אור ברסלב
פני יצחק חלק א ספר פני יצחק › אבן העזר

פני יצחק חלק א· רבי יצחק אבולעפיה

ספר פני יצחק · אבן העזר

יורה דעה

סימן י

שאלה

מעשה שהיה כך היה בראובן שהיה משודך עם בתולה יתומ' מאב מאב מלכה שמה מתושבי עה"ק טבת"ו ואחר שעברו ימים במספר ירחים נהפך לבם בקרבם הבת הנז' וקרוביה אמה ואחיה ואחיותיה ולא רצו עוד להניחה לינשא לראובן הנז' בשום אופן וטעמם ונמוקם עמם ויהי כשמוע הדבר הזה לראובן תכף בא מעירו לעה"ק הנז' ששם הם קרוביה הנז' דרים ברם הבת הנז' לא היתה שמה כי אם נמצאת בו בפרק בעכו ועמד ראובן הנז' ותבע לדין למורשה הבת לפרוע לו הסך אשר טוען שנתחייבו אם יחזרו בהם ולא עלתה לו לפו"ד כלל ונגמר הדבר בניהם בבית דין וכל אחד לדרכו פנה וכראות ראובן כי כלתה אליו הרעה מחלה ונועה יעץ תחבולות בסתר ובמרמה להבל דמה ללכת לעיר שיושבת משודכתו הבת הנז' ולקדשה בע"כ בעלילות מצעדי גבר ותכף ביה בלילה נסע לדרכו ראובן הנז' ולקח ב' עדים עמו בשכרם שנתן להם יותר מדאי להעיד לו וילכו יחדיו לבית הבת הנז' ועשו מה שעשו ולא נודע איך היה המעשה זולת אח"ז הנז' הוציא ראובן קול גדול בעיר הנז' שנתקדשה לו הבת הנז' והיה שמח וטוב לב משתה תמיד ואחר יום או יומים נסע ראובן הנז"ל חלף הלך לו הוא ונערו שהוא אחד מב' עדיו הנז' והלכו לדרכם אל עירם ואל שער מקומם וכשמוע היתומה הנז' את הקול אשר נשמע עליה ואשר הוציא ראובן הנז' שנתקדשה לו צעקה הנערה צעקה גדולה ומרה ששקר ענה ולהד"מ ושהיא לא רצתה לקבל הקי' ממנו ותכף זרקתם מידה הרחק כמטחוי קשת ויבואו עדים ויעידוה אם נתרצת היא לקבל קדושיה ממנו אם לאו ולהיות שהיתומה הנז' היתה רוצה לחזור לעירה ונפשה לשאו'ל הגיעה שרצונה להביא עדים שיעידו לפניה ולקבל עדותם להיות בידה לראיה מהימנא וכבר זכרנו שאחד מהעדים כבר נסע עם ראובן הנז' להיות שבא עמו הלך עמו ולא נשאר בעיר הנז' כי אם העד השני ושם נמצאו ושם היו תרי מרבנן מתושבי עה"ק טבת"ו נטפלו לצעקתה של ריבה זו כי נכמרו רחמיהם עליה ושתפו עמהם אחד מהמון העם מבני העיר הנז' ושלחו להעד הב' אשר נמצא שם והביאוהו לפניהם ולפני הנערה וזה אשר העיד לפניהם העלוהו בכתב בתו"ק ע"ג כדת וכהלכה וזה נוסח קבלת עדות הנז' אות באות וז"ל:

במותב תלתא כחדא הוינא נחנא ב"ד דחתמי לתתא כד אתא קדמנא ה"ר יעקב הי"ו והעיד לפנינו בתורת עדות גמורה אחר האיום והגזום באם לא יגיד וכו' ע"נ וע"י איך אמת וצדק ביום ה' כ"ח לחו' חשון שעבר היה עוסק במלאכתו בבית גוי אחד הוא ושות' ובאו הר' ראובן והר' שאול וחילו פניו שיבא עמהם הר' יעקב הנז' לבית פ' שיעידו על ראו' הנז' הוא ושאול הנז' איך הוא מקדש להבתולה מלכה בת פ' ובאו ביחד השלשה הנז' לבית הנז' ומצאו להבתולה הנז' יושבת למטה בבית הכפה של מורנו צורי הי"ו והיה בחיקה ובשוליה מעט לובייה ותופסתם בב' ידיה ובא הר ראו' הנז' ואמר לה תקחי זאת הרוב' ממני ולא רצת' לקבלה מידו ותפס להבתולה הנז' מזרועה מלמעלה ורצה לתת לה ע"כ שלא בטובתה והיא סגרה ידה בתקף גדול ונתן לה הרוב' על גבי אצבעותיה והיו שפתיו נעות ונדות וקולו לא ישמע אם אמר לה הרי את מקודשת לי וכו' אם לאו ותכף ומיד בלתי אחור כלל היא השליכה הרוב' הנז' מעל גבי אצבעותיה ולא רצתה לקבלה והתחילה לצעוק צעקה גדולה ומרה ונשארה הרוב' הנז' מושלכת בארץ עד שבאו אחרים ונטלוה מהארץ והיא לא קבלה אותה כלל כי אם כשהגיעה לגב אצבעותיה השליכתה לארץ וצעקה הנערה ודמעתה על לחיה וברחה מפניו והלכה לה. כל זה העיד בפנינו הר' יעקב הנז' בתורת עדות גמורה ע"ן וע"י אחר האיום והגזום שכל הנז' היה לפניו ולפני הר' שאול הנז' ואין עוד אחר אתם ובפניהם אירע ענין הנז' אין נגרע דבר וכשומענו אנחנו את כל דבריו מראש ועד סוף קבלנו ערותו כהוגן וכתחז"ל להיות האמת נהד'רת ועל מע' הרבים המופלאים היושבים ראשונה על כסא ההוראה בי דינא רבה דעה"ק טבת"ו מוטל להגיד את דבר המשפט של הנערה הזאת ולראית אמו"ץ כתבנו וחתמנו שמותנו פה עכו יע"א בש"א לח' כסליו שנת התרי"ג ליצירה והכל שריר ובריר וקיים:

הצעיר פ' הצעיר פ' הצעיר פ'

והנה אחר עבור זה זמן ימים או עשור שלח בכתב ראו' המקדש הנז' לתבוע את הבת משודכתו הנז' באומרו שהיא מקודשת לו כאשר יש בידו שטר ראיה מהעדים שהיא מקודשת לו ואם לו ישלחו אותה לו להנשא עמו יניח אותה עגונה כל ימי חייה עד שתלבין ראשה ולא יפטרנה בגט בשום אופן ושלח להם טופס הזכרון עדות אשר בידו הועתק מהעיקרי אות באות תיבה בתיבה וזה נוסחו. לפנינו עדים ח"מ שבא אצלו הר' ראובן הנז' ואמ"ל בתקבלי הקי' מידי אתם הוו עלי עדים על הקידושין שאני רוצה לקדש להבתולה מ' מלכה בת פ' נ"ע והלכנו עמו לחצר אשר היא יושבת בו ואמר לה בתקבלי הקי' מידי וקדש אותה כדת משה וישראל ולראית אמו"ץ ביד הר' ראובן הנז' ח"ש פה עכו יע"א בכ"ט חשון ש' תרי"ג ליצירה ושו"ב וקים הצעיר יעקב הצעיר שאול ס"ט ס"ט

ובכן יורנו המורה לצדקה וכתוב ע"ס חוקה מה משפט הנערה הזאת על פי השטר וקבלת העדות הלזו אם מותרת להנשא אם לאו וצריכה גט מאחר שנתן כתף סוררת שיניחנה עגונה ולא יפטירנה בגט בשום אופן וחיישינן לעגונה על הכל יבא דברו הטוב ככל אשר יורוהו מן השמים ויבא שכמ"ה:

תשובה

אל אלהים הוא היודע ועד בשחק נאמן עלי שלא היה רצוני להטפל בענין זה מכמה סיבות וכל שהוא עיקר כי יודע אני בעצמי שאיני כדאי ומה אני לבא בקהל קדושים פחות שבערכין אני אך רק ריקין ואכין צעיר אנכי לימים ע"כ זחלתי ואירא מחוות דעי אפילו בדבר פשוט כביעתא בכותחא כ"ש וק"ו בטיב גטין וקידושין כאשר חכמים הגידו כל מי שאינו יודע בטיב גטין וקידושין וכו' ובפרט רעדה אחזתני בראותי מה שכתב הרא"ם בחלק א' סי' כ"ד בפסק דעזיזא והרב מהרשד"ם בחאה"ע סי א' אשר נוגה להם ויראה להם עקב ענוה יראת ה' להגיד את דבר המשפט בענין גטין וקידושין ובמקום שמצינו גדולתם שם מצינו ענותנותם ואם הראשונים כמלאכים אחזו צער ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם על אחת כמה החמירו על עצמם שלא ליטפל בהם ובעסקיהם אנא אני בה אזוב אשר בקיר בר בי רב דחד יומא אפרוח שלא נתפקחו עיניו כמוני היום מה אענה ומה אומר מה אדבר ומה אצטדק בושת פני כסתני כל עצמותי יאחזמו רעד וארכובתי דא לדא נשקן ניטל רוב המדבר דין קטיע לישן ומה אעשה כי מוכרח אני בעצמי ליטפל בדין עסק ביש ולא אוכל להמלט להשיב שואלי ריקם וידעתי בי'ני ידעתי כי לא עלי ועל דעתי יסמוכו ולא על פי הוראתי ישפוטו ולא מפי הם חיין כי שלי"ת יש אלהים שופטים בארץ המה הגבורי העומדים בפרץ מו"ר הרבנים המופלאים היושבים על מדין בעה"ק טבת"ו ולהם יאתה להורות את בני ישראל את הדרך אשר ילכו בה משפטי ה' אמת וע"ד סמכתי ולפנים ממחיצתי דחקתי ונכנסתי אמרתי ויהי מה אקומה ואסו' בספרן של צדיקים ואספתי באומדים ראשית אמרים מפי סופרים ומפי ספרים מה שנוגע לדבר הלכה בדרך קצרה ולא ארוכה ולא באתי ח"ו להורות את הדין למעשה ולהלכה כי איני מאנשיה זולת לדבר מצוה כונתי להקל טורח הכתיבה וההעתקה ממו"ר ואיני בא אלא להעתיק סב' הפוס' ראשוני ראשוני' ואחרו' אשר הורונו ואשר למדונו בענין הנוגע לשאלתנו ואדון לפניהם בקרקע כתלמיד הנושא ונותן ומוסר דבריו לפני רבותיו והמה בחכמת' וברוחב מבינתם יביטו ויראו מה משפט הנערה הזאת ומה מעשיה כי הם רשאים ולא אני וזה החלי וה' אלהים יעזר לי:

תחלה וראש ניחזי אנן האי שטרא דנא דקא נפיק מתותיה ידי דראובן המקדש אי מעלנא אית ליה לפום דינא שלא יוכלו העדים לחזור ולהגיד כל בתר אפכא ממ"ש וחתמו בשטרא דנא דכבר ידוע בין רש"י והרמב"ם עם ר"ת אם יכולים העדים לשלוח עדותם בכתב לב"ד אם לאו דלרש"י והרמב"ם שום עדות בכתב ואפילו בשטר גמור לא תועיל כלל מהתורה דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומד"ס הוא דתקינו לחתוך דיני ממונות על פי עדות בשטר כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כאשר ביאר הרמב"ם את דבריו בפ"ג מה' עדות ע"ש והטור בח"מ סי' כ"ח הביא דברי רש"י והרמב"ם הנז"ל ושר"ת פליג עלייהו וס"ל דגם עדות בכתב תועיל מן התורה דלא מיעט רחמנא אלא אלם דליתיה בהגדה כלל ע"ש ומרן בב"י שם האריך הרחיב בדעתם ז"ל ובשה"ט סי' הנ"ז סי"ב פסק כדברי הרמב"ם כיעו"ש וכל הפוסקים הבאים אחריו האריכו למעניתם בישוב דעת גדולים הללו כאשר יראה הרואה להרב כנה"ג והרח"ש והרב מט"ש שאספו וקבצו כל להקת הפוסק' הם המדברים בענין זה לא עט האסף סו"ד זו הל' העלו דמדי פלוגתא לא נפקא. ולמאי דקמן בשטרי קידושין העומדים לראיה בעלמא להודיע ולהודע איך פ' קדש בת פ' וכה"ג דנ"ד עיננו הרואות פלוגתא דדבוותא מערכה לקראת מער' ועיקר שורשוהי תשובה א' לא' קדוש מדבר ואת שמו לא הגיד הו"ד במהריק"ו שורש ע"ד אשר הפליא עצה הגדיל תושיה והפליג להחמיר בשטר קי' החתום בשני עדים המובא לב"ד ואין כת"י יוצא ממקום אחר והעדים עצמם עונים ואומרים לא חתמנו על זה מעולם ואין זה כתב ידינו ומקדש עצמו מודה ששטרא זיפה הוא ולהד"מ ועם כל זה החמיר הרב להצריכה גט והרבה ראיות לזה יעשד"ב והביא דבריו מרן בב"י א"ה סי' מ"ב ושוב רמז לנו דברי הגהמ"ר דסוף קי' ושם הובאה תשובה ארוכה מאר'ש מרבינו אביגדור ומר חמיו הבחב"מ דסברי מרנן דאם השטר מקויים שפיר כהלכתו שוב אין העדים יכולים לחזור ולהגיד יעשד"ב נמצא דס"ל כמוהריק"ו בחדא ופליג עליה בחדא וכמובן אמנם בסוף תשובה רפ"א הנז' ראו הביא לנו סברת רבינו שמחה דס"ל למר דשטר קידושין העומד לראיה לא נתן ליכתב ואפילו מקויים כדינו אינו מועיל ולא חיישינן ליה דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם יעו"ש עוד ראו הביא לנו מרן בב"י סי' הנז' תשובת הרשב"א שתים כהלכתן דכל שטר שנכתב ונחתם שלא מדעת המתחייב ושלא מדעת המתקדשת אינו כלום ומפי כתבם קרינן ביה וצריך שיחזרו העדים להעיד בפיהם דוקא כיעו"ש ובסברת הרשב"א הנז"ל אפליגו ביה רבוותא דלדעת מרן בב"י שם דדוקא בשטרי קידושין הוא דאמרה הרשב"א וכל שאר הפוסקים חלקו והשיגו עליו בזה כאשר יראה הרואה להרב מהרא"ש סי' רכ"ט ולהרב מהרש"ח בתשו' סי' אב"ג ולהרב פ"מ ח"ב סי' א' ולהרב ש"ך ח"מ סי' ט"ל סק"ח ובסי' מ"ו סק"ט ע"ש זאת ועוד אחרת אפליגו רבוותא בדעת עליון הרשב"א דהרב מהרשד"ם א"ה סי' א"ב וסי' א"ך וסי' ז"ך ס"ל למר ודעמיה דבשטר מקויים מודה הרשב"א דמהני אפי' שלא נכתב מדעת המתחייב וחלקו עליהם כל גדולי הפוס' וס"ל דבכל גוונא ס"ל להרשב"א ז"ל דלא מהני וכאשר יראה הרואה איך שיהיה לכל הדברות ולכל האמירות הניתנים בדברי הפוסקי' האי שטרא דנ"ד מדי פלוגתא לנפ"ק והגם שכל גדולי הפוסקים נצבו כמו נד לדחות את דברי תשו' שבמוהריק"ו הנז' מעיקרן והמה ראו כן תמהו כאשר יראה הרואה להרב מהר"י טאיטצק הו"ד בתשו' מהר"י אדרבי סי' קפ"ו ובמהרשד"ם אבן העזר סי' ב' והמבי"ט חלק ג' סי' ק"ל והרב משפטי שמואל סי' ס"ח והרב מהר"ם אלשיך סי' מ' אשר הקיפוהו בחבילות של ראיות לדחות לדב' מוהריק"ר הנז"ל והביא דבריהם הכנה"ג הגב"י אות צ"ח בסי' מ"ב הנז"ל יעו"ש וכן מור"ם בסי' מ"ב ס"ד פסק כדברי הגמ"ר הנז' דלא כמוהריק"ו וע"ש בבית שמואל סקט"ו ובח"מ סק"י וסקי"א שהאריכו בזה ע"ש הנה עם כל זה אחד הרואה למהרשד"ם שם בתשו' הנז' ולהרב מהרש"ח בתשו' הנז'ש הליצו בעד מוהריק"ו וקיימו את דבריו ועוד תראה בכנה"ג סי' הנז' אות הנז' אסף איש טהור כל דברי הפוסקים בזה ובפרט להרב מהרש"ח בתשו' הנז' ובביאורו לטח"מ סי' כ"ח הנז' שצלל במים אדירים בענין זה ולא הניח פנה וזוית ולא היתה קרי'ה אשר שגבה ממנו וחייש לה מר לסברת מוהריק"ו וכמו כן כל הפוסקים אחרונים חשו להא דמוהריק"ו להחמיר כאשר יראה המעיין והסמ"ע בח"מ סי' מ"ו ק"ח הביא דברי הגמ"ר הנז' והש"ך שם סקט"ח האריך הרחיב בדב' המרדכי ומהריק"ו הללו והסכים למהריק"ו בחדא דהיינו כשאין העדים לפנינו ובע"ד טעין מזויף בהא ודאי מדאור' לא בעי קיום ברם כשהעדים לפנינו ואומרים לא חתמנו בהא פליג עליה דמהריק"ו וס"ל כהגמ"ר דבעי קיום מהת' וכל זמן שלא נתקיים חספא בעלמא הוא וכ"ז בשטר גמור שנכתב מדעת המתחייב או מדעת המתקדשת אמנם שטר שנכתב שלא מדעתם אפילו נתקיים כדינו לאו כלום הוא כדעת הרשב"א אלו תוד"ק שם יעשד"ב ובסי' ט"ל סק"ט האריך למעניתו לאשר ולקיים דברי הרשב"א דכל שטר שנכתב שלא מדעת בעל דין בין שטרי ממונות בין שטרי קדושין אפי' אם יתקיים כראוי לאו כלום הוא ולית ביה מששא וליכא מאן דפליג על הרש"בא בהאי דינא יעשד"ב ועיין להרב ערוך השולחן ח"מ סי' מ"ו אות ח' שהביא לכמה פוס' דס"ל כרבינו אביגדור יעו"ש. עוד הרואה אנכי להרי"ף בהלכותיו בפ' ד' אחין דד"ק עמדו לפני ככותל בנ"ד במ"ש לישב קושית הראשונים התוספות ודעמייהו וסבירא ליה למר דכל שטרא דנפיק מתותי ידי דבעל דין הוי כמי שנחקרה עדותם בב"ד וקרינן בהו מפיהם הגם שלא העידו מפיהם לבלתי יוכלו לחזור ולהגיד כיעו"ש וכפי ד"ק היכי לדיינו דייני בהאי שטרא לנ"ד שנתן ונמסר ביד המקדש והשתא הכא נפיק מתותיה ידיה וכפי סברת הרי"ף הלזו שטר חזק הוא זה כראי מוצק כאשר יראה כן לכאורה בסברת הרי"ף הנז"ל. האף אמנם ראיתי אחרי רואי דאין מדברי הרי"ף הללו תברא לנ"ד כלל דהחכם עיניו יחזו בכל דברי הפוסקים הרשומים למעלה אשר נשאו ונתנו באמונה בענין זה דמפיהם ולא מפי כתבם ועמדו על דברי מהריק"ו ואתיא מכללא הם המה הביאו לדברי הרי"ף הללו וכל חד כפום חיליה לדרכו פנה לפרשם ולבארם ע"פ שטתו ויסודו כאשר יראה הרואה באופן שלדברי כולם והצד השוה שבהם שאין מדברי הר"יף שום דבר סתר לנ"ד ואין נסתר מחמתו ובפרט להרב מהרי"ט שהובאו דבריו במהרשד"ם אה"ע סי' ב' ובמהרי"א סי' קפ"ו כנז"ל שהוכיח מסוגייא זו דפ' ד' אחין וממאי דאסיקו עלה הראשונים הרי"ף והרז"ה והרמב"ן והראב"ד והרשב"א המורם מכל דשטר קידושין שכתוב בו זמן אין ראוי למוסרו ביד הבעלים ולא הוי שטרא כלל אלא כפנקס בעלמא ואין בו מועיל כיעו"ש אלא שבזה חלקו עליו הבאים אחריו הרב מהרשד"ם שם בהגה והרב מהרש"ח בתשו' סי' אבג"ד הנז"ל וגם בזה העלה הרב מהדש"ח דפלוגתא דרבוותא הוי כאשר יראה הרו' בד' תשו' הנז' וא' הרואה בתשו' הנז' ובביאורו לטח"מ סכ"ח דעיקר יסוד פלפו' לאסוקי שמע' אליבא דהלכתא עיקר שרשוהי סמכוהי וענפוהי הוא האי סוגיא דפ' ד' אחין וכל החונים עליו דברי הרי"ף הנז"ל ומ"ש עליו הראשונים הנז' ונשא ונתן בדבריהם כיד ה' הטובה עליו וסו"ד זו הלכה העלה דשטר ראית קידושין שנכתב שלא מדעת המתקדשת הגם דנפיק מתותי ידי דמקדש דעתו להקל ביה ביותר אם העדים טוענים לא חתמנו והיא גם היא טוענת שטרא זיפא הוא כה"ג דנדון דידן כיעושד"ב. והרב מהר"מ אלשיך בתשו' סי' מ' החזיק במעז לפסול שטר ראית קידושין דנ"ד משום האי טעמא דמפיהם ולא מפי כתבם בעינן והביא לנו סוגיא דפ' ד' אחין הנז' וקושית הראשונים שהביא הרי"ף ותריץ לה על פי דברי הרמב"ם דפ"ג מה' עדות וכמו שתירץ שם כן מרן בכ"מ ובב"י ח"מ סכ"ח ששניהם נתנבאו בסגנון אחד ללמוד מדברי הרמב"ם לחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות דבשטרי ממון תקנו חכמים משום נעילת דלת דלא בעינן מפיהם אבל בשטרי קדושין דלא שייכא הך תקנה לדין דמי ובעינן מפיהם וכו' והסכים לזה דעת הרשב"א ורש"י והמרדכי והר' אביגדור דכלהו מחלקי בן שטרי ממון לשטר קידושין ושוב נרגש מהרי"ף דלא משני הכי וכתב דהרי"ף מחלק בין שטר שהוא עצמו הקידושין לשטר ראיה על קדושי כסף דשטר קידושין ממש לממון מדמינן ליה אבל שטר ראיה אמרינן ביה ולא מפי כתבם וכסברת רבינו שמחה שהביא המרדכי ומשום הכי לא מצי מתרץ דשאני שטרי קדושין וכו' יעשד"ב. מתבאר מדבריו דבשטר ראית קידושין אף הרי"ף אזיל ומודה דהגם דנפיק מתותיה ידיה דמקדש אינו מועיל דבעינן מפיהם וכו' כאשר מבואר זה בפי' בד"ק. אלא שיש לעמוד קצת בדב"ק במה שהסכימה דעתו בדעתיה דהרשב"א דגם הוא מחלק בין שטרי ממון לשטרי קי' ולפי הנראה שאינו כן אלא היינו טעמיה דהרשב"א דסבירא ליה דכל שטר שלא נכתב מדעת המתחייב והמתקדשת לאו שטרא הוא וקרינן ביה מפי כתבם ופסול הוי ולאו דוקא בשטר קידושין הוא דאמר הכי אלא בכל שטר אף של ממון סבירא ליה להרשב"א הכי וכמש"ל וסברא זו דהרב מהרמ"א בדעת הרשב"א היא מוצאת בב"י אה"ע סמ"ב וכבר נצבו עליו כמו נד להקת הפוסקים ותמהו וחלקו עליו בזה וכמש"ל איך שיהיה על כל פנים אף להרמ"א נצולים אנחנו בנ"ד מסברת הרי"ף כיון דשטרא דנ"ד הוי שטר ראיה וכמובן גם הרב משפטי שמואל בתשו' סס"ח עמד בכל עז לפסול שטר קידושין דנדון דידן וכתב דאפילו שנמצא שטר כתוב וחתום בעדים איך פ' קדש את פ' ולא נמצא פסול וזיוף בדבר כלל עם כל זה פשיטא דאין לחלק ולומר שתהיה מקודשת על פי השטר ההוא משום דבעי' מפיהם וכו' וכמו שכתב הרשב"א וה"ר אביגדור ור"ש והביא למהריק"ו דמחמיר בזה ודחאם מהלכה מכח שלא הביאו מהריב"ל בחקירותיו ושוב נרגש מדברי הרי"ף הנ"ל דסבירא ליה דביוצא מיד הבעל דין לא בעינן מפיהם כלל והעמיד דברי הרי"ף דהיינו דוקא כשהמתחייב מודה בדבר ר"ל שהמתקדשת מודה אבל כשהיא מכחשת פשיטא דבעינן מפיהם וכמו שכתב הרשב"א דכל שלא נעשה מרצונו הוי כפנקס בעלמא אלו תוד"ק יעש"ב ודבריו הם המה דברי הרז"ה בספר המאור בפ' ארבעה אחין שתירץ כן לקו' הראשונים שהביא הרי"ף והתוס' יע"ש וכתב עליו הרמב"ן שם במלחמותיו שגם הרי"ף מודה לדברי הרז"ה דכל שטר דכתבי העדים מנפשייהו מבלי שיאמר להם כתובו לא חזי ול"מ דעל פי כתבם הוא דהוי וכמו שביאר דבריהם באר רחובות הרב מהרש"ח בתשו' הנז' ומשם בארה ואתה תחזה להרמ"ע מפאנו סקכ"ה שכתב בפי' שכ הראשונים הנז' באו לפרש ולהוסיף זה על זה ולא פליגי אהדדי יע"ש לא דלדברי הראשונים הנז"ל יוצא לנו דה. דהיכא דכתיבי מרצון המתחייב ומדעת המתקדשת הגם דהשתא נפיק מתותיה ידי דסהדי לא איכפת לן וכמי שנחקרה עדותם בבית דין דמי ולפי דברי הרב מהרש"ק הנז"ל דהרי"ף מיירי בשטר שנעשה מדעת המתחייב ועם כל זה מחלק בין היכא דנפיק מתותי ידי סהדי להיכא דנפיק מתותי ידיה דבעל דין דהיכא דנפיק מתותי ידי דסהדי הגם שנכתב מדעת המתחייב והמתקדשת לא מהני וזה הוי דלא כסברת הראשונים הנז' וגם הרשב"א מודה לזה דהיכא דנכתב מדעת ורצון המתחייב והמתקדשת לא איכפת לן תו אי נפיק מתותי ידי דסהדי או מתחת יד הבעל דין כמבואר כל זה בדברי הפוס' המובאים מה למעלה ותמהני מהרב מהרש"ק שלא זכר שר לדברי הרז"ה והרמב"ן והראב"ד והרשב"א ויצא לחלק מדעתו ככל דברי הראשונים והוסיף על השמועה. נקוט מיהא על כל פנים דלדברי הרב מהרש"ק והם המה דברי הרז"ה והרמב"ן דלדעת הרי"ף וכן דעתם כמתבאר בדברי הרב מהרש"ח בתשובה הנז' דכל שטר שנכתב שלא מדעת המתחייב והמתקדשת לאו שטרא הוא ואמרינן ביה מפיהם וכו' וכדברי הרשב"א אלא שאני תמיה על הרב מהרש"ק דאיהו רצה להעמיד דברי הרי"ף בהכי כדי להשוותו לס' הרשב"א ורצונו לומר דהרשב"א גופיה מוכרח לאקומי להרי"ף בהכי שלא יהיה חולק עליו ואנן קא חזינא להרשב"א גופיה בחי' ליבמות בסו' דפ' ד' אחין הנז' דהעמיד דברי הרי"ף כסברת הראב"ד דשאני הכא דאין ראוי למוסרו ביד הבעלים ודוחק לומר דמשמיה דהרמב"ן קאמר לה וליה לא סבירא ליה דכל כי הא היה לו לפרש וצריך אני להתישב בכל זה לעת הפנאי בע"ה. עוד רואה אנכי להרב משפטי שמואל גופיה דתבריה לגזיזיה בתשו' סי' קכ"ז דשם החזיק במעוז לאשר ולקיים לדברי מהריק"ו ותפס דברי הרי"ף כפשטן דכל שטר היוצא מתחת יד הבעל דין מכשיר הרי"ף ותמה על הרשב"א שכתב הפך מזה יעשד"ב שבכל דבריו שבסי' הנז' הם ממש כל בתר איפכא למ"ש בסי' ס"ח הנז"ל וראיתי להרב כנה"ג באה"ע סי' מ"ב הגב"י אות צ"ח שתמה עליו בזה יע"ש והאמת יורה דרכו שתשו' זו דסי' ס"ח היא העיקר ולה אנו שומעים היא נעשית באחרונה כל שהיא עיקר וההיא דסי' קכ"ז לאו דסמכא היא דנעשית ברא' דעדין לא נתגלו לו דברי מהריב"ל שלא הזכיר לסברת מוהריק"ו וכמ"ש בסי' ס"ח הנז"ל בחקירותיו וכאשר יראה הרואה שם בסי' קכ"ז שלא הזכיר למהריב"ל כלל ולא העלהו על דל שפתיו וגם דעדין לא הועד לפניו על מהרשד"ם שלא חשש לסברת מהריק"ו וכמ"ש בסי' ס"ח הנז"ל. והגם דההיא דסי' קכ"ז כתובה וסדורה בסימניה באחרונה הדבר ידוע דאין מהסימנים ראיה ברורה וזמני הנדונות יוכיחו דההיא דסי' ס"ח היא האחרונה דההיא דסי' קכ"ז הרואה יראה בשאלתו דגופא דעובדא הוי בשנת הש"ך ליצירה ככתוב ומפורש בקבלת עדות הנז' שם ואילו ההיא דס"ח מעשה שהיה בש' השל"ט ליצירה כמוזכר שם הרי שיש י"ט שנים בין זו לזו אם כן מוכרח דההיא דסי' ס"ח היא העיקר וכמובן וכפי ד"ק יוצא לנו להועיל גם כן בנ"ד דנכתב השטר שלא מדעת המתקדשת ואדרבא טוענת ששקר ענו אף להרי"ף דבר פשוט דלא הוי שטרא כלל ומפיהם ולא מפי כתבם בעי' וכמדובר בר דבר הלמד מכל הרשום בכתב דאין מדברי הרי"ף שום ראיה לקיומי הך דנ"ד וכמובן ברם מה נענה ביום שידובר בנו סב' מהריק"ו הנז"ל שרובם וכמעט כולם חיישי להא דמהריק"ו להחמיר בפרט באסור ערוה החמורה מי יוכל להקל ולהכריע נגד סברת מהריק"ו ודעמיה וכל חכם לבב לבבו יחקור העמק שאלה למצא לו אופן נאות בנ"ד שיודה בו גם הרב מהריק"ו להקל בנדון ההוא כאשר החכם עיניו יחזו דספרי הפוסקים את מקורן הערה דברים בשרשן אין די באד ואחרי הודיע שהים אותנו את כל זאת מה אענה ומה אומר בהאי שטרא דמה כחי כי איחל להכניס עצמי בסלע המחלוקת ובפרט באסור ערוה אם הראשונים והאחרונים עמדו מנגד אנן אזובי קיר מה נענה. ולהיות שמן החיוב המוטל על כל איש הישראלי להציל עשוק ולא יניח עושה עולה שתעשנה ידיהם תושיה כאשר עשו הם שלא כהוגן ושלא כשורה להתעולל על בנות יש' עלילות ברשע ולעגנם וכבר האריכו גדולי הפוסקים בזה וכמה וכמה נתמרמרו והרע להם הדבר הזה וכמה כרכורים כרכרו והרבה טרחו ואזרו חיל להפך בזכות בנות ישראל ולא יהנו מעשה הרשעים וכל חד לפום חיליה לדרכו פנה למצא אופן ועילה תרתי לריעותא וס"ס דאשתכח בנדון דידהו היו סומכים ומסתעפים עשו להם סניפים נאחזים בסבך להקל בהו כי כן ראוי להיות ולמצוה רבה תחשב להם וכמ"ש מהרשד"ם סי' א"ך וז"ל ועם כל זה לא נסוגותי אחור לחפש אחר זכות בחורה זאת כי כן ראוי לכל בע"ן כדי שלא יחרוך רמיה צידו ולא יהנו לרשעים מעשיהם הרעים לבא על בנות ישראל במרמה ועולה לעשותן כשבויות חרב וכו' עכ"ל ויותר מזה כתב הרב אדרבי בסי' ז' וז"ל אבל לצאת יד"ח כי חייב כל אדם ללבוש בגדי נקם ע"כ איש שימצא גונב נפש אחת מישראל להוציא על בת ישראל שם רע ולזלזל בה באומר שקדשה בחשאי לכן יצאתי לעזרת ה' בגבורים וכו' עכ"ל וכזאת וכזאת כתבו שאר הפוסקים לך נא ראה. ובכן יד עניי אנן חיובא רמיא עלן למהדר בתר זכותא דיתומה זו עניה צו'ערה הנלכדת בפח מוקשים ובחבלי רשעים ולהתירה ממאסרה קשר רשעים ככל הבא מידנו למצוא אופנים סעיפים וסניפים וס"ס למסמך עלייהו ולהתירה לנערה זו בלא גט ולפוטרה בלא כלום אחר שנודע לנו את זדון רוע לב ראובן המקדש בעלילה הנז' כי תואנה הוא מבקש ובעלילה בא עליה ורצונו לעגנה אולי תתרצה ותתפייס להנשא לו כאשר בא בכתבו וניכר לכל את רוע מעללו ואחר כך כל זאת מי יוכל להתעלם ולהתאפק ולא ילבש בגדי קנאה קנאת ה' צבאות לרוץ לעזרה להפך בזכות הנערה ולהוציאה מאפילה לאורה מבלי שתצטרך לגט מהאיש הבליעל הזה סטרא אחרא אשר על כן שין דהוו יצאתי לחפ'שי ואהיה חפש פתחי זכיות תפוחי זהב במשכיות זאת חובתי ואעשנה והנני ע'ני בא להביא מדברי הפוסקים הנוגע לענין דינא ולדבר הלכה ותו לא מדי. קודם כל דבר נבין ונדון בשטר קידושין הלזה דאפליגו ביה רבוותא הנז' ואומר דבהאי שטרא דנ"ד הנה אמת נכון הדבר דהאי שטרא חספא בעלמא הוא אליבא דכולי עלמא ולא מבעיא לדעת הרשב"א ורבינו שמחה והרב אביגדור ומ"ח ורובא דרבוותא דקימי כוותייהו דפשיטא דלא מהני כלל כיון שנודע בברור דהאי שטרא נכתב בחשאי והיה במחשך מעשיהם שלא מדעת המתקדשת ואפילו אם יתקיים בחותמיו לא הוי כלום אלא אפילו לדעת מוהריק"ו דמחמיר הרבה בהני שטרי קידושין ורבים חשו לסברתו וכנז' הא ודאי כולהו אזלי ומודו בכל כי האי גוונא דשטרא דנ"ד דאינו כלום אפילו אם יתקיים בחותמיו והוא הדבר כיון דהעד הב' לא ידע לחתום בכתב יד וחתם אחר בעדו בצוה לחתום דנ"ד כל כי האי גוונא גם מהריק"ו ודעמיה דשטרא דנא לית ביה מששא ולא חישינן ליה כלל דהנה נודע הדבר דחתימת אחר בעד העד ל"מ אפי' דמסירת קולמוס ואפילו בדיני ממונות מדינא לא מהני אלא בתורת מנהג ותיקין שינהגו ויקבלו עליהם בני העיר הא לאו"ה אינו כלום וכמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ד סי' קצ"א והרשב"ץ חלק א' סי' קכ"ח והביא דבריהם מרן בב"י ח"מ סי' מ"ה וכן פסק בש"ע סי' הנז' ס"ה וז"ל מקום שנהגו שהסופר חותם על פי העד שכותב בו פלוני בן פלוני חתם במק' או שכותב פ' בן פ' צוה לחתום אם קבלו בני העיר עדותם עליהם לעשות עדותן כעדות העד כשר ואם לא קבלו עליהם אינו כלום עכ"ל ושם בתשו' הרשב"א והרשב"ץ הנז"ל דמדינא כיון שלא חתם העד בכת"י אלא בצוה לחתום הגם שיכתוב בפי' אני פ' בן פ' חתמתי בעד העד פלוני בן פלוני במק' אפילו הכי לא הוי לא כעד מפי עד ולאו כלום הוא כ"ש היכא דהכותב לא הזכיר שמו אלא דכתוב צוה לחתום פלוני בן פלוני כגוונא דנ"ד דגרע טפי אפילו הכי עד מפי עד לא הוי כלל וכן כתב הרשב"ש בתשו' סי' ה' וסי' תקס"א דיותר גרוע כשאינו מזכיר שמו אלא כתוב פ' צוה לחתום דאפילו עד מפי עד לא הוי יע"ש שהאריך בזה וכל זה מדינא דאפילו בד"מ לא יועיל חתימת אחר בעד העד במק' משום דהוי עד מפי עד וכנז"ל וכן כתב בפי' הרדב"ז בחדשות ח"ב סי' תק"ץ יע"ש ברם אם קבלו עליהם בני העיר בתו"מ להכשיר חתימת אחר בעד העד מנהגם מנהג ואזלי בתריה ודוקא בדיני ממונות הוא דיועיל מנהג לא כן במדי דאסורא דאין הדבר תלוי בקבלתם ומנהגם וכמו שכן ראיתי להרב משפטי צדק בח"ב סי' עד דנ"ד בשטר קידושין דשנים מהעדים חתמו אחרים בעדם בצוו לחתום והיו קרובים לעדי השטר האחרים וכתב הרב ז"ל דכיון דהם חתומים בצוה לחתום לאו כלום הוא ואינם נפסלים עדים האחרים מחמת קורבה דחתימת אחר בעד העד בצוה לחתום כאילו אינה דהוי עד מפי עד והביא ראיה מתשו' הרשב"א והרשב"ץ הנז' יע"ש וכדבריו כ' הרשב"ש בתשו' ד' וה' הנז' דלא הוי כמזויף מתוכו לפסול מחמת קורבה וכן כתב בסי' תקס"א יעשד"ב עוד כתב שם הרב מ"ץ דדוקא בד"מ הוא דיועיל קבלת בני העיר ומנהגם ולא במלתא דאסורא כעדות גטין וקידושין דאינו תלוי בקבלתם ומנהגם והרבה לתמוה על הרב מהר"י אדרבי בסקפ"ז שלמד דין שטרי ועדות קידושין החתומים בצ"ל שלא במקום מנהג משטרי ממונות במקום דאיכא מנהג וממונא מאיסורא לא ילפינן והרבה להשיב עליו אפו והניחו בצ"ע יע"ש וכן כתב מהר"ם די בוטון בתשו' סק"ב בענין זה דאין ללמוד מדיני ממונית לאסור ערוה יע"ש וכן מתבאר מתשו' הרשב"א הובאו דבריו בתשב"ץ בח' ד' חוט המשולש סי' א' שכתב וז"ל כל מה שהסכימו הצבור בעניני ממון וכו' ע"ש וכ"כ הרשב"א א גופיה ח"א סתשכ"ט וז"ל כל דבר שבממון יכולים להקל עליהם ולהחמיר וכו' ע"ש וכן כתב בתולדות אדם סקי"א בענין זה שכל דבר שבממון תנאו קיים ע"ש וכן כתב גדול אחרון הרב שבט בנימין סקע"ט בפי' ככל מ"ש דכל זה במידי דממונא אבל לא במידי דאסורא וע"ש בסקע"י וקפ"ב שהביא לתשובת הרשב"ש הנז' באורך יע"ש וכן ראיתי להרב מהרשד"ם באה"ע סכ"א דנ"ד דהרב כה"ג דנ"ד בשטר קידושין דעד אחד חתום בכת"י והשני בצ"ל ונתקיים השטר מפי העדים עצמם שהעד חתום בכת"י העיד על חתימתו והשני העיד שהוא צ"ל חתימה זו בעדו וכתב הרב דבהא גם מהריק"ו יודה דשטרא דנא לא חזי ולא מידי הגם שנתקיים בחותמיו אינו כלום דהוי כעד מפי עד יע"ש והרב כנה"ג אה"ע סמ"ב הגב"י אות צ"ט הביא לנו דברי הרב מהרשד"ם והרמ"ץ הנז"ל ומהר"מ די בוטון לפסק הלכה יע"ש. איברא דבמ"ש מהרשד"ם דאפילו אם נתקיים מפי העד עצמו שהעיד לפני דייני הקיום שהוא צוה לחתום חתימה זו דאפילו הכי אינו מועיל לפום דינא והוי כעד מפי עד בהא ראיתי להרדב"ז בתשו' סתק"ץ הנז' דחלוק עליו בזה וסבירא ליה למר דבכי הא יועיל והוי קיום שפיר וכתב עוד דהוא הדין אם יבואו שני העדים מבחוץ ויעידו שבפניהם צוה פ' לחתום חתימה זו דמועיל ונתקימה עדותו כיעו"ש וזה מוכח בברור דלא כמהרשד"ם וגם הרב משפט צדק נראה ברור דגם הוא לא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה בהא כהרדב"ז דאי לא תימא הכי איך פסקיה לדיניה בסכינא חריפא דהוי עד מפי עד ואמאי לא חייש מר שמא יבואו ב' עדים ויעידו שלפניה צוה לחתום חתי' או לא ודאי מוכח דסבירא ליה דבכל גוונא לא מהני חתימת אחר בעד העד בצוה לחתום אפילו אם יתקיים כראוי זולת בתורת מנהג ובמידי דממונא דוקא וכמש"ל וכן יש להוכיח מדברי הרשב"ץ בתשובה דסי' קכ"ח הנז' דלא סבירא ליה כהרדב"ז בהא ממה שלא מצא תקון לעד שאינו יודע לחתום שחתימת אחר בעדו בצוה לחתום לא תועיל דהוי עד מפי עד ואפילו הוא רחוק אלא אם כן יעיד בפני ג' עדותו שרוצה להעיד בשטר וכיון שאינו יודע לחתום יעיד בפני ג' ויקבלו ב"ד עדותו ויכתבו במותב תלתא כחדא הוינא וכו' אבל בלאו הכי פסול יע"ש ואם איתא הרי יש ב' תקונים אחרים להועיל למי שאינו יודע לחתום חדא שיבא לפני ג' ב"ד ויעיד בפניהם שהוא צוה לחתום חתימה זו בעדו ובשמו דבהכי מתקיימת עדותו שפיר כמו שכ' הרדב"ז זאת שנית שיבאו שני עדים ויעידו שבפניהם צוה פ' לחתום חתימה זו וגם זה מועיל שפיר לדעת הרדב"ז ואמאי החליט הדבר הרשב"ץ ופסקה למלתיה לומר ששום אופן לא יועיל אם לא האופן הנז' בדב"ק אלא ודאי נראה ברור דלא סבירא ליה להרשב"ץ הכי וכדעת מהרשד"ם והרב מ"ץ הנז' והכין סבירא ליה למר הרב מהרח"ש באה"ע סמ"ב דשאלתו היתה בעד קידושין שלא ידע לחתום וחתם אחר בעדו בצוה לחתום ואמרו לו שלא יועיל לא אם כן יעיד בפיו לפני שלשה ב"ר ויקבלו ב"ד עדותו כראוי וכן כתב הרב פני משה בחלק ב' סי' א' דנדון דידיה הכי הוי דאחד מהעדים של קידושין צוה לחתום ושוב קבלו ב"ד עדותו מפיו וכתב הרב דהאי חתימה דצוה לחתום אינה מועלת כלל ואייתי בידיה הא דהרשב"א והרשב"ץ הנז"ל יעשר"ב ואגב אורחין תמהתי עליו במה שרצה לחלק בין ההיא דירושלמי דע"א דכתב להא דצוה לחתום דנראה ברור דאשתמיט מניה דמני"ר תשובת הרשב"א שבתולדות אדם סי' קי"א כאשר יראה המעיין וצ"ע. וחזיתיה למר הרב כנה"ג בח"מ סי' מ"ה הגב"י אות י' שכתב וז"ל נראה בעיני דמהר"י אדרבי בסקפ"ז למד מכולם לענין קידושין וכבר הקשה עליו הרב משפט צדק חלק ב' סי' ע"ד ועיין בשלטי הגבורים פ' ב' דגטין עכ"ל ואנכי עפר פניתי לראות בדברי שלטי הגבורים מראש ועד סוף ולא מצאתי כתוב ענין הנוגע למה שכתב הרב מהרי"א והרב משפט צדק כלל זולת את זה ראיתי להרב שלטי הגבורים שם באותו פרק שהביא מה שכתב רבינו שמחה בגט שלא חתמו עדים בכתב ידם אלא הסופר חתם את שמם בעדים דסבירא ליה למר שהגט כשר והרב אור זרוע חלק עליו וכתב שהגט פסול גמור ומזוייף מתוכו הוי ואם בא מעשה לידו היה פוסלו יע"ש. ואם לזה כוין הרב כנה"ג לא ידעתי מה בא להודיענו אם לאותובי על הרב משפט צדק או לסיועיה מהרב אור זרוע ולאותובי מניה להרב מהרי"א ובין הכי ובין הכי לא היה צריך להביא זה משלטי הגבורים שהרי בהג"א פ' ב' דגטין שם הובאו דברי רש"י ואור זרוע בארוכה ע"ש גם מר"ן בב"י אה"ע סי' ק"ל הביא לדברי הג"א הנז' והמובן בפשיטות מדברי ר"ש המובאים בהג"א הנז' דמדין שליחות אתי עלה דכשם משוי שליח להסופר לכתוב הגט ה"ה לר"מ הגם דעל העדים חיובא רמיא לחתום שמם בכת"י הוא הדין נמי דמצו משוי שליח להסופר לחתום שמם בעדים יע"ש והרב כנה"ג גופיה שם באה"ע סי' ק"ל הגב"י אות ל"א כתב על דברי ר"ש הנז' דלית להו ובא רעהו וחקרו הרב אור זרוע דפליג עליה כ"כ מהר"מ די בוטון והביא משם הרא"ם דבמקום עיגונא דוקא הקלו ע"ש גם הרב זקן אהרן סי' קמ"ד וסי' קנ"ז כתב דגם ר"ש לא הכשיר לא בחתם סופר בעדם אבל אדם אחר חתם בעד העד אפילו ר"ש יודה דפסול יעשד"ב ואם כן הא דאיתיה בידיה הרב כנה"ג שם בסי' מ"ה דברי הרב שלטי הגבורים בזה לש"מ וכמובן ואין כאן מקום להאריך.

איך שיהיה נמצינו למדין מכל המדובר דכל שטר כהאי גוונא דנדון דידן דאחד מהעדים לא ידע לחתום וחתם אחר בעדו בצוה לחתום אפילו אם יהיה האופן דיתקיים כראוי לא מהני כלל אף לדעת מהריק"ו ודעמיה וחספא בעלמא הוא דהוי ויכולים העדים עצמם לחזור ולהגיד כאשר ירצו הן לסתור ולבטל עדותם שבשטר הן לקיים את דבריהם ולא קרינן בהו עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי ומן הדין צריך שיעי' עדות' בפיה' ואם לאו לא חייש' להאי שטר' כלל וכדבר האמור. והגם שנחוש למה שכתב הרדב"ז והבאנו ד"ק לעיל דאם יבואו ב' עדים ויעידו שלפניהם צוה לחתום חתימה זו דיועיל לפום דינא והוי קיום גמור ונאמר דגם בנ"ד ניחוש להכי גם דלדעתי חששא רחוקה היא זו והא קמן סרכין ג' הרשב"ץ ומהרשד"ם והרמ"ץ לא חשו להא בנדון שלהם כלל כיעו"ש וכמש"ל ע"כ הנה נאמר דבכי הא הדר דינא דהוי שטר גמור אחר שיתקיי' כראוי ובאנו למח'מ הריק"ו והרשב"א ודעמייהו הנז' והנה מקום אתי לו' דבנ"ד גם מהריק"ו ודעמיה אזלי ומודו בהאי שטרא דנ"ד דאינו מועיל כלל והוא דכל חיליה דמהריק"ו הוא דסבירא ליה דכל שטר החתום בב' עדים ובא לב"ד וקראוהו נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד כן מפורש יוצא בד"ק בתשו' הנז' בשתי מקומות וכמו שהעתיק דבריו הרב מהרשד"ם באבן העזר סי' א' ודייק מיניה הרב ז"ל דאם קודם שהובא השטר בב"ד ועדין לא קראוהו ולא ראוהו ב"ד חזר בו העד מעדותו הכתובה בשטר ואחר כך הובא השטר לב"ד דאינו מועיל כלל דכיון שכבר קודם שהובא השטר לב"ד חזר העד והעיד בפיו לפני ב"ד הפך ממה שכתב וחתם בשטר שיב לא אתי שטרא ומרע למה שהעיד ע"פ ע"ש ובסי' ב' הביא דברי מהר"ח עובדיה שהחזיק במעז לחי' זה ויחזקהו בסברא ישרה יתד התקועה דבהא מודה גם מהריק"ו אחר שמפורש כן בר"ק כיעו"ש גם ראיתי להרב מ"ץ בסי' ע"ד הנז' הסכים לזה בנ"ד הגם שבנ"ד חזרת העדים קודם שנתגלה השטר בב"ד לא היתה בעדות מפיהם שהעידו לפני ב"ד הפך ממ"ש בשטר אלא שחזרתם היתה בשטר אחר חתום מהם עצמם ושם נאמר הפך מה שהעידו הם עצמם בשטר הראשון ושוב באו שנית לפני ב"ד ועם כל זה למד הרב מדברי מהריק"ו ומהרשד"ם הנז' דשטר הראשון אין בו מועיל כיון שחזרו בהם קודם שיבא לב"ד יע"ש וכן מתבאר מדברי הרב מהרש"ך ח"ד סי' כ' יעש"ב. ובכן דון מינה ואוקי באתרין רבנ"ד גם כן כיון דהעד הב' החתום בצוה לחתום חסר בו מעדותו והעיד לפני ב"ד בדרך אחרת ככתובה עדותו בקבלת עדות הבאה בשלה לפנינו הא ודאי כיון שחזרתו היתה קודם שנתגלה השטר בב"ד הויא חזרה מעליא והשטר חספא בעלמא הוי והגם דחזרתו היתה שלא בפני בעל דין כמבואר בשאלה דקבלו עדותו שלא בפני בעל דין עם כל זה אית לן בר ולא נפקא לן מידי דלענין עדות העד והגדתו עדות והגדה מעליא הוי כיון שהגיד והעיד לפני ב"ד אלא שהדיינים עשו שלא כהוגן לקבל עדותו שלא בפני הבעל דין וכמו שכתב רש"ל בתשו' סי' ג"ל ושאר פוסק' ע"ע ואכמ"ל ועם שהרב משפט צדק הצריך בנ"ד לשאול את פי העדים איזה מעדותם קיים והוא האמת אם הראשונה או האחרונה כמבואר בדבריו שם הנה אמת בנ"ד אין אנו צריכים לזה אפי' לשאול אותם בתורת שאלה בעלמא כלל דנ"ד עדיפא מנ"ד דהרמ"ץ דשם חזרת העד היתה בכתב כמו כתב הראשון לא כן בנ"ד דחזרת העד היתה לפני ב"ד בפיו ובשפתיו וכמובן ולפנינו יתבאר בס"ד איך בנ"ד גם הדיינים שקבלו עדותו שלא בפני בעל דין יפה עשו לקבל עדותו שלא בפני בעל דין וכהוגן עשו והקבלת עדות שהוקבלה לפום דינא וכדבעינא מימר קמן בס"ד ושוב כה הראוני להרב משה ידבר בתשו' סי' ס' שכתב כמעט ככל מ"ש יע"ש ועוד שקרוב לודאי לו' שאינו נקרא חזרה מה שהעיד לפני ב"ד וקבלו עדותו כנז' לעיל אין כאן חזרה ממה שהעיד בראשונה בשטר הנז' לעיל אלא שעתה הגיד האמת והמעשה שהיה איך היה באמת וצדק ולהיות שהעד הנז' ידוע חולי ריק ופוחז ע"ה גמור ולא ידע בין ימינו לשמאלו והן קודם חשב בדעתו שכשהמק' יתן לה הקידושין אפילו שתזרוק אותם היא מיד הויא מקודשת כיון שעל כל פנים נתן לה ויד ביד נגעו ולזה העיד בשטר הנז' שקדשה כדת משה וישראל ואחר כך כששאלוהו וחקרו אותו הב"ד פי' שיחותיו והשלים עדותו שמה שהעיד בשטר שקדשה סתם היה באופן זה וממלא יוצא לנו דבכל כי הא אינה מקודשת כלל וכל כי האי גוונא יכולים אנחנו לפרש דברי העד ולתרוצי דבוריה בכל מאי דאפשר דלא ליהוי כמוכחש מעצמו ולאו כולי עלמא דינא גמירי וכמ"ש הר"ן בתשובה סי' מ' והביאה מרן בב"י ח"מ סכ"ט דכל שאנו יכולים לכוין דברי העד כדי שלא תהיה עדותו מוכחשת יש לנו לכוין דבריו גם בעדות ע"ה שהעיד וחזר והעיד יש לנו לכוין דבריו בכל מה שנוכל ע"ש והגם שהרב מהר"ר בצלאל בתשו' סי' ה' בתחלה רצה לומר כן בנ"ד דבתחלה סתם ואחר כך פירש אופן הקידושין ולא הוי הכחשה ונסתייע מדברי הר"ן הנז' ושוב חזר בו ממה שכתב הר"ן באותה תשו' לעיל מזה שכל דבר שהעדים מצויים לטעות בו יכולים העדים עצמן לפרש דבריהם ואין בזה משום חו"מ ומשמע דוקא דבר שהעדים מצויים לטעות בו ומינה דן הרב הנז' בנ"ד שכל העולם יודעין שצריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי ולא יטעו בזה וכו' הנה אמת דנ"ד שאני ויודה בו הרב דמצו' העדים לטעות שאפילו זרקתם שתהיה מקודשת כיון דיד ביד נגענו ולאו כולי עלמא דינא גמירי לחלק בין הנושאים אם אמרה מתחלה בא וקדשני או אמרה הן או לאו וכמו שיבא לקמן בס"ד ולכך כתבו סתם בשטר שקדשה וכעת חזר ופי' דבריו איך היה המעשה ואופן הקידושין ולא הוי חזרה ובכי הא שפיר יכולים העדים וגם בי דינא לפרש דבריהם דלא ליהוי חזרה והכחשה וכמתבאר בדברי הר"ן הנז' וברור. ועוד נלע"ד ברור דהרב"א אזיל ומודה בדורנו ובזמננו זה דשכיחי ריקים ופוחזים ועמא דארעא טובא ובפרט כהני בי תרי עדים דנ"ד ביודעם ומכי' קאמינא דאפילו דינא דבעי למימר הרי את מקודשת לי וכו' לא ידעי לה וסברי שאם לא אמר לא עכב ובפרט דלא מחלקי בין מוקדם למאוחר ובידים שאינם מוכיחות דכמה דיות נשתפכו בזה בדברי הפו' ובימים הרעים האלה בעוה"ר אח'סור דרי ונתמעטו יודעי ספר ומביני מדע והן רבים עתה עם הארץ אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו כידוע ובפרט בעדות ערוה החמורה וכן ראיתי למהריק"ש בערך לחם ח"מ סי' כ"ט שכתב וז"ל בעניני גטין וקי' נאמן העד לבטל עדותו באומרו שלא צוהו לחתום או בכל כיוצא בזה אפי' כת"י יוצא ממקום אחר משום דלא בקיאי כולי עלמא בדיני גטין הרדב"ז וכן כתב מהרי"ק בשם הר"ן לענין קידושין שיכולין לומר מה שקדשה היה באופן זה ובענין כך וכך סי' פ' עכ"ל וזה לשון מרן בתשובות אה"ע סי"ב הנז"ל ועוד שאף על פי שבשטר כתוב בסתם שקדשה מאחר שהם עמי הארץ ואינם יודעים תנאי ענין קי' שעולים כפי הדין כשחקר' וראינו וראינו שאינם עולים כפי הדין לאו כלום נינהו ועוד שאפילו היו חכמים יכולים הם לפרש דבריהם ולומר מ"ש שקדשה היה בענין כך וכך וכמ"ש הר"ן בתשו' וכמ"ש בחבורי עכ"ל ויותר מזה כתב מרן בתשו' סי' ד' יעשד"ק וכן כתב הרשב"ש בתשו' סי' של"ה ע"ש הרי להדיא ככל מ"ש דכל כי האי גוונא דנ"ד נמי לא מקרי חזרה כלל ויכולין לפרש דבריהם והדברים ברורים ושוב ראיתי להרב עדות ביהוסף ח"א סי' מ"ג שהאריך בזה להסכים בזה דעת מהריק"ו דמודה בהא והביא מה שכתב מרן בתשו' הנז"ל וככל מה שכתבתי בעניותין והדברים פשוטים והשתא הכא נהדר אנפין להאי קבלת עדות המוצגת לפנינו דאשכחנא בה תרתי לריעותא דלכאורה נראה דבכל חדא מנייהו יספיק לבטולה לפי הנראה בהשקפה ראשונה זה יצא ראשונה ממה שנתקבלה שלא בפני בעל דין הוא ראובן המקדש הנז"ל ודינא יתיב וספרין פתיחו דקבלת עדות בפני בעל דין בעי לעיכובא וכל שלא נתקבלה בפני בעל דין אין דנין על פי קבלת אותה עדות ואפילו בדיעבד לא מהניא כדפסק מרן הק' בש"ע ח"מ סי' כ"ח סט"ו יע"ש וכמעט רוב ככל הפו' הכי סבירא להו כאשר אסף איש טהור מרן מלכא בביתה יוסף ח"מ סי' הנז' רובא דרבוותא ראשונים כמלאכים דהכי ס"ל ויותר מהמה הובאו בתשו' מהר"ם אלשקר בסי' י"ו וע"ה ובשאר ספרי הפוס' ראשונים ואת אחרונים חלקם בחיים יעויין בכנה"ג סי' הנז' הגב"י אות ס"ב ובחשק שלמה ס' הנז' הגב"י אות נ"ג ובמטה שמעון אות מ"א ואין צורך לפורטם ולבארם כי מה בצע להעתיק דברי ספר הנמצא כזה ביד כל אדם כמו שכתב מהר"ש ברוך הובאו דבריו בתשו' מהרח"ש סח"י וגם הוא אסף וקבץ כל סברות הפוסקים הפוסלים לקבלת עדות שלא בפני בעל דין אפילו בדיעבד יעשד"ב. וכל לעומת זה מצאנו ראינו דאיכא כת מרבוותא והנם מועטים דסבירא להו דקבלת עדות שלא בפני בעל דין דמהניא בדעבד והם המה ראב"ן וראבי"ה דסברי מרנן בפי' אתמר דכשרה בדעבד ודנים על פי אותה עדות כאשר הביא דבריהם מרן בב"י סי' הנז' עוד הביא לנו מרן שם בב"י דברי רבינו ירוחם בשם גדולי האחרונים והבין מדן מדברי רי"ו דגדולי האחרונים קיימי בשיטת ראב"ן וראבי"ה הנז' דמכשרי לה בדעבד כיעו"ש וכן מתבאר מדברי מרן בתשו' אה"ע סי' ב' שכתב אף על פי שלא נתקבלה עדותם בפני המקדש והמתקדשת הרי הרבה פוסקים סוברים דבדעבד אם קבלו שלא בפניו הויא עדות עכ"ל ובודאי דלשיטתיה אזיל ששתף לגדולי האחרונים שהביא רי"ו בהדי ראב"ן וראבי"ה דמכשרו בדעבד וכמ"ש בב"י וכנז"ל לא שחלקו עליו בזה הבאים אחריו וס"ל דגדולי האחרו' הנז' אינם בשיטת ראב"ן וראבי"ה כאשר כתב הרב מהרש"ח בביאורו לח"מ סכ"ח והרב מהר"ש ברוך בסי' הנז' ואין צורך להביא כל דברי הפוסקים והאריכות בזה אך למותר המורם מכל דפלוג' דרבוותא היא זו ומח' עצומה הוי ובכן מי יכניס ראשו ויערב אל לבו להקל באסור ערוה החמורה דלו יהיה דמח' הנז' מח' שקול הוי מספיקא אזלינן לחומר' ככל מידי דאסורא מדאורייתא דאזלינן בספיקו להחמיר וכמ"ש הפוסקים והביאם מרן החביב שם יעשד"ב כל שכן וקל וחומר דלרובא דרבוותא סברי מרנן דנדחה קרו לה להאי קבלת עדות שלא בפני הבעל דין ולא חלו בה ידים הוציאוה ותשרף ואם כן גם קבלת עדות דנ"ד לכאורה נראה דאין בה מועיל ולא מהניא כלום כיון שהיתה של"ב בעל דין וכמדובר. אמנם בהיותי משתאה מחריש חופש מצפון למהדר בתר זכותא דעלמה זו מצאתי ראיתי כמה טעמי תריצי וסעיפי אריכי וסינפי רויחי אשר בהצטרפות תרי מנייהו וכל שכן בכולם יחד יש לנו לאשר ולקיים שפיר הך קבלת עדות הלזו דנ"ד ולית לן למיחש ממה שלא נתקבלה בפני בעל דין וכאשר יתבארו לפנינו בס"ד. הן קדם צריכים אנו למודעי דהאי דינא דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין אי הוי מדאורייתא. או מדרבנן הן כל יקר ראתה עינינו דרובא דרבוותא עלו בהסכמה דהוי מדרבנן והנם מועטים כת הסוברים דהוא מדאורייתא כאשר כלם נקבצו באו בכנה"ג סי' הנז' הגה"ט סקע"ב ובחשק שלמה אות מ"ג וכן תפס בפשיטות הרב מהריט"א בספרו הקדוש שמחת יום טוב סי' ח' דהאי דינא דאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין הוי מדרבנן יע"ש ועיין להרב ערוך השלחן סי' הנז' אות י"א וי"ב שהאריך להוכיח במישור מהראשונים ומהרשב"א גופיה דסבירא ליה דהוי מדרבנן יעש"ב והא ודאי דבר פשוט ואין צריך לאומרו דרובא דרבוותא הסו' דהוי מדרבנן דמקילנן ביה היכא דאיכא ספיקא חדא ככל ספיקא דרבנן דאזלינן ביה לקולא וכל שכן היכא דאיכא תרי ספיקי דאפילו לרבוותא דסברי דהוי מהתורה היכא דאיכא תרי ספיקא אזלי ומודו דדינינן ביה לקולא בס"ס ובפרט היכא דאיכא חזקת פנויה בהדיהו דמסייע לן טובא וכדבעינן מימר קמן בס"ד תו אשכחנא פלוגתא דרבוותא בעדות שנתק' שלא בפני בעל דין דל"מ אי חו"מ לפני בעל דין או אמרינן דאין יכולים לחזור ולהעיד כלל ונפסלה ונתבטלה עדותם לגמרי והוי כאלו אין עדים בדבר כלל דלדעת הרמ"ה ומקצת רבנים שהביא בספר חוקות הדיינים סברי מרנן משום דאין חו"מ בפניו משום דחיישינן לאחזוקי שקרייהו גם מהריב"ל בח' ג' סי' ק"ה ובחלק ה' סי' ב' הביא מח' בזה ע"ש וכבר הובאה פלוגתא דרבוותא דנא בכהאי גוונא סי' הנז' הגב"י אות ע"ד ובסו"ד כתב משם מהר"ש חקאן הלוי דאף על פי שיש רבים חולקים על הרמ"ה יש לנו לסנף סברתו עם טענות אחרו' יע"ש גם מהר"ש ברוך בתשו' הנז' ומהרח"ש שם בסי' י"ט ובסימ"ב האריכו בזה וזו הלכה העלו דמדי פלוגתא לא נפקא יע"ש וכן העלה הרב מהריט"א בשמחת יום טוב סי' ח' דפלוגתא דרבוותא הוי אם חוזרים ומגידים או לאו ועמד מתמיה על הרב פני משה ח' ב' סיקי"ח שסתם כסברת הרמ"א ודעמיה דס"ל דחישינן לאחזוקי שקרא ולא זכר שר דדבר זה מדי פלוגתא לא נפקא לפי כל האמור יע"ש ואנכי עפר הנני יוסיף להפלא על הרב פמ"א גופיה דתבריה לגזיזיה דבח' ב' סוף סי' א' הביאו הרב מהריט"א גופיה שם שסתם וכתב בעד אחד החתום בשטר ואננו פה דחיישינן ליה שמא היום או למחר יבא ויעיד מפיו ככל מ"ש וחתם בשטר יע"ש הרי בהדיא כל זה מבואר דדעתו דלא חיישינן לאחזוקי שקרא הפך ממה שסתם והעלה להלכה בפשיטות באותה תשו' דסי' קי"ח הנז' וליכא לפלוגי בין היכא דעדות הראשונה היתה מפיו ובתורה שבעל פה להיכא דעדות הראשונה היתה על ידי שטר חתום ממנו דהתם הוא דחיישי' לאחזוקי שקרא ובהא דשטר לא חיישינן להכי דאין סברא לחלק בהכי כלל ומי לנו גדול מהרב מהריב"ל והביאו הרב מהריט"א שם דבחדא מחתא מחתינהו ושוו בשעוריהם כאשר יראה הרואה וכן הסכים הרב מהריט"א גופיה שם ואם הרב פ"מ הן לחלוק עליו היה לו לבאר ותמהני מהרב מהריט"א שהביא לשתי תשו' של הרב פ"מ הנז' ולא נרגש להעיר עליו וצ"ע. איך שיהיה עינינו הרואות דפלוגתא דרבוותא הוי ומור"ם בהגה סי' כ"ח סט"ו פסק כסברת הפוסקים דסבירא להו דחו"מ בפניו יע"ש ועיין להרב חשק שלמה סי' ג"ל הגב"י אות ט"ו שנראה ברור מדברי קדשו דאשתמיט מניה דברי מור"ם בהגהה זו כיע"ש והוא פלא ומרן בב"י ובש"ע סי' הנז' לא גלה לנו דעתו דעת עליון כמאן סבירא ליה בהא כי אם סתם וכתב שאין דנים על פי אותה עדות כלל ומסתמא משמע דהגם שיחזרו העדים ויעידו בפני בעל דין תו לא מהני וכדעת מהרמ"א ודעמיה וכן מבואר דעתו בתשו' באבקת רוכל סוף סי' ו' ע"ש וכן כתב מרן בפי' גופיה בתשו' אה"ע סי' ב' הנז"ל וז"ל ועדים הללו כיון שנחקרה עדותם שוב אינם יכולים להוסיף ולגרוע או לשנות ואף על פי שלא נתקבלה עדותם בפני המקדש והמתקדשת הרי הרבה פוסקים סבירא להו דבדעבד אם קבלו שלא בפניו הוי עדות ועוד שאפילו להסוברים דלא הוי עדות היינו לענין שאין דנים על פה אבל אינם יכולים להוסיף ולגרוע או לשנות עכ"ל הרי מבואר דסבירא ליה למני"ר כדעת הרמ"ה ודעמיה דס"ל דאין חו"מ לא לסתור עדותם הראשונה ולא לכוין עדותם הראשונה והגם דרבו הסו' דיכולים לחזור ולהגיד בפני בעל דין בין לסתור בין לכוין דבריהם הראשונים ואזלי בתר בתריתא כנז"ל עם כל זה לא חש להביאם כלל מאחר שדעתו לסבור כהרמ"ה ודעמיה וכמובן ואין לדחוק ולומר דלעולם מרן מלכא אזיל ומודה לשיטת רוב הפוסקים החולקים על הרמ"ה דסבירא להו דיכולים לחזור ולהגיד ולא שמיע ליה להא דהרמ"ק אלא דס"ל למרן דלעולם צריכין לחזור ולהגיד בפניו של בעל דין ברם דוקא אין יכולין להוסיף או לגרוע או לשנות אבל אם יחזרו להעיד בלי תוספת ומגרעת אלא שיעידו ויכונו דבריהם ועדותם הראש' שפיר ודלא כהרמ"ה ודעמיה דסבירא להו דאפי' אם יחזרו להעיד בפני בע"ד ולכוין דבריהם הראשונים לפ"ח ולא יותר אפילו הכי ל"מ משום דחיישינן לאחזוקי שקרא וכנז"ל והכי מדוייקים דברי מר"ן שבתשו' הנז' מדנקט דוקא להוסיף או לגרוע ולשנות מש' דוקא הני הוא דלא הא אם יעידו ממש כדבר הא' אין נגרע דבר שפיר דמי וזה מוכח דלא סבירא ליה כהרמ"ה וכמובן. הא ודאי בורכא היא ולע"ד לא ניתן ליאמר דבר זה כלל בדעתיה דמרן מתרי טע' חדא דלא חזינן למרן באותה תשו' בשנותו את טעמו הנז' דגם שנתקבלה עדותן שלא בפני בעל דין דמעלנא אית ליה לא ראינו שהצריך שיחזרו ויבואו עדים ויעידו לפני הבעל דין אפילו לכוין עדותם הראשונה בלי תוספת ומגרעת ואי איתא דס"ל כשאר רוב הפוסקים החולקים על הרמ"ה הרי לדידהו ולסברתייהו חיובא רמיא על העדים לחזור ולהגיד לפני הבעל דין ואי לאו הכי אינם דנים על פי אותה עדות הראשונה שהעידו שלא בפניו ומגן שויא לא חזי ולא מידי והשתא מרן דקאי לשטתייהו וכל חיליה דמר כפי טעם זה לבד דקאי ביה מרן לקיים עדותן הראשונה ועדין לא פתיך בהדיה שאר צרוף טעמים דאיתנהו בנ"ד והכריח דבריו דאפילו להסוברים דלא הוי עדות היינו לענין שאין דנים על פה אבל אינם יכולים להוסיף וכו' הנה כל כי הא הי"ל להשמיענו ולהצריך שעל כל פנים החיוב מוטל על העדים לחזור ולהעיד לפני הבעל דין כדבר' הראשונים וכמדובר זאת שנית הנה אמת ענינו הרואות דבענין זה דקבלת עדות שנתקבלה שלא בפני בעל דין זאת מצינו כשתי סברות בדבר אי חוזרים ומגידין או לאו דלהרמ"ה ודעמיה שוב אינם יכולים לחזור ולהגיד כלל ומימלא בטלה ונפסלה עדותם לגמרי וכנז"ל וכמ"ש הרב דבר משה ושאר רובא דרבוותא ז"ל סבירא להו דיכולים לחזור ולהגיד בפניו וכמו שהבאתי מחלוקתם זו מה למעלה והנה נודע דלכת הסוברים דיכולים לחזור ולהגיד בפניו היינו הא לא יכוונו עדותן הראשונה ויוסיפו או יגרעו או ישנו או יחזרו בהם ממש ממה שהעידו בתחלה ובראשו' וכמ"ש הראשונים הו"ד בב"י סי' הנז' ופסקו מור"ם שם בהגהה סקנ"ז וכן כתב הרב החבי"ב סי' הנז' הגב"י אות ע"ז משם כמה מהפוסקים יע"ש. והשתא הכא אם נאמר בדעת מרן דס"ל דלא כהרמ"ה ויכולים לחזור ולהגיד בפניו ובלבד שלא יוסיפו או שלא יגרעו וישנו אלא צריך לכוין דבריהם הראשונים ממש וכנז"ל הנה כפי זה זו סברא שלישית מחודשת למרן ולא מצינו לו חבר בזה ולא אשתמיט לשום פוסק שיאמר סברא אמצעית כזו ולהטיל פשר דבר במח' הראשו' הנז' ולהכריע בניהם ואי איתא להא היה לו להרב הכנסת להביאו שם ולו' שחולק על הפוסקים וכעת לא מצאתי להפו' שהביאו למרן להשמיענו כזאת דהכי ס"ל למרן. כי על כן אלין דהוו הדבר מוכרח מצד עצמו לומר ולהבין בדעת מרן דהכי ס"ל כהרמ"ה ודעמיה דאפי' אם לא יוסיפו ולא יגרעו אינם יכולים לחזור ולהגיד ולהוסיף ולגרוע והיינו משום דס"ל בפשיטות כהרמ"ה ודעמיה לדידהו פסילי תו להאי עדות לגמרי אפילו אם לא יוסיפו ולא יגרעו כלל דחיישינן לאחזוקי שקרא וכנז"ל והדברים ברורים ומוכרחים. ברם צריך לעמוד לפי זה במ"ש מרן בשה"ט ח"מ סי' מ"ה וסי' נ"א דמוכח מהתם דלא סבי' ליה למרן כהרמ"ה ודעמיה יע"ש ואכמ"ל. עוד הנה זאת חקרנוה מדברי מרן בתשו' הנז' דהגם דאיהו ז"ל פסק בשה"ט סי' הנז' כדעת רובא דרבוותא דס"ל דעדות שנתקבלה שלא בפני בע"ד דאין דנין על פיה כלל ואפי' בדעבד ל"מ וכמש"ל עם כל זה לא נמנע מלהסתייע ולהסתעף מסברת ראב"ן וראבי"ה וגדולי האחרונים שהביא רי"ו והביאם הוא עצמו בב"י סי' הנז' וכנז"ל דס"ל דבדעבד כשרה ועשאן סניף גדול לנ"ד בהצטרפות טעמים אחרים אשר חלו להיות בנ"ד כיעו"ש ועיין להרב חשק שלמה סי' הנז' הגב"י סקנ"ט ובמטה שמעון סקט"ל מ"ש בזה ע"ש ועיין עוד להרב ערוך השולחן סי' הנז' אות י"ד ובסוף הספר בהשמטות סי' הנז' שהאריך הרחיב בזה עשד"ב ואכמ"ל. המורם מכל דמלתא כדנא בעדות שנתקב' שלא בפני בעל דין אם חוזרין ומעידין בפניו אם לאו הנה נודע דפלוגתא דרבוותא הוי וכבר כתבנו דדעת מרן נתבאר בתשו' הנז' דס"ל כשיטת הסוברים דאין חו"מ בפניו והנה צור'ף טעמים אחרים יש לסמוך ולסנף סברת הפוסקים דסבירא להו דבדעבד כשרה ואינם יכולים לחזור ולהגיד בפניו כי יש בהם משום חו"מ וככל האמור ומדובר. עוד זאת מצאתי ראיתי פלוגתא דרבוותא מערכה לקראת מערכה אלה מפה ואלה מפה כת אחת מרבוותא סוברת דבמדי דאסורא כגון עדי גטין וקי' לא בעי' קבלת עדות בפני בעל דין דכולי עלמא בעל דין נינהו וז"ל מהראנ"ח ח"א סי' ס"ח עוד יש כאן צד קולא אחרת מצד הטעם השגור בפי כל חכם לב והמקובל אצלינו מפי סופרים ומפ"ס ומהרי"א כתבו בשם הרדב"ז ושאר גדולי הדור דבעניני אסור אשות לא שייך לומר קבלת עדות שלא בפני בעל דין שהב"ד עצמם הם בעל הדין וכו' ובין להחמיר בין להקל אתאמרא וזיל בתר טעמא וכו' עכ"ל ודברי הרב מהרי"א הנז' הם בתשו' סי' דה"ו וסי' ר"ט ושכ"ב ושס"ט שכ"כ בשם הרדב"ז והכי סבר מר גופיה מ"ש גם מהר"ר בצאלאל סי' ד' וז' כ"כ בשם הרב המאירי עשד"ב ומהרח"ש בפי"ט וסמ"ב מסכים לזה וכתב דדעת נכון הוא יע"ש ולזה הסכים הרב מהריק"ש בתשו' סי' ז"ך והאריך להכריח זה ע"ש וגדול האחרונים הרב משאת משה באה"ע סי' קי"ז כתב על זה דמי ראה את כל אלה גדולי חכמי הדורות בהסכמה עלו פה א' לאשר ולקיים את העדות למעבד עובדא אפומיה ולא יסיר לבבו לדעתם עשד"ק ולזה הסכימו כמה וכמה גדולי הפוסקים אשר כולם נקבצו באו באסיפת חכמים ה"ה הרב החבי"ב בכנה"ג אה"ע סי' מ"ב הגב"י מסי' קע"ה ואילך והרב חשק שלמה סי' כ"ח הנז' הגב"י סקצ"ה ובמט"ש שם יע"ש לא ע"ט האסף ולעומת כ"ז ראו הביא לנו הרב החבי"ב שם כת החולקים ראשונים ואחרונים חלקם בחיים ספיר גזרתם הלא בספרתם דס"ל דכל אפיא שוים ואין הפרש לדיני ממונות לשאר אסורין שוו בשיעורייהו אינהו ואבזירייהו דבכולהו בעי קבלה עדות בפני בעל דין ומרן גם כן הוא מכת הסוברי' דאין הפרש בין אסורין לדיני ממונו' כמו שנתב' דעתו בתשו' סי' י"ב הנז' וכ"כ הרב כנה"ג שם סקע"ח ע"ש וכן תפסו כל האחרונים דפלוגתא דרבויתא הוי ועיין להרב ערוך השלחן אה"ע סמ"ב אות י"ב שהביא מח' הפוסקים בזה והאריך הרחיב יעשדק"ב. איך שיהיה אף גם זאת לא נמלטנו מפלוגתא דרבוותא ובצרוף טעם אחר יש לנו לסמוך על כת הסוברים דבמידי קידשין לא בעינן עדות בפניו וכבר הורה זקן מהראנ"ח דבין להקל בין להחמיר אתאמרא כנז"ל ומהרשד"ם גדול המורים שהוא ראשון לכת הסוברים דאין הפרש בין אסורים לממונות וצוח ככרוכיא על סברא זו בתשו' סי' א"ך חאה"ע כי לא נתגלה לו מי בעל דברים ועם כל זה כתב שם דבס"ס אליבא דכ"ע יש להקל וזה פשוט וברור לכל יודעי דת ודין. ותו אשכחנא עמוד גדול לסמוך עליו להקל בנ"ד והוא הדבר שעינינו הרואות כמה וכמה גדולי הראשו' דסבירא להו דכשאין הבעל דין בעיר מקבלים עדות שלא בפניו ותו אינם יכולים לחזור ולהגיד כמו שכתב ר"ת ובעל העטור והראב"ד ואור זרוע והריב"ש והר"מ הארוך והמרדכי בשם ראב"ן ודברי המפרשים שהביא הנמק"י אשר כל דברי הראשונים הללו הביאם מרן בב"י ח"מ סי' כ"ח הנז' כיעו"ש וכן הסכים לזה הרב מהר"י בי רב בתשו' סי' ע"ה וע"ו והו"ד גם כן בתשו' מהר"ם אל אשקר סי"ו וכתב שרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים אומרים דכשהבעל דין בעיר אחרת מקבלי' שלא בפניו והאריך הרחיב בזה יעשד"ב ולזה הסכים הרב מהרשד"ם בח"מ סח"י ומהרא"ש סקמ"ז והרב משפט צדק ח"א סי' ל"ח ומהריב"ל שר המסכים לזה בכמה מתשו' יע"ש והרב מהרח"ש אה"ע סי' מ"ב האריך להוכיח דבר זה בראיות גדולות ודחה את כל דברי הרב מהר"ם אל אשקר דפליג על זה ובסוף דבריו כתב כלל הדברים יראה דלרובא דרבוותא רוב מנין ורוב בנין הסכימו דכשאין הבעל דין מצוי בעיר דמקבלים שלא בפניו יראה דהכי נקטינן כל שכן היכא דכבר העידו דיועיל עדותם עש"ב גם בתשו' מהרח"ש סי"ח הובאה תשובה ארוכה ורחבה מהרב מהר"ש ברוך ושם האריך למעניתו בהאי דינא והביא תשו' כ"י מרבנים גדולים סרכין תלתא שהסכימו ליה בפי' להלכה ולמעשה דכשאין הבעל דין בעיר דמקבלים שלא בפניו יעשד"ב. וכת החולקים על זה הלא המה הרב מהרמ"א הנז' והרב מהר"ש חקאן הלוי וס"ל דאפילו כשאין הבעל דין בעיר אין מקבלים שלא בפניו וכבר הביא הכנה"ג ח"מ סכ"ח סקצ"ז פלוג' דרבוותא הלזו ואייתיה בידיה כל הפוסקים הנז' ויותר מהמה יע"ש ומדן בש"ע ח"מ סי' כ"ח הנז' סי"ו כתב וז"ל היה הבעל דין חולה או שהיו העדים חולים מק' שלא בפניו וכן אם היו העדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לבעל דין ולא בא או שאינו מצוי בעיר מק' שלא בפניו עכ"ל הנה מבואר דעתו דעת עליון מדכתב חלוקת שאינו מצוי בעיר אחר מ"ש ושלחו לבעל דין ולא בא ולא ערבם וצרפם יחד שתי חלוקות הללו דהיינו שהעדים מבקשים וכו' ואין הבעל דין מצוי בעיר ועל תרוייהו קא' ושלחו לבעל דין ולא בא אזי מקבלים שלא בפניו ומדלא קאמר הכי מוכח להדיא דסבירא ליה למר כסברת רוב ככל הפוסקים הנז' דבאין הבעל דין מצוי בעיר בכל ענין מקבלים שלא בפניו ואין צריך לשלוח לו כלל וזה ברור בדבריו הנז"ל וכבר פי' שיחותיו בפי' גמור מרן גופיה בבד"ה שם בב"י סי' הנז' יע"ש וא' הרואה בכל דברי הפו' הנז' בעיניו יראה דדין זה תלוי בגרסת הש"ס פ' הגזול בתרא אי גרסי' ושלחו לו וכו' בוא"ו או שלחו לו וכו' בלא וא"ו להוסיף וכמבואר דבריהם בשורשם ובב"י סי' הנז' ובמהרח"ש סי' מ"ב שהאריך בזה ועיין להכנה"ג סי' הנז' הגב"י סקפ"ד ופ"ה שאסף וקבץ סברות הפוסקים בזה ועל דברי הרב מהרי"א שבתשו' סי' ז' שסמך על דברי האו' דבשלחו לו וכו' גרידא מהני כתב הרב כנה"ג שם וז"ל ובסי' ז' אף על גב דבנדון ההוא התירה בלא גט בשלחו ליה גרידא כדברי האו' כן מפני שהיה שם ריעותות אחרות ובצרוף אותם הריעותות סמך על הסברא הזאת דבחדא מהני סגי להתיר אפילו בלא גט ומטעם ספק ספקא כמ"ש מדבריו עד כאן מכל האמור יוצא לנו דכשאין הבעל דין בעיר דסבירא להו לרוב ככל הפוסקים דלא בעינן בפניו ולא בעינן שלחו לו וכו' וכמש"ל דהאי דינא תלוי אי גרסינן או שלחו וכו' ובחדא מהני סגי דהכי הוו גרסי בש"ס רוב ככל הראשונים הנז"ל ומינה נפיק דכל שאין הבעל דין בעיר דלא בעינן בפניו והגם שמצינו חולקים על זה וכמו שנתבאר כבר כתב מהר"ש ברוך המובא בתשו' מהרח"ש סיח"י ומהרח"ש גופיה שם ובתשו' סי' מ"ב דכיון דרוב בנין ורוב מנין הכי ס"ל יש לנו לסמוך על מהר"י בי רב וסיעתו שעשו מעשה והכי נקטינן יע"ש וכמש"ל והביאם הרב כנה"ג שם סקצ"ז וכן הסכימו כל האחרונים ובפרט הרב משאת משה בסי' הנז' כן העלה להלכה ולמעשה ע"ש ועד אחרן אתה תחזה להרב פמ"א ח"ב סימ"ט האריך הרחיב בזה וזו הלכה העלה כמעשה רב יעשד"ב והגם שכתב הרב כנה"ג שם ססקצ"ז דבאסורא נקטינן להחמיר היינו דוקא לאסור אשה על בעלה בעדי זנות וכדומה בשאר אסורים אבל בעדות קידושין כהאי גוונא דנ"ד מודה הרב דסמכינן להקל על כת הסוברים דמהני עדות שנתקבלה שלא בפני בעל דין כשאין הבעל דין בעיר ובפרט היכא שכבר העידו וכמ"ש הרב מהרח"ש סי' מ"ב הנז' והביא דבריו הרב כנה"ג גופיה שם סמוך ונראה סקצ"ט יע"ש ולא עוד אלא בהצטרף שאר ריעותי ובס"ס בודאי סמכינן להקל והן לו יהיה דהוי מח' וכדבעי' מימר קמן בס"ד וכמו שכתב הרב הכנסת גופיה ע"ד הרב מהרי"א דסמך להתיר בלא גט בשלחו ליה גרידא וכמ"ש ד"ק לעיל והדברים פשוטים פש גבן לברורי מה שהבין הסמ"ע בסי' כ"ח הנז' סקע"ט בדעת מרן כשאינו מצוי בעיר דמקבלים שלא בפניו והבין הסמ"ע דה"ד כשהעדים רדופים ללכת למד"ה וכשאין הבעל דין בעיר מסתמא לא ימתינו העדים מלילך למדינת הים עד שישלחו אחריו ויבא ע"ש ומשמע מד"ק דכשהעדים קבועים במקומן ואינם רוצים לילך למדי' הים הגם שאין הבעל דין בעיר אין מקבלין שלא בפניו עד דשלחי ליה ולא אתא לדעת מרן.

איברא ממ"ש מרן בש"ע לא מוכח הכי דקאי חלוקת או שאינו מצוי בעיר על חלוקת כשהעדים מבקשים לילך למדינת הים שא חלוקה ובבא בפ"ע היא ולעולם היכא שאינו מצוי בעיר בכל גוונא מק' ובכל ענין וכמובן. ברם ממ"ש מרן בבד"ה שם סי' הנז' מוכח להדיא כסברת הסמ"ע שכן כתב וז"ל ואפילו שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים מסתברא דלא בעינן שלחו ליה וכו' אלא כשהוא מצוי בעיר אבל כשאינו מצוי בעיר מקבלים ולא בעינן שלחו ליה וכו' אלא כיון שעדיו מבקשים לילך למדינת הים מקבלים עכ"ל הנה מבואר מד"ק הללו נראה ברור דסבירא ליה מר כמו שהבין הרב הסמ"ע והגם שבש"ע דבריו סתומים ולא פורש להדיא עם כל זה ילמד סתום מן המפורש. אמנם חזינא להרב מהריק"ש בערך לחם בביאורו לסי' כ"ח הנז' שכתב עמ"ש מרן או שאינו מצוי בעיר וז"ל נראה בעיני אפי' אין העדים הולכים למדינת הים ועיין ריב"ל סיח"י עכ"ל הרי מבואר להדיא דפירש דעת מרן דכשאין הבעל דין מצוי בעיר הגם שאין העדים רוצים לילך למדינת הים מקבלים העדות שלא בפניו ולא בעינן שלחו לו ולא בא כל בתר איפכא ממה שהבין הסמ"ע בדעת מרן וכמובן וכן ראיתי להרב ערך השלחן ח"מ סי' כ"ח אות ט' שהביא דברי הסמ"ע הנז"ל ודחאם בשתי ידים בראיות ברורות מהראשונים הלא המה מהר"י בן מיגאש והרשב"א והרדב"ז שמוכח מדבריהם דבאין הבעל דין בעיר מק' בכל ענין יעשד"ב ולפי זה צ"ל לדעתם ז"ל דדברי מרן שבבד"ה הנז' המוכיחים כסברת הסמ"ע וכנז"ל או דנימא דהעמיסו ודחקו לפרש דבריו שבבד"ה הנז' כדי שלא יסתור לשאר רוב הפוסקים שלא חלקו בכך ולזה הוכרחו לפרשם דבאינו מצוי בעיר בכל גוונא מקבלים ולא בעי' שלחו ליה וכו' בין כשהעדים רוצים לילך למדינת הים או לאו דבכל אופן מקבלים ונקט מרן דיניה באינו מצוי בעיר ועדיו מבקשים ללכת למדינת הים דביה קעסיק ואיירי ביה וחדא מנייהו נקט וה"ה אידך דאינו מצוי בעיר אפילו אין העדים הולכים למדינת הים דהכל אחד ומשפט אחד להם דזיל בתר טעמא וכמובן. אי נמי י"ל דלא היה להם תשלום וסיום לשון מרן דקאימנא ביה דמשם תורה יוצאה כהבנת הרב הסמ"ע הנז' וכן יש להוכיח בברור מהרב כנסת הגדולה שדרכו דרך הקודש להעתיק לנו דברי מרן שבבד"ה כפעם בפעם בכל אתר ואתר והכא חזי' ליה למני"ר שבהגב"י אות פ"ו הביא לשון מרן שבבד"ה הנז' כולו כדמותו כצלמו ואלו סיום לשון מרן הנז' לא נחית להביאו ושם באות צ"ט כלל למרן מכלל כת הסו' דכשהבעל דין בעיר אחרת מקבלים שלא בפניו וכתב שכן פסק מרן בבד"ה ואלו הי"ל סיום דברי מרן הנז' לא היה מביא למרן בסתם עם כת הסוברים הנז' דאלו למרן בעי' נמי שיהיו עדיו מבקשים ללכת למדינת הים ולהנהו באין הבעל דין בעיר בלחוד סגי ומסגי וכמבואר אלא ודאי או דנימא דלא היה לו סיום הלשון הנז' אם אין דרך לנטות ימין ושמאל לפר' דלא כהסמ"ע או דהו"ל ופירושם דלא כהסמ"ע וכמש"ל בראותם שרוב ככל הפוסקים לא סבירא להו הכי ופשיטא להו מלתא דכל שאין הבעל דין בעיר בלחוד מהני ולא אשתמיט חד מנייהו דליבעי נמי שיהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים גם כן ואין לתלות בוקי סריקי לומר שלא שלטו מאור עיני של הרב' הנז' בדברי בדברי מרן שבבד"ה דאלו הוה שמיע להו הוו הדרי בהו אי נמי דמהריק"ש סברא דנפשיה קאמר ולא היתה כונתו לומר שכן הוא דעת מרן אלא שזה הוא דעתו וכמובן דהא ודאי לא נתן ליאמר דבר זה כלל לכל ישר הולך ושופט בצדק כאשר יראה הרואה ויציבא מלתא דהבנת הסמ"ע הלזו בדעת מרן סברא זרה ויחידאה היא נגד כל הפוס' דכן תפסו והסכי' כל הפוס' הנתנים למעלה דכל שאין הבע"ד בעיר מק' של"ב ולא בעי שלחו לו ולא חלקו בין כשהעדים רוצים לילך למדינת הים או לא וכן תפסו בפשיטות כל האחרונים הרב מ"מ בסי' הנז' והרב פמ"א ושאר אחרונים והרואה יראה לכל נדונות הפוסקים הנז' שהסכימו להלכה ולמעשה דכשאין הבעל דין בעיר לא בעי' שלחו ליה וכו' ובכל נדונות דידהו מתבאר דהעדים קבועים במקומם ואינם רוצים לילך למדינת הים ועם כל זה העלו להלכה כשאין הבעל דין בעיר מקבלים בכל ענין כאשר יראה הרואה בדבריהם וישפוט בצדק. וראיתי להרב מהר"י חנדאלי בתשו' סי' ט"ו שעמד בנ"ד שנתקבלה העדות של קידושין שלא בפני האשה דלא מהני כרוב הפוסקים הסוברים ד קבלת עדות שלא בפני בעל דין אפילו בדעבד לא מהני ועלה בדעתו לקיים אותה קבלת עדות דנ"ד שלא היתה האשה בעיר דבכהאי גוונא מקבלים שלא בפניו וכמ"ש מהרי"ק בשם הרשב"א וא"ז ושוב חזר בו באומרו שגם הריב"ש ואור זרוע לא אמרוה אלא כשהעדים רדופים לילך למדינת הים והבעל דין אינו בעיר אמנם כשהעדים הם קבועים במקומם בודאי שאין מקבלים אלא בפניו ודייק כן מדברי הריב"ש וא"ז יע"ש ועוד כתב שגם הרשב"א לא כתב כן אלא לסניף בעלמא ולטעמיה אזיל דגריס בש"ס או שלחו וכו' בלא וא"ו ברם אינהו דגרסי ושלחו בוא"ו וכו' הגם שאין הבעל דין בעיר צריך לשלוח לו ואם לאו לא מהני ולבסוף בתב שלא מצינו מי שחילק בין אם ישנו הבעל דין בעיר לבין אינו בעיר לענין שיקבלו העדות שלא בפניו בלי שום תנאים האמורים בגמ' אלא הרשב"א ואף הוא לא כתב כן אלא לסניף בעלמא ומה לנו ראיה גדולה לזו ממה שמצינו שהר"ר דוראן כ'בשם הרשב"א דאפי' כשאין הבעל דין בעיר בעי' שיהיו העדים רדופים למדינת הים וכמ"ש דבריו מהר"ם אלאשקר סט"ו אם כן הדין נותן דאף שאשה זו אינה בעיר צריך ב"ד שישלחו אחריה וכו' עכ"ל אחד הרואה דדברי הרב מהרי"ח הללו הם נגד כל הני רבוותא הנתנים למעלה ואין דבריו עומדים במקום כל הנהו רבוותא שזכרנו שלא חלקו בכך וע"פ מ"ש הרב מהרח"ש בתשו' דסי' מ"ב הנז' לדחות כל דברי מהרמ"ה הנז' גם דבריו ממילא נדחה קרו ליה כאשר יראה הרואה ובפרט במה שנתעצם להביא ראיה גדולה ממה שכתב הר"ר דוראן בשם הרשב"א דגם כשאין הבעל דין בעיר בעי' שיהיו העדים הולכים למדינת הים וכמש"ל. אחרי המחילה רבה הראויה אליו לא השגיח יפה בזה כי לא מצינו להר"ר דוראן שכתב כן בפי' משם הרשב"א אלא הרב מהר"ם אלאשקר דהוא ניהו ראשון לכת הסוב' דגם כשאין בע"א בעי' בעיר לפניו וכדי שלא תקשה לו דברי הרשב"א שהביאם הר"ר דוראן שמהם הוכח הוכיח הרב מהר"י בי רב דכשאין הבעל דין מצוי מק' שלא בפניו ולא בעי' שלחו לו שכן מורים פשט דברי הרשב"א הנז' ומשום הכי הרב מהרמ"ה דלא סבר הכי דחק עצמו לפרש דברי הרשב"א הכי דקאי על שלמעלה מהם דהיינו שהעדים רדופים ללכת למדינת הים ברם הרב מהר"י בי רב בעל ריבו ובר פלוגתיה דהרמ"ה הנז' הניח הדברים כפשטן דאו או קאמר וכמ"ש דבריו הרב מהרמ"ה גופיה בסוף דבריו יע"ש ודברי הרב מהרי"ח הנז"ל שגבו ממני ועל כל פנים בין הכי ובין הכי נלמד מכל האמור דפלוגתא דרבוותא הוי כשאין הבעל דין בעיר אם מקבלים שלא בפניו ולא בעי' שלחו לו וכו' או נימא דגם בהא בעי' שלחו לו וכו' ואי בעי' נמי גם כשאין הבע"ד בעיר שיהיו עדיו רדופים למד"ה או הגם שקבועי' בביתם מקבלים ש"ב כיון שהבע"ד אינו ו מצוי בעיר ועל הכל מידי ספקא לא נפיק ככל האמור ומדובר. עוד זאת היתה יתרא קולא אחריתי למסמך עלה להקל בנ"ד והוא ממה שכ' הרב העטור והביאו מרן ביתה יוסף סי' הנז' וז"ל ומסתברא דהא דשמואל אשלחו לו ולא בא קאי ול"פ ומודה שמואל כשהיה הוא חולה או עדיו חולים וכו' וה"ה בעדים שאינם יודעים לחתום או שזה במקום רחוק וזה במדינת הים וצריך לצרף עדותם וכו' עכ"ל והרב מהר"ש חקאן הובאו דבריו בכנה"ג סי' הנז' הגב"י אות פ' פי' להא דבעל העיטור הגם דנימא דתרתי בעינן דכשזה במקום רחוק וזה במדינת הים ועיר אחרת בשטר לאו כלום הוא חשיב אונס מה שאין יכולים להצטרף בשטר אחד והוי כפתחו ליה בדיניה יע"ש והסמ"ע סי' הנז' סקנ"ה גבי מאי דפסק מרן סי"ז וז"ל ראובן שתובע את שמעון ועדיו בע"א יאמרו ב"ד לנתבע אם חפץ לילך למקום שהעדים שם ויעידו בפניו ואם לאו יקבלו ב"ד שבמקום העדים עדותם ויודיעו וכו' וע"ז הביא לנו הסמ"ע האי חידושא דדינא דבעה"ע לפסק הלכה וז"ל ועדיו בעיר אחרת וכתב העטור וה"ה לעדים שזה במ"ר וזה במ"ר וצריך לצרף עדותם ד"מ עכ"ל. ואת זה ראיתי להרב הכנה"ג בסי' הנז' הגב"י אות צ"ד על האי דינא דהיה שפסקו מרן סי"ז כתב וז"ל נ"ב וכן הדין שזה במקום רחוק וזה במקום רחוק וצריך לצרף עדותם ס' העטור שהביא רבינו המחבר למעלה והביאו גם כן הסמ"ע כאן עכ"ל והנה אמת נראה לכאורה מלשונו שכתב ע"ד רי"ו וכן הדין וכו' דהוא המבין בדעת הסמ"ע שהביא האי דינא דבעל העטור ע"ד רי"ו הנז' דבא ללמד דעת דגם כשזה במקום רחוק וכו' צריך שיאמרו הב"ד לנתבע אם חפץ וכו' וכמ"ש רי"ו ובלא זה אין מק' העדות במקום שאין העדים שם ובאמת אם כנים הדברים דהכי סבירא להו להרב הסמ"ע והכנה"ג בדעתיה דהרב העטור אחרי נשיקת הרצפה אשר תחת כפות רגליהם תמהני עלייהו מלכי דמי גלה להם רז זה דקרוב לודאי לומר דהרב העטור סבר לה מר דכשזה במקום רחוק וזה במקום רחוק מקבלים שלא בפניו הגם שלא יאמרו הב"ד לנתבע כלום ומאין להם ההכריח בדעתיה דהרב העטור דסבר בהא כרי"ו ולא מצינו לו שהזכיר רמז מזה ואפילו שמץ מנהו ואם איתא להא כל כהא היה לו לאשמועינו כזאת ולא הוה שתיק מינה וכמו כן ראיתי לה' חשק שלמה סי' הנז' סקע"ג שהבין בדברי הסמ"ע והכנה"ג הכי ודחה דבריהם וכתב דהרב העטור לא בעי שיאמרו ב"ד לנתבע תחילה כלום אלא אפילו בלא זה מקבלים העדות במקום שהעדים שם יע"ש ולדעתי המעט הוא שהדברים מוכרחים מצד עצמם ואין צריך לקיימם ממ"א דבהאי דינא דהרב העטור דזה במקום רחוק וזה במקום רחוק דמקבלין העדות שלא בפניו הדבר ברור דלא בעי שיאמרו ב"ד לנתבע כלום מדתלי טעמא הרב העטור משום שצריך לצרף עדותם ולמה ליה למיהב האי טעמא תפוק ליא דכל כי האי גוונא שאמרו ב"ד לנתבע אם חפץ וכו' הוי כשלחו לו וכו' ועדיפא מינה הוי דהא אמליכו ביה והיתה הרשת מאתו אלא ודאי דסבר הרב העטור דכל שאנו צריכים לצרף עדותם תו אין אנו צריכים להמלך בו ולמימר ליה מדעם דאין לך אונס גדול מזה וכן נראה ברור שהבין כן בדברי הרב העטור הרב מהר"ש חקאן הלוי שהבאנו ד"ק למעלה שהוכרח למצוא טעם לדיניה משום דהוי אונס גדול והוי כפתחו ליה בדיניה ול"ל כולי האי הא כיון דאמליכו ביה באם חפץ וכו' אין שלחו ליה וכו' גדול מזה שהוא נתרצה שיקבלו העדות שלא בפניו אלא ודאי מוכח דברור דבהאי דינא דהרב העטור לא בעינן שיאמרו ב"ד לנתבע כלום וכמובן ואי לא דמסתפינא הוה אמינא דלדעתי המך הדבר ברור דגם הסמ"ע מודה לזה ולא הביא האי דינא דהרב העטור שם אלא ללמדנו חדוש דין בעלמא לבד וכמש"ל כמנהגו הטוב בכל אתר ואתר לאתויי לן חי' דינים אשר הובאו בב"י ובד"מ ולא העלום מרן ומור"ם בשה"ט כידוע וכן מוכח להדיא בדברי הרב אות ז"ל שכן הבין בדעת הסמ"ע כאשר יראה הרואה ברם על הרב כנה"ג יש לתמוה דמנא ליה להבין כן בדעת הסמ"ע ואיך לא נרגש להעיר עליו מדברי העטור עצמו ומדברי הרב מהרש"ח הלוי שהביאם הוא גופיה מ"ל דלא סבירא ליה הכי בדעתיה דהעטור ולא ניתן ליאמר בזה גברא אגברא קרמית כיון שהדבר מוכר' מצד עצמו וכמובן ובדוחק יש להעמיס בדברי הרב כנה"ג גם כן שגם הוא לא כוין לזה הגם שהרב חשק שלמה לא הבין כן בדבריו וכמש"ל עם כל זה כבודו במקומו מונח ולענד"ן ברור שנוכל לפרש דבריו שלא כוין לא לאתויי לן חדושא דדינא בעלמא משם בעל העטור והסמ"ע לפסק הלכה ותו לא מדי ומ"ש וכן הדין וכו' ר"ל שכן הדין בזה במקום רחוק וכו' שיכולים לקבל עדותם שלא בפניו דהוי כאמליכו ביה באם חפץ וכו' ולעולם דאזיל ומודה דלא בעינן שיאמרו לו אם חפץ וכו' ודלא כהבנת הרב חשק שלמה בדבריו וכמדובר. איך שיהיה עכ"פ למדנו מהאמור דכשהעדים רחוקים זה מזה ולא קרב זה אל זה וצריכים אנן לצרף עדותם למקומותם במושבותם הרי אנחנו מקבלין עדות כל א' במקומו ומצרפים עדותם וכנז"ל ובכן גם פה בנ"ד דשני העדים המה רחוקים זה מזה בשתי עיירות מהלך ג' ימים בניהם וכנודע וצריכים אנחנו לצרוף עדותם דע"א בשטר לא חשיב כלום אם כן שפיר עבדו המק' עדות העד האחד שלא בפני הבעל דין דבכי הא לא בעינא בפניו וכאשר למדנו מתורת הרב העטור וכאמור ואין לו' דשאני הא דנ"ד מהא דהרב העטור דע"כ לא אמרה הרב העטור אלא דוקא כששני העדים הם רחוקים זה מזה והמה בשתי עיירות והבעל דין עצמו רחוק מהם גם כן בארץ אחרת בהא הוא דכתב העטור דמקבלים שלא בפניו מאחר שאינו יכול לילך הבעל דין לשני מקומות לא כן אי הוי כגוונא דאחד מהעדים הוא יושב במקום שהבעל דין דר שם לא נשאר אלא העד השני שהוא רחוק מהם ודר בעיר אחרת בהא יודה הרב העטור דצריך לקבל עדותו בפניו דוקא וכמו שראיתי להרב מהר"י חנדאלי שם בסי' הנז' שחי' כן לדחות את ראית מהר"י ן' רב ומהרמ"ה מדברי הרב העטור הללו דס"ל למר דכל שאין הבעל דין בעיר מקבלין שלא בפניו יעשד"ב ולע"ד דבריו לא האירו דהאמת יורה דרכו דסבר הרב העטור דכולי אפייא שוין וזיל בתר טעמא דמאחר שצריך לצרף עדותם הרי שני העדים הללו רחוקים זה מזה וצריכים צרוף וגם הבעל דין צריך לעמוד בפני זה העד היושב עמו להעיד בפניו ובפרט שבכי האי גוונא דנ"ד אין גם אחד מבני העיר שיושב הבעל דין שם בעל צורה וכ"ש תלתא מנייהו כי כולם ריקים ופוחזים ואלו נכונים לא אשכח לקבל העדות של העד הנז' ביודעם ומכירם קאמינא וצריך הבעל דין ללכת עם העד לקבל עדותו לאתרא דשכיחי גברי דידעי לקבולי סהדותיה הסמוכי' לאותה העיר דרך יום כה ועם העד השני הרחוק ממנו דרך ג' ימים נמצא דאף למה שסבר הרב מהרי"ח יודה בנ"ד מאחר שאינו יכול לילך הבעל דין לשני מקומות ובכי הא סבירא ליה להרב העטור דמקבלים שלא בפניו ובפרט שכבר כתבנו דאין דברי הרב מהרי"ח מחוורין בהא ואין דבריו עומדים נגד הרב מהר"י 'ן רב ומהרמ"ה ושאר פוסקים בדעתיה דהרב העטור והדברים פשוטים ואף גס זאת חזינא טעמא תריצא אחרינא לקיומי הך קבלת עדות דנ"ד הגם שהיתה שלא בפני בעל דין שהוא ראו' המקדש הנז' והוא ממ"ש מרן בפ' למנה נזונת ופסקו מרן בש"ע סי' כ"ח סי"ח דלא שייך האי דינא דאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו אבל נתבע המביא עדים לפטור את עצמו מק' ע"ש ועיין מ"ש הסמ"ע שם ודין זה מוסכם להלכה מכל הפוסקים כאשר יראה הרואה אשר מדברי הר"ן הללו למד הרב מהראד"ב בלח"ר סי' כ"ד ודן את הדין בנ"ד הוא הסובב ע"ד הרב מהרא"ח באסאן הובאו דבריו בתשו' מה מהש"ך ח"א סי' כ"ה ובמהר"י באסאן סי' ק"ך בדיינים שקבלו עדות על אשה אחת שהיתה קטנה כשנתקדשה והקבלת עדות היתה שלא בפני בעל דין וכתב הרב דשפיר קיימא הך קבלת עדות הנז' דעדות כזו מקב' שלא בפניו כיון שהיא באה לפטור את עצמה ע"י עדות העדים שהיא קטנה לומר שמיאונה מיאון וכדברי הר"ן הנז"ל ע"ש וכמו כן ראיתי להרב ערך השלחן חאה"ע סמ"ב אות י"ג שלמד מדברי הר"ן הנז"ל באם נתקבלה העדות שלא נתקדשה שלא בפניה דעדות כזו מקבלים ומהני כיון דזכות הוא לפטור את עצמו וכמ"ש הר"ן ע"ש אוף אנן נמי נימא הכי כיון שהנער' הביאה העד להעיד לה באמת שלא רצתה להתק' לו וזרקתם מידה וכל עצמה לא באה אלא לפטור עצמה מהמק' המעלי' עלי' ולפרו' את עולו מעל צוארה הא ודאי דעדות כזו מקב' שלא בפני בעל דין כיון דהוי לפטור את עצמה וכמו שכתב הר"ן והרבנים הנז"ל וברור לא זו אף זו מצאתי ראיתי צד זכות תולה להך קבלת עדות דנ"ד הגם שנתקבלה שלא בפני בעל דין דשפיר קיימא והוא ממה שכתב מהריב"ל בח"ב סי' י"ב וז"ל ועוד נראה לי וקרוב לו' דע"כ וכו' אלא דוקא היכא דנתחייב הבעל דין שלא נתקבלה העדות בפניו אבל אם נזדכה הבעל דין שהיה העדות שלא בפניו זכין לאדם שלא בפניו עכ"ל וכן כת' מהראנ"ח בח"א סיק"ג שלא אמרו אין מקבלים לא לתועלת המתחייב אבל בעדות לזכות מקבלים שלא בפניו ע"ש וכן כתב הרב מהרח"ש בסי' מ"ב הנז"ל דהא דאמרי' אין מקבלים וכו' ה"ד כשבאו לחייבו דאין חבים לאדם שלא בפניו וכו' אבל בנ"ד זכות הוא לה עכ"ל וה"ד הרב הכנסת ח"מ סכ"ח הגב"י אות ס"ד להל' ע"ש וכן ראיתי למהריק"ש בתשו' סי' ז"ך שכן כתב וז"ל ועי"ל שבעדי קטנות יש זכות למקדש ראשון להפרישו מאיסו' אם תתקדש לאחר אחר שתגדיל לפיכך מקבלים העדות שלא בפניו וכו' ע"ש אם כן איפה גם בנ"ד יש לומר כיון דהך קבלת עדות הוא לו' שלא נתקדשה לו וזכות גדול הוי לבעל לפטור את עצמו ממנה וכמו שכתב הרב ערך השלחן אה"ע סי' מ"ב אות י"ג הנז"ל וגם זכות הוא לו להפרישו מאסורא היכא שפשטה ידה וקבלה קידושי' מאחר וכמו שכתב מהריק"ש כנז"ל ועוד זכות הוא לו כדי שלא להחזיקו לעברין שמעל בחרם שהחרימו הראשונים שלא לקדש בפחות מי' וכו' ובלא ברכת אירוסי' כנודע בדברי הפו' ואכמ"ל ונראה ברור שפשטה הסכמה זו בחרם בכל מקומות הללו הקרובים והרחוקים ועינינו הרואות כי מעשים בכל יום ב"ד מכים ועושים וקונסים לעדים ולמקדש בפחות מי' ובלא ברכת אירוסי' כידוע ואפילו במשודכת לו מקודם שייכא הסכמה זו כמבואר בתשו' הרדב"ז שבספר דברי דוד סי' נ"א דנדון דידיה מיירי במשודכת לו ועם כל זה אתי עלה הרדב"ז התם מכח ההסכמה אי פקעי הקי' או לא יע"ש שמע מינה דלא פלוג רבנן בהסכמתם בין היתה משודכת לו מקודם או לא ובכל גוונא חלה ההסכמה וכן יש לי להוכיח משאר הפוסקים ועי' בתשו' הרב עדות ביעקב ובסוף הספר הנז' יע"ש ואכמ"ל וזהו דלא כהרב המבי"ט ח' א' סיכ"ו הבי"ד הכנה"ג אה"ע סי' כ"ח הגב"י אות מ"א יע"ש שהביאו בסתם כאלו אין חולק ולפי האמת רבים פליגי בזה וכמדובר וכפי קבלת העדות הלזו דנ"ד יוצא לנו שלא מעלו בחרם לא הוא ולא העדים שלא רצתה להתקדש לו ולא אהנו מעשיו וכמו שכתב מרן בתשו' אה"ע סי' י"א וז"ל ותו דאם לא הועילה עדותם לקדשה לא מעלו בחרם דמסתמא לשון ששום אדם לא יקדש פי' באופן שיועילו הקידושין וכיון שכן וכו' עכ"ל וע"ש עוד שם בסי' יו"ד שכ"כ מהר"א בן נחמיאש ע"ש וכן מתבאר מתשו' הרדב"ז שבס' דברי דוד והון יוסף סי' נ' יע"ש ואם כן הדבר ברור דזכות גדול הוא לו ובכל כי האי גוונא מק' העדות שלא בפניו דזכין לאדם שלא בפניו והסכמת הפוסק' הנז"ל ושפיר חזיא הך קבלת עדות דנ"ד והרי היא שרו"ק על עמדה תעמוד והדברים ברורים. הנה נא ערכתי משפטי ההוראה עמודי התוך אשר כל בית ישראל נכון עליהם להקל בנ"ד בהצטרף צדדי ההתר חדא מגו או תרי מגו תלת וכ"ש וק"ו בהצטרפות כולם ובהצמדם יחד חסד ואמת נפגשו אחד בא' יגשו כאשר נבארם תמידין כסדרן והנה נאמר ס"ס ספק אי הלכה כמ"ד דעדות שנתקבלה שלא בפני בעל דין אפי' בדעבד ל"מ ושמא הלכה כמ"ד דבדעבד מהניא ודנים ע"פ ותו אינם יכולים לחזור ולהגיד ואפילו את"ל דהל' כשטת הסו' דאפילו בדעבד לא מהני שמא ה"ל כשיטת הסוברים דאין חו"מ ואין דנים על פי אותה עדות כלל ובטלה ונפסלה עדות העד הזה לגמרי מכל וכל ולא נשאר אלא עד אחד בלבד החתום בשטר הקי' אשר עדיין לא נתקבלה עדותו במותב תלתא וגם בו יש לדון ולומר שאינו יכול לחזור ולהגיד מאחר שכבר כתב וחתם עדותו בשטר הנז' וחיישינן לאחזוקי שקרא ודינו תלוי ועומד בפלוגתא דרבוותא הנז' אם חו"מ או לאו וכמו שהעלה מהריב"ל בח"ד סי' ב' ומהריט"א סי' ח' וכמש"ל וכל כה"ג דנ"ד כ"ע אזלי ומודו דל"ח לעדו' העד הנז' הגם אם יחזור ויעיד מפיו בפני ג' ב"ד דהנה נודע אליבא דכולי עלמא לא חיישנן לקי' ע"ה בפרט היכא דחבירו מכחישו וגם האשה מכחישתו וכדבעי' מימר קמן בס"ד ואפילו אם תמצי לומר דהלכה ככת האו' דחו"מ שמא הלכה כסברת רוב ככל הפוסקים דסבירא להו דבעדי קידו' וכל מדי דאסורא לא בעינן שיקבלו עדותם בפני בעל דין ובין להחמיר ובין להקל צופים אמרוה וכמש"ל ונמצא לסברת הך קבלת עדות דנ"ד הרי היא שרירה וקיימת עשויה כדת וכהלכה באו' המו' לפו"ד ותו אינו יכול לחזור ולהגיד כלום ואפילו אם תמצא לומר דהלכה כהפוסקים החולקים על זה וסבירא להו דאין הפרש בין איסורים לדיני ממונות דבכלהו בעי' בפני בעל דין שמא הלכה כרבים הסוברים דכשאין הבעל דין מצוי בעיר הגם שאין העדים רדופים ללכת למדי"ה מקבלים שלא בפניו ולא בעינן שלחו לו וכו' כלל ובכן גם בנ"ד כיון שלא היה הבעל דין בעיר בשעת קבלת עדות העד הנז' כמובא בשאלתנו הנז"ל הדין נותן דקבלת עדות הלזו שרירה וקיימת לפום דינא ואפילו אם תמצי לומר כאותם הסוברים דגם כשאין הבעל דין בעיר אין מקבלים שלא בפניו אלא אם כן היו העדים גם כן רדופים ללכת למדינת הים אם כן עד דשלחי ליה ולא אתא הנה נאמר דבנ"ד כולי עלמא מודו דמקבלים שלא בפניו כיון ששני העדים הללו דנ"ד הם רחוקים זה מזה שזה במקום רחוק וזה במקום רחוק וצריך לצרף עדותם הגם כשהבעל דין דר עם אחד מהעדים מקבלים עדות העד השני הרחיק ממנו שלא בפניו ולא בעי' שיאמרו ב"ד לנתבע אם חפץ וכו' כלום וכמ"ש הרב העטור ודעמיה וכמש"ל אי נמי היכא דהוי לפטור את עצמו וכמש"ל א"נ היכא דזכות הוא לבע"ד וזכין לאדם שלא בפניו וכמש"ל ובכל כה"ג דנ"ד הדבר ברור דכ"ע אזלי ומודו דמקבלים העדות שלא בפניו וקבלת עדות עלתה לרצון לפום דינא דכולהו איתנהו בה והרי היא שרו"ק ועל העד הזה נאמר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ע"פ כל האמור ומדובר:

הנה נתבארו צדדי הספקות וס"ס אשר חלו להיות בנ"ד אשר בהצטרפות תרי מנייהו לבד יש לנו על מה לסמוך כסא וסמוכות סמוכים דרבנן לאשר ולקיים שפיר קבלת עדות הלזו דנ"ד מבלתי יכולת להעד הזה לחזור ולהגיד לא להוסיף ולא לגרוע ולא לשנות כלל ויוצא לנו להקל על פי קבלת עדות הזו ולפטור את הנערה הזאת מבלתי גט כלל למיהך להתנסבא לכל גבר די תצבייין כמו שיתבאר לפנינו בס"ד כ"ש וקל וחומר בהצטרפות כל הטעמים והצדדים הנז"ל כלם כאחד שלע"ד הדבר פשוט ומוכרח מצד עצמו שיש להקל בשופי בנ"ד ואין כאן בית מיחוש כלל וככל אשר דברנו והוכחנו מה למעלה ובפרט דכל זה שכתבנו והצרכנו תרי ספיקי לבד וכל שכן כלם אינו אלא לסברת ההמעט מכת הפוסקים דס"ל כהאי דינא דאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין דהוי מדאורי' דהועד בבעליו כתיב יבא בעל השור וכו' בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות ולא אפלוג בהדייהו לדידהו ולדעתייהו הוא דאצטריכנא לכל הני ספיקי אמנם לדעת רבים הסוברים דאעיקרא דדינא הא דאין מק' וכו' לא הוי לא מדרבנן בעלמא דמדאורייתא בדי"נ ממש דוקא התם הוא דבעי' קבלת עדות בפני בעל דין הנה אמת נכון הדבר דלפי דבריהם אין אנו צריכים לכל הני ספיקי שזכרנו כלל דבחדא מנייהו מוקמינן לה לדאורייתא ובפרט היכא דאיכא בהדה חזקת פנויה קמן דמסייע לן וכגוונא דנ"ד וכמ"ש הר"ן בביאורו להרי"ף בפ"ק דקי' וז"ל לפיכך אני מסתפק דכל ס' קי' אם צריך גט מדאורייתא דאפ' מדאורייתא שרי משום דאי"ל העמד אשה בחזקתה והרי היא בחזקת פנויה וכו' עכ"ל והביא דבריו הרב מהרשד"ם אה"ע סי' א"ך וכתב עליו וז"ל ואף על פי שהניח הדבר בספק מכל מקום הדעת נותן שיש בזה טעם מספיק בהצטרפות טעם או טעמים אחרים ע"כ מ"ש לכתוב להורות שבחורה זו מותרת להנשא לכל מי שתרצה וכו' ואפילו שנאמר שיש לחוש קצת מכל מקום במקום דאיכא ס"ס אפי' באסור תורה ע"ז אנו מקילים ובנ"ד הא איכא ס"ס וכו' עכ"ל וכל שאר הפוסקים הם המה עשו להם סניף גדול מדברי הר"ן הללו בנדונותם כמו שירא' הרו' להרב פ"מ בכמה מתשו' ושאר פוס' לא עט האסף ובכן דון מינה ואוקי באתרין דל"מ למ"ד דהא דאין מקבלים וכו' דהוי דרבנן דפשיטא דיש להתיר לבחורה זו להנשא לכל מי שתרצה על פי קב"ע הלזו כאשר נבאר בס"ד דחזקה שיש עמה טענות רבות אית לה אלא אפילו למאן דאמר דהוי מדאור' הא קי"ל דאפילו באסור תורה אנו מקילין בספק ספקא כל שכן היכא דאיכא אחת ושלש ואת רבע חמשת ספק ספקות דודאי יש לסמוך עליהם להקל בנ"ד בלתי ספק כלל וכמובן ועוד יש לעשות ספק ספקא בפלוגתא דרבוותא בפסול העדים אם מכאן ולהבא הם נפסלים או גם בעדות זו נפסלו וכמ"ש הרב ברך משה בנ"ד וגם בפלוגתא דרבוותא אם נפקעו הקי' מכח ההסכמה או לא וכמ"ש הב"מ שם בנ"ד ע"ש ועמ"ש בזה בתשו' אחרת אשר לי ומשם בארה. ובהכי הרוחנו והונח לנו דרבו יתי' אשתכחת בי ה על אחת כמה וכמה צדדין וצדדי צדדין וספק ספקא ניצולים אנחנו בזה ממח' הפוסקים בספק ספקא בפלוגתא דרבוותא אי חד ספיקא הוי או תרי ספיקי אשר כמה דיות נשתפכו בזה מהראשונים והאחרונים וכמו שהביא כל הדעות הרב כנה"ג בח"מ סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות פ"ג ובחשק שלמה ובמטה שמעון שם ע"ש והרב כנה"ג גופיה בתשו' כי באה בס' עדות ביעקב סי' י"ז לא מלאו לבו להתיר מטעם ספק ספקא בפלוגתא דרבוותא אם לא בתלתא ספיקי דבדאיכא תלתא ספי' איכא ספק ספקא ספק אי הלכה כמ"ד דספק ספקא דתרי בפלוגתא דרבוותא תרי ספיקי הוי ואת"ל דחד ספיקא הוי אימא דבתלת ספיקי מודה והרב עב"י שם סח"י שדי נרגא אפי' בתלת ספיקי כיעוש"ב. ועד אחרון גאון עוזינו הרב מהריט"א בשיו"ט סי' ח' וסי' ט' חוכך להחמיר מלהקל בס"ס בפלוגתא דרבוותא כיון שעיננו הרואות שהאח' עצמם אינם שוים בזה ומדי פקפוק לא יצאנו יעשד"ק וכן כתב הרב הנז' גופיה בסי' ע"ה וחייש לה מר כיעו"ש והדבר ברור דכל כי האי גוונא דנ"ד דהן כל יקר נמצא אתנו כמה וכמה ספקות הא ודאי לע"ד כולי עלמא אזלי ומודו דנקטי' להקל בפשיטו' גמור ובפרט דעיננו הרואות דגם דהרב מהריט"א בשתי תשו' הנז"ל חייש למח' האח' הנז' והכי אמר מר דמדי פקפוק לא יצאנו וכנז"ל הנה מצאנו ראינו להרב גופיה בתשו' סי' י"א דמ"ג עמוד א' כ כ' בפשיטות דסוגיין דעלמא לפי הסכמת האח' דספק ספ' בפלוג' דרבוותא ספק ספקא הוי ולא פקפק בזה כלל יע"ש נראה ברור שחזר בו הרב ממ"ש בשתי תשו' הנז' וכמ"ש עליו הרב מהרמ"ג בסה"ק ברך משה סוף סי' ל"ד כיעו"ש ובודאי דלזו אנו שומעים דהעיר בגודלו דהכי אזלא סוגיין דעלמא עם שידעתי ביני שיש לדחות דאין ראיה מאותה תשובה דמהריט"א דסי' י"א הנז' כיון דנ"ד דהתם לאו באסור ערוה החמורה מיירי כי אם באסור יבמה לשוק מיירי דאינו רק לאו בעלמא ובזה יתישבו ד"ק עם מ"ש בשאר תשו' הנז' ולא פלגן בהדייהו וכמובן עכ"ז פשט ד"ק במה שהעיד בגודלו דסוגיין דעלמא וכו' מוכח דבכל אופן מיירי דאי לא תימא הכי לא הוה ליה למסתם כולי האי והוה ליה לפרש ופשוט ואם כן איפה נמצא בנ"ד לכל הדברות ולכל האמי' בנ"ד יצאנו ידי חובת כולם ואין לנו לפקפק בשום צד מהצדדים הנז"ל וכאמור ומדובר. האף אמנם ראיתי אחרי רואי להרב מהריט"א שם בסי' י"א דהגם שכתב דסוגיין דעלמא דספק ספקא בפלוגתא דרבוותא ספקא הוי בענין אסור ועלה בדעת עליון להקל בנ"ד מט' ספק ספקא דאשתכח בנ"ד עכ"פ שוב חזר בו משום דמרן הוא מכת המחמירין וכתב וז"ל אבל מה נעשה דאין בידינו להקל הפך פסק מרן בש"ע וכו' וא"כ מי הוא זה אשר יערב אל לבו להקל הפך פסק מרן בש"ע וכו' יע"ש וכן כתב יותר מזה בתשו' דסי' ע"ה הנז' ובתשו' כי באה בס' ברך משה סי' ל"א הנז"ל אשר נראה ברור דס"ל דבמקום דאיכא פסק מרן להחמיר אין לנו לדון להקל בספק ספקא ונגררו אחריו בסברא זו הרב מהרמ"ג בתשו' הנז' ותשו' רבני אר"ץ המובאה בס' הנז' שכולם כאחד לא מלאם לבם להקל מכח ספק ספקא משום פסק מרן והוצרכו לידחק בנ"ד להסכ' סברת מרן עמהם כיעושד"ב. והנה אמת הדבר ברור אם באנו לחוש לדברי' שלא לעשות ספק ספקא בנ"ד משום פסק מרן הא ודאי כפי פסק מרן בש"ע יוצא לנו להקל בשופי בנ"ד דהכי מרן בש"ע סי' כ"ח סט"ו פסק להדיא דכל קבלת עדות שנתקבלה שלא בפני בעל דין דאין ראוי לידון ע"פ אותה קבלה כלל ומוכח בברור דס"ל דאפי' בדיעבד לא מהני כלל וכמ"ש הוא עצמו בבד"ה יע"ש וכבר כתבנו והוכרחנו לעיל מדברי מרן בתשובה סי' ב' דסבירא ליה כהרמ"ה ודעמיה דאין חוזר ומגיד כלל ולא להוסיף ולגרוע ולשנות וכמש"ל בארוכה נמצא דאף אם באנו לדון ע"פ סברת מרן יוצא לנו להקל בנ"ד לומר בטלה עדותם לגמרי מכל וכל ובחורה זו כחזקתה קאי אלא משום דכלל גדול מסור בידנו מפי סופרים ומפי ספרים דלענין אסור ערוה החמורה לכתחילה יש לחוש לכל הסברות ואף דאנן בדידן קבלנו הוראותיו של מרן לכל הדברים לממונא ולאסורא מ"מ באסור ערוה אנו מחמירים בכל הסברות כל שהוא לכתחלה וכמ"ש והורה לנו כל זה ויותר מזה הרב מהריט"א בסי' ע"א כיעו"ש ומשום הכי הוא דאצטריכנא בנ"ד לדון להקל מכח ספק ספקא דבהא כבר עלתה הסכמת כל האחרונים דאפי' בדאו' בספק ספקא אזלי לקולא ודינינן ספק ספקא להקל אפילו לכתחלה ועבדינן עובדא כאשר יראה הרואה להרב כרם שלמה באה"ע ס"ס כ"א ולהרב קול אליהו סי' א"ך ולש"פ אח' אשר נקבצו באו בספר יד אהרן אה"ע סי' ס"ח אות מ"ב ולהרב זכור לאברהם חיו"ד אות ס' עש"ב ולא ע"ט האסף ולא עוד אלא שאפילו אם היה האופן בנ"ד דמרן הוא מכת המחמי' הסוברים דקבלת עדות שלא בפני בעל דין בדעבד מהניא אי נמי דס"ל דחוזר ומגיד אי נמי דס"ל דגם שאינו מצוי בעיר בעינן בפניו עד דשלחי ליה ולא אתא אי נמי עד שיהיו העדים רדופים ללכת למד"ה וכיוצא בזה בשאר החומרות הנז' ועיין בדין פסול העדי' ובהפקעת הקידושים מכח ההסכמה הנה עם כל זה הדבר ברור דיכולים אנו לדון בספק ספקא להקל הגם דאיכא פסק מרן להחמיר ודלא כמ"ש הרב מהריט"א בסי' י"א וע"א ובתשו' שהובאה בספר ברך משה סי' ל"ד הנז' ואחריו נמשכו לדעתיה הר' ברך משה ושני חכמי אר"ץ שהובאו דבריהם שם כנז' דאיברא שכדבריהם כ"כ הרב כנה"ג בבעי חיי חיו"ד סי' ק"ם דפ"ו סע"ד כיעו"ש ויותר מזה כתב בארוכה בתשו' מני"ר גופיה בס' הנז' סי' ק"ז דס"ג ע"ג וז"ל ועוד אני אומר דמאחר שהרב מהריק"ו נתקבל עלינו ללכת אחר הוראותיו באסורא וכו' והוא פסק וכו' אין לעשות ס' כס' הראב"ד שכבר הוקבעה הלכה וכו' עש"ב וכן כתב הוא עצמו בכנה"ג יו"ד סי' ק"ה הגב"י אות ס"ב יע"ש ועוד כתב כן איהו גופיה בסי' ט"ל הגב"י אות ס"ה ע"ש אמנם האמת יורה דרכו דרבו החולקים עליו וכבר עלתה הסכמת כל האח' דעבדינן שפיר ספק ספקא אפילו בדבר שפסק מרן להחמיר ולא עוד אלא דגם הרב כנה"ג חזר בו מזה וכמ"ש הרב שו"ג בכללי הספיקא דרבנן אשר לו אות ק"ב שהביא להקת האח' דהכי ס"ל ושגם הכנה"ג חזר בו כיעו"ש ועיין עוד לו בכללי הש"ע אות ט"ו וכן תראה עוד להרב זכור לאברהם בחי"ד אות ס' שכ' כן משם כמה אחרונים דהכי ס"ל דעבדינן ספק ספ' אפילו כשהמח' הוא מיעוט נגד הרוב ואפי' שנקבעה כסברת הרוב גם המיעוט היא סברה דחויה יעש"ב ולזה הסכים הרב קול ליהו בתשו' חא"ח סי' ו' והכריח כן בראיות ברורות ודחה דברי הרב מהרימ"ט שנראה מהם דלא סל"ה וגם תמה על הכנה"ג במ"ש סי' ט"ל הנז' יעש"ב ומי לנו גדול מגאון עוזנו הרב הק' מהר"י אזולאי שהעיד בגודלו בספרו הק' יעיר אוזן אות ס' ואו' ל"ב שכתב ע"ד הכנה"ג שבתשו' הנז' וז"ל אמנם נהירנא דכמה אחרונים עבדי ספק ספקא אף בדבר שפסק מרן לאסור כל שיש חולקים עושים ספק מזה וכו' עכ"ל וכן ראיתי להרב אהלי יצחק בכמה מקומות מסה"ק שהסכים לזה ודן את הדין להקל מטעם ספק ספקא אפילו בדבר שכבר הוקבעה הלכה להחמיר כמו שתראה לו ביו"ד סי' ד' ד"ט ע"ד ששם האריך בזה להכריח כן וכן כתב עוד בביאורו להרמב"ם דף א' עמוד ד' ובדף י' עמוד ב' וע"ג ובדף י"ז עמוד ד' כאשר יראה הרואה והנה אמת שכן פשטה ההוראה והכי אזלא סוגיין דעלמא ובודאי אם היה רואה הרב מהריט"א להקת האחרונים הללו בודאי הגמור דהוה הדר ביה ולא היה חושש מלהקל בס"ס אפילו באתר' דאיכא סבר' מרן להחמיר וככל האמור ומדובר הכלל העולה מכל הדברות ומכל האמירות הנתנים למעלה דקבלת עדות דנ"ד הרי שרירה וקיימת עשויה כדת וכהלכה ואין בה בית מיחוש מטעם שנתקבלה שלא בפני הבעל דין וככל אשר הוכחנו והארכנו ובררנו מתורתם של ראשונים ואת אחרונים והעד הזה עליו נאמר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכמדובר. מעתה חל עלינו חובת ביאור זו רעה חולה אשר נהיתה ונמצאת בקבלת עדות הלזו דנ"ד דלא אשתכח במקבלי עדות העד הנז' תלתא דגמירי וסבירי כי אם חד מגו תלת או תרי מגו תלת ובכל כי הא לכאורה נרא' דאין בה מועיל דהלכתא רווחת את כל ונוכחת דאנן תלתא דגמירי בעי והא ליכא וכמ"ש הרי"ף בתשובה והביאוה לפסק הלכה הראשונים ה"ה הרב העטור והנ"י ורי"ו והביא דבריהם מרן הב"י בח"מ סיכ"ח מחו' י"ג וז"ל והנ"י כתב בפי' הנז' כתב העטור תשו' להרי"ף אם בא לפני בית דין שטר קבלת עדות והעדים באותה העיר רואים אם אותם מקבלי עדות בקיאים בדקדוק עדים ובחקי' אחר השטר ואין חוששים לעדות העדים ואם לאו אין סומכים על קבלת העדות וכתיבתם לא סומכים על העדים והלכתא קבלת עדות צריך ג' מומחים יודעים הל' עדות כשר ופסול זריזים בקבלתם לכוין עדות כל אחד ואחד כדתנן הוי זהיר בדבריך וכו' ומחדש התחי' הדיוטות לקבל עדים ומטים עקלקלו' וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדין כאלו קבל עדו שקר ואין ראוי לדון על פי אותו שטר עכ"ל גם בשלטי הגבורים אשר סביב המרדכי בפ"ב דכתובות הביא לתשו' הרי"ף הנז"ל ע"ש גם מהר"ם אלאשקר הביאה לזו כדמותה כצלמה ע"ש גם הרא"ם בח"א סי' כ"ד בעובדא דעזיזא הקל בנ"ד ופטרה בלא גט מטעם שהקבלת עדות דנ"ד נעשית על ידי הדיוט ממש ואתי עלה מתשו' הרי"ף הנז"ל ע"ש וכן פסק מרן בש"ע ח"מ סי' כ"ח סי"ח והעתיק דברי הרי"ף ככתבם וכלשונם ע"ש. והנה הטור בח"מ סי' ג' הביא לנו מח' הרמ"ה עם הרא"ש בדינים שיכולים לדון את האדם בע"כ בדלא צ"ל אי בעי' שיהיו כל שלשתם גמירי או תסגי לן בחד מנייהו והכי כתב וז"ל אין בית דין פחות משלשה דכל ג' נקראים ב"ד ואפילו הדיוטות וכתב הרמ"ה דוקא דגמירי דיני אף על גב דלא סבירי ויראה מדבריו דבעינן ג' דגמירי אבל א"א הרא"ש כתב בג' אי אפשר דלית בהו חד דגמיר ששמע או קרא בספרים ויודע סברות בדינים אבל אי לית בהו חד דגמיר פסילי לדינא עכ"ל ומרן בש"ע ח"מ סי' א' הנז"ל נראה ברור דסב' ליה כדעת הרא"ש דכל בי תלתא א"א דלית בהו חד דגמיר דאי איתא דסבירא ליה כהרמ"ה היה לו לפרש דכל כי הא צריך לאודעי באתר דמתבעי ואתינן למטעי בדב"ק במ"ש ואפילו הם הדיוטות כאשר יראה המעיין וכן ראיתי להרב ברכי יוסף בביאורו לח"מ סי' ג' ד"ט ע"ג שהסכים כן בדעת מרן דפסק כהרא"ש גם רבינו ירוחם פסק כסברת הרא"ש הנז' דסגי בחד דגמיר ודלא כהרמ"ה כיעו"ש ומעתה דברי רבי' ירוחם ומרן שפסקו כתשו' הרי"ף דבעי' תלתא דגמירי ועוד פסקו כהרא"ש דסגי בחד דגמיר הנה הנם תרתי דסתרן אהדדי וקשה לזווגם יחד וכבר ראיתי להרב מהרש"ח בביאורו לטח"מ סי' ג' שעמד בסתירת דברי רי"ו הנז' גם ראיתי למהר"ח בסאן בתשו' הובאו דבריו במהר"י באסאן סיק"ך ובמהרש"ך חלק א' סי' כ"ד שגם הוא עמד בסתירת דשני פסקי מרן הנז"ל ושניהם נתכוונו לדבר אחד משום יתובי דעתא דרי"ו ומרן אך בחלקות ישיתו דהרא"ש מיירי לענין דינא לדון את האדם ובהא מודה הרי"ף להרא"ש דבחד דגמיר סגי והרי"ף מיירי לענין קבלת עדות דוקא ומשום הכי מצריך בהו תלתא דגמרי וסברי ובהא מודה הרא"ש להרי"ף דקבלת עדות עדיפא ובעינן כל שלשתם גמירי וסבירי לכולי עלמא ולפי זה עלו תרי פסקי רי"ו ומרן כהוגן וסלקי שפיר וכמובן גם הרב מהר"ש ברוך בתשו' כי באה במהרח"ש אה"ע סי' ח"י הביא לחי' זה משמיה דרביה מהרח"ש והסכים עמו והחזיק במעז בחי' זה והכריח הדבר דהרא"ש יודה בקבלת עדות דבעינן ג' דגמירי מתשו' הרא"ש דכלל מ"ו סי' א' ומסתירת פסקי מרן אהדדי כנז"ל ולא השגיח שכן הכריח הרב מהר"ח באסאן והביאו הוא בס"ד כיעשד"ב וכן נראה מדברי הרב נאמן שמואל סי' ע"ה דהולך מסכים לחי' זה הנז"ל שכתב שם דבקבלת עדות נר' שעלתה הסכמת כל הפוסקים דבעינן שלשתם בקיאים בה"ע ע"ש וכן הסכים לחי' זה הרב גבעת עולם ססי' י"ג דליבא דכולי עלמא בקבלת ערות בעינן תלתא דגמירי ולא סגי בחד מנייהו דגמיר עשד"ב. ברם כל לעומת זה מצאנו ראינו להקת רוב הפוס' מהראשונים והאחרונים דלא סבירא להו לסלק בהכי כלל ולא פלוג רבנן בין קבלת עדות לענין דינא דאחד הרואה להגאון הרא"ם בסי' הנז' כתב בפי' דלדעת הרא"ש גם בקבלת עדות סגי ליה בחד מנייהו דגמיר כאשר יראה הרואה שם בדב"ק גם הרב מהריב"ל כתב כן בפי' אתמר בח' א' סח"י דלדעת הרא"ש סגי בחד דגמיר גם לקבלת עדות יע"ש וכן תראה להרב מהרשד"ם באה"ע בתשו' סיז"ך ול' שכתב בפי' לדעת הרי"ף והרמ"ה בעינן תלתא דבקיאי בקבלת עדות ולדעת הרא"ש בחד מנייהו דגמיר לחוד סגי כיע"ש גם הרב מהרח"ש בתשו' י"ט בהשיבו ע"ד מהרש"ב הנז"ל הסכים לזה דבחד דגמיר סגי ולא עוד אפילו לדעת הרי"ף שכתב כן שם וז"ל ומכל מקום בין הכי נראה מהאמור דלכולי עלמא בדלית בהו ח"י דגמיר פסלי לדינא ואפילו בדיעבד והקבלה לפניהם לא חשיבא וכו' עכ"ל ע"ש גם ראיתי למהראד"ב בלח"ר סי' א"ך שעמד בכל עז לשים שלום בין הרא"ש והרי"ף והרמ"ה דלא להוו פלגן בהדייהו והן קדם עלה בדעת עליון להסכים דעת הרא"ש עם הרי"ף ויצא לחלק ככל מ"ש הרב מהרש"ח ומהרח"ב ודעמייהו דבקבלת עדות יודה הרא"ש להרי"ף דבעינן תלתא דגמירי ושוב חזר בו בראותו דברי הרא"ם הנז' שכתב בפי' דלדעת הרא"ש גם בקבלת עדות סגי ליה בחד דגמיר ולכן הסכים גם הוא הכי בדעת הרא"ש דגם בקבלת עדות סבירא ליה למר דסגי בחד דגמיר כמו לענין דינ' ושוו בשעוריהן יעש"ב וכן תראה להרב כרם שלמה בתשו' בשנים ושלשה מקומות דהכי סבירא ליה למר וכאשר נביא דבריו לקמן בס"ד וכן כתב עוד הרב הנז' גופיה בתשובה כי באה בתשו' מר בריה הרב דבר משה ח"מ סי' צ"ד בח"ב יעש"ב שהאריך הרחיב בזה. הא קמן כל הני אשלי רברבי דעלו בהסכמה כלם כאחד דלדעת הרא"ש בין לענין דינא בין לענין קבלת עדות סגי ליה בחד דגמיר כל בתר איפכא ממ"ש הרבנים הנז' וכבר ראיתי להרב הגדול מופת הדור כמהר"י אזולאי בברכי יוסף ח"מ סי' ג' אות ג' ד"ט דעמד מתמיה על מ"ש הרב נאמן שמואל סי' הנז' דהסכמת כל הפוסקים דתלתא בקיאי בעינן זולת מהרח"ש והביא בידו רוב הפוסקים הנז' דהכי סבירא להו גם כן יעשדק"ב ולא עוד אלא רואה אנכי דגם הרב מהרח"ש גופיה עלה בהסכמה דאפילו להרי"ף דמצריך ג' דבקיאי היינו דוקא לכתחילה ולחומרא בעלמא ולא מדינא אמנם בדיעבד סבירא ליה להרי"ף דבחד דגמיר לחוד מהני נמי כיעו"ש וכן כתב הרב מהרשד"ם בח"מ סי' ח"י אחר הביאו תשובת הרי"ף כתב וז"ל הרי משמע אחר דכיון שקבלו הבית דין העדות וכתבו בשטר קבלת עדות מהני אפי' שעתה יאמרו דברים סותרים למ"ש ב"ד וכו' דאם לא כן מאי ואין חוששים וכו' ובנ"ד ידענו ודאי דהיה שם הח' שמריה וכו' ולא עוד לא דמשמע דהיכא דאין העדים בעיר אין חוששים להם כלל אלא אנו דנים על פי קבלת עדות ב"ד אפילו אין אנו יודעים שהיו בקיאים וכו' עכ"ל יע"ש הרי להדיא שכתב בפי' אף לדעת הרי"ף סגי ליה בחד דגמיר וכמו שכן הוכיח מד"ק הרב מהרש"ב הנז' בתשובה הנז' והכי סבירא ליה מר גם כן וכן הסכים בדעת מהרשד"ם שבתשובה זו הרב ברכי יוסף שם דאף לדעת הרי"ף סבירא ליה למר בתשובה זו דסגי ליה בחד דגמיר הגם דמחלפה שיטתיה ממה שכתב באה"ע סי' ז"ך וכמש"ל אלא דראיתי להרב מהרש"ב שם שהוסיף על המדה לומר בדעת הרי"ף דבדיעבד לא בעינן אפילו חד דגמיר ואפילו שלשה הדיוטות ממה שכתב קבלתם קבלה שכן הבין מדברי מר רביה מהרש"ח ושוב נתחבט בהבנת דבריו מרישיה לסיפיה דמסוף דבריו משמע דעל כל פנים בעינן חד דגמיר מיהא בדיעבד ושוב הוכיח מתשו' מר רביה מהרש"ח גופיה סי' א' דלא בעינן אפילו חד דגמיר ועוד הוכח הוכיח מדברי מהרשד"ם דלדעת הרי"ף על כל פנים בעינן חד דגמיר מיהא ולא מצא מענה הרב להשוות הדברים כיעשר"ב. וחזיתיה למר הרב ברכי יוסף שם שהביא לדברי הרב מהרש"ב הנז' והקשה עליו למה שהוכיח מדברי מהרשד"ם הנז' דבעינן חד דגמיר לדעת הרי"ף ותמה עליו ממה שכתב הרשד"ם אחר כך ולא עוד לא וכו' וכבר הבאנו דבריו לעיל מזה דמנייהו מוכח דלא בעינן אפילו חד דגמיר והוכרח לדחוק ולומר דדוקא באין אנו יודעים שהיו בקיאים וכו' וכתב עוד דהרואה יראה דלשונו בביאורו יוכל להתפרש מתחילה ועד סוף דבדיעבד בעינן חד דגמיר וכן נראה שהבין מהרח"ש בסי' י"ט בדבריו וכו' עכ"ל עש"ב. ואנא עניא בתר דלחיכנא עפרא דתותי רגלוהי אמינא דלענד"ן ברור דמה שהבין הרב מהרש"ב בדברי רביה מהרש"ח הוא האמת בכונת דבריו והוא בקי במלי דרביה טפי מינן לא דלא נחת הרב מהרש"ח לחלק בין הנושאים מ"ש הרב מהרש"ח בסוף דבריו למ"ש בראש אמיר דהנה הרב מהרש"ח בתחילת דבריו רצה להוכיח מדברי הרי"ף שכל שאין העדים בעיר סומכין על קבלתם ובהא ודאי סבירא ליה למר דאפילו שהיו שלשתם גמורים הדיוטות ממש דמהני וכמו שכן הבין בדב"ק מהרש"ב תלמידו הנז' והוכיח כן משום דהוי דומיא כשהיו העדים בעיר ולא היו בקי' כלם דסומכים על העדים כיון שהיו שלשתם הדיוטות כיעו"ש ומה שנראה ברור מסוף דבריו דעל כל פנים אפילו בדיעבד בעינן חד מיהא דגמיר וכמו שהבין כן בדבריו הרב מהרש"ב תלמידו הנז' אמת כן הוא אמנם היינו היכא שהעדים הם בעיר ישנם פה עמנו היום דכדי לסמוך על קבלת העדות ולא נחוש לדברי העדים פה משום הכי מצריך הרב דליהוי בינייהו חד דגמיר דבכי הא אנו סומכים עליהם ועם קבלתם ואין אנו חוששין על העדים אפי' אם יסתרו עדותם עכשיו וכמ"ש הרב מהרשד"ם כנז"ל כל דלא אשת'בנייהו חד דגמיר והעדים הם בעיר הא ודאי כיון ששלשתם הם הדיוטות והעדים הם בעיר מי המכריחנו לסמוך על קבל' ליתו עדים קמן ונשיילינהו ברם כל שאין העדים מצוים בעיר עמנו בהא כבר כתב מהרש"ח בראש ד"ק והוכיח הדבר מהרי"ף גופיה דהגם דידעינן בברור דהיו כולם הדיוטות ממש ולא אחד בהם דגמיר אפילו הכי סמכינן עלייהו ועל קבלתם כיון שאין העדים לפנינו בעירנו והם הם הדברים הנאמרים באמת מפי קדוש מהרשד"ם במ"ש ולא עוד אלא וכו' דמתחלה קא עסיק מהרשד"ם בתשו' הרי"ף ומיירי כשהעדים הם בעיר וע"ז כתב דבנ"ד הא אשתכח הח' שמריה וכו' דבכי הא כיון דאיכא בינייהו חד דגמיר אפילו כשהעדים הם בעיר לא חיישינן להו כלל אפי' אם יסתרו עדותם שוב כתב ולא עוד אלא וכו' לחזק הענין בנ"ד דאפילו אם לא היה ח' שמריה הנז' בכלל מקבלי עדות דנ"ד עם כל זה לית לן בה כיון שהעדים אינם בעיר דבכי הא לא בעי הרי"ף אפי' חד מנייהו דגמיר ואפילו דידעינן בהו שכולם הדיוטות גמורים אפילו הכי לית לן בה ומ"ש הרב אפילו אינם יודעים וכו' לאו דוקא אלא אפילו יודעים אנחנו שכלם הדיוטות לא אכפת לן ומוכרחים אנו לומר דהכי סבי' ליה למר דהא הוא קאי על עובדא דנ"ד וכבר כתב דבנ"ד היה הח' שמריה ומוכח שהשנים האחרים היו הדיוטות גמורים ועל זה כתב ולא עוד אלא וכו' דבא להכריח דאפילו לא היה בנ"ד חד דגמיר נמי שהוא הח' שמריה אלא שהיו כולם הדיוטות אפילו הכי לא אכפת לן כיון שהעדים אינם בעיר אם כן מוכרח לו' דאפילו בדידעינן בהו שהיו כולם הדיוטות אפילו הכי לא סבירא ליה להרב מהרשד"ם דמהני קבלתם כיון שהעדים אינם בעיר והיינו ממש כמ"ש הרב מהרח"ש בראש ד"ק וכמו שהבין כן הרב תלמידו הנז' דאפילו בדידעינן בהו ששלשתם הדיוטות גמורים מהני קבלתם וכמש"ל. ומעתה אם כנים אנחנו בזה סרו מהר תלונות הרב ברכי יוסף מעל הרב מהרש"ב במה שהוכיח ממ"ש מהרשד"ם בתחלת ד"ק דבעי חד דגמיר והכי קאמר עליו מסוף ד"ק ולא עוד אלא וכו' דמשם מוכח דל"ב אפי' חד דגמיר ונדחק הרב בזה וכמש"ל ולענ"ד המעט הוא אעיקרא קו' ליתא והרב מהרש"ב טעמו ונמוקו עמו להוכיח במישור מתחי' דב' מהרשד"ם דבעי חד דגמיר דעל עובדא דנ"ד קא עסיק הרב וביה סליק וביה נחית והתם מיירי דהעדים דנ"ד היו בעיר עמו וכמ"ש בסוף דבריו שם ומשום הכי שקיל וטרי הרב בדברי רביה אי בעינן חד דגמיר כדי שלא לסמוך על העדים אפילו שהם בעיר קמן ונסתפק בדברי רביה בביאורו ושוב הוכיח מתשו' סי' א' דעפ"י תשו' הרשב"א ל"ב אפילו חד דגמיר ושוב הוכיח מתשובת מהרשד"ם ממ"ש בתחלת דבריו הם המדברים באופן שהעדים בעיר שהוא ענין הנוגע לנ"ד דמצריך חד דגמיר ואם לאו אין סומכים על קבלתם וכל זה מבואר יוצא בד"ק לעין כל חוזה ואם כן מה הוכח הוכיח הרב ברכי יוסף ממ"ש הרשד"ם ולא עוד אלא וכו' דלא בעינן אפי' חד דגמיר דהתם מיירי כשאין העדים בעיר ומה ענין לכשהעדים הם בעיר דהוא הוא הנדון דמהרש"ב דע"ז שפיר הוכיח מתחלת דברי הרשד"ם דבעי' חד דגמיר מיהא וכמש"ל גם זאת במ"ש הרב ברכי יוסף דדברי מהרש"ח יכולים להתפרש מתחלה ועד סוף דבדיעבד בעי' חד דגמיר תמהני על רוחב מבינתו שלא ירד ולא נחת לחלק בין הנושאי' כשהעדים בעיר לשאינם בעיר וחי' זה מבואר יוצא בדב' מהרש"ח ומהרשד"ם בפי' גמור שאין אחריו הרהור במ"ש שכן הבין מהרח"ש בסי' י"ט דבריו אלו קשים ממני דאדרבא הרואה יראה למהרח"ש שם שהבין בדברי מהרש"ח דכשאין עדים דלא בעינן אפילו חד דגמיר דכשחלק על מהרש"ח בפירוש דברי הרי"ף ופירשם באו"א כתב וז"ל ולעולם דאם אין העדים שם וגם מק"ע אינם בקיאים אין סומכים על אותה קבלה וכו' ע"כ ואם גם מהרש"ח מודה לזה דבעינן חד דגמיר גם בשאין העדים שם אם כן על מי בא לחלוק הרב במ"ש ולעולם וכו' אלא ודאי גם הוא סבור בדברי הרב מהרש"ח דשאין העדים בעיר אפילו אי ליכא ביניהו חד דגמיר כלל נמי מהני אלא להיות שמזה דן הרב מהרש"ח והוכיח עוד שכל דברי הרי"ף אינם לא חומרא ולכתחילה אבל בדיעבד אפילו כשהעדים בעיר סגי ליה בחד דגמיר דאי איתא שכל דברי הרי"ף אינם מתורת חומרא אלא דמדינא סבר דאף בדיעבד לא הוי קבלה אפילו כי איכא בינייהו חד דגמיר נמי עד שיהיו כל שלשתם גמירי אם כן אין סברא לומר דבשביל שאינם בעיר נחשיב לקבלתם אפי' כי הוו שלשה הדיוטות גמורים אלא ודאי ממה שסבר הרי"ף דאם אינם בעיר דסומכים על קבלתם אפילו כי הוו כלם הדיוטות זאת היתה לו למהרש"ח ראיה חותכת למאי דסבר בדעת הרי"ף בהכרח גמור שכל דבריו אינם אלא חומרא ולכתחילה אבל בדיעבד סגי ליה בחד דגמיר ואפילו אם העדים בעיר ועל זה כתב עליו הרב מהרח"ש דנראה כוונתו וכו' והן אמת שאם היה כן שהרי"ף חילק בין כשהעדים בעיר וכו' אמנם וכו' עשד"ק והיינו שעיקר היסוד אשר ממנו בנה עליו דייק מהרש"ח להוכיח דאף להרי"ף בדיעבד סגי ליה בחד דגמיר והיינו דנפק"ל ממה שהניח יסוד דבאין העדים בעיר לא בעינן חד דגמיר כלל ובנפול היסוד נפל הבנין וכמובן גם ראיתי מה שכתב הרב ברכי יוסף שכתב על דברי מהרש"ב כמ"ש מר בריה מהרש"ח בתשובה א' הוא על פי תשובת הרשב"א וכו' ותמהני דמי לא ידע בכל אלה דדיניה דמהרש"ח הנז' הוא על פי תשובת הרשב"א ובכי הא לא בעינן אפילו חד דגמיר לא דהרב מהרש"ב עלה ונסתפק בעובדא דנ"ד דהוי עדות נשים היכי לדיינו דייני גם כפי מ"ש מר רביה בביאורו דבעינן חד דגמיר לקיים הקבלת עדות כשהעדים בעיר וכמ"ש מהרשד"ם גם כן או כמ"ש בתשובה הנז' דבעדי נשים אפילו כי הוו כלם הדיוטות נמי מהני וכל הולך ישר ישפוט בצדק כל אמרי פיו דמהרש"ב דעל נ"ד קא עסיק סליק ונחית מראש וע"ס ודברי הרב ברכ"י נפלאו ממני.

איך שיהיה בין הכי ובין הכי נקוט מיהא דמהרשד"ם ומהרש"ח ומהרש"ב ומהרח"ש כלם כאחד הסכימו להלכה ולמעשה דאף לדעת הרי"ף דמצריך תלתא דגמירי היינו דוקא לכתחילה ולחומרא בעלמא אמנם בדיעבד כל דאשכחן בינייהו חד דגמיר הגם שהעדים הם בעיר סומכים ע"ק ואין אנו חוששים לעדים כלל וכשאין העדים בעיר דעת הרב מהרש"ח בביאורו ומהרשד"ם ומהרש"ב הנז' דלא בטל קבלת עדות דנ"ד לא משום שהיו כלם הדיוטות והעדים היו בעיר מוכח דאם לא היו בעיר היה הולך מסכים עם מר רביה ומהרשד"ם דסברי מרנן דלפי' כלם הדיוטות סמכי על קבלה דידהו וכמש"ל ודקדקו כן מדברי הרי"ף שכתב והעדים באותה העיר וכו' כאשר יראה הרואה בדבריהם. והכין חזינא להרב מהריק"ש בתשו' סי' ז"ך דנ"ד סובב הולך ע"ד הרב מהר"ח באסאן הנז"ל ואייתי בידיה תשו' הרי"ף ודייק הכי הרב ג"כ ממ"ש הרי"ף והעדים באותה העיר וכו' כמ"ש דדוקא בהיותם באותה העיר הוא דלא סמכי על הקבלת עדות כיון שנעשית מג' הדיוטות גמורים דעובדא דנ"ד הא אם העדים אינם שם סמכינן על הקבלה וכיעו"ש הרי להדיא דהרב גם כן מסכים ומעריב למ"ש הרבנים הנז' שדקדקו כן מדברי הרי"ף כמו שדקדק הוא גם כן וכמבואר אלא שהרב מהרח"ש שם קרא ערער על זה במה שהוכיחו כן מדברי הרי"ף ופירש דברי הרי"ף באו"א כיע"ש ואחד הרואה להרב מהריק"ש שם דעלה בדעת עליון כסבור לפרש דברי הרי"ף וכמו דאסיק הרב מהרח"ש והסכימה דעתו בפי' דבריו כנז"ל אמנם הרב מהריק"ש שוב דחאו באמת הבנין דלא אפש"ל הכי על פי דקדוק עצום במשפט הלשון וחזק את הדבר מסוף דברי הרי"ף שכתב ואין ראוי לדון וכו' יעשר"ב גם ראיתי להגאון הרב ברכי יוסף שם דאיתי מתניתא בידיה דמסייעי להרבנים הנז' במה שדקדקו מדברי הרי"ף ודלא כמ"ש הרב מהרח"ש וכנז"ל דנפק דק ואשכח דהכי תניא כותייהו שכן כתב הרב המאירי הובאו דבריו בש"מ פ' הגוזל בתרא וז"ל קבלת עדות דין הוא וצריך שלשה יודעים בה' עדות וכל שבא לפני ב"ד שטר קבלת עדות ומסתפקים בקב"ע אם העדים בעיר מביאים אותם לפניהם ואם לאו סומכים על קבלת העדות עכ"ל וד"ק הללו הם לקוחים מתשו' הרי"ף שכן דרכו לסלת דברי הראשונים כידוע ומוכח ש שהבין בדברי הרי"ף כדתרגמה מהרשד"ם ומהרש"ח דלכתחי' קאמר ודלא כמ"ש כמהרח"ש דאם אינם בעיר אין סומכים וכו' דהרי מדברי הרב המאירי מוכח דלדוקא נקטיה הרי"ף ולא כמ"ש הוא וכו יעשד"ק ולדעתי הדבר פשוט דאלו היה רואה הרב מהרח"ש דברי הרב המאירי הנז"ל וגם הרב מהר"ח באסאן ודעמיה שהבינו בדעת הרי"ף דלעיכובא בעי תלתא דגמירי אפילו בדיעבד אלו הוה שמיע להו הא דהמאירי דמניה מוכח בברור גמור שכל דברי הרי"ף אינם אלא לחומרא בעלמא ולכתחלה קאמר וכמו שהוכיח כן הרב ברכי יוסף הא ודאי הוו הדרי בהו בלתי ספק וזה ברור. עוד ראיתי להרב מהראד"ב בלח"ר סי' א"ך הנז' דאחר שהסכים בדעת הרא"ש דגם בקבלת עדות סבירא ליה דסגי בחד דגמיר וכמש"ל עוד צדד לומר גם לדעת הרמ"ה והרי"ף דגם אינהו סבירא להו דסגי בחד דגמיר ומה שכתב הרי"ף דצריך שלשה מומחים היינו לכתחילה ומ"ש ובסו"ד דאין ראוי לדון על פי אותו שטר היינו בדליכא בינייהו אפילו חד דגמיר וגם הרמ"ה יסבור כן ומ"ש הטור בדבריו אינו מוכרח כלל דלא אתא הרמ"ה לומר דבעינן כולהו שלשה גמירי אלא דאיכא בינייהו חד דגמיר ולפי זה בחד דגמיר לכולהו סגי לא ממה שלא הבין כן הטור בדברי הרמ"ה הסכים הרב דמדי פלוגתא ומדי ספקא לא נפקא יעשר"ב. והנה אמת דברי הרב הללו צדקו יחדיו דמה שפי' בדעת הרי"ף דלכתחלה קאמר דבר ה' בפיהו אמת שכן כתבו והסכימו בדעת הרי"ף כל הפוסקים הנתנים למעלה והכריחו כן מדברי הרי"ף עצמו וכמש"ל וכבר הוכחנו מדברי הרב המאירי שהם הם תשובת הרי"ף דפי' ד"ק בפי' גמור וככל אשר כתבנו למעלה ולדעתי נראה ברור שגם הרב מהר"מ אלשקר בסט"ו והרא"ם בח"א סי' כ"ד שערערו בנ"ד מתשו' הרי"ף יודה בזה דבחד דגמיר לחוד מהני בדיעבד אליבא דכולי עלמא ושאני נ"ד דלא אשתכח בנ"ד אפי' חד דגמיר וכמ"ש כן הרב גבעות עולם בסי' י"ג הנז"ל אלא שהרב גבעות עולם בחשבו שדברי הרב מהרח"ב במה שהשוה דעת הרא"ש להרי"ף שהם מוסמכים בלתי חולק ונטה לדעתו גם הוא אי לזאת דחה לזה בדברים שאינם נראים לענ"ד כיעו"ש ובמ"ש עוד הרב לח"ר בדע'ד הרמ"ה דגם איהו אזיל ומודה דבחד דגמי' סגי ולא אתא אלא לאפוקי דלא ליהוו כולם הדיוטו' גמורי' וכמש"ל כן דאיתי להרב מהרימ"ט בח"מ סי' מ"ו שפירש כן בדעתיה דהרמ"ה הפך מהבנת הטור בדבריו ועמד מתמיה על הרמ"ה כפי הבנת הטור ועל הטור שהבין כן בדבריו מסוגיא דפ"ק דסנהדרין דמינה מוכח להדיא דבחד דגמיר לחוד סגי וכמו שהקשה הרב לח"ר גופיה בתחלת התשובה הנז' ובלחם משנה פ"ה מה"ס היו"ד יעשד"ב. וכן ראיתי להרב ש"ך בח"מ סי' ג' סק"ב שפירש כן בדעת הרמ"ה וכמו שכתב מהרימ"ט ומהראד'ב יע"ש וראיתי להרב כרם שלמה באה"ע סי' נ"א דנ"ד הוי דג' הדיוטות גמורים קבלו עדות לאסור אשה על בעלה ובלתי דו"ח וע"ז עמד הרב והוכיח מדברי הר"ן שכתב בשם הרמב"ן דעדות אשה טפי דמיא לד"מ ולא בעי' דו"ח וישנן בב"ד הדיוטות וכתב הרב ז"ל הרי נתבאר ספק דילן דלא בעי' דו"ח בעדות אשה ומינה דסגי לן בב"ד הדיוטות כנז' בל' הר"ן וכי תימא דאכתי בעי לפחות חד דגמיר וכמ"ש הרא"ש וכו' לזה י"ל דב"ד דנ"ד שקבלו העדות לא נחתי לדינא לעשות הם עצמם מעשה רק שקבלו העדיות לשלוח אותם למ"ץ וכיוצא בזה כתב הרב בספר המפה סי' ג' וז"ל ומכל מקום יכולים לקבל הטענות ולשולחם לפני מורה ע"כ ונראה כן הדברים ככתוב בשאלה שהעדות נתקבלה על פי גזרת מורה בחרם וכו' וכיון שכן נראה דברשות קעבדי וכו' ודעתם לשלוח העדיות למ"ץ ועל פיו יקום דבר כה"ג אפשר דלא בעינן אפי' חד דגמיר וכו' עכ"ל ע"ש. הנה מתבאר בדבריו דאף שכבר כתב בשם הר"ן והרמב"ן דבעדות נשים לא בעינן דו"ח וישנן בב"ד הדיוטות עם כל זה סב' ליה להרב דעכ"פ בעינן חד דגמיר כסברת הרא"ש והטעם משום דאף בד"מ גופייהו דלא בעינן בהו דו"ח וכל ג' הדיוטות נקראים ב"ד ועם כל זה סבירא ליה להרא"ש דבעינן חד דגמיר אם כן לא תהיה עדות אשה קלה יותר מד"מ דלא ליבעי אפי' חד דגמיר וזה שכתב וכי תימא וכו' ועל זה יצא לידון בד"ח דכל שהמקבלי עדות לא נחתי לדינא אלא רק לקבל עדות ולשלחה לפני המורה כל כי הא לא בעינן אפי' חד דגמיר כלל בין בד"מ בין בעדות אשה וזה ברור בדבריו וכמובן. וחזון הרבתי להרב ברכי יוסף שם שהביא דברי הרב כרם שלמה הנז' וגמגם בהם באו' שהרב נקט נפשיה בקצירי ומה ענין קבלת עדות לטענ' הרי בד"מ דאף בדיעבד כל שידענו דאיכא בינייהו אפי' חד דגמיר א"ק וכו' ולהוכיח הדבר ולא לקצר כ"כ עכ"ל ע"ש. והן אמת דמאי דייק עליה דמה ענין טענות לקבלת עדות הדין עמו בזה דלא ראי זה כראי זה דאין ראיה משם וכמבואר הדברים בשרשן ברם מ"ש דהרי גם בד"מ וכו' בהא גם הרב כרם שלמה מודה לזה ולא עוד לא דגם בע"ן דכתב הר"ן בשם הרמב"ן דלא בעינן דו"ח וישנה בב"ד הדיוטות עכ"ל סבי' ליה להרב כרם שלמה דאכתי בעי' חד דגמיר ומ"ש הר"ן בשם הרמב"ן הם הם דברי הרשב"א בתשו' בשם הרמב"ן ואם ס"ל להרב כרם שלמה אפילו אחר ראותו דברי הר"ן בשם הרמב"ן דאכתי בעינן חד דגמיר כי היכי דלא ליהוי קי"ל יותר מד"מ וכמש"ל אם כן מה יתן ומה יוסיף אם יביא תשו' הרשב"א והאחרונים דאכתי יסבור הרב דבעינן מיהא חד דגמיר כמו בד"מ דשוו בשיעוריהן ע"ן לד"מ דבתרווייהו לא בעינא דו"ח וכשם דבד"מ אפילו הכי בעינן חד דגמיר הוא הדין נמי בע"ן לא דשוב לחלק יצא דהא דבעינן גם בדיני ממונות חד דגמיר ה"ד אם המקבלי עדות עצמם הם נחתי לדינא לדון אותו הדין שקבלו העדות עליו כסתם מקבלי עדות דעלמא דהם הם פוסקים את הדין ועל פיהם יקום דבר וכמ"ש הרב לח"ר בתשו' סי' כ"א הנז' וז"ל דלדעת הרא"ש דס"ל דג' הדיוטות כי איכא ביהו חד דגמיר מהני ה"ה והוא הטעם דמצו לקבל עדות דהס' מוכחת דאין לחלק בין קבלת עדות לדין דמס' מי שגומר ופוסק את הדין הוא מקבל העדות דאיך נאמר שהדי' ידונו ואחרים יקבלו העדות זה דבר שאין לו שחר וכו' עכ"ל הרי להדיא שכתב דמסתמא המקבלי עדות הם הם הדיינים עצמם שידונו אותו הדין ולזה ס"ל להרב כרם שלמה דבהא הוא דבעי' דאיכא בהו חד דגמיר דאי לאו הכי איך ידונו הם את הדין אם אין להם ידיעת בית רבם אמנם כאשר יהיה האופן דהמק"ע לא נחתי לדינא כלל אלא דוקא לקבל עדותם ולשלחה למ"ץ שידון עליה בהא סבירא ליה להרב כרם שלמה דלא בעינן בהו אפי' חד דגמיר דאפילו כולם הדיוטות מהני בין בדיני ממונות בין בע"ן כיון דבתרוייהו לא בעינן בהו דו"ח ואינם באים הם לדון את הדין א"כ למה בעינן ביהו אפילו חד דגמיר זהו סברת הרב כרם שלמה. וכן נראה ברור שכן הבינו בדבריו הרב חשק שלמה סי' כ"ח הגב"י סקפ"ט והרב יד אהרן אה"ע סי' י"א הגב"י סקכ"ט והרב זכור לאברהם בח"מ או' ע' בקבלת עדות עשד"ק שהביאו לנו האי חדושא דדינא משמיה דהרב כרם שלמה לפסק הלכה בסתם בלתי חולק וכמו שיראה הרואה ומכל הדברים אתה למד דהרב כרם שלמה תנא הוא ופליג על הרב מהריק"ש במה דסבי' ליה דאף דבעדות נשים לא בעינן דו"ח וישנה בב"ד הדיוטות אפילו הכי סבי' ליה למר דאכתי בעינן חד דגמיר כדי שלא תהיה עדות נשים קלה יותר מדיני ממונות וכמש"ל. ורואני למהריק"ש בסי' ז"ך שהאריך למעניתו להכריח זה דאפי' כל המקבלים עדות נשים הדיוטות גמורים וכו' אפילו הכי קבלתם קבלה ואף על גב דבדיני ממונות נמי לא בעו דו"ח ועם כל זה הצריכו שיהיו בניהם חד דגמיר אין מזה קו' שהם לא דמו אותם לד"מ אלא לענין דלא בעינן דו"ח וכו' אבל בעדות נשים דחומרא דאתיא לידי קולא כיון שאף דו"ח גם הב"ד לא בעינן שיהיו בקיאין וכו' עש"ב הרי להדיא שהכריח הרב מהריק"ש שלפי דברי הרשב"א בשם הרמב"ן דבעדות נשים לא בעינן דו"ח וישנן בב"ד הדיוטות היינו אפילו כי הוו ג' הדיוטות גמורים וליכא בהו אפילו חד דגמיר כלל ואין להם דמיון לד"מ כלל וכמבואר בד"ק וזה נראה ברור שכן דעת הרא"ם בח"א סי' כ"ד ומהריב"ל סי' ח' וכמ"ש מהריק"ש שם וכן נר' ברור שכן דעת מהרש"ח בתשו' סי' א' שדן את הדין בנ"ד ע"פ תשו' הרשב"א אפי' שהיו מקבלים עדות דנ"ד כולם הדיוטות גמורים וכמ"ש תל תלמידו הר' מהרש"ב בתשו' מהרח"ש סי' ח"י וכן דעת הרב מהרח"ש בסי' י"ט הנז' שהסכים לקיים קבלת עדות דנ"ד ע"פ תשו' הרשב"א הנז' הגם דהתם נמי הוו ג' הדיוטות גמורים כיעו"ש וכן דעת הרב"א בתשו' סי' ה' כאשר יראה הרואה וכן דעת כל הפוסקים הבאים אחריהם לקיים קבלת עדות דנ"ד ע"פ תשו' הרשב"א כאשר יראה המעיין ולא ע"ט האסף ואם כן מכל זה נראה דסברת הרב כרם שלמה הלזו דבעי חד דגמיר לכאורה נראה דהוי סברא יחידית וכן נראה שכן הבין הרב חשק שלמה שם סקפ"ח וזה לשונו במקום שאין צריך דו"ח כגון בעדות נשים אם קבלוה בפני הדיוטות עדותם עדות כנה"ג סקכ"ו ובכרם שלמה סי' נ"א מש' דאף על פי כן בעינן חד דגמיר יע"ש הרי להדיא שהרב חשק שלמה הוא המבין שהרב כרם שלמה פליג וס"ל דאכתי בעינן חד דגמיר ותמהני מהרב יד אהרן אה"ע סי' י"א סקכ"ז שהביא לס' הרב כרם שלמה הנז' דאף דב"ד הדיוט סגי מ"מ חד דגמיר בעי' ע"ש שהביאו בסתם בלתי חולק ואיך לא השגיח דרוב ככל הפוסקים חולקים עליו בזה וגם הרב חשק שלמה היה לו לעורר עליו כזאת והנראה ברור לע"ד המעט הוא דדברי הרב כרם שלמה הם מוס' בלתי חולק והוא שזה שכתב הרב כרם שלמה דאכתי בעי' חד דגמיר היינו למאי דהוה ס"ד דהרב דהמקבלי עדות עצמם נחתי לדינא לדון את הדין הם עצמם מש"ה ס"ל להרב דבעי' בהו חד דגמיר ובזה יודו לו כל הפוסקים דכשבאים לדון את הדין הם עצמם ודאי דבעינן חד דגמיר אמנם לבתר דדחית האי חי' בין נחתי לדינא או לאו רק לקבל העדות ולשלחה לפני מורה דבהא לא בעינן בהו אפילו חד דגמיר כלל והן הם הדברים הנאמרים באמת בדברי כל הפוסקים הניתנים למעלה שכל נדונות דדהו הוי כהאי גוונא שהמקבלי עדות לא נחתי לדינא כלל ולא כוונו רק לקבל עדות העדים ותו לא מהני ומשום הכי הסכימו הרבנים הנז"ל דלא בעינן אפי' חד דגמיר כלל אלא שהם אתו עלה מתשו' הרשב"א והרמב"ן דס"ל דלא בעינן בעדות נשים דו"ח וישנה בב"ד הדיוטות וס"ל דהאי הדיוט דקאמרי הרשב"א והרמב"ן היינו הדיוטות ממש ולא הודיענו בפירוש שזה דוקא בדלא נחתי לדינא כסתמא ונדונות שלהם והרב כרם שלמה למדנו להועיל שזה דוקא בדלא נחתי לדינא רק לקבל העדות ולשלחה לפני מורה ונמצא שד"ק הם מוסכמים מכל הפוסקים הן במאי דהוה ס"ד דאכתי בעינן חד דגמיר הן במאי דחדית לן לבתר וכ"ן ברור שכן הבין בפשיטות את דבריו הרב ברכי יוסף שם שצרף סברת הרב כרם שלמה הנז' בהדי סברת הרב מהריק"ש והרב מהרש"ח כיעו"ש ודברי הרב חשק שלמה שהבין בדבריו דפליג כנז' לא ידעתי לישבם שכבר הוכחנו בברור שזה דבעי הרב כרם שלמה חד דגמיר היינו למאי דס"ד דהמקבלי עדות נחתי לדינא ג"כ וככל האמור ומדובר עכ"פ נקוט מיהא דבמאי דחדית לן הרב כרם שלמה דכשמקבלי עדות לא נחתי לדינא רק לקבל עדות ולשלחה למו"ץ דבהא לא בעי' ולא אחד בהם דגמיר וסביר דבהא לא מצינו חולק עליו בפי' ואדרבא זאת מצינו לסרכין תלתא הרב חשק שלמה והרב יא"ה והרב זכור לאברהם שהביאו בסתם בלתי חולק לפסק הלכה וגם הרב ברכ"י דגמגם עליו עכ"ז לא חלק עליו ולא הביא בידו שום חולק ע"ז נראה מוכרח דס"ל שדבריו מוסכמים הם ובודאי דהכי נקטי'. ברם הא עקא דהרואה אנכי דהרב כרם שלמה גופיה תבריה לגזיזיה וה"ן נס'תר מחמתו במ"ש בח"מ סי' ד' דנ"ד דהתם הוי בב"ד הדיוט' שלא נמצא בהם אפי' חד דגמיר קבלו עדות על ראובן שלא בפניו ושוב חזרו ב"ד אחר שנמצא בהם חד דגמיר וקבלו אותה עדות עצמה וע"ז הביא לנו דברי הרב מהרש"ב ומהרח"ש שבסי' ח"י וי"ט שכתבו דלכולי עלמא בעינן חד דגמיר ואם לאו לא מהני בד"מ ועל זה דן את הדין בנ"ד ובטולי בטיל לקבלת עדות הראשונה שנעשית על ידי הדיוטות כיעשד"ב והתם לפי הנראה ברור משפט ד"ק שכתב בראש אמיר נדרשתי לאשר שאלוני על עדות שנתקבלה בעני ב"ד הדיוט וכו' מוכח להדיא שאותם המקבלי עדות לא נחתי לדינא כלל רק לקבל עדות בעלמא ועם כל זה הצריך הרב דבעינן חד דגמיר וזהו נראה הפך ממש ממאי דאסיק באותה תשובה דא"הע סי' נ"א ותמהני מהרב חשק שלמה שהזכיר וציין לשני תשובות הנז' באות פ"ה ופ"ט ולא הרגיש בזה כלל ודוחק לומר דההיא דח"מ סי' ד' דמשום שהעדים היו בעיר משום הכי בטל לקבלת עדות הראשו' הגם דלא נחתי לדינא דכל כי הא היה לו לפרש דבריו באה"ע סי' נ"א בהאי דחדית לן האי חדושא דדינא דהיינו דוקא אם אין העדים בעיר ומוכרחים אנו לידחק ולומר דאותה תשובה דסי' ד' מיירי שהמקבלי עדות הראשו' באו על מנת לדון את הדין הם עצמם אלא ששוב נתגלגל הדבר ובאו ב"ד אחר וקבלו העדות עצמה ובהא יודה הרב גם בההיא דסי' נ"א דבנחתי לדינא בעינן חד דגמיר וכמדובר. ואנכי עפר מצאתי ראיתי תנא דמסייע ליה הרב כרם שלמה בהאי דחדית לן דהיכא דהמקבלי עדות ל"נ לדינא דלא בעינן בהו אפילו חד דגמיר וכנז"ל זאת מצאתי להרב הגדול מהרימ"ט בח"מ סימ"ו שמוכח מד"ק דהכי סבירא ליה למני"ר וז"ל ובר מן דין נראה לי דלענין שתהיה ההודאה בפניהם כהודאת בית דין ויהיה מוחזק כפרן בפניהם ודאי דין ב"ד יש להם אפי' שלשה הדיוטות ולא גמירי דינא וכו' והא דאמרינן בגמ' א"א דליכא בינייהו חד דגמיר לא אתא לאפוקי דאי כולהו לא גמירי אין להם תורת ב"ד אלא לענין שיתקיימו דיניהם ודאי בעי חד מנייהו דגמיר כדי שידעו היכן הדין נוטה וכו' אבל לענין הודאה וכו' שאין הדבר תלוי בשקול דעתם יש להם תורת ב"ד וכו' דלהא מלתא אין אנו יכולים לסתור את דינם וכו' ועוד אשכחן דלכל מלי דלא תלי בשקול דעתם דאף על גב דלא גמירי מקרו ב"ד שהרי לענין קיום שטרות כל שלשה מן השוק יש להם תורת ב"ד וכו' וכן לקבולי סהדותא דעדים ומה שהגידו לפניהם שוב אינם יכולים לחזור ולהגיד וכו' ואלמא כל מדי דב"ח מהני נמי שלשה דל"ג במה שהם באים לדין וכו' ומיהו אם עשו על פי בקיאין דיניהם דין וכמו שכתב אם הוצרך הדבר ללמוד כותבין ושולחים לב"ד וכן לענין הודאה או עדות שהועד בפניהם יש להם תורת ב"ד דהא מלתא לא לגמרייהו צריכנא והא דאמרינן כל בי תלתא אי אפשר דליכא א בהו חד דגמיר לאו משום דלא מקרו ב"ד בלאו הכי אלא דאינהו לא מעילי בדינא ומשכוני נפשייהו וכו' אם לא דאיכא בהו חד דגמיר וכו' עכ"ל. הנה אמת דדברי הרב מהרימ"ט הללו כרוזא קרי בחיל דגם לענין קבלת עדות לא בעינן בהו אפילו חד דגמיר כלל ואפי' שלשתם הדיוטות גמורים מהני קבלה דידהו שאינו יכול לחו"ל עוד וכמ"ש זה פעמים שלש בדב"ק ואין צורך לכפול עוד הדברים וכמובן. ולכאורה נראה הדבר תמוה עד מאד דאיך יסבור כן הרב מהרימ"ט הפך תשו' הרי"ף דמבואר להדיא מינה דבעינן תלתא דגמירי וכמה דיות נשתפכו בדברי הפוס' למען דעת להרי"ף אם בעי בדיעבד נמי שלשה דגמירי או תסגי ליה בחד מנייהו דגמיר וככל אשר כתבנו מה למעלה ואיך הרב פסקיה לדיניה בסכינא חריפא קא פסיק ותני דבקבלת עדות לא בעינן גמירי כלל ואפילו כלם הדיוטות גמורים נמי מהני קבלה דידהו שאינו יכול לחו"ל ולא חש להביא תשו' הרי"ף הנז' ולאסבורי ניהלין לדעת דעת עליון היאך נוטה ועל כן לא כתבו הפוס' דלא בעינן גמירי כלל אלא בע"ן וכמש"ל ועוד יתבאר לקמן בס"ד אבל בד"מ וכגוונא דנ"ד דהרב כולי עלמא אזלי ומודו לכל הפחות חד דגמיר מיהא בעינן ובאמת שהדבר מתמיה עד מאד ויותר יגדל התימה על הרב כנסת הגדולה דבקי במלי דרביה טפי מינן ובכל יומא שמעתתיה בפומיה דמר והוא הזכיר בתשובה זו דמהרימ"ט פעם ושתים ושלש בח"מ סי' ד' הגב"י ע"ש ובסי' כ"ח שהוא עיקר הדין קבלת עדות ושם שנויה תשו' הרי"ף הלזו ולא זכר שר לתשובה זו דמהרימ"ט להביאה ולעורר עליה גם תמהני על הרב מהריט"א בספרו הקדוש קדושת יום טוב דו"ך עמוד ב' שעמד על דברי מהרימ"ט במה שכתב על הרמ"ה והטור ולא נתעורר במה שכתב אחרי זה וכמו כן ת'ם אני על הרב ברכי יוסף שם באות ב' ואות ג' שהביא לתשו' זו דמהרימ"ט ועמד עליה ולא נתעורר בזה במ"ש דבקבלת עדות סגי בהדיוטות גמורים שהם הפך תשו' הרי"ף וכל הפוס' וכעת יגעתי ולא מצאתי לשום אחד מהאח שנתעורר עליו בזה והוא פלא. ומלבד כל זה רואה אנכי דהרב מהרימ"ט גופיה פליג אדידיה ודבריו סתראי נינהו ממה שכתב בתשובות חאה"ע סמ"ג בתוך תשו' וז"ל מלבד שצריך לחקור ולהעיר באותם השלשה אי גמירי ומומחים ויודעים בה' עדות הכשר והפסול כמ"ש הרי"ף בתשו' הובאה בעטור שא"ס על קב"ע אלא סומ'על העדים כלו' שנחזור לחק' ועוד במה שלא קבל בדו"ח ובפני בעל דין עצמו ויש לי בזה אריכות דברים אלא שאין להאריך כאן עכ"ל הרי להדיא דהרב מהרימ"ט הן כל יקר ראתה עינו בתשו' זו לתשו' הרי"ף וחש לה מר בנ"ד דהתם ואיך בתשו' זו דח"מ סי' מ"ו עשה עצמו כאילו לא ידעה ולא חש לה כלל ואדרבא פשיטא ליה מלתא כל איפכא מתשובת הרי"ף דאפילו ג' הדיוטות גמורים מהני ובאה"ע סי' הנז' סתר את עצמו והצריך שיהיו אותם הג' גמירי ומומחים ויודעים בה"ע ע"פ תשובת הרי"ף ולכאורה נראה שהדבר מתמיה ובהיותי נבוך בזה הרציתי הדברים לפני מי שגדול הרב המופלא כמהרח"ש הכהן והסביר לי דעת עליון בישוב דברי מהרימ"ט הללו דגם בההיא דח"מ סי' מ"ו לא קאמר דמהני שלשה הדיוטות גמורים דלא ידעי לחקור ולדרוש ולא בקיאי בה' עדות הכשר והפסול אלא דקאמר דלא גמירי דינא והיינו דר"ל דלא גמירי במה שהם באים לדון אמנם על כל פנים בעינן שיהיו יודעים הל' עדות כשר ופסול שהוא ענין הצריך להם ודייק לה מני"ר ממה שכתב מהרימ"ט גופיה שלענין קיום שטרות כל שלשה מה' יש להם תורת ב"ד כיון דלההוא מלתא יודעים מלי דקיום או לדמות החתי' וכו' וכמו כן כתב גבי הפרת נדרים דמכשרינן בג' דידעי לפתוח בנדרים ודיו וכן כתב גבי חליצה דמכשרי' בשלשה דידעי להקרות וכו' דמוכח מדבריו דבכל מלתא ומלתא בעינן שיהיו יודעים מענינו דבר הצריך להם לאותו ענין דקיימי ביה ואם כן גם בקבלת עדות הגם שלא כתב הרב דבעינן שיהיו יודעים כלום אפילו הכי ילמד סתום מן המפורש דודאי בעי לפחות שידעו ה' עדות הכשר ופסול שהוא מלתא דצריכא רבה לקבלת עדות והם הם דבריו באה"ע סי' מ"ג על פי תשובת הרי"ף ובאו ועלו ע"ן דלא פלגן בהדייהו וליכא תברא ג"כ מתשו' הרי"ף כלל וכמובן אלו תוד"ק. ואנא עניא דנתי לפניו בקרקע מדברי מהרימ"ט שפעמים שלש קראם הדיוטות ולא גמירי ועוד קראם שלשה מן השוק וכו' שנראה שהם ריקים מכל וכל ואם איתא דעל כל פנים בעי הרב שידעו ה' עדות הכשר והפסול וכדומה הא ודאי אתמהא דאטו מאן דידע כל כי הא הדיוט קרי ליה ככל הנהו הדיוטות דאיכא בשוקא ומאן דידע הל"ע הא ודאי לאו מלתא זוטרתי היא וחכם יתקרי ועיין להרב משפטי שמואל סי' קי"ח ודוק ועוד הרי דברי הרי"ף ברור מללו דבעי נמי דליהוו גמירי דינא שכן כתב וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון וכו' מוכח להדיא דבעינן נמי שיהיו ראויים לדון וכמובן כי על כן אלין דהוו הנלע"ד ברור בישוב דברי מהרימ"ט הללו דח"מ סי' מ"ו שאחרי הראות והעיון בדבריו היטב החכם עניו יחזו שכל דב"ק הנה הנם עד ממהר ותנא דמסייע להרב כרם שלמה בההיא תשו' דאה"ע סי' נ"א במאי דחדית לן דכשמקבלי עדות לא נחתי לדינא כלל לא בעינן בהו אפילו חד דגמיר וכמש"ל והם הם דברי מהרימ"ט לכל ישר הולך ומדקדק היטב בדבריו שכתב דהא דאמרינן בגמ' א"א דליכא וכו' לא אתא לאפוקי דאי כולהו לא נחתי אין להם תורת בית דין אלא כדי שיתקיימו דיניהם שידעו להיכן הדין נוטה וכו' אבל לענין וכו' שאין הדבר תלוי בשקול דעתם ודאי י"ל תב"ד וכו' כבדו"ח וכו' ועוד אשכחן דלכל מלי דלא תלי בשקול דעתם אף על גב דלא גמירי מקרו ב"ד וכו' לענין קיום וכו' וכן לקבולי סהדותא דעדים דמה שהגידו לפניהם שוב וכו' או עדות שהועד לפניהם י"ל תורת ב"ד דלהא מלתא לא לגמרייהו צריכנא וכו' עכ"ל הנה מתבאר בד"ק ביאור גמור דכל חיליה דמר במה שהכשיר שלשה הדיוטות לענין הודאה ולקבולי סהדותא ה"ט משום שאין הדבר תלוי בשקול דעתם ולא לגמרייהו צרכינן דמיירי שהמקבלי עדות אינם באים הם לדון את הדין וכל עצמם לא באו רק לקבל העדות דוקא ולזה כתב שאין הדבר תלוי בשקול דעתם ולא לגמרייהו צרכינן אבל כשהמקבלי עדות הם הם הדיינים עצמם שבאים הם לדון את הדין הא ודאי דבעינן בהו לצד הפחות חד דגמיר כדי שיתקיים דיניהם דאי לא גמירי היאך ידוני הם את הדין אם אין להם ידיעת בית רבם ולכאו' קשה כשרצון המקבלי עדים לדון את הדין אינהו גופי הו לא מעיילי נפשייהו בדינא אם לא דאית בהו חד דג מיר וכמ"ש כ"ז מהרימ"ט בפי' גמור וכמש"ל וכל כיהא אינו ענין לתשו' הרי"ף דהרי"ף מיירי כשהמקבלי עדות הם עצמם באים לדון את הדין וכמש"ל ולזה לא חש להביאו כלל מאחר שאינו ענין לדבריו כלל וכמדובר. ועם שידעתי ביני דאכתי לפי"ז ההיא תשו' דמהרימ"ט דא"ה סי' מ"ג לא מתיישבה שפיר בהכי דהרי נ"ד דהתם נמי מיירי באופן שאותם המקבלי עדות דעסיק בהו הרב לא נחתי לדינא כלל רק לקבל עדותם דוקא כמובא בשאלה התם בפי' בנוסח הקבלת עדות הנז' ועם כל זה חייש לה מר דליבעי תלתא דגמירי ואיתי בידיה תשו' הרי"ף כל בתר אפכא ממאי דאסקי בדעתיה דמר בההיא תשו' דח"מ סי' מ"ו וכמובן. אמנם האמת יורה דרכו דההיא דסי' מ"ג לא מכרעה ולא ק"מ דהרואה יראה שם דכל חיליה ועיקר סמכיה דהרב לבטולי לקבלת עדות דנ"ד הנז"ל ה"ט משום דשנים קבלו העדות ביום א' והג' קבל העדות לבדו ביום שלאחריו והיה בשוק בדלא אכנוף ולא היה אלא דרך שיחה וספור בעלמא ועם כל זה עמד הרב ופסיל לה מהטעמים הנז' שהוא עיקר כסא וסמוכות שלו לפסול לקבלת עדות הנז' דנ"ד כיעשד"ב ושוב עשה לסניף בעלמא האי חקירה דנא אי גמירי או לא ע"פ תשו' הרי"ף הגם שאינו צריך לה כלל ואינה ענין לנ"ד והכי מוכח ממ"ש עוד וז"ל ועוד במה שקבלו בלא דו"ח ושלא בפני בע"ד עצמו וכו' ע"כ. והנה אמת במה שלא קבלו בבע"ד הדבר ידוע הסכמת הראשונים וכל רז לא אניס ליה דבעדות נשים לא בעי' בפני בעל דין כל שהוא לאפרושי מאסורא ובפרט להחמיר כנ"ד וגם במה שקבלו בלא דו"ח כבר נודע בכל באי שער שערים המצויינים בהלכה דבעדות נשים כגטין וקידושין לא בעי בהו דו"ח וכדכתבו הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן כנז"ל ומהרימ"ט גופיה הביא לדברי הר"ן בשם הרמב"ן בראשונות סי' קל"ח והסכים על זה דבעדות נשים לא בעינן דרישה וחקירה ובפרט כשהוא להחמיר כנ"ד דסמ"ג הנז"ל ואם כן מאי בעי הכא אם עשו דרישה וחקירה אם לאו ואם קבלו שלא בפני בעל דין מאי הוי אלא ודאי דכל חששות אלו שהם אם המקבלי עדות גמירי ואם קבלו בלא דרישה וחקירה ושלא בפני בעל דין אם לאו לא שייכי כלל בנ"ד ועם כל זה לא נמנע הרב מלסנפם בנ"ד דבלאו הכי לא הוצרכו לנ"ד דכבר בטלה היא ומבוטלת מטעמי תריצי אחריני שכתבם למעלה והדברים ברורים ולמודעי אני צריך דזה שכתבנו בדעת הרב מהרימ"ט דהוא סובר דבעדות נשים לא בעינן בהו דרישה וחקירה וכמ"ש הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן והוא ממה שכתב בראשונות סיקל"ח וכנז"ל הן עתה ראיתי דלאו מלתא פסיקתא היא דהן אמת מתשובה זו דסיקל"ח הנז' נראה ברור דהכי סבר לה מר כאשר יראה המעיין בדבריו שם שכתב דעדי נשים המכחישים זה את זה בבדיקות עדותם בטלה הגם דבד"מ כשירה מכל מקום דיני נשים כדיני נפשות דמיין דאף על גב דאין בודקין עדות נשים בדרישה וחקירה וכו' והביא הר"ן משם הרמב"ן וכו' והוא הדין לעדי קידושין וכו' אפשר דה"ד שלא להצריכם דרישה וחקירה וכו' אבל אי אתכחוש בהו עדותם בטלה כמו בדי"ן וכו' ע"כ יעשד"ב הרי להדיא שהסכים להר"ן בשם הרמב"ן דלאו דוקא עידי מיתה דאין בודקים בדרישה וחקירה אלא ה"ה עידי גטין וקידושין אלא ששוב יצא לחלק דלענין אי אתכחוש בבדיקות בהא טפי דמי לדין לבטל עדותם וכנז"ל אמנם ראיתי אחרי רואי דהרב מחלפה שיטתיה בהא דהא בההיא תשובה דסימ"ג הנז' בד"ה ונבא לחקור וכו' ובאותו חלק עצמו סי' ל"ח כתב בפי' דהא דאמרינן שלהי יבמות דאין בודקים עדות נשים בדרישה וחקירה היינו דוקא עירי מיתה ולא עידי קידושין כמבואר בדב"ק בשני תשובות הנז' וכן ראיתי להכנה"ג באה"ע סי' מ"ב הגב"י סק"ן ובח"מ סי' ל' סק"ג צרף למהרימ"ט בהדי כת הסוברים דעידי גטין וקדושין צריכים דרישה וחקירה ואייתי בידיה שתי תשובות דסי' ל"ח ומ"ג הנז"ל ע"ש והדבר הקשה דמלבד שסותר את עצמו דבסי' קל"ח הסכים להרמב"ן וכנז"ל זאת ועוד בסי' ל"ח ומ"ג לא חש להביא לדברי הר"ן והרמב"ן הנז"ל דס"ל בפי' דגם בעדי גטין וקידושין קי"ל דאין בודקין בדרישה וחקירה ואיהו פסקיה לדיניה בסכינא חריפא דדוקא בע"מ הוא דפליגי אבל בעדי גיטין וקידושין כולי עלמא מודו דבעי דרישה וחקירה כדי"ן הא ודאי אתמהא וכבר ראיתי להרב פ"מ בח"א סי' כ"ח ובח"ב סי' ב' ולהרב סם חיי בתשו' ז' ד"ט ולהרב קמ"ר ח"ב בה"ע פ"ג שהרבו לתמוה על מהרימ"ט במה שהסכימה ימה דעתו הפך הרמב"ן והרשב"א והר"ן ודעמי' ודחו הראיה שהביא מתשו' הרא"ש כיעשד"ב ותמהני ותמהני עליהם שלא זכרו לתשו' מהרימ"ט דסי' קל"ח להקשות עליו מניה וביה ויותר תמהני על הכנה"ג דהוא הביא בידו לב' תשו' דסי' ל"ח וסי' מ"ג לאוכוחי מנייהו דבעדות נשים בעי דו"ח ובח"מ סי' ל' הביא הגה"ט סק"י הביא להאי תשו' דח"א סי' קל"ח לענין עדות מוכחשת דטפי דמי לדי"ן ע"ש ומדוע לא נרגש בסתירת דבריו לענין אי בעי דרי' וחקרה או לאו וכנז"ל ובאמת שהוא פלא.

שוב ראיתי להרב תנא דבי אליהו רבא וזוטא בדפ"ו ע"א ודפ"ז ע"א וע"ב שהביא לג' תשובות דמהרימ"ט דסי' קל"ח ול"ח ומ"ג הנז' והרבה לתמוה על האי דסי' קל"ח וסוף דבר הסכימה דעתי דההיא דסי' ל"ח ומ"ג עיקר בדעת מהרימ"ט דסבירא ליה הפך תשו' הראשו' דהם ס"ל דלא בעו דו"ח ואיהי סבירא ליה דב דבעינן דו"ח בעדית נשים כדי'ן וההיא דח"א סי' קל"ח יש בה חסור לשון וחסורי מחסרא וכל הראיות דמייתי התם מהתו' והרא"ש אינם אלא כדי לחקור מעיקרא שיטת הרמב"ן ודעמיה ולהכריח דעדי גטין וקדו' בעו דו"ח כדי"ן ושוב חזר לתמוה עליו דאיך יסבור כן הפך הרא' הנז"ל והאריך בזה לדחות כל ראיותיו עשד"ב וכל חכם לב בעיניו יראה כמה דחוקים דבריו לאקומי בדעת מהרימ"ט גם בההיא דח"א סי' קל"ח דסבר הפך הרא' הנז"ל ויחנו בחסרות בחסור לשון ועל הראשו' שתי תשו' דסי' ל"ח ומ"ג דפסק להדייא הפך הראשונים הנז' אנו מצטערים כאשר כבר תמהו עליהם הפוס' הנז' והוא בא להוסיף על השמועה דגם תשובה זו דסי' קל"ח דכתב להדיא דאין בודקים עדות נשים בדדי' וחקירה דה"ה לעדי קידושין דלא בעי דרישה וחקירה דנאמר ולא כתב כן וחסורי מחסרא ולאו הכי קתני הא ודאי לע"ד דבר זה לא נתן ליאמר כלל וכל לגבי דידי נלע"ד ברור דאדרבא ההיא דחלק א' סי' קל"ח היא העיקר בדעת מהרימ"ט דאזיל פשיטת הראשונים הנז' דלא בעי בעידי גיטין וקי' דו"ח אלא דלחלק יצא דאפילו הכי בהכחשה דבדיקות דמו טפי לדי"ן בענין זה יע"ש גם ההיא דסי' ל"ח ומ"ג כל עצמו של הרב שם לא אתא לענין אי בעי דרישה וחקירה או לאו אלא עיקר דינו הוא לענין אי אתכחוש בבדיקות דאף דבד"מ עדותן כשרה בע"נ עדותן בטלה כאשר יראה הרואה ומאחר שאפילו אם נאמר דגם בעדות גטין וקדושין לא בעינן דו"ח וכשטת הראשונים אפילו הכי יוכל להיות דלענין הכחשה בבדיקות דבטלה עדותם דטפי דמי לדי"ן בענין זה וכמ"ש הוא בסי' קל"ח אם כן ודאי דהעי' כמ"ש בתשובה דסי' קל"ח מאחר דעיקר דינו שבסי' ל"ח וסי' מ"ג מתקיים על פי מה שהעלה בסי' קל"ח ובכי הא ניתן ליאמר סמי תרתי מקמי חדא וכמובן וכל מה שתמה על ההיא דסקל"ח הנז' הרב ספר שיהו רבה הנז' אשר מחמתן הוכרח לידחק הרב ולעשות עיקר בדעתיה דהרב מהרימ"ט כמ"ש בסי' ל"ח ומ"ג ולעיולי פילא לאוקומי ההיא דסיקל"ח באסור לשון כנז' הרואה יראה דכל תמיהותיו יש לדחותם על נקלה א' לאחת ובפרט שגם כפי דבריו אכתי לא נמלט מהדימ"ט ממה שיש לתמוה עליו דאיך יסבור הפך רובא דרבוותא דלא בעו דו"ח בע"ן וכאשר תמה הוא עליו כנז' ואם כן ודאי לענד"ן ברור דמחוורתא כדאסקינן בעניותין בדעתיה דהרב מהרימ"ט והדברים פשוטים. וצופה אנכי להרב כרם שלמה בח"מ סי' ג' דנשאל בנ"ד על ג' ב"ד וח"ד מנייהו וסביר שקבלו עדות על ראובן שלא בפניו לחובתו אם דנים על פי אותו עדות אם לאו ועל זה הביא לנו מ"ש מהר"ח באסאן במה שהשוה דעת הרא"ש להרי"ף דקבלת עדות יודה הרא"ש להרי"ף דבעי ג' דגמירי ועוד דההיא דהרא"ש היינו כשאינם בעיר אבל כשהם בעיר יודה להרי"ף דבעינן מומחין ועוד דבדבר ערוה ראוי לחוש להרמ"ה דבעי ג' וג' החי' הנז' כלם שייכים בנ"ד דהוי קבלת עדות ובעי מומחים וליתנהו דלא גמירי כלל מדקבלו שלא בפני בעל דין והוא בעיר היה וזהו התי' הב' בדברי הרב יבא השלישי שהוא דבר ערוה דקבלת עדות הלז אם אמת הדבר כמו שהעידו העדים לפני הדיינים וכו' הרי אותה אשה אסורה לבעלה וכו' והגם דבמחלוקת היא שנויה יכול ראו' לומר קים לי כהרמ"ה והרי"ף דבעי ג' דגמירי וכבר כתבתי לעיל כי בא האות והמופת דל"ג מדקבלו עדות שלא בפני בעל דין בעודו בעיר וכו' לא דנר' הדברים דאותם הדיינים אינם יודעים בטיב קבלת עדות וכו' ומ"ג בדבר הנוגע לערוה דאם אמת הדבר נעשתה התועבה הלזאת ח"ו הרי יש בבניה של אשה זו חשש ממזרות יע"ש ולכולי עלמא אין דינהם דין וכו' עכ"ל יעשד"ב. הנה מתבאר מדבריו דעובדא דנ"ד הוי בעדות נשים דהיינו עדי טומאה וכיעור ולאסור אשה על בעלה ולא פתיך בהדיה דררא דממונא כלל ואם כן הדבר הקשה איך תפס במושלם סב' מהר"ח באסאן להקל בנ"ד לבטולי האי קבלת עדות דחד גמיר מיהא איכא בינייהו ולרוב ככל הפוסקים הניתנים למעלה אף להרי"ף סגי ליה בדעבד בחד גמיר וכמ"של ועוד שלא חש לשיטת הראשו' הרמב"ן והרשב"א ודעמייהו דסבירא להו דעדות נשים ישנה בב"ד הדיוטות ולא גמירי ובפרט להחמיר וכמ"ש מהרח"ש בסי' י"ט והביאו הוא שם ובסי' שלאחריו דנקטינן כהרשב"א ודעמיה להחמיר ואף אם נאמר דהרב לשטתיה אזיל למ"ש בא"ה נ"א דבישבו על מנת לדון אכתי בעינן לפחות חד דגמיר אפילו להרמב"ן ולהרשב"א וכמש"ל ראה הא אשתכח בנ"ד הנז' נמי חד דגמיר וכנז"ל ועוד לא ידעתי איך יאמר ראו' קים לי במלתא דאסורא אדרבא במלתא דאסורא נקטינן להחמיר וכמ"ש הרב כנה"ג ומ"ש דבא האות והמופת דלא גמירי מדקבלו שלא בפני בעל דין גם בזה כבר השג ישיג הרב מהרח"ש בסי' י"ט על מהרש"ב שכתב הכי והשיגו דמהא אין ראיה דלא גמירי כיון דהראשונים ס"ל דכל עניני אישות מקבלים שלא בפני בעל דין ומאחר דהוא הביא להאי תשו' דסי' י"ט ושם האריך הרחיב בכל זה אם כן מה לו כי יזעק ואיך לא שת לבו גם לזאת והעלה להקל בנ"ד ואם דעתו דעת עליון לסבור כשיטת רוב הפו' דס"ל דלאסור אשה על בעלה בעידי זנות וכיוצא בעי' דרישה וחקירה לכולי עלמא ומינה דבעינן נמי תלתא דגמירי ובפני בעל דין הנה מינח ניחא לן דאשכחן לכמה וכמה פוסקים דהכי סברי מרנן ברם דא עקא דהרב ז"ל באותה תשובה לא הזכיר מזה כלל וכל כי הא היה לו להתעסק ולשאת ולתת בזה להביא שיטת הפוסקים הסוברים כן להודיענו כסא וסמוכות שלו ולא לקצר כל כך במקום שאמרו להאריך זאת ועוד אנכי הרואה דהרב גופיה לא סבר הכי בהכרח שהרי ההיא תשו' דאה"ע סי' נ"א הנז' נ"ד דהתם נמי לאסור אשה על בעלה בעדי כיעור ואפי' הכי הסכים לדברי הרמב"ן והרב נמקי יוסף דגם בהא לא בעינן דרישה וחקירה ומינה דסגי לן בב"ד וכמ"ש הוא התם בפי' ע"ש וכבר ראיתי להרב יד אהרן אה"ע סי' י"א הגב"י אות ז"ך שעמד מתמיה על הרב על אותה דסי' נ"א שלא חשש לרוב האחרונים שפסקו דבלאסור אשה ע"ב כ"ע מודו דבעי דרישה וחקירה והניחו בתימה וכן ראיתי להרב חשק שלמה בח"מ סי' ל' הגב"י אות ז' שגם הוא הפליא לתמוה על הרב כרם שלמה בסינ"א בזה ורצה לישב דההיא דסינ"א לא הוי לאסור אשה על בעלה דהתם מיירי שכבר מת הבעל אלא דעיקר עדות העדים הוי להפסידה כתובתה ועל עסקי ממון הם באים משום הכי פסק דלא בעי דרישה וחקירה ושוב חזר בו מחי' זה והניחו חלק יעשד"ב ושניהם לא נזכרו מההיא דסי' ג' הנז' להביאה ולעורר עליה לאסבורי לן ניהלין והו קשה במה שכתב עוד הרב לאוכחי דל"ג מדקבלו שלא בפני בעל דין והוא היה בעיר וזהו התי' השני בדברי הרב ע"כ גם בזה דבריו קשים ממני דנראה שהבין הוא דמה שכתב מהרח"ב לחלק בדעת הרא"ש בין כשהם בעיר לאינם בעיר דקאי על הבעל דין זה נראה ברור מפשט לשונו בלתי ספק ואתמהא דדברי הרב מהרח"ב הללו ברור מללו דקאי על העדים דוקא דכשאינם בעיר העדים ואשתכח במקבלי עדות חד דגמיר בהא הוא דסבי' ליה להרא"ש דתסגי לן בחד דגמיר אבל כשהעדים בעיר מודה הרא"ש להרי"ף דלא סמכינן על קבלת עדות אלא על וכו' וכל זה פשוט וברור בדברי הרב וכן כל הפוסקים הנז' שחי' כן בין כשהעדים בעיר לאינם בעיר ע"ד האמור וכלם הבינו כן בדברי מהרח"ב ודברי הרב כרם שלמה נפלאו ממני. ודע דדברי הרמב"ן והרשב"א הניתנים למעלה דבעדי נשים גם בעדות גיטין וקידושין לא בעי דרישה וחקירה וכנז"ל הביא דבריהם מרן מלכא בב"י אה"ע סי' י"א ומ"ב ובח"מ סי' ל' בבד"ה הביאם משם הריב"ש סי' רס"ו וז"ל הרשב"א לעיקר הדין נ"ל הלכה למעשה כך נ"ל באמת דעדי קידושין אין צריך דרישה וחקירה דהשתא לאו אדיני נפשות קא מסהדי וכו' וכולהו סוגיות משמ' דלא בעי דרישה וחקירה בעידי קידושין וגיטין ולפיכך ישנה בב"ד הדיוטות וכו' וכן כתבו כל רבותי ומורי הר"י גם מורינו הרמב"ן וכו' אלמא גו"ק ליתנהו בדו"ח דאף הם כד"מ דבדידהו נמי איכא משום נעילת דלת וכו' עכ"ל וכן כתב הריב"ש סי' רס"ו וז"ל גם דרישה וחקירה א"ץ בגו"ק דהא בד"מ לא בעי דרישה וחקירה וכו' ומהאי טעמא נמי לא בעינן סמוכין וכו' עכ"ל וכבר הוכחנו לעיל דכל הפוסקים דאזלי בשיטת הראשו' הנז"ל סברי מרנן דישנן בב"ד הדיוטות היינו הגם דליכא ביניהו אפילו חד דגמיר וככל האמור ומדובר והגם דמהריב"ל תפס להחמיר על פי תשו' הרשב"א הנז' ולא להקל כאשר יראה הרואה בתשו' דח"א כ"ג סי' ח"י יע"ש וכן כתב מהרש"ח בתשובה סי' א' שכתב שמצד הדיינים אין להקל שכן כתב הרשב"א בתשו' וכו' ע"ש גם מהרש"ח סי' י"ט כתב כן וז"ל ומ"מ למעשה נראה דבכל גוונא אין להקל מאחר שראינו בתשו' הרשב"א דבעדות נשים אין צריך דרישה וחקירה וכו' והגם שקובלה לפני הדיוטות לית לן בה וכו' ומסיק דאפשר דמשום חומרא דאשת איש כתב הרשב"א כן להחמיר וכיון שכ"כ בהדיא גם מהריב"ל הביאה למעשה להחמיר אין בידינו להקל וכו' עד כאן תורף דבריו מכל אלין מוכח דהרשב"א גופיה לא אמרה להקל אלא להחמיר הנה רבינו בצלאל בתשובה ז' דנ"ד סובב הולך על פסק הרב מהר"ח באסאן בתשובה כי באה במהרש"ך ח"א סיכ"ה וגם לו נדפסה בתשו' מר בריה מהר"י באסאן סיק"ך שהרב מהרח"ב פסיל לאותה קבלת עדות של עדי קטנות בעת קידושי ראשון מטעמא הוו הדיוטות ואשר וקיים לקידושי ראשון ועל זה השיב עליו הרב"א שם דמה"ט אין לבטל קבלת עדות על פי מה שכתב הרשב"א בתשובה הנז' דעדות נשים ישנם בב"ד הדיוטות יעש"ב וכן כתב ואתה תחזה להרב מהריק"ש בתשובה ז"ך הנז' דגם הוא אזיל בשיטת הרב"א ברוב ככל ד"ק כאשר יראה המעיין וכן כתב דמ"ש בקו' דבעינן דייני דבקיאי לענין קבלת עדות מכח שנות הבת למיאון ולפחות חד דגמיר הן אמת כי נמוקו עמו לענין ד"מ וכו' אמנם בעדות נשים זאת מצינו תשובה להרשב"א וכו' וקיימוה וקבלוה הרא"ם ומהריב"ל אפילו דליכא בהו חד דגמיר וכו' ואם כן כי אמרינן דלא בעינן דייני בקיאי בדרישה וחקירה כל שכן דלא בקיאי בה' עדות והם הדיוטים וריקים ממש יעשד"ב הרי דהרב"א והריק"ש תפסו במושלם להקל על פי תשובת רשב"א הנז' לבטל קי' א' מכח קבלת עדות של קטנות ושני נביאים נתנבאו בסגנון א' ברוב ד"ק במלות שונות ומאי דהחמירו בנ"ד להצריכה גט משלשתם היינו מחמת שהמקדש ראשון הביא עדים שהיתה גדולה בעת קדושיו ומחמת כמה ריעותי וספיקי דאשתכח בנ"ד שמחמתם מוכרח להצריך גט לחומרא מג' גם יחד כאשר יראה המעיין בדבריהם והאמת יורה דרכו דבכל דוכתא דאיכא קבלת עדות של ב"ד הדיוטות מענין קי' בין אם תהיה האשה על פי אותה קבלת עדות מקודשת או לא תהיה מקודשת למאן דאזיל בשיטת הרשב"א והרמב"ן דלא בעי בעדות נשים דרישה וחקירה מינה נפיק דאף על פי שקובלה עדותן בב"ד הדיוטות גמורים לית לן בה ותו אינם יכולים לחו"ל דבכל א"ו הוי חומרא דאתי לידי קולא היכא דפשטה ידה וקבלה קי' מאחר והוי בכל ענין אפרושי מאסורא וכמ"ש הרב"א והריק"ש דברים אלו בפירושא אתמר וכיעו"ש והדברים פשוטים. וראיתי להרב מהראד"ב בתשו' דסא"ך הנז' שכתב על קבלת עדות דנ"ד דנמצא בהם חד דגמיר והעלה בזה דהויא ספק מקודשת כנז"ל ושוב העלה במה שלא עשו דרישה וחקירה אין לבטל הקי' מטעם זה דכ"כ הריב"ש דלא בעינן דרישה וחקירה ע"ש. והנה ממה שלא הסכימה דעתו דהוי ודאי מקודשת הגם דלא הוה בהו תלתא דגמירי כפי דברי הריב"ש דכיון דלא בעי דרישה וחקירה ה"ה דישנה בב"ד הדיוטות וכנז"ל מוכח דסבירא ליה למר בדעת הריב"ש דהגם שכתב בפי' דישנה בב"ד הדיוטות היינו הסמוכים לא בעינן אבל על כל פנים גמירי מיהא בעינן וכיון דלא אשתכח בהו אלא חד דגמיר החזיקה בספק מקודשת וזה הוי כדסלקא דעתיה דהרב מהריק"ש בסי' הנז' למימר הכי באם ישאל השואל כיע"ש וכן מוכח בדברי מהראד"ב גופיה בסכ"ג דאחר שהסכים דאין לבטל הקבלת עדות משום שלא עשו דרישה וחקירה על פי דברי הריב"ש הנז"ל כתב אחר בך וז"ל אבל מה שיש טעם לבטל קבלת עדות זו מפני שאלו הדיינים לא היו יודעים אלא הם ע"ה והביא לנו מה שכתב הרא"ם בשם הרי"ף יע"ש ואתמהא דאחר שהסכים להריב"ש דלא בעי דרישה וחקירה והריב"ש גופיה כתב שם דישנם בב"ד הדיוטות כנז' ואם כן איך הודה להריב"ש בחדא ופליג עליה בחדא אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דסבירא ליה למר דגם להריב"ש גמירי מיהא בעינן וכמו שעלה על לב טהור מהריק"ש לומר כן וכנז"ל. ברם אכתי לא הונח לי דמאחר שהוא הביא שם תשובת מהריב"ל דסי' ח"י להוכיח מינה דנ"ד לא הוי ד"מ כיון שהיתה משודכתו והרואה יראה למהריב"ל שם שהביא תשובת הרשב"א הנז' דעדות נשים לא בעי דרישה וחקירה וישנם בב"ד הדיוטות גמורים אפילו דלא נמצא בהם חד דגמיר כגוונא דנ"ד וכמו שהוכיח כן בדעת מהריב"ל מהריק"ש שם אם כן מ"ל כי יזעק עוד לבטל אותה הקבלת עדות דנ"ד מטע' דלא הוו גמירי וכפי דברי הרשב"א ומהריב"ל הנז' עכ"ז מהני קבלתם וקרינן בהו כיון שהגיד וכו' ומדברי הרא"ם אין ראיה כלל דהרא"ם הסכים שם דהיכא דהאשה מכחשת בעינן דו"ח אליבא דכולי עלמא וגם נ"ד הוי ד"מ ובעינן וכיון דבעי דו"ח אליבא דכולי עלמא בעינן דייני דבקיאי יעשד"ב ברם הרב לח"ר גופיה בתשו' דסי' א"ך הנז"ל חלק על הרא"ם במאי דכתב דהיכא דאשה מכחישתו בעי' דו"ח מכח דברי הריב"ש כיעו"ש אם כן בנ"ד דסי' כ"ג דכבר הסכים דבע"ן לא בעינן דו"ח וגם נ"ד לא הוי ד"מ אם כן אמאי הסכים לבטל הקב"ע מכח דלא הוו גמירי והגם דבנדון הר' דסכ"ג אם יבא לקיים הקב"ע הגם דלא גמירי יבא להקל בנ"ד משום הני לשני דגריעי דאשתכח בהו שיהיו דברי המק' אל העדים ולא לה וכבר הסכים הוא לעיל מזה דמשום ה"ט לא מהני הני קי' ע"ש הנה עם כל זה מה בכך הלא גם הרא"ם בפסק הנז' בעובדא דעזיזא פטרה בלא גט כלל מכח דברי הרי"ף והרמ"ה כמו שיראה הרואה וכ"כ לעיל דאין לחלק בין להקל בין להחמיר כנז"ל ועוד דאפילו אם יקיים אותה קב"ע דנ"ד ולא יפסלנה מטעמא דלא הוו דייני בקיאי עם כל זה לא יבא להקל בנ"ד מטעם זה דכבר נפק דק ואשכח תרתי לריעו' אחריני דמבטלי אותה קבלת עדות דנ"ד כיעו"ש ואם כן לא היה לו לבטלה מט' הא' הנז' ואם נאמר דס"ל כמ"ש הרא"ש בההיא דא"ה סי' נ"א דהגם דבע"ן לא בעי' דו"ח ומינה דישנה בב"ד הדיוטות עם כל זה אכתי בנ"ד חד דגמיר וכמ"ש לעיל הוה ניחא דבנ"ד דסי' כ"ג לא אשכח בהו אפילו חד דגמיר כלל דממ"ש בתשו' דסי' א"ך הנז' לא מוכח הכי וכמדובר ובלאו הכי כבר כתבנו דלמהריב"ל וכל הבאים אחריו הנז"ל כולהו ס"ל דכפי תשו' הרשב"א דלא בעינן דו"ח וישנה בב"ד הדיוטות היינו הדיוטות ממש ולא בעינן בהו אפילו חד דגמיר כלל וגם כבר כתבנו דגם הרב כרם שלמה אחר המסקנא יודה לזה ככל אשר כתבנו והכרחנו למעלה וכבר האריך הרב מהריק"ש להוכיח זה כיע"ש שדברי הרב מהראד"ב בשתי תשובות הללו צריכים אצלי תלמוד. איך שיהיה המורם מכל האמור דלפי דברי הרמב"ן והרשב"א והריב"ש ואחריהם כל ישרי לב גדולי הפוסקים הראשו' והאחרונים דקיימי בשטתייהו הדין יוצא דכיון דלא בעו בעדות נשים דרישה וחקירה ישנם בב"ד הדיוטות גמורים ותו אינם יכולים לחזור ולהגיד ואפילו אם נאמר דסברת מהראד"ב והרב כרם שלמה בין לס"ד בין למסקנא הא אשתכח בנ"ד תרי או חד מגו תלת דגמירי וסבירי וגם לא כוונו רק לקבל עדות ולשלחה למ"ץ ככתוב בדבריהם בקבלת עדות גופיה ואם כן נמצא לפי כל האומ"ד דקבלת עדות דנ"ד הרי היא שריר' וקיימת יתד היא בל תמוט וקרינן בהו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכמדובר. אמנם אכתי פש גבן להבין אמרי בינה דכ"ז שכתבנו הוא אליבא דהראשונים הנז"ל ולכל דקימי בשטתייהו דלא בעינן דרישה וחקירה בעדות נשים אף בגו"ק דלד"מ מדמינן להו ואמטו"ל אמו"ר בט' דכיון דלא בעינן דרישה וחקירה מינה נפיק דישנה בב"ד הדיוטות גמורים ואינם יכולים לחזור ולהגיד וכמדובר. ובכן צריכים אנו למען דעת אי הלכתא הכי דעדות גו"ק לא בעינן דרישה וחקירה אם לאו והנה אמת דהרב רב"א בתשו' סי' ז' אחר הביאו מ"ש מהריב"ל בשם הרשב"א דבעדות נשים אין צריך דרישה וחקירה וכו' כתב וז"ל שכן הסכימו כל הפוס' דעדות נשים אינה צריכה דרישה וחקירה בין בגו"ק וכן כתב הרב המאירי בסוף יבמות שכל עניני גו"ק אין צריך דרישה וחקירה וישנן בב"ד הדיוטות וכו' ע"ש מבואר יוצא מד"ק הללו שהסכימו כל הפוסקים דעדות נשים לא בעינא דרישה וחקירה מכל מקום עינינו הרואות דהרב"א תבריה לגזיזיה בתשו' סי' ד' דשם הביא פלוגתא דרבוותא בזה דהכי כתב שם וז"ל וממה שלא נחקרה עדותם וכו' איברא דפליגי בה רבוותא דליכא מ"ד שלא אצ' אלא בעדים שבאים להשיאה שמת וכו' אבל הבאים לאסרה ר"ל שמעידין שנתקבלה אפי' לרבנן בעי דרישה וחקירה וכו' ודחה הרב המאירי סב' זו וכו' עכ"ל הא קמן שכתב כאן דהוי פלוגתא דרבוותא כל בתר איפכא ממ"ש בסי' ז' וכבר עמד על סתירת דבריו הרב מ"ץ בח"ב סי' ע"ד ע"ש והאמת יורה דרכו דחזי' דמחלוקת עצומה היא זו בענין דרישה וחקירה אי בעינן בעדות נשים מערכה מיל מערכה כאשר רמזם מרן בב"י ח"מ סי' ל' ובבדק הבית שם ובאה"ע סי' י"א ומ"ב ומ"ו כיעו"ש ומאי דהסכים מרן בח"מ סי' ל' דבעדות קידושין דארוסה דלית לה כתובה דבעיא דרישה וחקירה כבר חזר בו בבדק הבית שם אחר ראותו דברי הריב"ש ובאה"ע סי' י"א הביא תשובת הרשב"א הנז' דגם בארוסה דלית לה כתובה איכא נ"ד וטפי דמיא לדי"ן וכן בסי' מ"ו ע"ש וכן הסכים מרן גופיה בתשו' אה"ע סי' ב' דגם בעדי קידושין לא בעי דרישה וחקירה כי אם בדיני ממונות דוקא ע"ש והביא דבריו הכנה"ג ח"מ סי' ל' הגהב"י אות ב' ע"ש וכן פסק מור"ם בש"ע אה"ע סימ"ב ס"ד ע"ש וכבר עמדו האח' בסתירת דברי מרן הנז' כמו שתראה להרמ"ץ חלק ב' סי"ס ובשאר אחרונים לא עט האסף גם ראיתי ונתון אל לבי כל דברי הפוסקים הם המדברים בענין זה זה אומר בכה וכו' אשר אספם ואשר קבצם הרב החבי"ב בכנה"ג אה"ע סי' י"א הגב"י ובסי' מ"ב ובח"מ סי' ל' וביד אהרן אה"ע ובחשק שלמה ח"מ סי' ל' הגב"י אות ג' כתב כן וז"ל בענין עדי קדושין אם צריכים דרישה וחקירה הוא מחלוקת גדול בספרי הפוסקים וכו' יע"ש ויותר מהמה מרבני האחרונים שם נקבצו דיות וגדול הדור הרב תנא דבי אליהו רבא וזוטא צלל במים אדירים בענין זה ולא הניח פנה וזוית לא היתה קריה אשר שגבה ממנו כאשר יראה הרואה וגם הוא העלה הדבר בפלוגתא דרבוותא כיעו"ש והנה מקום אתי לשאת ולתת בדברים הנאמרים באמת וליראת האריכות ולאהבת הקצור נמנעתי כי בחרתי פה לבא אחר הקוצרים ללקט באומרים מה שנוגע לע"ד ותו לא מידי. והן אמת שנראה ברור לעין כל חוזה בדברי הפוסקים הנז' לעיל שרבו הפוסקים דלא מצרכי כי דו"ח בעדות נשים בכל עניני אישות על כת הפוסקים דבעינן דרישה וחקירה בעדות נשים וכמ"ש הרב מ"ץ בסע"ד הנז"ל וכן כתבו רוב הפוסקים הנז"ל ברם כבר כתב מרן בתשו' אה"ע סי' ד' אחר הביאו מחלו' הפוס' הנז"ל דמי יקל ראשו באסור ערוה החמורה דמצרכי דרישה וחקירה כמו בדי"ן יע"ש ואם כן איפה מי הוא זה ואיזה הוא אשר יערב אל לבו לסמוך על כת הסוברים דאין צריך דרישה וחקירה בעדי קי' ואמטו"ל אם קובלה בהדיוטות מהני ששוב אינו יכול לחזור ולהגיד ויסמוך על זה להקל נגד כל כך רבוותא המחמירים ומצרכי דרישה וחקירה וכיון דבעי דרישה וחקירה הוא הדין דבעו דייני דבקיאי בקבלת עדות וכל שהיה בלא דרישה וחקירה ובלי דייני דבקיאי אינו כלום וחוזר ומגיד וכבר הורה זקן הרב הכנסת באה"ע סימ"ב הגב"י אות ן' וז"ל ולי נראה דאם מה שבאנו להצריך בעדי גטין וקי' דרישה וחקירה להחזיקה בספק מקודשת חיישינן לדברי האומרים שאין צריך דרישה וחקירה ואם הוא שבשביל שלא חקרו ודרשו העדי' אין לחוש לקי' חיישי' לדברי האומר שאין דרישה וחקירה בדיני גו"ק וכו' עכ"ל יע"ש וכן כתב הרב דבר משה אה"ע סיז"ך דלענין מעשה ראוי להחמיר כפי הנושא ע"ש וכן כתב הרב תנא דבי אליהו בסוף דב"ק ע"ש אם כן נובין ונדון בהאי קבלת עדות דנ"ד אם נניח במונח שנעשית בבית דין הדיוטות ושלא בדרישה וחקירה הדבר ברור דלשיטת הסוברים דבעדות גטין וקי' בעינן בהו דרישה וחקירה ולדידהו הא בהא תליא דכיון דבעי דרישה וחקירה הוא הדין דצריכי דייני דבקיאי וכל שלא היה כן אינו כלום ואם כן מי יקל ראש נגדם להקל בערוה החמורה הא ודאי כל כי הא אמרי' דהאי קבלת עדות לא חשיבה והעד הזה יוכל לחזור ולהגיד וצריך שתקובל עדותו בדרישה וחקירה ובפני דייני דבקיאי וכאמור ומדובר איברא דבהאי קבלת עדות דנ"ד ממה שנתקבלה בב"ד הדיוטות נצולים אנחנו מזה דכ"כ והבאנו לעיל סברת רובא דרבוותא דסברי מרנן דלדעת הרי"ף בדיעבד סגי ליה בחד דגמיר עוד כתבנו סברת רובא דרבוותא כשהעדים אינם בעיר אנחנו סומכים ודנים על פי הקבלת עדות אפילו שנעשת בג' הדיוטות גמורים עוד כתבנו סברת רוב הפוסקים דסבירא להו לדעת הרא"ש דגם בקבלת עדות סגי ליה בחד דגמיר וכל שכן היכא דאיכא תרי מנייהו דגמירי ובנ"ד הא איכא חד ותרי מגו תלת דגמירי עוד צרפנו סברת הרב כרם שלמה וסיענוהו מתשובת מהרימ"ט דכל היכא דהמקבלי עדות לא נחתי לדינא רק לקבל עדות ולשלחה לפני מורה דלא בעינן בהו גמירי כלל וככל אשר כתבנו למעלה ואחר כל אלה נצרף סברת רובא דרבוותא דלא בעינן דרישה וחקירה בע"נ ומ"ה ישנה בב"ד הדיוטות ממש ותו אינם יכולים לחו"ל וככל האמור ומדובר. הראת לדעת ע"א כו"ך צדדים וצדי צדדים וספק ספיקא אשר ראוי והגון לסמוך עליהם להקל בשופי ולאשר ולקיים קבלת עדות דנ"ד וכל מן דין ומן דין סמוכו לנא ואין כאן בית מיחוש כלל אליבא דכולי עלמא והדברים פשוטים וברורים. עוד זאת היתה יתירה בנ"ד דז"ש דהא דבעינן דייני בקיאי לקבלת עדות דמתלא תלי במחלו' הפוסקים אי בעינן דרישה וחקירה בע"ן או לאו וכמו שכתבתי למעלה כעת אנכי הרואה הדבר ברור דלאו הא בהא תליא ואפילו לשיטת הסוברים דבכל עדות נשים בעינן דרישה וחקירה כדי"ן אזלי ומודו דעם כל זה ישנה בב"ד הדיוטות ועד כאן לא פליגי לא בדרישה וחקירה דוקא אי בעינן בכל ע"ן אם לאו וכמו שראיתי הדבר מפורש יוצא מפי קדוש הרמב"ן בחי' שלהי יבמות שכתב וז"ל והוא הדין לכל דיני גטין וקידושין שאין צריך דרישה וחקירה וישנן בב"ד הדיוטות משום האי טעמא כדי שלא תנעול דלת וכו' ומיהו משמע דלר"ט דבעי דרישה וחקירה כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא אפילו מומחין נמי בעינן והא דמע' אגיטי ודיינינן בע"מ משום דקי"ל כמ"ד אין בודקין א"נ קו"ג שכיחי ועבדינן שליחותייהו עדות כ"ש לר"ט עכ"ל וכמו כן ראיתי להרב הנמק"י בשלהי יבמות שכתב כן וז"ל ודכ"ע בין ע"מ בין כל דיני גיטין וקידושין ישנן בב"ד הדיוטות ובדרישה וחקירה הא שנח' משום דאפ' מה שאין כן במומחין דל"א וכו' עכ"ל וכן תמצ' להריב"ש בסי' דס"ו שכתב דלפי ר"ט ור"ע דפליגי בע"מ דבעו דרישה וחקירה מודו גבי גטין וקידושין דלא בעי משום נ"ד כי היכי דלא בעינן מומחין מהאי טעמא וכן כתב הרשב"א עכ"ל והגם דבתר הכי הדר ביה הריב"ש וכתב דאף אם נאמר דכי היכי דפליגי בע"מ הכא נמי פליגי בעידי גטין וקידושין הא קי"ל כתנא קמא דאין בודקין ע"ן בדרישה וחקירה וכו' עכ"ל הנה נראה ברור מדברי קדשו הללו דלא הדר ביה אלא לגם דרישה וחקירה שכתב למ"ע דבעדות גטין וקידושין כולי עלמא מודו דלא בעינן דרישה וחקירה בהא חזר לצדד ולומר דלפי את"ל דגם בהא פליגי אמנם למאי דלא בעינן מומחין לכולי עלמא וכמש"ל קושטא קאי גם למסקנא וזה ברור. הרי לפנינו מבואר יוצא מתורתם של ראשונים דהא דעדות גטין וקידושין דסגי לן בב"ד הדיוטות איננה תלויה במח' התנאים אי בעינן בע"ן דרישה וחקירה אם לאו דאף לר"ע ולר"ט ולכל דפסקי כוותייהו ובעו דרישה וחקירה בע"ן אזלי ומודו דישנה בבית דין הדיוטות וככל אשר כתבנו וכן כתבנו לעיל דברי מהריק"ש שבתשובה סי ז"ך שהכריח דלא תידוק מדברי הרמב"ן והריב"ש דמומחין לא בעינן אבל על כל פנים דייני בקיאי וגמירי בעינן דלא היא אלא לדבריו ז"ל הדיוטות ממש קאמר וכמש"ל וכבר כתבנו גם כן שכן מוסכם מכל דברי הפוסקים זולת הרב מהראד"ב דלא ירדנו לסו"ד וכמש"ל ועל כל פנים בין הכי ובין הכי האי קבלת עדות דנ"ד הכי היא שרירה וקיימת אליבא דכולי עלמא דמשום ב"ד הדיוטות אין לחוש כלל כפי כל הצדדים הנז"ל וכל שהוא עיקר דהא אשתכח בנ"ד תרי או חד מגו תלת דגמיר וסביר ושפיר חזיא הך קבלת עדות דנ"ד ועליה אנו סומכים לדון על פיה והעד הזה עליו נאמר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכאמור ומדובר. אמנם מה נענה ביום שידובר בנו מחלוקת הפוסקים הנז' עצמה אי בעינן בעדות קידושין דרישה וחקירה אם לאו וכ"כ דלהחמיר חיישינן לשיטת הסוברים דבעינן דרישה וחקירה הגם דרבו החולקים עליהם דלא מצרכי דרישה וחקירה ואם כן כל זמן של נחקרה עדותו של העד הזה שנתקבלה עדותו לפני ב"ד יכו' לחזור ולהגיד דכחוץ לב"ד דמי וכמו שכתב הטור ומרן בח"מ סוכ"ט והוא מוסכם מכל הפוס' כיעו"ש אם כן גם בנ"ד הגם שכתוב בקבלת עדות דנ"ד אחר האיום והגזום ואחר הדרישה וחקירה וכו' דנראה מדבריהם דעשו דרישה וחקירה כדבעי עם כל זה אנן סהדי דלא עשו דרישה וחקירה ההכרחית והראויה כדי"ן כיון שלא הורגלו בכך וכמו שכתב מרן בתשובות אה"ע סי' ד' וז"ל ולפי זה בנד"ד כיון דמסתמא לא היה בעדות דרישה וחקירה כמו בדי"נ שלא נהגו בכך עכ"ל הרי דהגם דבנ"ד היה כתוב בשאלתו אחר הדרישה וחקירה רבה שעשו על העדים אפילו הכי סבירא ליה למרן דמסתמא לא היה דרישה וחקירה כדי"ן דלא נהגו בכך אוף הכא בנד"ד הכי הוי והגם דבקבלת עדות דנ"ד הזכירו בפי' בדברי העד איזה חודש ואיזה יום בחודש ואיזה יום בשבוע וכבר כתב הר"ן בשם הרז"ה בפ' היו בודקים דאם הזכיר החודש דתו אין צריך לומר באיזה שנה באיזה שבוע וכו' דלא הצריכו לפרש כל אלו החקירות אלא כשאומר לזמן מרובה וכו' כיע"ש וגם באיזה מקים נמי הוזכר בדברי העד ככתוב בקבלת עדות הלזו דנ"ד ואינו חסר מהחקירה זולת באיזה שעה ומדברי הרז"ה הנז' ומדברי הריב"ש סירס"ו מוכח להדיא דגם באיזה שעה מעכבה וכן הדין ובפרט דרבו החו' על הרז"ה בהא ואם באנו לדמותם לדין ממש הני ז' חקירות הוו לעכובא אף על גב דיאמרו העדים אמש הרגו צריכים הם להשיב על הז' חקירות כלם הנז"ל וכמו שהר"ן שם דחה דבריו גם מהרמב"ם מתבאר להדיא דלא כהרז"ה וכמ"ש הר"ן וכאשר האריך הרב"א בתשו' סי' ה' להוכיח דהוו לעכובא כאשר יעוין שם באורך אם כן הדרן לקמייתא דכיון דבנ"ד לא נחקר ונדרש העד הזה בז' חקי' כדבעי וכדחזי בדי"ן לפי זה באנו למחלוקת הראשונים הנז' אי בעינא בעידי קדושין דרישה וחקירה אם לאו וכ"כ דבכל כי הא יש לחוש לשי' הסוברים דבעינן דרישה וחקירה והא ליכא ולשטתייהו כל עוד שלא נחק' עדות העד הזה יכול לחו"ל וכאומ"ד.

ברם אחרי הראות והעיון היטב בדברי הפוסקים הנז' הם המדברים בענין זה נר' ברור דבכל כי הא דנ"ד כ"ע אזלי ומודו רלא בעינן דרישה וחקירה דהנה אמת אחד הרואה בכל דברי הפוסקים המצריכים דרי' וחקירה בעדות קדושין הוא הדבר באופן שהעדים מעי' שנתק' פ' לפ' ובאו לאסרה על כל העולם בהא הוא דסברי מרנן דכל כי הא דמי טפי לדי"ן ואצריכו בהו דו"ח כדי"ן ממש. אמנם אם העד הזה מעיד דאדרבא לא נתק' פ' כגוונא דנ"ד שהעיד העד הזה שנתקבלה עדותו הנז' שזרקה הקי' מידה ולא קבלתם כלל כמ"ש בקבלת עדות הנז' הנה בזה העדות שלו הרי הוא בא להחזיקה להיתרא הא' ולחזקתה הא' כדמעיקרא בחזקת פנויה ובחזקת היתר עומדת ולא בא לאוסרה על כל העולם הא ודאי דכל כי האי גוונא דנ"ד כולי עלמא מודו דלא בעינן בהו דרישה וחקירה וטעמא רבה איכא לאפלוגי בינייהו דהנה אעיקרא דדינא טעמי' דרבנן אפו' הנ' דס"ל דגם בעדות קי' בעו דו"ח כבר חקרוה שרים לעמוד על עיקר טעמם וסברתם הלזו דמה דמות יערכו ע"ק לדי"נ דבשלמא בעדות אשה דס"ל לרב"ע ולר"ט דבעו דו"ח התם היינו טעמא משום דס"ל דכיון דקא שרינן אשת איש לעלמא לדי"ן דמיין וכדאמרינן בש"ס התם שלהי יבמות ולפי טעם זה יוצא לנו דגם בעדות גטין שייך האי טעמא דשרו א"א לעלמא ובדין הוא דליבעי דרישה וחקירה כרי"ן אמנם בעדות קידושין דמעיקרא בחזקת פנויה היתה והשתא אם תחזיקנה למקודשת מאי ובדין הוא דלא ליבעי דרישה וחקירה כיון דלא היתה מעיקרא א"א ועכשיו אנו מתירים אותה כעידי מיתה וגטין א"כ מה ידמוהו לדי"ן להצריכו דו"ח אשר מכח זה ובעבור זה ס"ל לרוב ככל הפוסקים דבעדות קידושין אף אם מעידין שנתקבלה אמנם צריכים דרישה וחקירה וכמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן אה"ע סי' י"א ע"ש אמנם לשיטת הסוברים דגם בעידי קי' בעינן בהו דרישה וחקירה עיקר הטעם הוא הוכרחו לו' דה"ט דדמו לדי"ן הוא משום דעיקר עדות הקי' שמעידים שנתק' פ' לפ' ע"י עדותם זו אנן מחזקינן לה בא"א ואוסרים אותה על כל העולם מעתה אפשר לבא לדי"ן אם תזדקק לאחר אח"ך וכמ"ש גם זה הרשב"א בתשו' כי באה בב"י אה"ע סי' מ"ו יע"ש הנה נמצא דעיקר טעמייהו של כת הסוברים דגם בעדי קי' בעינן דרישה וחקירה משום דעל פי עדות העדים שמעידים שנתקדשה באו לאסרה על כל העולם מכאן ולהבא והבא עליה אחר כך במיתה והוי די"ן ממש ואמטו"ל אחמור בה רבנן לאצרוכינהו דדישה וחקירה כדי"ן ברם כל שעדות העדים בענין קדושין כל עצמם לא באו אלא אדרבא להעמידה בחזקתה הראשונה ולהתירה לכולי עלמא בעדותם שלא נתקבלה מחמת שלא נתרצית בקדושיה והשליכתם מידה מהיכא תיתי לן ומנין לנו לאצרוכי בהו דרישה וחקירה הא פשיטא לן דלא דמי לדי"ן כלל ואפילו כשמעידים שנתק' שבאו לאסור אותה על כל העולם דמה נדחקו הס הסוברים דבעו דו"ח ליתן טעם כעיקר והם אמרו דמשום דעל ידי עדותם החזיקוה בא"א ומשום חששא רחוקה שמא תזדקק לאחר אחר כך הוי כדי"ן והאמת יורה דרכו דטפי דדמיא לד"מ וכמ"ש הרשב"א בב' תשו' הנז' וביתר דברי הפו' לך נא ראה ברם כל כי האי גוונא דנ"ד דסברא נותנת והשכל מחייב דל"ב דרישה וחקירה מאחר דאין לדמותו לדי"ן כלל לא מינה ולא מקצתה ולא ראיתי בכל דברי הפוסקים הנז' גם בכל ערות כה"ג דנ"ד להצריך בהו דרישה וחקי' והחכם עיניו יחזו בכל דבריהם ונדונותיהם הוי בעדים שמעי' שפ' קידש את פ' וכמש"ל בהא הוא דפליגי רבנן אי בעי דרישה וחקירה אם לאו וזה אומר בכה וזה אומר בכה ואין בידנו להכריע בפרט באסור ערוה וכמדובר. ברם בעדות כה"ג דנ"ד הגם דנימא דלא חלו בה ידים בדרישה וחקירה כלל וה"י היא שרו"ק וקרינן על העד הנז' כיון שהגיד וכו' וכמובן שוב ראיתי הדבר מפורש יוצא ככל מ"ש מפ"ק הגאון משאת בנימין סי' נ"א דבתחילה הוה ס"ל דדייני גו"ק דמו לדי"ן ושוב כתב דאי אפשר לו' כן אלא ארבא ע"כ דמו לד"מ דוקא והכריח זה מדקי"ל כרב"ע דאין בודקים עדות אשה בדרישה וחקירה דכד"מ דמי וכדפסקו הרי"ף וכו' והביא דברי רש"י שכ' דלאו בעדות אשה לחוד פליגי שא ה"ה בכל עדות גו"ק פליגי ובכולהו ס"ל לרע"ק דהלכתא כוותיה וכמו שכ' הריב"ש סי' קצ"ג אעג"ב דהסמ"ג והגה"מ כתבו בשם ר"ת דלאסור אשה על בעלה בעינן דרישה וחקירה נראה דוקא לאסור האשה הוא דבעי דרישה וחקירה אם משום עיגון שהרבה חשו חכמים לעיגון האשה או משום שדמו לד"מ שהרי האשה מכחשת העדים כגון עדי טומאה או עדי קי' דמסתמא האשה מכחשת העדים וצווחת דשקר הם מעידים וכו' ולפי' חיישינן לד"מ וכו' ובעי דרישה וחקי' וכו' אבל בשאר עדות גטין וקדושין מודה ר"ת דלא בעינן דו"ח כר"ע דקימ"ל כוותיה וכו' והנכון כמ"ש דגם ר"ת לא בעי רק גבי לאסור אשה על בעלה בע"ט או בעידי קי' שאוסרים אותה על כל העולם אבל שאר עדות גטין וקידושין לא בעי' דרישה וחקירה וכן ראיתי בתשו' מורי רש"ל סי' ל"ג ובס' שארית יוסף סי' ע"ז שכתב דלאסור אשה על בעלה בעינן דרישה וחקירה ולא להתירה וכו' עכ"ל יעשד"ב הרי מבואר יוצא מדברי הרב הנז' שכתב בפירוש דאפי' לר"ת ודעמיה דס"ל דבעדות נשים בעי דרישה וחקירה היינו בע"ט או בעידי קי' שבאים לאסור אותה על כל העולם כמ"ש המרדכי בשם ר"י בהא הוא דס"ל דבעו דו"ח אבל בשאר עדות גטין וקי' שבאים להתירה בהא אף ר"ת ור"י ודעמייהו אזלי ומודו דלא בעי' בהו דו"ח כלל ולדי"מ מדמינן להו וכמו שנתבאר בדברי הרב הנז' בביאור גמור ובברור שאין אחריו הרהור והן הם דברים הנאמרים באמת אשר דברנו ואשר הוכחנו מה למעלה וכאמור ומדובר. איברא דזוהי קשה בדברי הרב מ"ב הנז"ל שתלה דבריו באילני רברבי וכתב שכן ראה למהרש"ל ולשארית יוסף בסי' הנז' שכ' הכי דדוקא לאסור אשה ע"ב הוא דבעי' דו"ח ולא להתירה דאחד הרואה בדברי הגאונים הנז' במקומן את מקורם הערה בעיניו יראה דלא כתבו כן הם ז"ל הלא בספרתם ספיר גזרתם הוא הדבר המתבאר בדב"ק שהמה בחכמתם וברוחב מבינתם רצו לעקור הנדר מעיקרו דאעיקרא דדינא מאי דלא הצריכו רז"ל דרישה וחקירה הוא דוקא בעדות אשה שמת בעלה ותו לא מדי וכדסבר לה מר מהרימ"ט בשתי תשובות דסל"ח וסימ"ג הנז"ל והיינו טעמא דאשכחן דהקלו בה להאמין עדות אשה ועד מפי עד וכיוצא בזה משום עגונא הוא הדין והוא הטעם נמי דלא בעינן דרישה וחקירה מהאי טעמא אמנם לאסור אשה על בעלה והיא הדין לכל שאר עדות אשה בדין הוא דבעינן דרישה וחקירה ולדעתם אין מי שחולק על זה והנה שני הגאונים הנז' שהם רש"ל ושא"י שני נביאים נתנבאו בסגנון א' ונשאלו על נדון אחד שהוא נ"ד הוי בעדי זנות בלתי דרישה וחקירה ושניהם לדבר אחד נתכוונו ותשובת הרב ש"י חתימי עלה מני"ר והרב מור"ם עם שני רבנים אחרים וכבר הועתקה והיא לו נדפסה התשובה הנז' דברים כהויתם בקומתם ובצביונם מוסיפים כהלכתם הלא היא כתובה בתשו' מור"ם סי' י"ב יעי"ש והדבר הצל"ע מ"ש הרבנים הנז' נביא בקצור וז"ל אבל לאסור אשה על בעלה כדי"ן דמיא דהא אמרינן לענין דרישה וחקירה א"א כדי"ן דמיא ול"ד אלא הוא הדין כל שאר עדות אשה דהא הראשו' בתשו' הביאו לענין לאסור אשה על בעלה ואף על גב דהתוס' שלהי יבמות כתבו דהל' דע"נ לא בעינן דרישה וחקירה וכפ' הר"מ סוף ה"ג היינו משום עגונא דמשום עגונא הקלו חכמים כמ"ש להאמין עדות אשה שמעיד לאשה שמת בעלה אבל לאסור אשה על בעלה בעי' דרישה וחקירה כתשובת הרא"ש דלעיל וכ"כ הר"ן ספ"ק דסנהדרין והג"מ דאישות וכו' עכ"ל וכן תמצא למהרש"ל סי' ל"ג שם בדרך הג' גם הו"ד בקונטריס אחרון שבסוף תשובות מור"ם בקצר אמיץ ברם בתשו' הנז' אתה תחזה דאזיל בשיטה זו ממש אלא שכתב הענין במלות שונות כאשר יעשד"ב. הנה מתבאר מד"ק דהני אשלי רברבי סרכין תלתא הלא המה מור"ם ומהרש"ל ושא"י כי גבהו דרכיהם מדרך הק' הרב מ"ב ולא מחשבותיו מחשבותיהם דלא ראי זה כראי זה ולא קרב זה אל זה כאשר נגלה ומבואר לעין כל חוזה אשר מחזה שדי יחזה בדבריהם ובכן יגדל התימה על הרב מ"ב שכתב שכן ראה לשני הרבנים הנז' שכתבו כדבריו שדוקא לאסור וכו' הוא דבעינן דרישה וחקירה ולא להתירה דהן אמת שכתב דבעדות אשה שמת בעלה דוקא דמשום עגונא הקלו בה דלא ליבעי דרישה וחקירה והיינו כדי להתירה לעלמ' אבל לאסור האשה על בעלה בעינן דרישה וחקירה ברם סברי מרנן דבעדות אשה שמת בעלה דוקא הוא שהקלו בה דלא בעי' דרישה וחקירה כדאשכחן דהקלו בה נמי גבי עדות אשה ובהא הוא דפליגי תנאי בשלהי יבמות וקי"ל דאין בודקים בעדי מיתה אמנם בשאר עדות גטי' וקידשי' והוא הדין כל שאר עדות אשה דלא שייך טעם זה סבירא להו דבעינן בהו דרישה וחקירה אליבא דכולי עלמא ואלו לפי דברי הרב מ"כ שהסכים לדברי הנ"י דפלוגתא דתנאי הוא בכל מיני עדות אשה ואף כעדי גטי' וקידושי' ובכולהו קיימא לן כר' עקיבא דאין בודקים בדרישה וחקירה אלא דעיקר הדבר תלוי בין אם העדות הוי לאוסרה על בעלה בעידי טומאה או לאוסרה על כל העולם בעדות קידושי' בהא הוא דסבירא ליה לר"ת ולכל דקיימי כיותיה דמצרכי דרישה וחקירה מהני תרי טעמי שכתב הרב שם אבל כשהעדות הוא להתירה לעלמא בין בגטין דהיינו שמעידים שנתגרשה או כגוונא דנ"ד דהר"ב ובין בקידושין דהיינו שמעיד שלא נתקדשה או שכפי עדותו יוצא לנו דלא היתה בזה קדש'ה ובחזקתה קיימא בהא כולי עלמא מודו דלא בעינן דרישה וחקירה כלל ככל האמור ומדובר אם כן איפה איך הרב השוה הדעות דבריו לדבריהם והיו לאחדים בידו והנם רחוקים כרחוק מזרח ממערב וכמובן. תו איכא לאתמוהי טובא בדברי מ"ב הנז"ל בשנותו את טעמו למאי דבעי דרישה וחקירה לאסור איסר אשה על בעלה שכן כתב וז"ל אי משום עגון האשה שהרבה חשו חכמים לעגון האשה ואי משום שדמו לדין מרומה וכו' ע"כ והנה טעמו הראשון אם הוא חוזר טעם כעיקר למאי דבעי' דרישה וחקירה בלאסור האשה וכמו שכן מובן מפשט לשונו אתמהא טובא דחו' הוי כנותן טעם שלא לשבח דאדרבא היא הנותנת דמשום עגונא הי"ל להקל בהו דלא ליבעי דרישה וחקירה כדאשכחן בעדי מיתה דמשום עגונא הקלו בה חכמים דלא ליבעי והגם דנראה ברור דכונתו לומר דמשום עגון כי היכי דלא ליתסרו ע"ב וצריך בהו דרישה וחקירה וכל כמה דלא הוה בהו דרישה וחקירה כדבעי אינם נאסרים וכמו שכ' הרא"ש באותה תשובה דכלל מ"ו סי' א' וכנדון ר"י שהביא המרדכי בריש פרק אד"מ וכנ"ד מור"ם ורש"ל וש"י דמשום דלא הוה בעדי זנות דנ"ד דרישה וחקירה כדבעי' דנו את הדין דאין לאסור האשה על בעלה וכיע"ש נמצא דגם במאי דמצרכינן דרישה וחקירה מישך שייך האי טעמא דעגונא מכל מקום עיננו הרואות להרמב"ם ואחריו כל ישרי לב והרב מור"ם ורש"ל וש"י שהביא איהו גופיה לא נתנו טעם זה דמשום עגונא אלא אמאי דלא מצרכי' בהו דרישה וחקירה כעדות אשה שמת בעלה וכאשר יראה הרואה בדברות קדשו ואיך הרב עשאו טעמו וממשו למאי דבעינן בהו דרישה וחקירה ולא נמצא כן בכל דברי הפוסקים שנתעסקו בזה. עוד זאת אדרש בטעמו השני של הרב דכיון דמסתמא האשה מכחשת הויא ליה דין מרומה ואפילו בדיני ממונות בעי' דרישה וחקירה דהן אמת שכן כתב הרא"ם בח"א סכ"ד והביא בידו לשון ר"י שהביא המרד' והוכיח במישור דבהכחשת האשה הוי ד"מ עשד"ב והם הם דברי הרב מ"ב ברם הא קא חזינא רובא דרבוותא דא דאפליגו עליה דהרא"ם בהא והרמ"ץ בח"ב סי' ס' כתב עליו דלא נמצא כן בכל ספרי הפוסקים ע"ש והרב לחם רב בסא"ך וכ"ג ומהרח"ש סי' י"ט ומ"ב הוכיחו במישור מדברי הריב"ש בסי' רס"ו דפליג על הרא"ם בזה והרב מ"ב דבר עניו ראו להביא תשו' דהריב"ש סי' קצ"ג ואתמהא דלא זכר שר ההיא תשובה דסי' רס"ו דמינה מוכח להדיא דפליג על טעמו ונמוקו דהכחשת האשה דהתם לא אחשביה לדיני ממונות והוכרח למצא טעמי אחריני דמזה מוכח בברור דלא סל"ה וכמ"ש וכן עלתה הסכמת כל הפוס' דהריב"ש פליג על הרא"ש בזה וכן תמצא לכנה"ג בא"ה ס' מ"ב הגב"י סק"ן שהביא פלוג' דרבותא בזה ע"ש ועד אחרן אחד הרואה להרב ס' אליהו רבה בדצ"ט שהאריך הרחיב לדחות דברי הרא"ם בזה והוכיח מהרשב"א גופיה בסי' אלף ר"ט שהביא מרן הבית יוסף באה"ע סי' מ"ו דלסל"ה יעשד"ב נמצא כפי זה דברי המ"ב נראים תמוהים לעין כל רואה מכל צד הן דלא עמד טעמו גם את הא' גם הב' הן מצד מה שנסתייע ממהרש"ל ושא"י שראה שכן כתבו כדבריו ועינינו הרואות שרחוקים דבריו מדברי' וכמדו' ויציבא מלתא דעל שלשת הרועים הגאונים הנז"ל ה"ה הרב מור"ם ומהרש"ל ושארית יוסף יגדל התימה עליהם שהניחו יתד התקועה ויסוד מוסד דמאי דאפליגו תנאי אם בודקים עידי נשים בדרישה וחקירה וקי"ל כמ"ד דאין בודקים הוא דוקא בעדות אשה שמת בעלה דהקלו בה חכמים משום עיגונא אבל לשאר עדות אשה ב"ע מודו דצריכים דרישה וחקירה וכמש"ל. ובאמת דזוהי שקשה דאיך ולמה נעשה מעלומי העין מדברי הרמב"ן והרשב"א והריב"ש והר"ן והנמקי יוסף הנז"ל דכולהו הני רבוותא קמאי דקמאי ס"ל דבכל מיני עדות אשה אפליגו תנאי בשלהי יבמות ולכן קי"ל כמ"ד דאין צריך דרישה וחקירה בכולהו והמה בחכמתם סמכו ועל דעתם הרמה ולא חשו להביא בל הראשונים ובודאי הגמור אילו הוה שמיע להו הוו הדרי בהו שוב ראיתי להרב תנא דבי אליהו רבא וזוטא בדצ"ט ע"ב שהרבה לתמוה על רש"ל ומור"ם בזה כיעשד"ב וגם על הרב שארית יוסף יעבור ק'וש התימה כהנה וכהנה דשפה אחת להם ודברים אחדים כנז"ל אלא שהרב לא נמצא בידו ס' ש"י הנז' וגם ספר מ"ב לא שלטו מאורי אור בו והגם שהזכירו בדפ"ו ע"ג נראה ברור מועתק אצלו מדברי הכנה"ג בח"מ סי' ל' יע"ש דאלו היה רואהו היה עומד על דב"ק הנז' ויותר מהמה בראיות שהביא לדמוי ע"נ לדי"נ או לדי"מ ובדברי הר"ן שהניחם בתימה הרב מ"ב ודחאם מהל' ובכל זה ויותר מזה עמד כארי הרב אליהו הגואל שם וצלל במים אדירים כיעשד"ב. איך שיהיה עכ"פ נקוט מיהא דמה שרצינו לחלק בדעת המעט הוא בין כל כה"ג וגמרנו אומר שעל נ"ד וכיוצא בו דעיקר עדות העד להתירה לשוק ולאוקמה אחזקתה דהיתרה הראש' כולי עלמא יודו דלא בעינן בהו דרישה וחקירה הנה זה שקוינוהו מצאנוהו ראינוהו מפור' יצא בדברי הרב מ"ב והעד העיד בנו שכ"כ מר רביה מהרש"ל והרב שארית יוסף והגם דאנן בעניותין פקפקנו בדב"ק הללו עכ"פ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעש' ומסתיין דרב גובריה אמרה והוא היה רב מובהק וגדול בישראל ובקי במלי דרביה טפי מנן ואנחנו לא נדע וכדאי הרב לסמוך עליו כי רב הוא והגם דאף לפי דבריו הדבר במחלוקת הוא שנוי בינו ובין מרן בב"י ח"מ סי' ל' שנראה שלא הבין כן בדברי ר"ת לחלק בין לאסור או להתיר במ"ש הוא שם עכ"פ נקטינן מיהא דלדידיה גם לפי עדותו וראות עי"ק שאם הרב רש"ל והרב שארית יוסף קימי בשיטתיה ולדדהו יוצא לנו כחא דהתירה בנ"ד דלא ליבעי דרישה וחקירה וכנז"ל כיון דאין עדות העד הזה לאוסרה על כל העולם רק אדרבא בא להתירה ולהעמידה בחזקתה וככל האמור ומדובר אם כן השתא הכא נובין ונדון בספק ספחא דשמא הלכה כמ"ר דבכל עדות אשה לא בעינן דרישה וחקירה ואת"ל דהל' בהסוברים דבעי' דרישה וחקירה שמא הל' כהרב מ"ב ורש"ל ושארית יוסף הנז' דסוברים דכל שעדות גטין וקידושין הוא להתירה אליבא דכולי עלמא לא בעי דרי' וחקירה וכמובן וכבר הוכחנו לעיל דעבדינן ספ' ספקא אפי' היכא שפסק מרן להחמיר ובהא דנ"ד כולי עלמא יודו כיון דהא ע"פ מה שנראה מד"ק בב"י דלא מחלק בהכי ורבו הסוברים דלא קי"ל כמרן במה שכתב בב"י ככתוב אצלי במ"א והגם שכתבנו לעיל משמיה דהרב כנה"ג ודעמיה דבהאי פלוגתא דרבותא אי בעינן דרישה וחקירה או לאו נקטינן להחמיר כפי הנושא ים היינו היכא דליכא ספק ספקא דכל דאיכא ספ' ספקא נקטי' להקל בכל אסורי תורה ובפרט כדאית קמן חזקת פנויה וכדכ' הרן וכנז' והדברים ברורים. ואכתי פש גבן לברורי דהגם דיהבי לן כל דילן דכל כי האי גוונא דנ"ד כדיני ממונות דמי ולא בעינן דרישה וחקירה ה כלל וככל אשר כתבנו הנה נודע דבדין מרומה אפי' בדיני ממונות בעינן דרישה וחקירה וכל עוד שלא נחקרה עדותם יכול לחזור ולהגיד והיא הלכה פסוקה מכל הפוסקים וכדפ' הרמב"ם בפרק ג' מה' עדות והטור ומרן בח"מ סי' ל' דבד"מ בעינן דרישה וחקירה בדי"ן וגם הריב"ש בתשו' הנז' והרא"ם בח"א סי' כ"ד ומרן בתשו' סי' ב' הסכימו הם וכל הבאים אחריהם ראשו' ואחרונים דאף להרמב"ן והרשב"א ודעמיהו דס"ל דאין בודקין ע"ן בדרישה וחקירה גם בעדות גטין וקידושי' עם בל זה הנה בדין מרומה אזלי ומודו כולי עלמא דבעי' בהוא דרישה וחקירה ביעו"ש וכבר הביא זה ויותר מזה הרב כנה"ג באה"ע סי' מ"ב הגב"י שם יע"ש ואין צורך להאריך בדבר שהוא מוסכם להלכה והנה כי כן לכאורה נראה דנ"ד נמי אינו יוצא מדין מרומה דהני אופני דין מרומה דקי' כתבו הפוס' דאין לך דין מרומה גדול מזה לקדש אשה חשובה בפני ערים בלא שרובי' ושלא בפני קרוביה ובלא ברכת אירו' ושלא ביו"ד וכמו שכ' הריב"ש והרא"ם סי' הנז' והרב"א סי' ה' ושאר פוסקים וכן כתב מרן בתשוב' אה"ע סי' ב' הנז' דא"צ דרישה וחקירה בעידי קי' כי אם בד"מ שתתקדש בחורה מיוחסת בת ת"ח בלא שיד' ובלא דעת אמה וקרוביה בלא ברכה ושלא ביו"ד הוי ד"מ וצריך דרישה וחקירה עשד"ק ואם כן בנ"ד נמי רוב החסרונות הנז' איתנהו בנ"ד ואם כן אין לך דין מרומה גדול מזה ובדי"נ הוא דלא בעי ולא עדיף מדיני ממונות וככל האמור ומדובר. והנה אמת דהייתי יכול להסתעף ולהסתייע מדברי הריב"ש דסי' רס"ו שעלתה הסכמתו בפי' דהגם דקי"ל דבד"מ בעי' דרישה וחקירה לאו למימרא דבעי' דו"ח בדי"נ ממש אלא שצריך הדיין לחקור בו כל מאי דאפ' לו שאם אמר באחד מן החקירות אינו יודע שתהא עדותו בטילה כדי"נ וכן אם אמר אמש הלוהו שצריך שיכונו באיזה שבוע ושנה וב"ח וכל שאר החקירות כדי"נ אלא שצריך לכוין לחקור בו כל מאי דאפשר וכו' וכן פירש הרא"ה וכ"נ מל' הרמ"ק שכתב וז"ל אמנם כד"מ צריך דו"ח ומצוה לדרוש ולחקור בי בפי היכולת עכ"ל הריב"ש עשר"ב והביא דבריו מרן בב"י ח"מ סי' ל' ובתשו' א"ה סי' ד' בסת' בסת' בלי חולק יע"ש והגם דאיכא טובא מרבו' דפליגי עליה דהריב"ש בהא וכמ"ש הרב"א בתשובה סי' ר' והרב פ"מ בח"ב סי' א' וש"פ ע"מ עכ"פ איכא נמי טובא מרבוותא דסברי הכי כהריב"ש הרב מהר"י אדרבי בסי' ר"ט והרב לח"ר בסי' א"ך כמו שתראה בד"ק דהסכימו בדבריו ע"ש והרב כנה"ג בח"מ סי' ל' הגב"י אות ח' כתב שכן דעת הר"ד שהביא דבריו הרב מהר"ש ברוך המובא בתשו' מהרש"ח סי' ח"י והרב מהרש"ח הלוי תפס במושלם כדברי הריב"ש ולדעתו אף אם לא עשו דרישה וחקירה כלל בד"מ אין עדותם בטילה וכ"כ מהרח"ש בתשו' סי' מ"ב ע"ש הרי לפנינו כמה מרבוותא דסברי הכי כדברי הריב"ש וכמדובר. עוד ראו הביא לנו הרב"א בתשו' דסי' ה' וסי' ז' והרב מהריק"ש בתשו' דסי' ז"ך הנז"ל מ"ש הרב המאירי משם גאוני ספרד שאפילו בד"מ שכיוצא בו בד"מ צריך דו"ח בגטין וקי' אין צריך דרישה וחקירה ע"ש אלא דרבו החולקים על סברת המאירי וגאוני ספרד הנז' וכמ"ש הרב"א בתשו' הנז' יע"ש נמצא עכ"פ לפי זה ג' סברות בענין חדא סברת הרמב"ם ודעמיה דסב' להו דבד"מ בעי' דרישה וחקירה כדי"ן ממש וכמו שהוכיח הרב"א לדעתו בתשו' הנז' כיעו"ש וזה הוא אם נניח במונח גמור דלהרמב"ם ודעמיה אית להו דדין מרומה דקי' ודיני ממונות שוים הם בשעוריהם בעי דריש' וחקירה כדי"ן ממש זאת שנית סברת הטור והריב"ש והרא"ה והרמ"ק וכל הפו' הנז' דקימי כיותייהו דסברי מרנן דאף בדין מרומה הדי"מ לא בעינן בהו דריש' וחקירה כדי"ן ממש אלא כל מאי דאפשר ואם לא עשה דרישה וחקירה כלל מכל וכל אינו מעכב ועדותם מתקיימת וכנז"ל ועוד בה שלישיה סברת הרב המאירי ודעמיה הנז' שאף בדי"מ שכיוצא בו אף בממון בעינן דרישה וחקירה בגטין וקדושין אין צריך כלל וכמש"ל ואם כן הרשות נתונה בידנו מכח המסור לנו מרז"ל להקל בספק ספקא אף בדאורייתא ובפרט בדאיכא חזקת פנויה וכמש"ל וזהו ספק אי הלכה כהרמב"ם ודעמיה דבעו דרישה וחקירה בד"מ כדי"ן ממש וכמו שכתב הרב"א שם לדבריו דשמא הלכה כהריב"ש ודעמיה דלא מצרכי דרישה וחקירה כדי"ן ממש לא כל מאי דאפשר ואת"ל דהלכה כהר"מ ודעמיה הנז' שמא זהו דוקא בדין מרומה דממונות אולם בדין מרומה דקי' הל' כמ"ש הרב המאירי בשם גאוני ספרד דבגטין וקדושין אף בד"מ לא בעינן דרישה וחקירה כלל ואפ' דגם הרמב"ם לא אמרה אלא בדין מרומה דממון אבל בדין מרומה דקי' יודה להרב המאירי וגאוני ספרד דלא בעי דרישה וחקירה כלל ל"מ ול"מ כלל והגם דנימא דסברת המאירי וגאוני ספרד סברא דחויה היא זו מכל הפוסקים וכמ"ש הרב"א הנז"ל כבר נתבאר בדברינו מה למעלה דלית לן בה ועבדינן ספק ספקא שפי' וכמש"ל נמצא לפי זה תורה יוצאה בנ"ד דרך קב"ע הלזו דנ"ד סלקא שפיר וקימא כהוגן דאף על פי שלא נחקרה עדות העד הזה שפיר עדותו קיימת ושוב אינו חוזר ומגיד ככל האמור ומדובר. אמנם האמת יורה דרכו דאין אנו צריכים לזה בנ"ד ובלאו הכי בכל כי האי גוונא דנ"ד ניצולים אנחנו גם מדי"ן מרומה דאינו נקרא נ"ד ד"מ כלל כי כבר הורה לנו הרב מהריב"ל בח"א כ"ג סי' ח"י דאם היתה כבר הנערה משודכת לו מקורם ושוב קדשה בצנעה שלא בפני קרוביה ושלא בי' ובכל הני חסרונות הנז' אין כאן דין מרומה יע"ש ולזה הסכים הרב מהראד"ב בלח"ר סי' כ"ג וז"ל ואם באנו לבטל קבלת עדות זו מפני שלא עשו דרי דרי' וחקירה א"כ וכו' וא"כ אם דיינינן עובדא דנ"ד בד"מ הוה בעי דרישה וחקירה כבר כתב הריב"ל וכו' דשאני הכא דדהבחור היה משודך לזאת הבחורה ואין בו כ"ך עון אשר חטא וכו' אם כן בנ"ד נמי לא הוי כד"מ כיון דהיתה משודכתו ואם כן אין לבטל העדות מהך טעמא עכ"ל ולזה הסכים גם כן הרב מהרי"א בסי' ר"ט והוכיח זה מגוף דברי הריב"ש דבסי' רס"ו הנז' דכל חיליה ועיקר טעמיה לעשות נ"ד בד"מ הוא משום שלא היו שדוכין בניהם ק"ו הקי' ברם כל שהיתה משום מקו' הקי' לא חשיב ד"מ כלל וגם הא דחשיבי ליה ד"מ הוא מטעם דלא מצינו אשה חשובה וכו' כמ"ש הריב"ש או בחורה מיוחסת בת ת"ח כמ"ש מרן או נערה כבודה וצנועה תקבל קי' בלתי רשות אביה וכו' כמ"ש מהרשד"ם בתשו' אה"ע סי' ל"א ע"ש הנה כל זה ליתיה בנ"ד דלאו אשה חשובה ומיוחסת וכבודה היא זו דנ"ד דמשרתת היא לרקחות ולטבחות בבית אדוניה כידוע ויתומה מאב ואמה וקרוביה הם פחותי הערך ולא היתה דרה עמהם בעיר אחת וגם היתה משודכת לו מקודם כמוזכר כל זה בשאלה ועם כל זה לא רצתה לקבל ממנו הקידושין וזרקתם והשליכתם לארץ תכף וכל נדונות הפו' הנז' הם המדברים בעדים כשרים מעידים באשה שקבלה קי' מידו מטו'ר וחל עליה זיקת בעל ל"כ בכל כי האי גוונא דנ"ד דאכתי בחזקת פנויה קימה כפי עדות העד הזה הא ודאי בכל כי האי גוונא דנ"ד כולי עלמא מודו דלא הוי ד"מ כלל ולא בעי דרישה וחקירה ועדותו קיימ' ושוב אינו יכול לחזור ולהגיד ככל האמור ומדובר. הנה נא ערכנו והארכנו מלין על גבי מלין מכל דברי הפוסקים וחזרנו על כל הצדדים ומכל הדברות והאמירות עלה בידנו דהך קבלת עדות הלזו דנ"ד עלתה לרצון לדעת כל הפוסקים וזאת תורת העולה דקבלת עדות דנ"ד הרי היא שרירה וקיימת לית נגר דיפרקינה ועדות העד הזה שפיר קיימא ותו אינו יכול לחזור להגיד כלל ככל האמור ומדובר. ומאחר עלות כל האמור הבא נבא למען דעת משפט נבחרה לנו להבין ולהורות מה משפט הנערה הזאת ומעשיה על פי קבלת עדות הלזו והנה אמת הדין פשוט ומבורר דכפי קבלת עדות העד הזה שהעיד שאמר לה ראובן שתקח הרוב' ממנו ולא נתרצת לקחתה עד שהוכרח לתפוס את ידה בחזקת לתת לה בע"כ של"ב והיא סגרה ידה בחזק יד וכשהגיעה לגב ידה תכף ומיד בתוך כדי דבור השליכתה לארץ ולא נתרצת לקבלה וצעקה הנערה הכל כמו שכתוב בקבלת עדות המוצגת בשאלה שלפנינו נמצא בברור גמור שגלתה דעתה בתחלה ובסוף ואין לך גלוי דעת גדול ובכל כי הא הלכתא רווחת בישראל דאין האשה מתקדשת אלא לרצונה וכמ"ש ופסקו כל הפוסקים והטור באה"ע סי' מ"ב פסק כן והביא לתשו' הרי"ף ע"ש וכן פסק מרן בש"ע סימ"ב ע"ש ובסי' ל' ס"ה פסק מרן וז"ל אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו או לאור או לכל דבר הנאבד ואצ"ל אם זרקתו בפניו במקום שאינו אבד אינה מקודשת שזה מוכיח. שאינה חפצה בקידושין עכ"ל מבואר להדיא דאפי' לא גלתה דעתה שאינה חפצה בו ואין רצונה להתקדש לו רק שסופה הוכיחה על תחלתה ממה שזרקתו לפניו אינה מקודשת כמבואר כל שכן וקל וחומר בנ"ד דהוכיחה על עצמה תחלה וסוף הוכחה גמורה דאינה חפיצה בו דאינה מקודשת כלל והגם שלא נזכר בדברי העד להיכן זרקתו אם קרוב לו וזרקה בפניו או קרוב לה דהיינו לפניה ולתוך ארבע אמותיה דבכי הא אם היתה הזריקה בפניה או לתוך ארבע אמותיה נראה דהויא מקודשת וכמו שכתב הרב ח"מ שם בסי' ל' סקי"א ע"ש היינו דוקא אם לא גלתה דעתה בפי' שאינה חפצה בו רק זרקתו סתם אמנם כל כי הא דמתחלה כשאמר לה לקבל מידו לא רצתה לקחת מידו וכשתפס ידה בחזקה וסגר ואין פותח וכשנתן לה על גבי ידה השליכתו לארץ ותצעק בקול גדול הא ודאי אין לך גלוי דעת גדול מזה ועדיף מאמרה בפי' איני רוצה ןאליבא דכ"ע אינה מקו' וכמו שכתב הרב"ח סי' הנז' וכדברי הרב ב"ש סי' הנז' סקי"ב וזה פשוט. ותא חזי דעדיפא מינה דא דאפילו אם לא זרקתם לארץ כלל רק שתפס ידה בחזקה ונתן לה קי' והיא קבלתם שפסק מהר"ם דהוי מקודשת דאף שתחילה באונס סופה ברצון דאי לא הוה ניחא לה תשדינהו ופסקו מור"ם סי' הנז' ס"א ע"ש עם כל זה כתב הרב ב"ש שם דצ"ל דהיה שם ג"ד מתחלה שרצונה להתקדש לו הא לאו הכי ג"מ כלל כמו שכתב מרן סי' ל' ומור"ם בסיכ"ח ס"ד פסק כהרמ"ה ע"ש ובב"ש סק"ג ובח"מ סק"ב וביתר דברי הפוסקים כמה דיות נשתפכו בזה ועד אחרן אתה תחזה להרב ברך משה בסי' ל"ד ולהרב מהריט"א בתשובה שם ותשו' חכמי אר"ץ שם שהאריכו למעניתם בסברות וחלוקות הנז' עשד"ב וכן כתב מהרשד"ם אה"ע סיק"א דאפילו לא השליכה כסף הקי' מידה אין חשש להצריכה גט וז"ל ואין לומר שמא נתרצת כיון שלא השליכה הטבעת מידה כמ"ש אפשר שיטעה איזה תלמיד מתוך דברי שאלת הרא"ש וכו' ואפשר לומר דמעשה שהיה כך היה אבל בלאו הכי לא הוה ליה למיחש כלל ועוד אפילו וכו' אבל הכא בנ"ד דמעיקרא היתה אנוסה ליכא למיחש כלל וכו' וכלם פה אחד כתבו דכל שנתקדשה בע"כ לא הוו קי' וכו' עכ"ל הרי בפי' כתב הרז"ל דכל שבאו הקי' בידה ע"כ אפילו שלא השליכתם אין לחוש ולזה הסכים כמהר"ח עשאל בס' סם חיי סי' ז' די"ב ע"ד בנ"ד שבאו הקי' לידה ע"כ באו אפילו שלא השליכה אין לחוש לקידושין עש"ב נמצא ברור דכל שכן וקל וחומר בנ"ד דגלתה דעתה פעמים שלש בין בתחילה בין באמצע בין בסוף דאינה רוצה בו כלל וזרקה הקדושין מידה על הארץ הא ודאי דלא חלו בה ריח קי' כלל לא מינה ולא מקצתה והדבר פשוט כביעתא בכותחא ולמפורסמות אין צריך ראיה והדין פשוט דכפי עדות העד הזה לא אהנו מעשיו דמקדש מדי בטלים הם ומבוטלים ולית ביה מששא והנה ריקה נפשו והנערה הזו בחזקת פנויה קיימא כדקאי קאי התירוה לינשא לכל גבר די תיצבי וכאמור ומדובר. אמנם מה שצריכים אנו לדעת להבין ולהשכיל היכי לדינו דייני להאי דינא דהנה זה עומד אחר כותלנו העד השני אשר עדין לא נתקבלה עדותו לפני ב"ד עומד לנגדנו הבא על החתום בחתימה בשטר שביד המקדש שמעיד בפי' שקדשה כדת משה וישראל והיינו מסתמא דר"ל שקבלה הקידושין מידו מרצונה הטוב ואמר לה הרי את וכו' שהוא עיקר דת משה וישראל בקידושין דל"מ לדעת הריק"ו בשורש ע"ד הנז"ל דאפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר והוא עצמו מכחיש ואומר ל"ח דל"מ שאינו יכול לחזור ולהגיד וכמש"ל אלא אפילו לדעת הרשב"א ודעמיה דפסלי ליה לשטרא דנא כיון שלא נעשה מדעתה וגם דנימא דגם להריק"ו פסול האי שטר כיון דבא חבירו בצוה לחתום וככל אשר כתבנו למעלה עם כל זה על כל פנים אנן דידעינן דאיכא חד סהדא דמעיד שנתקדשה כדין איכא למיחש טובא דילמא היום או למחר יבא לב"ד ויעיד מפיו ויאמר שנתקדשה באמת זאת הנערה בפניו ובפני חבירו הנז' וקבלה הקידושין מידו הפך ממה שכתב העד הראשון וכנז"ל וכמו שמצינו להרשב"א גופיה בתשו' הביאה מרן באה"ע סי' מ"ב דחייש לה מר דשמא יבא למחר ויאמר שנתקדשה בפניו וכו' יע"ש וכן תראה להרב פ"מ סס"י א' בח"ב דחייש לזה בנ"ד יע"ש ואם כן דל מהכא אותו העד שכבר נתקבלה ונתקיימה עדותו בבית דין שכפי דבריו לא נתקדשה נערה זו וכמש"ל הא איכא קמן עד אחר ובא רעהו וחקרו שמעיד שנתקדשה באמת וצדק כדת וכהלכה ולא יהא אלא כמקדש בעד אחד וכמ"ש הרשב"א בתשו' הנז' והגם שהרשב"א שם כתב על זה דלא חיישינן לקידושי עד אחד כיע"ש וכן פסקי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כמו שכתב מרן בבית יוסף סי' הנז' וכן פסק מרן גופיה סי' הנז' ס"ב וכן תמצא להכנסת באותו סי' הגב"י אות י"א שאסף איש טהור חבל נביאים רובא דרבותא קמאי ובתראי דסבירא להו הכי דלא חיישינן לקידושי עד אחד אפילו היכא ששניהם מודים כיעש"ב ברם דא עקא שזאת מצינו להסמ"ג הביאו הטור וב"י שם שכתב הרא"ם דחוששין להחמיר בקידושי עד אחד להצריכה גט יע"ש גם הרב תרומת הדשן נטה לסברתם להחמיר כמו שכתב מרן בבית יוסף משמו שם ע"ש וכן נראה ברור שכן דעת מהריק"ו בשורש דחייש לסברת הסמ"ג והרא"ם להחמיר שכתב וז"ל ואף על גב שכתב הסמ"ג משם הרא"ם דיש להחמיר מכל מקום חזינן דהסמ"ק דהוא בתרא טפי פוסק דאין חוששים לקידושין אפילו ב' מודים כדברי הג' ורב אפס ואם כן לענין סבלונות מיהא יש לסמוך עליהם ע"כ מוכח מדבר' דדוקא לענין סבלונות הוא דסמיך להקל אבל בקידושין גמורים חוששים להם וכדברי הסמ"ג והרא"ם והרב תרומת הדשן וכמש"ל וכן מצאתי בתשו' מהר"י בן הרא"ש שכתבו ר"ח בתשובה וז"ל כתב על ר"מ מקוצי דלית דחש לקמחיה ע"ד זה היה ראוי לנדותו וכו' וגם הר"י בן הרא"ש הסכים לבעל הסמ"ג בזה שחו' לקידושי עד אחד ועוד כי ראיתו חזקה ובריאה וכו' וכן אנו מורים בכאן שבעד אחד צריכה גט עכ"ל וכן כתב הגה"מ בפ' ד' מהלכות אישות הרא"ם פסק כן ושכן שמע גם מאדם גדול וכן בב"ה כ' שראוי להחמיר וכו' ע"כ וכן כתב המרדכי בפ' האומר דכתב ס' החכמה סי' שפ"ד דכתב הרא"ם בתשו' דהיכא דאחד מהעדים לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל הקידושין בכך וכו' ואף על גב דבסמ"ג פסק כמאן דאמר אין חוששין מכל מקום ראיתי מעשה ולא היה כח ביד המתירים להוציאה בלא גט עכ"ל ע"ש ומדברי המרדכי הללו יש להוכיח בברור כדברי מהר"י הלוי הביאו הרב כנה"ג סי' מ"ב הגה"ט אות י"ז שכתב דהסמ"ג משמיה קאמר דהרא"ם וליה לא סבירא ליה הכי ומי שיאמר דהסמ"ג סברא דנפשיה להחמיר טועה והרב החבי"ב שם חלק עליו וכתב שרי ליה מאריה וכו' ע"ש ומדברי המרדכי שכתב בשם הסמ"ג נראה ברור דמסכים לדברי מהר"י הלוי וכמובן ולדברי הרב כנה"ג דט"ס נפל בדברי המרדכי ובמקום סמ"ג צ"ל סמ"ק ובהכי ניחא וכמובן ואולם מתשו' מהר"י בן הרא"ש שכתב דהסכים לבעל הסמ"ג וכן מדברי הגה"מ הנז' מוכח בברור כדברי הרב כנה"ג וכמובן הרי מצינו לכך וכך ראשונים דחיישנן להחמיר בקדושי עד אחד וכן תמצא להרב מהרש"ך ומהר"י הלוי ומהרח"ש ומהר"מ פאדואה ומהר"י מינץ דחיישנן לקידושי עד אחד להחמיר וכמו שכתב כן בשמם הרב כנה"ג שם אות י"א יע"ש אם כן מי ראה מי שמע כאלה להכניס ראשו בין הרים גדולים ויכריע להקל בקידושי עד אחד נגד כל הני רבוותא שזכרנו דחיישינן לקידושי עד אחד להחמיר והגם דאנן גררינן בתריה דמרן ואיהו ז"ל פסק בב"י ובש"ע סי' הנז' 'ובתשו' סי' ב' דלא חיישינן לקידושי עד א' אפי כששניהם מודים כיע"ש הנה נודע הדבר דבאסור ערוה החמורה לא קבלנו הוראותיו להקל לא להחמיר אם לא היכא דאיכא צד עיגון בדבר וכמו שכתב הרב מהריט"א בספרו שמחת יום טוב סי' ע"ה דבאסור ערוה כ"ג מסור בידנו מפי סופרים ומפי ספרים דיש לחוש לכל הסברות וגם אנו שקבלנו הוראות מרן הבית יוסף לענין ממון באסור ערוה מחמירים בכל הסברות לכתחלה כשאין עיגון בדבר ע"ש וכן כתב הרב הכנסת בתשו' בעי חיי אה"ע סי' י"ג וסי' ט"ו אם לא יש ריעותא אחרת יע"ש וכן כתב עוד בתשו' כי באה בעדות ביעקב סי' י"ט ע"ש וכן כתב עוד הרב הכנסת סי' הנז' הגב"י אות י"א דבספק ספקא פשיטא שיש להקל ושכן מתבאר וכו' יע"ש. שבתי וראה דגם מזה אין לחוש כלל בנ"ד דכבר כתב הרשב"ץ בתשו' והביאו מרן הבית יוסף שם דאפילו בעד אחד לא חשש החושש אלא כששניהם מודים אבל אם יש הכחשה בניהם לא וכמו שכתב הרשב"א וכו' ע"ש וכן פסק מור"ם בהגה שם ולזה הסכימו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דבמקום דאיכא הכחשה בניהם בין מצד האיש בין מצד האשה שמכחשת להעד אליבא דכ"ע נקטינן להקל וכמו שכתב הרב הכנסת סי' הנז' הגב"י אות ז' משם כל הפוסקים דסבירא להו הכי עש"ב ואם כן בנ"ד נמי דבחורה זו צועקת בקול מר ששקר ענה העד ולהד"מ אליבא דכ"ע יש להקל ולא חיישינן ליה וכאמור דאפילו לסברת מהר"ם מפאדואה בסי' ל"ב דחשש להחמיר אפילו בדאיכא הכחשת האשה וכמו שכתב הרב הכנסת בשמו שם כיעו"ש הנה כבר כתב הרב ח"מ בסי' הנז' ס' ק"ד דמהר"מ גופיה חזר בו בסי' ל"ו וסבירא להו דהכחשת בעל דין לבד מהני ע"ש וכן כתב הרב נודע ביהודה חאה"ע סי' ס' דמתשו' מהר"ם דסי' ל"ו נראה שדבר פשוט היא אצלו דעד אחד בהכחשת בעל דין לאו כלום הוא יע"ש. אך את זה ראיתי בתשו' מהר"ץ סי' קט"ו שכתב דלא חזר בו הרב בההיא דסי' ל"ו הקל בצרוף טעם אחר ע"ש הנה עם כל זה בנ"ד דמלבד דאיכא הכחשת האשה כנז' איכא נמי סהדא אחרינא דמכחיש ליה בהא כבר כתב מהרמ"פ גופיה באותה תשובה דסי' ל"ב והביאו הרב כנה"ג דאיכא הכחשה דאשה ועד אחד נמי מכחיש ליה תפסינן להקל ולא חיישינן ליה כלל ע"ש וכבר כתבנו הנה נמצא נמי עד אחד המכחישו הוא העד שכבר נתקבלה עדותו בב"ד שמעיד בפירוש שלא נתקדשה כלל ומכחיש לחבירו העד האומר נתקדשה נתברר הדבר דבנ"ד כל הפוסקים מסכימים ומעריבים להקל ואין כאן בית מיחש כלל וכמדובר. והגם דכתב הרב תרומת הדשן והביאו מרן בבית יוסף שם סי' הנז' וז"ל דהיכא דהוו תרי סהדי אצל המעשה והא' מעיד שנעשו הקידושין בפניו ובפני חבירו אף על גב דחבירו מכחישו מכל מקום לפי דבריו של זה הרי הם קידושין גמורים אם האמת כדבריו וכהאי גוונא כולי עלמא מודו דחוששים ע"כ כבר כתב מרן בבית יוסף שם עליו דאין דבריו נראים כלל וכן כתב הרשב"א בתשו' וכו' והוא בעצמו סתר אחר כך סברא זו יע"ש וכן עלתה הסכמת כל הפוסקים כאשר תראה בכנה"ג הגב"י מאות כ"ב ואילך יע"ש:

עלה בידנו מכל האמור ומדובר דכיון ששני עדים מכחישים זה את זה דזה אומר נתקדשה לו מטו"ר וקבלה קידושיה וחבירו מכחישו ואומר לא כי דלא נתרצת כלל להתקדש לו ולא נתקדשה לו וגם הנערה עצמה מכחשת להעד האומר שנתקדשה הנה אמת תורה יוצאה בהינומא דאין לחוש כלל לזה האומר שנתקדשה כיון דחבירו מכחישו וגם היא מכחישתו ואית לה חזקת פנייה דמסייע לה דודאי אית לן למימר דבבזקתה קיימא ותיקום והרי זה ממש מה שפסק מרן בש"ע אה"ע סי' מ"ג ס"ג וז"ל עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה אם אמר שמעו' לא היה בה ספק קידושין תנשא לכתחילה וכו' עכ"ל. והנה עיקר שורשוהי דדין זה הוא לפום אוקמתא דרבה בפ' ב' דכתובות דמוקי הבריתא דעד אחר או' נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה דלא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא דתרויהו בפנויה קא מסהדי והא דקאמר נתקדשה הוה ליה חד במקום ב' ואין דבריו של אחד במקום שני ומסוגיא זו נתחבטו בה כל המפרשים והראשונים דאמאי לא תנשא לכתחלה כיון דאית לה חזקה דפנויה ועוד דלא חייש' לקי' ע"א אפי שאומרים בפניו ובפני חבירו נתק' ובפרט דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ורבו בה האוק' והפי' מהתו' והרמב"ן והראב"ד והרשב"א והר"ן ואשר הובאו דברי' בב"י סי' הנז' ע"ש ע"ש והרב מהריב"ל בח"ב סי' ח' האריך הרחיב בזה והביא כל הדעות וחלקם לארבעה סברות וחלוקות ע"ש ולכל הפירושים ולכל הדברות והאמירות הנאמרים באמת בתורתן של ראשונים הנז' הנה אמת כל כי האי גוונא דנ"ד שאחד אומר שנתק' לו והיינו שנתרצית וקבלה קדושיה ואחד מכחישו ואו' לא נתקדשה דהיינו שלא רצתה להתקדש לו ולא קבלה הקידושין מידו כלל והוי כאומר בפי' שמעולם לא היה בה ס' קי' כלל והיא גם כן מכחשת לדברי העד האומר נתקדשה ששקר ענה ומסכמת לדברי העד האומר לא נתקדשה הנה כל כי האי גוונא דנ"ד הדין פשוט אליבא דכולי עלמא וכל הפוסקים שהם התוספות והראב"ד והרמב"ן והרשב"א והטור ומרן ואחריהם כל ישרי לב כל הפוסקים קמאי ובתראי דבתראי לכולם הדין נותן דאינה מקודשת כלל ומותרת להנשא לכתחילה כמבואר ונגלה בדברי הפו' הנז' וכאשר יראה הרואה ואין מי שיחלוק על זה זולת הרמב"ם דעינינו הרואות להרמב"ם בפ"ט מהל' אישות רל"א דרוח אחרת אתו בהאי דינא והוא דסבירא ליה דכשיש עד א' האו' נתקדשה הגם שאומר בפניו ובפני חבירו נתקדשה והיא מכחישתו ואומ' לא נתק' דהרי זו מותרת להנשא לכתחי' אמנם כשיש לפנינו ב' עדים המכחישים זה לזה דזה אומר נתקדשה וזה אומר לא נתקדשה והיא גם היא מכחשת ואומרת שלא נתקדשה כגוונא דנ"ד ממש בהא סבי' ליה להרמב"ם דלא תנשא לכתחילה ואם נשאת לא תצא יע"ש וכל הראשונים אחזו צער המה ראו כן תמהו על הרמב"ם בזה כאשר תראה להראב"ד בזה שם בהשגתו דכתב עליו ולאו כ"ש הוא וכו' וכן הר"ן הביאו הב"י סי' הנז' והרב המגיד שם נתן טעם לדברי הרמב"ם דסבירא ליה דטפי גרע כשמכחשת העד האומ' נתקדשה ויש עמה עד אחד דמסייעה ואומר כדבריה דלא נתקדשה דסמכה עליה ומעיזה יזה פניה להכחיש העד האומר נתקדשה ברם כשאין עמה עד דמסייעה והיא לבדה מכחישתו ואין לה על מה לסמוך חזקה דאינה מעיזה פניה נגד האומ' נתק' אם היא נתקדשה אם היא אמת יעשד"ב וכל הפו' נצבו עליו כמו נד וכל חכמי לב מהראשו' ואחרונים חלקו עליו בזה ולית מאן דחש ליה ומהרשד"ם סי' א' חאה"ע כתב עליו דבטלה דעתו אצל כל הפוסקי' ראשו' ואחרונים שהרי וכו' יעשד"ק דלא חש לס' הרמב"ם הגם דמישך שייכה בנ"ד כיעו"ש והרב מהריב"ל בסי' הנז' כתב גם כן שהרמב"ם יחיד הוא בדבר זה יע"ש ולא עשה ספק ספקא בנ"ד להנצל מס' הרמב"ם לא לרווחא דמלתא שמצא בנ"ד ספק ספקא כיע"ש והרב מהרי"א בסי' ט' לא חש בנ"ד אפי' להזכיר ס' הרמב"ם להעלותה על דל שפתיו כיע"ש וכמו שהביא דבריהם הכנה"ג ס' הנז' הגה"ט או' ג"ן וכן הסכימו כל האחרו' שהרמב"ם יחיד הוא בדבר זה ואין לחוש לדבריו ולא מצאו לו חבר ולא מענה לדבריו כיעויין במפרשי הרמב"ם לא ע"ט האסף ואכמ"ל ואחז"ר נד"מ סי' חיים ושלום להרב מהרא"ח פלאגי נר"ו תשו' אה"ע וראיתי לו שם בסי' ל"ב דמ"א ואילך דעמד בנז' כדין המקדש בעד אחד וכסברת הרמב"ם הלזו באורך. ואנן בדידן אם באנו לחוש לס' הרמב"ם בנ"ד הנה אמת בודאי הגמור דבכל כה"ג דנ"ד יודה הרמב"ם גם כן ואין לחוש כלל ומותרת לינשא לכתחי' מכמה טעמי תריצי דבעי מימר בס"ד חדא דהאמת יורה דרכו דהרמב"ם לא אמרה למלתיה כששני עדים עומדים לפנינו והמה מכחישין זה את זה דזה או' נתקדשה וזה אומר לא נתקדש' והיא מסייעת בהכחשת העד האומר נתקדשה בהא הוא דחייש הרמב"ם להעזה וכמובן ברם כל כי האי גוונא דנ"ד דהעד האומר נתקדשה כבר נתקבלה ונתקיי' עדותו בב"ד והעד השני אינו לפנינו מכחישו ואומר לו דנתק' אלא משום דנמצאת חתימתו ביד רמה שהעיד בשטר שקדשה כדת משה וישראל ואפשר שגם הוא כבואו לב"ד יחזור בו ותועיל חזרתו אליבא דכולי עלמא כיון דהשטר נפסל דנ"ל אליבא דכולי עלמא וכמש"ל רק חששא הוא דחיישינן דשמא למחר יבא לב"ד ויעמוד בדבריו עודנו מחזיק לומר שנתקדשה ומשום חששא כי הא אין לנו לעכבה מלהנשא לכתחלה דעל זה וכיוצא בזה כעת יאמר עדים בצד אסתן ותאסר כיון דהשתא ליתיה קמן וכדאמרינן בש"ס פ' ב' דכתובות על ברתיה דמר שמואל ואשתבין והא איכא עדים במדינת הים ומשני השתא מיהא ליתנהו קמן ופרש"י משום דילמא אתו לא אסרי' לה השתא מיהא עדים בצד אסתן ותאסר עכ"ל הרי דמשום חששא דדילמא אתו לא אסרינן לה וכנז"ל. והכין חזינא להרשב"א בתשו' הביאה מרן בב"י שם שכתב וז"ל שנינו פ' האו' האומר לאשה קדשתיך בפני פ' ופ' והלכו למד"ה וכו' אין חוששים לו כלל לפי שהיא בחזקת התר ואפילו הוציא קול בעיר שהיא מקו' אין חוששים לקול זה ואעפ"י שאומרים שיש לו עדים חתומים בשטר שהוא קדשה בפניהם אין חוששים וכו' ואמרי' בפ' ב' דכתובות והא איכא עדים וכו' ואמרו עדים בצד אסתן ותאסר וכו' עכ"ל ואף על גב דמצינו להרשב"א גופיה בתשובה אחרת שהביאה מרן הב"י שם שכתב שיש לחוש שמא למחר הוא יבא ויאמר שנתקדשה בפניו ונמצאו בניה ממזרים ולא התיר אותה לינשא עכשיו מחמת חשש זה כל זמן שהוא חי כיע"ש הנה אמת דהחי' ברור הוא לעין כל חוזה דהתם שאני דהוברר הדבר והנה נמצא אותו העד השני במעמד האחר והעיד שם שבפניו ובפני חבירו נתק' אלא דכתב הרשב"א דזה אינו כלום דכל שאו' שלא בפני ב"ד מקרי ואמר ויכול לחזור להעיד בב"ד שלא נתקדשה וע"ז הוא דחייש הרשב"א לשמא למחר יבא ויעיד שבאמת נתקדש' כיון דידענו שיש עד שני בברור שלא ע"פ המקדש אמנם בההיא תשו' הנז' שאין אנו יודעים שיש עדים השטר בעולם שקדשה בפניהם כי אם על פי דברי המקדש דהוא טוען כך שאומר שיש לו עדים חתומים בשטר שקדשה בפניהם בהא סבירא ליה להרשב"א דלא חישינן ליה ומתירין אותה לינשא כההיא דכתובות הנז' וחילוק זה מבואר יוצא מתשובה זו דהרשב"א עצמה שכתב אח"ך דאפי' אם יוציא זה שטר חתום בעדים ונתקיים השטר על פי שני עדים דעלמא מחזיקים אותו כמזויף כיון שבאו וכו' עכ"ל מש' דאי לאו הכי הוה אסרינן לה להנשא עד שיבואו עדים ויעידוה ולא אמרינן עדים בצד אסתן ותאסר כיון דהשטר מקויים לפנינו הרי ידענו ברור כאלו יש עדים ודאי וחייש' להו שמא למחר יבואו ויעידו ונמצאו בניה ממזרים וכמ"ש בתשובה האחרת הנז"ל וכן נראה ברור שכן הבין הרב פ"מ בח"ב סס"י א' בנ"ד דעד אחד חתום בשטר קי' שנתק' בפניו כתב וז"ל דכיון דע"א חתום אף אם אנו תופסין דמפי כתבו מקרי ולא מהני כדעת הרשב"א מ"מ נהי דלא יועיל עדותו מדין עדות אך אנן דידעינן שהיא חת"י אם כן מוכחא מלתא דאיכא חד סהדא אחרינא ושמא היום או למחר יבא ויצטרף עם אותו שהעיר ע"פ ויהיו שני עדים בדבר ואם כן איך נתירה בלא גט וכו' עכ"ל הרי להדיא שכתב בפי' דדוקא דאנן ידעינן שהיא חתימ' דמוכחא מלתא דאיכא תו סהדא אחרינא בהא הוא דחיישינן לשמא היום או למחר יבא ויצטרף ע"ש וכדברי הרשב"א הנז' וכמובן אם כן נמצא בכל כי האי גוונא דנ"ד דלא ידעינן דאיכא סהדא שמעיד שנתק' אלא על פי דברי ראובן שהוציא קול שקדשה והוא אומר שיש בידו שטר חתום מהעד הנז' ואנחנו לא נדע ולא ראינו ולא שמענו מהשטר הנז' וחתי' העד אינה מקויימת והוא באחד ואין עוד אחר אתו עמו דניחוש לצרוף בהא ודאי כל כי האי גוונא תורה יוצאה על פי כל האמור דלא חיישינן ליה ולדבריו ומתירין אותה להנשא לכתחלה ואין מעכבין בידה גם להרמב"ם וכמדובר. וגדולה מזו מצאתי ראיתי להרב מהר"י אדרבי בסי' רכ"ז בנ"ד שקבלו בית דין עדות שני עדים שהעידו שראו שטר קי' חתום בשני עדים באנדרינופולי ונתקיים השטר בב"ד ככתוב בשאלתו וכתב הרב בסוף תשו' וז"ל ועוד מצי למימר השתא מיהא ליתנהו קמן עדים בצד אסתן ותאסר כמ"ד פ' ב' דכתובות וכו' עכ"ל הרי להדיא דאפי' בשטר מקויים דליכא למימר ביה אימור מזוייף הוא אפילו הכי התירו אותה לינשא עכשיו כיון דהשתא מיהא ליתנהו קמן ואיתי עלה הרב מההיא דכתו' הנז' ואם כן לדעתו כשאין לפנינו לא שטר ולא עדים וענינו לא ראו כי אם הכל מדברי המקדש שטוען כן דודאי אין לנו לחוש כלל וכמובן לא דלא ידעתי איך יתיישבו לו שתי התשובות של הרשב"א הנז"ל וגם התשו' האחרת עצמה מרישא לסיפא וכמש"ל שוב ראיתי להרב מהריט"א בספרו הקדו' שמחת יו"ט סי' ח' שעמד בנ"ד באחד שהלך לקדש אשה אחת לבנו בשטר הרשאה שבידו וכן עשה והלך וקידש כדת משה וישראל וחזר האב עם הכלה לבא אצל בנו ובחזרתו מת בנו והביא שם בסי' ז' הרב מהרד"ף שרצה להתירה לשוק בל"ח מטעמא שעדות בשטר לא הוי עדות דמפיהם ולא מפי כתבם והרב ז"ל חלק עליו ותמה יקרא דאיך התיר קידושין הנעשים בפומבי בהיות כי אפשר לקבל העדות מפיהם ע"כ המעשה דודאי כל מ"ש הפוסקים בענין זה שהעדים מתו או וכו' אבל בנ"ד קיימים הן מהשליחות הן מהקידושין ויבואו ויעידו בפיהם באו' המו' לפ"ד וכו' ובסי' ח' חזר הרב מהרד"ף לקיים את דבריו וכתב וז"ל ובר מן דין לא ידענא היכי אית לן להחמיר ולאשוויי קידושין מכח הך טעמא דיכולים לבא להעיד בפיהם השתא מיהא לא אתו ואיכא למילף דלא חיישינן להאי מההיא דאמרינן עדים בצד אסתן ותאסר והביא בידו תשו' מהרי"א דסי' רכ"ז ודן את הדין כן בנ"ד כיעו"ש הרי לפנינו עוד האי תנא ירושלמאה דהסכימה דעתו הכי לבטל מעשה קידו' הנעשה בפומבי ובמזמוטי חתן וכלה ואפי' הכי ה התירה לינשא לשוק כיון דהשתא מיהא ליתנהו קמן וכנז"ל אלא דחזיתיה למר הרב מהריט"א שם תמה על הרב הנז' וע"ד מהרי"א הנז' שממנו דן את הדין הרב מהרד"ף מסוגיא דקי' די"ב דמוכח מינה דדוקא בשבויה הקלו בקול בעלמא אבל אי ידעינן בודאי דאיכא עדים על הענין אסרינן לה אפי' בשבויה וכ"ש גבי קי' והביא לשתי תשו' הרשב"א הנז' וכמ"ש הרב פ"מ הנז' והאריך לישב דברי הרשב"א וסו"ד כתב דאולי שאני נדון הרב מהרי"א דכיון דשטר הקידושין לא היה לפנינו אלא שיש עדים מעידים שראו השטר מקויים באנדרני ומעיקרא באותו נדון ידים מוכיחות הוי שהכל שו"ך ודין מרומה וכו' נטה דעתו להתיר מההיא דעדים בצד אסתן וכו' יעשד"ב. והנה מה שהחליט הדבר הרב ז"ל והסכימה דעת עליון דאין ראיה מעדים בצד אסתן וכו' דהתם גבי שבויה הקלו ובקול בעלמא ומאי דמייתי מינה הרשב"א לראיה הוא בהדרגה דהא לענין שבויה הקלו בטעם זה אפילו בקול גמור שיצא מפי אחרים דאינם נוגעים בדבר שיש עדים במד"ה ואם כן לענין קי' נמי כיון שאינו קול גמור מפי אחרים כי אם מפי המקדש שנוגע בדבר ההוא שאומר שיש לו עדים פשיטא דבכ"ג אפי' בקי' שייך לומר עדים בצד אסתן ותאסר וכאשר מבואר בדב"ק בישובו לדברי הרשב"א כאשר יראה הרואה שמעת מינה דכל שיצא הקול של קי' מפי אחרים שאינם נוגעים בדבר שיש במד"ה דחייש להו וליכא למילף מההיא בצד אסתן ותאסר כמתבאר בדבריו והדבר הק' על רוחב מבינתו שנראה ברור דאשתמיט מניה דמר תשו' הרשב"ץ בח"א סי' קל"ב והביאה מרן בב"י סי' מ"ב בקצור וז"ל שאלת מי שטוען ואומר לאשה קדשתיך ועידי הם פלוני ופלוני שהם במקום פ' אם חוששין לדבריו כיון שהוא טוען שהם במקום קרוב ואפ' לברר טענתו או לא חיישינן כלל. תשו' נ"ל שאין חו' לדבריו כיון שהיא מכחשת ולא נתנו דבריהם לשיעורין בין מקום קרוב למקום רחוק וזאת היא ממש ההיא דפ"ק דקי' דאמרי' והאיכא סהדי באודייתא וכו' ואפי' הכי אמרינן השתא מיהא לא איתנהו קמן לאו היינו דאר"ח עדים בצד אסתן ותאסר כדאיתא התם והתם בדנפק קלא עסקי' כמו שכתבו המפרשים שהקול יצא שיש עדים ברב"ז ואפי' הכי לא חש לה ר"ח ואפילו אביי ורבא דחיישי התם הכא מודו דלא חיישינן היינו דוקא התם שאינו עדות בקיום הקידושין אלא אם הוה בהו ש"פ או לא שהרי אנו יודעים בקי' אבל לקיום הקיד' מפני קול שיש עדים דפ' שיודעים זה אפי' אביי ורבא הוה מודו דלא חיישינן כלל וכמו שכתבו המפר' ואם בקול אין אנו חוששים בזה כ"ש בטענתו ש"ב דטפי עד ף קלא ותאסר אע"ג דלא אתחזק עם טענתי של בעל מטענתו של בעל בלא קלא כלל זהו שורת הדין בזה וכו' עכ"ל הרי להדיא דהרשב"ץ מדמי לקול גמור של קי' שיצא מפי אחרים שאינם נוגעים בדבר לההיא דנפק קלא דאיכא סהדי באודייתא דש"פ וכדר"ח ור"ח דאמר עדים בצד אסתן ותאסר ואפילו אביי ורבא דחיישי התם הכא מודו דלא חיישינן ומינה דן הרשב"ץ את הדין בנ"ד במכ"ש היכא דליכא קלא אלא בטענתו ש"ב לחוד דודאי דלא חיישינן ואיהו כתב דלמאי דקי"ל כאביי ורבא ליכא למילף מההיא דכתו' כלל וכדס"ל לאביי ורבא דדוקא בשבויה הקל וכמבואר בדבריו והרשב"ץ קרי בחיל אפי' אביי ורבא יודו הכא וכנז"ל וגם אפי' קול היוצא מפי אחרי' דאיכא עדים במ"ה איכא למילף מההיא דלא חיישינן ליה כלל הפך ממ"ש הרב והוא פלא ותו מאי דמוכח מד"ק דבכל דוכתא דאיכא קלא מפי אחרים זולת הבעל דאיכא עד או עדים במד"ה שמעידים שנתקדשה דחיישי להו שמא הוא חי ולמחר יבא ויעיד וכו' הגם שעדין לא נשמע דבר מפי העדים כלום מטוב ע"ר אפילו הכי חיישי לקול המון העם והדבר תמוה דאחד הרואה לדברי הרשב"א שבתשובה הנז"ל ישפוט בצדק דלא חש לזה הרשב"א אלא משום דכבר אותו העד עצמו דחייש ליה כבר אמר באותו מעמד חוץ לבית דין שהאמת כן הוא שבפניו ובפני חבירו נתקדשה אלא שהיו דבריו חוץ לב"ד משום הכי לא החזיקה הרשב"א לקידושין גמורים וחש לה מר דשמא למחר יבא לבית דין ויעמוד בדבורו ויעיד כן שבפניו ובפני חבירו נתקדשה ברם כל שלא שמענו מפי העד עדין כלום זולת קול הקריה הומיה דאיכא עדים בדבר והנם רחוקים מינן בהא יכול לומר דלא חייש לזה הרשב"א כלל וכבר ראיתי להרב מהרח"ש בא"ה סי' ט"ו דעלה ונסתפק בדברי הרשב"א הנז"ל ע"ש ולדידי פשיטה לי מלתא דמחוורתא כדאמרן וכן ראיתי להרב דברי יוסף סי' י"ז תמה עליו דפשי' לן שהרשב"א מיירי שאותו פ' אמר חוץ לב"ד שכן האמת שנתקדשה ומשום הכי חשש שמא למחר הוא בא וכו' אבל אם לא נאמר כלום חוץ לב"ד ודאי לא חיישינן יע"ש ועי' להרב עדות ביעקב סי' מ"ש בזה בנ"ד והביא האי סוגיא דפ"ק דקידושין ואיכא למיקם טובא בדבריו ואכמ"ל איך שיהיה דבר הלמד מכל האמור דהיכא דהקול יוצא מפי המקדש שהוא טוען כך שיש לו עדים במדינת הים ואפילו במקום קרוב וכמ"ש הרשב"ץ כנז' ואפי' מהלך ב' ימים וכמו שכתב הריב"ש סי' קכ"ג והביאו מרן בב"י סי' מ"ב הנז' וכן כתב הרב סי' מ"ו סק"ט דאפילו הכי לא חיישינן לדבריו כלל ומתירין אותה להנשא עכשיו ולא חיישינן שמא יבואו למחר ויעידו שבאמת נתקדשה וילפינן לה מההיא דכתובות וקיד' די"ב דעדים בצד אסתן ותאסר וכן ראיתי להר'מ הרמ"ט בחאה"ע סי' מ"ג שלמד כן מההיא דאמרינן גבי שבויה עדים בצד אסתן ותאסר למי שטוען מניתי שליח קי' בפני פ' ופ' והלכו להם למדינת הים וז"ל איכא למימר דאי אתיא דבעינן עדים שימצאו שם אם כן לית לן למיחש כלל לדבריו כשאומר מניתיו בפני פו"פ והלכו למדינת הים כיון דאשה זו בחזקת פנויה היא לאו כל המינו לאוסרה דומיא דההיא דעדים בצד אסתן ותאסר השתא מיהת ליתנהו קמן ואפילו מאן דחייש ביה היינו משום קלא בעלמא ומסתברא דאפילו דשדיך וטען דאית ליה סהדי במדינת הים לה חייש' לה השתא א מיהת ליתנהו קמן וכו' עכ"ל הרי להדיא דסבי' ליה למהרימ"ט ככל הנז"ל ואפי' במשודך כבר וטען עכשיו שקדשה בפני עדים כל שאינם לפנינו לא חיישינן להו דשמא למחר יבואו ויעידו כן ויליף לה מההיא דעדים בצד אסתן ותאסר ותשו' זו גם כן נעלמה מהרב מהריט"א הגם דאתיא שפיר אף לפי דבריו דמהרימ"ט מיירי כשהמקדש טוען כן ולא אחרים ובכי הא סובר הרב מהריט"א דשייכא שפיר ההיא דעדים בצד אסתן בהדרגות וכנ"זל עם כל זה היה לו להזכירה בדב"ק עוד נלמד מכל האמור דלאו דוקא כשהמקדש טוען כן מפיו דיש לו עדים שקדשה ובידו שטר חתום אלא שאינו מקויים או אף על פי שמקויים אלא שאינו לפנינו ויש עדים לפנינו שמעידים בפי' שעיניהם ראו ולא זר השטר מקויים וכנדון הרב מהרי"א סי' רכ"ז הנז' והסכים עמו באופן זה גם הרב מהריט"א דלא חיישי ליה דילמא למחר יבואו ויעידו אלא מתי' אותה להנשא עכשיו וילפינן לה מההיא דעדים בצד אסתן ותאסר וכבר הוכחנו לעיל דבדבר זה אין חולק כלל וכמובן ועיין להרב פ"מ בח"א ריש סי' י"א מאי דחשש בנ"ד באשה שלא הוחוק לנו שיש לה יבם כי אם מפיה דוקא וחש לה מר דשמא למחר יבואו עדים ויעידו שיש לה יבם יע"ש וכפי כל האמור דבריו צ"ע וסותר עצמו ממ"ש איהו גופיה באותה תשו' דח"ב סי' א' הנז' וכמו שיראה המע' וצ"ע. ובכן גם בנ"ד דעיננו לא ראו השטר הנז' החתום בו העד האחד כי אם שמועה שמענו על פי כתב ששלל המקדש שיש בידו שטר חתום מהעדים שנתקדשה לו באמת ואין אתנו יודע עד מה אם אמת בפיו ואם הוא מקויים או לאו הא ודאי בכל כי הא הדבר ברור תורה יוצאה על פי כל האמור דלא חיישינן לדבריו לומר שמא למחר יבא ויעיד שבאמת נתקדשה דעדים בצר אסתן ותאסר ואימור שקר ענה המקדש ושטרא זיפא הוא ולא היו דברים מעולם וגם בנ"ד מעיקרא ידים מוכיחות שכל דברי המקדש הם שקר וכזב דובר שקרים לא יכון שהרי העד השני שטוען המק' שהעיד לו גם כן שנתקדשה לו הא קמן העד העיד ונתקבלה עדותו בב"ד כל בתר אפכא ממה שטוען המקדש ושאדרבא לא נתקדשה לו וגם האשה מכחישתו ואומרת לא קדשתני הא ודאי הדין פשיט דלא חיישינן לחלומותיו ולדבריו וגם הרב מהריט"א גם כן בכל כי הא אזיל ומודה כמבואר בד"ק וכ"ש להרב מהרד"ף החולק עליו דאפילו בקידושים הנעשים בפרהסיא לעיני כל העם וכל באי שער העיר ההיא יעידון יגידון שבאמת נתקדשה קידושין גמורים אפי' הכי סובר הרב דלית לן להחמיר ולשווי קי' מכח הך טעמא דיכולים לבא להעיד בפיהם כיון דהשתא מיהת ליתנהו קמן ולא חיישינן להו וכמ"ש ד"ק כ"ש וק"ו בגוונא דנ"ד דאין לחוש כלל והדבר ברור דגם להרמב"ם דמחמיר בהכחשת האשה כשיש עד המסייעה לינשא לכתחלה כיון דהשתא מיהא ליכא קמן שים עד המכחישה ואו' דנתקדשה ומשום חששא דדילמא למחר יבא ויעיד כבר נתבאר דלא חיישינן להא וככל האמור ומדובר. תו חזינן טעמא אחרינא למימר דגם הרמב"ם יודה בגוונא דנ"ד אפילו אם יבא לב"ד ויעיד שבאמת שנתק' ויכחיש לה ולעד המסייעה היות שכבר בא על החתום בשטר הנז' ושם העיד כן שקדשה כדת משה וישראל הגם דאנן פסלינן להאי שטרא אליבא דכולי עלמא כיון דבא חבירו חתום בצ"ל וכמש"ל עכ"פ כיון דזה העד כבר כתב וחתם עדותו בשטר הנז' חיישינן דלאחזוקי שקריה הוא שמעיד אחר כך שבאמת נתק' כדי לחזק דברי שקריו הראשו' הבאים בשטר ודינו תלוי בפלוגתא דרבוותא בעדות שנתקבלה שלא בפני בעל דין אם חוזר ומגיד או אין חוזר ומגיד משום הך חששא גופיה דאחזוקי שקרא וגם בעד החתום בשטר למאן דחיישי לאחזוקי שקרא בעדות שנתקבלה שלא בפני בעל דין דאפילו חזרו והעידו בפני בעל דין אין עדותם עדות משום דעבדי לאחזוקי שקרא לקיים דבריהם כי היכי דלא לימרו סהדי שקרי וה"ה מעדות בשטר קידושין דכיון דחתמו העדים על הקי' תו לא הוי עדות אם מעי' בפיהם משום דעבדי' לאחזוקי שקרייהו כי היכי דלא לימרו דחתמו לשקר וכמו שהעלה מהריב"ל ח"ד סי' ב' דדבר זה תלוי בפלוגתא דרבוותא הנז' וכבר הארכנו בזה לעיל וגם הרב מהריט"א הנז"ל בהסכמה עלה דדבר זה תלוי בפלוגתא דרבוותא הנז' וכיון דאשכחאן בהעד הזה ריעותא דנא הא ודאי גם הרמב"ם בסברתו הנז' בפלוגתא לק"מ ואזיל ומודה בנ"ד דלית לן למיחש כלל וכמובן. ועוד בר מן כל דין הדבר פשוט דבכל כי האי גוונא דנ"ד אם הרמב"ם אזיל ומודה דאינה מקו' כלל ומותרת להנשא לכתחלה הוא הדבר דדל מהכא הכחשת האשה וגם נניח במונח גמור שהשני עדים הנז' מודים שקבלה קידושיה ולא זרקתם כלל מה שאין כן בנ"ד עכ"פ הרי מצינו הכחשה אחרת גמורה בניהם בעיקר גוף הקי' עצמם דזה העד שכבר נתק' עדותו בב"ד מעיד בפירוש שלא שמע אם אמר לה הרי את מקודשת לי וכו' אם לאו והעד האחר הגם אם נאמר שיאמר ויעיד בפי' בב"ד שהוא שמע שאמר לה הרי את מקודשת לי וכו' כמ"ש בשטר וחתם דבכי האי גוונא הוי הכחשה גמורה ומבטלת הקידושין גם אם נאמר שקבלתם והיא מודה גם בן שקבלתם דהגם דקי"ל ופסקו מרן באה"ע סי' מ"ז ס"א דהיכא דשנים אומרים ראינוה שנתקדשה וב' אומרים לא ראינוה שנת' דהויא מקודשת ול"ר אינה ראיה דאפ' שנתקד' בצנעה יע"ש היינו דוקא היכא שלא הוזמנו ב' העדים להעיד יחד על הקי' אבל היכא דתרוי' כי הדדי נתכונו להעיד הא ודאי דלא ראינו הוי ראיה חותכת והכחשה גמורה הוי שכן כתב מרן גופיה בב"י ח"מ סי' כ"ט בשם הגמ"ר וז"ל וכ"ע בהגמ"ר בשם בה"ע דאף על גב דתנן בפ' ב' דעדיות דלא ראינו א"ר היינו היכא דאיכא למימר דזה ראה וזה לא ראה אבל היכא דתרו' כי הדדי נינהו כי אמר האחד לא ראינו הוה ליה כאומר לחבירו לא ראית והוה ליה הכחשה ועוד תנן בפ' עגלה ערופה עד אחד אומר ראיתי ועד אחד אומר לא ראי' הוה ליה הכחשה ונ"ל דהיינו כדאמרינן בכמה דוכתי כדאמרי העדים לא זזה ידנו מתוך ידו עכ"ל והרב כנה"ג בח"מ סי' הנז' הגב"י אות ל"ח כתב עמ"ש מרן דמיירי בדאמרי העדים וכו' דהא ודאי פשיטא אלא חידוש המרדכי בשלא אמרו העדים לא זזה וכו' אלא ששניהם במעמד אחד היו ואמר לא ראינו דהויא ראיה וכ"כ רבינו ירוחם בנכ"ג ח"ג ומהר"ר בצלאל סי' ז' עכ"ל וכן כתב הרשב"א הביאו רי"ו והביא דבריו מרן בב"י אה"ע סי' מ"ז דכששניהם היו במעמד אחד ודאי דלא ראינו הוי ראיה והכח' ע"ש ומדב' מהראנ"ח בח"ב סי' מ' מתבאר כשגם עדי הכחשה הוזמנו להעיד הויא הכחשה גמורה אליבא דכולי עלמא ואין מי שיחלוק על זה וכן כתבו כל הפוס' עיין בכנה"ג שם ובאה"ע סי' מ"ז הגב"י אות ה' שהביא לרוב ככל הפו' דסבירא להו הכי ע"ש וכן מצאתי ראיתי בש"מ להרב"א בכתו' דף כ"ג דכתב כן בשם שי' וז"ל וכתבו תלמידי רשב"א מכאן דקדק רבינו דוקא בחצר הוא דאמרי' דל"ר א"ר משום דעבידי דמק' בצנ' אבל אם אמ' קדשת' במעמד פ' ובאותו מעמד היו פ' ופ' ושאלו לאותם שהיו במעמד ואמרו לא ראינוה שנתקדשה אינה מקודשת ולא אמרינן ל"ר א"ר א"כ דלא עבידי דמקדשי בצנעה כולי האי וכן השיב הרשב"א בתשו' וכו' עכ"ל ע"ש והרב כנה"ג גופיה באה"ע סי' הנז' אות ו' כתב וז"ל מ"ש רבינו ירוחם ונ"מ שאפילו היו במעמד אחד אינו נ"ל שלא זזה ידינו מתוך ידם אלא אפי' שהיו במעמד אחד ולא ראו הקי' וכן כתב מהרב"א וכו' ע"ש וגם מרן גופיה חזר בו מזה בשלחנו הטהור דלא בעי שיא' העדים לא זזה וכו' שכ"פ בש"ע ח"מ סי' כ"ט ס"ג וז"ל אף על גב דלא ראינו אינה ראיה היכא דתרווייהו כי הדדי נינהו ואמר האחד לא ראיתי הוה ליה כאומר לחבירו לא ראית והוה ליה הכחשה עכ"ל הרי להדיא דחזר בו ולא בעי שיאמרו לא זזה וכו' וכן כתב הסמ"ע סקי"ב דחזר בו מרן יע"ש. נמ"ל מכל האמור דהיכא ששני עדים הוזמנו להעיד יחד ובמעמד אחד והמה מכחישין זה את זה דזה אומר ראיתי וזה אומר לא ראיתי הוה ליה הכחשה גמורה דוה שאומר לא ראיתי הוה ליה כאילו אמר לחבירו לא ראית והוי הכחשה ועד אחד בהכחשה א"כ ואם כן גם בנ"ד ששני העדים הוזמנו להעיד יחד ובמעמד אחד והכחישו זה את זה דזה אומר ששמע מפי המקדש שאמר לה הרי את מקו' לי וכו' וחבירו העד אומר שלא שמע כלום הוי הכחשה גמורה דהוה ליה כאומר לחבירו שקר ענית ולא שמעת בלום וע"א בהכחשה לאו כלום הוא וראיה ושמיעה כולה חדא מלתא וחד דינא אית להו דלא תהי שמיעה וכו' דאף על גב דמרן בתשו' א"ה סי' י"א נר לכאורה דס"ל דלא שמעתי גרע טפי ואינה ראיה אפי' היכא שהוזמנו שניהם גם יחד להעיד שכן כתב שם וז"ל וגם בטעם שני י"ל כיון שאינו אומר בפירו' שלא אמר לה כלום רק שלא שמע הרי אינו מכחיש שלא שמעתי אינה ראיה דשמא אמר הדברים בחשאי והיה זה העד רחוק ולא שמע וכו' ע"ש והתם בנ"ד מיירי שהוזמנו כולם יחד להעיד כאשר יראה הרואה ואפילו הכי סבירא ליה למר שלא שמע א"ר כנראה דמחלק בין ראיה לשמיעה ברם ראיתי למרן גופיה שם באותה תשובה עצמה בהגה שכתב וז"ל וצ"ע במ"ש בסו' הגהמ"ר דסנהדרין בשם בה"ע על ל"ר א"ר עכ"ל. הרי דהניח הדבר בצ"ע ונראה בדור דהדר ביה מכח דברי בק"ע הנז' שהביאם בב"י סי' כ"ט כנז"ל וסבי' ליה דאין לחלק בין ראיה לשמיעה כלל ודין א' להם וכן בדין דלא תהיה וכו' כנז' ושוו בשיעורייהו וכן תפסו בפשיטות כל הפו' כמ"ש הרב כנה"ג בח"מ סי' כ"ט הגב"י אות ל"ח הנז' בשם הרב מהראנ"ח ח"ב סי' פ"ו דהדין שיש בראיה יש בשמיעה אם אחד אומר שמעתי והשני או' לא שמעתי וכן מתברר מדברי מהרח"ב וכו' ע"ש וכן כתב הרמ"ץ בח"א סי' נ"ו וז"ל מאחר שהעד הא' אמר שלא שמע והשני אמר ששמע יראה אחר שהשנים היו במקום אחד הוי הכחשה יע"ש וכן כתב הרב ב"ש ריש סי' מ"ז בשם הרב שע"ה סי' קי"ב וכן כתב הרב בתי כהונה ח"א בב"ד דט"ו ע"א והאריך הרחיב בזה כיע"ש וכן כתב הרב ערוך השלחן בח"מ סי' כ"ט אות ט' ובאה"ע סי' מ"ז אות א' וז"ל ואם כן אם הוזמנו ב' העדים לקי' במעמד א' ועד אחד ששמע שאמר לה המקדש הרי את מקודשת ועד א' אומר לא שמע כלום הוה ליה הכחשה ועד אחד בהכחשה ל"כ עכ"ל ע"ש. ובכן דון מינה ואוקי באתרין דגם אם נניח במונח דשני העדים מודים בקבלת קי' וגם היא מודה שקבלתם עם כל זה כיון דאיכא הכחשה אחרת בניהם דזה אומר ששמע שאמר לה הרי את מקודשת וכו' וזה אומר שלא שמע כלום ובנ"ד הדבר ברור שב' גם יחד הוזמנו להעיד ככתוב בקבלת עדות ובטופס השטר הנז' בשאלה והגם ששם נאמר שהיו שפתיו נעות ונדות וקולו לא ישמע אם אמר הרי את וכו' אם לאו אין לומר שכיון שגם זה העד מעיד שהיו שפתיו נעות ונדות וכו' נמצא שאפי' אמר לה הרי את וכו' כדברי העד הב' הא ודאי בירכא היא דחיישינן שמא לא היה אומר כלום ורחושי הוא דמרחשן שפוותיה או היה מגבב דברים בעלמא או אפשר שאמר לה לשון גרוע שאינו מועיל בקידו' כלל אליבא דכולי עלמא וגרע מידים שאינם מוכיחות דלא הווין ידים בקידושין לרוב ככל הפוסקים כנודע בדברי הפוסקים ואין צורך להאריך בזה וכיון שעל כל פנים אומר בפירוש שלא שמע כלל אם אמר לה הרי את וכו' הוה ליה כאומר לחבירו שמעיד ששמע שקר ענית ולא שמעת כלום וכמו שכ' מרן בש"ע כנז"ל כ"ש וק"ו בנ"ד דחוץ מזה יש הכחשה גדולה בניהם דזה או' שקבלה קי' וז"א לא לא קבלה וזרקתם והאשה גם כן צועקת שלא קבלתם שבודאי גם הרמב"ם דמחמיר בהא דלא תנשא לכתחלה כיון דאיכא עד המסייעה בהכחשתה דחייש להעזה אזיל ומודה בנ"ד דליכא למיחש כלל לכל הני טעמי תריצי דאמרן אליבא דכולי עלמא בחורה זו לא חל עליה זיקת קידושין כלל ומותרת לינשא לכתחלה לכל מי שתרצה ולית איניש דימחה בידה כלל על פי הדין האמי"ץ ככל האמור ומדובר. פש גבן לבאר דלית לן למיחש נמי משום קלא דלא פסיק דנפק על בתולתא דנא ותהום כל העיר מהקול אשר הוציא ראו' המק' עליה שהיא מקודשת לו כמובא בשאלתנו דהא ודאי הדבר ברור שאין לחוש לו ולקולו כלל והגם דבעלמא חיישינן לקלא כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא קמאי ובתראי אי מבטלינן קלא או לא וכמבואר בב"י סימ"ו ובכנה"ג שם ואין בידנו להכריע להקל הנה עם כ"ז בכל כה"ג דנ"ד אין משגיחין בד"ק כלל מכמה טעמי וכל שהוא עיקר דע"כ לא נחלקו הפוס' אי מבטלי' קלא או לא אלא בקול ברור שהוחזק בב"ד באחד מב' אופנים הנאמרו וכש"ס ובפוסקים וההוא דבעי קול גמור שיבואו שני עדים ויעידו לפני ב"ד שהמה ראו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים שמחות לה ואו' נתק' פ' היום אי נמי בעי' שיעידו ב' עדים ששמעו מפ' ופ' והלכו להם למדינת הים כדאמרי' בש"ס פ' המגרש כל קלא דלא אתחזק בב"ד לאו קלא הוא לא ששמעו קול הברה וכו' ופסקוהו להלכה הרמב"ם והטור וש"ע סי' הנז' ושאר כל הפוס' יחד כולם הסכימו להלכה דבעי קלא דאתחזק בב"ד ובתר דאתחזק בב"ד הוא דאפליגו דו"ש בש"ס והפוס' אי מבטלינן ליה הגם דהוחזק או ל"מ ליה וכמבואר ובנ"ד הרי ברור דלא הוחזק כלל בשום אחד מהאופנים הנז"ל וברור דלא חיישינן ליה כלל כיון דראובן הנז' המקדש הוא הוא שהוציא הקול בעיר בראותו כי כלתה אליו הרעה שלא רצתה היא ולא קרוביה ליתנה ליה לאנתו ועמדו בדין יחד למשפט נקרבו עד שחלקו ועלתה חלודה בניהם הוציא זה הקול עליה כדי לנקום נקם ממנה ומקרוביה ולא הוחזק זה הקול כלל בב"ד בדינו ולא עוד אלא שאדרבא תכף למעשיו לא עברו ימים מועטים רק אם יום או יומים נטפלו ב"ד הנז' לצעקתה של ריבה זו וישבו לחקור את פי העד ושלחו אחריו לאותו העד עצמו שהזמינו ראובן המקדש עצמו להעיד לו על הקידוש' ובדקו ומצאו ויבוקש הדבר וימצא ערותו דלא אהנו מעשה ראובן המקדש כלום כיון שלא נתרצית לו וזרקה הקידושין לארץ ונתברר הדבר מפי העד עצמו שתלה בו המקדש את הקול ובכי הא הדין פשוט דלא חיישינן לקלא כלל הגם דאתחזק בב"ד אליבא דכולי עלמא וכמו שכתב הטור בשם הרמ"ה בסי' הנז' וז"ל נתברר אחר כך ע"י אותם שהוציאו הקול שהוא שקר מבטלים אותו וכתב הרמ"ה דוקא שנתברר בודאי ששקר היה כגון אותם שתלה בהם הקידושין שנתקדשה בפניהם אמרו לא היו דברים מעולם וכו' ע"ש ופסקו מור"ם בהגה סי' הנז' ע"ש ומדברי הריב"ש סי' ק"ע וסי' רס"ו שהביא דברי הרמ"ה הנז' בשלימות מתבאר דבכל כהא אליבא דכ"ע בין למ"ד מבטלינן לקלא בין למ"ד ל"מ לקלא בהא הכל מודים דמבטלי' ליה הגם דהוחזק בב"ד כיע"וש הרי בפי' איתמר דהיכא הני סהדי עצמם שתלה בהם הקי' שהיה אומר שקדשה בפניהם והעידו לפנינו ששקר ענה ועקרו הקידו' מעיקרו לגמרי בכה"ג ס"ל להרמ"ה דאליבא דכ"ע מבטלינן לקלא הגם דאתחזק כב"ד וכמדובר. אלא דראיתי להרב פ"מ ז"ל בח"ב סי' ק"ל שהעלה דדברי הרמ"ה הללו אינם מוסכמים ורש"י והרא"ש פליגי עליה וסוברים דגם בהא פליג רו"ש אי מבטלינן קלא או לא והוכיח כן מהריב"ש גופיה סי' הנז' ע"ש ואם כן למ"ד דלא מבטלינן קלא לדעת רש"י והרא"ש גם בכה"ג שנתברר אחר כך על ידי אותם עדים שתלה בהם הקידושין ועקרו לגמרי אפילו הכי ס"ל דל"מ לקלא שכבר הוחזק בב"ד וכמובן ברם ראיתי להרב מ"מ אה"ע סי' א' שתמה על הרב פ"מ בזה והכריח שדברי הרמ"ה הנז' הם מוסכמים גם לרש"י והרא"ש דהם מדברים בעידי שמיעה ולא בעידי ראיה יעשר"ב וכן ראיתי להרב בית יהודה באה"ע סי' י"ט שהאריך בזה והכריח גם הוא שדברי הרמ"ה הנז' הם מוסכמים מכל הפוסקים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה יעש"ב ויש לי אריכות דברים בזה ואכמ"ל על כל פנים אתאן לנ"ד בין הכי וב"ה נצולים אנחנו בנ"ד מכל זה כיון דעיקרא דדינא קלא רלא אתחזק בב"ד כלל הוא כדת מה לעשות וכבר נתברר מפי העד עצמו שלא עשה כלים המק' והוי כקול ושוברו עמי וכמ"ש הרא"ש בתשו' והביאה הטור ריש סי' מ"ב והב"י סי' מ"ו יע"ש וכן מתבאר בדברי הריב"ש הנז' וביתר דברי הפוסקים והדברים ברורים. זאת ועוד אחרת כיון דכל חיליה ועוקר סמכוהי של ראובן המקדש בהוצאת הקול זה למימרא דנתקדשה לו הוא ע"פ השטר שידו ששני עדים באו עה"ח בשטר עדות שנתקדשה קדשה לו כדת משה וישראל וכיון דאנן פסלינן ליה להאי שטרא דחספא בעלמא הוא אליבא דכ"ע כיון דבא אחד מהם בצ"ל וכמש"ל אם כן גם הקיל שיצא מחמתו לא הוי קיל כלל ולא חיישינן ליה והקולות יחדלון וכן מצאתי הדבר מפורש בתשו' הרב משפטי שמואל סי' ס"ח וז"ל אמינא בנ"ד כולהו מודו דלא פליגי והוא דהנהו דאמרי דל"מ היינו כשהיו עדים שראו שנתק' אלא דאח"ך הוזמו או חזרו בב"ד אבל בנ"ד שאין שום ער שנתק' אלא דוקא הוציא שטר כתיב וחתים בעדים שנתק' ואין כאן שום עד אלא זה השטר וכן כתב' לעיל שאין כח בשטר ההיא לעשותה מקודשת וכו' א"כ אין כאן קול כלל וכל שכן שאפילו שנאמר שהיו כאן קי' ואח"כ נתבטלו הלא לפנינו כמה פוסקים דסבירא להו דמבטלין דהוי ספקא דרבנן ולקולא ולא עוד אלא שהקול שאמרו דל"מ היינו בטכסיסי הקול שאמרו בפ' המגרש וכו' ולא הוי הקול הצריך בטול וכן כתבו בפי' הריב"ש והרשב"א וכו' וכל שכן דהתם בפ' המגרש אמרינן דבעינן דאתחזק הקיל וכפי שהוגד לי שתכף הישמע הדבר הרע הזה וכו' נתברר שהוא שקר וכו' ולא היה מעשה קדושין כלל והיה ליה כקול ושוברו עמו וכו' ואם כן נתבטל לגמרי זה החשש של הקול שאמרנו ולא נשאר שום דבר לחוש בו שא אני אומר שאין שום טענה בדבר רק שהאשה הזאת מותרת ואין צד של קדושין בדבר וכו' עכ"ל. הנה הבאתי כל דבריו הצל"ע שכלם שייכים לנדון שלפנינו וממנו תקח לנ"ד שאין שום בית מיחש לעכב לנערה זו מלינשא לכתחלה ע"פ דברי הרב הנז' הם הנאמרים באמת וצדק והביאו הרב כנה"ג בסי' מ"ו הגה"ט אות ב' וכ' שכן מתבאר מדברי מהרשד"ם ושאר פוסקים ז"ל כיעו"ש ואחר כל אלה הא ודאי שראוי לנו להתירה להנשא לכחתלה ואין לעכבה ולעגנה שלא מן השם הוא זה ובפרט משום תקין העולם כי הן בעון רבו המתפרצים והאידנא שכיחי רמאי טובא ובאו בה פרוצים התולין עליהם בבנית ישראל להתעולל עלילות ברשע שינשאו להם או עד שיפי' אותם ברצי כסף ובתר' דדי' וכולי האי ואולם יפטר' בגט ויפסלום לכהונה וכמה נתמרמרו הראשונים והאחרונים ז"ל חלקם בחיים ע"ז כמו שיראה הרואה בתשו' הרשב"א והרשב"ץ ודעמייהו אחריהם כל ישרי לב והפליגו בזה שלא ליתן יד לפושעים החטאים בנפשותם ואדרבא מצוה וחובה עלינו לשבר מתלעות עול ודרך חטאים תאבד להפר עצתם ולקלקל מחשבתם ולהשיב עמלה בראשם למען דעת כל ע"ה כי יש אלהים שופטים בארץ ולא יזידון עוד לעשות כדבר הרע הזה כאשר נתב' כל זה ויותר מזה בדברי הפוסקים הלא בספרתם ספיר גזרתם וכמבואר:

הכלל העולה מכל המקובץ דהיתומה זו שריא להתנסבא לכל מי שתרצה ואין לה להתעכב כלל על פי האמת וצדק הנלע"ד כתבתי וללמוד תורה אתי ולא להלכה ולא למעשה ח"ו נתכוותי כי כבר מראשית כזאת הודעתי בי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי כל שכן להבין ולהורות את החוקים ואת התורות במתוקין ודובשין ובטיב גטין וקדושין ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני עטרות ויע"זר מו"ר הרבנים המופ' היושבים ראשונה על כסא ההוראה בעי"ק טבת"ו הע"י שעליהם מוטל להורות לבני ישראל את דבר המשפט לטהר או לטמא לאסור או להתיר לרחק או לקרב והם רשאים ולא אני ואם אזכה ויעלו לרצון לפני מכת"ר כל מה שעלתה מצודתי והשיגה ידי יד כהה בהתר זאת היתומה מה טוב ומה נעים ואם לאו דברי לעו בטלים הם ומבוטלים והיו כלא היו וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ויזכנו לכוין לאמתה של תורה הק' שת"ת ולא נכשל בדבר הלכה ח"ו כי"ר הלכ"ד עבד נרצע לכל יודעי דת ודין מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דברי'. עזי וזמרת יה הצעיר יצחק אבואלעפיא ס"ט אמר הכותב אחד הרואה במ"ש מה לפנים הח' עיניו יחזו על א' כמה וכמה צדדין וצדי צדדין אשר צדדתי בעדות העד השני אשר עדין לא נתקבלה עדותו למען דעת מה מענה בפיו ובשפתיו ולהמלט ממנו לענין דינא וחזרתי על כל הצדדין והנחתי במונח הנחה סוברת דאפילו אם תמצא לומר שיעיד ממש הפך ממה שהעיד העד יעקב הראשון עם כל זה אין לנו לחוש לדבריו מכמה טעמי תרוצי הובאו לפנים אשר הוכחנו בעניותנו אנן יד עניי אנן מתורתם של ראשונים שם נקבצו דיות כאשר יראה הרואה:

והנה בעתה כאשר דמיתי כן היה שלא עברו ימים במספר ירחים אחרי כותבי כל זה הנז"ל והנה ראובן המקדש הנז' בא לפעה"ק ת"ו לתבוע תב'ע להיתומה הנז' בטענת קדושין הנז' ובידו רצפה קבלת עדות מהעד השני וחתמי עלה תלתא גברי דחד מנייהו גמיר וסביר דאנן בדידן מכירין אותם ולא את חתימתם ואציגה נא לפנינו נוסח הקבלת עדות אות באות תיבה בתיבה וז"ל

תוכן העניינים

פני יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה