ם הללו שהרשה והשליט לדיין לעשות על פי דעתו ככל הישר בעיניו יעשה ובלבד שיהיו מעשיו לשם שמים ולכאורה נראה דהרמב"ם קא פסיק ותני אפילו לזמן הזה נותן ליעף כח לדיין לדון כפי ראות עיניו בדין כל שהדבר הוחזק בלבו שכן הוא אמת וזה מוכרח לכאורה מכמה הכרחיות וכדבעינן למימר קמן בס"ד:
ועם כל זה עינינו רואות להמ"מ בפ' ב' מהל' מלוה ולוה שכתב על דברי הרמב"ם הללו וז"ל כללו של דבר זהו מן הנ"מ שהדיין יש לחתוך הדין כפי האמת אפילו חוץ מן הדין וכבר אמרו מניין לדיין שיודע שהדין מרומה וכו' וכפתיה ואודי ומ"מ כתבו האחרונים וכו' דמשרבו הדיינים שאינם מומחים יש לחוש שלא יהיה כל אחד פורץ גדר לעשות לו דרך כרצונו עכ"ל. גם הריב"ש בתשו' סי' שצ"ב ומרן בבית יוסף סי' ט"ו הנז' הביאו דברי הרמב"ם הנז' במה שכתב כללו של דבר וכו' וכתב עליהם והם דברים ראוים אליו אבל האחרונים כתבו שאין לכל בית דין כח בזה אלא אם כן הוא בית דין חשוב וכו' ומשרבו הדיינים יש לחוש וכו' יעו"ש גם ראיתי להלח"ם בפרק ב' מהלכות מלוה ולוה בהלכה הנז' שכתב בפירוש שדברי האחרונים הללו שהביא המ"מ הם המה דברי הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות סנהדרין הנז' ושהרמב"ם בהלכות מלוה ולוה כללו של דבר וכו' זהו דין הגמרא וקצר וסמך על מה שכ' בה' סנהדרין שאין לדון כן בזמן הזה ותמה על המ"מ והריב"ש שכתבו זה משם המפר' האחרונים והלא הן הן דברי הררמב"ם מה' סנהדרין הנז' יעוש:
הנך רואה בעיניך שלשת הרועים הלא המה המ"מ והריב"ש והלח"ם סברין תלתא סברי מרנן דכל מ"ש הרמב"ם בפ' ב' מה' מלוה ולוה הלכה ב' וסיים עליהם כללו של דבר וכו' כל זה לדינא דש"ס ולא לזמן הזה שנתרבו בית דין שאינם הגונים וכו' שהרמב"ם גופיה בה' מלוה ולוה סמך על מ"ש בה' סנהדרין וכמ"ש הלח"ם כנז' לעיל:
הן אמת דלכאו' החכם עיניו בראשו יחזו דקשה הדבר טובא למימר הכי דדברי הרמב"ם שכתב בפ' ב' מהלכות מלוה ולוה הנז' הם המה לדינא דגמרא ולא לזמן הזה מכמה טעמי חדא דפשט דבריו שכתב דכל דיין המשביעו ביטל מל"ת דלא תהיה לו כנושה ויש לדיין לטורדו לתובע וכו' מוכרח שהוא מורה ובא גם לזמן הזה. ועוד מאחר שהוא מדבר בשבועת הגאונים כמבואר בדבריו דאם דין זה ליתיה בזמנו מה לו לפוסקו ולסמוך על מ"ש בס' סנהדרין מאחר שדין זה אינו לא משנה ולא גמרא כדי שנאמר קא פסיק ותני בהלכתא למשיחא כדרכו דרך הקדש דקשה הדבר לומר שכתב הר"מ כל זה בזמן הגאונים הראשונים כמלאכים שהיו דנים באומדנא בזמנם שלא נתרבו עדין בית דין שאינם הגונים ועל זה כתב בטל לא תעשה שבתורה ויש לדיין לטורדו לתובע וכו' ולעולם דמודה הרמב"ם דלזמנו וכל שכן לדורות הבאים אחריו אין לדין דין זה וכמ"ש בה' סנהדרין דהא ודאי קשה טובא לאומרו בפשט דבריו דקאמר הנז' בטל לא תעשה שבתורה וכו' דכיון דדין זה שלא מתקנת הגאונים דהטילו עליו שבועה זו ולא חשו להאי מצות לא תעשה דלא תהיה לו כנושה. הגם דבזמנם היו דנים באומדנא ולא היו משביעים למי שהוחזק עם כל זה אם היה איזה דיין שבזמנם נראה לו להשביעו ואזל בתר עיקר תקנתם של הגאונים לא מפני כן נאמר עליו שבטל מצות לא תעשה שבתורה ועוד ראיתי להרב גד"ת דף ט' ע"ב שהכריח בהכריח גמור שדברי הרמב"ם הללו דפ' ב' מהלכות מלוה ולוה ס"ב דאין להשביע למי שהוחזק עני ולכוף לפרוע למי שהוחזק רמאי ורץ לישבע שאין לו ובמ"ש עוד כללו של דבר וכו' שכל דבריו הללו מוכר' לומר דאמרם הרמב"ם גם לזמן הזה דיכולים לדון בית כל דיין ודיין ממ"ש הרמב"ם על מי שהוחזק עני וכו' יראה לו שאסור לדיין להשביעו וכו' דמאחר דהרמב"ם עסיק בשבועת הגאונים שאינה מזמן הגמ' ומן הדין ועלה קאמר מסברא דנפשיה דיראה לו להשבי' מוכרח דדעתו דדין זה שייך אף לזמנו ולדורות הבאים אחריו שראוי לעשות כן בהחלט ולא על זמן הגאונים עצמם קאמר דזה לא מעלה ולא מוריד כלום לומר מה שנראה לו שאין בו שום מציאות אם היה סומך עמ"ש בריש סנהדרין:
אשר על כן אלין דהוו מוכרחים אנו לומר דדברי הר"מ הללו אמורים גם לזמנינו זה בלתי ספק וכדי שלא תקשה ולומר דאם כן דברי הרמב"ם עצמם סתראי נינהו ממ"ש בפ"ב מהלכות מלוה ה ולוה למה שכתב בה' סנהדרין דמשרבו הדיינים וכו' יצא לחלק הרב גידולי תרומה חילוק נכון להשוות דברי הרמב"ם אהדדי והוא דשאני הכא דא דהלכות מלוה ולוה שהשליט לדיין לעשות ככל הישר בעיניו היינו טעמא משום שהדיין אינו עושה הפך הדין כי בשבועה זו אינה לפום דינא אלא מתקנת הגאונים ובשוא"ת עקרין לה. וכשהוחזק רמאי ועשיר ורץ לישבע דאין להשביעו ודינו ההסתלקות מן הדין שכתב הרמב"ם וגם בעשותם לרשעים לכוף ולנדות עד שיפרע וכו' גם בזה אין בו שום עוות הדין שפורעו נמצא שיש לו ושפיר עבדי להוציא בולעו מפיו ומ"ש הרמב"ם בה' סנהדרין שאני התם דעל פי האומדנא הוא עושה היפך הדין בזה והוא שכתב התם דמשרבו בית דין וכו' אלו תוד"ק עש"ב:
ובזה ניחא ליה תו להרב גד"ת מ"ש הה"מ בח' מלוה ולוה בשם האחרונים דמשרבו וכו' ולא זכר שר שכן כתב הרמב"ם גופיה בהל' סנהדרין פרק ב' הנז' כדברי האחרונים ממש וכנז' לעיל וכמו שהקשה עליו הלח"ם אלא ודאי על פי האמור לא קשה מדי ויפה כיון הה"מ שכתב דבר זה משם האח' ולא משם הרמב"ם גופיה משום דסבירא ליה להרמב"ם דהאי דינא דאין להשביע למי שהוחזק עני ולכוף ולפרוע למי שהוחזק רמאי ועשיר ורץ לישבע שייך לדונם גם בזמן הזה כיון דאין בהם שום עוות כלל ואדרבא מצוה קעביד. אמנם סבירא ליה להה"מ שהמפ' האח' פליגי על הרמב"ם בזה וס"ל דגם בזאת שאינו עושה הדיין הפך הדין אין כח בידינו בזמן הזה לדון על פי שיקול דעתינו ואומדנו' אפילו באופן זה עש"ב. וכן ראיתי להרב מטה שמעון בסי' צ"ט הגב"י שחילק כן כיע"ש:
ובדבריהם לענ"ד יש להוכיח שכן סבירא ליה להריב"ש בסי' שצ"ב הנז"ל שאחר שהביא דברי הרמב"ם הנז' שכתב כללו של דבר וכו' כתב עליו וז"ל והם דברים ראויים אליו אבל האחרונים כתבו שאין לכל בית דין כח בזה אלא אם כן הוא בית דין חשוב וכו'. ומשרבו הדיינים יש לחוש וכו' יע"ש:
מוכח בהדיא מד"ק דסבירא ליה כדעת הרמב"ם דאמרה גם לזמן הזה וכמ"ש הרב גד"ת והרב מטה שמעין ממה שכתב והם דברים ראויים אליו אבל האחרונים כתבו וכו' מבואר להדיא דהרמב"ם אפילו לזמנו אבל האחרונים חלקו עליו ומוכרח לומר דהיינו טעמא כמ"ש הגד"ת והמט"ש דשאני הכא מה' סנהדרין משום דכאן אינו עושה שום עוות הדין כלל וכנז"ל ונתיישבו דברי הרמב"ם ולא קשו אהדדי וכמובן:
אמנם הלח"מ נראה ברור מד"ק דלא הבין כן לא כדעת הריב"ש ולא כדעת הה"מ ומכל שכן כדעת הרמב"ם אלא דסבירא ליה דכל מ"ש הרמב"ם פה בפ"ה מהלכות מלוה וליה הלכה ב' הכל הוו לדינא דש"ס ולא לזמן הזה וסמך הרמב"ם גופיה על מה שכתב בה' סנהדרין הנז' ואדרבא רמי ומקשה על הה"מ והריב"ש דכתבו כן בשם האחרונים דמשמע מדבריהם שרבינו לא כתב כן בפירוש והרי מבואר בדבריו בפ' ב' מהלכות סנהדרין ואם כן ודאי דמ"ש כאן רבינו כללו של דבר לא הוי אלא לדין הגמרא אבל לא לזמן הזה וסמך על מה שכתב בהלכות סנהדרין עכ"ל יעו"ש:
הנך רואה שהרב לח"מ חולק על הרב גידולי תרומה והרב מטה שמעון במה שיצאו לחלק בין הנישאים ולהשוות דברי הרמב"ם אהדדי. וכדבריהם סרה מהר תלונתו על הה"מ והריב"ש שכ' כן בשם האחרונים ולא בשם הרמב"ם גופיה שכ"פ בהלכות סנהדרין כנז"ל. ומה שאני תמיה עליו דמה יענה להוכחתי הרב גר"ת שהוכיח במישור שמוכרח לומר לדברי הרמב"ם אלו הן הנאמרים גם בזמן הזה בלתי שום ספק שהם הוכחות עצומות ונכוחות למבין דלית נגר דיפרקינהו. וגם למה שד שדקדקנו אנן בעניו' מדברי הרמב"ם גופיה שמוכרח שהם גם לזה"ז בלתי ספק לענ"ד. וגם אני תמיה עליו במה שדקדק שלא דקדק על הריב"ש כי אם משום שכתב כן בשם האחרונים כתבם בשם הרמב"ם גופיה שכתב להדיא בהלכות סנהדרין דשמעינן מניה דהריב"ש יוכל לסבור שהרמב"ם מודה לדין שכתבו האחרונים אלא שדקדק עליו דאמאי לא כתבם בשם הרמב"ם גופיה וכנז' לעיל וזה אי אפשר לענ"ד בדעת הריב"ש דאלו כתב הריב"ש ע"ד הרמב"ם והם דברים ראוים אליו אבל האחרונים כתבו וכו' מוכח להדיא דסבירא ליה להריב"ש דהרמב"ם חלוק על סברת האחרונים וכמש"ל ואם כן עדיפא מינה היא לו להרב לח"מ להקשות על הריב"ש לשיטתו דהרמב"ם סמך פה על מה שכתב בהלכות סנהדרין דאיך יאמר הריב"ש דהם דברים ראויים אליו אבל האחרונים כתבו וכו' דלשון זה מורה ובא דפליג בהדייהו הרמב"ם עם האחרו' ולפי שיטתו לאו הכי הוא ובאמת דברי הלח"ם קשים לשמוע לכאורה:
והנלע"ד לתרץ בעד הלח"מ דלעולם גם הרב ז"ל אזיל ומודה בתחילת דינו של הרמב"ם דפסיק ותני שאין להשביע למי שהוחזק עני ולכוף ולפרוע למי שהוחזק רמאי ואמיד ורץ לישבע דהוא נוהג גם בזמן הזה בלתי ספק וכמו שהכריח הגד"ת מדקדוק לשונו הטהור של הרמב"ם שכתב יראה לי וכו' וגם ממה שכ' אנן בעניו' וסבירא ליה להלח"מ גם כן לחלק בין הנושאים בין מה שב' הרמב"ם ב"ם בהלכות מלוה ולוה למה שכתב בה' סנהדרין הכל כמ"ש הרב גידולי תרומה והרב מטה שמעון וכנז"ל:
אכן דא קשיתיה להרב לח"ם אסיפה דהרמב"ם דתני בפשיטות כללו של דבר כל מה שיעשה הדיין מדברים אלו וכונתו לרדוף הצדק ולא לעבור הדין על אחד מבעלי דינים הרי זה מורשה וכו' דלשון זה מורה ובא שהשליט לדיין לעשות הפך הדין כל שכונתו לרדוף הצדק ויהיו מעשיו לשם שמים ולא לעבור את הדין על אחד מבעלי דינים הרי זה מורשה וכמ"ש עליו המ"מ לדין וכבר אמרו מניין לדין וכו' כפתיה ואודי וכו' ומ"מ כתבו האחרונים מוכח להד"א מדברי הה"מ הללו שהוא המבין בדעת הרמב"ם שהשליט לדיין לעשות הפך הדין דרשות נתינה בידו כההיא דמניין לדיין וכו' ובהא הוא שכתב הה"מ דהאחרונים חלקו בזמנים וכמובן אם כן יפה דן הלח"מ דכיון דדברי הרמב"ם הם המדברים לעשות אפילו הפך הדין והיינו לדינא דש"ס אם כן למה לו להה"מ ולהריב"ש להביא דבר זה משם האחרונים והלא כל כהאי שלא לדון בזמן הזה הפך הדין על פי האומדנא משים שרבו בית דין שאינם מהוגנים וכו' הרמב"ם גופיה אמרה להאי מלתא בה' סנהדרין דבהכי מיירי התם אבל בתחילת דינו של הה"מ שאינו עושה הדיין הפך הדין וכנז' אזיל ומודה הלח"ם דדיינין הכי אפילו בזמן הזה וכסברת הרב גד"ת והרב מטה שמעון בדעת הרמב"ם וכנז' והיינו שדקדק הלח"ם וכתב וז"ל ואם כן ודאי דמ"ש כאן רבינו כללו של דבר וכו' לא הוי אלא לדינא דג' ולא נקיט בלישניה מתחילת דברי הרמב"ם בה' זו אלא החחיל ממ"ש כללו של דבר וכו' ולצד הפחות היה ל"ל בקיצור כמו שכתב רבינו בדין זה בסתם ומסתמא היינו מבינים דקאי אפילו אתחילת דינו שכתב הרמב"ם מראש ועד סוף. או בכונה מכוונת דקדק הלח"ם וכלכל דבריו במשפט הלשון לאשמועינן ככל האמור ומדובר:
ברם מה שדקדקנו עליו מדברי הריב"ש דס"ל דהרמב"ם פליג על האחרונים בהא עדין הדקדוק במקומו מונח ובנקל יש לישבו כאשר יראה המעיין ולפי זה יש לתמוה על הגד"ת והמט"ש איך לא שתו לבם גם לזאת ודחו דברי הלח"ם באמת הבנין כיון דהמ"מ איהו כתב דבר זה הוא לדינא דש"ס שהדיין יש לו לעשות הפך הדין ועלה כתב דבר זה הוא לדינא דש"ס שהדיין יש לו לעשות הפך הדין ועלה כתב דברי האחרונים דאלמלא דהאחרונים גופייהו לא כתבו בן אלא בדבר שהוא חוץ מן הדין אבל בתחי' דינו של הרמב"ם לא נחלקו וכעת לא יכולתי לישב דבריהם על נכון:
באופן דנמצינו למדין מכל האמור דדעת הגד"ת והמטה שמעון דדין זה שכתב הרמב"ם בפרק ב' דה' מלוה ולוה הלכה ב' שלא להשביע לעני וכו' דהני דיני שייכי לדעת הרמב"ם ם גם בזמן הזה דהרשות נתונה בידינו לדון כן וגם הריב"ש והמ"מ מסכימים בזה לרעת הרמב"ם דכתבו גם בזמן הזה והיינו טעמא דאין עושה הדיין בזה הפך הדין וכנז' לעיל. אמנם בדבר שהדיין עושה הפך הדין דהיינו מה שכתב הרמב"ם כללו של דבר וכו' וכמש"ל בהא הוא דקאמר הה"מ והריב"ש משם האחרונים דאין לנו לדין בדין זה בזמן הזה והלח"ם השיגם דכן כתב הרמב"ם גופיה בהלכות סנהדרין כדכתבו כל האח' וככל האמור ומדובר:
מעתה נבין ונדון בדעת עליון מרן היכי סבירא ליה למר בהאי דינא והוא דעיננו הרואות למרן בסי' ט"ו ס"ה דפסק כדברי הרמב"ם בהל' סנהדרין הנז' וכן פסק עוד בהל' שאלה ופקדון סי' רצ"ז סס"א והביא גם שם כל דברי הרמב"ם הנז' שסגר עלינו המדבר שבזמן הזה אין לנו לדון באומדנא בלל אלא בראיה ברורה כנז' לעיל מאחר שכן איך פסק בסי' צ"ט ס"ד וס"ה דאין להשביע למי שהוחזק עני וכו' ולכוף ולפרוע לבעל חיב למי שהוחזק רמאי וכו' ורץ לישבע דאין להשביעו אלא דיש לדיין לנדותו ולכוף ולפרוע לבעל חוב וכמ"ש מור"ם שם בהגה ומוכרחים אנו לומר דדברי מור"ם הללו לתשלומין ניתנו ע"ד מרן וסיום דבריו דאי לא תימא הכי אלא מדהשמיטם מרן שם דלא סבר הכי הגם שלא כתבם מור"ם בלשון ויש אומרים להורות לנו דמרן חולק על זה דכן דרכו בעלמא לכתוב סברות הפוסקים בסתמא אפילו שלא יכתבם בלשון ויש אומרים אפילו שמרן חילק עליהם כמ"ש בעלי הכללים וכמ"ש הרב י"מ בכללי הא"ע וכן כתב משם כמה מהפוסקים כיע"ש. ואם כן גם פה נימא הכי דלדעת מרן אין לנו לנדותו זמן הזה אי לכופו לפרוע לבעל חוב וכמ"ש הה"מ והריב"ש משם המפרשים האחרונים וכנזכר לעיל:
דהא ודאי ליתא דהיה לו למרן לבאר ולפרש שיחותיו דבזמן הזה אין לדון כן לנדות ולכוף לרמאי לפרוע כיון שאינו מן הדין אלא מכח אומדנא ולא לסתום דבריו כ"כ ולמה שביאר ד"ק בסי' ט"ו ובסי' רצ"ז דבזה אין לדין כן משרבו בתי דינים שאינם הגונים וכו' כן היה לו לבאר דבריו פה גם כן ולא לסמוך עמ"ש במ"ה ומדפסיק לדינא בפשיטות מסתמא מוכרח דגם בזה הזמן יש לדון כן וגם בהכריח לומר דדבר' במה שסיים וכתב דיש לדיין לנדותו וכו' הם המה סיום דברי מרן ושניא הא מבעלמא דאי לא תימא הכי אלא דדברי מרן המה כפשטן דאין להשביעו לרמאי ואמוד והו לא אבל אין בידינו בזה הזמן לנדותו ולכוף לפרוע וסתמו כפירושו יגדל התימה מאד דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם ומה הפסיד הדמאי והרי כבר פסק מרן בסי' ט"ו ס"ד דכשהנתבע רמאי אין הדיין יכול להסתלק שלא ישתכר הרמאי אלא וכו' ואם נראה לדיין לחייבו יחייבנו באומדנא דמוכח אם הוא דיין מומחה יחייבנו כנז"ל הרי דסבירא ליה למרן דאין לדיין להסתלק שלא ישתכר הרמאי ואם דין זה דסי' ס"ט ס"ד דמי שהוחזק רמאי וכו' דאין להשביעו ואם ר"ל שיסתלק הדיין מדין זה ואינו כופהו לפרוע ואינו משביעו אם כן הרי נשתכר הרמאי ומה הועילו חכמים כתקנתם. אלא ודאי מוכרח לומר דמרן קצר במקום שהיה לו להאריך ומור"ם סיים דבריו בלתי ספק. ולפי זה איך יכונו תרי פסקי מרן אהדדי מ"ש בסי' ט"ו ס"א ובסי' רצ"ז סס"א דבזה הזמן אין לדיין לדון בכח אומדנא עם מ"ש פה בסי' צ"ט ס"ד וה"ה כנ"ל:
אמנם אחר שכבר השרישינו בעלי הכללים ז"ל דמרן זה דרכו דרך הקודש לתפוס תמיד כלשון הרמב"ם ולהעלותו על שלחנו הטהור דברים ככתבם וכלשונם להורות לנו דמה שיפורש בדברי הרמב"ם כן נמי נפרש בדברי קדשו דהם הם דברי הרמב"ם כידוע וכמ"ש אצלי בארוכה בזה בתשובה אחרת אשר לי הלא היא כמוסה עמדי:
אם כן איפה גם פה בסי' צ"ט ובסי' ט"ו ובסי' רצ"ז תפס ל' הרמב"ם ומסתימא מלתייהו מדברי הה"מ והריב"ש שכתבו בשם האחרונים ולא כתבהו בשם הרמב"ם שכן כתב בהלכות סנהדרין וכמ"ש הלח"ם הכא מוכרח דסבירא ליה דדברי הרמב"ם שבפרק ב' דהלכות מלוה וליה הם אמורים גם לזה"ז והיינו טעמא משים דאינו עושה הדיין שום עוות הדין כלל וככל הנז' לעיל וכבר כתבנו דגם הרב לח"מ מידה לזה כנז"ל ונמצא דמרן נמי סבר הכי ופסקיה לדינא גם בזה הזמן שלא להשביע למי שהוחזק עני וכו' ולכוף ולנדות לפרוע למי שהוחזק רמאי ועשיר שלא יהיה חוטא נשכר כיוון דאין בכל זה שים עוות הדין והופכו כנז"ל:
ונמצא דפסק זה דמרן לדעת הגד"ת והמט"ש הוי כהרמב"ם ממש ודלא כהאחרונים שכתבו הה"מ והריב"ש. ולפי מה שכתבתי בעניותי בדעת הרב לח"ם יוצא לנו דפסק זה דמרן בסי' צ"ט הנז' הוא מוסכם גם לדעת המפרשים האחרונים דאם המה אזלי ומודו דהרשות נתינה ב"ד הדיין גם בזה"ז לדון באו' דעתו כל שאינו נעשה הפך הדין הגמור וכנז' לעיל והדברים ברורים:
ואולם אנכי הרואה לתרי אשלי רברבי דפליגי על הרב גידולי תרומה והרב מטה שמ' במה שהבינו בדברי הרמב"ם והה"מ והריב"ש הרא' אדם המעלה הגאון הלביש בסי' צ"ט שפסק את הדין כדעת הרמב"ם ויעתק משם כל דבר ו ככתבו וכלשונו ואחריו כתב עליהם דברי הה"מ והריב"ש מ"ש בשם המפרשים האחרונים כאשר יראה הרואה:
הנה נראה ברור דסבירא ליה למר דמה שכת' הרב המגיד והריב"ש אכולא מלתא קאי דאפ' לנדות לרמאי ולכוף לפרוע דאין בזה שום עוות דאין לנו לדון כן בזמן הזה על פי האומדנא דילן דאם לא כן מה לו להגאון הלבוש להעתיק פה דברי האחרונים הללו מאחר דלפי מה שכתב הרב גידולי תרומה והרב מטה שמעון והוכחנו שכן דעת הלח"ם דענ' דין זה שלא להשביע לעני ולכוף לרמאי וכו' הוא נוהג גם בזה"ז אליבא דכולי עלמא וככל הנז"ל אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דהוא המבין בדעת הרמב"ם וכדברי הרב המגיד והריב"ש דברים כפשטן דלא אמרה הרמב"ם אלא לדינא דגמרא וכדעת המפרשים האחרונים הנז' דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כמדובר:
או נאמר דסבירא ליה להגאון הלבוש דלעולם הרמב"ם פסקיה לדיניה גם בזה"ז והיינו טעמא כיון שאינו עושה הדיין שום עוות הדין כנז"ל אלא שדעת האחרונים שהביאו הרב המגיד והריב"ש פליגי עליה גם בזאת וס"ל דגם בזה שאינו עושה הדיין שום הפך הדין אין לנו כח לדון זה בזה הזמן ופסק הגאון הלבוש כדעת אותם האחרונים דלא כהרמב"ם כיון שהרב המגיד והריב"ש הביאו דבריהם ע"ד הרמב"ם ונראה להם דבריהם דלא כהרמב"ם גם הוא נמשך אחריהם וכמובן:
ובדרך זה השני שדרכנו בדעת הלבוש נוח לי יותר מדרך הרא' הנז' דלפי דרך הרא' הנז' יגדל התימה עליו דלמה לו להביא סברא זו משם הרמב"ם גופיה שכן כתב בהלכות סנה' וכקושית הלח"מ על הרב המגיד והריב"ש או לצד הפחות ישלים דבריו בסתם והיינו מבינים שהכל יוצא עת'ק מדברי הרמב"ם א"ו מחוורתא כל שהוא עיקר הוא צד הב' שצדדנו בדעתו וכמובן:
הן אמת דגם לדרך השני זה קשה קצת דמאחר לחלק בחי' הרב גידולי תרומה והרב מטה שמ' בין כל שאינו עושה הדיין הפך הדין לעושה אם כן בשאינו עושה הדיין אדרבא אפושי פלוגתא ל"מ והיה לו להסכים דעתם יחד במקצת ולו' דלעולם הרמב"ם פסק את הדין גם לזה הזמן וגם אותם המפ' האחרונים מודים לו בהא ולא נחלקו עליו אלא במה שהשליט לדיין לעשות אף שהוא חוץ מן הדין במ"ש כללו של דבר וכו' וכמי שכתב הרב המגיד וכמש"ל בדעת הלח"ם וכמו שדקדקנו כן לעיל על הרב גידולי תרומה והרב מטה שמעון וכנז' לעיל:
ומה שנלע"ד ליתובי דעתייהו בזה הוא זה חדא דדחיקא להו מלתא טובא לפרש דברי הרמב"ם רישא בזה הזמן וסיפא לדינא דגמ' וכמ"ש בדעת הלח"ם דזה דוחק עצום לדעתם ותו דאם כן תחול קו' הרב לח"ם על הרב המגיד והריב"ש במ"ש דברי האחרונים ולא כ"כ בשם הרמב"ם גופיה וכנז"ל ומשום הכי ניחא להו לפי דברי הרמב"ם רישא וסיפא בחדא מחתא דכל מ"ש הרמב"ם גם בכללו של דבר וכו' הכל מיירי באופן אחר דהיינו כל שאינו עושה הדיין עוות הדין ודלא כדמשמע מדבריו ומבו' בדברי הרב המגיד וכנז' לעיל דליתיה ועליה פליגי המפרשים האחרונים ופסק כוותייהו וכנז"ל והנה נודע דמלאכת הקו' של הגאון הלבוש להעתיק דברי מרן ולפרשם ולבארם בכל דין ודין מלתא בטעמא ולא לחלוק ע"ד בא וכמבואר בהקדמתו לח"א כנודע:
ומאחר שכן מוכרחים אנו לומר דסבירא ליה להגאון הלביש בדעת מרן הכי נמי דלא דיבר מרן בסי' צ"ט אלא לדינא דש"ס ולא לזה"ז דאין לנו לדון בזה"ז באומדנא לנדות או לכוף לפרוע וכו' כיון שרבו הדיינים שא נם הגונים וכו' וכמו שביאר מרן גופיה בסי' ט"ו ובסי' רצ"ז וילמד סתום מן המפורש ופסק מרן כסברת האחרונים ודלא כהרמב"ם כיון שהרב המגיד והריב"ש הביאו לדבריהם ונראה להם והביאם מרן ז"ל עצמו בסט"ו ביתה יוסף בשם הרב המגיד והריב"ש ומלבד שלא חלק עליהם אלא שהביאם בסתם ומוכרח להלכה הביאם וזה ברור:
תו חזיתיה למר הגאון הסמ"ע בסי' צ"ט סקי"ד ע"ר מרן שפסק דאין להשביע למי שהוחזק רמאי ואמיד ורץ לישבע כתב עליו והרי זה רק לישבע וכו' הטור בשם ה הרמב"ם מסיים בזה דכתב וזה לשונו כללו של דבר וכו' מיהו כתב הרב המגיד דמשרבו הדיינים וכו' וכבר הטור ורמ"א כתבו בסי' ט"ו ס"ה ומשום הכי קצר רמ"א כאן עכ"ל. נראה להדיא. מדבריו דסבירא ליה דגם דין זה לכפות או לנדות לרמאי לפרוע לבעל חוב אין לנו לדון כן בזה"ז לדעת האחרונים והיא המבין כדעת הרמב"ם והאחרונים ומרן כדעת הגאון הלבוש והיינו שכתב ע"ד מרן שקצר בה וסמך על מה שכ בסי' ט"ו וזה ברור בדעת הסמ"ע בפשיטות גמור וכמבואר:
הרי לפנינו תרי אשלי רברבי דסברי מרנן הלבוש והסמ"ע. בדעת עליון מרן דגם בבעל דין שאינו עושה הדיין שום עוות הדין אין לנו לדון בזה"ז באומדנת הדיין ובסברת האחרונים וכנז' לעיל. וכבר כתבנו דמסתייעא מלתייהו דשפר קדמיה מרן לפס ק כסברת האחרונים ודלא כהרמב"ם היינו טעמא משים דהרב המגיד והריב"ש הביאו דבריהם בסתם על דברי הרמב"ם למימרא דכן ראוי לחירות כדעת האחרונים וגם מרן בבית יוסף הביא דברי הרב המגיד והריב"ש הנז' בסתם בלי חולק הא ודאי דלהלכה הביאם והא עדיפא מלמימר דמרן יחליק ע"ד האחרונים וע"ד הרב המגיד והריב"ש שהביאו דבריהם להלכה:
זאת ועוד החכם עיניו יחזו למרן בבית יוסף סי' ט"ו אחר שביאר ההפרש שבין הרי"ף והרא"ש להרמב"ם כדעת הגאון דלדעת הרי"ף והרא"ש לא אמרה גאון שלא לדון בזה"ז אלא בדינא דקי"ל בגויה אבל באומדנות המוכיחות לדיין יודה גאון דיש לנו לדון גם בזה"ז והרמב"ם בכל עניין אמרה גאון בין דקי"ל בגויא בין באומדנא כמו שכתב מרן בבית יוסף שם. ואחר כל זה כתב על מרן וז"ל גם הריב"ש בסי' שצ"ב הביא דברי הרמב"ם וכו' עכ"ל. הנה הנראה ברור בכונת מרן באומרו גם הריב"ש וכו' הוא לחירות לנו דגם הריב"ש אזיל ומודה לשיטתיה דהרמב"ם כדעת הגאון הא דאפילו באומד' הדיין אין לדון בזה"ז ודלא כהרי"ף והרא"ש דסבירא להו דדוקא דקי"ל בגויה הוא דאמרה גאון וכנז' וזה נלע"ד יפה מדברי הריב"ש שמוכרח שהיא סובר בהרמב"ם בזה והוא מדכתב דכרי הרמב"ם במה שכ' כללו של דבר וכו' דהם המדברים באומדנות הדיין ועליהם כתב סברת האחרונים שמע מינה דהוה סובר דהרמב"ם כדעת גאון וסבי' ליה למר דדברי הרמב"ם במה שכתב כללו של דבר וכו' הוה לדינא דגמרא. אבל האחרונים שהם רב שרירא גאון ור"ה גאון והרי"ף והרא"ש כתבו דבזה"ז לא דייני' הכי וכמו שכתב הרמב"ם בה' סנהד' אלא שחולק הריב"ש על הרי"ף והרא"ש בדעת גאון וסבירא ליה דהרמב"ם דלדעתם דהרב שרירא גאון דכתב האידנא לא דייני' הכי נקט מלתיה בדוקא כדין קי"ל בגוויה ותו לא ולדעת הרמב"ם והריב"ש לאו דוקא נקט מלתיה בקי"ל בגוויה לא ה"ה באומדנת הדיין וכמ"ש מרן בב"י סי' ט"ו ובכ"מ פכ"ד מה"ס וכדעת הרמב"ם והריב"ש פסק מרן בסיט"ו ס' ד' ובסי' רצ"ז ס"א ודלא כהרי"ף והרא"ש הגם שהם תרי עמודי הוראה והיה לו למרן לפסוק כוותייהו נגד הרמב"ם כפי מה שהשרישנו מרן בהקדמתו לב"י יע"ש עם כל זה דלא שאני דהריב"ש דהוי בתרא טפי קאי בהרמב"ם וכמדובר אי נמי דכלל זה דמסר לנו מרן בהקדמתו לב"י כנז"ל לא קאי עמ"ש מרן בש"ע וכמ"ש השו"ג בכלליו ושאר האחרונים ועי' בזה בארוכה להרב משק בתי במערכת הט' אות ר"ט ובכלליו למרן שם אות ל"ח שאסף איש טהור את כל המקומות אשר הם שייכים לכלל זה ולכל הפוסקים ובעלי הכללים הם המדברים בזה יעש"ב ואכמ"ל. ואם כן הרי לפניך מופת חותך דמרן סבור כהריב"ש וגם בזאת מוכרחים אנו לומר דסובר כהריב"ש וה"ה שתפסו עיקר כסברת האחרונים דאפילו בכגו"ד שאינו עושה הדיין הפך הדין אין לנו לדון בזה"ז וככל האמור ומדובר. ומאחר עלות דלדעת הלבוש והסמ"ע דס"ל בדעת מרן דכל מ"ש בסי' צ"ט ס' ד' וה' היינו לדינא דש"ס ולא לזה"ז ומרן קצר במקום שהיה לו להאריך אלא שסמך ובא לו ממ"ש בסי' ט"ו ורצ"ה וכנז"ל:
הנה ובכן בהכרח עלינו לומר לדעתם דגם האי דינא דהרא"ש שפס' מרן בסט"ו ס"ד דכשהנת' רמאי וכו' ונראה לדיין לחייבו יחייבנו שלא ישתכר כנז"ל צ"ל דהיינו לדינא דש"ס וכמ"ש בב"י יש לדיין וכו' ומשרבו וכו' דהוא קאי נמי גם עמ"ש בס"ד ודבר זה מוכרח לאומרו לדעת הלבוש והסמ"ע בלתי ספק ולא עוד אלא רואה אנכי הן עתה דגם לדעת הגדולי תרומה והמטה שמעון מוכרחים אנו לומר כן גם כן שהרי גם הם ז"ל אזלי ומודו כדעת הרמב"ם דכל דבר שהיא הפך ועוות הדין וחוץ מן הדין דאין כח בידנו בזה הזמן לדונו באומדנא וכמ"ש הרמב"ם להדיא בה"ס כנז' ואם כן כשהנתבע רמאי אף על פי שנראה לדיין לחייבו באומדנא כיון שהיא חוץ מן הדין אין לנו לדון בזה הזמן להוציא ממון באומדנא חוץ מן הדין ודוקא התם בהוחזק רמאי ואמוד ורץ לישבע בההוא הוא שכתב הרמב"ם דאין להשביעו וכו' משים שאינו עושה הדיין שום עיות הדין וכנז"ל לא כן באו"א דלא דיינין בזה"ז אלא יחקור וידרוש כדבעי ואחר עמל וטורח בדרישה וחקירה כל שלא נתברר לו הרמאות ידון כפי טענותיהם או יסלק עצמו מן הדין כיון דאחסור דרי והדר דינו בדין התובע רמאי הנז' בס"ג וכמובן אמנם במאי דפסק מרן שם בס"ג בדין התובע רמאי הנז"ל ויודע הדיין שהדין מרומה דיסתלק הדיין מן הדין ולא יחתכנו ואייתי עלה סברת הרא"ש שהיה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשים דיין להטפל בדין זה וכנז"ל. הא ודאי דדין זה אייתי לדעת כולם גם בימים הרעים האלה ובזמן הזה דאחסור דרי ורבו בית דין שאינם הגונים וכו' דעם כל זה בדין מרומה והתובע דמאי איתיה להאי דינא לסלק עצמו מן הדין ולא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי על העדים וכו' ואי איישר חיליה ההוא דיינא יעביד כעובדא דהרא"ש לכתוב ולמסור ביד הנתבע שאין לשום דיין להתעסק בדין הגם שנראה לכאורה דהרמב"ם חלוק על הרא"ש בזה לכתוב ולמסור ביד הנתבע כנז' וכמ"ש הסמ"ע ס"ק עכ"פ הרי מרן השווה אותם יחר להרמב"ם ולהרא"ש ופסק כתרויהו ועיין להגאון הרב אורים ותומים שם סי' ט"ו מ"ש ע"ד מרן הנז' במ"ש להרמב"ם והרא"ש בחדא מחתא יע"ש דאין לומר דגם דין זה דדין מרומה והתובע דמאי וכו' שכתב מרן בס"ג ליתיה להאי דינא בזה הזמן ואינו אלא לדינא דגמ' שהיו בית דין הגונים ובעלי בינה דהמה בחכמתם יש להם לסמוך על אומדניתא ויסלקו עצמם מן הדין ויאבד זה תביעתו אבל בזה הזמן שרבו בית דין שאינם הגונים ואינם בעלי בינה אין להם ללכת אחר אומדנותא אלא כיון שחקרו ודרשו ולא יכלו לברר הרמאות יש להם לדון את הדין על פי טענותיהם הגלויות ועל פי העדים ואין להם עסק בנסתר ות ובכל מ"ש מרן אחר כך בס"ה ומשרבו הדיינים וכו' דקאי נמי גם עמ"ש בס"ג דמ"ד דקאי עמ"ש בס"ד כנז"ל:
ולכאורה נלע"ד להוכיח במישור שכן הוא דעת הרב המגיד כדבריו שבפ"ב בה' מלו"ל הנז' כמ"ש על דברי הרמב"ם שכתב כללו של דבר וכו' כתב הוא ז"ל וז"ל זהו דין הגמ' שהדיין יש לו לחתוך הדין לפי האמת חוץ מן הדין וכבר אמר מנין לדיין שיודע הדין מרומה וכו' ואמרו בכמה מקומות כפתיה ואודי ומכל מקים כתבו המפרשים האחרונים שאין בכל בית דין כח יפה וכו' ע"כ. הנה מדברי קדשו הללו מוכח לכאורה דגם דין זה שאמרו מנין לדיין שיודע שהדין מרומה וכו' אינו לא לדינא דש"ס וליתיה בזה הזמן כמ"ש המפרשים האחרונים כיון דדין זה נוהג אפילו בזה הזמן אלא ודאי נראה לכאורה כמ"ש דסבר הר"מ דגם האי דינא דמרומה ליתיה בזה"ז וכן מודה ובא לכאורה מדברי הריב"ש בתשובה סי שצ"ב הנז' שגם הוא כתב כדברי הר"מ ועי' שם בדבריו דכמעט מבואר הדבר יותר כמ"ש. אלא דלע"ד דבר זה אי אפשר לאומרו כלל מתרי טעמי תריצי חדא רזה הדבר שאמרו מנין לדיין שיודע שהדין מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצואר העדים למדוהו כש"ס דשבועות דף ל' עמוד ב' מקרא דמדבר שקר תרחק והיא ברייתא ערוכה שם ואם כן כיון דמפיק לה תנא דברייתא מקרא הגם דנימא דלא הוי אלא כדרך אסמכתא כיון דדריש התם מהאי קרא כמה דרשות כדאיתא התם על כל פנים הרי אסמכוה אקרא דכשיודע הדיין שהדין מרומה שצריך לסלק עצמו מן הדין ולא יאמר אחתכנו והקולר תלוי על העדים דאם יעשה כן הרי הוא עובר על מקרא מלא בתורה מדבר שקר תרחק ואם כן איך הפה יכולה לומר דבזה הזמן ליתיה להאי דינא אלא יחתוך הדין על פי הטענות והעדים ויעבור בשאט בנפש על קרא דמדבר שקד תרחק הא ודאי כזה לא נתן ליאמר בלל ועקר ומוכרח הדבר לאומרו דגם בזמן הזה איתיה להאי דינא לקיים מצות עשה שבתורה דמדבר שקר תרחק ויסלק עצמו מן הדין ולא יחתכנו ויאמר הקולר תלוי וכו' ואפילו אם תמצא לומר דאין לו לכתוב ולמסור כיד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה אלא יסלק עצמו ותו לא וידוננו מי שלבו שלם בדבר וכדמשמע מדברי הרמב"ם וכדכתב הסמ"ע על כל פנים הוא מוכרח מצד עצמו לסלק עצמו מהאי דינא ולא יפסוק הדין על פי העדים והטענות הנגלות דאי עביד הכי הרי הוא עובר על מצ"ע דמדבר שקר תרחק גם בימים האלה ובזמן הזה וזה ברור בלתי ספק אצלי וסהדא רבא לזה הוא הרמב"ם בפ' כ"ד מה' סנהד' דאחר שכתב דינא דש"ס תחילה וראש ואחר כך כתב עלה וכל זה הוא לדין הגמ' ומשרבו בית דין שאינם הגונים וכו' ושוב כתב דין זה דהדיין שיודע שהדין מרומה וכו' ואם איתא דגם דין זה דדין מרומה ליתיה להאי דינא בזמן הזה שרבו בית דין וכו' אם כן היה לו להרמב"ם להשמיענו כזאת ולכתוב דין זה עם דין הש"ס ולכתוב עליהם מש' דכל זה הוא לדינא דגמ' אבל משרבו בית דין וכו' אלא ודאי מוכרח לומר דס"ל להרמב"ם דהאי דינא דדין מרומה איתיה גם לזמן הזה ומשים הכי הניחו הרמב"ם עד לבסוף להורות לנו את הדרך אשר נלך בה בדין מרומה לדונו גם לזמן הזה הגם שהוא חוץ מן הדין ובכן מוכרחים אנו לומר דמה שהזכירו הה"מ והריב"ש בדבריהם האי דינא דמרומה לאו למימרא דגם דין זה הוא לדינא דש"ס ולא לזמן הזה אלא לדוגמא בעלמא נקטוה להוכיח ממנו לדינא דש"ס מה שהוא חוץ מן הדין ותו לא מדי וזה מוכרח מטעם האמור ומדובר:
ועוד טעמא תריצא אחרינא שמוכרחים אנו לומר דדין זה שפסק הרמב"ם והטור ומרן בדין מרומה ותובע רמאי דאיתיה גם לזמן הזה שלצד הפחות יסתלק הדיין ממנו ויאבד זה תביעתו דאי לא תימא הכי אלא שידון אותו הדיין על פי העדים ועל פי הטענות הנגלות הגם שיודע בברור שהתובע רמאי ודברים מוסתרים יש בלבו אם כן הרי אהני רמאה ברמאותיה ונשתכר הרמאי ועשה כאשר זמם ואנן היכי נעביד הכי לסייע לרמאי ולעשות לו רצונו ואדרבא אית לן למעבד כל טצדקי כדי שלא יהנו מעשיו ולא יחרוך רמיה צידו וזממו אל יפק ולא תעשינה ידיו תושיה לאבד לו תביעתו ולהסתלק מדינו מכל וכל כיון שלא רצה לגלות דבר סתר שבלבו ולהודות על האמת וזהו ראוי והגון לדון כן גם בזמן הזה בלתי ספק וכמו שסיים מרן עצמו בסי' ט"ו סס"א שכתב או יעשה פשרה או יסתלק מן. הדין עכ"ל וכן פסק מרן להדיא בסי' ס"א ס' ט' בתובע בשטר ישן והדין מרומה יע"ש והוא מתשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' ך' והביאו מדברי הטור שם סי' ס"א סט"ז יע"ש ואם תאמר אם כן לפי טעם זה גם כשהנתבע רמאי שפסקו מרן בס"ד שם אמאי לא נימא הכי דלא לדיינו דייני גם בזמן הזה לחייבו באומדנא כדי שלא ישתכר הרמאי וכמ"ש כן מרן בפ"י וכמו כן במי שהוחזק רמאי ואמוד וטוען שאין לו ורץ לישבע אמאי לא נדון אותו גם בזמן הזה לעשותו ולנדותו ולכופו עד שיפרע לבעל חוב וכדי שלא ישתכר הרמאי וכנז"ל הא ודאי בורכא היא דרב המרחק בין הנושאים ולא ררב זה אל זה כלל דבשלמא כשהתובע רמאי והדין ומה אם אנו דנין באומדנא כדי שלא ישתכר הרמאי יצא דוקא בשוא"ת להסתלק מן הדין ותו לא ואין אנו מוציאים שום ממין על פי האומדנא אלא אדרבא על פי האומדנא מוקמינן ממונא בידיה דנתבע כדי שלא ישתכר הרמאי ולא יחרוך רמיה צידו לא כן כשהנתבע. רמאי ואמוד שכתב מרן בסי' ט"ו ס' ד' ובסי' צ"ט ס"ה אם באים אנו לדון באומדנא כדי שלא ישתכר הרמאי הרי אנו מוציאים ממון מיד המוחזק בזמן הזה על פי האומדנא כל כהא אין בידנו כח בזמן הזה לאפוקי ממונא בכח האומדנא כיון שרבו בית דין שאינם וכו' וכמ"ש מרן בסי' ט"ו ס"ה וכנז"ל אלא יסתלק מן הדין ותו לא הגם שבזה משתכר הרמאי על כל פנים כל שהוא להוציא אין לנו לדון בזמן הזה וחלוק זה ברור ומוסכם לכל הפוסקים וכמו שיתבאר לפננו בס"ד:
הן אמת דלכאורה הדבר קשה על הלבוש והסמ"ע במה שהבינו בדעת מרן הכי ובכל מ"ש לדעתם דאם כן למה לו למרן אעיקרא דדינא להעלות על שלחנו הטהור מדי דליתיה בזמנו ולא קודם לו ולא אחריו כלל כיון דאינו לא משנה ולא גמרא כלל אלא תקנת הגאונים ואפילו היכא דהוא משנה וגמרא וליתיה בזמן הזה אין דרכו בשום מקום להעלותו על שלחנו הטהור כלל ולא עוד אלא יותר יגדל התימה על מור"ם דהוסיף עליו דיש לנדותו ולכופו ולפרוע לבעל חוב כמ"ש הרמב"ם ולא ראה מ"ש הה"מ בשם האחרונים דאין לדון כן בזמן הזה כלל ואם האי מי יתן ידעתי מה הבין בדעת הרמב"ם ומרן בש"ע אם כדעת הגדולי תרומה והמטה שמעון או כדעת הלבוש והסמ"ע ובין הכי ובין הכי היה לו להזכיר סברת האחרונים הללו ביש חולקים או לרמוז עליהם כאומרם בכ"מ ועיי' לעיל גם פה היל"ל וע"ל בסי' ט"ו:
זאת ועוד הדבר קשה לאומרו דכל מ"ש מרן בסי' ט"ו ס' ד' כשהנתבע רמאי וכו' דליתיה בזמן הזה ומ"ש מרן בס"ה ומשרבו וכו' קאי עמ"ש בס"ד דאם כן מעיקרא דדינא לא הוה ליה לפסוק דין זה כשהנתבע רמאי כלל אלא יתחיל מס"ד יש לדיין וכו' וכמ"ש הרמב"ם ריש פכ"ד מה' סנהד' ודין זה כשהנתבע רמאי וכו' לא פסקו הרמב"ם כלל זולתי הם דברי הרא"ש בפסקיו בפ' אחד ד"מ שחלק בן תובע רמאי לנתבע רמאי מכח סתירת סוגיאות שבין פ' אחד ד"מ לההיא דשבועות כיעו"ש וגם במ"ש שאם נראה לחייבו יחייבנו שלא ישתכר הרמאי הם גם דברי הרא"ש בתשו' כלל כיעו"ש ואינם מדינא דגמ' ולא פסקם הרמב"ם כלל ואם כן מה לו להעלותם על שלחנו הטהור כלל ולסמוך על מה שיכתוב אחר כך ולא עוד אלא דמרן גופיה בסי' ס"ה סי"ו פסק בגוי שהוציא שטר חוב על חבירו ותבעו בבית דין ואחר כך נאבד ממנו ויש כמה אומדנות דמוכחי טובא שנאבד מחוייב' הבית דין לכתוב לו מעשה בין דין ולקיים השטר כבתחילה ולכופו לפרוע עכ"ל והם הם דברי הרא"ש בתשו' כלל ס"ח סי"ז מר בריה הטור בסי' כנז' כיע"ש:
הרי עיננו הרואות דמרן אזיל בתר אומדנא לדין גם בזמן הזה אפילו להוציא ואפילו שהוא חוץ מן הדין שהרי בהאי דינא דשטר שנפל קי"ל דמדינא לא יחזיר למלוה כלל והרא"ש דן את הדין בכח האומ' לכתוב מעשה בית דין לקיים השטר למלוה ולכופו ללוה לפרוע ופסק מרן כוותיה כנז'. ועוד דהרואה יראה למרן כש"ע ח"מ סי' צ"א דפסק דיש לדון ע"פ של אדם היכא דאיכא רגלים לדבר שמ"ש בפנקס הוא אמת חפי להוציא מית"ק כיע"ש והם מדברי הרא"ש בתשו' ריש כלל פ"ו והביאם מר בריה הטור שם והרואה יראה דהרא"ש בתשו' הנז' שדן כן בכח האומדנות והוא על פי פנקסו בתובע גם כן יש לדון מדברי הרא"ש בתשו' הנז' דהרי סבירא ליה להרא"ש דדיינינן הכי אפילו על פי פנקסו כמו שיראה המעיין בדבריו שם דהן אמת דעיקר נדון הרא"ש מיירי להוציא מן הנתבע על פי פנקסו כשיש רגלים לדבר כנז' ואולם מהוכחתו שהוכיח כן ממתני' דחנוני על פנקסו מינה יש ללמוד ולהוכיח במישור דגם על פי פנקסו דתובע מפקינן ממונא מן הנתבע אם יש רגלים לדבר שמ"ש בפנקס הוא אמת כן הוא דעת הרא"ש ומרן פסקיה לדינא בסי' ס"ה הנז' כוותיה וכטעמיה וכמו שכתב הגאון חקרי לב בח"מ סי' ק"י כיע"ש ועיין להרשב"ץ ח"ב סי' רמ"ג ולהרב בית דוד סי' כ"ו ובתשו' פליטת בית יהודה סי"ח ובמהרא"ש סקל"א שהביא הכנה"ג בסצ"א הגהות הטור אות ודוק היטב על כל פנים הרי דמרן אזיל בתר אומדנא לדון באומדנות גם בזמן הזה ואפילו לאפוקי ממונא כנז"ל ולפי זה מה מאוד יגדל התימה על הסמ"ע והלבוש ולפי מ"ש אנן בעניותין לדעתם דמרן סבירא ליה למרן גם בזה הזמן אין לדון באומדנות כלל וכסברת האחרונים שהביאו הה"מ והריב"ש וכל מ"ש מרן בסי' צ"ט ס' ד' וה' במי שהוחזק עני וכו' או רמאי ואמוד דליתיה לזמן הזה וסמך ובא לו עמ"ש בסי' ט"ו ככל הנז"ל דהרי עיננו הרואות למרן בשני מקומות הנז' בסי' ס"א צ"ז דפסק דגם בזמן הזה יש לדון באומדנות אפילו להוציא מהמוחזק וגם על דרך שכתבנו בדעת עליון מרן דסבירא ליה בדעת הרמב"ם כמ"ש הגדולי תרומה והמטה שמעון דשאני ההיא דסי' צ"ט הנז' דאינו עושה הדיין דבר מה שהוא הפך הדין כלל וכנז"ל בהא הוא דסבירא להו להרמב"ם ומרן דיש לדון כן גם בזה"ז לא כן כשעושה הדיין הפך הדין דאין לנו לדון בזמן הזה בכח האומדנות כל שהוא הפך הדין וככל הנז"ל
הנה גם ע"ד זה יגדל התימה שהרי בב' מקומות הנז"ל דסי' ס"ה וצ"א בשטר שנפל דמדינא לא יחזיר למלוה ועם כל זה דן את הדין באומדנות להחזיר למלוה כנז' ופנקסו של אדם דמדינא קימא לן אין מוציאים ממון אם לא בשטר גמור ומקוים ובנאמנות וכל שכן להוציא מהיתומים קטנים דקימא לן דאין מוציאים אם לא בשלשה דרכים כידוע ועם כל זה פסקיה לדיניה דאפילו על פי פנקסו של תובע או של נתבע דייני' להוציא אפילו מיתומים קטנים היכא דיש רגלים לדבר ואומדנות אפילו שהוא הפך הדין הפשוט ולדעת הלבוש והסמ"ע יקשה יותר ויותר ובכל האמור ומדובר. ולא עוד לא רואה אנכי דממקומו מוכרע דהרי בסי' צ"ט גופיה אחר מ"ש מרן בס"ד וה' הני דיני דמי שהוחזק עני ורמאי ואמוד דכתב הסמ"ע לדעת מרן דליתנהו להני דיני בזמן הזה וסמך עמ"ש בסי' ט"ו כנז' וכן דעת הלבוש כנז"ל הנה הרואה יראה באותו סי' עצמו אחר הדין הנז' פסק בס' ו' וה' בכתב נכסיו לאחר והוא חייב לאחרים או לוה אח"ך מאחרים דלא הו הועילו מעשיו ושטרי מתנות בטלוה רם ואפילו אם כבר קבל המתנה המקבל מוציאים מידו ומשביעים אותו למקבל שיאמר כמה קבל באמת אפילו שמה"ד אינו חייב המקבל שו"ש כיון שאין טענת בריא עליו רק טענת שמא דמ"ש הש"ך שם ועיקר דינים אלו הם דברי הרא"ש בתשו' כלל ע"ט סי' א' ב' וכו' ופסקם הטור שם והרואה יראה להרא"ש בתשובה הנז' דמכח אומדנא דמוכח דן הרא"ש את הדין לבטל המתנות ואפילו להוציא מיד המקבל ואפילו להשביעו עם שאינו חייב מה"ד שום שבועה כלל דאומדנא דמוכח שלא כתב נכסיו ולא נתנם לאחר אלא להפקיע ולהבריח מבעל חוב כמ"ש הרא"ש בארוכה בתשובה הנז"ל וכן מה שכ' מרן עוד שם בס"ח במי שקנה קרקע והתנה בשעת הקניה שלא יהיה לאשתו שעבוד כתובתה עליה או שכתב השטר בשם אחיו וכו' דלא הועיל כלום כיע"ש והם דברי הרא"ש בתשובות ופסקם הטור שם וגם בזה בכח האומדנות שלא כוין אלא להפקיע ממנו שעבוד כתובתה דן הרא"ש כן וכמ"ש מרן בפי' כיעו"ש וכן כתב מרן בפי' איתמר בסי' רמ"ו ס' אב"ג וז"ל ולעולם דעת הנותן אם היו הדברי הדברי' נראי' סוף דעתו עושים על פי האומדנא אף על פי שלא פי' כיצד וכו' יעו"ש: