פני חיים· רבי פנחס ברבי אברהם אריה
שאלות ותשובות פני חיים חלק אה"ע סימן א · כו
והנה מפני שהוכרחתי באות הקדום להאריך ולהמציא כמה סברות עמוקות בכדי שאוכל ליישב כל פסקי הרמב"ם שהבאתי אות כ"א וכמו שאבאר בע"ה לקמן לכן לא יכולתי שם לבאר על הסדר איך שכל הקושיות והדקדוקים שכתבתי אות כ"ג על הש"ס דקידושין נתיישבו כולם על נכון לכן באתי כעת לבאר על הסדר איך שנתיישב הכל בטוב טעם והוא, הקושיא הראשונה שהקשיתי שם דאיך קאמר התרצן אב"א סברא דהא לא אית להו והלא ודאי המקשן שהקשה מנ"ל דנשים ליתנייהו בבל תשחית ע"כ שנתכוון אם נזדמן שנשים העלו שער בזקן וכו' ודאי לפמ"ש אות הקדום לא קשיא דהא כוונת התרצן הוא דכיון דמילתא דלא שכיחא הוא שנשים יעלו שער בזקן לכן סברא הוא שלא נתכוון עליהם הקרא דולא תשחית וכו' ולא נתנה רחמנא על מילתא דלא שכיחא חשיבות זקן להזהיר לבל להשחיתה, קושיא השני' שהקשיתי שם איך מקשה המקשן אחר שהשיב לו התרצן ואב"א קרא מהברייתא ואדרבה ה"ל להקשות על הברייתא מהקרא וגם מאי אולמי' דדרשת אביי מהך דרשה דקאמר התרצן וכו' הנה לפמ"ש אות הקדום דכ"מ דאמרינן בש"ס אב"א סברא ואב"א קרא כו' ע"כ דהסברא לחוד אינה פשוטה כ"כ ואינה מכרעת וכן הקרא לחוד ג"כ לא הוה ראי' ברורה ורק ע"י צירוף הסברא דרשינן הכי להקרא ולכן שפיר רצה המקשן להוכיח דאף בצירוף הסברא לא דרשינן הכי להקרא מדתניא זקן האשה וכו' וכמ"ש אות הקדום באריכות ונ"ל דזה הוא כוונת התוס' קידושין שם דף ל"ה ע"ב ד"ה להשחתה וכו' שסיימו שם וז"ל אבל לבתר דשמעינן דגלי לית לן למעוטי מדשינה וכו' יע"ש הבאתי דבריהם לעיל אות כ"ג ותמהתי שם על דברי התוס' אבל השתא לפמ"ש אות הקדום מובנים דברי התוס' הללו בטוב טעם דהלא אף התרצן מודה דלולא הסברא דהא לא אית להו כו' אין להוציא דרשה הזאת למעוטי נשים מהא דשינה הקרא בדיבורי' רק בצירוף הסברא רצה התרצן לדרוש כן ולכן שפיר כתבו התוס' דלבתר דשמעינן הברייתא דגלי שאם נזדמן שנשים העלו שער בזקן יש להם חשיבות זקן ודאי מהך דשינה הקרא בדיבורי' אין לנו לדרוש למעוטי נשים אף דאיכא הסברא דלא אית להו קושיא השלישית שהקשיתי שם דאם אביי דורש הך דפאת א"כ שוב אין לו צורך לא להאב"א סברא ולא להואב"א וא"כ ה"ל להש"ס לומר אלא אמר אביי כו' ג"כ ניחא לפמ"ש אות הקדום דהא דדריש אביי פאת הוא רק מחמת דשינה הקרא בדיבורי' גבי השחתה וכתב לשון יחיד ולא רצה לכתוב לשון רבים אגב הרישא אלא כיון שלא הוצרך לכתוב לשון רבים לכן שינה הקרא וא"כ גם פאת לא הוצרך לכתוב דהיה יכול לכתוב את שבזקנך וע"כ לומר דלא כתב פאת אגב הרישא דהא לא כתב לשון רבים אגב הרישא וע"כ כתב פאת לגז"ש דבני אהרן ולא בנות אהרן נמצא דגם לאביי כל עיקר הלימוד מהא דשינה הקרא בדיבורי' ולכן לא שייך ע"ז לומר הלשון אלא אמר אביי קושיא הרביעית שכתבתי שם על הא דקאמר בשלמא בל תטמא למתים ניחא דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן וע"ז הקשיתי שם כמו על הש"ס יבמות דלמה הוצרך קרא לזה בלא"ה אין להקיש נשים לכהנים כו' הנה כבר ישבתי בטוב טעם באות כ"ה על הש"ס יבמות דהוצרך הקרא דבני אהרן למעט נשים המטמאין את הכהן גם הדקדוקים שדקדקתי שם אות כ"ג לפמ"ש אות הקדום יתיישבו כולם על נכון והוא דקדוק הראשון שדקדקתי שם דהלא ראה התרצן שהמקשן הקשה בין על בל תקיף ובין על בל תשחית מנ"ל דנשים ליתנייהו א"כ הרי ראה דהמקשן סבר דנשים איתנייהו בבל תשחית וא"כ איך קאמר לו בפשיטות והני נשי הואיל דלא איתנייהו בהשחתה כו' ודאי לפמ"ש אות הקדום דהתרצן סבר דהמקשה לא ידע רק מנ"ל דנשים ליתנייהו אף בחיוב איסור משחית אבל דנשים ליתנייהו באיסור נשחת סבר התרצן דגם המקשן יודע ולכן כשהזכיר התרצן הקראי דהקפה והשחתה דבהקפה נזכרו שניהם בין המקיף ובין הניקף ובהשחתה לא נזכר רק הנשחת ולכן שפיר קאמר לפום מה שסבר בדעת המקשן דכל שישנו בהשחתה כלומר באיסור נשחת ישנו בהקפה כלומר בין באיסור מקיף ובין באיסור ניקף והני נשי הואיל ולא איתנייהו בהשחתה כלומר באיסור נשחת ליתנייהו בהקפה כלומר לא במקיף ולא בניקף ועל איסור משחית ממילא ידעינן מההיקש דג"כ ליתנייהו וכמ"ש אות הקדום דלפי ההיקש הוה השחתה דבר שיצא ללמד ונמצא למד. דקדוק הב' שדקדקתי על הא דקאמר מדשינה קרא בדיבורי' כו' והלא כיון דבהקפה דנכתב לשון רבים תני' תנא קמי' דר"ח דאחד המקיף ואחד הניקה במשמע ובהשחתה לא ריבה קרא את המשחית וא"כ הוצרך הקרא לשנות בדיבורי' ולכתוב לשון יחיד כדי שלא לרבות המשחית כו' ג"כ נתיישב לפמ"ש אות הקדום דבמקום שלא תיפוק חורבא וטעות בהדין היה לו להקרא לכתוב הלשון שברישא גבי הקפה. דקדוק הגי' שדקדקתי שם על הא דפריך המקשה ולא והתניא כו' ומה ענין לדברי התרצן הלא התרצן קאי על המשנה והברייתא לפי דעת המקשה ע"כ פליגא על המשנה וכו' ג"כ נתיישב לפמ"ש אות הקדום דהמקשה סבר דהמשנה סוברת כהל"ב דיבמות הנ"ל ולדידי' א"צ להדרשה דזקנך ולא זקן אשתך ולכן שפיר מצרפין הסברא דלא אית להו להך דשינה בדיבורי' וכמ"ש שם משא"כ הברייתא סוברת כהל"ק דיבמות הנ"ל דלדידי' א"א לצרף הסברא דלא אית להו להא דשינה קרא בדיבורי' וכמ"ש שם דאף אם לא היה משנה הקרא בדיבורי' לא הוה נפיק שום חורבא וטעות מזה ולכן אמרינן דודאי הא דשינה הקרא בדיבורי' הוא רק משום דלא הוצרך קרא לרבות המשחית לכן כתב בלשון יחיד וא"כ לא נשאר לנו כי אם הסברא ועל הסברא לחוד ודאי אין להכריע ושפיר סוברת הברייתא דנשים איתנייהו בהשחתה אבל התרצן הדורש זקנך ולא זקן אשתך א"כ ודאי אף להל"ק דיבמות הנ"ל נשים ליתנייהו בהשחתה וקשה מהברייתא. דקדוק הד' שדקדקתי שם על הא דקאמר מאי לאו להשחתה כו' דממ"נ אם ידע המקשה שאפשר לפרש הברייתא דלא קאי על השחתה א"כ כששמע המקשן שהתרצן דורש זקנך ולא זקן אשתך א"כ מדוע יפרש המקשן דהברייתא קאי על השחתה ולעשות מחלוקת בין המשנה והברייתא ואם לא ידע המקשה שאפר לפרש הברייתא דלא קאי על השחתה א"כ לא ה"ל לומר מאי לאו להשחתה ג"כ לפמ"ש אות הקדום נתיישב בטוב טעם דודאי ידע המקשה דאפשר לפרש הברייתא דקאי על נגעים רק מפני דא"כ תקשה קרא בהדיא כתיב או אשה ונצטרך לומר דחשה הברייתא שלא נטעה לפרש דהקרא לצדדין כתיב וזה לא ניחא לי' להמקשה דכיון דגם גבי השחתה ליכא ראי' מכרעת דאין לנשים חשיבות זקן ודאי לא נפרש הקרא דנגעים דלצדדין כתיב ולכן יותר ניחא לפרש דהברייתא פליגא על המשנה וסוברת דנשים איתנייהו בהשחתה מלפרשה דקאי על נגעים וכמ"ש שם: