פני יצחק חלק א· רבי יצחק אבולעפיה
ספר פני יצחק · יורה דעה
סימן ה
הן כל ראתה עיני את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת החכמים השלמים כוללי תהלות ישראל שוחטי מתא מחסיא פה עוב"י ארג'יל יע"א על מעשה שהיה בשוחט אחד מוסמך ומוחזק בשטר קבלה שבידו שהוא בקי ומרגיש ויודע כדבעי ויהי היום השחיז סכינו והכשיר' לדעתו ובדקוה הם עצמם אחריו ונמצאת שאינה יפה וכן עשה פעמים שלש שהוא משחיזה ומכשירה לדעתו והם בדקו אחריו פעמי' שלש ונמצאת פגומה עד שהשחיז פעם רביעית ותיקנה יפה יפה ובדקו אותה הם אחריו ומצאוה שהיא יפה באמת וכשירה ושלחוהו לשחוט בבתי ישראל עם שני נערים שהתחי' ללמוד אצלם מלאכ' השחי'כי לא סמכו עליו לבדו כיון דאתרע חזקתיה ואח"ך התרו בו שלא ישחוט עוד לבדו עד שיבא אצלם ויוציא לפניהם ג' סכינים רצופים כשרים כדי לחזור לכשרותו ולחזקתו הראשונה והוא לא שמע אליהם והלך ושחט לבדו שני כבשים והכשירם ונאכלו בבית בעליהם וכשומעם הם היטב חרה להם עליו שלא שמע לקול מורים והמרה את פיהם וקראוהו אצלם ואמרו לו מדוע ככה עשית הפך אזהרתנו שלא תוכל לשחוט לבדך עד שתבא אצלנו לבדוק סכינך ג"פ רצופים כדת של תורה ואתה לא כן עשית והלכת ושחטת לבדך שני כבשים בבית הגביר פ' ויהי כמשיב להם באמת הגמור שלא היו דברים מעולם ולא שחטתי שום כבש. והנה אח"ך נמצא שקרן וגם הוא עצמו הודה להם אח"כ שהאמת הוא ששחט שני כבשים באמו"ץ ואחר עבור מזה הענין כמה שנים הלך הנז' אצל ת"ח שהוא שוחט ובקי אשר שם נמצא ושם היה באותם הימים והוציא לפניו שלשה סכינים רצופים שהם כשרים ויפים טובים ומתוקנים והעד העיד בו החכם הנז' שהוא אומן ובקי ומרגיש היטב וכתב וחתם ונתן בידו. וע"ז עמדו הח' הש' הנז' וכתבו פסק דין עליו ודנו את הדין שכיון שנשבע באמת הגמור שלא שחט ונמצא שקרן על פי עדים ועל פי הודאתו אם כן הרי הוא פסול לעדות כדין כל הנשבע לשקר ש"ש וש"ב לשעבר שהוא פסול לעדות אליבא דכ"ע וכמ"ש מרן בש"ע חש"מ סי' ל"ד יע"ש ולא עוד לא שצריך לסלקו מש"ץ וכמ"ש הרב ב"ד ז"ל וכו' אלה תו"דק בפרט זה וקודם שנבא לפרטים אחרים שנכנסו בהם החכמים השלמים הנז' נבא להשיב על ראשון ראשון על פרט זה וזה החלי וה' אלהים יעזור לי:
הנה מאי דפשיטא להו מלתא כביעתא בכותחא עד שלא הוצרכו להביא ראיה שנשבע באמת דהוי שבועה גמורה ומכח שנמצא שקרן פסקוהו לדיניה בסכינה חריפא שהוא פסול לעדות ומהיות ש"ץ כמ"ש מרן והב"ד ז"ל במי שנשבע לשקר כמ"ש בדב"ק. כשאני לעצמי מלתא דפשיטא להו לדידי מס מספקא לי טובא ואדרבא יותר פשיטא לי לאידך גיסא דמי שנשבע באמת דלא הוי שבועה גמורה שיפסל בה שזאת מצינו למור"ם ז"ל ביורה דעה סי' רל"ז דהאומר אמונה אעשה וכו' אע"פ שאינו אלא כנדרי זרוזין מ"מ צריך התרה עכ"ל ולשון באמת גרע טפי ולא הוי אפי' כנדרי זרוזין והגם שכתב הרב הק' מהרח"ו ז"ל בשער הקדושה דיש ליזהר מלישבע באמת דה' נקרא אמת כדכתיב ה' אלהים אמת וכן יש ליזהר מלישבע בחיי נפשו דנשמת האדם חלק אלוה ממעל עכד"ק. הנה מלשונו הטהור שכ' יש ליזהר וכו' מורה באצבע דאזהר' שמענו דלא צריך למי' הכי ומדת חסידות היא זו דוקא ולא הוי שבועה ממש שיפסל בה לעדות ולש"ץ דלא אמרוה רבנן לא בנשבע בשם ה' או באחד מכנויו המפורסמים לא כן באומר באמת דיש ליזהר דוקא כאשר דבר בקדשו הרב מהרח"ו ז"ל ויגיד עליו ריעו מהנשבע בחיי נפשו שהחמיר בה גם כן הרב הק' מהרח"ו ז"ל וכתב שיש ליזהר וכו' כנז"ל ועם כל זה כתב מהר"י מולכו ז"ל הביא דבריו הגאון הרב ברכ"י ז"ל ביו"ד סי' רכ"ז והרב זכו"ל ביו"ד אות ש' דאסור שבועה ליכא אלא שאין ראוי לומר כן כמ"ש וא"כ הוא הדין והוא הטעם לאומר באמת דודאי אסור שבועה ליכא כלל אלא שאין ראוי לומר כן דוקא וכמובן:
וראיתי להרב זרע אמת חיו"ד סי' צ"ט דברהיטת לשונו כתב דבאמת הוי שבועה וכ"מש מהרח"ו ז"ל ע"ש ואגב שטפיה כתב כן דהרב מהרח"ו ז"ל גופיה לא כתב כן לא דיש ליזהר דוקא ומשנת חסידים כן שכל דבריו ז"ל בשער הקדושה הם דברי קבלה ומשנת חסידים כידוע ועוד שגם הרב זרע אמת אזיל ומודה דלא הוי שבועה ממש כדי לפוסלו בה אם נמצא שקרן אלא שכ"כ לענין שצריך התרה כדין האומר אמונה אעשה וכו' שכ' מור"ם שאע"פ שאינו לא כנדרי זרוזין מ"מ צריך התרה כנז"ל ובפרט שגם האומר אמונה אעשה וכו' קשה טובא דאם הוא כנדרי זרוזין למה צריך התרה וכמו שהק' הרב ז"א גופיה כן בתשו' הנז' על הנמ"י שפסקם מור"ם ז"ל כיע"ש והאמת יורה דרכו דלשון באמת לא הוי שבועה כלל מאחר שרגילות בני אדם ומרגלא בפומיהו דאינשי למימר באמת ובאמונה כפעם בפעם לאמת דבריהם ולהצדיק טענתם ואשגירת לישן הוא זה אבל אין דעתם לשבועה כלל וכמ"ש כן הרב זרע אמת ז"ל כיע"ש וכ"ש וק"ו בהאי נדון דידן בכהאי גוונא דאמר באמת הגמור וכו' דלשון זה מורה בהידיא דלא כוין להיות נשבע בה' שנקרא באמת דלשון הגמור אינו נופל עליו כלל ופשוט הדבר שלא כוין אלא להבריח את עצמו ולאמת דבריו ולהצדיק עצמו דוקא ואין דעתו לשבו' כלל ואם כן אפי' שאח"כ נמצא שקרן כדבריו והשליך אמת ארצה עכ"ז לא נפסל כלל בכך. ואתה תחזה כמה דיות נשתפכו במי שאומר כמו שהקב"ה אמת כן זה אמת אי הוי שבועה או לא כמ"ש הרדב"ז בחדשות סי' טו"ב ובברכ"י יו"ד סי' רכ"ט יע"ש וגם באומר תאמין בה' יתברך וכו' כמ"ש הרדב"ז ח"ג סי' תכ"ה ובקהלת יעקב דקס"ג ושאר פוסקים ז"ל כיע"ש אמנם באומר באמת סתם בלתי הזכרת ה' כלל פשוט הדבר דלא הוי שבועה כלל אלא שאין ראוי לומר כן וכאשר אזהרה שמענו מפ"ק מהרח"ו ז"ל וכנז"ל והדברים ברורים:
ועוד נלע"ד להכריח דלשון באמת לא הוי שבועה כלל והוא ממ"ש רש"י ז"ל בסיכה דל"ח ע"א בד"ה באמת אמרו וכו' וז"ל כל באמת הלכה היא ואין חולק בדבר עכ"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לס' זרעים בפי' והביא ההיא דמתני' דפ"ה דשבת' באמת אמרו החזן רואה היכן תנוקות קוראים וכו' ע"ש ומקור דבריהם מהירושלמי דשבת פ"ה על מתני' באמת אמרו הנז' דאמרי' התם בירושלמי אמר ר' אלעזר כל באמת הל"מ הוא ע"כ:
ואגב אורחין הוה קשה לי מזה למה שראיתי להגאון מהרש"ל ז"ל בחכמתו לערובין ד"ה עמ"ש התוספות ז"ל שם בד"ה שפרצתו וכו' וז"ל וליכא למימר דנילף שלא יועיל לחי וקורה למבוי ועומד מרובה לחצר דגמירי להו מסיני דמהני וכו' ע"כ וכתב ע"ד מהרש"ל ז"ל דיש מתמיהין והלא מבוי וחצר מן התורה שריין ומדרבנן הוא דאסירי ואם כן איך שייך בכאן הל"מ ותירץ דהכי גמירי להו מסיני דכשיבואו לגזור ולאסור החצר והמבוי אז יתקנו המבוי בלחי וקורה והחצר בעומד מרובה עכ"ל והדבר קשה עליו טובא דנראה ברור דאשתמיטתיה ח"ו דברי הירושלמי הלוה שאמרו הל"מ על איסורא דרבנן שהרי אסור דלא יקרא לאור הנר הוא משום גזירה שמא יטה כדאמרינן בש"ס התם ועכ"ז איתמר עליה באמת אמרו החזן רואה וכו' וביאר עליה בירושלמי דכל באמת אמרו הל"מ הוא כנז"ל ואם כן לא על התוספות ז"ל תלונותהם כי אם הי"ל לקבוע תמיהת היש"מ על הירו' הלזה וכמובן. וכזאת וכזאת קשה לי טובא על הרב רבי' עובדיה ז"ל בפ"ב דתרו' מ"א שכ' הרב דבאמת אמרו לאו דוקא הל"מ שהרי באמת אמרו החזן רואה וכו' ואינו אלא מדרבנן עכ"ל ואתמיהא טובא שהרי על הך מתני' גופה איתמר עלה בירושלמי דכל באמת הוא הל"מ כנז' והגם שנדחוק נפשין בדברי הירושלמי לומר במ"ש בירושלמי דהוא הל"מ לאו דוקא אלא כאלו הל"מ וכמ"ש הרב ז"ל מ"מ מה יענה להרמב"ם ז"ל בהקדמתו לס' זרעים הנז' דקרי בחיל דבאמת הל"מ ממש היא אף על אסור דרבנן כנז"ל והרב ז"ל דרכו ללכת אחר דעת הרמב"ם ז"ל תמיד כידוע וכן ס"ל להתו' ז"ל בפשיטות בההיא דערובין הנז' דהל"מ הוי אפי' במדי דרבנן כנז"ל ולדעתי צ"ע
שו"ר שדברי הרמב"ם ורש"י ז"ל דסובר הנז' והרב ז"ל במשנת תרומות הנז' דס"ל דבאמת הל"מ הוא ש"ס ערוך בידינו במציעא דף ס' ע"א עלה דמתנית' דתנן באמת ביין התירו לערב קשה ברך מפני שמשבחו אמרי עלה בש"ס אמר ר' לעזר הדא אמרה כל באמת הלכה היא ע"כ וראיתי לרש"י ז"ל שכתב שם וז"ל באמת הלכה מדיהיב טעמא למלתיה מפני שמשבחו ונקט בה למתני באמת ש"מ כל היכא דתני באמת הלכה ואין לחסם ולגמגם בדבר עכ"ל. ולכאו' יש לדקדק בדבריו ז"ל שכתב דעיקר טעמיה דר' אלעזר דאמר הד"א כל באמת ה"ל הוא דהט' מדיהיב התנא טעמא למלתיה מפני שמשביחו ונקט עלה באמת ש"מ דהלכה הוא דוק מינה דהיכא דלא יהיב טעמא למלתיה נוכל לומר דאף דנקט באמת לאו הלכה היא וזה אינו דהרי רבי אלעזר גופיה מארא דשמעתתא הכא במציעא איהו גופיה הכי אמר מר בירושלמי דב"ה דשבת עלה דתנן באמת אמרו החזן רואה וכו' ואמר ר' אלעזר גופיה כל באמת הל"מ הגם דלא יהיב התנא טעמא למלתיה אלא דנוכל לדחוק נפשין ולומר שאני דטעמ' של היתר מפורש במתני' באומרו החזן רואה היכן תנוקות קוראין אמנם מה יענה לשאר באמת דתני במתני' והביאם הרמב"ם ז"ל בהקדמתו הנז' דלא יהיב התנא טעמא למלתיה ועכ"ז הם הל"מ ורש"י ז"ל עצמו הכי ס"ל מר בדבריו דסובר הנז' וכנז"ל. ועו"ק דמאי מייתי ראיה ממתני' דמציעא לכל היכא דתני באמת נימא דשאני הכא דיהיב טעמא למלתיה:
וראיתי להרב תוי"ט במשנת מציעא הנז' להביא מאי דאמר רבי אלעזר עלה בתלמודא דידן דכל באמת הלכה הוא ומה שפרש"י ז"ל עלה וכתב שמכאן הוציא הרב ז"ל מ"ש בפרק ב' דתרומות הנז' וכו' עכ"ל יעו"ש מוכח דס"ל למר דהרב ז"ל ורש"י ז"ל שוין הם בדעת אחת במציעא ולכאורה נראה דפלגן בהדייהו דהרב ז"ל ס"ל דאף היכא דלא יהיב התנא טעמא למלתיה אפ"ה באמת הל"מ ולרש"י ז"ל במציעא דוקא היכא דיהיב טעמא כנזכר לעיל ואחר העיון מצאתי שגם רש"י ז"ל יוכל לסבור כהרב ז"ל אלא דכונת דב"ק הוא דמדתני הכא באמת ויהיב טעמא וכו' דשמע מינה שהוא הלכה א"כ מינה נלמוד דכל היכא דתני באמת שהוא הל"מ הגם דלא יהיב בהו טעמא וכמובן ועל הרב תוי"ט ז"ל אני תמה שכ' שמכאן למדה הרב ז"ל וח"ו נעלם מניה דמר דהואי גם כן ירושלמי ערוך דר' אלעזר גופיה אמר הכי בפ"ה דשבת כנז"ל וגם מהרב יבין שמועה בכלל זה נעלם ממנו הירו' הנז' כיע"ש ויש לי אריכות בזה אלא שאין כאן מקומו עכ"פ למאי דאתן עלה נקטי מהכא מת"ד הירו' והרמב"ם ורש"י ותו' והרב ז"ל ולכל בעלי הכללים דלשון באמת הוי הל"מ אף במידי דהוי אסורא דרבנן דוקא והשתא כי איתא דלשון באמת הוי שבו' א"כ למ"ל לר' אלעזר לדחוק נפשיה לומר דהוא הל"מ הגם דאינו אלא איסורא דרבנן דלא שייך ביה הל"מ וכתמיהת הי"מ שהביא מהרש"ל וכנז"ל ואמאי לא נימא דהוי לשון שבועה אלא לאמת דבריו דתנא וכדאשכחן במתני' ובש"ס טובא דתנאי ואמוראי טובא נשבעים בכמה:
לשונות לאמת דבריהם כאומרם המעון הזה האלהים העבודה השמים וכיוצא בזה ועיין בשו"ת מגד שמים:
שבסוף ספר מתן בסתר סי' נ"ה מ"ש בזה יעש"ב וא"כ גם לשון באמת תיהוי למניינא דכותייהו לשוו שבועה לאמת דבריו ובודאי דלא חמיר הנשבע באמת מהנשבע באלהים ובשמים אלא ודאי משום דפשיטא להו מלתא דלא הוי לשון שבועה כלל וכדברי מהרח"ו ז"ל מדת חסידות שנה כאן רבי וכאמור ומדובר שו"ר להרב ז"ל בש"מ למציעא סוף פ' הזהב מ"ש בשם ר' יאונתן ז"ל דהיינו טעמא דהואיל שבאמת נשבע שכן הוא להודיענו בה שהלכה כמותו ואין לגמגם בדבר עכ"ל ועיין מה שהקשה עליו הרב כנה"ג י"מ ז"ל בכללי ה"ך אות שכ"ו ויש לעמוד בדב"ק ואכמ"ל ועוד אפילו את"ל דהאומר באמת וכו' דהוא לשון שבועה קצת וכמ"ש רבי יאונתן כנז"ל וכו' עכ"ז אין לפוסלו לעדות וכו' משום דנמצא שקרן ותהי האמת נעדרת כיון דלאו כ"ע דינא גמירי דהנש' באמת כנש' בה' והכי כתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות עדות דאינו נפסל לעדות אלא בעובר עבירה שפשט אסורה בכל ישראל וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל וכ"פ מרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' ל"ד יע"ש. וגדולה מזו כתב הרדב"ז בח"ג דפוס פיורדא סי' תפ"ו וז"ל ואם היה ראובן טוען לקחת ממני ר"ק אע"פ שמשים עצמו רשע כיון שיוצאה בדיינים ממון הוא חייב לו ונאמן במגו וישבע כמה רבית לקח ממנו וינכהי לו מן המנה ואין ראובן נפסל לא לעדות ולא לשבועה מפני טענה זו דלא משמע להו לאנשי לא תנשך אלא לא תשיך כלו' לא מש' אזהרה ללוה אלא למלוה עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים מאד שהם הפך כל הפוסקים ז"ל שפסקו כלם כאחד שהמלוה והלוה ברבית פסולים לעדות והוא תלמוד ערוך בפ' ז"ב אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות ע"ש והרדב"ז עצמו בחדשו' ח"א סי' שי"ז כ"כ בפי' ע"ש ואיך פסק בתשו' זו דלא נפסל בכך:
ואולם אחר העיון נראה ברור טעמו ונמוקו עמו ואין כאן קו' עליו כלל דלא כתב כן הרדב"ז אלא כשהוא אומר על עצמו שנתן ר"ק לחבירו בזה אנו אומרים שטעה בסברתו וחשב שאין בזה אסור עליו דלאו כ"ע דינא גמירי אבל אם העדים מעידים עליו שהלוה או לוה ברבית קצוצה אין טענה זו מצילתו ועיין להכנה"ג בחש"מ סי' מ"ו הגב"י אות פ"ד שכ"כ משם מהריב"ל ח"ב סי' מ"ו ע"ש ועי' בתשו' הרשב"א ח"ד ס"ס י"ט ודוק ועי' למרן הב"י בח"מ סי' ע"ר מחו' כ"ב ולהכנה"ג סי' פ"ב בכללי המגו אות קמ"ד וקנ"ה ודוק ועי' להרב כהונת עולם בביאורו ליו"ד סי' קס"ט די"ז עמוד ד' מ"ש בזה יעש"ב. ואתה תחזה למרן בשה"ט ח"מ סי' ל"ד ס' י"ב שפסק למי שהוחזק בכשרות והעידו עליו שהלוה ברבית לא נפסל בכך וכו' שתולין לומר שטעה וחשב שאין בזה אסיר וכו' ע"כ הרי בהידיא דאפילו בעדים מעידים על המלוה ג"כ שהלוה ברבית דעם כל זה לא נפסל בכך דיש לדונו לכף זכות שטעה שאין בזה אסור ומכל שכן לנדון הרדב"ז שבחלק ג' הנז' לעיל שהוא על הלוה דהדין עמו דלא נפסל בכך וכמובן וכ"כ מור"ם ז"ל ביו"ד סי' קי"ט בדין חשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו שכתב דמי שהוא חשוד בדבר דלא משמע להו לאינשי שהיא עברה לא מקרי חשוד יע"ש וכן דן את הדין הרב קול שיהו ז"ל ביו"ד סי' ג' על שוחט אחד שתמיד הוא משתכר ושוחט וקבל עליו בשבועה חמורה שלא ישתה עוד אם יש להאמינו בשבועתו כיון דהוא חשוד על הדבר וכו' והעלה הרב ז"ל דנאמן דלא הוי חשוד עה"ד דפשיטא דלא הכל יודעי' דינא דאסור להורות כשהוא שכור ואפילו התרו בו והכריחו עליו שלא ישחוט עוד ושאסור לאכול משחיטתו ולא שמע אליהם וחזר ושחט כדרכו דהשתא מיהא מידע ידע להאי דינא דשכור אסור לשחוט ואפ"ה עבר עליו אפ"ה אין בזה בית מיחוש דאכתי איכא למימר דלא כ"ע ידעי דמשבע ועומד מהר סיני על הדבר הזה ובפרט בזמנינו זה דאכתי איכא למימר דלאו כ"ע ידעי דמ"ו כי הן בעין רוב השוחטים אינם בני תורה והלואי שיהיו בקיאין בה' שחיטה כמצטרך וכו' יעש"ב וכ"ש וק"ו בהאי מלתא זוטרתי כנ"ד דאמר באמת הגמור וכו' דפשיטא ידעי דלא ידעי לה כלל דאית בה אסור שבו' והן עתה רבים עם הארץ לא ידעו ולא יבינו הם הם המדברים דברים הנאמרים באמת ובאמונה ובשאר לשונות של שבו' החמורים מאד ושגורים בפיהם וא ואינם יודעים שהם אסור שבועה דפשיטא שאין לפוסלם בשביל כך והדברים ברורים והאריכות בזה אך למותד הן עתה נהדר אנפין לפרש אחד ש עמדו עליה הח' הש' הפוסקים הנז' נר"ו ופסקו את הדין דכיון דאתרע חזקתיה של השוחט הלזה באותם סכינים שהוציא לפניהם ואמר עליהם שהם כשרים ונמצאו שאינם יפים לדעתם הבקיאים בחכמתם וגם הוא עצמו אחר ימים הודה ולא בוש שהאמת אתם שלא היו יפים וטובים אותם הסכינים א"כ אתרע חזקתה בהו ואפי' כשהוציא סכין אחת באחרונה שהיא כשרה אליבא דכ"ע עכ"ז לא הוכשר בכך דבעינן שיוציא ג' סכינים בבת תחת דבתלתא הוי חזקה וכמ"ש הרב קיל אליהו ז"ל וכו' ככל הכתוב בד"ק:
והנה אמת דאם לא היתה הודאת פיו שהכשילו שהודה בפני עדים שאותם הסכינים לא היו כשרים ככתוב בד"ק היה מקום להפך בזכותו בצד מה וחששה רחוקה וכמו שמצינו להרב זרע אמת ביו"ד סי' ד' שהפך בזכות ההוא גברא כנ"ד שהיעד עליו שרצה להאכיל טריפות לישראל ואשתכח ריעותא ביה ואפי' הכי כ' הרב ו ז"ל ועוד שכיון שהעיד המעיד על הריעותא אומנותו ג"כ לפטם אווזות יש סברא ג"כ שאינו נאמן לפי שהוא נוגע בדבר ועושה מקנאת איש ברעהו וכל אימן שונא בני אומנותו וכו' כמו שרשום בזכרוני בסברא זו ועיין בחש"מ סי' ל"ד עכ"ל ודון מינה ואוקי באתרין הגם שחששא זו רחוקה מהם מאד אמנם כיון שהוא עצמו הודה ולא בוש שהאמת לא היתה סכינו יפה אלא שנותן אמתלא לדבריו כי נבהל מפניהם ויגע לתקנה ולהכשירה ולא עלתה בידו עד שישב לבדו והוציא סכין הרביעית יפה וכשרה אף לפי דעתם וכנז"ל בהא יש לדון אם חזר לכשרותו באותו באותו סכין האחרונה ויכול לש לשחוט לבדו אח"כ או לא עד שיוציא ג' סכינים רצופים כיון דאתרע חזקתיה באותם הג' סכינים שלא נמצאו יפים כדבריו ואפילו שלא היה ג' סכינים אלא אחת מהנה דוקא שהשחיזה ואמר עליה שהיא כשרה ונמצאת פגומה הרי אתרע חזקתיה ונמצא שאינו בקי ולא חלי ולא מרגיש ולא נפקא מינה מידי אם היו ג' או אחת ולא עלתה לו הא אתרע חזקתיה בה וכדי לחזור לכשרותו ולחזקתו הא' צריך לדעת אם צריך להוציא ג' סכינים רצופים כשרים או די באחת ועלתה לו:
והנה אמת שהרב קול ליהו פשיטא ליה מלתא טובא דצריך להוציא ג' סכינים רצו' דוקא דבתלתא הויא חזקה וכמ"ש בדב"ק ע"ש. ואולם לדידי מסתבר לי לומר שזה שהצריכו להוציא ג' סכינים רצו' להחזיקו לשוחט ואומן יתקרי היינו דוקא במי שלא היה לו חזקת שוחט אומן כלל ובא מחדש להתלמד ולהסמך לשוחט בההוא גברא הוא דבעי תלתא סכיני דבתלת הויא חזקה ברם במי שהיה מוחזק ומוסמך מקדמת דנא בשטר סמיכה שבידו שהוא שוחט ובקי ומרגיש היטב הגם דביום א'נמצאת סכינו שאינה יפה ולא הרגי' בה עם כל זה כיון שחזר והוציא סכין באחרונה שהיא כשירה הדר לחזקתיה ואתמחי גברא הדר הוא לכשרותו כבראשונה דלמאי ניחוש ליה אם ניחוש עליו שאבד הרגשתו וידעת בית רבו במלאכת הסכין על ידי אותם הסכינים ונאמר דאתרע חזקתיה ונאבד ממנו חוש ההרגשה הדי הכין לבו באחרונה והשחיזה יפה והרגיש בה והכשירה כדת וכהלכה נמצא שעדין הוא מרגיש ויודע יפה ובקי בהשחזה כמו שהיה מקדמת דנא ובחזקתו קאי וזה אצלי סברה ישרה וברורה. ואולם הואיל דנפיק מפומיה דהרב קול אליהו ז"ל להצריך ג' סכינים גם באופן זה כדי לחזור לחזקתו הא ודאי דבטלה דעתי נגד דעת עליון כי רב הוא ובפרט שהוא להחמיר וחמירא סכינ'תא מאסורא. ברם אחד הרואה להרב קול אליהו בסי' א' באותו שוחט שאמר על סכינו דראוי לשחוט בה על גבי המזבח ונמצאת פגומה ושוב הוציא סכין אחרת ונמצאת כשירה כדבריו שהחמיר הרב בזה להצריך ג' סכינים רצופים כדי לחזור לכשרותו כיון דאתרע חזקתיה ולא די לו באחת מהנה דבתלתא הויא חזקה הנה עכ"ז לא החמיר הרב ז"ל חומרא זו כי אם על עצמו ולא על אחרים להכריז עליו בתוך קהל ועדה לאסור שחיטתו דמכאן ולהבא כלל. והגם שכתב הרב בסוף דבריו וז"ל ואעפ"כ לא אסרתי לאחרים דידענא דלא אכשור דרי וכו' הנה אי איתא דאיכא אסור ודאי מדינא כ"ז שלא הוציא ג' סכינים רצופים כשרים איך לא חשש הרב ז"ל לאסור לאחרים לאפרושינהו מאסורא ולהכריז עליו לאסור בשר שחיטתו והכלים אשר יבשלו בהם וישראל קדושים הם הא ודאי שהיו נזהרים מלאכול משחיטתו כיון שהאסור ברור מדינא אלא ודאי צריך לומר דאינו אלא חומרא בעלמא שהחמיר הרב על עצמו ותו לא ומה גם דעיקר חששתו וחומרתו של הרב ז"ל היתה דוקא בנ"ד משום דאפי' אותה סכין האחרונה שהוציא כשרה על פי ב' עדים עם כל זה העד העיד בו ההוא צורבא מרבנן דמעיה"ק תו' דאשתכח התם בנ"ד שבדק הוא אותה סכין אחרונה עצמה ונמצאת פגומה גם היא לדעתו ואפי' אותו חכם עצמו שמצאה פגומה בטלה דעתו אצל הב' הנ"ז ואכל משחיטתו אח"ך כנז' שם ואי איתא אפילו נמצאת כשרה גם לדעתו לא היה לו לאותו חכם ג"כ לאכול משחיטתו עד שיוציא ג' סכינים רצופים וגם הרב קול אליהו ז"ל היה לו להשיג עליו גם בזה אלא ודאי דמדינא אין צורך לג' ובאחת ועלתה לו ואינו אלא חומרא בעלמא שחשש הרב קול שיהו ז"ל לעדות אותו חכם דאי שהעיד שגם אותה סכין האחרונה היתה פגומה גם כן וגם משום שהוכרח להשחיזה במשחזת של שמן מאי דלא נהוג הכי שום שוחט דעלמא ואימור אתרמי ונמצאת יפה מכל הני טעמי וריעותות דאשתכח התם בנ"ד החמיר הרב על עצמו לבד ולא מדינא. אמנם כל כה"ג דנדון דידן דשוחט זה היה מוסמך ועומד בשטר קבלה שבידי ומוחזק לשוחט ובקי ואתמחי גברא ואתחזק הגם שבו ביום ההוא נמצאת סכינו פעמים ג' שאינה כשרה כדבריו כל שהכין לבו באחרונה והוציא סכין אחת כשרה אליבא דכ"ע במשחזת פשוטה כמנהג השוחטים ואין חולק ומערער עליה כלל הא ודאי דגם הרב קול אליהו ז"ל אזיל ומודה דבאחת ועלתה לו לחזור לכשרותו ולחזקתו דאתגלי מלתא למפרע שעדין הוא מרגיש ובקי במלאכה ומה שהוציא אותם הסכינים פגומים הפך דבריו לא נפלאת ולא רחוקה היא דמשום בעיתות' דידהו כי נבהל מפניהם ולא יכול לתקנם יפה כאשר אהב עד שישב בחדר לבדו והוציא אחת כשרה כדבעי וסופו הוכיח על תחלתו. והגם שכתב הרשב"א בתשובה סי' כ' והריב"ש סי' קי"ג ופסקו מרן בשלחנו הטהור יו"ד סי' קי"ט ס' י"ז וז"ל טבח שיצאה טריפה מתחת ידו אין לו תקנה לומר שוגג הייתי וכו' כבר כתב הרב ש"ך שם משם הרב מהר"י וויל ז"ל בתשו' סי' צ"ז שכתב דמיהו באדם שהוא ידוע ירא שמים ומדקדק במעשיו דאין מעבירין אותו דודאי משגה הוא ע"ש ושם בתשו' מהרי"ו הנז' כתב וז"ל על אודות וכו' דאמת אגיד שאירע עובדא וכו' ולא העברתי אותו וטעמא דמלתא דהוא ירא שמים וכו' ובודאי משגה הוא וכן ראיתי עובדא בזמן מהרי"ו ומהר"ש והשיבו אותו על כנו משום שהיה מוחזק בכשרות וכו' ומ"ש מהטבח שנמצא אחריו טריפה ומהתשו' שכתבו אפשר דכ"ז שלא ראינו וכו' אבל באדם שאנו מוחזקין בו שהוא ירא שמים לא מחמרינן ביה כולי האי וכו' עכ"ל וכן הסכים הרב ז"א ז"ל ביו"ד סי' א' בנ"ד ע"ש הא קמן דבאדם המוח' בכשרות וביראת שמים יוכל להתנצל ולומר שוגג ואנן טענינן ליה דודאי משגה היא וכדברי מהרי"ו ז"ל והביאו הש"ך להלכה כנז"ל וא"כ הוא הדין והוא הטעם בנ"ד דהשוחט הלזה דמוחזק בכשרות וביראה ובעטה ומדקדק במעשיו כידוע לכל ומעולם לא נשמע עליו דבר רע ח"ו אפילו שמץ מנהו בודאי אמרינן דמה שהוציא אותם הסכיני' פגומים ולא יכול להכשי' יפה עד שעלה לחדר לבדו והשחיז סכין כשרה דודאי האמת אתו במה שטען דמשום בעיתותא דידהו כי נקבצו באו ונצבו כמו נד עליו כולם כאחד נפלה עליו אמתה ופחד ובפרט דחד מניהו מלכי הוא רבו שלמדו מלאכת השחי' ומוסמך ממנו ואימתא דרביה עליה הוא הטעם דלא יכול להכשירם יפה והא ראיה שבעלותו לחדר לבדו השחיז סכין והכשירה יפה ומלתא כדנא השכל גוזר ומחייב שדבריו אמת כי האדם עלול לנזקין ומחמת פחד כל דהו יכול לאבד הרגשתו וכמ"ש הרב קול אליהו ז"ל בסי' א' מיו"ד ע"ש והוא פשוט כידוע לבקיאים במלאכת השחיטה וכשיוסר ממנו תפחד כהרף עין יתישב אל לבו והוא חוזר להדגיש יפה כמאז וכמקדם ובפרט למה שהעידו עליו שהודה ולא בוש שאף הוא ראה והרגיש באותם הג' סכינים שלא היו יפים וטובים כדבעי ואולם אף כשאמר להם כמוסרם לידם לבודקם שהם כשרים עם כל זה לא היה בדעתו לשחוט בהם ח"ו זולתי שסמך עליהם ועל אהבתם כשיבדקום ואם אמת אף שראה שאינם יפים שיקנחו אותם על זרועם להכשירם יפה כאשר הם עושים כפעם בפעם או שיאמרו לו לחזור ולהשחיזם עד שיגמור בכי טוב כמו שנוהגים כל השוחטים החבירים והשותפים שהם מראים זה לזה סכינים לבדוק ואם עדין צריכין תקון אומר הבודק לחבירו שעדין לא נתקנה יפה וחוזר ומתקנה יפה כנהוג בניהם יחד כידוע ברם מעולם לא עלתה על דעתו שישחוט בהם כך כלל. הנה אמת כיון שהוא מוחזק לירא שמים וכשר במעשיו יש לנו להאמינו בדבריו ובאמתלא הלזו וכמו שכן מתבאר מתשו' הרשב"א שפסק' מרן ביו"ד סי' ח"י ס' י"ט שכתב ענ"ד כיוצא בזה שאם נראים הדברים כעין שגגה היה ושהוא אדם כשר מחזירין אותו ובלבד שיקבל עליו שלא ישוב עוד לדבר זה כלל כ"ל ע"ש וכן מתבאר ממ"ש מרן ביו"ד סי' א' ס' י"ג דטבח שנתן אמתלא לדבריו נאמן ע"ש ולא עוד אלא נמה שהעידו עליו טובים השנים שהודה לפניהם שאותם הסכינים הן אמת ששגג בהם ומסרם בידם לבודקם בחזקת שהם יפים וטובים לפי דעתו והרגשתו בה שעתא וכשאמרו לו שאינם יפים ופגומים הם אז ראה והתבונן בהם הדק היטב והרגיש בהם באמת שאינם יפים והודה לדבריהם ושוב נתישב בדעתו בהיותו לבדו והכשיר סכין רביעית כנז"ל אם כן בודאי ששגגה יצאה מלפניו מחמת בעיתותא דידהו וכיון שהוא מוחזק לירא שמים ונראים הדברים שהיה שוגג כיון שהוא אדם כשר בודאי דנאמן בדבריו וככל דברי הרשב"א וכנז"ל והדברים ברורים:
מעתה הבא נבא לפרט הג' אשר עמדו עליו הח' הש' הפוסקים הנז' הי"ו לענין דין הכלים שנתבשל בהם הב' כבשים ששחט השוחט הנז' אחר שהוציא סכין הרביעית הנז' בכמה ימים וקודם שנבדק על ידי חכם בג' סכינים רצופים שהוציא לפניו כשרים כנז"ל והמה בחכמתם פסקו את הדין בסכינא חריפא והביאו לנו מה שהעלו להלכה הרב דבר שמואל סי' ש"א והרב זרע אמת סי' ט"ל דבהפ"מ יש להקל בכלי חרס ואולם כלי מתכות אשר בשלו בהם הצריכו להם הגעלה כל חד כדיניה ואחר החתום בפסק דין הנז' חזרו הח' הש' הנז' לפסוק חת הדין ולחלק יצאו בענין כלי חרס גופייהו דלא בכל כלי חרס יש להקל זולתי בכלי שני דאית ביה הפ"מ לא כן בכלי ראשון דלית ביה הפ"מ דודאי צריכין שבירה ככל הכתוב בדברות קדשו. ואנכי הרואה דענין זה דין כלים האסורים שבלעו ודאי איסור טרפה דאורייתא או ספק אסור טרפה או ודאי או ספק אסור טרפה דרבנן וגם כיון דנאמר דאין להם תקנה בהגעלה ונטל"פ אסור לכתחילה הו"ל כדיעבד ומותרים הנה אמת דדין זה סובל אריכות ושקלא וטריא בדברי הפוס' ראשונים ואחרונים ברם לא עת האסף פה לאפס הפנאי איידי דטרידנא בשליחות מצוה ואנכי היום חד כרעא אארעא וחד אמברא ומה ומה גם לחוסר ספרי הפוסקים הם המדברים בפרטים הללו שאינם בנמצא פה העירה כלל ובקשתים ולא מצאתים. אמנם הנה אמת נכון הדבר שכן עלתה הסכמת כל הפוסקים ראשונים ואחרו' דבהפ"מ יש להקל כמו שכ' הרב ערך השלחן ביו"ד סי' א' שאסף איש טהור רוב ככל סברות הפוסקים ועלתה הסכמתו דבהפ"מ דוקא יש להקל כיעש"ב:
ברם זה שחלקו ופסקו את הדין הח' הש' הנז' דבכלי ראשון צריך שבירה ובכלי שני יש להקל כיון דאית בה הפ"מ אנכי לא ידעתי מנא ליהו הא לתת דבריהם לשעורין לחלק בין הפ"מ למועט שאינו מרובה כל כך מבלתי שיביאו שום ראיה לדבריהם ואנכי הרואה להרב לקט הקמח והביאו הרב שו"ג בכלליו סי' קי"ב שכתב משם האו"ה דהפסד מרובה שיעורו הוא כל שמפ' במכי' יותר משתות דקרן עכ"ל ע"ש וכן כתב הרב נחלת שבעה סי' נ"א בשם האו"ה דהפסד מועט כבד של תרנגולת ושל יונה וכתב הוא שמע מינה דכל מה שהוא יותר מזה הוי הפסד מרובה כנ"ל והרוצה להחמיר נראה לי כל מה שהוא הפסד מהקרן קצת יותר משתות הוי הפסד מרובה בלי ספק וכו' ע"כל וכתב עליו הרב שו"ג שם שם וז"ל ואנן סהדי דכל בשר עוף שנשאר אסור אינו יכול למוכרו לגוי אפילו בחצי דמיו ואין לך הפסד מרובה גדול מזה עכ"ל הא קמן דשיערו חכמים כמה הוא הפסד מרובה דכל שהוא מוכרה ומפסיד שתות או יותר מעט הוי הפסד מרובה ואם כן גם בנ"ד דכוותא אם נבא לאסור כלי חרס בשבירה הוי הפסד מרובה אפילו כלי א' כיון דאפי' אם ימכרם לגוי ודאי לא ימכרו בחצי שווים הוי הפסד מרובה ואם כן דל מהכא חלוק זה בין כלי ראשון לב' ולעולם כל דיש לו הפסד שתות או יותר וכל שכן יותר משיעור זה הוה ליה הפסד מרובה ויש להקל בהם בכולם וכמדובר. אלא דחזינא להרב שבות יעקב בס' סולת למנחה כלל ל"א דין ב' דפליג על כל הנז' וסבירא ליה למר דדין זה דהפסד מרובה אין לו שיעור כי אם לפי ראות עיני המורה העשיר לפי עשרו והעני לפי עוניו ולפי הזמן והמקום וצדדי ההוראה להקל וכו ע"ש ועיין למהרשד"ם ביו"ד סי' רי"ט שכתב בנדון דידן שבשביל אחד או ב' או ג' לא מקרי הפסד גדול יע"ש ואם כן יאמר האומר בנ"ד דזה הבעל הבית שנשחטו אצלו ונאכלו השני כבשים הנז' הנה הוא עתיר בנכסין לרוב מאוד ולגבי דידיה מלתא זוטרתי היא אם ישבור כל כלי חרס שנתבשלו בהם ולא הוו לדידיה הפסד מרו' כנודע. אמנם הא לאו מלתא היא כלל בנדון דידן לפי מה שהוגד לי מפי מגידי אמת שאותם הב' כבשים הנז' ששחט הנז' לא נתבשלו ונאכלו בבית הגביר הנז' ואפילו חתיכת בשר מהם כלל זולתי נתחלקו כלם לעניי עמנו חלק כחלק יאכלו ובשלום בביתם של העניים הנז' וא"כ הדר דינא דהוי הפסד מרובה לגבי דידהו ויש להקל להם אפילו לכתחילה וזה ברור. ועוד אפי' אם תמצא לומר דנתבשלו ונאכלו בבית הגביר הנז' ובכליו ממש עם כל זה מצד אחר יש להתירם ולהקל בהם אפילו לכתחילה והוא הדבר כיון דזה הבעל הבית העשיר מאד כן ירבה וכי"פ וכליו מרובים מאד בבית התבשיל שלו ובודאי שלא בשלו אותם השני כבשים בכל. כלי חרס שלו זולת במקצת מהם וכעת עבר זמן מרובה מיום שנשחטו ונתבשלו אותם כבשים במקצת כליו הנז' ולעת אינם מכירים אותם ואינם זוכרים באיזה מקצת מהכלים שנתבשל בהם אותו בשר נתערבו אותם הכלים עם שאר רוב הכלים המותרין שאצלו שלא נתבשל בהם אותו בשר כלל אם כן דינא הוא להתיר אותם כלים האסורים מחמת אותם שנתערבו ברוב כלים המותרים וכמ"ש מרן ז"ל ביו"ד שפ' סי' קכ"ב ס' ח' וז"ל כלי שנאסר בבליעת אסור ונתערב באחרים בטל ברוב ואין דנין אותו בדבר שיש בו מתירין לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו וכל כיוצא בזה עכ"ל הרי להידיא דאפילו בכלי נחשת דאפשר להם בהגעלה עם כל זה כשנתערבו בטל ברוב ולא הוי דבר שיש לו מתירין כיון שצריך לטרוח עליו ולהוציא עליו הוצאות להגעילו כ"ש וק"ו בכלי חרס דלא אפשר ליהו בהגעלה ואין להם תקנה אלא שבירה דודאי כשנתע' בטלי ברוב ואף שכתב הרדב"ז ז"ל בחלק ג' סי' א' דכלי חרס יש להם תקנה להחזירם לכבשן ואם אינו רוצה לטרוח לא הוי דיעבד יע"ש היינו דוקא דלא הוי כדיעבד ולהתירם לכתחילה הוא דכתב כן. ואולם לענין דבר שיש לו מתירין מודה הרב ז"ל דלא הוי כדבר שיש לו מתירין משום חזרת כבשונות דאף אם יכול להגעילם אמרינן דלא הוי דבר שיש לו מתירין לפי שצריך לטרוח ולהוציא הוצאות כל שכן על ידי חזרת כבשונות וזה ברור ובפרט דמבואר בדברי הר"ן ז"ל בפרק כל שעה שמותר דלא מהני חזרת כבשונות אלא במקדש וכמו שכתב הרב שער המלך ז"ל בהלכות חו"מ דף ע"ט עמוד ב' ודף פ"ג עמוד ג' והרב עה"ש יו"ד סי' צ"ג סק"ט ע"ש וגם בזה יש לי אריכות דברים ואכמ"ל עכ"פ נקטי מהכא דכלים אלו דנ"ד האסורים כיון דמסתמא נתערבו בכלים המותרים הרי הותרו הכל דבטלי להו ברובא כיון דאינם ניכרים האסו' לבדם וכמדובר:
הנה כ"ז שכתב' הוא לפי דעת הח' הש' הפו' הנז' שהחליטו המאמר דכלים אלא דנ"ד הם אסורי' בפשיטו' מחמת דהכבשי' נשחטו בסכין פגומה לדעתם כיון דהוחזק זה השוחט שאינו מרגיש בפגימת הסכין על ידי אותם הג' סכינים שהוציאם פגומים ולא הרגיש בהם כלל ואדרבא אמר עליהם שהם כשרים ובכן פשוט אצלם הדבר דגם כבשים אלו נשחטו בסכין פגומה והרי הבשר נבלה ובאו לאסור הכלים אשר נתבשלו בהם:
אמנם כבר מלתי אמורה לא כן אנכי עמדי ולבבי לא כן יחשוב דכל לגבי דידי דעתי נוטה כיון שזה השוחט הודה ולא בוש שגם אותם הסכינים הרגיש ודקדק בהם ומצאם שאינם יפים ונתן אמתלא לדבריו למה לא הרגיש כשהוציאם מתחת ידו ככל האמור ומדובר לעיל ואח"כ כשנתישב אלו לבו הוציא סכין רביעית יפה וכשרה אליבא דכ"ע הא ודאי הדבר פשוט דחזר לחזקתו הראשונה וככחו אז כחו עתה ואין לחוש עליו ששחט בסכין פגום ח"ו כיון דמוחזק לכל דכשר ויר"ש הוא ומעולם לא נשמע עליו דבר רע כלל כנז"ל ובפרט דכבר נבדקה סכינו על ידי חכם אח"כ בג' סכינים רצופים שהוציאם כשרים הא ודאי דסופו הוכיח על תחלתו ואתגלי מלתא למפרע דיודע ובקי ומרגי' בסכין יפה יפה וגם הר' ק"א ז"ל שם בסי' א' הנז' שהחמיר בשוחט דנ"ד והצריך עליו ג' סכינים רצופים ולא די לו באחת עם כל זה כבר מלתי אמורה דשאני התם דאפילו אותה האחת שהוציא לא היתה כשרה אליבא דכ"ע וגם שהשחיזה במשחזת של שמן מאי דלא נהוג הכי ועל כן לא החמיר עליו אלא שצריך ג' סכי' כדי ליבדק יפה יפה ועל עצמי לבי החמיר ולא על אחרים כנזכר לעיל:
אמנם מעולם לא עלה על דעתו ז"ל לאסור הכלים של בשר ששחט בנתים אלא כל דנבדק יפה אח"ך הרי אתגלי מלתא למפרע דיודע ומרגיש יפה יפה ושחיטתו כשרה וכאשר יראה המעיין בדבריו ז"ל וישפוט בצדק והדברים ברורים. ובכן מעתה חלף הלך לו הס' הד' אשר נסתפקו בו הח' הש' הפו' הנז' אם אחר שנבדק על ידי חכם בג' סכינים רצו' אם נאמר שהוכשר למפרע או לא וכתבו בפשיטות דלא נכשר אלא מכאן ולהבא אמנם כל מה ששחט קודם הוא בחזקת ששחט בסכין פגום ונבילה הוי והביאו ראיה מדין מקוה שפסק מרן בסי' ר"א סס"ד דכל שמוחזק להיות מימיו מתמעטין וטבלה בו אפי' שעתה הוא שלם לפניו עם כל זה צריכה לחזור ולטבול ולא אמרי' כיון שעתה הוא שלם גם קודם טבילה היה שלם והוא הדין הכא ככתוב בד"ק:
הנה כל זה גרם להם בהיות שהניח מונח גמור דכבר איתרע חזקתי' באותם הג' סכי' דאינו מרגיש והסכין הרביעית הכחידוה תחת לשונם כמאי דליתא דמייא ולא הזכירוה כלל ולא עוד אלא דאחזו החבל בב' ראשין דבתחלת דבריהם עשו עיקר להודאתו שהודה לשני עדים שגם הוא הרגיש באותם הסכינים שהיו פגומים כדבריהם ומזה פסלוה לטענתיה כמובא בד"ק ואם כן נמצא שעדין אפיל באותה שעה הרי הוא מרגיש יפה כיון שגם הוא הרגיש באותם הסכינים כנז' ואם כן איך עתה החויקוהו בשאינו יודע ואינו מרגיש כלל וכל מה ששחט בסכין פגומה שחט וגמירי דאחזוקי איסורא ואחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזיקינן וחלילה לחשוד בר ישראל בהכי ח"ו ואותה ראיה שהביאו מדין מקוה אחד מה' לא שמיה מתיא כלל דשאני התם דאמרי העמד דבר על חזקתו לא כן הכא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם וגם כל ישראל בחזקת כשרים הם והגם דאית לן בהמה בחייה יה בחזקת אסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה עכ"ז רובא וחזקה רובא עדיף ובפרט דאית לן רובא וחזקה נגד הך חזקת אסור דבהמה דמהאי טעמא סמכינן ארוב מצויין כי ליתי קמן למשייליה ואפי' כי איתיה קמן לא שייל ליה אלא לרוחא דמלתא דווקא כאשר יראה המעיין והחכם עניו יחזו הדברים בשורשן בש"ע יו"ד סי' א' ס"ב ס"ב והחונים עליו הט"ז וש"ך ובפר"ח ובפר"ח ושאר הפוסקים ז"ל הלא בספרתם והדברי' עתיקים ועי' להרב כנה"ג ביו"ד סי' א' בהג"מ אות מ' מ"א וג' ובתשו' הרב ב"ד יו"ד סי' א' ב' ובתשו' מהרח"ש חלק ג' סי' י"א ובתשו' הרב שו"ג אוהל יוסף יו"ד סי' א' ומ"ש עליו הרב דב"מ שם ובדב"מ ח"ג יו"ד סי' א' ומה שחזר והשיב עליו הרב שו"ג באוהל יוסף שם בסוף סי' א' יעש"ב וממנו נקח השייך לנדון דידן ומשם בארה ואין כאן מקומו להאריך כי הע'ט נחוץ מאד להיותי טרוד בשליחות מצוה רוכב ומנהיג וחד כרעא אארעא וחד אמברא דין גרמא שלא יכולתי להתישב בדבר כדבעי ולחפש היטב בדברי הפוסקים כדת מה לעשות. וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ויזכני לחזור לביתי לחטו"ל ל עי"ק ותפארתנו תובב"א ולישב שם על התורה ועל העבודה תמיד כל הימים:
הכ"ד צעיר אנכי זעירא דמן חברייא . הצעיר יצחק אבואלעפיא ס"ט
סימן ו
את זה שלח לי מעלת הר' המופלא וכבוד ה' מלא מגן בעדי דעיר הק' צפת תו' מע' ר"מ ור"מ כמהר"ר רפאל ממאן נר"ו לחוות דעי גם אני בכל מה ששרטט וכ' לפי רוב הענוה כי נעים נאוה וזה לשונו:
לעיין מר במה שנדרשתי ללו שאלוני בענין משכנתא דסורא וקביע זמן אם אחר הזמן יכולים לכוף זה את זה בין לוה למלוה בין מלוה ללוה וזהו מה שכתבתי בזה:
הנה בעיקר משכנתא דסורא אי מהניא באתרא דמסלקי ואפי' באתרא דמסלקי לוה למלוה לבר אף על גב דמלוה לא מצי מסלק ללוה אם כן היכא דאתני לוה דאחר עבור זמן מה יכול לסלק למלוה במח' היא שנויה שדעת הרמב"ם בפ' ו' מה' מלוה ה"ו ס"ל דמשכנתא דסורא שריא אפילו באתרא דמסלקי לוה למלוה וז"ל הורו הגאונים וכו' ואין להם משכונא מותרת אלא בדרך זאת כיצד וכו' וכן אם התנא וכו' וכן וכו' וכתב ה"ה דעת רבינו דמשכנתא דסורא היא אפילו באתרא דמסלקי וכו' ואף הרמב"ן ז"ל הודה וכו' יע"ש ודברי הרמב"ן הללו שכתבם ה"ה הלא הם כתובים בש"מ להרב"א למציעא על דס"ג ולזה הסכימה דעת הר"ן שם בש"מ כדעת הרמב"ן ובסמוך נעתיק דבריו ואולם דעת הראב"ד שם שהשיג על הרמב"ם שם וז"ל א"א ומה בין זה לנכייתא וכי יש הפרש וכו' ואותם הגאונים לא התירו אלא בראשונה בלבד עכ"ל הרי להידיא דס"ל דבמשכנתא דסורא נמי סלוק אסור והר"מ כתב שדברי הרמב"ם עיקר והרב ב"י ביו"ד סי' קע"ב הביא דברי הרמב"ם הנז' וכתב ומדברי הנ"י משמ' דלהרשב"א משכנתא דסורא ל"מ מסלק ליה שכתב שהרשב"א הביא ראיה דבנכייתא שריא מראמרינן בהאומנים וכו' ואי בדסורא היכי מצי פריק לה עכ"ל. הנה למדנו מדברי מרן שדעת הרשב"א כהראב"ד דס"ל דמשכנתא דסורא לא הותרה אלא באתרא דלא מסלקי וכן יש ללמוד מדברי הר"ן שהבאנו לעיל דס"ל שכן דעת הרי"ף וז"ל שם הו"ד בש"מ איכא מ"ד דמשכנתא דסורא אתרא דלא מסלקי היא דכי היכי דמלוה לא מצי למכפייה ללוה וכו' הכי נמי לוה לא יכיל למכפייה למלוה למפרע ליה חוביה ולאפוקי ארעא מניה דמשום הכי שרי וכו' ואחרי' אומרים דמשכנתא דסורא אפי' אי מצי מסלק ליה לוה למלוה שרי כיון דמלוה לא מצי למכפייה ללוה זביני נינהו ולא הלואה וכו' וכן דעת הרמב"ם ולפי זה נ"ל דאתי שפיר הא דאמרי' ר"פ ור"ה דאמרי תרוייהו האי משכנ' באתרי דמסלקי אין בעל חוב גובה הימנה דאלמא משכחת לה למשכנתא דשריא באתרא דמסלקי דשרי היכי שקלי וטרי במאי דאסיר אטו ברשיעי עסקינן לא כדכתיבנא ולא נתחוורו לי דברי הרי"ף שכתב ב"ה דלאו למימרא דשרי אלא דאי אתרמי מלתא דינינן הכי עכ"ל מדבריו נראה להידיא שכתב דלפי דעת הרמב"ם ודעמיה שהתירו משכנת' דסורא בסלוק אתי שפיר ההיא מימרא לא כן להסוברים דבסורא אסירא בסלוק צ"ל דבאסורא מיירי ואם כן לדעת הרי"ף דפירש דבאסירא מיירי הא ודאי דס"ל דבסורא אסירא בסלוק דאי ס"ל דשריא בסלוק אמאי לא אוקמה בהכי דלפי דברי הר"ן הא בהא תליא וכמו שמבואר בדבריו שכתב וכן דעת הרמב"ם וכו' וכפי זה נ"ל ורא"ש וכו' דמשמע דהא בהא תליא:
אלא דלפ"ז ק"ל בדברי הר"ן הללו דהרואה יראה דאפילו הרמב"ם דהתיר משכנתא דסורא בסלוק אפילו הכי פירשה לההיא דר"פ ור"ה באסורא וכמ"ש בפ' ז' דהל' מלוה ה' ד' וז"ל המשכונא במקום שנהגו לסלק וכו' אין בעל חיב גובה הימנה ואין הבכור וכו' ושביעית משמטתה וכו' אף על פי שמשכונא זו אסורא וכו' אפשר שיהיה זה בטעות או בגוי או דרך כל מי שחוטא וכו' ויש מי שהורה שמשכונא זו בנכוי עכ"ל ומעתה ק"ל הר"ן דניחא ליה כפי שיטת הרמב"ם דמתיר משכנתא דסורא אפילו במסלקי דהויא ההיא דר"פ ור"ה באתרא דמסלקי בהיתרא כגון משכנתא דסורא ומעתה תק' להרמב"ם אמאי לא פירשה במשכנ' דסורא ואיהו גופיה הכי ס"ל דהותרה משכנתא דסורא אפי' במסלקי ואמאי פירשה בטעות או בגוי או בחוטא ועוד קשה לי טובא על הר"ן ז"ל דמפרש ההיא דר"פ ור"ה במשכנתא דסורא דאם כן איך קתני בה שביעית משמטתה דהא כיון דהמלוה אינו יכול לכוף ללוה לא קרינא ביה לא יגוש דאפילו לדעת הרמב"ם ודעמיה דהתירו דסורא אפי' במסלקי היינו דמסלק לוה למלוה וכדכתב איהו גופיה דכיון דאין המלוה יכול לכופו הו"ל זביני ולא הלואה עד שמכח זה הוכיח הרא"ש דמצי מלוה נמי למיכף ללוה והרשב"א אוקמה בעבר זמן המשכנתא וכמבואר הכל בב"י ואם כן היינו טעמ' דהרי"ף והרמב"ם שפירשו דבאסורא מיירי דאי בדסורא אינה משמטתה שביעית כיון דהמלוה אינו יכול לכוף ללוה וכו' ואם כן אפ' לו' דהרי"ף נמי מתיר סלוק בדסורא וה"ט שפירשה באיסורא משום דלא מתוקמה בדסורא וכמ"ש לעיל באופן שלפי קוצר דעתי דברי הר"ן ז"ל צ"ע אצלי אך זו היא שקשה בדברי הרמב"ם ז"ל דאיהו ז"ל התיר משכנתא בנכיתא דשרה כמבואר בדבריו בפ' ו' הל' ד' ואם כן אמאי לא פירשה בהידיא לההיא דר"פ ור"ה במשכנתא בנכיתא דשדה וכמו שפירשוהו שאר המפרשים וכמ"ש שם דיש מי שהורה שמשכו זו בנכוי והיה לי לפרשה גם הוא ז"ל כן לשטתיה ואל זה אביט להרב המבי"ט חלק א' סי' רכ"ו שנ"ט להרמב"ם שהעמידה באסור משום דפשט המימרא של ר"פ ור"ה איירי בלא נכייתא מדקאמר אין בעל חוב גובה ממנו דמשמע בכל דמי המשכונא אבל אפשר לפרש במה שנשאר בדמי הנכייתא וכמו שכ' הרמב"ם ויש מי שהורה וכו' והוא עצמו התיר למעלה בנכיתא דשדה עכ"ל איך שיהיה מכל הנז' למדנו שדע' התוס' והרמב"ם והר"ן ז"ל דמשכנתא דסורא אפילו באתרא דמסלקי לוה למלוה שרי והראב"ד והרשב"א והרי"ף לדעת הר"ן כמו שהוכחנו בדבריו לעיל ס"ל דבסורא לא הותרה בסלוק והרב המגיד כתב שדברי הרמב"ם עיקר וכן כתב הב"י ודלא כהראב"ד וכיעו"ש:
וחזי הוית להרב כמהר"א די אבילה ז"ל בסה"ק מגן גבורים בדיני משכנתא אשר לו בדף ק"י עמוד ב' שהק' על מר"ן ז"ל דמנא ליה לומר דהראב"ד פליג על הרמב"ם בזה ואוסר סלוק לוה למלוה בדסורא והאריך להוכיח דלא פליגי בהא יעש"ב. והנה הרואה יראה מתיך דבריו כי הוא המבין בדברי הרמב"ם שג' אופנים הותר בדין משכנתא דסירא האחד הוא מ"ש כיצד כגון אם נתן לו מאה דינרים ומשכן לו בית או שדה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם ואופן הב' הוא מ"ש וכן אם התנה בעל השדה שכל זמן שיביא לו מעותיו יחשב לו י' בכל שנה ויסלקו ממנה הרי זה מותר ואופן הג' הוא מ"ש וכן אם התנה הלוה שכל זמן שירצה מחשב לו מה שדר בו ויחזיר לו שאר הדמים ויסתלק הרי זה מותר ע"כ וסבירא ליה למר דהאי וכן וכו' וכן וכו' שכתב הרמב"ם לא קאי ארישא דכתב כיצד וכו' אלא שכל חדא בבא בפני עצמה וזה מוכח מדבריו דקאמר דס"ל דטעם ההיתר במשכנתא דסורא הוא משים דכיון דקצב לו סכום כל השנים ובמשלם שנייא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף וזו היא החלוקה הא' שכתב הרמב"ם מש"כ שאר בבי דהרי זו דומה לנכייתא וכו' ע"כ הרי להידיא מפורש שהוא המבין דהאי וכן וכן שכ' הרמב"ם הם בבות בפני עצמם ולאו ארישא קאי והכוונה הוא אפי' שלא כתב סכום השנים ולא התנו במושלם שנייא אין וכו' אלא שהלוה לו מעות ומשכן לו שדהו או חצרו והתנה עמו שכל זמן שיביא לו מעות ינכה לו בעד השנים שהיו בידו י' למאה התיר הרמב"ם והט' שתמה על הב"י כמבואר ולי ההדיוט קשה לי טובא על דבריו שאם כדבריו דהאי וכן וכן לא קאי ארישא אמאי נקט הרמב"ם בלישניה יחשב לו עשר היה לו לנקוט עשרים או חשבון אחר ועוד מאי עשר דקאמר היה לו לומר עשרה דינרים או זהובים כי לא ידענו האי עשר מאי הם ועוד בבא הג' שכתב סתמא מחשב לו מה שדר בו היל"ל עשר שהוא נכיתא רבה כמש"ל דאין לומר כמחשב לומר שדר בו כפי שווי החצר דהא פשיטא שהוא מותר כי הוא זה שכירות פשוט ומה חדש לנו הרמב"ם בזה ובודאי שכונתו לחדש לנו דאפי' דמחשב לו בזול ועוד אמאי נקט חדא בשדה וחדא בבית. ולכן נלפק"ד דכונת הרב במ"ש וכן וכו' וכן וכו' דארישא קאי כמו שכתב כיצד וכו' והכונה הוא דאחר שקצבו סכום השנים והם י' שנים בעד המאה דינרים אפי' שהתנה הלוה שיסלקנו בתו"ז מותר מטעמא שכתב הרב המגיד ומעתה כ"ש מכי דנקט שנכתב לעיל יען דעל הק' דינרים דקאי בה לעיל קאי שעולים עשר לשנה וה"ט שסתם בבכן הב' ובזה אתי שפיר מאי דנקט חדא בבית וחדא בשדה וכמ"ש הכ"מ שם וה"ט למרן סי' קע"ב ערבינהו ותנינהו לתרי וכן שכתב הרמב"ם לחדא כיעו"ש . וכ"כ להידיא הרב ש"ך שם סק"ג וז"ל וכן אם התנה וכו' כלו' אפי' אם התנה וכו' וכ"ש לא התנה דשרי עכ"ל הרי מבואר להידיא דהש"ך מפרש דהאי וכן וכו' ארישא קאי כמ"ש ובזה אין מקום לקושיות והוכחו' הרב ז"ל דהוכיח מהם שדעת הראב"ד כדעת התוס' כמ"ש במה שלא השיגו בב"ק וגם ממ"ש טעמא דשריותא דבב"ק כפי דברינו שהוא דעת הר"מ והב"י דכולא חדא בבא היא אין מקום לקו' הנז' וגם מה שהק' שהי"ל להשיגו גם בה"ז וכו' גם זה קשיא לפ"ד שפי' שלפי דעת מרן הכי וכן שכתב הרמב"ם דלא קאי ארישא וממלא כפי דבריו השגת הראב"ד על בבא זאת היא דמתיר הרמב"ם באופן זה אפי' בסלוק דבסלוק אופן זה דנכיתא הא בלא סלוק שרי וזו היא שקשה על דברי מרן שהי"ל להראב"ד להשיגו להרמב"ם בדין ז' כנז' ואולם לפמ"ש אין דעת מרן כן אלא דכולא חדא בבא היא וע"ז השיג הראב"ד בה' זאת כנז' ודברי הרב ז"ל נפלאו ממני וצ"ע איך עלתה על דעתו להבין כן בדעת מרן דמכל מ"ש מוכח שדעת מרן בפי' דברי הרמב"ם כמ"ש דהכל חדא בבא הוא וגם דעת הראב"ד אי אפשר לפרש כמ"ש הרב ז"ל שהרי כתב הרשב"א הובאו דבריו בש"מ ונמק"י על דע"ט דקאמר הש"ס אי נמי אי אתדמי וכו' כלומ' במשכנתא בנכיתא וכן פירשה הראב"ד דאי משכנתא דסורא זוזי מאי עבדתנהו והיכי מצי פריק לה ע"כ ודברי הראב"ד שם בש"מ הובאו סמוך ונראה וז"ל יבש האלן וכו' במשכנ' דסורא או במשכנתא בנכיתא למ"ד וכו' ואפשר בענין אחר וכו' אי נמי אי אתרמי ליה זוזי במשכנתא בנכית' ופריק וכו' עכ"ל הרי להדיא דפי' דברי הש"ס דלצדדין קתני דאמאי דקאמר זמנין וכו' היא מיירי באיסורא ומאי דקאמר אם כן אי אתרמי וכו' מיירי בנכיתא ואי איתא דס"ל להראב"ד דמשכ' דסו' שריא בסלוק לוה למלוה אמאי לא פי' לתרויהו בדסורא א"ד דס"ל להראב"ד כמ"ש הרב המגיד והרב ב"י ז"ל והדברים ברורים ודברי הרב אד"א ז"ל צ"ע. איך שיהיה למאי דאתן עלה שדעת התוספו' והרמב"ם והר"ן דדסורא הותרה אפילו בסלוק לוה למלוה ואחריהם נמשכו הה"מ ומרן ב"י והמבי"ט וכן פסק מרן בשה"ט סי' קע"ב וכמדובר:
מעתה חל עלינו חובת ביאור לספקו דמני"ר אי שרי ג"כ להתנות שהמלוה יכוף ללוה בכל זמן שירצה לגבות חובו ומני"ר אתא ואיתיה בידיה תשו' המבי"ט סי' ער"ה שאסר בזה ובסי' רנ"ט הביא תשו' מרן ז"ל דמסכים בזה להלכה כדעת הרב"א וכדברי מרן הנז' הלא הם כתובים בספרו הק' אבקת רוכל סי' ק"ב ע"ש באופן דדעת מרן והמבי"ט ז"ל הם האוסרין למלוה להתנות דעיקר שריותא דמשכנתא דסורא הוא משום דאין המלוה יכול לכוף ללוה לפרוע לו חובו ואם ירצה לוה אינו גובה כלום וט' זה גופיה כתבו מרן בש"ע וכתב עליו הרב ש"ך בסק"א משמע דטעם ההתר הוא משום דכותב כן בפי' וכן משמע בטור וכן כתבו התוס' ולפי זה אפי' יש כח ביד המלוה וכו' מיהו פשט דבריו שם משמע דלעולם בעינן דלא יהיה כח ביד המלוה וכו' וכן נראה דעת המחבר עכ"ל הרי להידיא דס"ל למר דדעת מרן בשה"ט כמו שכ' בתשו' הנז' ועי' לה' מגן גבורים שם דקי"א עמוד ב' מה שכ על הש"ך בזה יע"ש וכן נראה שהוא דעת הרב דב"ש סי' רס"ח דסבירא ליה דאין להתיר במשכנתא דסורא שא היכא דאין המלוה יכול להסתלק מן הבית יע"ש בד"ה אמנם וכו' וכדברי מרן בתשו' הנז' כך הם דברי הרדב"ז בתשו' חלק ה' הנ"מ סי' שני אלפים קס"ב יע"ש ולא אכחד מאי דקשה לי בדברי הרדב"ז הנז' דכייל להרשב"א בחדי המתירין משכנתא רסורא בתנאי סלוק לוה למלוה וזה הפך דברי הרשב"א שהזכרנום לעיל שהביאם הרב"א והנמק"י והם בתשו' ח"ג סי' מ"ג שהו שהוכיח מהם הרב ב"י דהרשב"א בשטתיה דהראב"ד קאי דאוסר סלוק ברסורא ואיך כייל ליה הרדב"ז בהדי המתירים שהם הרמב"ם והרמב"ן והמ' ובאמת צ"ע. ועין לו ראתה להרב מוהר"א אל זכרי הו"ד בתשוב' המבי"ט סי' רכ"א שכתב דבמשכנתא דסורא נמי אם עשה זמן עד ג' שנים ואם לא תפדה אזי תהיה משכנ' דסורא ובמשלם וכו' דשמע מינה מדבריו דבסורא שרי ג"כ להתנות לכוף מלוה ללוה והוכיח כן מדאמרינן האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב גובה הימנה ושביעית משמטתה והקשו המפרשי' דלא קרינן בה לא יגוש ותירץ הרשב"א והר"ן דמיירי כשעבר הזמן וקרינן בה לא יגוש והשתא הרי הרשב"א והר"ן וכו' והרשב"א דהוכרח לתרץ כשעבר הזמן לאו משום דלא מצי למכפיה הוי רבית אלא דס' הוא וכו' תדע דהכי כתב הב"י דתלמידי הרשב"א תירצו דמיירי כשהתנו שיוכל לכופו וכו' עכ"ל ומתוך דבריו נראה שהיה גורס בדברי תלמידי הרשב"א ולומר דבאתרא דמסלקי אם התנו בניהם שיהיו גם כן יכול לכופו וכו' ע"ש כן היא הגירסא שלנו ואולם נראה שהוא גורס שיהיה המלוה יכול לכופו ובדבריו הנז' אתנח לן מאי דק"ל על דברי הר"ן הנז' לעיל דהקשינו עליו איך ניחה ליה בדברי הרמב"ם דדסורא שריא בסלוק ההיא מימרא דשביעי' משמטת כיון דהמלוה אינו יכול לכופו לא קרינן ביה לא יגוש ולפי דברי הרב הנז' שכתב דמיירי כשהתנה המלוה שיוכל לכופו נחה שקטה קוש' הנז' וכמובן.
וראיתי חזות קשה על דברי הרב הנז' דאיך עלה בדעתו לומר שהרשב"א יפרש דשביעית משמטתה בדסורא דהא כתב על ההיא דמשכנת' דבנכיתא מיירי דאי בדסורא היכי מצי פריק לה ומזה הוכיח מרן הב"י דסבירא ליה להרשב"א כהראב"ד וכמש"ל. עוד קשה לי טובא דאמר מר שהר"ן תירץ לה כשעבר הזמן דמינה ילפינן דאחר הזמן מצי מלוה לכוף ללוה שהרי מדברי הר"ן שכתבנו לעיל מוכח שדעתו ז"ל כדעת הה"מ דס"ל דטעם ההתר הוא משום שאין המלוה יכול לכוף ללוה זביני נינהו ואם כן איך אפשר לומר דיסבור הר"ן דבמשכנתא דסורא מצי למקבע הזמן ואחר זמן מצי מלוה לכופו ולפי דבריו איהו גופיה שלדעת הה"מ ולטעמיה אין המלוה יכול לכוף ללוה ואין להתיר זה אלא לטעם הרא"ש ותוס' וכמ"ש הרב שם בפי' בתשובה לטענה הג' ע"ש ומעתה חזרה קושיא לדוכתה על הר"ן בדברי הרב הנז' ולי צל"ע לפק"ד
ועתה הנה באתי להשיב על דברי קד' במכתבו הב' כתוב למר שהפרישה והב"ח כתבו דמ"ש וגם המלוה יכול לכופו וכו' היינו לדעת התוס' והרא"ש אבל מדברי הב"י שכתב משם הה"מ והנמק"י בשם הרשב"א וכו' כשעבר הזמן משמט שהמלוה יכול לכופו וכו' דקשה לענ"ד שנראה שאם קצבו זמן אח"ז גם המלוה יכול לכופו לדעת הרשב"א ודעמיה וזה הפך מ"ש הוא ז"ל בתשו' להמבי"ט סי' רמ"ט עכ"ל משי"ח וכן דייק מני"ר מטעם שכתב כיון שהיה זמן שלא היה יכול לסלק וגם ממ"ש תלמידי הרשב"א וכו' להורות נתן וכו'. לזאת אשיב דעיינתי בדברי הב"ח ולא מצאתי שכתב כן שדעת התוס' כהרא"ש דיכול המלוה לכוף ללוה ומ"ש הב"ח שם הוא עמ"ש הטור ואין להם היתר אלא כעין דסורא וכו' ואפילו שיכול לסלק כתב דהוא ז"ל כן כתב הרא"ש והוא מהתוס' והכונה הוא שהלוה יכול לסלק למלוה וכן דעת הרמב"ם ודעמיה וכמש"ל ולעולם דאף התוס' לא התירו אע"ג דהמלוה יכוף ללוה והגם שמרן בתשו' הנז' כן עלתה על דעתו ואולם לבסוף הסכים להלכה כהרב המגיד ובפרט כפי מש"ל דהרב מ"ג דחה דברי הש"ך בזה ומנ"לל דהתוס' ס"ל כהרא"ש בהא דבר שלא נתבאר בדבריהם ואין בדברי הב"ח הכרע שיסבור כן בדעת התוס' ואדרבא לעיל שכתב על דברי הטור וגם המלוה יכול לכוף ללוה דייק הוא מדיליה כדדייק הרא"ש מההיא דשבי' משמטת ע"ש שלא הוזכר בד"ק דברי התו' הללו כלל וגם הפרישה לא פירש כן על דברי הטור שכתב דגם המלוה וכו' אלא עמ"ש הטור בדסורא אפילו שיכול לסלקו וכו' כתב על זה ז"ל ומיהו עכ"פ כתבו התוס' והרא"ש באתרא דנהיגי לסלק גם המלוה וכו' ואני בער ולא אדע אנא מצא הרב שהתו' כ"כ דמורה שכ"כ בפי' דאם כונתו דכפי טעם התוס' יוצא לנו דגם המלוה יכול לכוף ללוה לא היה לו לומר בפשיטות שכן כתבו התוספו' והראיה אף על פי שהרא"ש כתב טעם התוס' לא הספיק לו זה עד שהוכיח לה מההיא דשביעית משמטתה ולכן נלע"ד דהפרישה לצדדין קתני וצ"ל בדבריו כן כתבו התוספות והרא"ש וקאי על דברי הטור שכתב אף על פי שיכול לסלקו וכו' אהא קאמר כן כתבו התו' והרא"ש דתרוייהו התירו סלוק במשכנתא דסורא ומ"ש באתרא דמסלקי גם המלוה וכו' הוא לדעת הרא"ש לבד דכתב כן להידיא זה נלע"ד לישב דבריו ואולם זו היא שקשה על דברי הבית חדש שכתב שלדעת רב אלפס לא התירו משכנתא דסורא באתרא דמסלקי וקשה לי טובא דהא הוכחנו לעיל דסוגיא דש"ס דדע"ט דקאמר זמנין אתרמי ליה זוזי וכו' ע"כ ליבא דרב אלפס שאסר כל מיני משכנתא אי אפשר לאוקמה אלא במשכנתא דסורא וכמו שהוכיח ה"ה לדעת הגאונים דס"ל כהרי"ף דלית משכנתא דשריא אלא דסורא לבד וכעת צ"ע:
באופן עלה בידנו מכל האמור לאסור תנאי שהמלוה יכול לכוף ללוה וכמש"ל ואין להתיר אלא במשכנתא דסורא ובסלוק לוה למלוה לבד ואין לנו אלא פסק מרן בשלחנו הטהור סי' קע"ב שלא הביא לנו אלא דיני משכנתא דסורא לבד מכח שדעתו להחמיר בכל שאר דיני משכנת' ולא התיר אלא משכנתא דסורא וכן כתב הרב מגן גבורים שם דק"ט ע"ש. ומ"ש מרן בח"מ סי' ס"ז דמשכנתא בזמן שדרכם לסלק וכו' שביעית משמטתה דש"מ דבנכיתא מיירי דבדסורא אי אפשר לאוקמה כיון דאין המלוה יכול לכוף ללוה לא קרינן ביה לא יגוש ואין שביעית משמטתו וכמש"ל ואם כן צ"ל בהכרח דמיירי מרן בטועים שנהגו כן או באיסורא מיירי וכדכתבו הרי"ף והרמב"ם וכמ"ש למעלה והדברים ברורים. מיהו כל זה שכתבנו הוא אם כתוב בשטר בפירוש לשון הלואה שהמעות נתנו בהלואה ללוה ומשכן לו החצר על תנאי שידור בנכיתא אבל אם כתוב בשטר בלשון שכירות דהיינו ששכר פלוני מפ' ביתו לאלף שנים באלף זוז ד"מ אפשר דבזה שרי אחר כך להתנות דאחר עבור זמן מה יתחייב הלוה להחזיר המעות לבעל המשכנתא אחר נכוי דמי השכירות של העבר דכיון דמתחילה ובראשונה היתה שכירות ולא הלואה כן יש לפ' בה ואמנה לא לחלוק זה ממה שכ' מרן הב"י סוף סי' קע"ד ופסק כן לחלק בין משכנתא דסורא היכא שבאו המעות בידו בתורת הלואה להיכא שבאו בתורת שכירות לענין אחריות המש' אוף אנן נמי נימא לט' ה"ה שכ' משום דאין המלוה יכול לגבות חובו היינו דוקא כשבאו בתורת הלואה לא כן כשבאו בתורת שכירות ויען כי כן אנו נוהגים לכתוב פה עיר הקודש אמרתי אולם גם נדון מני"ר כן הוא אמרתי אגלה אזני אדני בזה דאפשר שיש לחלק כן ודוק עד כאן באו דברי הרב המגן המלאך רפאל נר"ו יהי שמו לעולם כי"ר:
וזאת תשובתי על דברי הרב הנז' נר"ו
דרופתקא דאוריתא מבע חכמתא דסליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא כל הדבר הקשה מפרק כלאחר יד כמשחל בניתא הא למגמר הא לאגמורי הלכתא גברוותא פת'ר לי מגן בעדי הדרי והודרי הרב הדומה למלאך רפאל נר"ו יאיר לעד וחי לעולם אכי"ר:
מקדמי אר'ש קידה מחוינא ובשלימותא מסגינא ובעתירותי אמינא ליפוש חיי סגי ומסגי בשובה ונחת והיא כפורחת כיר"א מאשר יקרתי בעיניו מטיבותיה אוטיב נהור טוביה כנהר עלן כי פנה אל האזוב אשר בקיר אחשוביה אחשביה ממעל לחשב ומגו דזכי עשה את שאינו זוכה כזוכה ונתן לי לח"ם אותות מלכי יגיה חשכי במלחמתה של תורה בחכמה מפוארה ובסברה ישרה זכה וברה העדיף טובו עלינו ואנהרינהו לעיינין ובמקום שמצינו גדולתו שם מצינו ענותנותו וקדשני במצותיו לחזור על המקרא הדרי בי מהדורא בתרא הגם דידענא בנפשאי כי אין מלה בלשוני ולא ידענא לכוין אמרא כל שכן וק"ו בפלפול ובגמרא בדיני משכנתא דסורא הן הן גופיה תורה ומי יבא אחר המלך אולם אענותנותיה סמיכנא ואנכי פי מלך אשמור ודברו הקל היא גופה גזירה על כן אמרתי הנה באתי בשירה ושורתים ואותות שתים להשי' מפני הכבוד ולהשתעשע בדב"ק אמרות טהורות חור יקרות וזה החלי בס"ד:
הנה תחילה וראש כתב כת"ר וז"ל הנה בעיקר משכנתא דסורא אי מהניא באתרא דמסלקי ואפילו באתרא דמסלקי לוה למלוה לבד אף על גב דמלוה לא מצי לסלק ללוה אי נמי היכא דאתני לוה דאחר עבור זמן מה יכול לסלק למלוה במחלו' היא שנויה וכו' עכד"ק. הנה נר' ברור מדב"ק דמשכנתא דסורא איתא במציאות שני אופנים האחד הוא אי הויא באתרא דמסלקי או לא ואופן הב' היכא דאתני וכו וכמו שכ' בד"ק הנז' לעיל ולעד"ן דלא שייכה הא דסורא אלא באופן הב' דהיינו בדאתנו דוקא ואולם כל היכא דלה אתנו לא כתבו סתמא במשלם שניא שין וכו' הינם יכולי' לסלק זה את זה כלל ולא תליא במנהג המקומות אם הוי אתרא דמסלקי או דלא מסלקי כלל וכן מתב' מדברי הרמב"ם שכתב שמועיל סלוק בדסורא וכתבו בלשון תנאי שכן כ' וכן אם התנה וכו' וכן מוכח. בפי' מדברי הרב המגיד שם בהביאו הראיה לדעת הגאונים מההיא דפרק האומנים דע"ט כתב ואין להעמידה וכו' אלא בדסורא וכשהתנה וכו' ע"כ שמע מינה דוקא כשהתנה אבל כל שלא התנה אינם יכולים לסלק כלל וחלוק המקומות לא שייך בדסורא וכן מבואר בדב' הרמב"ן שהביא מקצתן דה"ה והובאו דבריו בש"מ להרב"א ז"ל על דס"ז שרמזם כת"ר בסמוך וז"ל וזו שעת הוראה היא דמשכנתא דסורא לא סלקי מינה עד משלם ההוא יומא ונפקא בלא כסף ואין כאן הלואה כלל אלא שכירות בעלמא היא ולית בה הלואה וריא"ב כתב כך ור"ח לא היה מפרש דברי מר בריה דר"י אלא אליבא דמאן דשרי בקיצותא ונראים דבריו דלשני הדעות בלבד הוא דאלו לדעת משכנתא דסורא היאך יהא מקום לסלקו כל אימת דבעי והוא עשוי קציצות בתורת שכירות וכן דעת רבינו שלא העמיד שמועות הללו במשכנת' באתרא דמסלקי וליבא דהלכתא ובמשכנתא דסורא וכן פי' ר"ח דשכירות הוא ולא הלואה ועוד אפשר לפרשה כגון דאמ"ל במשלם שנייא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף ואי בעינא לסלוקי מקמי הכי דלשום ליה וכו' עכ"ל. הרי להידיא מדברי הרמב"ן הללו מפורש יוצא דמשכנתא דסורא סתמא לא יש מקום לסלקו וכמו שכתב כן בפי' הר"ט שרבינו הגדול לא העמיד השמועות בדסורא ושוב כתב דעל כל פנים שייכא הא דסורא בדאתני לסלק דוקא ומתוקם הני שמעתתא בדסורא ובדאתני לסלק דאז נעשה כאתרא דמסלקי וכ"ז מבואר ופשוט ולא הוצרכתי לכותבו אלא מפני שנראה שכת"ר הוא המבין דאיתא לדסורא בשני האופנים הנז' וכבר כתבנו דלדו"ה ובודאי שגם כת"ר מודה בזה ואשגרת לישן מ"ש א"נ היכא דאתני וכו' דבהא בלבד הוא דשייכא ותו לא מידי ככל האמור ומדובר. ותבט עיני בשוריו הביא לנו דברי הר"ן המובאים בש"מ שם על דס"ז והוכיח מהם רו"ם כת"ר דהר"ן הוא המבין בדעתיה דגאון הרי"ף דקאי בסברת הראב"ד דמשכנתא דסורא לא הותרה בסלוק כלל והאריך בזה כת"ר להוכיח כן כיע"ש בד"ק:
ואנכי עפר הריני דן לפניו בקרקע ואומר עם קנ'י דכד דיקינן שפיר בדברי הר"ן אי אפשר לומר כן בדעתו וז"ל מכמה הכרחיות וטעמי תריצי דבעינן למימר בס"ד הן קדם הנה הר"ן תחילת כל הביא דאיכא מאן דאמר דס"ל דמשכנתא דסורא במסלקי אסירא משום דהוי כמשכנ' בנכיתא דאסירא באתרא דמסלקי. והנה סברא זאת מצאנוה להראב"ד שחלק על הרמב"ם בפי' בהאי דינא בפרק ו' מה' מלוה הל' ח' כנז' לעיל וכל חילי דמר הוא דאל"ה מה בין זה לנכיתא והן הן הדברים הנאמרים באמת שכתב הר"ן בשם דאיכא מאן דאמר הנז' לעיל ולא אפשר למימר דהאי איכא מאן דאמר שכ' הר"ן הוא הרשב"א דאסר משכנתא דסורא בסלוק וכמו שהבין מרן בב"י ממה שכ' הנ"י בשמו בפרק איזהו נשך שהרי הרשב"א הוא מכת הסוברים דמשכנתא בנכיתא באתרא דמסלקי שריא והר"ן שהביא דברי האי איכא מאן דאמר בא בנותן טעם לאסור סלוק בדסורא משום דהוי כמשכנ' בנכיתא דאסירא אלא ודאי מוכרח לומר דהוא הראב"ד ודבר פשוט הוא ואם נאמר דסבירא ליה להר"ן דגם קאי בשיטה זאת ועליו כיון היה לו להזכירו בפי' ולא יכחידהו תחת לשונו ויכנהו באיכא מ"ד וכמו שהזכירו לבסוף ועוד מה לו לדמותו למשכנתא בנכיתא באתרא דמסלקי הלא להרי"ף ז"ל אפילו באתרא דלא מסלקי ובנכיתא ס"ל דאבק רבית הוי ואסיר ולא כן להראב"ד וכמבואר. זאת ועוד כשהביא מרן הר"ן ז"ל כת הסוברים דדסורא שריא אף בסלוק וכתב עליהם ולפי זה נראה לי דא"ש הא דמש' בשמעתין דמשכנתא באתרא דמסלקי אין ב"ח גובה הימנה ושביעית משמטתה דבהתרא משתעי מינה נשמע דל"ס הראב"ד דהוא דאיכא מ"ד שהביא בראשונה מוכרחים לומר דהאי מימרא באיסורא מיירי ועל זה דחה דבריו בשתי ידים דאי איתא וכו' היכי שקלי וטרי במאי דאסיר אטו ברשיעי עסקינן אלא כדכתיבנא וכו' ואם נאמר דגם הרי"ף קאי בשיטה זו דהראב"ד הרי כבר דחה סברתו וכאמור ומה מקום עוד לומר דלא נתחוורו לו דברי הרי"ף וכו' דהיא היא הדחיה הראשונה ומה חדש והוסיף עוד בזה אלא ודאי בהכרח לומר דהר"ן הוא המבין בדעת הרי"ף כמו שהבין הרמב"ם בדעתו ז"ל דמשכנתא דסורא הותרה אף במסלקי וזה מוכח ממ"ש הר"ן וכן דעת הרמב"ם ע"כ והרמב"ם קאי בדעת הגאונים דהם הרי"ף ודעמיה וכמ"ש הר"מ דמשום הכי חלק עליה הראב"ד וכתב דהגאונים לא התירו אלא בראשונה בלבד עכ"ל ואם כן כשכתב הר"ן וכן דעת הרמב"ם משם תראה דעת הרי"ף דס"ל הכי וכמובן ומה שהקשה הר"ן על הרי"ף דלא נתחוורו לו וכו' קושיתו ז"ל באופן אחר וכדבעינן מימר קמן בס"ד וכן יש להוכיח דהכי הוא דעת הר"ן והוא דדב' הר"ן הללו הם ממש דב' הרמב"ן הנתלים למעלה דמתחילה כתב דמשכנתא דסורא לא שייכא בסלוק דאיך יהא מקום לסלקו וה"ט דהרי"ף שלא העמיד השמועה בהכי ושוב כתב דאפשר לפרשה בדאתני לסלק ומתוקמא ליה הני שמעתתא לפי זה בדאתני לסלק ומוכרח לומר דס"ל להרמב"ן דבכגון דא דאתני לסלק שרי אף לדעת הרי"ף דדוחק לומר דסברתיה קאמר ולהרי"ף לא ס"ל הכי דהרי כתב במלחמותיו בפ' א"נ דאנו אין לנו אלא כדברי רבינו הגדול ולפי האמור נמצא דחילק על רבינו הגדול אלא ודאי כדאמרן ומעתה תק' לי אמאי לא אוקמה הרי"ף בדסורא וכדאתני הלוה לסלקו ובפרט יגדל התימה שכתב דהרמב"ם כתב כך ואם כן אמאי אוקמה באיסורא בפ' ז' הל' ה' וכקושית כת"ר על הר"ן אמנם האמת יורה דרכו דדברי הרמב"ן ברור מללו והוא ז"ל דקדק בדברות קדשו שכתב דאלו לדעת משכנתא דסורא היאך יהא מקום לסלקו כל אימת דבעי וכו' והכונה לומר דלשון אתרא דמסלקי לא שייך בדסו"א א דמשכנת' דסורא סתם הוא עשוי בתורת קציצות בתורת שכירות ולא סלקי מניה עד משלם שנייא ובתר הכי נפקא בלא כסף ומה יועיל בזה אתרא דמסלקי ולא יפול זה הלשון על משכנתא דסורא וכן הרמב"ם דנקט בלישניה בד"ה מקום שנהגו לסלק וכו' ומקום שלא נהגו וכו' זה הלשון לא שייך בדסורא דמשכנתא דסורא לא שייך בה סלוק אלא כשהתנה בתנאי גמור דוקא וכמ"ש ואם כן משים הכי דחיקא להו להרי"ף ולהרמב"ם לאוקימי להאי שמעתתא דקאמרה אתרא דמסלקי וכו' ואתרא וכו' בגוונא דהיתרא וכדסורא והוכרחו לאוקמא באסורא ואולם כולהו אזלי ומודו דמשכחת לה האי דינא בגוונא דהיתרא וכשהתנה לסלק וזה שכתב הרמב"ן לבסוף אחר דחדש לנו דמועיל תנאי דסלוק בדסורא דלפי זה מתוקמן הני שמעתי באתרא דמסלקי ר"ל כשהתנה הלוה לסלקו דאז נעשה באתרא דמסלקי כבעלמא וכשלא התנה הוי באתרא דלא מסלקי דעלמא הגם שזה דוחק גדול על כל פנים הרמב"ן ז"ל כל כונתו ללמדנו דמשכח' לה האי דינא בהיתרא בדסורא ומשים דהוי דוחק גדול הוכרחו הרי"ף והרמב"ם ז"ל לאוקמי שמעתא דש"ס באיסורא מיירי זהו שיטת הרמב"ן. אמנם הר"ן ז"ל לא ניחא ליה בהכי והוא דמתחילה הביא סברת האיכא דמ"ד דהוא הראב"ד דס"ל דמשכנתא דסורא לא הותרה בסלוק כשהתנ' הלוה לסלקו דהוא קאי ע"ד הרמב"ם דמתיר כשהתנה והשיג עליו ושוב הביא סברת המתירים משכנ' דסורא בתנאי סלוק דהם הרמב"ם ודעמיה וכתב דלפי זה אתי להו שפיר הא דאין בעל חוב וכו' דאף דנקט הש"ס בלישניה אתרא דמסלקי יכולים לידחק ולהעמידה בהיתר ולפרש דמיירי כשהתנה לסלק וכנז' דלסברא הראשונה אי אפ' להעמידה אלא באסור וע"ז הק' דאטו ברשיעי עסקינן וכו' ושוב כתב דלא נתחוורו לו דברי הרי"ף ז"ל דאף דסבירא ליה דמשכנתא דסורא שהיא אף כשהתנה הלוה לסלק משום דדחיקא ליה לישנא דש"ס דנקט אתרא דמסלקי והא דסורא אינה תלויה במנהג המקום אלא הכל לפי תנאם דוקא משים הכי הוכרח להעמיד' באסור על זה כ' הר"ן דלא נתחוור לו זה דעכ"פ נסבול הדוחק שיש במשפט הלשון ונעמידה בגוונא דהיתרא יותר טוב מלהעמידה באסור ולפחות היה לו לומר הרי"ף דלמאי דס"ל דדסורא הותרה בתנאי הלוה לסלק משכחת לה שפיר האי דינא בהיתר גמור וכמ"ש הרמב"ן בסוד"ק זהו הנלע"ד בכונת הר"ן ז"ל. ולדעתי דברים נכוחים ואמתיים הם אחרי הראות דברי הרמב"ן וכמובן ודע דכל זה שכתב הר"ן דלפי זה נראה לי דאתי שפיר וכו' דלמא דמשכחת לה בהתרא וכו' דמשמע דבלאו הכי לא משכחת לה לאוקמא בהיתרא כ"ז לדידהו ולדעתייהו דהני רבוותא ז"ל קאמר דאסרי כל מיני משכונא ולא הותר להם כי אם משכנתא דסורא דוקא על זה קאמר דאי הא דסורא שרי להו אף דמצי הלוה לסלק אתי להו שפיר הא שמעתתא הנז' דבהיתרא משתעי דאי לאו הכי לא מתוקמה להו אלא באסורא אמנם כל לגבי דידיה דקאי בשיט' הרשב"ם דמתיר בנכיתא בכל דוכתא וכמו שהובאו דבריו בש"מ להר"ב שם אחר הביאו דברי הרמב"ן סמוך ונראה כיעו"ש אם כן בלאו הכי לדידיה בלאו האי אוקמתא דסורא הא משכחת לה שפיר בפשיטות במשכנתא בנכיתא וכסברת היש מי שהורה שהביא הרמב"ם בפ' ז' הל' ה' כיעו"ש ואם כן איך קאמר הכא הר"ן דלפי זה נראה לי דאתי שפיר וכו' אלא ודאי לדעתם ז"ל קאמר וכמובן וזה פשוט כביעתא בכיתחא ומוכרח הדבר לאומרו מצד עצמו דלא תקשי לן מדידיה אדידיה וכמדובר ועוד נכתוב בזה לקמן בס"ד:
והנה כפי המתבאר מדברי הרמב"ן הנז' לעיל וכבר כתבנו שכן מתבאר מדברי הרמב"ם וה"ה ז"ל דמשכנתא דסורא סתמא לא שייכא בה סלוק ואינה תלויה במנהג המקומות ואינו מועיל בה סלוק זולת בדאתני הלוה לסלק המלוה דוקא וככל האמור ומדובר לפי זה עלה בדעתי המעט לומר דגם הרשב"א קאי בשיטה זו דהרמב"ם אזיל ומודה דאי אתני הלוה לסלק המלוה דמותר גמור והני מילי דסברא נינהו ומכ"ש נפקא לדידיה והוא כיון דסבירא ליה דמשכנתא בנכיתא הותרה אף באתרא דמסלקי כל שכן דיסבור דדסורא שהיא אף בסלוק דאליבא דכולי עלמא משכנתא דסורא עדיפא והכי מדוקדקים דבריו שהביא ראיה להתיר משכנתא בנכיתא באתרא דמסלקי ממ"ש בפ' האומנים דע"ט אי נמי זמנין דמתרמי ליה וכו' ופריק ליה דאי בדסורא זוזי מאי עבדתיהו והיכי מצי פריק ליה ע"כ. הרי להידיא שכתב היכי מצי פריק לה ולא כתב דאסירא אלא משום דמשמע ליה דהאי סוגיא בסתמא איירי ולא בדהתנו בניהם ולזה דאי בדסורא ובסת' היכי מצי פריק לה דכל שלא התנו אינם יכולים לסלק זה את זה וכאמור בדברי הרמב"ן דבדסורא היאך יהא מקום לסלקו וכו' ואולם כל היכא דאתני לוה בהדי מלוה לסלוקי אזיל ומודה הרשב"א דשרי מידי דהוי משכנתא בנכיתא באתרא דמסלקי דשריא לרעתו ז"ל הוא הדין וכל שכן בדסורא דיסבור דשרי כמדובר ולפי זה לא ידעתי איך הוכיח מרן בב"י מדב' ה הרשב"א הללו דקאי בשטת הראב"ד. וראיתי שכל חיליה דמר מרן ז"ל הוא דאם איתא דסבירא ליה כהרמב"ם ודעמיה מאי ראיה מייתי מההיא להתיר בנכיתא באתרא דמסלקי שהיא לרוב הפוסקים אבק רבית הוי לוקמא בדסורא וכדאוקמא הה"מ לדעת הגאונים ז"ל ואתי בפשיטות כיון דלא נקט בלישניה אתרא דמסלקי כלל מתוקם שפיר בדסורא ולא הי"ל להתיר בנכיתא באתרא דמסלקי אלא ודאי משום דסבירא ליה כהראב"ד הוכרח לאוקמא בנכיתא וכן נוטים קצת משמעות דבריו שהובאו בש"מ שם על דע"ט הנז' שכ' וז"ל אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק ליה כלומ' במשכנתא בנכיתא וכן פי' גם הראב"ד דאי וכו' עכ"ל מדנקט וכן פי' הראב"ד שמעת מינה דמשום דסבירא ליה כהראב"ד פריש לה כהראב"ד דאלת"ה מאי ראיה מייתי מדפירשה כן הראב"ד הא הראב"ד לשטתיה אזיל דאסר סלוק בדסורא אמנם אי סבירא ליה לדידיה דשרי סלוק בדסורא הו"ל לפרשה בהכי ולא יתיר בנכיתא מכח סוגיא זו אלא ודאי משום דסבירא ליה כהראב"ד בדינא דסורא פירשה כהראב"ד וכמדובר:
מיהו עדין לא נתישב אצלי מה סברא יש לאסור איסר סלוק בדסורא ולהתירה בנכיתא ואדרבא הא דסורא עדיפא מבנכית' ומה טעם יש לחלק בין הנושאי' וגם ההכרח שהכרי' למרן להביא כן בדעתי' דהרשב"א אינו מוכרח כ"כ דכבר כתבנו דכיון דסתמא איירי לא משמע ליה דאיירי בדאתני ומאי דכתב וכן פירש הראב"ד אין הכרח מזה שיסבור בהראב"ד אלא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והדבר צל"ת. ולקמן נוכיח מכמה פוסקים דס"ל הכי בדעת הרשב"ם וכאשר יראה המעיין. וראיתי לרש"י שם דע"ט שפי' לההיא דיבש האילן וכו' בדסורא יע"ש ולדידיה דסבירא ליה דמשכנתא דסורא הותרה בסלוק לא היה צריך לידחק ולאוקמא בדסורא ובדאתנו לא כא ללמדנו דעתו דמתיר משכנ' דסורא אף בסלוק והיינו כשהתנה הלוה ולפי זה לא ידעתי למה לא הזכיר מרן לרש"י עם להקת הפוסקים שסוברים דמשכנתא דסורא שריא אף בדמצי הלוה לסלק מאחר שמת' בדבריו בפי' שכן דעתו ג"כ וכמובן.
שו"ר להרב כה"ע בביאורו ליו"ד סי' קע"ב ד"כ ע"ב דהרגיש על רש"י בזה ותירץ דדחיקא ליה לרש"י לאוקמא בנכיתא דלא הותרה לת"ח ושוב הוקשה לו מפ' המקבל דק"ט דאוק' בנכיתא וכתב דההוא גברא לאו ת"ח הוה ע"ש ולאו דוקא ההוא גברא דהוא הלוה ומה יש לנו בלוה דצוואת רבותינו דת"ח לא ליכול ארעא בנכיתא הוא על המלוה אלא לדחבריה קאמר הרב דלאו ת"ח הוה דמדקרי ליה הש"ס חבריה לההוא גברא ודאי הרי הוא כמוהו דלאו ת"ח נינהו ועי' עוד בדבריו בדכ"ה ע"ג דכתב כדברינו ולא הרגיש על מרן ולא ידעתי למה. פש גבן ליתוביה דעתא דהר"ן ממה שהקשא עליו רו"ם כת"ר במ"ש דלפי זה אתי שפיר וכו' דמשכחת לה בהיתרא ולא נתחוורו לו דברי הרי"ף וכו' ותמה עליו כת"ר דהרי גם הרמב"ם דמתיר סלוק בדסורא עכ"ז אשכחן לוה דאוקמא באסורא ואם כן יותר ויותר היה לו להקשות על הרמב"ם בכח גדול והניח דבריו בצ"ע. והנה קושיא זו איתא גם למה שפירשנו אנן בעניותין בכונת הר"ן והיא באופן זה וכמו שהקשה על הרי"ף דהיה לו לידחק ולהעמידה בגוונא דהתרא מלהעמידה באסור כמו כן הי"ל להקשו' על הרמב"ם דגם הוא העמידה באסור וכמבואר:
אמנם לדידי חזי לי דלא קשה מדי על הר"ן וטעמו ונימוקו עמו במה שלא הקשה על הרמב"ם דהא בלאו הכי דברי הרמב"ם אלו שהעמיד השמועה באיסור קשים עד מאד ולדידיה דכת"ר מי ניחא דהא חזינן להרמב"ם דהתיר משכנ' דשדה בנכית' גם באתרא דמסלקי וכמ"ש בפ' ו' מה' מלוה הל' ז' ואם כן קשה אמאי לא אוקמא הרמב"ם בהכי דהוי גוונא דהיתרא וכמו שהק" כת"ר עליו והיא היא קושית המבי"ט שהביא כת"ר. אלא מאי אית לך למימר כמו שתירץ המבי"ט דהא דלא אוקמא הרמב"ם בהכי משום דפשט המימרא משמע דמיירי בלא נכיתא מדקאמר אין בעל חוב גובה ממנה וכו' יעו"ש והביא דבריו כת"ר. מעתה זהו דעת הר"ן בדעתיה דהרמב"ם וה"ט דלא הוק' עליו מדי משום דסבירא ליה דפשטא דשמעתתא מיירי בלא נכיתא ומשום הכי לא אוק' בנכיתא דשדה ואי הוה מוקמא כדסורא היינו נמי בנכיתא והוי הפך הפשט וכל שכן דהוי הפך הפשט דנקט אתרא דמסלקי והא דסורא לא תליא באתרא דמסלקי אלא הכל לפי תנאו וכמש"ל ומשום הכי הוכרח לאוקמא באיסורא אמנם להרי"ף דבלאו הכי הוכרח לאוקמא בנכיתא באסורא הגם דהוי הפך הפשט משום הכי ק"ל להר"ן שפיר דאדמוקמא באסורא לוקמא בהיתרא ובדסורא וכשהתנה ויותר טוב מלהעמידה באסור וככל האמור ומדובר וקושיא זו דהר"ן הקשה אותה הרב לח"מ בפ' ו' מהל' מלוה הל' ג' בתוך דבריו שהביא דברי הרי"ף דאוקי כל הני שמעתתא באסורא וכ' שכיוצא בזה כתב רבינו בפ' ז' ויש לתמוה על הרי"ף דכיון דמשכנ' דסורא סבירא ליה להרי"ף דהותרה אפי' במסלקי וכמ"ש רבינו וה"ה אם כן אמאי לא אוק' בדסורא וכו' וי"ל דמשכ' סתם לא מש' ליה דסורא דדרך הגמ' לפרשו עכ"ל. ואתמהא דבתחילה כתב דהרי"ף דאוקי הני שמעתא דסורא כן כתב רבינו ויצא לתמוה על הרי"ף לחוד והיה לו לתמוה כזאת ע"ד הרמב"ם גם כן וכאמור אלא ודאי מוכרחים אנו לומר כמ"ש לדעת הר"ן דלהרמב"ם אין זו קו' דבלאו הכי אנו מוכרחים לתרץ בעדו תי' אחר מכח קוש' אחריתי ובה יתורץ גם זאת ולא קשה זולת להרי"ף ועם כל זה תי' גם בעד הרי"ף וכנז' לעיל גם הרב מהר"א אל זכרי הובאו דבריו בתשו' המבי"ט סי' רל"ה הרגיש בקוש' זאת על הרי"ף והרמב"ם ותי' כלאחר יד דמשום דהמימרא סתמית הוכרחו לאוקמא באסורא יע"ש והוא תי' הלח"מ הנז' וכמובן:
וחזיתיה למר הוא אדני הרעיש הארץ ועמד מתמיה ע"ד הר"ן דמפ' להא שמעתא דאין בעל חוב וכו' ושביעית משמטתה בדסורא דהא איהו גופיה יהיב טעמא למלתא דהיתרא דסורא דכיון שאין המל' יכול לכופו זביני נינהו ולא הלואה ואם כן איך תהא שביעית משמטתה דלא קרינן ביה לא יגוש דמכח זה הוכרח הרא"ש לומר דכמו שהלוה מצי לסלק למלוה מלוה נמי מצי למכפיה ללוה וכו' אלו תוד"ק והניחה בצ"ע והנה אמת דלכאורה נראה דהיא קושיא אלימתא להר"ן רמה יענה להא דלא קרינן ביה לא יגוש ולא אפ' לאוקמי כשעבר הזמן כדאוקמא הרשב"א דלא שיכא הא בסורא דבכלות הזמן ויצאה חנם אין כסף אלא דזה חזיתי למני"ר בד"ק כתוב למ"ר בהביאו דברי הרב מהר"א אל זכרי המובא בתשו' המבי"ט הנז' שהביא דברי תלמידי הרשב"א המובאים ביתה יוסף ונראה מד"ק שהוא גורס בדבריהם דהתנו שיוכל המלוה לכופו ללוה ועל זה כתב כת"ר דכפי זה נחה שקטה קו' על הר"ן דמיירי שיוכל המלוה לכופו שהתנו כן בניהם ובכי הא שביעית משמטתה דקרינן ביה לא יגוש ושוב תמה עליו כת"ר דאיך אפ"ל דהר"ן אוקמא כשעבר הזמן דהרי יהיב טעמא להיתרא דסורא משום דמלוה לא מצי למכפיה ללוה זביני הוי וכבר הרב מודה דלטעם זה אין להתיר וכו' ואם כן חזרה קו' על הר"ן לאיתנה והניח דבריו בצ"ע וכשאני לעצמי אחרי נשיקת הרצפה נלע"ד דלא קשי ולא מדי על הרב והוא דכבר כתבנו והוכחנו לעיל דכ"ז שכתב הר"ן דעסיק ביה רו"מ כת"ר הכל הוא לדעת אחרים שהם הגאונים קאמר דאסרי כל מיני משכנתא ולא התירו אלא דסורא וס"ל דמהני תנאי לסלק לוה למלוה ולא מלוה ללוה ועל זה קאמר דכפי זה ניחא ליה לדעתיהו הא וכו' דבהיתרא מתשעי ברם כל לגבי דידיה דהר"ן גופיה דסוכר דמשכנתא בנכיתא מותרת בכל דוכתא בין באתרא דמסלקי בין באתרא דלא מסלקי ובזה נכלל גם כן משכנתא דסורא דכיון דהיא בנכיתא היתרה אפילו במסלקי בין לוה למלוה בין מלוה ללוה וכדסבירא ליה להרא"ש ומר בריה ורי"ו ודעמיהו ואם כן לדידהו אתי שפיר הא שמעתא דאין בעל חיב וכו' בכל גוונא וכמש"ל דלא תיקשי מדידהו אדידהו וכמש"ל ואם כן שפיר קאמר הרב ולסברת הר"ן ולדעתו. דכיון דהרשב"א והר"ן פיר' כשעבר הזמן והכריח הרב דשם נכלל גם כן משכנתא דסורא דבכל מיני אופן היתר מיירי א"כ משם יוצא לנו דמשכנתא דסורא שייכא אף בקובע זמן ומאי דאוקמא בעבר הזמן ולא אוקמא אפי' בתוך זמן כיון דסבירא ליה דבכל מיני משכנתא דהיתרא הותר הסלוק בין ללוה בין למלוה וכסבר' הרא"ש וסיעתיה ככר הרגיש הרב בזה ותריץ יתיב יע"ש כל זה הוא לשיטת הר"ן ולדעתיה ואולם לדעת ה"ה והר"ן דיהבי טעמא בדעת הגאוני' בהיתרא דסורא משום דמלוה לא מצי למכפיה ללוה בהא מודה הר' דלא מתוקמא האי שמעתא בדסו' כלל ואין להתיר שיכוף המלוה ללוה אלא לטעם הרא"ש לבד וכמו שכ' כן בפי' ואם כן הר"ן דיהיב טעמא הנז' ועם כל זה כתב דלפי זה נר' לי דאתי שפיר וכו' דמשכחת לה בהיתרא וכו' לכאורה דבריו קשים מאד וכקו' מני"ר ואינה מתישבת כלל בגרסת הרב בדברי תלמידי הרשב"א ומודה הרב מהר"א הנז' בהא וכדא' ובכן תו לא קשה ולא מדי ע"ד הרב הנז' וכמובן והדברים ברורים: