אור ברסלב
פני חיים שאלות ותשובות פני חיים חלק אה"ע סימן א › לב

פני חיים· רבי פנחס ברבי אברהם אריה

שאלות ותשובות פני חיים חלק אה"ע סימן א · לב

לא

והשתא אבאר איך שב"ה נתיישבו כל העשרה קושיות שהקשיתי לעיל אות ט"ז על הש"ס דב"מ דף יוד והוא:

הקושיא הא'

שהקשיתי שם דבין למאן דיליף דאשל"ד משחוטי חוץ קשה איך מדמה גניבה לשחוטי חוץ הלא בשחוטי חוץ אינו עושה השליח שום קנין למשלחו לכן פטור המשלחו משא"כ בגניבה דהשליח קונה הגניבה למשלחו אפשר לומר דבזה שפיר יהי' חייב המשלח ובין למאן דיליף מהך דש"י וטו"מ או מעילה הוויין ב"כ הבכ"א וא"מ מ"מ כיון דאיכא בכל הני שני מיני שליחות מין אחד ששולח את השליח לעשות העבירה בשביל המשלח מין השני ששולח את השליח לעשות העבירה בשביל עצמו של השליח ואפ"ה שם חייבה רחמנא להמשלח וא"כ אפשר דלהכי כתבה רחמנא ב"כ הבכ"א כדי שלא נלמד אף בכיוצא בזה וכגון בגניבה אם שולח השליח שיגנוב בשביל עצמו של השליח אז פטור המשלח אבל במין השליחות הא' ששולח השליח לגנוב בשביל עצמו של המשלח וקונה הגניבה בשביל המשלח מנ"ל לומר דאף בזה פטור המשלח וכו' ודאי לפמ"ש אות הקדום דהא דפטור המשלח בשלד"ע הוא מטעם דהשליח כיון דספה איסור למשלחו במה שעשה שליחותו לכן יש לחייבו להשליח וממילא פטור המשלח א"כ שוב אין סברא לחלק בין עושה קנין למשלחו או לא דסוף סוף הרי ספה השליח איסור למשלחו במה שעשה שליחותו ונחשב לו להמשלח כאילו הוא גנב והגם דפטור מהעונש היינו משום שלא עשה מעשה המשלח אבל עכ"פ על הלאו דלא תגנבו ודאי עבר המשלח במה ששלח השליח לגנוב רק שהוא אצלו כמו שעבר על לאו שאין בו מעשה דאינו נענש מחמת דלענין העונש נחשבת המעשה על השליח על שספה למשלחו האיסור גניבה והשליח עשה המעשה בידים

קושיא הב'

שהקשיתי שם דמדוע מקשה הש"ס ב"מ הנ"ל רק מהך דקי"ל אשלד"ע וע"ז תירצו רבינא ור"ס כל מר לשיטתו ומדוע לא הקשה הש"ס מהא דקי"ל כר"י דהתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אף בעשאו שליח וא"כ כשלא קנה השליח הגניבה למשלחו הוה כאלו הגניבה היא ברשות בעלים וע"ז לא יועיל תירוצם של רבינא ור"ס מאומה וכו' הנה לפי מה שביארתי לעיל אות י"א דהא דהתופס לבע"ח לא קנה במקום שחב לאחרים היינו במקום שאם נאמר דלא קנה אז לא יהיה החוב להאחרים אבל במקום שאף אם נאמר דלא קנה יוכל להיות זה החוב להאחרים וכגון אם הלוה נותן מדעתו לאחד בשביל בע"ח אחד דאז אם נאמר דלא קנה לא יהיה מזה שום טובה להאחרים דהרי הלוה יכול להבריח מהם המטלטלין כשרוצה לכן כיון דלא יגיע להם טובה מזה שנפסוק דלא קנה לכן שפיר קונה לשם זה שהלוה נתן לו וכן אם זה התופס מסיק בי' זוזי בהלוה דאם נאמר דלא קנה לזה שתפס בשבילו ג"כ לא יגיע שום טובה להאחרים דהרי יוכל לתפוס לעצמו ולכן יוכל לקנות גם לזה שתפס בשבילו וא"כ גם כאן בגניבה אינו חב במה שקונה הגניבה אדרבה טובה הוא להבעלים במה שקונה הגניבה דמתחייב באחריות ובתשלומי כפל ואין חילוק להבעלים בין אם מתכוין לגנוב לעצמו או למשלחו לכן לא הוה בזה חב להבעלים במה שקונה למשלחו ואי מפני שמכריע העולם לכף חוב ג"כ החוב לא בא ע"י הקנין דהעבירה כבר נעשה אף כשהוא עדיין ברשות בעלים דהרי הגונב אפילו רק ע"מ למיקט גנב הוא וכמבואר בח"מ ר"ס שמ"ח ובמה שקונה הגניבה למשלחו בזה כבר נעשה העבירה ושוב אינו חב לאחרים כלל בהקנין ולא קשיא מתופס לב"ח כלל ולכן הוצרך הש"ס להקשות רק מהא דאשלד"ע ושפיר תירצו רבינא ור"ס כל מר לשיטתי':

קושיא הג'

שהקשיתי שם דכיון דהא דקי"ל דאשלד"ע הוא משום דהשליח מחויב לשמוע לדברי הרב וא"כ מאי מקשה הש"ס על רבינא אלא מעתה וכו' ודילמא כוונת רבינא במה שאמר היכא דהשליח ב"ח כו' לאו כוונתו דב"ח הוא בהעונש אלא כוונת רבינא היכא שהשליח ב"ח הוא לשמוע לדברי הרב אבל חצר דלאו ב"ח הוא לשמוע לדברי הרב לכן שייך בו שליחות אף לד"ע וכו' ודאי לפמ"ש אות הקדום נתיישבה הקושיא דהא הך דדברי הרב וכו' הוא רק נתינת טעם שאין לפטור השליח וממילא פטור המשלח וכמ"ש שם אות הקדום ולכן שפיר הבין המקשה שהקשה אלא מעתה וכו' דכוונת רבינא הוא דהיכא שהשליח בלא"ה לאו ב"ח בהעונש נמצא דלא ע"י שנחייב המשלח יפטור השליח דאף אם לא נחייב המשלח ג"כ השליח לאו ב"ח הוא בהעונש לכן שפיר פריך אלא מעתה וכו':

קושיא הד'

שהקשיתי שם מדוע לא קאמר המקשן סתם אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו דלאו ב"ח נינהו וכו' ואיזה דבר הכריחו להמקשן לומר צאו גנבו לי וכו' ואיזה סברא איכא לחלק בין שלחם לגנוב בשבילם או בין שלחם לגנוב לעצמם סוף סוף נעשה עבירה בשליחותו וכיון דהשליח לאו ב"ח הוא יש לחייב המשלח וכו' הנה בישוב קושיא הזאת מוכרח אנכי להאריך קצת יען כי לא נתברר עוד באותיות הקודמין כפי הצורך לישוב קושיא הזאת ולכן מוכרח אנכי כעת לבאר והוא דלפי מסקנת הש"ס (ב"מ שם דף י"א ע"א) דקאמר התם ואב"א מר אמר חדא וכו' יע"ש מוכח דבין ר"י ובין ר"ל שניהם סוברים דחצר דגניבה איתרבאי מטעם שליחות וכמ"ש הרמב"ם פי"ז מאבידה דבאיש למדנו שחצרו קונה לו משום שליחות וכו' ולא מצאנו דאתרבאי חצר באיש אלא חצר דגנבה הרי דחצר דגנבה אתרבאי משום שליחות. והנה לכאורה יש להקשות למה הוצרך הקרא לרבות שליחות לחצר כיון דחצר לאו ב"ח הוא או דבע"כ מותיב בי' א"כ פשיטא דלא שייך בזה הסברא דדברי הרב כו' דהא עי"ז שנחייב המשלח לא יגרום לפטור השליח דאף אם נפטור המשלח ג"כ לא יתחייב השליח דהא לאו ב"ח הוא או דבע"כ מותיב בי' אכן באמת לפי דעתי היינו יכולין ליישב דאצטריך קרא לרבות דשייך שליחות בחצר אף שאינו בן דעה אך מה נעשה כי רבינו הגדול רש"י לא פירש כן וכתב שם בב"מ ריש דף י"א וז"ל ומשום דאשלד"ע אצטריך למכתב התם וכו' יע"ש א"כ הרי דסובר רש"י דאם לא היה אתרבאי חצר משום שליחות בגנבה ה"א דאין תורת שליחות כלל לד"ע ובד"ע לא אמרינן כלל דשלוחו של אדם כמותו אף במקום דלא שייך הסברא דדברי הרב וכו' וא"כ ודאי הוכרח המקשן לומר גנבו לי וכו' דכיון דלמדין דיש תורת שליחות גם בד"ע מחצר דגנבה א"כ אפשר לומר דוקא דומיא דחצר דגנבה שהבעלים רוצים לקנות הגנבה ע"י שליחות החצר לכן גזרה חכמתו אף שהוא ד"ע אפ"ה יהי' שלוחו כמותו ויקנה לו הגנבה ויתחייב בעונש הגנבה ג"כ כיון דהשליח לאו ב"ח הוא או דבע"כ מותיב בי' אבל באשה ועבד ששלחם לגנוב לעצמם ולא רצה לקנות הגניבה לעצמו כלל א"כ ל"מ למאן דיליף דאשלד"ע משחוטי חוץ דשם לא מצינו שגזרה תורה ששלוחו כמותו א"כ ודאי אפשר לומר דבד"ז שהשליח לא בא לעשות קנין למשלחו ומשלחו לא שלחו כלל לעשות לו קנין או באמת ליכא תורת שליחות בד"ע ולא הוה שלוחו כמותו כלל וכמו בש"ח דליכא קנין למשלחו אלא אף למאן דיליף דאשלד"ע מהך דמעילה וש"י או טו"מ הוה ב"כ הבכ"א ושם כ"כ לעיל בהקושיא הא' דאין חילוק בין אם שלחם לעשות העבירה בשביל המשלח או שלחם לעשות העבירה בשביל עצמם של השלוחין אפ"ה כיון דאי לאו דאתרבאי חצר דגנבה היינו אומרין דמהב"כ יש למילף דאין תורת שליחות לד"ע כלל ורק מחצר דגנבה למדין דיש תורת שליחות לד"ע ולכן סובר המקשן דאין למילף כי אם דומיא דחצר שעושה קנין לבעליו המשלחו והגם דא"כ לכאורה תקשי דלפ"ז דמהקרא דחצר דגנבה ילפינן דיש תורת שליחות לד"ע במקום שעושה קנין למשלחו ומהב"כ או משחוטי חוץ ילפינן דהיכא שהשליח ב"ח פטור המשלח א"כ למה הוצרך הש"ס קידושין שם דף מ"ב לומר הסברא דדברי הרב וכו' והכי הקרא בעי סברא או טעמא. אכן אפשר ליישב דהמקשן סבר דלהכי קאמר שם הש"ס הסברא דדברי הרב וכו' דאל"כ היה לנו לומר דהיכא שהשליח ב"ח אמרינן ג"כ דאין תורת שליחות כלל לד"ע דהא אינו דומה לחצר דגנבה ונמצא דנאמר דאם השליח ב"ח וגנב בשביל המשלח אינו קונה המשלח הגניבה דלא הוה שלוחו כמותו ולכן קאמר הש"ס הסברא דדברי הרב וכו' כלומר דודאי לענין הקנין של המשלח אין סברא לחלק בין אם השליח ב"ח או לא והא דחילק הקרא בהעונש בין אם השליח ב"ח או לא היינו מחמת הסברא דדברי הרב וכו' אבל בהקנין ליכא שום סברא לחלק בין אם השליח הוא ב"ח או לא והגם דשם קאי בהשולח את הבערה וכו' דשם אינו עושה השליח שום קנין להמשלח וא"כ לפום הך סברת המקשן דכאן דסובר דבמקום שהשליח אינו עושה קנין למשלחו ליכא תורת שליחות כלל לד"ע א"כ לא היה צריך להסברא דדברי הרב וכו' אלא היה יכול לומר בפשיטות דבשולח את הבערה אין שליחות לד"ע כלל ולא אמרינן התם דשלוחו כמותו אכן אפשר דהמקשן סבר דכיון דהזכיר הך דאשלד"ע לכן מילתא אגב אורחי' קמ"ל דאיכא לפעמים גם בד"ע תורת שליחות רק שפטור מהעונש מחמת הסברא דדברי הרב וכו' או אפשר דהמקשן הזה דב"מ סובר דספיקא הוה אם יש למילף מחצר דגנבה דבכל ד"ע איכא תורת שליחות רק מהסברא דדברי הרב וכו' פטור המשלח מהעונש או דאין למילף מחצר דגניבה כי אם במקום שהשליח עושה קנין למשלחו אבל אם אינו עושה קנין למשלחו אין תורת שליחות לד"ע כלל ולכן סבר המקשן דלהכי קאמר הש"ס דקידושין הסברא דדברי הרב וכו' דעכ"פ מהעונש ודאי פטור המשלח מחמת הסברא דדברי הרב וכו' אבל כאן בב"מ שבא להקשות קושיא על רבינא לכן חש מספיקא שמא יאמר רבינא דבמקום שאינו עושה קנין למשלחו ליכא תורת שליחות כלל לד"ע ולכן קאמר המקשן וגנבי לי דעושה קנין למשלחו כמו חצר דגניבה אכן ודאי זה הוא רק דעת המקשן אבל הש"ס ודאי לא נסתפק בזה כלל דהא חזינן דקאמר הש"ס דלרבינא איש שאמר לאשה אקפי לי קטן חייב המשלח כו' והרי שם והשליח אינו עושה שום קנין לשולחו ואפ"ה אמרינן דיש בזה תורת שליחות ושלוחו כמותו היכא דהשליח לאו ב"ח הוא וכמו חצר דגנבה ואפשר דגם רש"י ב"מ י"א הנ"ל שכתב דלהכי הוצרך הקרא לרבות חצר דגנבה משום דאשלד"ע וכו' וכמו שהבאתי לעיל דברי רש"י הוא רק משום דרש"י רצה לתקן הך קושיא שהקשיתי דלמה הוצרך המקשן לומר וגנבו לי רק רש"י לא רצה להאריך ולכן מצא מקום בדף י"א גבי הך דממונא מא סורא לא ילפינן לומר בקיצור דאיכא סברא לומר דאי לאו הריבוי דחצר דבגניבה ה"א דמשום דאשלד"ע לכן ליכא תורת שליחות כלל בד"ע וממילא מובן דזה היתה סברת המקשן דקאמר וגנבו לי וכו' אכל לפי האמת אפשר דגם רש"י מודה דהא דאיצטריך הקרא לרבות חצר משום שליחות היינו דאל"כ לא הוה ידעינן דבחצר שאינו בן דעה שייך בו שליחות וכמש"ל וה"א דהוא כמו חש"ו דלאו בני שליחות הם קמ"ל הקרא דכיון דהחצר מתנהג ע"י בן דעה לכן שייך בו שליחות אבל ע"ז דשייך תורת שליחות גם בד"ע באמת א"צ קרא דילפינן ממקום דילפינן כל שליחות שבתורה דאין חילוק בין ד"ע לשאר שליחות רק לענין העונש העבירה ומשום הסברא דדברי הרב וכו'. גם אפשר ליישב הקושי' הד' בפשיטות והוא דהא דקאמר וגנבו לי כוונת המקשן לי בשליחותי וכמו הא דקאמר הש"ס שם אח"כ ואקפי לי קטן כו' ושם ודאי א"א לפרש לי בשבילי וע"כ לי היינו בשליחותי וא"כ גם כאן אפשר לפרש כן:

קושיא הה'

שהקשיתי שם דמנ"ל להמקשה דהאומר לאשה ועבד גנבו לי דפטור המשלח ודילמא אה"נ דחייב המשלח וכו' נ"ל ליישב דהמקשן הוכיח מהברייתא דתנא גגו חצירו וקרפיפו מנין כו' ומדלא חשיב אשה ועבד ששלחם לגנוב אלא ודאי דלאו מטעם שליחות ריבה הקרא גגו חצרו וכו' ולכן באשה ועבד שפיר אמרינן דאשלד"ע אף אם השליח לאו ב"ח או אפשר דמקשה מהא דראה מעשים כאלו שכשלח מי אשה ועבד לגנוב ופסקו הב"ד דהמשלח פטור ולכן הקשה:

קושיא הו'

שהקשיתי שם על הא דקאמר הש"ס הנ"מ בין רבינא לר"ס בכהן שאמר לישראל צא וקדש לי גרושה וכו' ואיזה סברא איכא לחלק בין כהן המקדש גרושה לכהן בשליחוחו או ישראל המקדש גרושה לכהן בשליחותו וכו' הנה ודאי לפי מה שביארתי באותיות הקודמין מן אות כ"ה ואילך דכל הסופה איסור לחבירו הגדול לוקה על הלאו של הקרי וכבר ביארתי שם דכל שליח לד"ע כשעושה שליחותו הרי הוא סופה איסור למשלחו רק להל"ק דיבמות דף פ"ד שהבאתי שם אינו חייב הסופה איסור לחבירו על הקרי אא"כ זה הסופה האיסור הוא מצווה גם על הכתיב שלא יהי' נספה בזה האיסור וכגון כהן המטמא לכהן אחר במת או כהן שקידש אשה מפ"כ לכהן אחר בשליחותו של זה הכהן שקידשה בשבילו אבל אם ישראל טימא לכהן במת או שקידש לו אשה מפ"כ אז כיון דהישראל אינו מצווה בהכתיב גם על הקרי אינו מצווה וכמ"ש אות כ"ה בביאור הסוגיא דיבמות הנ"ל וא"כ ודאי מיושב הא דקאמר הש"ס כאן בב"מ שכהן שלח ישראל לקדש לו גרושה וכוונת הש"ס להל"ק דיבמות הנ"ל דאם השליח הוא ג"כ כהן ודאי השליח ב"ח הוא על הקרי אבל אם השליח הוא ישראל לא הוה ב"ח על הקרי להך ל"ק דיבמות הנ"ל והגם דלכאורה קשה לפי מה שפסק הרמב"ם פט"ו ופי"ז מא"ב דליכא מלקות בשום חייבי לאוין רק בקידש ובעל ולפי התשובה שהשיב הרמב"ם להחכמי לונול שמביא המ"מ פט"ז מא"ב ה"ב שם מוכח דאף קידש ובעל מ"מ חוץ מאלמנה לכ"ג אינו חייב כי אם אחת יע"ש וא"כ כ"כ אות י"ד דלפ"ז מוכרחין אנו לומר דלר"ס דפוטר המשלח אף אם השליח הוא ישראל ע"כ דפוטר אותו אף בבעל המשלח אחר הקידושין של השליח וא"כ מוכח דלר"ס לא חלו הקידושין של השליח דאל"כ איך פוטר את המשלח הלא בעל דרך קיחה וכו' וא"כ זה סותר למ"ש אות הקדום וכן באות זה בישוב קושיא הד' דהסברא דדברי הרב וכו' הוא רק לענין העונש של העבירה אבל לענין תורת שליחות שיהי' המעשה השליחות קיימת כאילו עשה המשלח בעצמו אין לחלק בין ד"ע ללאו ד"ע אכן באמת עיינתי היטיב בהסוגיא דקידושין מקור המחלוקת של אביי ורבא וראיתי שם בהש"ס כמה תמיהות חזקות ואמרתי תחלה אבאר התמיהות ואיישבם וממילא יתבאר דליכא שום סתירה למ"ש והוא דהנה בהש"ס קידושין דף ע"ח ע"א קאמר התם אר"י כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום ולא יחלל ופריך הש"ס ולילקי נמי משום ולא יחלל זרעו ומשני בשלא גמר ביאתו והנה לכאורה משמע דהש"ס פריך על ר"י דה"ל לומר דלוקה שלש היינו על לא יקח ועל לא יחלל האשה ועל לא יחלל זרעו אבל א"כ מאוד תמוה דהלא בפסחים דף מ"א ובב"מ דקט"ו מבואר דבאכל נא ומבושל איכא התם חד לישנא דהוה לאו שבכללות ואינו חייב כלום וחד לישנא סובר התם חדא מיהא לקי יע"ש אבל תרתי לא לקי על לאו אחד והגם דרש"י מפרש דהאי לאו הוא שמפרש דהאי אל תאכלו כו' קאי על כי אם צלי אש וזה הוה לאו שבכללות אבל נא ומבושל דמפורש שפיר לוקה שתים יע"ש וכן בנזיר דף ל"ח גבי אכל זג וחרצן ג"כ מפרש רש"י דהלאו שבכללות הוא הלאו דמכל אשר יעשה כו' אבל על זג וחרצן שפיר לוקה שתים אכן באמת אף לדברי רש"י הללו ג"כ אינו דומה לנ"ד דשם שניהם מפורשים בקרא נא ומבושל וחרצנים וזג משא"כ כאן חילול האשה לא נזכר בפירוש בהקרא וא"כ מסתבר דזה הוה לאו שבכללות ובפרט הרמב"ם הלא פסק בפ"ח מק"פ ה"ד ופי"ח מסנהדרין ה"ג דגם באכל נא ומבושל כאחת אינו לוקא אלא אחת יע"ש ובודאי כאן א"א להלקותו שני מלקיות על לאו אחד שכולל שני חילולין גם אח"כ קאמר התם הש"ס בהסוגיא דקידושין הנ"ל מתיב רבא אלמנה וגרושה לוקה משום שתי שמות מאי לאו משום שני שמות ותו לא וכו' והנה לכאורה משמע דרבא בא להקשות על ר"י דקאמר כ"ג באלמנה לוקה שתים והרי בהמשנה משמע דרק כשהיא אלמנה וגם גרושה אז לוקה שתים אבל באלמנה לחודה אינו לוקה כי אם אחת אבל א"כ מאוד תמוה דהלא להמפרשים דר"י דוקא כ"ג באלמנה קאמר היינו משום דבאלמנה הוא מחלל אותה בביאתו משא"כ שאר השלש נשים פ"כ דכבר הם מחוללים ועומדים אינו חייב על ולא יחלל א"כ כאן בהמשנה מכות דף י"ג דקתני או"ג דהיינו אלמנה שהיא גרושה וכבר היא מחוללת מחמת האיסור גרושה שבה א"כ שפיר קתני דאינו חייב אלא משום שתי שמות ותו לא דהא על הלאו דלא יחלל אינו חייב רק על הלאו דלא יקח חייב משום אלמנה וגם משום גרושה ובודאי תו לא. עוד ראיתי שם בהש"ס תמוה גדולה לכאורה והוא דהש"ס משני התם על תיובתא דרבא וקאמר לא שני שמות ע"ז ושני שמות ע"ז ופריך א"ה אימא סיפא גו"ח אינו חייב אלא משום אחת ומשני הש"ס ה"ק אינו חייב אלא על אחת ולעולם שני שמות וחלוצה דרבנן יע"ש. ולכאורה גם זה תמוה מאוד דמה ענין הך דחלוצה דרבנן להך דר"י דחייב שתים ואיך יפרש המשנה בהסיפא לולא דברי ר"י ואם לולא דברי ר"י היה מפרש דלעולם חלוצה דאורייתא רק הא דתני דאינו חייב אלא אחת הוא כמ"ש רש"י שם בש"ס מכות בהמשנה דהוא משום דחלוצה איתרבאי מהקרא דואשה גרושה וכו' יע"ש א"כ גם אם נימא כמו דמשני דלעולם חייב על גרושה משום שני שמות רק כיון דחלוצה היא איתרבאי משום גרושה לכן כל שנתחייב משום גרושה שוב אין לחייבו משום חלוצה ומה הכריחו לומר לפ"ז דחלוצה דרבנן אכן אחר העיון ראיתי דזאת יש ליישב והוא דודאי אם נימא דאינו חייב אלא אחת שפיר הא דקאמר דבאו"ג חייב משום שתי שמות כלומר אם התרו בו משום שתיהם חייב שתים אבל בגו"ח אף שהתרו בו משום שתיהם אפ"ה כיון דחלוצה איתרבאי מגרושה הוה שם אחד ואינו חייב אלא אחת אבל לפי מה דקאמר דחייב משום שני שמות ע"ז ושני שמות ע"ז א"כ ודאי גם בגו"ח משכחת לה שיהי' לפעמים חייב משום שתי שמות והיינו אם התרו בו על לאו אחד משום גרושה ועל הלאו השני התרו בו משום חלוצה ואיך קתני דאינו חייב אלא על אחת ושפיר הוכרח לומר דחלוצה דרבנן ואם התרו בו משום גרושה רק על לאו אחד ועל לאו השני התרו בו משום חלוצה אז באמת אינו חייב כי אם על הלאו שהתרו בו משום גרושה ולכן בין אם התרו בו רק משום לאו אחד על גרושה דאינו חייב אלא אחת וכמ"ש ובין אם התרו בו על שני הלאוין משום גרושה דאז חייב שתים מ"מ אינו חייב כי אם על אחת דהיינו על גרושה ולא על חלוצה דחלוצה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ומיושבת הך תמוה אכן השני תמיהות הראשונות ודאי בתוקפם ולכן אמרתי לפרש דברי הש"ס באופן שאבאר והוא דר"י קאמר כ"ג באלמנה לוקה שתים משמע אבל כ"ג בשאר השלש נשים פ"כ אינו לוקה כי אם אחת וע"ז פריך הש"ס ולילקי נמי משום ולא יחלל זרעו כלומר וא"כ אף בשאר השלש נשים פ"כ נהי דעל הנשים אינו עובר על הלאו דולא יחלל דהרי כבר הם מחולים אבל על ולא יחלל זרעו היה לנו לחייבו דהא מחלל זרעו דודאי אם יוליד יהי' זרעו חלל וע"ז משני בשלא גמר ביאתו כלומר דלעולם גם בשאר השלש נשים פ"כ כשהוא לוקה עליהם יכול להיות שלוקה שתים אם התרו בו משום שתים רק בשאר השלש נשים פ"כ א"א לחייבו מלקות אא"כ גמר ביאתו והזריע וחילל זרעו אבל בלא גמר ביאתו ודאי אין לחייבו כלל דהא לא חילל ולפי מה דקאמר רבה בש"ס סוטה דף מ"ד וכן רבא כאן בשמעתין דקידש ולא בעל אינו לוקה דמ"ט לא יקח משום דלא יחלל וא"כ כ"ז שלא גמר ביאתו הא לא חילל ואינו חייב אף על לא יקח אבל כ"ג באלמנה אף לא גמר ביאתו חייב שתים דהא חילל בהעראה וחייב בין על לא יקח דהא חילל ובין על לא יחלל דהא חילל ונתיישבה התמוה הראשונה דודאי גם בק"פ אכל נא לחוד לוקה וכן אכל מבושל לחוד וכמו כן בנזיר אכל זג לחוד לוקה אכל חרצנים לחוד לוקה והגם דכ"כ דכאן אינו דומה להתם דהתם עכ"פ מפורש בתורה בין נא ובין מבושל וכן בין חרצנים ובין זג משא"כ הכא דאינו מפורש בתורה חילול האשה רק בת"כ פ' אמור פרשה ב' סי' ל"ט יליף לה התם מק"ו דהאשה מתחללת וא"כ מנ"ל לחייב מלקות על חילול האשה אכן באמת סיים שם בת"כ ואם נפשך לומר לא יחלל ולא יחלל אף מי שהיה כשר ונתחלל יע"ש והמלב"ם נדחק שם בפירוש הת"כ הזה יע"ש אכן לדעתי נראה דכוונת הת"כ דלא רק מחמת הק"ו לחוד היא מתחללת אלא גם מהקרא מוכח דה"ל לכתוב לא יחלל זרעו ומדכתיב ולא יחלל זרעו בואו המוסיף ש"מ דהלאו הוא גם על האשה שלא יחלל אותה וסרס המקרא לא יחלל את מי שהיה כשר וזרעו ג"כ לא יחלל כנ"ל פי' הת"כ והגם דלפמ"ש דברי רבה בש"ס סוטה דף מ"ד דקאמר דלעולם אינו חייב על הקיחה עד שיבעול וכן רבא כאן בשמעתין דקאמר קידש אינו לוקה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל מ"ט לא יקח משום לא יחלל וכו' א"כ ע"כ דיצא להם לדרוש כן מחמת הואו של ולא יחלל ומפרשים דהוא ואו החיבור וקאי על הלאו דלא יקח ולא יחלל ומוכח מזה דאינו עובר על לא יקח אם אינו עובר על ולא יחלל זרעו וא"כ הוצרך לכתוב הלאו דלא יחלל זרעו בואו ואיך נוכל לדרוש תרתי ולפרש הואו שהוא ואו המוסיף וגם שהוא ואו החיבור אכן אפשר לומר וליישב דהת"כ באמת סובר כאביי דקידש לוקה אבל רבה ורבא יסברו כהירושלמי פ"ק דמכות דקדריש דה"ל לכתוב ולא יחול זרעו וכתיב לא יחלל מוכח דהלאו כולל עוד חילול חוץ מהחילול זרעו דהיינו חילול האשה ולכן שפיר גם כאן חילול האשה מפורש בתורה ע"י הדרש דולא יחלל ולכן בכ"ג באלמנה אף כשלא גמר ביאתו לוקה שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל האשה אבל שאר השלש נשים פ"כ ודאי כשלא גמר ביאתו אינו חייב אף על לא יקח לשיטת רבה ורבא הנ"ל וכמש"ל ואם גמר ביאתו אז אין חילוק לשיטה זו בין אלמנה לשאר השלש נשים פ"כ ובכולן כ"ג חייב שתים אחת משום לא יקח ואחת משום ולא יחלל זרעו אכן רבא לא ניחא לי' לומר דחייב על חילול זרעו דהרי כ"ה שלא נזכר בו הלאו דולא יחלל ואפ"ה חייב על הלאו דלא יקחו והגם דמבואר בת"כ פ' אמור פרשה ב' סי' ל"ד דנכתב זונה בכ"ג לגז"ש דמה זונה האמורה בכ"ג זרעו ממנה חולין כן זונה האמורה בכ"ה זרעו ממנה חולין יע"ש אכן לחייבו מלקות לכ"ה על חילול זרעו ע"ז ליכא שום לימוד ולכן ע"כ דבכ"ה חייב על הלאו דלא יקחו אף שאינו חייב על הלאו דולא יחלל זרעו ולומר דבכ"ה באמת חייב על הלאו דלא יקחו אף בקידש ולא בעל זה ודאי א"א דאיך יהי' כ"ג גרע מכ"ה דכ"ה יהי' חייב על הלאו דלא יקחו אף בלא בעל וכ"ג יהי' פטור עד שיבעול וע"כ דגם כ"ה אינו חייב על לא יקחו אא"כ בעל אף שאינו מוזהר שלא יחלל זרעו ולכן מפרש רבא דגם בכ"ג לא נתכווין הקרא לחייבו על חילול זרעו דבאמת אינו ידוע אם האשה תתעברה ותלד זש"ק שיהי' חלל או חללה רק הקרא קאי על הלאו דלא יקח וקאמר ע"ז הקרא ולא יחלל זרעו כלומר אימתי הוא חייב על לא יקח במקום שיוכל לבא לידי חילול זרעו וכגון שבעל דאז יוכל לבא לידי חילול זרע דהא אפשר שתתעבר ותלד זש"ק ולכן אף שאינו חייב על הלאו דולא יחלל זרעו מ"מ נתחייב על הלאו דלא יקח ולכן סובר רבא דאין לחלק בין גמר ביאתו ללא גמר כיון דאף בגמר אינו חייב על חילול הזרע רק על לא יקח כיון שהיה יכול לבא לידי חילול זרע ע"י קיחה א"כ גם בלא גמר מ"מ כיון שהערה בה הרי היה יכול אז לבא לידי חילול זרעו דהיה בידו לגמור הביאה וכל שהיה באפשרי לבא לידי חילול זרעו ע"י קיחה חייב על הקיחה וסובר רבא דהא דריבה הקרא גם חילול האשה וכמש"ל בשם הירושלמי בזה ודאי חייב על החילול דהא ליכא בזה שום ספק על החילול דהא ודאי חיללה ועבר על הלאו דולא יחלל אף בלא קיחה וכדקאמר הש"ס אח"כ ומודה רבא באלמנה לכ"ג שבעל ולא קידש דלוקה והיינו משום דודאי א"א לומר דלא יהי' חייב על שום חילול ורק נכתב הקרא דולא יחלל זרעו להורות דאינו חייב על הקיחה אא"כ יכול לבא לידי חילול זרעו דא"כ היה יכול לכתוב הקרא לא יקח לחלל זרעו ומדכתב לאו מיוחד ולא יחלל ש"מ דנתכוין ג"כ לחייב על לאו דלא יחלל ולכן מסתבר לי' לרבא דמשום חילול האשה שהוא ודאי כתב קרא לאו מיוחד אבל חילול זרעו דאינו ודאי ע"ז לא חייבה התורה אף בכ"ג וכמו בכ"ה וכמ"ש ולא כדעת התרצן שחילק בין גמר ביאתו ללא גמר ולכן קא מתיב לי' רבא מהמשנה מכות דף י"ג דקתני או"ג חייב משום שתי שמות מאי לאו ותו לא וא"כ קשה ממ"נ אם מיירי המשנה בלא גמר ביאתו א"כ כיון שהיא גם גרושה דכבר היא מחוללת ולא מתחללת ע"י הביאה א"כ איך לוקה על הלאו דלא יקח הלא כשליכא חילול לא חילול האשה ולא חילול זרעו אף על לא יקח אינו לוקה ואם מיירי המשנה בגמר ביאתו א"כ לוקה ארבע מלקיות משום לא יקח אלמנה ומשום לא יחלל זרעו בביאת אלמנה וכן משום לא יקח גרושה ומשום לא יחלל זרעו בביאת גרושה ומדחה הש"ס דמהמשנה אין ראי' דלעולם מיירי המשנה בגמר ביאתו וחייב באמת ארבע מלקיות והא דקתני רק דחייב משום שתי שמות כוונת המשנה משום שני שמות ע"ז ושני שמות ע"ז וכו' ונתיישבה גם התמיה השני' דלעיל דודאי רבא לא קא מתיב על דברי ר"י כלל רק על התרצן שחילק בין גמר ביאתו וכמ"ש ולפמ"ש עלו פסקי הרמב"ם דפי"ז מא"ב הב' וג' וד' כשמן ויצף על פני המים דודאי כיון דחזינן דרבא דהוא בתרא סובר דעל לא יחלל זרעו אף כ"ג לעולם אינו לוקה דהא רבא לא קיבל הדחי' של הש"ס דקאמר לא שני שמות ע"ז ושני שמות ע"ז וכו' דהא קאמר הש"ס שם אח"כ ומודה רבא בכ"ג באלמנה שאם בעל ולא קידש דלוקה וכו' ואם איתא דרבא הדר בי' וקיבל הדחי' ה"ל להש"ס לומר ומודה רבא באלמנה לכ"ג שאם בעל ולא קידש אף שלא גמר ביאתו דלוקה ובגמר ביאתו אף בשאר השלש נשים פ"כ לוקה וכו' ומדלא קאמר הש"ס הכי ש"מ דרבא לא הדר בי' ולכן פסק הרמב"ם כרבא וא"צ להדוחקים שכתב המ"מ שם יע"ש והשתא ממילא נתיישב ג"כ מה שהקשיתי אות י"ד הנ"ל דאם ר"ס פוטר את המשלח אף אם בעל אותה אחר קידושי השליח הרי ע"כ דמשום דלא חלו הקידושין וכו' דליתא אלא לעולם שפיר חלו הקידושין רק משום דהא על הבעילה אינו חייב כי אם על הקיחה והקיחה היתה ע"י שליח והשליח עבר על דברי הרב במה שעשה השליחות וספה איסור למשלחו לכן פטור המשלח דלר"ס כל שהשליח אי בעי לא היה עביד ועשה נגד דברי הרב אין לחשוב המעשה של השליח על המשלח ולחייבו על הלאו דלא יקחו שלא עשה בו מעשה ולכן אף שחל השליחות ועבר המשלח על הלאו דלא יקחו אפ"ה הוה כעבר על לאו שאין בו מעשה ופטור מן העונש ושפיר מתורצת הקושיא הששית שנתחבטו בה כמה גדולי ראשונים ואחרונים וכמ"ש שם אות ט"ז:

קושיא הז'

שהקשיתי שם דאיך קאמר רבינא דכשהשליח לאו ב"ח הוא חייב המשלח והלא כיון דהא דפטור המשלח בד"ע הוא משום דאמרינן דלא ה"ל להשליח לשמוע דברי משלחו דדברי הרב וכו' וא"כ כל שלא שמע השליח לדברי הרב היה לנו לפטור המשלח אף אם השליח לאו ב"ח הוא וכו' הנה עתה לפמ"ש אות הקדום דכל עיקר הפטור של המשלח מחמת הסברא דדברי הרב וכו' הוא משום דאם נחייב המשלח נהי' מוכרח לפטור השליח ואין סברא לפטור השליח מחמת הסברא דדברי הרב וכו' וא"כ כשהשליח לאו ב"ח הוא נמצא דלא עי"ז שנחייב המשלח נפטור השליח דהא בלא"ה השליח לאו ב"ח הוא ולכן שפיר סברא הוא לחייב המשלח וכמ"ש אות הקדום סברת הפלוגתא שבין רבינא לר"ס:

קושיא הח'

שהקשיתי שם על הא דקאמר הש"ס ב"מ שם א"נ איש דאמר לה לאשה אקפי לי קטן וכו' דמשמע מפשטות הלשון דאף דמותר לאשה אף לכתחלה להקיפו וכמבואר בהש"ס נזיר דף נ"ז ע"ב לר"ה ור"א אפ"ה אם איש שולח אותה להקיפו חייב האיש המשלחה א"כ למה הוצרך לומר בהנ"מ הראשונה כהן שאמר לישראל צא וקדש לי גרושה כו' הלא אף אם היה הכהן אומר לו לישראל צא וקדש לך גרושה היה לנו לחייב המשלח וכו' הנה עתה לפמ"ש אות כ"ו דרק להל"ק דיבמות דף פ"ד מוכרחין אנו לומר דהקרא דמרבה המקיף הוא כדי להורות דנשים דליתנייהו בבל תקיף מותרים אף לכתחלה להיות מקיפים כמו ניקפים אבל להל"ב דשם ודאי הוצרך הקרא לרבות מקיף כדי להוציא נשים מחיוב מלקות אם הם מקיפים לאיש אבל איסורא איכא גם בנשים דהרי עוברים טל לפני עור וכו' וא"כ כיון דלהל"ק דיבמות הנ"ל כבר חשיב הש"ס נ"מ בין רבינא לר"ס בכהן שאמר לישראל צא וקדש לי גרושה אבל להל"ב דיבמות הנ"ל ודאי לא שייך הנ"מ הזאת דלהל"ב כבר ביארתי באות כ"ה דסובר דאף אם ישראל מקדש לכהן גרושה בשליחותו של הכהן חייב השליח על שספה איסור להכהן המשלחו נמצא דהוה השליח ב"ח וגם רבינא מודה בזה דפטור המשלח ולכן שפיר קאמר הש"ס א"נ איש דאמר לאשה אקפי וכו' דבזה ודאי איכא נ"מ בין רבינא לר"ס להל"ב דיבמות הנ"ל דהא להל"ב דיבמות הנ"ל לפמ"ש גם אשה המקפת את הקטן קא עבדה איסורא רק שאינה חייבת מלקות לכן לרבינא חייב המשלח ולר"ס פטור והשתא ממילא גם

קושיא הט'

שהקשיתי שם דהלא ר"ה ור"א שניהם סוברים במסכת נזיר דף נ"ז ע"ב דאף לכתחלה מותר לאשה להקיף את הקטן נמצא דהמשלח אינו שולח אותה לעשות שום עבירה כלל ואיך יפסוק רבינא דבזה חייב המשלח וכו' ודאי כעת אין שום מקום לקושיא הזאת לפמ"ש בישוב קושיא הקודמת דהאי א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן וכו' בא ליתן נפקותא להל"ב דיבמות הנ"ל מפני דלהל"ב לא שייך הנ"מ הראשונה דקאמר כהן שאמר לישראל וכו' וכ"כ אות כ"ו דלהל"ב ודאי הקרא דמרבה מקיף לא בא רק להוציא נשים מחיוב מלקות אם מקיפים לאיש אבל איסורא לכתחילה שפיר איכא ועל ר"ה דנזיר כ"כ אות כ"ח דהוא סובר כהל"ק דיבמות הנ"ל וגם על ר"א ביארתי שם באות כ"ח טעמו ולכן לא קשיא וכן קושיא הי' שהקשיתי שם דלמה הוצרך הש"ס לחשוב שתי נפקותות הלא נמצא עוד כמה נפקותות וכמו שביארתי שם ולא חשיב אותם הש"ס ושייר וא"כ ליסגי בחד נ"מ וכו' ג"כ לפמ"ש עתה בישוב קושיא הח' אין שום מקום לקושיא הזאת דהא באמת לא חשיב כי אם נפקותא אחת לכל לשון מהתרי לישני דיבמות הנ"ל והגם דעדיין תקשי לפמ"ש שם בקושיא הי' שיש נפקותא באיש ששלח את אשה לטמא איזה כהן בשוגג דאשה לאו ב"ח היא דנשים לא נזהרו בבל תטמא כהנים למת וא"כ היה יכיל הש"ס לחשוב הך נפקותא והיה סגי לשתי הלשונות אם המשלח הוא כהן דהוא ב"ח אף להל"ק הנ"ל והיה יכול הש"ס לומר נ"מ בכהן ששלח אשה לטמא איזה כהן בשוגג אכן אפשר ליישב זאת עפ"י מ"ש בישוב קושיא הד' בדעת המקשה דסבר דאי לאו דריבה קרא חצר דגנבה מטעם שליחות ה"א דבד"ע ליכא תורת שליחות כלל ולא אמרינן בד"ע ששלוחו של אדם כמותו רק כיון דריבה קרא חצר דגנבה מטעם שליחות ידעינן דשייך תורת שליחות אף בד"ע אבל עדיין נשאר מקום לטעות ולומר דדוקא דומיא דחצר דלר"ס כיון דבע"כ מותיב בי' חייב המשלח לכן נתנה התורה בו דין שליחות כדי לחייב המשלח וכעין שכתב המהרש"א קידושין דף מ"ג ע"א דמד"ע במקום שחייב המשלח אין למילף לדבר שלאו עבירה דבד"ע אפשר קנסה רחמנא להמשלח וכן במקום שהשליח ב"ח הוא ג"כ יכולין לומר סברא זו דמשום דקנסה רחמנא להשליח שיתחייב לכן נתנה רחמנא בו תורת שליחות וכגון בגנבה דאם נאמר דלית בי' תורת שליחות א"כ לא קנה הגנבה לא להמשלח משום דלית בי' תורת שליחות ולעצמו לא נתכווין לקנות נמצא דהגנבה לא יצתה מרשות בעלים וכל שלא יצתה הגנבה מרשות בעלים לא מתחייב הגנב ולכן נתנה בזה רחמנא תורת שליחות כדי שיקנה השליח הגנבה להמשלח ויוציאה מרשות בעלים כדי לחייב את השליח אבל במקום ששניהם פטורים בין המשלח ובין השליח וכגון לר"ס במקום שהשליח לאו ב"ח הוא רק דאי בעי לא עביד א"כ ודאי זה אינו דומה לחצר דגנבה וה"א דכגון זה בד"ע לית בי' תורת שליחות כלל ונמצא דה"א דאם כהן שלח ישראל לקדש לו גרושה אינם חלין הקידושין ואף גט א"צ במקום שא"א לחייב לא המשלח ולא השליח ולא כן הוא עפ"י האמת דעפ"י האמת אין חילוק בין ד"ע לענין שליחות רק לענין העונש ומשום דכל שהשליח קא עביד איסורא סובר ר"ס דאף אם לאו ב"ח הוא אפ"ה אין לחשוב המעשה על המשלח והוה כאילו המשלח עבר על לאו שאין בו מעשה אבל השליחות שפיר הוא שליחות וצריכה גט אף לר"ס ולכן קמ"ל הש"ס הך נפקותא להל"ק דיבמות הנ"ל לומר דאף לר"ס רק לא מתחייב שולחו אבל הקידושין שפיר חלים וצריכה גט ודלא כהנו"ב והא דקאמר הש"ס להל"ב דיבמות הנ"ל הנ"מ השני' באמר לאשה אקפי לי קטן וכו' ולא קאמר הנ"מ שכתבתי באיש שאמר לאשה צא וטמא את הכהן השוגג אפשר ליישב בפשיטות כמ"ש רש"י והתוס' שם דהא דנקט הש"ס קטן ולא גדול היינו משום דגדול לא יניח אותה להקיפו כו' יע"ש ואף דודאי נמצא לפעמים שגם גדול רוצה להקיף רק שירא מהעונש ובפרט דכ"כ אות כ"ו דמשכחת לה בגדול כשהוא ישן אכן ודאי כוונת רש"י והתוס' דבגדול לא שכיח כ"כ כמו בקטן דאף אם הוא ישן יראה האשה שמא יקץ משנתו ויצעק מרה וא"כ אפשר דלהכי ג"כ לא רצה הש"ס לומר הך נ"מ של טומאת כהן משום דלא שכיח כ"כ דגם שם אף אם הכהן שוגג יראה האשה פן יתוודע לו ויצעק מרה ע"ז או אפשר לומר דלהכי תפס הש"ס הך נ"מ דאקפי וכו' כדי לאשמעינן דלא נימא דכיון דר"ה דנזיר הנ"ל סובר כהל"ק דיבמות לכן אין לחוש להל"ב דיבמות הנ"ל כלל לכן בא לאשמעינן מילתא אגב אורחא דיש לחוש להל"ב דיבמות ולאסור לכתחילה להקיף את הקטן וב"ה שזכיתי ליישב כל העשרה קושיות שהקשיתי שם אות ט"ז על הש"ס ב"מ ולפי דרכי מוכח דלא כהנו"ב הנ"ל אות י"א:

תוכן העניינים

פני חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה