אור ברסלב
פני חיים שאלות ותשובות פני חיים חלק אה"ע סימן א › כט

פני חיים· רבי פנחס ברבי אברהם אריה

שאלות ותשובות פני חיים חלק אה"ע סימן א · כט

כח

ועתה כיון שזכיתי לבאר היטב ולישב כל אותן הסוגיות והכל כפי מה שלמדתי מדברי הרמב"ם לכן כעת אבאר ואיישב כל פסקי הרמב"ם שהבאתי באות כ"א והרביתי שם להקשות עליהם והוא דודאי מה שפסק הרמב"ם פי"ב מעכו"ם ה"א דהמקיף את הקטן לוקה כו' לא רק מפני שר"ה בנזיר הנ"ל אות הקדום פוסק כן אלא משום דכ"כ באות כ"ו דבמקיף את הקטן לוקה ממ"נ דאם בכל האיסורין הסופה איסור לקטן לוקה והיינו משום דהקראי דשקצים ודם וט"כ קאי על ספיות איסור לקטן ומלמדין לכל התורה כולה א"כ גם על הקפה מלמדין דהמקיף הקטן לוקה ואם הקראי דשקצים ודם וט"כ קאי על הפרשת קטן מאיסור ולא על ספיות איסור לקטן וליכא חיוב מלקות בסופה איסור לקטן א"כ כ"כ שם אות כ"ו דלפ"ז אמרינן דהקרא דמרבה מקיף הוא כדי לחייב המקיף את הקטן ורק ר"א בנזיר הנ"ל אות הקדום סובר דלא משכחת לה חיוב מלקות במקיף את הקטן וכמ"ש שם אכן הרמב"ם לא חש לדעת ר"א ואפשר דהוא משום דסתמא דש"ס יבמות דף קי"ד הנ"ל קאמר התם דאם הקראי דשקצים ודם וט"כ לא קאי על הפרשת קטן מאיסור קאי על ספיות איסור לקטן כו' הרי דהש"ס שם לא חש לדעת ר"א וסובר דלא מקשינן הסופה להנספה וממילא מוכח ג"כ דבהקפה לא מקשינן המקיף להניקף ולהכי יפה פסק הרמב"ם דהמקיף את הקטן לוקה ובפרט דבש"ס נדה דף מ"ו מבואר דשמואל סובר דקא"נ אין ב"ד מצווין להפרישו וכן ביבמות שם דף קי"ד קאמר לי' ר"פ לר"י ב"ב דבר טלי וטליא וכו' וג"כ קאמר התם הש"ס אלמא קסבר קא"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ואף ר"י התם רק ספיקי מספקא לי' אם קא"נ ב"ד מצווין להפרישו א"כ הרי כולם חולקים על ר"א וסוברים דלא מקשינן מקיף לניקף ואף לר"י ודאי המקיף את הקטן לוקה מחמת ממ"נ שכתבתי ומ"ש שם הרמב"ם בה"ב דאשה שגלחה פאת ראש האיש פטורה כו' ג"כ לאו משום שפוסק כר"ה דא"כ לא ה"ל להרמב"ם לומר פטורה דהא לר"ה אף לכתחלה מותרת להקיף לאיש אלא מחמת דהמשנה דקידושין דקתני חוץ מבל תקיף ובל תשחית כו' כוונת המשנה דנשים לא נזהרו בהלאו דבל תקיף לא על עצמה ולא על אחרים וכן בבל תשחית וכמו בבל תטמא למתים וכמ"ש ריש אות כ"ו ובזה ודאי גם ר"א מודה וכמ"ש אות הקדום ומ"ש שם הרמב"ם בה"ה דלכתחלה אסורה האשה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פיאה וכו' וע"ז הקשיתי שם אות כ"א דהלא בין לר"ה ובין לר"א מותר לה לגלח לקטן פיאה אף לכתחלה אבל עתה לפי מה שביארתי באות הקדום דר"ה ור"א סוברים שניהם כהל"ק דיבמות הנ"ל ולכן לא היה להם שום אופן ליישב למה הוצרך הקרא לרבות המקיף אם לא להתיר אף לכתחלה היינו לר"ה להתיר לנשים אף לכתחלה ולר"א להתיר להקיף את הקטן אף לכתחלה אבל להל"ב דיבמות הנ"ל ודאי אם לא היה מרבה הקרא את המקיף ה"א דנשים אף לוקין כשמקיפין לאיש דהא לא הוה איתקיש הקפה להשחתה רק האיסור ניקף אבל לא האיסור מקיף היוצא מן הקרי ולהל"ב דיבמות הנ"ל כ"כ אות כ"ה דלדידי' אינו תלוי הקרי בהכתיב ואף אם נשים ליתנייהו בהכתיב אפ"ה בהקרי שפיר איתנייהו ולכן ריבה הקרא מקיף כדי להקיש גם איסור מקיף להשחתה ולומר דנשים דליתנייהו בהשחתה גם באיסור מקיף ליתנייהו ופטורים ממלקות אבל להתיר לנשים להקיף לאיש אף לכתחלה ע"ז ליכא שום הוכחה ולכן ודאי יש לאסור להם לכתחלה להקיף לאיש לפי דעת הל"ב דיבמות הנ"ל ולכן ל"מ לפמ"ש הרא"ש פ"ו דגיטין סי' י"ב בשם הרי"ף דכ"מ שנזכר בש"ס תרי לישני העיקר כהא"ד דהוא ל"ב א"כ אם גם כאן העיקר כהל"ב דיבמות הנ"ל א"כ ודאי אסור לאשה להקיף פיאות איש אף של קטן אלא אפילו אם נימא דספיקא הוא אם העיקר כהל"ק או העיקר כהל"ב ג"כ עכ"פ מספיקא ודאי יש לאסור להנשים לכתחלה להקיף פיאה של איש דדילמא העיקר כהל"ב ולכן ודאי יפה פסק הרמב"ם שם דלכתחלה אסורים הנשים להקיף פיאה של איש אפילו של קטן דודאי לפמש"ל דמוכח מהש"ס דלית הלכתא כר"א דנזיר המובא אות הקדום ודאי אין חילוק בין גדול לקטן. ומ"ש הרמב"ם בה"ב דעבדים הואיל ואית להו זקן אסורים בהקפה וכו' ותמה שם המל"מ והלא הש"ס קידושין דף ל"ה הנ"ל מסיק בשם אביי דהא דנשים ליתנייהו בבל תשחית ובל תקיף היינו משום דעל בל תשחית הוציאם הקרא מהגז"ש דפאת וממילא ההיקש מוציאם גם מהקפה וא"כ כל שנשים נתמעטו בהשחתה מהגז"ש דפאת א"כ ודאי גם עבדים הוקשו לנשים וממילא ההיקש מוציא גם עבדים מהקפה וכו' וכמו שהבאתי דבריו של המל"מ שם באות כ"א ג"כ לפמ"ש אות כ"ו דע"כ לא קאמר אביי דתיבת פאת הוא מיותר וע"כ לגז"ש להוציא נשים כו' רק לפום מה דקאי התם להל"ק דיבמות הנ"ל דלא היה צריך הקרא לשנות בדיבורי' גבי' השחתה ולכתוב לשון יחיד והדרשה דזקנך ולא זקן אשתך לא נ"ל לאביי וכמש"ל ראשית דלא מצאנו בשום מקום דרש כזה והשנית כ"כ שם דלא נ"ל לאביי לומר להל"ק דיבמות שם דהא דקתני במשנה דקידושין דף כ"ט הנ"ל חוץ מבל תקיף וכו' קאי על ישראלים אבל בכהנים גם נשים מוזהרים עליהם בבל תקיף ובל תשחית דהא להל"ק דיבמות הנ"ל כ"כ אות כ"ה, דגמרינן מקיחה דנשים הסופות איסור לכהן חייבין מלקות ולכן ע"כ הא דשינה הקרא בדיבורי' גבי השחתה הוא מטעם דכיון דלא הוצרך שם הקרא לרבות את המשחית לכן לא רצה הקרא לכתוב מה שאין בו צורך אגב הרישא ולכן לפ"ז לא היה לו להקרא צורך לכתוב פאת דהיה יכול לכתוב את שבזקנך ומוכח מזה דהוא לגז"ש דפאת, מבני אהרן אבל להל"ב דיבמות הנ"ל דודאי אם מחמת הסברא דנשים לא אית להו זקן יש לנו לומר דנשים לא איתנייהו בהשחתה. א"כ ודאי הוכרח הקרא לשנות בדיבורי' גבי השחתה ושלא להזכיר בפירוש האיסור משחית כדי שלא נאמר דההיקש דהקפה להשחתה הוא לאיסור משחית ולרבות גם נשים בהקפה וכמ"ש לעיל אות כ"ו וא"כ שוב אין ראי' מהא דנכתב פאת דאפשר דכיון דלא היה לו להקרא הכרח כאן לשנות בדיבורי' ולהשמיט תיבת פאת לכן כתב פאת אגב רישא ורק בדרך ממ"נ דאם שינה הקרא בדיבורי' מחמת ההכרח שכתבתי א"כ מוכח דנשים ליתנייהו בבל תקיף ובל תשחית ואם שינה מחמת שכל שלא היה להקרא צורך לכתוב הך לישנא כמו ברישא א"כ גם פאת לא ה"ל לכתוב וע"כ לגז"ש וכמ"ש נמצא דלהל"ב דיבמות הנ"ל ספיקא הוא הא דנשים ליתנייהו בהשחתה אם הוא מחמת הסברא דנשים לא אית להו זקן או מהקרא דפאת ולכן ודאי יפה פסק הרמב"ם דעבדים דאית להו זקן אסורים להקיף או להשחית לאתר וכן אסורים להיות נקפים או נשחתים בעצמן דדילמא להל"ב דיבמות הנ"ל הא דנשים ליתנייהו בהשחתה היא מחמת הסברא דנשים לית להו זקן אבל עבדים דאית להו שפיר איתנייהו בהשחתה רק חיוב מלקות לא כתב הרמב"ם גבי עבדים דדילמא הא דנשים ליתנייהו בהשחתה הוא מחמת הגז"ש דפאת ולכן אף עבדים ליתנייהו בהשחתה וממילא גם בהקפה ליתנייהו מההיקש דהקפה להשחתה ולכן פטורים עבדים ממלקות ומה שהקשיתי שם אות כ"א מדוע לא פסק הרמב"ם בידו החזקה בשום מקום דהסופה איסור לקטן לוקה לבד במקיף את הקטן ע"ז לא מצאתי שום שער משערי התירוצים שיהי' פתוח אם לא שנאמר דהגם דהרמב"ם פוסק דקא"ל אין ב"ד מצווין להפרישו וכמבואר בדבריו להדיא פי"ז ממ"א הכ"ז וכן פ"ג מאבל הי"ב והיינו כמ"ש הכ"מ במ"א שם דלא שבקינן פשיטותא דר"פ ועבד בה עובדא משום ספיקא דר"י וכו' יע"ש עכ"ז סובר הרמב"ם דכיון דלא איקבע הילכתא בהגמ' דלא כר"י לכן רק אין אנו יכולין לחייב הב"ד בקום ועשה להפריש הקטן מאיסור ומניחין את הב"ד שיהיו שוא"ת אבל להלקות הסופה איסור לקטן בקום ועשה סובר הרמב"ם דיש לחוש לספיקו של ר"י דמסופק שמא קא"נ ב"ד מצווין להפרישו כלומר והקראי דשקצים ודם וט"כ קאי על הפרשת קטן מאיסור אבל על ספיות איסור לקטן לא חייבה רחמנא מלקוח ולכן אין לעשות בקום ועשה ולהלקותו רק במקיף את הקטן כ"כ דכל שנאמר דקא"נ ב"ד מצווין להפרישו וליכא חיוב מלקות בסופה איסור לקטן אז מסתבר לומר דהקרא דמרבה מקיף כיון דקאי בחיוב ויכולין לדרשו לחיוב יש לנו לדרשו לחיוב והיינו כדי לחייב המקיף את הקטן לכן במקיף את הקטן כתב הרמב"ם דחייב מלקות ומשום ממ"נ:

ומה שהקשיתי שם אות כ"א דברי הרמב"ם דסותרין אהדדי דבפי"ב משבתה"ז אף דכיב"י הוה מלאכה לדעת הרמב"ם אפ"ה כתב שס דאין ב"ד מצווין להפרישו וכן במ"א פי"ז הכ"ז ג"כ כתב שם הרמב"ם קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין ב"ד מצווין וכו' ואילו פכ"ד משבת הי"ב כתב קטן שעשה דבר שהוא משום שבות אין ב"ד מצווין וכו' משמע הא דבר שהוא מלאכה ב"ד מצווין להפרישו וכו' והבאתי שם דברי הכ"מ והראיתי שם איך שדבריו מקושי הבנה אכן באמת דקדקתי בלשון הרמב"ם וראיתי והנה בשבת בין פי"ב הנ"ל ובין פכ"ד הנ"ל כתב הרמב"ם לשון אין ב"ד מצווין להפרישו ולא כתב לשון אין ב"ד מצווין עליו להפרישו ובמ"א הנ"ל וכן פ"ג מאבל הנ"ל הוסיף הרמב"ם תיבת עליו וכתב לשון אין ב"ד מצווין עליו להפרישו ולכן נ"ל דודאי שם במ"א ובאבל מדבר הרמב"ם מהדין אם רחמנא צוה להב"ד להפריש הקטן מאיסור או לא ונקרא שם תיבת מצווין שכתב הרמב"ם הצדי שוריקה ולכן שם כתב תיבת עליו שהב"ד לא נצטוו עליו אך אם רוצים הב"ד להפרישו אם יש להם רשות ע"ז או לא מזה לא דבר שם הרמב"ם אבל כאן בשבת אינו מדבר הרמב"ם מהדין אם רחמנא צוה להב"ד להפריש הקטן מאיסורא או לא כי בזה סמך הרמב"ם על מה שעתיד לכתוב במקומו העיקר דהיינו במ"א ומ"ש גם באבל זה הדין הוא כדי שלא נימא דבכהנים דריבה בהם רחמנא מצות יתירות שאני לכן כתב גם שם אבל כאן בשבת לא הוצרך לכפול זה הדין רק כאן בשבת מדבר הרמב"ם מהדין אם רוצים הב"ד להפריש הקטן מאיסור אם הרשות בידם וכאן בשבת תיבת מצווין שכתב הרמב"ם נקרא הצדי פתוחה והוא דודאי כל מה שהב"ד רוצים לעשות אינם עושין על ידי עצמן כי אם הם מצווין להשוטרים לעשות וכמ"ש הרמב"ם ריש סנהדרין יע"ש ולכן כתב דבאלה השני דברים אין להם להב"ד רשות לצוות להשוטרים להפריש הקטן מאיסור והוא בכיבוי אף שהוא מלאכה אפ"ה אם בא הקטן לכבות אין הב"ד מצווין להשוטרים להפרישו מפני איבוד ממון ישראל דהרי התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ג"כ משום איבוד ממון ישראל וכן בדבר שהוא משום שבות ג"כ אין להב"ד לצוות להשוטרים להפריש הקטן אף במקום דליכא איבוד ממון ישראל אפ"ה רבנן לא גזרו על הקטן דבר שהוא משום שבות:

תוכן העניינים

פני חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה