פני חיים· רבי פנחס ברבי אברהם אריה
שאלות ותשובות פני חיים חלק אה"ע סימן א · לה
והנה כדי שלא להשוות להנו"ב כחולק על רבותינו הראשונים רש"י והתוס' ובלי שום סיוע מראשונים אחרים שחולקים עליהם בזה היה נ"ל לומר דגם הנו"ב דמפרש דהאי כל מילתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח דקאמר הש"ס נתכוון הש"ס דלא מצי עביד השתא היינו ע"י שליח לא מצי עביד השתא ואז לא מצי משוי שליח אף על לאח"ז אפ"ה יודה הנו"ב דבעינן ג"כ שלא יהי' מצי עביד השתא גם ע"י עצמו וגם ע"י שליח אבל היכא דמצי עביד השתא ע"י עצמו רק ע"י שלוחו לא מצי עביד וכגון במקום שהוא השתא דבר עבירה דע"י עצמו מצי עביד העבירה ורק ע"י שלוחו לא מצי עביד השתא לפי שיטת הנו"ב דסובר דאשלד"ע היינו דליכא תורת שליחות כלל לד"ע בזה גם הנו"ב יסבור דמצי משוי שליח על אחר זמן כשלא יהי' עבירה והיינו כרש"י והתוס' שהבאתי דבעינן שיהי' לא מצי עביד השתא היינו דאיהו לא מצי עביד וכל עיקר חידושו של הנו"ב הוא דאף אם איהו גופי' לא מצי עביד מ"מ כל דמצי עביד ע"י שליח ג"כ משוי שליח על איזה זמן שרוצה ועפ"י זה הייתי יכול להציל את הנו"ב מקושיא אחת עצומה והוא דהנה מצאתי בתוך כתבי שכתבתי בילדותי על מה שמביא שם הנו"ב במ"ק חלק אה"ע סי' ע"ו בשם מחותנו שהקשה על הנו"ב על מה שפוסק דאשלד"ע ולא חל השליחות וכתב שם וז"ל ולא זכרו מזה הרמב"ם וש"פ לענין שלח שליח לקדש האשה ומת השליח שיהא מותר באחות ח"ל כמו שהתירו באחות ח"כ וכו' והנו"ב שם בסי' ע"ז הלעיג עליו מאוד ע"ז וכתב שנשתבש בפשט דברי הגמרא יע"ש וע"ז כתבתי אז דלדעתי בחנם הלעיג עליו דאפשר לפרש כוונתו שבא להוכיח מדקאמר הש"ס וכן הרמב"ם פ"ט מאישות ה"ו דאותה האשה שהקרובה שלה היתה נשואה בעת שזה עשה השליח לקדש לו אשה אז הוא מותר לישאנה ואמאי לא אמרו רבותא יותר דאף אם הקרובות של אותה האשה אסורות עליו באיסור לאו ג"כ מותר לו לישאנה דלמאי ניחוש לה שמא השליח קידש לו הקרובה שלה שאסורה עליו באיסור לאו א"כ לדעת הנו"ב דאשלד"ע ובטל השליחות א"כ לא תפסו בה הקידושין של השליח וכמו שהוכיח המ"מ שהבאתי לעיל אות ה' דהשליח יכול לקדש את הקרובות שלו האסורות עליו איסור ערוה דאל"כ ה"ל להש"ס לומר דמודה ר"י שמותר בהקרובות של השליח האסורות על השליח איסור ערוה כלומר שבא עתה לישא אותה האשה שהקרובות שלה שנאסרה מחמתם היו אסורות על השליח איסור ערוה ובודאי כמו כן יש להוכיח מכאן שאם הקרובות של האשה שרוצה עתה לישאנה אסורות עליו באיסור לאו אסור בה דחיישינן שמא קידש השליח תחלה אחת מקרובותי' והגם דאסורה על המשלח באיסור לאו מ"מ הא קידושין תופסין בחייבי לאווין ובודאי מוכח דלא כהנו"ב דקאמר התם דאשלד"ע ובטל השליחות והא דכתב מחותנו של הנו"ב לשון אחות ח"כ ולפמ"ש היה לו לומר אחות א"א אפשר ליישב משום דבאמת א"א ודאי דלאו דוקא דהרי אם האשה שרוצה עתה לישאנה יש לה אחות מאמה ולא מאבי' ואותה האחות מאמה יש לה אחות מאבי' ולא מאמא ואותה האחות מאבי' היא נשואה לזה המשלח נמצא דכאן אין לחוש שמא קידש השליח אח אחותה מאמה שיש לה דהרי לא תפסי בה הקידושין דהא היא אחות אשתו מאב וכמו כן משכחת לה בפשיטות שהיו שלש אחיות ואחת מהן היתה נשואה להמשלח בעת שעשה השליח לקדש לו אשה ואח"כ מתה דודאי מותר לו עתה אחר שמחה אשתו לישא אחת מהשתי אחיות הנשארים דהלא בעת שעשה השליח לא היתה ראוי' שום אחת מהשתי אחיות להתקדש לו וע"כ דהא דקאמר הש"ס שהיתה א"א לאו דוקא אלא כל שהיתה ח"כ שאין קידושין תופסין בה הוה כא"א אבל בח"ל לא מצאנו שיתירו לו ומוכח מזה שפיר דלא כהנו"ב שסובר דבד"ע בטל השליחות אלא שפיר תופסין הקידושין בח"ל אף ע"י שליח כן מצאתי בכתבי הנ"ל אך כעת ראיתי שטעות היה בידי דהרי אף אם נימא שלא כהנו"ב דסובר דאשלד"ע ובטל השליחות אלא נאמר דשפיר חל השליחות אף בד"ע מ"מ ודאי היינו כשהכיר בה שהיא אסורה עליו ומ"מ שולח השליח לקדשה אבל בלא הכיר בה שהיא אסורה עליו א"כ אף אם קידשה בעצמו מבואר בש"ס כתובות דף ק"א ע"ב דר"י סובר דהיא אינה מקודשת דהא קאמר התם אשה ואינה אשה אשה כשהכיר בה ואינה אשה כשלא הכיר בה והגם דסיים ר"י שם לא הכיר בה אין לה כתובה כו' וא"כ יש לדייק כמו שדייק הש"ס כתובות דף ע"ג ע"ב כתובה היא דלא בעיא הא גיטא בעיא כו' יע"ש אכן באמת הלא התם באמת קאמרי רבה ור"ח דבעיא גיטא רק מדבריהם ורבא משני התם דספיקא הוא ולכן גבי איסורא לחומרא וגבי ממונא לקולא וא"כ מסתמא גם הכא בח"ל לדעת ר"י כן הוא והגם דהנו"ב מ"ת חלק אה"ע סי' נ' הוכיח שם דבח"ל חיילי קידושי תורה בודאי יע"ש אכן כל רואה בעיני שכל כמדומה לי שיראה שאין דבריו מוכרחין דמה שהביא ראי' מרש"י יבמות דף פ"ה ע"ב דא"כ איך קאמר ר"ה דיש לה כחובה כו' לא יכולתי להלום דבריו כלל דהרי ר"ה קאמר בפירוש שם אשה גמורה וכו' ובודאי לר"ה חיילי הקידושין בודאי אבל אנן לר"י קיימינן דהלכתא כוותי' וכמבואר שם בש"ס ובהרמב"ם פכ"ד מאישות ה"ב א"כ ודאי קשה קושית הש"ס כתובות דף ע"ג ע"ב שהבאתי לעיל שמחמת אותה הקושיא הוצרכו רבה ור"ח לומר דבעיא גיטא רק מדבריהם ורבא קאמר שהוא ספק אם חיילי הקידושין או לא וממילא נדחה ג"כ מ"ש הנו"ב שם בסי' פ' דכיון דמוכח מדברי ר"ה דחיילי הקידושין הרי לא מצאנו שחולק ר"י עליו לענין קידושין וכו' יע"ש והרי לפי מה שהבאתי הש"ס כתובות דף ע"ג ודאי הא בהא תליא דכל שאין לה כתובה א"א שיהיו הקידושין קידושי ודאי מה"ת וכיון שחולק עליו ר"י על ר"ה בכתובה ממילא גם לענין הקידושין חולק על ר"ה וכן מה שהוכיח שם הנו"ב סי' פ' מהרמב"ם שפוסק בפכ"ד מאישות ה"ד דבח"ע אף לא הכיר בה יש לה כתובה הרי דבח"ע ודאי חיילי קידושי ודאי ולא ספק דאל"כ ספק ממונא לקולא וממילא גם בח"ל חיילי קידושי ודאי דכיון דבין ח"ל ובין ח"ע שניהם אסורים מה"ת ולא מטעם קנס א"כ אם בח"ל מספקא לן שקידושי טעות נינהו גם בח"ע היה לנו לומר כן יע"ש ג"כ לדעתי יש לדחות הוכחה זו דהרי לרבא דסובר במומין ונדרים דתנא ספוקי מספקא לי' אם חיילי הקידושין ע"כ דהוא משום דלא יכלו החכמים לשער בזה דעת רוב ב"א אם כ"כ מקפידים שאם היה יודע מהנדרים לא היה כונסה וכן במומין ואפשר שרוב ב"א אינם מקפידים כ"כ והיה כונסה אף אם היה נודע לו מהנדרים או מהמומין וא"כ שפיר אפשר דגם בח"ל שאיסורן חמור מספקא להו להחכמים ולא יכלו לשער רוב דעת ב"א אם היה מתרצה אף אם היה נודע לו שהיא אסורה עליו באיסור לאו או שרוב ב"א לא היו מתרצים משא"כ ח"ע שאיסורן ק"ל שיעורו חכמים שרוב ב"א מתרצים לכן שדינין לי' לזה המקדש שלא הכיר בה בחר רובא ואף אם היה מכיר בה היה מתרצה ולכן יש לה כתובה וכמ"ש הרמב"ם שם בה"ר וליכא שום הוכחה הן אמת כשאני לעצמי נ"ל להביא ראי' מהרי"ף והרמב"ם דסוברים דבח"ל חיילי הקידושין בודאי אף בלא הכיר בה והוא מהא דפסקו הרי"ף והרמב"ם דבכל אותן השנוים בהמשנה דכתובות שם דף ק' ע"ב כגון הממאנת והשניות והאילונית וכן ח"ל דבלא הכיר אין להם כתובה היינו רק מנה מאתים אבל תוספות כתובה יש להם מזה שפיר מוכח דלא הוה קידושי ספק כמו בנדרים ובמומין דודאי אם איתא דיש לספק שאם היה יודע לא היה כונסה א"כ הא גם בתוספות כחובה אמרינן שלא כתב לה כי אם אדעת לכונסה וא"כ אם אנו מסופקים על הקידושין שהם קידושי טעות דאם היה יודע לא היה כונסה כמו כן יש לספק על התוספות כחובה שאם היה יודע לא היה כותב לה וראי' לזה דהרי בנדרים ומומין באמת אין לה גם תוספות כתובה כשלא הכיר והיינו מטעם שכתבחי ולכן ודאי ע"כ לומר דבכל אלו הנזכרים בהמשנה דאמרינן דיש להם תוספות כתובה וכגון ממאנת דלא שייך לומר שם שלא הכיר בה רק שהחכמים לא תיקנו לה כתובה אבל מה שכתב לה מרצונו ודאי יש לה ובשניות ואילונית וכן ח"ל בכל אלו שיערו חכמים דעת רוב ב"א שהם מתרצים בהקידושין אף אם מכירים בפסולם וחיילי הקידושין בודאי והיה לפסוק להם אף עיקר כתובה רק בשניות הפקיעו חכמים כתובתה אף בהכיר בה מפני ששניות הם מד"ס וצריכין חיזוק וכמבואר בש"ס יבמות דף פ"ה ע"ב וכמ"ש הרמב"ם שם פכ"ד מאישות ה"ד ובאילונית בלא הכיר בה אף דחיילי הקידושין בודאי דכך אמדו חכמים דעת רוב ב"א שמתרצים באילונית יותר מבעלת נדרים או מומין אפ"ה כיון דעיקר תקנת חז"ל בכתובה היה כדי שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה וזו רצו חכמים שתהא קלה בעיניו להוציאה ומטעם המבואר בש"ס יבמות דף ס"ב ע"ב בשם ר"י היה לו בנים בילדותו יהי' לו בנים בזקנתו וכו' יע"ש ולכן הפקיעו מאתה תקנתם אבל מה שכתב הוא מרצונו לא רצו להפקיע ובח"ל מפני שאיסורן הוא איסור חמור כלומר דכ"כ וביארתי לעיל אות כ"ה דמלא יקחו שנכתב שני פעמים ילפינן דהנשים ח"ל מוזהרים כמו האנשים ולכן גם הנשים לוקין ולכך אף שחיילי הקידושין מפני שאמרו חכמים דעת רוב ב"א שמתרצים בעבירה אפ"ה כיון דהנשים עשו איסור חמור שהם ידעו מאיסורן לכן קנסו כתובתה משא"כ חייבי עשה דאיסורן קל לכן לא רצו החכמים לקנוס הנשים שספו לבעליהן איסור קל ולהפקיע כתובתן ולכן אף כשלא הכיר בהאיסור שבה מ"מ כיון שאמדו חכמים שרוב ב"א מתרצים וחיילי הקידושין ועל כדי שתהי' קלה בעיניו להוציאה לא הוצרכו מחמת זה להפקיע כתובתה דבלא"ה כיון שהוא איסור תורה הרי יכופו אותו הב"ד לגרשה אף אם יצטרך ליתן לה כתובתה לכן אף בלא הכיר בה יש לה אף עיקר כתובה והנה הגם דלכאורה יש להקשות על פסק הרמב"ם גבי אילונית דיש לה תוספות כתובה אף בלא הכיר בה והלא כתב הרמב"ם פ"ב מאישות ה"ו דסימני אילונית אחד מהם שקולה עב ובפ"ז שם ה"ז כתב הרמב"ם דקולה עב הוה מום יע"ש וא"כ איך פוסק הרמב"ם דבאילונית יש לה תוספות כתובה ובהיה בה מום פוסק דאין לה אף תוספות כתובה אכן זה לא קשיא דודאי כאן שפוסק הרמב"ם דאילונית יש לה תוספות כתובה מיירי כשאין בה הסימן דקולה עב ואף לפי הגירסא שבהרמב"ם פ"ב מאישות ה"ד דבעינן גבי אילונית בת כ' שיהיו בה כל הסימנים מ"מ כאן מסתמא נתכוון הרמב"ם כשהיא בת ל"ה ויום אחד דאז לא בעינן שיהיו בה סימני אילונית וכמבואר ברמב"ם שם באותה ה"ד יע"ש והגם דהתוס' והרא"ש ריש יבמות כתבו שם ממש להיפוך ממ"ש כאן לדעת הרמב"ם דנדרים ומומין גרע מאילונית דבנדרים ומומין לרבה ור"ח לא חיילי הקידושין כלל מה"ת ולרבא ספיקא הוה ובאילונית חיילי הקידושין בודאי והתוס' והרא"ש כתבו שם דאדרבה אילונית גרע טפי מנדרים ומומין ובאילונית אף גיטא לא בעיא אף מדבריהם יע"ש אכן ודאי התוס' והרא"ש לא כתבו כן רק לר"א יבמות שם דף י"ב דקאמר דבהכיר בה צרתה אסורה ליבם ומתניתין מיירי בלא הכיר בה ואינה מקודשת כלל דהוה קידושי טעות לכן הוכרחו התוס' והרא"ש לומר דודאי לדידי' אף גיטא לא בעי דאל"כ היתה אסורה להתיבם אבל הרמב"ם דקאי לפי ההילכתא דקאמר רבא התם דאף בהכיר בה דאז פשיטא דהוה קידושי ודאי ואפ"ה מותרת להתייבם וא"כ אין צורך לומר הטעם בהמשנה משום דהוה קידושי טעות ולכן משמע לי' להרמב"ם דהא דקאמר הש"ס כאן בכתובות דרק מנה ומאתים אין לה אבל תוספות כתובה יש לה קאי גם על אילונית וממילא מוכח דנדרים ומומין גרעו טפי מאילונית וכמ"ש אכן אף לפמ"ש דבכל אלו שיש להם תוספות כתובה חיילי הקידושין בודאי אף בלא הכיר בה מ"מ ודאי זה שייך רק במקדש ע"י עצמו אבל במקדש ע"י שליח ודאי לכ"ע בלא הכיר בה לא חלו הקידושין דבכ"מ ששליח טעה או שינה בכ"ש בטל שליחותו דא"ל לתקוני' שדרתיך ולא לעותי' וכמבואר בש"ס סוף בכורות וברמב"ם פ"ח מבכורות ה"ב גבי שליח שטעה וקרא לתשיעי עשירי יע"ש וכן בח"מ סי' קפ"ב גבי טעה וקנה ביוקר אפילו בכ"ש כו' יע"ש וא"כ ע"כ לומר דלכ"ע אם הקרובות של האשה שרוצה לישאנה הן אסורות על המשלח באיסור לאו ואפילו באיסור עשה או אפילו באיסור דרבנן ודאי אין לחוש שמא קידש השליח את קרובתה דאף אם קידשה ודאי לא חלו הקידושין ע"י השליח אף אם נימא דיש לד"ע תורת שליחות ודלא כהנו"ב אבל ודאי רק בשולח אותו בפירוש לעשות העבירה אבל אם השליח עושה מדעתו ודאי לא חלו הקידושין רק הא. דהש"ס נזיר לא הזכיר זאת הוא משום דכל עיקר הרבותא של הש"ס הוא דאף שנתגרשה לאחר מיכן והיה לחוש שמא קידשה השליח אחר שנתגרשה קמ"ל הש"ס דכל שלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח על אח"ז וא"כ ודאי זה לא שייך כי אם באחות ח"כ כלומר כגון שהיתה הקרובה אסורה על המשלח בעת שעשה השליח מחמת איסור א"א ואח"כ הותרה אבל אם היתה אחות ח"ל כלומר כה"ג וכגון שהיתה הקרובה שלה אסורה על המשלח בעת שעשה השליח מחמת איסור לאו וכגון שהיתה זקוקה ליבם ואח"כ הותרה על המשלח וכגון שנחלצה או שמת היבם אז ודאי תהי' אסורה על המשלח דהא יש לחוש שמא קידש השליח קרובתה אחר שנחלצה דהא לפי מה דמספקא לן אם קידושין תופסין ביבמה וכמבואר בש"ס יבמות דף צ"ב ע"ב א"כ אם קידושין תופסין בה הרי בשעה שעשה השליח היה מצי' למיעבד ולקדשה להיבמה ושוב מצי להשוות שפיר שליח על אח"ז ונמצא דליכא קושיא על הנו"ב שמפרש דאשלד"ע ובטל השליחות דכאן החשש הוא שמא קידשה השליח אחר שנחלצה דליכא עבירה אכן לפמ"ש כאן הנו"ב לפרש הך דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח על אח"ז דכוונת הש"ס דכל דלא מצי עביד השתא ע"י שליח לא מצי משוי שליח גם על אח"ז וכמו שנראה מפשטת לשונו של הנו"ב כאן במ"ת חלק אה"ע סי' ס"ט וסי' ע' א"כ הדקל"ד דלמה הוצרך הש"ס נזיר לומר כגון שהיתה אחות א"א כו' ת"ל אפילו אם היתה רק אחות זקוקה ליבם ג"כ היה לנו להתירה לו דהרי בשעה שעשה השליח לא היה מצי לקדש אחותה ע"י שליח מחמת דאשלד"ע ובטל השליחות לדעת הנו"ב א"כ שוב לא מצי משוי שליח גם על אח"ז ובודאי זו קושיא עצומה מאוד אבל לפמ"ש דהנ"ב לא נתכוון רק אם גם ע"י עצמו לא מצי למיעבד וגם ע"י שליח לא מצי עביד השתא אז לא מצי משוי שליח גם על אח"ז אבל אם מצי למיעבד השתא בין ע"י שלוחו ובין ע"י עצמו שוב מצי משוי שליח על אח"ז א"כ ניחא דודאי אם היתה הקרובה שלה רק זקוקה ליבם ונחלצה א"כ יש לחוש שמא קידשה השליח אחר שנחלצה ואם קידושין תופסין ביבמה א"כ הרי בשעה שעשה השליח היה מצי עביד לקדשה ע"י עצמו ושפיר מצי משוי שליח על אחר שנחלצה וכ"כ אות ה' על המ"מ שם דמטעם ס"ס אין להתירה וא"צ לכפול הדברים והגם דאם היתה כן כוונת הנו"ב כמ"ש דרק אם לא מצי עביד השתא לא ע"י עצמו ולא ע"י שליח אז לא מצי משוי שליח על אח"ז אבל כל שמצי עביד השתא ע"י עצמו שוב מצי משוי שליח על אח"ז א"כ מה זה שכתב בסי' ס"ט שם לענין נערה שיכולה להשוות שליח קבלה לקבל גיטה אחר שתבגור כיון דיכולה לקבל גיטה השתא ע"י עצמה וכו' וכתב שם וז"ל ואפי לפי פירושי שכתבתי לך שמבואר אצלי במקום אחר במה דאמרו כי משוי שליח במה דמצי עביד השתא היינו שהשליח מצי עביד גם בזה מקרי מצי עביד שהרי אם האב הי' עושהו הוה מצי עביד השתא וכו' יע"ש משמע דזה לא מהני מה שהנערה עצמה מצי עביד השתא שהרי יכולה לקבל גיטה בעצמה אכן באמת מי שבקי בדרכי הנו"ב יודע שדרכו לחדש סברות ולהרחיק הדמיונות אף במקום שאין לו צורך כלל ובודאי שלא בדקדוק כתב זאת דבאמת לפמ"ש אות יו"ד אינו מוכח מהתם רק דבמקום שהוא לא מצי עביד השתא לא ע"י עצמו ולא ע"י שליח אז אף דיש לו שייכות באותו דבר אפ"ה לא מצי משוי שליח על אח"ז אבל במקום שמצי עביד השתא ע"י שליח אז אף דלא מצי עביד ע"י עצמו מ"מ כיון שיש לו שייכות באותו דבר שפיר מצי משוי שליח על איזה זמן שרוצה אבל לומר דכל דלא מצי עביד השתא ע"י שליח אף דמצי עביד השתא ע"י עצמו אפ"ה לא מצי משוי שליח על אח"ז ע"ז ליכא שום הוכחה ולכן ע"כ רק לרווחא דמילתא כתב שם הנו"ב הך דאם האב הי' עושהו וכו' אבל לפי האמת ודאי גם הנו"ב יסבור כמ"ש נמצא דבנ"ד בנשתטית שמבחנת בין גטה לד"א ודאי בהא נחיתנא ובהא סליקנא דשפיר מצי עביד השתא שליח לגרשה אחר שתשתפה ותתרצה ואף לדעת הנו"ב הסובר דאשלד"ע ובטל השליחות אפ"ה כיון דהוא מצי לגרשה ע"י עצמו בעבירה לכן מצי משוי שליח על אח"ז כשלא יהי' עבירה והוא רחום יכפר עון ויצילנו משגיאות: