פני חיים· רבי פנחס ברבי אברהם אריה
שאלות ותשובות פני חיים חלק אה"ע סימן א
א
הנה כאשר נדרשתי להצטרף בכלל מאה רבנים להתיר למי שנשתטה אשתו ב"מ לישא אשה אחרת ויען כי אין בהמ"ד בלי חידוש לכן נתתי לבי לעיין בספיקו של המגי' להמל"מ בפ"ו מגירושין יע"ש שמביא בשם החכמי קושטא איסור ליתן לה זה הגט שהוא משליש עתה על לאחר שתשתפה ומטעם שכתבו התוס' נזיר דף י"ב דכל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח ע"ש. והנה לכאורה מאד תמוה דהלא בהש"ס גופי' מבואר שם להדיא כן ואפשר משום דבפ"ט מאישות מביא המל"מ בשם המהרי"ט שתמה על התוס' ומפרש הש"ס דרק לאו אורחי' להשוות שליח במילתא דלא מצי עביד השתא אבל אם נזדמן שעשה שפיר חל השליחות יע"ש. אכן כבר דחאו שם המל"מ בשתי ידים מהא דמוקי לפלוגתי' דר' יאשי' ור' יונתן אליבא דר"א יע"ש. והגם דהרמב"ם פי"ג מנדרים פוסק כהחכמים דר"א ואפ"ה בשליח תלה טעמא משום דכתיב אשה כו' אכן כ"כ שם הלח"מ דקאי על נדרים שעברו וכ"כ המאירי בחדושיו לנזיר וז"ל ואעפ"י שהשמיעה בנדרים העתידים נאמרה לענין פסק מיהא אין צריך בה אלא לנדרים שעברו וכו' והגם דהש"ס הקשה שם ליפר לה איהו ומשני קסבר דלמא משתלינא וכו' יע"ש ונתקשו בזה התוס' ד"ה טעמא כו' וכן הר"ן נדרים דף ע"ג ד"ה ה"נ יע"ש ולכאורה קשה על תירוצו של הר"ן דהלא ודאי גם בשליח אם כבר עשה שליחתו שוב לא מצי הדר וקידושין וגירושין יוכיחו וא"כ כיון דאליבא דר"א קיימינן ולדידיה אי לאו קרא דאשה גם השליח מצי מיפר נדרים העתידים ולא מצי הבעל למיהדר אכן י"ל דש"ס בנדרים קא שקלי וטרי דלבעי' שמיעת הבעל דוקא ולכן כ"ז שלא שמע הבעל עדיין השליחות אגיד בי' ומצי הדר או אפשר משום דבשליח יכול להתנות שלא יפר עד שתידור נמצא דברי הר"ן מיושבים עכ"פ אם נפרש דהרמב"ם קאי על נדרים שעברו א"כ לא שייך לא תי' התוס' ולא תי' הר"ן אכן גם מזה לא אורי' דגם אחר שנדרה יש שרוצה לעיין במעשי' אם היא כדאי שיחוס עליה והלא יש לו פנאי עד סוף יום שמעו וחושש שמא ישכח ועושה שליח למי שאינו טרוד ונ"ל דע"כ לפרש כן גם המאירי ד"ה מי שהיה כו' שכתב שם כגון שהיה טרוד כו' וקשה הלא בזה הזמן שעושה השליח בזה הזמן גופי' היה יכול בעצמו להפר אלא ודאי כמ"ש גם יש לתרץ הרמב"ם כתי' הב' שכתב המאירי שם כגון שהיה כעוס עליה וכו' יע"ש:
ב
והנה ראיתי הפ"ת אה"ע סי' ל"ה ס"ק י"ג כתב שהמרכבת המשנה והיד המלך חזקו דברי המהרי"ט אך כאשר אותן הספרים אינם לפני חקרתי ועלה בדעתי עוד להביא ראי' ואות להמהרי"ט מדלא קאמר כאן הך לישנא כמו בנדרים דקאמר שם בדף ע"ב ואפילו ר' יאשי' כו' ומקשי שפיר מתרוייהו וכאן מקשה רק מר' יאשי' ואמאי אלא ע"כ כהמהרי"ט דאם נזדמן שעשה חל השליחות נמצא דלר"י ליכא שום קושיא כלל רק מר' יאשי' מקשה דהכי טרח קרא וכתב דבר דלאו אורחי' אכן אחר העיון ראיתי דליתא לראי' הזאת דהא דלא קאמר כאן כמו בנדרים אפשר דהוא משום דכאן אכתי לא שמע המקשן מהסברא דלמא משתלינא וא"כ סבר דבין לר"א בנדרים העתידים ובין להחכמים בנדרים שעברו תקשי טרח וכתב קרא על דבר דלאו אורחי' דל"ל שליח ליפר איהו ולכן סבר המקשן דע"כ הקרא על נדרים העתידים ולהחכמים ולכן מר"י לא רצה להקשות דאפשר דאליבא דר"א ובנזדמן בלא הפר בעצמו ולכן מקשה מר' יאשי' והיינו מהקרא אבל בנדרים שם כבר שמע המקשן התי' דלכי שמע ולכן מהקרא א"א להקשות דאיצטריך על לכי שמע ורק מסתימות לשונם של ר' יאשי' ור"י לא משמע לי' לפרש על לכי שמע ולכן שם שפיר מקשה מתרוייהו או אפשר דהמקשה באמת לא ידע אם רק לאו אורחי' או דלא מצי משוי כלל ולכן הקשה רק מר' יאשי' אבל התרצן אם איתא דסובר כהמהרי"ט דרק לאו אורחי' א"כ למה מוקים פלוגתיי' אליבא דר"א הלא שפיר מיתוקמא אף אליבא דהחכמים ובנזדמן שעשה שליח והקרא שפיר איצטריך לנדרים שעברו אליבא דחכמים וכגון שהיה חושש דלמא משתלינא וכמש"ל אלא ודאי אליבא דהחכמים לא משכחת לה כלל בנדרים העתידים דלא מצי משוי, ובפרט עתה בזמנינו שזכינו האלפסי דנדרים עם הרמב"ן והנמ"י והריטב"א הרי כולם בפה אחד אנו ואמרו דלא כהמהרי"ט וכן המאירי שם מביא בשם יש מפקפקין כסברת המהרי"ט וג"כ דחה אותם יע"ש:
ג
וגדולה מזה י"ל דכאן בנ"ד גם המהרי"ט יודה דהא קאמר ביבמות דף נ"ב ע"ב דהאומר כתוב גט לאשה בעלמא לכשיכנסנה יגרשנה אינו מועיל יע"ש וכמבואר באה"ע סי' קל"ב סעי"ב ומטעם הואיל דאין בידו לגרשה בעת כתיבת הגט ואין לחלק ולומר דשאני הכא בנ"ד דעכ"פ אגידא בי' דהא התם קא מבעי' לי' לרב"ח ביבמתו אף דאגידא בי' ומ"מ נשאר בתיקו והגם דלכאורה מאד קשה איך נשאר בתיקו הלא בקידושין דף ס"ב מבואר דר"י פשט לי' לר"א דלכשיתלשו דבריו קיימין וכן באומר לאשתו הא"מ לאחר שאגרשך קאמר התם דא"מ מפני שאין בידו לקדשה בע"כ אחר הגירושין יע"ש. אבל אם היה בידו גם לקדשה אח"כ בע"כ שפיר היתה מתקדשת וטעם הסברא י"ל דהוא משום דאמרינן הואיל אי בעי מגרשה תחלה ואח"כ מקדשה משא"כ אם אין בידו רק לגרשה ע"כ ולא לקדשה אח"כ בע"כ שוב לא שייך לומר דאי בעי מגרשה תחלה דהלא ירא שמא לא תתרצה אחר הגירושין להתקדש שנית עכ"פ ביבמה ודאי קשה דהלא שם הכל בידו לעשות בע"כ היינו היבום ואח"כ הגירושין ודומה לתרומת פירות מחוברין על לכשיתלשו ונ"ל דזה דחקו להרמב"ם פ"ג מגירושין ליתן טעם לזה דבאשה דעלמא אינו גט כו' ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין כו'. יע"ש:
והנה לכאורה היה יותר טוב ליתן טעם משום דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר שום מעשה בין הכתיבה להנתינה וכמ"ש הרמב"ם שם פ"א ה"ו יע"ש. וכאן הוא מחוסר בין הכתיבה להנתינה המעשה שתהיה בת גירושין דהיינו באשה דעלמא הכניסה וביבמה היבום. אכן אפשר דהסמיכות של וכתב ונתן קאי רק על הספר כריתות שלא יהיה מחוסר מעשה ולכן הוצרך הרמב"ם להטעם דאם בשעת כתיבת הגט אינה בת גירושין הוה כתיבת הגט שלא לשם גירושין. וביבמה הספק הוא אם עי"ז שבידו ליבמה ולגרשה שפיר נקראת בת גירושין והוה נכתב לשם גירושין או דילמא כיון שעדיין לא יבם אותה בעת כתיבת הגט אינה נקראת בת גירושין והוה נכתב שלא לשם גירושין. והנה לסברת הרמב"ם ודאי דאף למ"ד אדם מקנה וקונה דשלב"ל אפ"ה כאן בגט לא מהני דהרי בקידושין שם לר"י אם היה בידו לגרשה ואח"כ לקדשה שנית קאמר התם דהיתה מתקדשת אף למ"ד אין אדם מקנה וקונה דשלב"ל ואפ"ה ביבמה פסק דספק מגורשת היא דשמא זה הוה נכתב שלא לשם גירושין וא"כ זה הטעם שייך אף למ"ד אדם מקנה וקונה דשלב"ל אכן התוס' שם ביבמות ד"ה ולאישה וכו', וכן הרא"ש שם מיאנו בסברת הרמב"ם והוכיחו דלמ"ד אדם מקנה וקונה דשלב"ל גם באשה דעלמא מהני ופירשו דהא דאבעי' לי' ביבמה הוא משום שלא כתב הגט בעצמו רק הסופר שליחו ולכן משום דאיהו לא מצי עביד השתא דהא אף לר"י בקידושין בעי' שיאמר לכשיתלשו ולכן לא מצי משוי שליח ולהתוס' גם בדינו של ר"י אם מפריש תרומה ממחובר ע"י שליח לא מהני אם אם אומר לכשיתלשו ודלא כהמל"מ בפ"ט מאישות ה"ו בד"ה וראיתי לרבינו וכו' שכתב שם דכל מה שהוא מצי עביד כעת על לאחר זמן אף דלא מצי עביד השתא יכול לעשות גם ע"י שליח על לאחר זמן יע"ש שכתב שאין צורך לראי'. והרי לך שהתוס' סוברים להיפוך ולא אוכל להבין דעת המל"מ והלא הוא גופי' מביא שם דברי התוס' נזיר שהוכיחו מהאבעי' של יבמה דאף שהוא בידו מ"מ שליח לא מצי משוי כו' וע"י עצמו פשיטא דכל שהוא בידו יכול לעשות על לאחר זמן וכר"י הנ"ל גם מה שמפרש שם המל"מ שהר"ת שהביאו התוס' נזיר שם הוא לתרץ הקושיא שהקשו איך מפרישין חלה ע"י שליח וכו' לא אוכל להלום דבריו כלל דמאי נ"מ אם בידו ללוש עיסה ולהפריש חלה מנה ובה או שבידו ללוש עיסה ולפרוש מנה חלה על זה הקמח ולדעתי בכוונת התוס' שהביאו דברי ר"ת היא עצה טובה כשמוכרח לעשות שליח ללוש אז יקח תחלה עיסה ויפריש בעצמו לא ע"י שליח ואשמעינן הר"ת דשפיר יכול לעשות כן כר"י דקידושין הנ"ל ואה"נ אם היה באפשר לציין מזה העיסה גופי' שילוש השליח איזה שיהיה חלה היה מלמד לעשות כן רק שזה הוא דבר שא"א לכן יען הר"ת לעשות כן כמ"ש התוס' בשמו וזה שסיימו שם התוס' וז"ל ומ"מ בהאי טעמא לחודא לא סגי למימר דמצי למיעבד שליח וכו' יע"ש. והיינו כמ"ש דהאי טעמא דבידו סגי רק למיעבד בעצמו אבל לא ע"י שליח והיינו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אבל למ"ד מקנה א"כ יכול לומר מעכשיו ונהי דכאן לא מצרכינן שיאמר מעכשיו וכמ"ש התוס' קידושין דף ס"ג ד"ה כגון וכו' מ"מ כיון דיכול שוב מקרי מצי עביד השתא ולכן משוי שליח ג"כ וא"כ המהרי"ט שתמה על דברי התוס' הללו ע"כ דירד לשיטתו של הרמב"ם וא"כ ודאי מודה בנשתטית דגרע טפי מיבמה דבידו ליבמה בע"כ ואח"כ לגרשה בע"כ ובפרט כשאין לו יותר שום אח דאין שום אדם יוכל לגדור בעדו ואפ"ה הוה ספק אם היא נקראת בת גירושין והוה כנכתב לשם גירושין או שהיא אינה נקראת בת גירושין דשמא לא תתיבמה ולא תהיה בת גירושין והוה כנכתב שלא לשם גירושין ק"ו בנשתטית שאינו בידו כלל לעשותה בת גירושין דהרי אין בידו לרפאותה פשיטא דאף דאגידא בי' אפ"ה כיון דאינה בת גירושין יש לנו לומר דהוה כנכתב הגט שלא לשם גירושין וכמו באשה דעלמא שאינו גט:
ד
אכן כ"ז כשאינה יודעת לשמור גיטה דאז אינה בת גירושין מה"ת אבל אם רק אינה יודעת לשמור עצמה דכמה פוסקים סוברים דבדיעבד אם גרשה אף בעת שטותה היא מגורשת וכמבואר באה"ע סי' קי"ט ואפילו להי"א שבהג"ה שם מ"מ משמע מכל הפוסקים דמודים דהבא עלי' אינו נהרג וכן אם נתרפאית וקבלה קידושין מאחר תופסין בה הקידושין וא"כ ל"מ לדעת הכ"מ בפ"ז מאישות הט"ו דמפרש דברי הרמב"ם דמקודשת ודאי יע"ש הרי דכל שיש לו איזה שייכות אף שהיא רק מספק מ"מ מקרי דבר שבא לעולם אלא אפילו להה"מ שם עכ"פ ספיקא הוה דשמא קידושין תופסין ביבמה אף שאסורה עליו מ"מ על אחר זמן לית לן בה וא"כ לפי מ"ש המל"מ מצי משוי שליח ג"כ והרמב"ם מדהוצרך בפ"ג מגירושין הנ"ל ליתן טעם דלא הוה לשם גירושין ולא ניחא לי' בסברת התוס' דמשום דהסופר הוה שליח והרמב"ם כתב פ"ב מגירושין בפירוש דהסופר כותב בשליחות יע"ש. והא דכתב בפ"ג שם הט"ז טעמים אחרים ולא הספיק לו הטעם דאינם בני שליחות היינו לרווחא דמילתא דאל"כ תקשי הלא הטעם שכתב בעבד הוא שייך בכולם ובאמת לפמ"ש הה"מ משמע דהרמב"ן והרשב"א סוברים דלא בעי שליחות לכתיבה לכן עבד כשר לכתוב גט והרמב"ם שפוסל עבד משום דסובר דבעי שליחות לכתיבת הגט מוכח דסובר כמ"ש המל"מ הנ"ל דכל שהוא מצי עביד על לאחר זמן גם שליח מצי משוי על לאחר זמן ולכן הוכרח הרמב"ם לומר דהוה כנכתב שלא לשם גירושין ואף אם היה כותב הבעל בעצמו את הגט אינו יכול לגרשה על אחר זמן אם היא אינה בת גירושין בשעת כתיבת הגט וא"כ בנ"ד בנשתטית שיודעת לשמור גיטה אף שאסור לגרשה מ"מ פשיטא דיכול לגרשה על אחר שתתרפאה דרשב"ל הוא וכמו ביבמה אם היו קידושין ודאי תופסין בה דזה ודאי הוה נכתב לשם גירושין דהרי היא בת גירושין דתופסין בה גירושין וכמ"ש וכל דאיהו מצי עביד השתא על לאחר זמן גם שליח מצי משוי על לאחר זמן אף לדעת הה"מ וכמ"ש:
ה
ונ"ל להביא ראי' שהה"מ סובר כן דמצי משוי שליח בכגון זה על לאחר זמן דהלא הוא מביא פ"ט מאישות שם שיש מדקדקין להוכיח מהסוגיא דנזיר מדלא הוזכר בש"ס שמותר בקרובות השליח שמע מינה שיכול אדם להיות שליח ולקדש את קרובותיו יע"ש. ומה מאד נפלאתי על הנו"ב אשר עיניו על הרמב"ם ונושאי כליו כיונים על אפיקי מים ואיך אישתמיטתי' דברי הה"מ הללו וכתב במ"ק חלק אה"ע סי' ס"ד וכן במ"ת חלק הנ"ל סי' ע' שלא מצא זה הדין שיכול אדם להיות שליח לקדש קרובותיו ואינו מפורש בשום מקום יע"ש. והרי מפורש הוא בהה"מ עכ"פ לדברי הה"מ פשיטא דיש להוכיח ג"כ מדלא הזכיר בש"ס שאם היו הקרובות שלה זקוקות ליבם מותר לכונסה אלא ודאי דבאמת אסור דשמא קידש השליח אחת מקרובותי' על אחר שתחלצה או שימות היבם שלה וא"כ ל"מ להכ"מ הנ"ל הרי הוא עצמו ודאי יכול לקדשה על אחר שתחלוץ קידושי ודאי וגם השליח יכול לקדשה כן אלא אף להה"מ הנ"ל דגם במקדש על אחר שתחלצה הוה קידושי ספק אם קידושין תופסין ביבמה מ"מ עכ"פ ספיקא הוה ואסורה מספק והגם דכאן הוה ס"ס שמא לא קידשה, השליח כלל ואת"ל שקידשה השליח שמא אין קידושין תופסין ביבמה נמצא להה"מ אינו יכול לקדשה אף על אחר שתחלצה וא"כ היה לנו להתירה מטעם ס"ס אכן באמת ל"מ אם הה"מ סובר כהתוס' שהביא שם דטעם האיסור הוא מטעם קנס א"כ פשיטא דלא קשה דקנסו אותו אף במקום דאיכא ס"ס אלא אף אם הה"מ סובר כהרמב"ן שמביא שם אפ"ה ל"מ כשהקרובות שלה הם גדולות והם חיות באופן שאפשר לברר ע"י שישאל להקרובות שלה אם קידש אותם השליח בעת שהיו זקוקות ליבום או לא א"כ אפשר דהה"מ סובר כהרשב"א שמביא הש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות ל"ה דאף במקום דאיכא ס"ס אם אפשר לברורי צריכין לברורי אלא אפילו כשמתו הקרובות וכגון שהיה לה אם או בת שלא היתה אז מקודשת רק זקוקה ליבם ומתה אפ"ה אפשר דיסבור הה"מ כמ"ש הש"ך יו"ד סי' ק"ד דספיקא דש"ס אין אנו מצרפין לס"ס ולכן כשמתה הקרובה אסורה זו דשמא קידש השליח קרובתה על אחר שתחלץ או על אחר שימות היבם והיינו באם או בת וכדומה שהאיסור הוא גם אחר מיתת הקרובה גם משכחת לה אף באחות וכגון שאחותה היתה קטנה וזקוקה ליבם ואבי' היה חי ומת ויש לחוש שמא קידשה אבי' לשליחו על אחר שתחלוץ או על אחר שימות היבם וכ"ש במקום שאפשר לחוש שקידשה השליח אחר שחלצה וכגון להחכמים דר"מ המבואר בש"ס יבמות דף ק"ה ע"ב דאשה בין גדולה בין קטנה או במקום שמת היבם קודם שמת אבי' ודאי יש לחוש שמא קידשה אביה להשליח אחר מיתת היבם ואסורה:
ו
והנה עפ"י שיטת הרמב"ם מרווח לן הסוגיא דיבמות דף נ"ב דבעי רב"ח ליבמתו מהו כו' והנה התוס' שם ד"ה ליבמתו וכו' דחקו עצמם מאד בזה יע"ש. ולדידיה מרווח דהלא כל עיקר האבעיא הוא דכיון דאינה בת גירושין כעת לכן אפשר דהוה נכתב שלא לשם גירושין ולכן כשעשה מאמר דאז בעי גט למאמרו אף אם אינו מייבם אותה לכן נקראת בת גירושין והוה שפיר נכתב לשם גירושין והגם דהתוס' שם כתבו דמאמר הוא רק מדרבנן וא"כ לסברת הה"מ שסובר דהמקדש יבמה על אחר שתחלוץ היא רק ספק מקודשת וכמש"ל וא"כ מסתמא סובר הה"מ גם במאמר דכיון דאינו קונה מה"ת נמצא דמה"ת לא הוות בת גירושין אכן אינו מוכרח ואפשר דרק ביבמה סובר הה"מ דכיון דאם היה נפשט הספק דאין קידושין תופסין בה ודאי לא היה ביכולת לקדשה על אחר שתחלוץ ולכן סובר הה"מ דכשלא נפשט הספק הוה ספק אם הקידושין על אחר שתחלוץ הוה כדשב"ל או הוה כדשלב"ל משא"כ כאן לענין גירושין דלא תליא בדשלב"ל רק משום דהוה נכתב שלא לשם גירושין א"כ שפיר אפשר דגם הה"מ מודה דכל שיש לה שייכות בגט אפילו אם השייכות הוא רק מדרבנן מ"מ בת גירושין היא ושפיר נכתב לשם גירושין אבל היינו בעשה בה מאמר אבל לא עשה בה מאמר אז הגם דבידו לעשות הכל היינו ליבמה ולגרשה מ"מ הא גבי תרומה ודאי בידו הוא ואפ"ה מצריך ר"י שיאמר לכשיתלשו אבל קודם שנתלשו אין דבריו קיימין א"כ גם ביבמה שפיר אפשר דקודם שנתייבמה לא נקראת בת גירושין כמו בתרומה קודם שנתלשו דלאו בני תרומה הם וכל שאינה בת גירושין הוה כנכתב שלא לשם גירושין אף שהיא בידו לעשותה בת גירושין:
ז
ובזה נפשוט ג"כ ספיקו של המל"מ פ"ד מאישות ה"ז בקטן שקידש על אחר שיגדל וכו' יע"ש. והנה וכל דבריו שם נפלאים המה מאתי ראשית מה שנסתייע מהתרת נדרים לא ידעתי היכן מצא זאת הר"ן בנדרים דף צ' בשם האיכא מאן דאמר לא קאמר רק דבזמן אין ספק שודאי יחול הנדר דהא א"י לחזור דקונמות קדושת הגוף נינהו אבל בתולה במעשה אפשר שלא יעשה ולא יחול הנדר וזה הוא ג"כ כוונת הר"י בשם הר"י שמביא הב"י ביו"ד סי' רכ"ה רק שחולק בזה על הר"ן וסובר דבשאלה אף לזמן אינו מועיל רק בהפרה בזמן מועיל ולא במעשה וזה שמסיים הב"י שם והר"ן חילק בענין אחר וכתבתיו בס"ס רל"ד וכו' יע"ש. והיינו שהר"ן שם נ"כ מחלק בהפרה בין דבר שאינה עשויה לעבור וכו' יע"ש ס"ס רל"ד. ולכן לפי מ"ש תליא בזה אם נימא מחמת שיש לו איזה זכות כל דהוא שוב מקרי דשב"ל וכמ"ש א"כ בקטן כיון דעכ"פ לדעת כמה פוסקים בנשא מותרת לעמוד תחתיו וכמ"ש באה"ע סי' מ"ג סע"א בהג"ה ואף דהטור שם סי' א' כתב דהוה כזנות והנה הפרישה שם כתב שהטור מפרש סמוך לפרקן היינו אחר שמלאו לו י"ג שנה וכן כתב שם בהגר"א ס"ק ו' יע"ש והגם שמה שהביא שם ראי' דאל"כ מדוע לא אמר ר"ח ואי הוה נסיבנא בתליסר כו' לא הבנתי דהלא יותר רבותא קאמר דאף בארביסר היה יכול לומר גירא וכו' ואדרבה לפי פי' מאי מקשה הש"ס סנהדרין דף ע"ו על הא דאמר המשיא לבנו קטן כו' מהך דהמשיא סמוך לפרקן וכו' ואם כפי' מאי מקשה הלא סמוך לפרקן גדול הוא וא"ל דמקשה מהא דלא הזכיר שהביא שערות לכן הוא קטן זה ליתא דאף אם לא הביא שערות עכ"פ לא הוה ודאי קטן דשמא ימצא בו סימני סריס כשיגיע לכ' שנה ויהי' איגלי מילתא למפרע שהיה גדול וכמ"ש הטור ח"מ סי' רל"ה סע"ד בשם הרמ"ה והב"י שם גם בשם הריב"ש ועוד דהלא גם בהחיוב בבן י"ח במסכת אבות ג"כ לא הזכירו שהביא שערות אלא ע"כ כמו שהבינו כל המפרשים דסמוך לפרקן היינו קודם שמלא לו שנת הי"ג ואפשר דגם הטור לא נתכוין רק קודם שנכנס לשנת הי"ג דהיינו י"ב שנים אז הוה כזנות אבל שנת הי"ג הוא הנקרא סמוך לפרק וכרש"י סנהדרין ע"ו דבשנה אחת אין לחוש לזנות ולכן טוב שיהי' בשנת הארביסר נשוי וכמ"ש ר"ח ומפני שחשו שמא יחמיץ שנת הי"ג ולא יעלה בידו להשיאו ביום מלאת לו י"ג שנה ולכן כיון דבכל השנת י"ג אין חשש זנות ודאי יותר טוב להקדים הנשואין כדי שכשיגיע שנת הארביסר לא יעבור עליו יום בלי אשה או אפשר לפרש דברי רש"י דהוא מפרש האי סמוך לפרקן היינו ביום שנשלם שנת הי"ג כי הפרק הוא היום שנעשה בו גדול וסמוך לפרק הוא עונה אחת קודם וכדאמר רבא שם ביבמות דף ס"ב סמיך להך דסמוך לפרקן גבי סמוך לווסת יע"ש ולכן כתב רש"י יבמות דף ל"ד רק בקידשה שיחולו הקידושין למחרת כו' יע"ש והיינו שקידשה בהעונה הסמוכה לגדלות שנעשו בני עונשין וסובר רש"י דילפינן מהקרא דוהזרתם דגבי סמוך לווסתה דהעונה הסמיכה היא כאותה העונה גופה ושפיר חלין הקידושין מה"ת אבל אם קידשה קודם העונה הסמוכה אין חלין הקידושין אף על אחר שיגדל משום דהוה כדשלב"ל והא דכתב רש"י סנהדרין הנ"ל דמשום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו יע"ש והלא לפמ"ש לא היה צריך רש"י לומר רק דמשום עונה אחת לא תזנה עליו אכן אפשר דאף אם נפרש כמ"ש דרש"י סובר דרק בהעונה הסמוכה לגדלות חלין הקידושין מה"ת מ"מ מה דדריש שם הש"ס הקרא דוידעת כי שלום אהלך על המשיא סמוך לפרק ודאי אין סברא לומר דנתכוין הש"ס שישיאו אשה בהעונה הסמוכה לפרק דזה הוא, מילתא דלא שכיחא שלכל אדם יזדמן לו להשיא בנו סמוך לפרקו עונה אחת ולכן מפרש רש"י דכיון דחזינן שהקפידה תורה שלא להשיא לבנו קטן כי הוא ספות הרוה את הצמאה ואפשר שתזנה עליו וכמו שפי' רש"י שם לכן כל שהוא זמן קצר לגדלותו שאין לחוש שתזנה עליו מותר להשיאו ואדרבה כשיגיע העונה הסמוכה לפרקו ויהי' לו אשה אז נקרא על אביו המקרא וידעת כי שלום אהלך וכו' דהרי כשמגיע לפרקו נעשה מחויב בכל המצות וממילא מחויב גם במצות פו"ר ושבת ולכן כתב רש"י קושטא דמלתא דמשום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו והא דכתב רש"י חצי שנה הגם דאם משום שנה אמרת דלא תזנה עליו חצי שנה מבעיא אפשר דרש"י נסתפק קצת ולא היה לו ראי' כי אם מן הסברא ולכן כתב דעכ"פ חצי שנה ונ"מ אם מזדמן לו להשיאו אשה הגונה אשר יש לחוש שמא יקדמנו אחר אז כדאי להשיאו אף שנה קודם שיגיע לפרקו ואם לא רק חצי שנה ואפשר לרש"י לפמ"ש אה"נ אם השיאו אביו אשה קודם העונה הסמוכה לפרקו הקידושין לא הוין קידושין וכשיגיע העונה הסמוכה לפרקו צריך הקטן לקדשה אז על אחר שיגדל כדי כשיגיע להפרק תיכף יהי' לו אשה ויקיים מצות שבת.
ח
ומ"מ נ"ל עיקר כהפי' הראשון שכתבתי בדעת רש"י דבאמת לא שייך למילף מהך דוהזרתם דהעונה הסמוכה היא כאותה העונה עצמה דשם הוא תליא בטבע ושיערה רחמנא דבהעונה הסמוכה או שמעצמו שכיח האורח לבוא או עכ"פ ע"י התשמיש שכיח שימהר האורח לבא משא"כ גבי קטן דכל שלא הגיע יום הראשון משנת הארביסר אינו נחשב לאיש מה"ת וראי' דהלא הקידושין שמקדשה על תיכף באמת לא מהני אף בהעונה הסמוכה רק מה שמקדשה על אחר שיגדל א"כ אין סברא לחלק בין מקדשה בהעונה הסמוכה, על אחר שיגדל ובין מקדשה קודם העונה הסמוכה על אחר שיגדל אלא תליא הכל בזה דאם עדיין אין לו להקטן שום זכות לקדשה על תיכף אז גם על אחר שיגדל אין לו כח לקדשה דהוה כדשלב"ל אבל אם יש לו איזה זכות על לקדשה תיכף אפילו אם הזכות הוא רק מדרבנן כדי שאביו יקיים הדרש של הקרא וידעת כי שלום וכו' אז יש לו שוב כח לקדשה על אחר שיגדל אף מה"ת ונעשה כדשב"ל וכסברת הכ"מ הנ"ל גבי יבמה מחמת הספק וא"כ מ"ש רש"י יבמות שם ומסרו קידושין שיחולו ליום המחרת כו' לא בא לאפוקי מסרו הקידושין קודם היום שנשלם הקטנות שלהם אלא בא לאפוקי מסרו הקידושין אחר שכבר נעשו גדולים וכמ"ש המל"מ שם אך א"כ ודאי מ"ש המל"מ שם דאפילו כמה שנים קודם כו' ליתא דקודם שנת י"ג דליכא הדרשה דוידעת כי שלום וכו' ואדרבה הדרש דלמען ספות הרוה וכו' שייך בי' נמצא דאז אין לו שום זכות לקדשה על תיכף ודאי גם על אחר שיגדל אין לו כח לקדשה דהוה כדשלב"ל וכמ"ש והראי' שהביא המל"מ מבכורות לדעתי אינה ראי' כלל דודאי לר"י קידושין הנ"ל כל שהוא בידו שפיר יש לו זכות אף בדשלב"ל ושם בבכור הרי בידו להמתין עד אחר שלשים יום ולפדותו לכן יש לו כח ג"כ לפדותו קודם על אח"כ משא"כ כאן בקטן דנהי דיש בידו להמתין על אחר שיגדל מ"מ מי לא אמר ר"י בלאחר שאגרשך דנהי דבידו לגרשה בידו לקדשה אח"כ מיהו לא הוה א"כ גם כאן בהקטן לא הוה בידו לקדשה אח"כ ומשמע לי קצת מהש"ס יבמות דף ס"ב הנ"ל דכמו גבי וסת דמשך זמנו עונה דהא אף שופעת כמה עונות אפ"ה אינה חוששת לוסתה כי אם עונה קאמר רבא התם דסמוך לוסת היא ג"כ עונה והיינו לפי שכשמדברים מעונות הסתם היא ג"כ עונה כמו כן יש לנו לומר גבי סמוך לפרקן שמדברים שם משנים הסתם סמוך היא שנה ואפשר דמזה יצא לו לרש"י סנהדרין הנ"ל לומר דסמוך לפרקן הוא שנה רק שנסתפק קצת דלאו ראי' ברורה היא ולכן כתב שם גם חצי שנה וכמש"ל. והנה התוס' יבמות דף ל"ד ד"ה מתוך וכו' חלקו על רש"י ואפשר דהוא משום דהתוס' סוברים דאף אם נימא דאם יש לו לאדם זכיה באיזה דבר עכשיו אף שהזכיה היא רק דרבנן מ"מ שפיר הוה כדשב"ל ויכול שוב לקנות על לאחר זמן אף מה"ת וכסברת הכ"מ גבי יבמה מ"מ קטן שאני שאין לו מה"ת שום זכי' בשום דבר לכן שפיר הוה כדשלב"ל אף במקום שיש לו זכי' מדרבנן או אפשר דגם התוס' יודו דגם בקטן במקום שיש לו זכי' מדרבנן שוב יכול לזכות על אחר שיגדל אף מה"ת רק התוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו ביבמות דף נ"ב ד"ה ליבמתו וכו' הנ"ל דכל דלא מצי עביד השתא אף שבידו למעבד על אחר זמן אפ"ה שוב אינו יכול לעשות שליח אף שהשליח רוצה ג"כ לעשות על לאחר זמן ולכן ביבמתו שכותב השליח הגט דהא סופר כותב מטעם שליחות לכן אף דהוא מצי לגרשה על אחר שתתייבם מ"מ שליח לא מצי עביד וא"כ פשיטא דלהתוס' אף אם נאמר שהוא עצמו יכול לקדשה על אחר שיגדל מ"מ שליח לא מצי מיעבד והנה שם בהש"ס יבמות דף ל"ד מבואר דמיירי בקידש ע"י שליח והגם דלאוקימתא דר"ע א"ר שפיר מיתוקמא גם בקידש ע"י עצמו מ"מ כיון דלא קאמר אלא אר"ע א"ר וכו' משמע דלא הדר מאוקימתא הראשונה דמיירי בקידש ע"י שליח וע"י שליח לשיטתם ודאי לא משכחת לה וכמ"ש ולכן הוקשו על רש"י אבל רש"י גופי' אפשר דקאי בשיטת הרמב"ם הנ"ל דבגירושין הטעם גבי יבמתו משום דאינה בת גירושין והוה כנכתב שלא לשם גירושין אבל לעולם כל מה דאיהו מצי עביד השתא על לאחר זמן מצי למיעבד גם שליח אשר השליח יעבד השתא על לאחר זמן ולכן שם בקטן אין חילוק בין אם מקדש בעצמו על לאחר שיגדל או שהשליח מקדש לו על אחר שיגדל ולכן כתב רש"י ביבמות דף נ"ב הנ"ל גבי איבעיא דליבמתו כו' שתתגרש בו ודלא כהתוס' שם ד"ה ליבמתו כו' הנ"ל:
ט
ובאמת נ"ל דאף התוס' הסוברים דכל דאיהו לא מצי עביד השתא על עכשיו אף דמצי עביד השתא על לאחר זמן מ"מ שליח לא מצי משוי אף למיעבד על לאחר זמן אפ"ה יודו התוס' דאם הקרובות היו זקוקות ליבם אפ"ה אסורה דזה שהקרובות שלה היו אסורות אז להתקדש מחמת שהיו זקוקות ליבם לא מקרי לא מצי עביד השתא אם לא אם ע"פ הדין אין קידושין תופסין ביבמה אז מקרי לא מצי עביד השתא אבל אם ע"פ הדין קידושין תופסין ביבמה ודאי אף שאסור לקדשה מ"מ מקרי מצי עביד השתא ויכול להשוות שליח ג"כ בין לעשות עכשיו באיסור ובין לעשות על לאחר זמן בהיתר וא"כ בנ"ד בנשתטית כל שיודעת לשמור גיטה ודאי נקרא מצי עביד השתא אף שאסור לו לגרשה מ"מ אם עביד מהני וכל דמצי עביד השתא ודאי גם לדעת התוס' משוי שליח לגרשה אחר שתתרפא:
י
והגם שראיתי בהנו"ב חלק אה"ע במ"ת סי' ס"ט וסי' ע' שמפרש דברי הש"ס נזיר הנ"ל דהא דקאמר דבמילתא דלא קיימא קמי' לא משוי שליח כו' היינו שבעת שעושה השליח לא מצי השליח עביד אז שליחותו אז שוב גם על אח"כ בטל שליחותו יע"ש. והנה מתוך רמיזותיו משמע לי שלמד זאת מהסוגיא דקידושין דף כ"ג ע"ב אפס כי הסוגיא הזאת היא לכאורה מקושי הבנה ולכן אבאר תחלה מה שלכאורה קשה ואיך תתישבה הסוגי' ואח"כ איך למד משם הנו"ב והוא דלכאורה קשה איך היתה סברת בעל האבעי' דעבד דאיהו לא מקבל גיטו שליח נמי לא מצי משוי כו' א"כ איך נפרנס הקרא (ויקרא י"ט) חופשה לא נתן לה כו' דהיינו שטר ומי יתן לה השטר הרב עצמו א"א לרשב"א וממילא כיון שהרב עצמו אינו יכול ליתן לה השטר גם שליח להולכה לא מצי משוי וע"י שליח קבלה ג"כ א"א לפי סברת האבעי' גם תמוה מה דמסיים שם הש"ס כדתניא נראין הדברים וכו' והלא ע"כ הא דמקבל גיטו של חברו הוא מטעם שליחות, או שנעשה שליח לקבלה או להולכה וא"כ הדקל"ד דהרי מוכח דאף מה שלא מצי עביד בעצמו מ"מ מצי משוי שליח ואיך פשט לי' ר"ה דכהני לאו שלוחי דידן נינהו ועוד קשה אם איתא דזה שהעבד יכול להיות שליח לאחר לקבל הגט מקרי זאת מצי מקבל גיטי' א"כ מדוע הוצרך רבה לפשוט דגמר לה לה כו' הוה ליה לפשוט מהך ברייתא דשפיר מקבל גיטי' וממילא מצי משוי שליח גם יש להקשות על הש"ס דהלא הקושיא שהקשה על ר"ה היה יכול להקשות גם בלי האבעי' והפשיטות של רבה רק לרשב"א דעבד לא מצי מקבל גיטו א"כ האי חופשה לא נתן לה שהוא לדידי' ע"י אחר א"כ בין שהוא ע"י שליח להולכה מוכח דאף דהרב לא מצי עביד נתינת הגט שיחרור להעבד ושליחו מצי עביד ודלא כר"ה ובין שהוא ע"י שליח לקבלה ג"כ מוכח דאף דהעבד גופי' לא מצי עביד קבלת הגט שיחרור ע"י עצמו ושליחו מצי עביד ודלא כר"ה ומדוע הוצרך להמתין בקושיתו על ר"ה עד שנפשט האיבעי' של רבה ונ"ל דודאי בלי פשיטתו של רבה היינו אומרים דגזה"כ הוא דבניתן הגט שיחרור ע"י אחר מהני ולא מטעם שליחות כלל וכמו שפשט ר"ה גבי כהני דלאו שלוחי דידן נינהו וכמ"ש התוס' שם ד"ה מהו וכו' יע"ש דלשני הפירושים זהו דקא מיבעי' לי' אם הוא מטעם שליחות ולולא הך דלה לה לא היה קא מיבעי' לי' כלל וכמו לר"ה גבי כהני רק כשראה שפשט רבה דגמרינן לה לה מאשה שפיר מקשה על ר"ה דהלא כאן בעבד חזינן דאף דאיהו בעצמו לא מצי עביד מ"מ שליח מצי משוי א"כ אפשר דכהני שלוחי דידן נינהו ומשני דנהי דנילוף מעבד דאף דאיהו לא מצי עביד מ"מ שליח מצי משוי אבל היינו דכוותי' שיש לו עכ"פ שייכות בקבלת גט שיחרור דהרי יכול לקבל גיטו של אחר ובין שהוא מטעם שליחות להולכה ובין שהוא מגזה"כ עכ"פ העבד הוא שייך בגיטין אבל ישראל בקרבנות אין לו שום שייכות כלל לכן אין סברא דמצי עביד שליח בזה ובודאי שלוחי דרחמנא נינהו וא"כ יש להקשות על סוגיא דנזיר דהרי שם ודאי יש לו שייכות בקידושין דהרי יכול לקדש אשה אחרת שאינה מקודשת וא"כ מדוע נאמר דלא מצי משוי שליח לקדש אף זאת האשה שהיא כעת מקודשת רק השליח יקדשה אחר שתתאלמנה או תתגרשה ולכן לדעתי מחמת זה חידש הנו"ב לפרש הסוגיא דנזיר דכל שבשעה שעושה אותו שליח לא מצי השליח לעשות שליחותו לא מצי משוי לי' לשליח גם על אחר זמן ולכן אינו דומה לעבד דשם בשעה שעושה השליח מצי עביד השליח את שליחותו ואין שום עיכוב ע"פ הדין לכן מצי עביד שליחותו גם לאח"ז משא"כ בסוגי' דנזיר כשהיתה הקרובה שלה מקודשת בשעה שעשה את השליח נמצא דע"פ הדין לא מצי עביד שליחותו בזה האשה שהיא מקודשת בעת שנעשה שליח לכן שוב לא מצי להיות שליח בזה גם לאח"ז ולפ"ז נמצא דלפי מה שחידש הנו"ב מ"ק חלק אה"ע סי' ב' דא"א לגרש ע"י שליח בע"כ של האשה משום דהוה כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים יע"ש וא"כ כאן בנ"ד בנשתטית לא מצי עביד שליח לגרשה עתה בעת שטותה דהא אין לה דעת ורצון והוה כמו ע"כ של האשה וכל שלא מצי השליח עביד השתא שליחותו בעת שעושה אותו שליח וא"כ ממילא שוב לא מצי השליח עביד שליחותו גם לאחר זמן:
יא
אכן באמת דברי הנו"ב הללו דסי' ב' הנ"ל מרפסן איגרי וחלקו עליו הרבה מחכמי דורו וכמה נדחק במ"ת חלק אה"ע סי' ק"י וליישב ולחזק דבריו ע"ש ולדעתי מהש"ס גיטין דף י"א ממקום שמביא הנו"ב ראייתו מדברי הרא"ש דשם משם גופי' מוכח שלא כדבריו דהא הש"ס מדמה התם הך דתן שיחרור כו' לתופס לבע"ח והיינו דהעבד הוא כמו הבע"ח ובעל העבד הוא כמו האחרים שחב להם וזה שהבעל העבד אמר לו תן זה השחרור לעבדי וקבל השחרור ואח"כ חזר הבעל העבד וזה שקבל השחרור אינו מחזיר לו הוה כתופס לבע"ח היינו להעבד ואב לאחרים היינו לבעל העבד יע"ש בתוס' ובהר"ן ולכן הקשה הש"ס על ר"י ומשני כל האומר תנו כאומר זכו כו' כלומר דודאי גם בתופס לבע"ח אם האחרים הרשוהו לתפוס לבע"ח ותפס ואח"כ חזרו האחרים ג"כ כבר זכה להבע"ח שתפס עבורו וא"כ קשה תינח אם בעל העבד אינו חייב לשום אדם או אף אם חייב רק שיש לו נכסים ליפרע אבל אם הבעל העבד חייב לאחרים ואין לו נכסים רק אותו העבד נמצא דזה שקבל השחרור הוא חב להבע"ח של בעל העבד וא"כ חזר הדבר דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והוה לפסוק בזה דאף אם תן כזכי ואף אם אמר זכי העבד אינו יוצא לחירות דהא גם בזכי הוא מטעם שנעשה שליח של העבד וכאן כשהוא חב להבע"ח של העבד איך יכול להיות שלוחו של העבד הלא גם בתופס לבע"ח הוא שנעשה שלוחו של הבע"ח היינו או שמעצמו נעשה שליחו משום דזכות היא לו או שבפירוש עשאו הבע"ח שליח לתפוס ופסקינן דכל שהוא חב לאחרים לא מהני התפיסה דאינו יכול להיות שלוחו של זה ולחוב לאחר וא"ל דאה"נ דבמקום שהבעל העבד הוא חייב לאחרים ואין לו נכסים אינו יכול לשחרר את עבדו ע"י אחר אם לא שנותן השחרור להעבד עצמו דזה ודאי ליתא דהרי אדרבה כתב שם הג"א בשם המיימוני והמרדכי וכן פסק בש"ע ח"מ סי' ק"ה דאם הלוה בעצמו נתן מדעתו לאחד ואמר לו תן או זכי במנה זו לפלוני בע"א אז אף אם הוא חב לאחרים אפ"ה זכה לו ואין שאר הבע"ח יכולים לעכב יע"ש ובודאי גם הרא"ש לא יחלוק ע"ז דהרי גם הטור ח"מ סי' ק"ה פוסק כן ומסתמא לא יחלוק הטור על אביו ורבו הרא"ש ושלא יביא דעתו כלל אלא ודאי כמ"ש דגם הרא"ש סובר כן דמסתמא קאמר הש"ס בעבד דבאומר תן דהוה כזכי זכה לו אף אם יש לו לבעל העבד בע"ח ואין לו נכסים כי אם העבד וא"כ ע"כ לחלק בין תופס לבע"ח ובין אם הלוה בעצמו נותן דבתופס אפשר שהבע"ח בעצמו לא היה יכול לתפוס לכן זה שנעשה שלוחו של הבע"ח לתפוס הרי, הוא בזה חב לאחרים בשליחותו משא"כ בנותן הלוה מדעתו ומרצונו נמצא דאף אם לא היה נעשה זה שליח לזכות להבע"ח היה יכול הלוה בעצמו ליתן לזה הבע"ח אם היה רוצה נמצא דאינו חב לאחרים כלל בזה שנעשה שליח לזכות לו לכן שפיר יכול להיות שליח לזכות לו אף במקום שע"י זה הזכות יוצא חוב לאחרים וא"כ ממילא גם בגט כיון שביד הבעל לעולם לגרשה בע"כ נמצא דאינו חב בשליחותו כלל דהרי אף אם לא היה נעשה שליח היה יכול הבעל בעצמו לגרשה בע"כ ולכן שפיר יכול להיות שליח אף שיצא מזה חוב לאחרים וכן מוכח מהר"ן גיטין דף קמ"ו במ"ש שם על המשנה דהמביא גט דבש"ס שם דף ט' דגם בעבד שייך עיגון אם שלחו ליתן לו השחרור בע"כ דאז אם אינו מקוים לישא ב"ח אינו יכול ובשפחה ג"כ נאסר וכו' יע"ש ואם איתא כהנו"ב איך יכול להיות שליח למסור לו שחרור שאינו מקוים בע"כ הלא כיון דחוב הוא להעבד שנאסר בשפחה וגם בב"ח א"א להתירו א"כ הרי השליח הוא חב לאחרים וכמו באשה אלא ודאי דלא כהנו"ב בזה רק לכאורה יש לנו לחקור ולפסול הגט שנותן להשליח שיתן לה אחר שתתרפא ומטעם דהרי החכמים אסרו לגרש לנשתטית נמצא לפי מ"ש הנו"ב מ"ק חלק אה"ע סי' ע"ה דהא דקי"ל אין שליח לדבר עבירה היינו שאין חל השליחות כלל ואין במעשה השליח כלום וא"כ אם היה עושה שליח לגרשה קודם שתתרפא לא היה חל השליחות נמצא דלא מצי עביד השליח למעבד השתא וא"כ לפמש"פ הסוגיא דקידושין כל שבשעת שעושה השליח לא מצי השליח למעבד שליחותו שוב גם לאחר זמן אינו יכול להיות שלוחו וא"כ גם כאן בנשתטית איך יכול להיות שליח לגרשה אחר זמן כשתתרפא אכן באמת לדעתי מוכח מהש"ס ופוסקים דלא כדברי הנו"ב הללו דקאמר דאין במעשה השליא כלום. וכאשר אבאר ומחמת שהענין דאשלד"ע הוא עמוק מאד לכן מוכרח אנכי להאריך בזה:
יב
והנה ראשית נפלאתי על הנו"ב שפחז כמים לדחות דברי המהרש"א אשר שפתיו ברור מללו וכמו שאבאר דהנה בברכת המצות קי"ל דאחד מברך בשביל חבירו אף אם המברך א"צ לאותה ברכה והגם דהמברך ברכה שא"צ לברך איכא סוברים שעובר על לא תשא מ"מ כאן שמכוון שחבירו יצא ידי חובתו וחבירו חייב באותה הברכה הוה כאילו חבירו הוא המברך ועיין בטור או"ח סי' קפ"ו וסי' תפ"ד ובח"ה להגאון מהרל"ח שם וא"כ אף אם לא היה ילפינן מקדשים לחוד דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו ובודאי לא היה באפשרי ג"כ למילף דבד"ע יהי' חייב המשלח דהא היינו אומרין דרק בקדשים אמרה תורה שלוחו של אדם כמותו ומטעם המבואר בש"ס קידושין דף מ"א ע"ב דרוב מעשיהם ע"י שליח כלומר ולכן שם עשה תורה חנינה שיהי' נחשב כאלו המשלח עשה בעצמו המעשה הזה משא"כ בד"ע או בכל שאר מילי דרוב מעשיהם נעשים ע"י עצמם ולא ע"י שליח אז כשעשה השליח בשביל משלחו היינו אומרין שלא נחשב כאלו המשלח עשה בעצמו וממילא בד"ע היה לנו לפטור המשלח מהעונש אבל לחיוב השליח שפיר היה אפשר למילף דכמו שם במברך ברכה שא"צ אמרינן דכיון דנתכוון בהברכה בשביל חבירו ולא בשביל עצמו לכן לא הוה כמברך ברכה שא"צ כמו כן אפשר לומר בעושה ד"ע כשאינו מתכוון בשביל עצמו רק בשביל שולחו לא נחשב לשליח שעשה עבירה כיון שלא עשה בשביל עצמו רק בשביל חבירו ולא יהי' חייב השליח ג"כ והגם דיש לדחות ולומר דבברכת המצות דאמרינן דאם מברך בשביל חבירו לא נחשב שמברך ברכה שא"צ היינו לפי המסקנא דקי"ל דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו לכן לא נחשב לו שמברך ברכה שא"צ משום דהוה שלוחו של חבירו וחבירו צריך לאותה הברכה הוה כאלו חבירו הוא המברך ולא הוא אבל אה"נ אם היינו פוסקין בכל התורה דשלוחו של אדם לאו כמותו שפיר היינו אומרין דהמברך ברכות המצות בשביל חבירו והמברך א"צ לאותה ברכה שפיר הוא עובר על לא תשא אבל עכ"פ כשנכתב במעילה וטביחה דבדבר עבירה שליחו של אדם כמותו שפיר קאמר המהרש"א דלא הוה ילפינן מזה דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו דה"א דרק בדבר מצוה וד"ע קאמרה תורה שלוחו של אדם כמותו והיינו משום דרחמנא לבא בעי ולכן בשולח את חבירו לברך לו איזה ברכה מברכת המצות שהוא חייב בה ורוצה לקיים את דבר השם ואת מצותו מעלה עליו הכתוב כאלו הוא עשאו ואם שלחו לעשות דבר עבירה דרוצה להפר מצות השם ג"כ קנסו רחמנא ומעלה עליו כאלו הוא עשאו אבל בדברים שהם רשות שפיר אפשר דלא אמרה תורה שם דשלוחו של אדם כמותו ומה שהקשה שם הנו"ב תינח בטביחה אבל במעילה הא דחייב המשלח לאו מטעם שליחות דהא אף שולח ביד חש"ו חייב דלא גרע ממעטן וכו' יע"ש. אכן לדעתי דברי הנו"ב תמוהים דהלא באמת צריכין להבין מדוע במעילה אף שולח ביד חש"ו חייב והלא גם בטו"מ ובש"י גלה רחמנא דיש שלד"ע וחייב המשלח ולא נמצא לא בש"ס ולא בפוסקים שיהי' חייב אף בשולח ביד חש"ו ואדרבה לפי מה דקי"ל דבש"י בעי קנין וחש"ו ודאי לאו בני קנין הם אכן המעיין בש"ס חגיגה דף י' ע"ב יראה דלכאורה קשה על רבא דקאמר התם בנזכר בעה"ב כו' שליח עניא מאי קא עביד כו' יע"ש דהלא רב"ח קאמר התם דבכ"מ היה לנו לפטור המשלח דאיך זה חוטא וזה מתחייב ורבא שדחה את דברי רב"ח רק משום דילפינן חטא חטא מתרומה אבל לולא הגז"ש דחטא משמע דהיה מודה רבא לרב"ח דהסברא היא דהנפש החוטאת היא מחויבת בהעונש וא"כ מה זה דבנזכר הבעה"ב נכמרו רחמי רבא על השליח היינו על הנפש החוטאת וקורא אותו שליח עניא ורוצה לפטרו אף שהמשלח הוא פטור ובע"כ לומר דסברת רבא היתה דכיון דמעילה היא בשוגג והיינו דהתורה הזהירה שכשאדם רוצה להוציא דבר מרשות לרשות ידקדק היטב ויראה שלא יהיה דבר של הקדש ואם לא דקדק והוציא בשוגג דבר של הקדש לרשות אחר ענשו רחמנא להתחייב במעילה ולכן שפיר היתה תחלה סברת רבא לחייב השליח מפני שהוא הוא המוציא ההקדש לרשות אחר אבל כיון דיליף חטא חטא מתרומה א"כ הרי דרחמנא הקפידה על המשלח ולא על השליח ולכן בנזכר בעה"ב קודם שהוציא השליח שפיר נכמרו רחמיו עליו וקאמר שליח עניא מאי קא עביד בזה שנזכר בעה"ב וא"כ ממילא ניחא הא דבמעילה חייב המשלח א בשולח ביד חש"ו מטעם שכתבתי דרחמנא הקפידה על השולח להוציא איזה דבר מרשותו הקודם לרשות אחר שידקדק שלא יהי' הדבר של הקדש משא"כ בש"י וטו"מ דשם המשלח הוא מזיד והתורה ריבתה בם שליחות לכן שם ודאי בעינן דוקא בני שליחות ולא חש"ו וע"פ מ"ש יתבארו דברי רש"י בש"ס מעילה דף י"ח ע"ב דלכאורה דברי רש"י כסותר דברי עצמו תכ"ד דתחלה כתב וז"ל שם יכול שימעול השליח כאלו עשה מדעת עצמו וכו' משמע דלזה באה הילפותא חטא חטא מתרומה לפטור השליח בלא שינה שליחותו ואח"כ תכ"ד כתב רש"י וז"ל שליח שעשה שליחותו של בעה"ב דבעה"ב מעל פרט לשליח שלא עשה שליחותו אלא מדעת עצמו שלא מעל בע"ה כו' יע"ש משמע דאי לאו הילפותא ה"א דא שליח שלא עשה שליחותו אלא מדעת עצמו אפ"ה בע"ה מעל וזה ממש מהיפוך להיפוך אבל לפמ"ש ניחא דודאי אם לא הוה הילפותא חטא חטא מתרומה היינו אומרין דיותר מסתבר שחייב השליח שהוא העושה המעשה בידים מלחייב המשלח שרק אמירה בעלמא אמר להשליח רק אם היה הקרא מרבה איזה ריבוי לחייב המשלח ולא השליח ודאי היה מסתבר לומר דכיון דמעילה הוא שוגג א"כ הרי דהקפידה רחמנא שלא יהי' גורם שיתחלל הקדש ושידקדק היטב בזה שלא יגרום לחלל הקדש לכן אף אם שינה השליח בשליחותו מ"מ סוף סוף עי"ז ששלחו גרם שנתחלל הקדש וה"א דאף בזה יתחייב המשלח אך מפני שהלימוד לחייב את המשלח הוא מהגז"ש חטא חטא מתרומה לכן כמו בתרומה אם שינה השליח לא עשה כלום כן גם במעילה כן והגם דלכאורה יש להקשות א"כ מדוע לא נילף מתרומה דגם בשולח ע"י חש"ו לא יתחייב וכמו בתרומה דשולח ביד חש"ו לא הוה שליחות דאפשר ליישב ולומר דשאני תרומה דבעינן דעת דהרי אף אם הוא בעצמו מפריש שלא בדעת אין תרומתו תרומה דהא חש"ו אף בשל עצמם אינם יכולין להפריש תרומה וכמבואר במשנה ראשונה דתרומות ועי' בפי' המשנה להרמב"ם שם ולכן שם אם שלוחו של אדם כמותו ממילא כמו שהוא עצמו אם לא היה בן דעת אינו יכול להפריש תרומה כמו כן שלוחו וכמו שדרשו חז"ל מה אתם בני ברית אף שלוחכם כן כמו כן ג"כ מה אתם שאינם חש"ו אף שלוחכם כן משא"כ במעילה דכל עיקר החיוב הוא רק בשוגג דהיינו בלי דעת ושם ודאי לא שייך לומר מה אתם בני דעת ולא חש"ו דודאי גם חש"ו שמעלו חיללו את ההקדש ובני מעילה נינהו א שאינם בני עונשין אבל ההקדש נתחלל לכן כיון שהוא גרם שע"י נתחלל הקדש שפיר חייב משא"כ אם השליח לא עשה שליחותו דבתרומה, מבואר דהוה כאלו לא שלחו כלל לכן שפיר ילפינן דגם במעילה הוה כאלו לא שלחו כלל. שוב ראיתי כי התוס' מעילה דף כ"א ד"ה נתנו וכו' ג"כ הקשו הך קושיא ואפשר לפרש תירוצם שם ג"כ כמ"ש והיינו דכיון דגלה רחמנא הגז"ש דחטא חטא מתרומה דבמעילה שייך שליחות א"כ הרי דהקפידה רחמנא על המשלח יותר מעל השליח לכן ממילא מסתבר לדמות להך דמעמן ופול או קוף אבל אם לא היה נכתב הגז"ש דחטא חטא והיינו אומרין דבמעילה באמת לא הקפידה תורה על המשלח שידקדק ליזהר שלא יהיה דבר של הקדש א"כ ודאי היינו פוטרין אותו בשולח ביד חש"ו במכ"ש או אפשר דאף אם היה מרבה קרא גבי שולח ביד חש"ו דחייב מ"מ לולא הגז"ש היה סברא לומר דשאני בשולח ביד. חש"ו דכיון דהם אינם בני דעת ליזהר שלא יחללו הקדש לכן קנסו רחמנא למשלח אבל בשולח ביד פקח אפשר דרחמנא רמיא על השליח ליזהר ולא על המשלח רק כיון דגלה הגז"ש דבפקח חייב המשלח ממילא מסתבר דגם בשולח ביד חש"ו חייב המשלח ושפיר איכא גם במעילה סברא לקנוס המשלח על שלא נזהר לדקדק ולידע שהוא שולח לדבר שאינו של הקדש וכמ"ש. ובא וראה איך שהנו"ב כתב דבריו בחפזון שלא בדקדוק והוא במ"ש שם דאשלד"ע ובטל המעשה לגמרי דאל"כ קשה קושית המהרש"א במסכת קידושין דף מ"ג ע"א איך אפשר למילה מטביחה ומעילה א"כ קרא בתרומה וגירושין למה עכ"ל הנו"ב והרי המהרש"א לא הזכיר שם תרומה דהלא כל הילפותא במעילה הוא מהגז"ש דחטא חטא מתרומה א"כ אם לא היה נאמר בתרומה גם במעילה לא הוה ידעינן. ועוד דהא קאמר בש"ס קידושין דף מ"א ע"ב דבתרומה משום דהוצרך קרא דאתם להוציא אריסין ושותפין וכו' וה"א דגם להוציא שלוחים לכן אצטריך למכתב גם לרבות שלוחם יע"ש. ולכן באמת לא הזכיר המהרש"א תרומה רק קרא דגירושין וקדשים והנו"ב לא דקדק וכתב תרומה במקום קדשים וזה גרם לו שדמה שע"פ דרכו מיושבת קושית המהרש"א והוא מפני שסבר הנו"ב דתרומה וגירושין דאפשר למיהדר עובדא לכן אין למילף מדבר דא"א למיהדר עובדא אבל לפי המבואר בקושית המהרש"א קדשים ובקדשים מבואר שם בש"ס דהקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל כו' מלמד ששלוחו כמותו וא"כ שם כששחט השליח את פסחו ודאי א"א למהדר עובדא דהרי שחטו ממש כמו בטביחה וא"כ בקדשים להנו"ב ישאר קושית המהרש"א על מקומה ולא הועיל הנו"ב כלום בפירושו שמפרש דבמקום דאפשר למיהדר עובדא אז בטל מעשה השליחות דהא שם בקדשים א"א למיהדר עובדא ולמה הוצרך קרא בקדשים ואף אם נדחוק לומר בכוונת הנו"ב דרק בדבר עבירה סברא הוא שאין למילף ממקום דא"א למיהדר עובדא על מקום שאפשר למיהדר ומטעם דבמקום שא"א למיהדר עובדא א"כ כבר נעשית העבירה אף אם לא היה שליחות מועיל להיות כמותו לכן שם גלה רחמנא דשלוחו כמותו משא"כ במקום דאפשר למיהדר נמצא דאם נימא דשלוחו אינו כמותו ליכא עבירה כלל לא להשליח ולא להמשלח לכן בזה מסתבר דאין למילף ממה דגלה רחמנא במקום שא"א למיהדר עובדא דאיכא עבירה עכ"פ תקשי דנהי דאין למילף על מקום דאפשר למיהדר עובדא בדבר עבירה אבל על מקום שאפשר למיהדר עובדא בדבר שלאו עבירה הוא שפיר היה לנו למילף ממה דגלה רחמנא בד"ע במקום שא"א למיהדר עובדא דשלוחו כמותו וא"כ קושית המהרש"א במקומה עומדת אף לפי סברת הנו"ב קרא בקדשים וגירושין למה הלא שם לאו ד"ע היא והיה לנו למילף ממעילה וטביחה דשלוחו כמותו ובודאי אנו מוכרחין לתירוצו של המהרש"א דמד"ע אין למילף על דבר שלאו עבירה דבד"ע אפשר קנסו רחמנא להמשלח ואדרבה לדעתי יש להביא ראי' מהש"ס קידושין דף מ"א הנ"ל דאין סברא לחלק בין אפשר למיהדר עובדא או לא דהרי קאמר התם בש"ס נכתוב רחמנא בקדשים וניתי הנך ונגמרו מיני' משום דאיכא למיפרך מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח כו' ואם איתא כהנו"ב ת"ל דאין למילף מקדשים דשם א"א למיהדר עובדא משא"כ בהנך וא"ל דאה"נ אלא דעדיפא מיניה קא משני זה ג"כ ליתא דהרי רש"י מפרש שם שרוב מעשיהם ע"י כהנים שהם שלוחים וכו' והנה בש"ס נדרים דף ל"ה קא מיבעי' להו אם כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן ובש"ס קידושין ד' כ"ג שהבאתי לעיל קאמר ר"ה בפירוש דשלוחי דרחמנא נינהו ואם שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן א"כ לא הוה רוב מעשיהם ע"י שלוחו של אדם דכאן משלוחי אדם קא עסקינן וצריכין אנו לדחוק ולומר דכוונת הש"ס דכיון דרוב מעשיהם לא נעשו ע"י עצמן של הבעלים לכן גם בשחיטה דכשרה בבעלים שוב לא הקפידה תורה שיעשו הבעלים בעצמן אלא אף ע"י אחר היינו ע"י שליח ואם איתא כסברת הנו"ב דיש לחלק בין מקום דא"א למיהדר עובדא למקום דאפשר א"כ ודאי היתה הך דחי' עדיפא טפי ועוד דבלא"ה אם היה כסברת הנו"ב ודאי הך דחי' עדיפא דאלו הדחי' דרוב מעשיהם ע"י שליח היא רק על תרומה וגירושין אבל בקדשים גופייהו ודאי יש למילף משחיטה לכל הדברים וכגון שעושה שליח להקדיש איזה דבר שירצה השליח ודאי שלוחו כמותו אבל באותה הדחי' של סברת הנו"ב אם לא היה נכתב בתרומה וגירושין בקדשים גופייהו לא הוה ידעינן בשולח להקדיש איזה דבר אם ששלוחו כמותו משום דאפשר דשאני בשחיטה דא"א למיהדר עובדא משא"כ בשולח להקדיש דאפשר למיהדר עובדא ולומר שלא חל ההקדש כלל אלא ודאי דאין סברא לחלק לענין שלוחו כמותו בין מקום דא"א למיהדר עובדא ובין מקום שאפשר וכהמהרש"א ולא כהנו"ב. גם מאד נפלאתי על הנו"ב שהחליט דבמעילה א"א למיהדר עובדא וזה תימה גדולה דהלא מבואר בש"ס מעילה דף כ"א הנ"ל דבנזכרו שניהם המשלח והשליח אז הפרוטה ביד החנוני בי גזא דרחמנא איתא והחנוני מעל לכשיוציא הפרוטה וא"כ לפי שיטת הנו"ב אם נאמר דהשליחות בטל א"כ הרי אפשר למיהדר עובדא ולומר דההקדש בי גזא דרחמנא איתי' הן אמת כי משכחת לה ג"כ מקום שא"א למיהדר וכגון בשלחו לבקע לו עצים בקרדום של הקדש ופגם בפרוטה וכמבואר בש"ס מעילה דף י"ח יע"ש. אכן הלא ילפינן מהגז"ש דחטא חטא מתרומה בכל הדברים שמועלין דשלוחו כמותו ואף בדברים שאפשר למיהדר עובדא אפ"ה שלוחו כמותו ולא אמרינן דנתבטל השליחות ודלא כהנו"ב:
יג
גם מ"ש שם הנו"ב דלישנא דהגמ' אין שלד"ע משמע שבטל השליחות וכ"כ חזק בדעתו עד שכתב במ"ת חלק אה"ע סי' קו"א שאפילו יבאו כל חכמי ישראל וכו' יע"ש ולדעתי החלושה אדרבה מדלא קאמר הש"ס לשון אין שליחות לד"ע וכמו שקאמר הש"ס ב"מ דף ע"א דאין שליחות לעכו"ם וכן אין שליחות לקטן וכאן לא אמרו לשון היה רק אמרו אין שליח לד"ע משמע דרק הוא אינו שליח להיות כאלו המשלח עשה העבירה אבל לעולם שליחות יש לו להיות המעשה קיים ולכן אשלד"ע לפטור השליח מהעונש העבירה ומטעם שהוא שליח כלומר שלא עשה מעצמו רק ע"פ המשלח דכיון דאמרינן דאשלד"ע הוה כאלו עשה העבירה מדעת עצמו לא ע"פ המשלחו והגם שהנו"ב כתב שם בסי' קי"א הנ"ל דלכן לא אמרו אין שליחות בעבירה כדי לאשמעינן דרק אם הדבר שעושה השליח אם היה עושה המשלח ג"כ היה עבירה אבל אם המשלח היה עושה בעצמו לא היה עבירה וכגון במלקט פאה לעני וכו' דהדבר מצד עצמו אינו עבירה רק השליחות היא עבירה יע"ש אכן אין מזה תשובה על דברי דהוכחות הנו"ב שם הוא ממה שאמרו לדבר עבירה ולא אמרו בעבירה מזה הוכיח דבעינן שגוף הדבר שהוא נעשה ע"ז שליח הוא דבר עבירה כלומר שהמשלחו אסור לו לעשות דבר הזה יע"ש היטב אבל לעולם לשון אין שליחות לדבר עבירה ג"כ היה יכול להוכיח הנו"ב את הוכחתו שפיר וא"כ מדלא אמרו לשון אין שליחות לד"ע רק לשון אין שליח לד"ע שפיר משמע כמ"ש דרק לענין החיוב העונש על העבירה אין לו להשליח תירוץ לומר שהוא אינו חייב מפני שעשה למשלחו ולא לעצמו וכמו בשאר דברים דלאו דבר עבירה הוא וכגון למשל כששולח לקדש אשה ובעלה המשלח גורע מאתה שכ"ו ודאי אינה יכולה לתבוע השליח מפני שיש לו תירוץ שהוא רק שליח וכן בשולח ליתן מתנה לחבירו או למכור מנכסיו ולקבל אחריות ואח"כ טרפו בע"ח וכדומה ג"כ אין לתבוע השליח אם אין לו להמשלח לשלם מפני שהוא יתרץ א"ע שהיה רק שליח אבל בד"ע אין שליח כלומר אין זה תירוץ שהיה שליח לכן יפטר מהחיוב העונש של העבירה אבל המעשה השליחות שפיר קיים מדלא אמרו אין שליחות לד"ע וכן מ"ש שם הנו"ב דבהר"ן מפורש שנתבטל השליחות בשולח לד"ע כי' אנן לא ציין הנו"ב באיזה מקום בהר"ן מצא כן ואם נתכוון למ"ש הר"ן קידושין שם וז"ל הילכך אינו כשלוחו אלא כעושה מאליו וכו' יע"ש אך א"כ היה לו להביא ראיתו לא רק מהר"ן לחוד כי אם גם מרש"י ז"ל שכתב האי לישנא דהוה כעושה מאליו כו' יע"ש אך באמת משניהם אין שום ראי' כלל דהם כתבו שם בפירוש לענין חיוב שולחו דהוה כעושה מאליו ופטור המשלחו אבל לענין קיום או ביטול מעשה השליחות לא דברו רש"י והר"ן מאומה דהא שם מיירי בשולח את הבערה דלא שייך שם קיום או ביטול השליחות דהא א"א למיהדר עובדא ואדרבה לדעתי נראה להוכיח מדברי הר"ן הללו להיפוך מדעת הנו"ב והוא דלכאורה קשה על הר"ן דתחלה כתב שם דאשלד"ע משום דאמרינן דברי הרב וכו' ולסוף מסיים שם הר"ן דלא ילפינן ממעילה וש"י דיש שלד"ע משום דהוין ב"כ הכ"א וא"מ וכו' יע"ש. וא"כ קשה למה הוצרך הר"ן ליתן הטעם דדברי הרב וכו' ת"ל משום דכיון דמעילה וש"י המה ב"כ הבכ"א ממילא מוכח דרק בהם אמרה תורה דיש שלד"ע אבל בכל שאר מילי אשלד"ע וכמ"ש התוס' קידושין דף ל"ה ד"ה אלא וכו' דכל ב"כ הויין מיעוטא דדוקא הני יע"ש ולא היה צורך להר"ן למדרש טעמא דקרא דהוא משום דברי הרב וכו' והגם כי ראיתי בהנו"ב מ"ק חלק אה"ע סי' ע"ח מביא שם בשם המהר"צ אב"ד דבראד שהפריך בין הדבקים רש"י והתוס' ומוכיח דרש"י חולק על התוס' קידושין שהבאתי וסובר דאף ב"כ לא הויין מיעוטא לומר דוקא הני מדהוצרך רש"י קידושין שם לומר דלר"מ דסובר דתפילין הוה מ"ע שלהז"ג ילפינן דמ"ע שהז"ג נשים פטורות מבנין אב מראי' יע"ש. והנו"ב גופי' אף דבסי' פ' סתר כל דברי הר"ן אפ"ה בזה שתק וכאלו הודה לו דרש"י חולק על התוס' אכן לדעתי א"א לומר כן דמה יענה רש"י בש"ס חולין דף ס"א בסוגיא דנשר דקאמר התם הש"ס לפי מה דסבר דפו"ע הויין ב"כ הבכ"א יש להתיר מטעם זה עוף הבא בסימן אחד יע"ש והרי התם ליכא בנין אב למילף מיניה דעוף הבא בסימן אחד הוא טהור ובע"כ כהתוס' קידושין שהבאתי דכיון דפו"ע הם ב"כ הבכ"א הוין מיעוטא דוקא הני ומה שהקשה לו להר"ן למה הוצרך רש"י לומר דר"מ יליף מראי' לא יכולתי להבין דלשיטתו מהש"ס גופי' שם בקידושין היה לו להוכיח הוכחתו הזאת דהרי קאמר התם בש"ס דמ"ע שהז"ג נשים פטורות דילפינן מתפילין ופריך נילף מהקהל ומשני משום דמצה והקהל הוין ב"כ כו' וא"כ קשה מדוע הוצרך למילף מתפילין וכן גבי מ"ע שלהז"ג קאמר התם דנשים חייבות דיליף ממורא ופריך ונילף מת"ת ומשני ג"כ דת"ת ופ"ו ב"כ הם כו' וא"כ מדוע הוצרך למילף ממורא וזה דוחק לומר דתחילה בעת שלמד מ"ע שהז"ג לפטור מתפילין לא ידע מהב"כ דמצה והקהל וכן בעת שלמד מ"ע שלהז"ג ממורא לא ידע מהב"כ דת"ת ופ"ו דא"כ מאי אולמי' דהאי בנין אב. מתפילין לפטורא יותר מהבנין אב מהקהל וכן מאי אולמי' דהבנין אב ממורא לחיובא יותר מהבנין אב דת"ת לפטורא ועוד דבעת שמשני דהוה מצה והקהל ב"כ כו' היה לו לומר אלא דהא הדר משנויא קמייתא אלא ע"כ לומר כמ"ש הכריתות דהי"ג מדות של ר"י היו רהיטות בפי כל והיה חביב לחכמי הש"ס בכל מקום שאפשר לדרוש במדה של הי"ג מדות של ר"י ולכן כיון שמצאו דבר שיכולין למילף מיניה בבנין אב למדו מהבנין אב והב"כ שהם להיפוך מהבנין אב ממילא איצטרכו לגופייהו דאם לא היה נכתב הכתוב השני ולא הוה ידעינן אם למילף מהאי בנין אב או מהשני שהוא להיפוך א"כ ודאי לא הוה ידעינן בהכתוב השני מאיזה בנין אב ללמדו ובודאי איצטריך לגופי' נמצא דהכתיב הב' רק גלה מאיזה בנין אב לנו למילף כל שאר דברים שלא גלה בהם קרא ושפיר הוה מהי"ג מדות של ר"י אבל לעולם במקום שלא נמצא בנין אב למילף מיני' רק נמצא ב"כ אשר אחד מהם מיותר דהיינו יכולין ללמוד אחד מחבירו אז ודאי אמרינן כמ"ש התוס' קידושין שהבאתי דכל ב"כ הוי מיעוטא דוקא הני רק שלא הוה מהי"ג מדות של ר"י והנה הגם דלכאורה כאן במצה והקהל לא דמיא לשאר ב"כ דבשאר ב"כ שפיר אפשר לומר כמ"ש דהכתוב השני מגלה לנו למילף מהבנין אב שמבואר שם להיפוך מהב"כ ונמצא דהב"כ שפיר איצטריכו דאל"כ גם בהם הוה ילפינן מאותו הבנין אב להיפוך מהמבואר בהם משא"כ כאן בהקהל לא הוה ילפינן מהבנין אב דתפילין דהא איכא הק"ו דטפלים חייבין נשים לא כ"ש ונשאר הקרא דהקהל מיותר רק כדי להורות שלא נילף ממצה לחיובא וא"כ שוב לא הוה מהי"ג מדות של ר"י והדקל"ד למה לנו הבנין אב מתפילין הלא מהיתורא דקרא דגבי הקהל נלמוד דרק גבי הקהל נשים חייבות ולא בשאר מ"ע שהז"ג אכן באמת התוס' קידושין שם דף ל"ד ע"ב ד"ה ואנא וכו' הקשו תחלה דל"ל. להש"ס לומר דאנא אמינא טפלים חייבין כו' ת"ל דהוה ילפינן ממצה לחייב נשים בכל מ"ע שהז"ג שאינו מפורש בתורה דפטורות דהא כן הוא שיטת כל ב"כ ותירצו דש"ה דה"א נילף ראיה דהקהל מעולת ראי' דשם מבואר דנשים פטורות דהא כתב שם זכורך והקשו עוד דא"כ דהיתורא דקרא הוא מחמת הק"ו דטפלים א"כ למה הוצרך הש"ס לומר אלא נכתוב מצה ולא בעי הקהל ואנא אמינא טפלים חייבין וכו' והלא בלא מצה ג"כ נדע חיובא בנשים גבי הקהל מק"ו דטפלים ותירצו ע"ו דבלא מצה לא הוה ידעינן חיובא בנשים גבי הקהל דהוה אפשר לדחות הק"ו מטפלים ולומר דשאני טפלים דהרי אתי לכלל חיוב משא"כ בנשים אבל השתא דנכתב חיובא דנשים במצה וטפלים ודאי פטורין במצה דהא איתקש מצות אכילת מצה לאיסור אכילת חמץ והנה באיסור אכילת חמץ לפי מה דקאמר בש"ס יבמות דף קי"ד דרק לספות איסור לקטן בידים אסור אבל בעושה הקטן האיסור בעצמו אינם מצווין להפרישו יע"ש. א"כ כמו כן מצות אכילת מצה אין הגדולים מצווין להאכילו א"כ הרי חזינן דגבי מ"ע שהז"ג טפלים גריעי מנשים ובודאי הוה ידעינן חיובא דנשים גבי הקהל שלא נילף מעולת ראי' דפטורים מחמת דטפלים א"נ והוא העיקר בעיני דכוונת התוס' דבמצה ע"כ טפלים פטורין מאכילת מצה דהרי טפלים כולל גם הקטנים ביותר דלאו בני אכילה הם כלל וא"א להאכילם מצה ובהקהל ודאי גם הם חייבים וא"כ ממילא גם קושיתנו מתורצת דודאי כיון דעי"ז שנכתב חיובא בנשים גבי הקהל נתגלה לנו דהקרא דמצה לא הוה בנין אב לכל התורה כי אם הקרא דתפילין הוא הבנין אב לכל התורה וא"כ ממילא שפיר אצטריך למכתב חיובא בנשים גבי הקהל לגופי' דאל"כ ה"א דלעולם גבי הקהל נשים פטורות וטפלים דחייבים הוא משום דאתו לכלל חיוב וה"א באמת דטפלים הנכתב גבי הקהל הוא ג"כ בנין אב לכל התורה במקום שאפשר ולא נתפרש בתורה טפלים חייבים וממצה אין ראיה דהוציאה התורה מהבנין אב דודאי ע"כ לא קאמרי התוס' כאן בקידושין דכשמצאנו במצה דנשים חייבות וטפלים פטורים נוכל לדון בק"ו גבי הקהל נשים מטפלים כו' היינו אם היה מצה בנין אב לכל התורה דנשים חייבות אז שפיר נוכל לדון בק"ו אבל אם תפילין הוא הבנין אב לכל התורה דנשים פטורות א"כ ודאי סברת התוס' דטפלים עדיפי מנשים דהם באים לכלל חיוב ונשים לא יבאו לכלל חיוב וכו' במקומה עומדת ושפיר ה"א דטפלים חייבים בכל מ"ע שהז"ג דילפינן מבנין אב מהקהל ונשים שפיר פטורים גם בהקהל גופי דילפינן מבנין אב דתפילין ולכן שפיר אצטריך למכתב חיובא דנשים גבי הקהל ושפיר הוה מהי"ג מדות של ר"י. וא"ל א"כ מדוע באמת לא ילפינן טפלים בכל התורה מהקהל זה לא קשיא דכיון דנכתב חיובא בנשים גבי הקהל ג"כ אף דבכל התורה במקום שלא נתפרש פטורות א"כ חידוש הוא גבי הקהל ומחידוש לא ילפינן והגם כי ראיתי בס' המקנה שעל הש"ס קידושין תמה על דברי התוס' שהבאתי שכתבו דאם לא היה נכתב חיובא בנשים גבי מצה ה"א דטפלים עדיפי מנשים משום דטפלים אתי לכלל חיוב ע"ז תמה המקנה שם דהלא חזינן דבמצות ל"ת כתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת וכו' הרי דהשוה הכתוב אשה לאיש וכמבואר בש"ס יבמות דף פ"ד ע"ב וטפלים לא השוה הכתוב א"כ הרי דטפלים אף דבאים לכלל חיוב מ"מ גריעי מנשים וכו' יע"ש שמחמת תמיהתו הזאת דחה את דברי התוס' הללו אכן אני תמה על תמיהתו ולא יכולתי להלום דבריו כלל דהלא ודאי הא דטפלים חייבים בהקהל ע"כ דהחיוב הוא על מביאיהן ולא על הטפלים עצמן דהא ודאי טפלים לאו בני הליכה נינהו דהא יש בהם קטנים ביותר שאין יכולין כלל לילך אלא ע"כ כמ"ש דהחיוב הוא על הגדולים להביאן וכדדרש ראב"ע בחגיגה דף ג' שהוא ליתן שכר למביאיהן וא"כ ל"מ לפי מה שנסתפק ר"י ביבמות דף קי"ד אם בכל המצות מוזהרין הגדולים על הקטנים נמצא דבל"ת ג"כ טפלים בכלל ולא גריעי מנשים אלא אפילו לפי מאי דקאמר התם בש"ס דהאזהרה על הגדולים הוא דלא ליספו להו בידים מ"מ שפיר גם טפלים בכלל כל מצות ל"ת לענין דלא ליספו להו בידים והא דהם עצמם אינם חייבים אינו חידוש דהם אינם בני דעת ורק מפני שבאים לכלל חיוב לכן הגדולים מוזהרים עליהם גם גוף תמיהתו של ספר המקנה תמוה לי מאד דמה לנו לחקור על טעמי התורה מדוע חייבה נשים במצות ל"ת והתוס' לא קאמרו רק שלאו ק"ו היא מטפלים לנשים דטפלים אף שאינם חייבים במ"ע מ"מ כיון דבאים לכלל חיוב לכן הזהירה תורה על הגדולים לעשות עם הקטנים המ"ע משא"כ נשים אם אינם מחויבים שוב לעולם לא יבאו לידי חיוב לכן גם האנשים אינם מוזהרים עליהם אבל מה שחייבה התורה נשים במצות ל"ת ולא טפלים אין לנו לחקור טעמי התורה ואף אם היה מותר לספות לקטן איסור בידים אפ"ה אין ללמוד מ"ע מל"ת מסברא דאפשר דל"ת לא רצתה תורה להחמיר על הטפליםומ"ע רצתה תורה שיחנכו אותם וירגילו אותם במ"ע ולכן אינו כדאי לדחות דברי התוס' הנאמרים בחכמה דאם לא היה נכתב מצה דנשים חייבות לא הוה ידעינן מהק"ו דטפלים על נשים רק כשנכתב במצה חיובא לנשים ורוצים למילף לכל התורה דנשים חייבות ורק בהקהל דה"א למילף מעולת ראי' דנשים פטורות ע"ז שפיר איכא ק"ו דאם במצה דטפלים פטורין ואפ"ה נשים חייבות כ"ש בהקהל דטפלים חייבין פשיטא דנשים חייבות ואין למילף מעולת ראי' דהתם לא נזכר חיובא בטפלים ואין לומר נילף גבי עולת ראי' חיובא בטפלים מהקהל זה ליתא דהא בהקהל החיוב דטפלים הוא נוהג גם בנקבות ובעולת ראי' בפירוש כתיב כל זכורך ונקבות אף גדולות פטורות והגם דלפי סברת התוס' דה"א טפלים עדיפי מנשים משום שבאים לכלל חיוב א"כ ע"כ היה לן לפרש גם בהקהל דרק טפלים זכרים חייבים ולא נקבות והדקל"ד דהיינו יכולין לטעות ולומר דהקהל שפיר ילפינן מעולת ראי לפטור נשים ועולת ראי' נילף מהקהל לחייב טפלים זכרים אך באמת א"כ. תקשי בשניהם בין בהקהל ובין בעולת ראי' דהלא חזינן במצה שנשים חייבות וטפלים פטורים א"כ הרי דנשים עדיפי מטפלים וא"כ בהקהל ובעולת ראי' דטפלים חייבים א"כ נשים לא כ"ש וממילא נדע דבעולת ראי' אם נשים פטורות טפלים לא כ"ש וכן בהקהל אם טפלים חייבים נשים לא כ"ש. ושוב נדע דלא דמי הקהל לעולת ראי' ואין למדין זמ"ז אבל כ"ז רק כשנכתב במצה חיובא לנשים ופטורא לטפלים אבל אם לא היה נכתב במנה חיובא לנשים ודאי צדקו דברי התוס' דה"א דטפלים זכרים עדיפי מנשים משום שבאים לכלל חיוב וא"כ ודאי אף אם נכתב במצה חיובא לנשים ופטורא לטפלים מ"מ כל שנימא דמצה לא נכתב לבנין אב אלא בשאר מ"ע שהז"ג נשים פטורות א"כ שוב אין ראי' ממצה ושפיר נוכל לומר דטפלים עדיפי מנשים הואיל ובאים לכל חיוב ולכן טפלים זכרים שפיר חייבים בכל מ"ע שהז"ג ונשים פטורות וא"כ שפיר מ"ש דע"י שנכתב חיובא בנשים גבי הקהל גלה קרא דמצה לא הוה בנין אב לכל התורה לחייב נשים אלא תפילין הוא הבנין אב לכל התורה לפטור נשים ולכן איצטריך למיכתב חיובא בנשים גבי הקהל לגופי' ושפיר הוה הלימוד לפטור נשים לא מיתורא דקרא רק מבנין אב שהוא מהי"ג מדות של ר"י וממילא נדחו דברי הר"ץ שבהנו"ב סי' ע"ח שהבאתי שהוכיח מדברי רש"י דלא אמרינן גבי ב"כ הבכ"א שמלמדין ההיפוך יע"ש בהנו"ב הנ"ל סי' ע"ח אות ה' אלא כוונת רש"י הוא דמשום דלר"מ דסובר דתפילין מ"ע שלא הז"ג א"כ ליכא למימר לדידי' דהבנין אב הוא תפילין ונצטרך לומר דלדידי' לא הוה הלימוד מהי"ג מדות לכן כתב רש"י דשפיר אפשר גם לר"מ לומר דהלימוד הוא מהי"ג מדות דהא איכא כמה מ"ע שהז"ג שפרט בהם הכתוב דנשים פטורות וכמו ראי' וסוכה ושפיר אפשר, דאחד מהם הוא בנין אב לכל התורה רק רש"י דנקט ראי' ולא סוכה אפשר משום דראי' תדיר יותר מסוכה דסוכה היא פ"א בשנה וראי' שלש פעמים בשנה וא"כ כיון שהראנו דכ"ע מודים להתוס' דכל ב"כ הבכ"א ואין מלמדין הם שפיר מלמדין ההיפוך א"כ קשה על הר"ן למה הוצרך לומר הטעם דאשלד"ע משום דברי הרב וכו' והלא כיון שכתב הר"ן אח"כ דמעילה וש"י הם ב"כ א"כ ממילא מבואר דאשד"ע ול"ל למידרש טעמא דקרא ובשלמא בהש"ס אפשר לומר. דהתרצן רצה לדחות דברי המקשן שהקשה משולח את הבערה ביד פקח כו' והמקשן מסתמא לא ידע דמעילה וש"י הם ב"כ הבכ"א לכן דחה אותו התרצן דעכ"פ הסברא דדברי הרב וכו' ה"ל לידע ולא ה"ל להקשות אבל הר"ן שכותב לפי האמת ודאי כיון שידע דמעילה וש"י הם ב"כ הבכ"א לא ה"ל לכתוב הך דדברי הרב וכו' אלא ע"כ לומר משום דבאמת אם לא היה הסברא דדברי הרב היה לנו לומר כיון דנכתבו כמה כתובים בתורה על שליחות והוא קדשים ותרומה וגירושין ומעילה וש"י וטו"מ וליכא צריכותא על כל הני קראי א"כ ודאי היה לנו לומר דא"מ שליחות בכל התורה אלא מלמדין ההיפוך דבכל התורה במקום שלא פירש שליחות לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו ולכן הוכרח הר"ן להביא הסברא דדברי הרב לומר שמעילה וש"י וטו"מ חלוקים המה מקדשים ותרומה וגירושין וקדשים ותרומה וגירושין מבואר בש"ס דשפיר מצרך צריכי ולא נשאר לנו כתובים יתרים רק בשלד"ע דשם איכא הסברא דדברי הרב וכו' לכן די לנו לומר רק בשלד"ע א"מ ומלמדין ההיפוך דבכל התורה כולה במקום שלא נתפרש אמרינן הסברא דדברי הרב וא"כ זה שייך רק לענין חיוב העונש שהשליח חייב על ששמע דברי התלמיד ולא שמע דברי הרב אבל לא לבטל מעשה השליחות דהא על מעשה השליחות ליכא לא קרא יתירא ולא הסברא דדברי הרב ובודאי יש לנו לומר כמו בכל התורה כולה שלוחו כמותו כן גם כאן בד"ע:
יד
אכן הראי' שמביא הנו"ב מדברי התוס' ב"מ דף י' ע"ב ד"ה דאמר וכו' שכתבו שם בתי' הב' דאי יש שליחות חלין הקידושין ואי אין שליחות לא חלין הקידושין וכו' יע"ש ודאי ראי' זו נצבת כחומה דהרי אם לר"ס כל שהשליח הוא אי בעי עביד ואי בעי לא עביד אף שהשליח לאו בר חיובא נתבטל השליחות ולא חלין הקידושין נמצא דאם השליח בר חיובא הוא דמודה רבינא לר"ס דלא דמי לחצר א"כ ממילא בזה אף לרבינא נתבטל השליחות ולא חלין הקידושין והנה הגם דהגאון מהר"י סג"ל אב"ד דק' אה"ו בסי' ע"ו בהנו"ב תמה על דברי התוס' הללו דהלא הש"ס לא קא שקלי נטרי רק לענין חיוב ופטור של המשלחו ולא ממעשה השליחות אם חלין הקידושין או לו ומחמת זה נאחז בסבך דברי רבא בתמורה דף ד' ע"ב דקאמר דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יע"ש אכן לדעתי ודאי אם נימא כמ"ש הרמב"ם פי"ז מא"ב ה"ב דקדש ולא בעל אינו לוקה וכן בעל ולא קדש ג"כ אינו לוקה עד שקדש ובעל וגם נימא כמו שרוצים כאן התוס' לומר דגם קדש וגם בעל אינו לוקה כי אם אחת דהא בתירוצם הראשון רצו לומר שכשבעל אח"כ לוקה אף על הקידושין וע"ז כתבו התוס' א"נ כלומר אם נימא דגם אחר שבעל אינו לוקה על הקידושין א"כ ממילא ע"כ דהחיוב והפטור המשלח תליא בזה אם חלים הקידושין או לא דלר"ס דקאמר דפטר המשלח בכהן ששלח ישראל לקדש לו גרושה אף בבעל אחר הקידושין ע"כ לומר דסובר דלא חלו הקידושין דאל"כ א"כ הרי בעל דרך קיחה ובודאי יש לחייב המשלח א"כ הרי דאינו תלוי במימרא דרבא דתמורה הנ"ל ומה מאוד נפלאתי על הגאונים הללו הן על הנו"ב והן על המהר"י סג"ל הנ"ל שהעלימו מהך דקאמר רבא בש"ס ב"מ דף ח' ע"א דמבי' מציאה לחברו לא קנה חברו והכא ה"ט מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור ושותפין שגנבו חייבין מ"ט לאו משום דאמרינן מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ש"מ עכ"ל הש"ס שם יע"ש א"כ הרי מבואר דהא דפטור באומר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב לו השליח הטעם הוא דהשליח לא זכה לו הגניבה והנה רש"י ז"ל שם בד"ה פטור כתב שם דפטור משום דאשלד"ע יע"ש א"כ הרי מוכח דבשלד"ע אמרינן דנתבטל מעשה השליחות והוה כאילו לא שלחו ולכן אינו זוכה לו השליח הגניבה והגם דבאמת קשה על רש"י קושית השיטה מקובצת שם ד"ה תדע כו' שהקשה על רבא דמאי מייתי ראי' מהא דאומר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב דפטור המשלח להך דמגבי' מציאה לחבירו דהלא במגבי' מציאה לחברו לא הוה ד"ע ומאי דמיון הוא לגניבה דר"ע הוא ואשלד"ע והנה מה שתירץ שם הש"מ בתי' הא' דרבא רק מדחה ראיתו של רב"ח מהמשנה וקאמר דאין ראי' דהלא אף לרב"ח דמגבי' מציאה לחברו קנה חברו מ"מ בגניבה כה"ג שאומר לשלוחו צא וגנוב לי ודאי פטור המשלח דהא אשלד"ע ונמצא דלא קנה השליח הגניבה להמשלח ומ"מ בשותפין שגנבו חייבין הרי דמוכרחין אנו לחלק ולומר דשם בשותפין מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וא"כ שוב שפיר אפשר לומר דגם מגבי' מציאה לחברו לא קנה חברו משום דחב לאחרים רק בהמשנה מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' יע"ש בהש"מ והנה לפי שיטה הזאת ע"כ לומר דהא דכתב רש"י באומר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב דפטור משום אשלד"ע כו' היינו רק לרב"ח כלומר דאף רב"ח מוכרח לסבור כן אבל לרבא באמת א"צ להטעם דאשלד"ע אלא מטעם דחב לאחרים לכן א"א לו להשליח לקנות למשלחו אך א"כ תקשי מה יענה רבא למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי גם בגניבה ואיך קונה לו החצר הגניבה משליחות והלא הוא חב לאחרים וע"ז לא שייך תירוצם של רבינא ור"ס מה שתירצו על הא דאשלד"ע למר משום דלאו ב"ח היא ולמר משום דבע"כ מותיב בי'. גם מאוד תמוה לי הא דמייתי רבא ראי' משותפין שגנבו כו' דהוא משום מיגו דזכי לנפשי' וכו' והלא להתוס' שם ד"ה ושותפין וכו' שחולקין על פרש"י והם מפרשין שהגביהו שניהם וכו' יע"ש וא"כ ודאי גם לרב"ח ניחא דהלא לרב"ח הא דאומר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב דפטור הטעם משום דאשלד"ע כלומר ופטור המשלח אבל השליח ודאי חייב וא"כ בשותפין שגנבו הרי שניהם הם משלחים ושניהם הם שלוחין דכל אחד הוא שליח לשותפו וא"כ נהי דעל מה שהם משלחין הי' להיות פטורין אבל עכ"פ על מה שהם שלוחים חייבין ועיין בנה"מ על ש"ע ח"מ סי' רצ"ב בביאורים ס"ק ה' שכתב דאף הסוברים דמגבי' מציאה לחברו לא קנה לא הוא ולא חברו אפ"ה בגניבה אם גונב לחבירו שפיר קנה לעצמו יע"ש והגם שהראי' שמביא מהש"ך סי' שפ"ו ס"ק ח' וסי' שצ"א ס"ק א' וכו' היה מקום לדחות דשאני במגביה מטבע של חבירו וזרקה לים וכן במושיט פירות של שמעון לפי פרתו של לוי דבמציאה כה"ג אם מצא מטבע והגבי' כדי לזורקה לים או שמצא פירות והגביהן כדי לתת לפי פרתו של לוי ודאי קנה המציאה ואסור לגוזלה ולחטפה מידו משא"כ במגבי' כדי שחברו יקנה דבזה במציאה כה"ג איכא סוברים דלא קנה לא הוא ולא חברו וכמ"ש הנה"מ א"כ אפשר דגם בגניבה כן אכן באמת א"א לומר כן וא"צ לראי' כלל דכל גנב יוכל לפטור עצמו עי"ז שיאמר שגונב בשביל אחר והלא אי לאו הקרא דבידו היינו מחייבין אף בגנב וטא"מ והגניבה ברשות בעלים רק עי"ז שכתב בידו מוכח דאם הגניבה ברשות בעלים הוא פטור ומהמצא תמצא מרבינן גם חצרו וכמבואר בש"ס אבל הכוונה שמתכוון לקנות או שלא לקנות ודאי לא מעלה ולא מוריד וא"כ פשיטא דלפי' התוס' שמפרשין שותפין שגנבו היינו שהגביהו שניהם ודאי אין ראי' לדברי רבא שהוא משום מיגו דזכי לנפשי' אלא אף לרב"ח חייבין שניהם וכמ"ש ואין שום מקום לתי' הש"מ שהבאתי:
טו
עוד תירץ שם הש"מ תירוץ שני והוא דראיתו של רבא הוא מהא דאומר לשליחו צא וגנוב לי וגנב השליח דהמשלח פטור והשליח חייב ואם איתא דמגבי' מציאה לחברו קנה חברו א"כ נהי דהמשלח פטור מכפל משום דאשלד"ע אבל השליח איך מתחייב בכפל כלומר דהא גנב אינו מתחייב כשלא קנה הגניבה והוא ברשות בעלים וכמש"ל דהמצא תמצא בידו כתיב וא"כ שליח שקנה למשלחו ולא לעצמו איך מתחייב בכפל אלא ודאי המגבי' מציאה לחברו לא קנה חברו וכן בגניבה לא קנה שולחו ולכן ממילא קנה הגנב לעצמו להתחייב בכפל יע"ש ותראה שזה הוא תוכן כוונתו של הש"מ והנה הגם כי הש"מ כתב שם שזה התירוץ הוא יותר נכון אבל אני לפי קט שכלי זה התירוץ עוד יותר תמוה לי מכמה טעמי והוא ראשית העיקר חסר מן הספר דהא רבא לא הזכיר כלל חיוב השליח רק פטור המשלח וכן מה שהביא רבא הך דשותפין שגנבו חייבין משמע דעיקר ראיתו הוא רק להוכיח דיש חילוק בין מקום דזכי לנפשי' אז גם לחברי' זוכה ובמקום שאינו זוכה לנפשי' גם לחברו אינו זוכה וע"ז ודאי ליכא שום ראי' משותפין שגנבו דכ"כ אות הקדום דלפי שיטת התוס' שמפרשים שהגביהו שניהם א"כ הרי הם שניהם גם שלוחים ואין ראי' דמשום מיגו דזכי לנפשי' הוא גם קשה לי ממ"נ אם סובר רבא דהמגביה מציאה לחברו לא קנה לא הוא ולא חברו וכר"נ בש"ס ביצה דף ל"ט ע"ב וכמ"ש רש"י שם והנוטלה מיד המגבי' המציאה לחברו זוכה בה כהפקר יע"ש א"כ מאי אהני לי' לרבא מה שמוכיח מהא דחייב השליח בכפל משום דלא קנה המשלח סוף סוף תקשי הלא גם השליח לא קנה ואמאי מתחייב בכפל ואם נאמר דשאני גניבה ממציאה ובגניבה לא אזלינן בתר כוונתו שמכוון שלא לקנות וכמש"ל בשם הנה"מ וכל שעשה מעשה אשר יכול לקנות עי"ז המעשה וכגון שהגבי' או משך קנה להתחייב בכפל א"כ הדקל"ד דודאי אף אם נימא דמגבי' מציאה לחברו שפיר קנה חברו מ"מ הא גניבה שאני דכיון שהוא עשה העבירה שגנב שפיר קנה אף שנתכוון שחברו יקנה ואם נימא דרבא סובר כר"ש שם לפי פי' רש"י דמגביה מציאה לחבירו כיון שלא קנה חברו קנה הוא עצמו ולכן בגניבה כיון דלא קנה המשלח קנה הוא עצמו א"כ ג"כ הדקל"ד דא"כ שפיר אפשר דמגבי' מציאה לחברו קנה חברו רק בגניבה כיון דאשלד"ע אינו קונה חברו ולכן הוא עצמו קונה ומתחייב בכפל גם ממקומו הוא מוכרע דרבא סובר דמגבי' מציאה לחברו לא קנה לא הוא ולא חברו דהרי רב"ח בא לדייק ממשנה יתירה דקנה חברו וע"ז קא מדחה לי' רבא דהוא משום מיגו דזכי לנפשי' כו' מוכח דלרבא אי לאו המשנה יתירה ה"א דשניהם לא קנו ומותר לחטוף מידם וכמ"ש רש"י שם וא"כ במגבי' רק לחברו דליכא מיגו דזכי לנפשי' ע"כ סובר רבא דמותר לחטוף מידו דלא קנה לא הוא ולא חברו ור"ש שם בביצה לפי פי' רש"י ע"כ דחולק על רב"ח וסובר דליכא משנה יתירה כלל או אפשר דר"ש סובר דמהמשנה יתירה שמעינן דהמגבי' מציאה לחבירו נהי דלא קנה חברו אבל עכ"פ הוא עצמו קונה ואסור לחוטפה מידו אבל רבא ע"כ דאינו סובר כן דא"כ לאו מטעם מיגו דזכי לנפשי' הוא רק משום דכל שלא קנה חברו קנה הוא עצמו אלא ע"כ דרבא סובר דלא קנה לא הוא ולא חברו וא"כ לא הועיל הש"מ בתירוצו הזה כלל וכלל:
טז
אכן באמת כד דייקינן היטב בהך סוגיא דחצר משום שליחות לכאורה היא סתומה וחתומה נעלמה מעין כל חי ויש להקשות בה כמה קושיות וכמו שאבאר והוא:
א) קשה על מה דמקשה הש"ס דא"כ מצאנו שלד"ע וקי"ל אשלד"ע כו' יע"ש. והנה האי קי"ל דאשלד"ע מסתמא נתכוון הש"ס להא דמבואר בש"ס קידושין דף מ"ב ע"ב ודף מ"ג ע"א וכמ"ש רש"י והנה שם בקידושין איתא דאיכא מאן דיליף לה משחוטי חוץ דכתיב הוא למעט שלוחו ואיכא מאן דיליף לה משום דהוה מעילה וש"י או מעילה וטא"מ בכהבכ"א וכמ"ש התוס' ב"מ דף י' ע"ב ד"ה אין וכו' יע"ש. והנה כ"כ אות י"ג דבאמת היה לנו למילף דבכל התורה כולה במקום שאינו מפורש דיש בו דין שליחות לא אמרינן שלוחו כמותו רק משום דבדבר עבירה איכא הסברא דדברי הרב וכו' לכן די אם נילף בכיוצא, בו בדבר עבירה לא אמרינן שיהי' חייב המשלח על הד"ע משום דאיכא הסברא דדברי הרב וכו' ולכן חייב זה העושה העבירה בידים היינו השליח ולא המשלח אבל שלוחו כמותו שפיר אמרינן אף בד"ע וא"כ למאן דיליף משחוטי חוץ תקשה איך רוצה הש"ס כאן בב"מ לומר גם בגניבה דאשלד"ע והיינו דיליף משחוטי חוץ והלא אינו דומה כלל לשחוטי חוץ דבשחוטי חוץ ליכא שום קנין משא"כ בגניבה דגלה קרא דבידו דבעינן שיקנה הגניבה ע"י משיכה או הגבהה נמצא דאם השליח גנב בשביל המשלח הרי עושה קנין למשלחו ובודאי אם גנב טלה ונעשה איל דקי"ל בח"מ סי' שנ"ג שהגנב קנה הגניבה ונעשית שלו לגמרי יע"ש. א"כ כאן בשליח ודאי קנה המשלח בזה וא"כ ודאי איכא סברא לחייב המשלח שהגניבה שלו ולא השליח שלא קנה כלל הגניבה וזה דומה קצת להא דאמר רבא בקידושין שם דאף אם שמאי סובר יש שלד"ע אפ"ה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן והגם דיש לחלק ולומר דשאני אם השליח הוא הנהנה שם משום שהוא עשה מעשה בידים וגם נהנה לכן יש לחייבו להשליח ולא להמשלח שלא עשה מעשה בידים רק אמירה בעלמא שאמר להשליח לעשות עבירה משא"כ כאן שהמשלח נהנה שפיר אפשר לומר דילפינן משחוטי חוץ דכמו דהתם חייב השליח אף דגם שם השליח אינו נהנה מהעבירה רק מפני שעשה מעשה בידים כמו כן גם כאן בגניבה חייב השליח רל שהוציא הגניבה מרשות בעלים אף שהוא לא נהנה אכן תינח על חיוב השליח נוכל לומר כן אבל על פטור המשלח ודאי קשה איך נילף משחוטי חוץ לפטור המשלח הלא התם שאני דליכא שום הנאה להמשלח משא"כ בגניבה שיש לו הנאה להמשלח שנקנה לו הגניבה א"כ עכ"פ היה לנו לומר דבמקום שהשליח אינו בר תשלומין שפיר חייב המשלח ומאי מקשה הש"ס על חצר וכעין מ"ש הש"ך ח"מ סי' רצ"ב ס"ק ד' בשם אביו ליישב דברי הסמ"ע דסובר דסגי אם נאמר דהלימוד דגבי ש"י, דחייב המשלח הוא רק אם השליח אינו משלם יע"ש. והגם דבאמת מאד תמהתי שם על הש"ך שהתפאר מאד בדברי אביו וכבר הקשה שם הנה"מ עליו קושיא עצומה כברזל דהלא ש"י בעי קנין ואם קנה השליח למשלחו אמאי יתחייב השליח דבשלמא בגניבה או גזילה שם לא הקפידה תורה על כוונתו לקנות רק שיוציאנה מרשות בעלים כמו הבא לקנות איזה דבר וכמ"ש אות י"ד משא"כ ש"י למ"ד א"צ חסרון רק משיכה או הגבהה ע"מ לשלוח יד כלומר שמכוון בעת משיכה או הגבהה שישלח בה יד ועי"ז הוא קונה אותה, יע"ש בהנה"מ ס"ק ה' ואנכי תמהתי עוד דהלא מבואר בהש"מ על הש"ס ב"מ דף מ"א בד"ה תרגמא וכו' בשם הרמב"ן דבש"י אינו חייב כי אם השומר ולא איש אחר יע"ש וא"כ איך נוכל לחייב השליח הלא הוא אינו שומר והגם דהנה"מ שם ס"ק ד' הקשה על דברי הש"מ בשם הרמב"ן הללו דאיך רצה רבא בב"מ דף מ"א שם למילף ש"י משואל והלא ש"י הוא רק שייך בשומר ואם נילף משואל אין סברא לחלק בין הנפקד לאיש אחר יע"ש איך שדחק א"ע בפירצה דחוקה ולדעתי במחכ"ה לא דק דודאי הש"מ בשם הרמב"ן לא קאמר דש"י אינו שייך כי אם בשומר כו' רק במה שש"י חמור משואל שלא מדעת דבשואל שלא מדעת קי"ל דאם הגביה להשתמש בו מ"מ כ"ז שלא נשתמש לא נתחייב באחריותו וכמבואר בטוש"ע ח"מ סי' רצ"ב סע"א ובש"י מבואר שם דכל שהגביה כדי לשלוח יד היינו להשתמש בו אף שעדיין לא נשתמש אפ"ה נתחייב באחריותו וע"ז קאמר הש"מ בשם הרמב"ן דזה רק בשומר אבל איש אחר שהגביה כדי להשתמש בו הוה רק שש"מ וכ"ז שלא נשתמש אינו חייב באחריותו והיינו לפי מה דקי"ל דש"י א"צ חסרון אבל רבא דרצה למילף משואל שם קאי על ש"י שיש בו חסרון וכמבואר שם בש"ס ובש"י שכבר חסרו ודאי אין חילוק בין שומר לאיש אחר והגם דבשואל גופי' נתחייב באחריות אף קודם שנשתמש רק שמשך או הגבי' כבר הקשו התוס' ב"מ שם ד"ה חדא לומר וכו' ותירצו דשאני שואל מדעת דבשעת משיכה מקנים לו הבעלים לכן נעשה שלו להתחייב באחריות משא"כ שלא מדעת בעלים אין נעשה שלו עד שנשתמש ונעשה גזלן יע"ש. והגם דהנה"מ שם תמה גם על דברי התוס' הללו דהלא בהניח מקלו ותרמילו דכבר נשתמש ואפ"ה קאמר התם בש"ס והא לא חסרה יע"ש בהנה"מ. אכן באמת הלא רש"י הקשה שם באמת דנהי דש"י הוא רק בתשמיש המחסרו מ"מ הא שש"מ שייך אף בתשמיש שאינו מחסרו וא"כ יתחייב באחריות על שהיה שש"מ ותי' רש"י שם דבע"ח המכחישים מחמת מלאכה תחלתו ש"י הוא ועיין בש"מ שם שמביא כמה מפרשים על דברי רש"י הללו וכמה תמהו על רש"י אך בשם הגליון מביא שם דה"ק רש"י דבדבר שאין דרך שע"י תשמיש שרוצה להשתמש יחסר אז נקרא שש"מ אבל דבר שדרכו להחסר ע"י התשמיש שרוצה להשתמש נמצא דנתכוון לש"י לכן אינו מתחייב על שש"מ כי אם על ש"י ובש"י בעינן תשמיש המחסרו דוקא וכ"ז שלא חסרו אין למילף משואל מדעת מטעם שכתבו התוס' דשם בעת שמשך או הגביה היה דעת בעלים וקנה להתחייב באחריותו אף אם עדיין לא נשתמש כלל וכ"ש נשתמש רק שלא חסרו והנה התוס' דשתקו לדברי רש"י מסתמא סוברים בזה כרש"י וממילא לא שייכא קושית הנה"מ לפי מה דקיימינן הכא למילף משואל על ש"י שכבר חסרו ועוד נ"ל לפי מה שכתב שם הש"מ בשם הרמב"ן דש"י הוא דדעת השומר לשלם להבעלים עבור התשמיש שישתמש ויחסרו יע"ש. והסברא נותנת כן דהא אם יבאו הבעלים לקבל הפקדון יראו שנחסר ויתבעו אותו וא"כ אם שש"מ לא הוה כגזלן ודאי מסברא לא היה לנו לחייב בש"י באחריות דודאי אם נימא דשש"מ הוה כשואל מדעת נמצא דכאן בדעתו לשלם והוה כשוכר מדעת והנה כ"י ור"נ דתרגמא קמי' דרב בנוטלה ע"מ לגוזלה או ע"מ לש"י ולא להשתמש בשאלה וכר"ש מסתמא הוא מפני דרב סובר דשש"מ לא הוה גזלן ועוד מדמוקי לה רב להך דהניח מקלו וכו' בעודן עלי' כו' הרי דרב סובר שש"מ לא הוה גזלן רק כשואל מדעת ורק קושית רש"י היתה דכיון דמיירי בעודן עלי' א"כ ודאי אף אם שש"מ הוה כשואל מדעת אפ"ה יש לו להרועה להתחייב באונסין כ"ז שלא פסק תשמישו וכשואל מדעת ולכן שפיר תי' רש"י דבע"ח שדרכן להכחיש מחמת מלאכה תחלתו ש"י הוא כלומר וע"כ היה בדעת הרועה שישלם עבור החסרון ולכן הוה כשוכר ופטור מאונסין רק חייב משום ש"י ולכן שפיר מוכיח דרב סובר דש"י א"צ חסרון אבל רבא דרצה למילף ש"י משואל מדעת הוא סובר דשש"מ גזלן הוה ולכן ודאי אף אם בדעתו לשלם עבור החסרון מ"מ הוה כגזלן ולכן שפיר קאמר רבא דהיינו יכולין למילף ש"י משואל מדעת כשהתחיל עכ"פ להשתמש בו ורבא באמת לא מוקי הך דהניח מקלו וכו' בעודן עלי' ולדידי' שפיר באפשרי למילף משואל מדעת שחייב באונסין בשש"מ עכ"פ בהתחיל להשתמש אף שלא חסרו והא דכתבו הטוש"ע ח"מ סי' רצ"ב הנ"ל דבש"י בעינן שבשעת הגבהה או משיכה יהיה בדעתו להשתמש תשמיש המחסרו כו' יעו"ש והלא ודאי לפי מה שרוצה רבא למילף ש"י משואל ובשואל ודאי חייב אף אם שאל כדי להשתמש תשמיש שאינו מחסרו חייב באונסין ודאי כוונת הטוש"ע רק לפי פסק הלכה דש"י א"צ חסרון ונתחייב משעת הגבהה או משיכה בזה התנו שיהיה בדעתו להשתמש תשמיש המחסרו כלומר ולשלם בעדו כמה שיחסרו אבל לתשמיש שאינו מחסרו הוה רק כשש"מ ואינו חייב באונסין עד שישתמש בו אבל כל שנשתמש בו ודאי יש למילף משואל מדעת דחייב באונסין ואף אם נאנס אחר השימוש מ"מ כיון דאנן פסקינן דשש"מ הוה גזלן נמצא דבשעת תשמיש קנאו להתחייב באחריותו עד שיחזירנו מדעת בעלים דהלכתא כר"ע שם בב"מ הכלל בתשמיש שאינו מחסרו הוא כמו במפקיד מעות אצל שולחני מותרין דכ"ז שלא נשתמש אינו חייב באונסין וכשנשתמש נתחייב באונסין וכמבואר בח"מ סי' רצ"ב סע"ז רק שם מותר לכתחלה להשתמש ובשאר דברים אסור וא"כ פשיטא דשלא מדעת בעלים ק"ו הוא משואל מדעת בעלים שכשנשתמש בו נחחייב באחריותו ורק כשלא נשתמש עדיין אז אין למילף משואל מד"ב לחייבו באונסין מעת שמשך או הגבי' ומטעם שכתבו התוס' הנ"ל ד"ה חדא לומר כו' שהבאתי דשאני שואל מד"ב דהבעלים מקנים לו ולכן הוכיח רבא שפיר דש"י א"צ חסרון דאל"כ אלא נימא דאינו חייב באונסין עד שישתמש ויחסר א"כ למה הוצרך למיכתב קרא הלא בשכבר נשתמש נילף משואל מד"ב אף בלא חסרו והסובר דש"י צריכה חסרון דוקא אפשר דסובר דשש"מ לא הוה גזלן ולכן אם שלח יד דהיינו שחסרו וחשב, לשלם עבור החסרון אז שפיר עשאו רחמנא כגזלן אבל כ"ז שלא חסרו אז הוא רק כשש"מ ושש"מ הוא כשואל מדעת ולכן בעת שמשתמש בו הוא חייב באחריותו אבל אחר השימוש אף לר"ע לא בעי דעת בעלים ולכן הוצרך רב לאוקמי' בעודן עלי' ואפ"ה הוצרך הש"ס לומר דרב מיירי בשהכחישה במקל והיינו מטעם שכתב רש"י דאין למילף משואל מדעת מחמת דבע"ח דרכן להכחיש מחמת מלאכה וא"כ ודאי היה בדעתו לשלם נמצא דאינו דומה לשואל מדעת דשם כל הנאה שלו וכאן כשישלם לא יהי' כל הנאה שלו וכמש"ל דהוה כשוכר: