פני חיים· רבי פנחס ברבי אברהם אריה
שאלות ותשובות פני חיים חלק אה"ע סימן א · כא
גם פסקי הרמב"ם בהלכות אלו נמצא כמה הלכות שלכאורה אינו ידוע מאין יצא לו וגם כמה תמיהות אשר לכאורה הם נגד הש"ס וכמו שאבאר והוא דפי"ב מעכו"ם ה"א פוסק שם דהמגלח את הקטן לוקה והיינו כר"ה דנזיר הנ"ל אות הקדום וכמו כן פוסק שם בה"ב דאשה שגלחה פאת ראש האיש פטורה כו' והיינו כר"ה דמקיש הקפה להשחתת זקן וכמ"ש הרמב"ם שם ובה"ה כתב הרמב"ם שם דאשה אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פיאה יע"ש וזה דלא כר"ה וגם דלא כמאן דכ"כ אות הקדום דגם ר"א מתיר להקיף את הקטן אף לכתחלה וזה ודאי לכאורה תמוה גדולה גם כבר תמה המל"מ שם על מ"ש בה"ב דהעבדים הואיל ואית להם זקן אסורין בהקפה כו' והלא בהש"ס קידושין דף ל"ה מסיק אביי שם דהא דנשים ליתנייהו בהשחתת זקן משום דיליף פאת פאת מבני אהרן וכו' וא"כ ודאי יש לנו לפסוק דעבדים הם כנשים יע"ש בהמל"מ גם יש להבין לפי מה שפסק הרמב"ם בסוף הלכות מ"א דקטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ הרי מבואר בהש"ס יבמות שהבאתי לעיל אות י"ז דכל שאין ב"ד מצווין על הקטן להפרישו מאיסור קאי הקראי יתירי הנכתבים בשקצים ודם וטומאת כהנים על הסופה לקטן וכפי מה דעביד שם הש"ס צריכתא מוכח דילפינן מנייהו לכל התורה וא"כ ודאי לפ"ז הסופה איסור לקטן חייב מלקות דהא כיון דגלי קרא דגם בקטן דרשינן הקרי שלא לספות לקטן שום איסור א"כ הרי הסופה עובר על לאו שיש בו מעשה ומדוע השמיט הרמב"ם ולא כתב הך דינא דהסופה איסור לקטן לוקה כי אם במקיף את הקטן כתב דלוקה והגם דגם בסופה איסור לגדול ג"כ לא הזכיר הרמב"ם במ"א דלוקה אכן זה לא קשיא דכיון דכבר הזכיר הרמב"ם בכמה דברים דלוקה והוא במקיף פיאות ובמשחית זקן ובקורח קרחה ושורט שריטה וכותב כתובת קעקע וכן במלביש כלאים ובמטמא את הכהן בכולם הזכיר הרמב"ם בסופה לגדול דהסופה לוקה ולכן אפשר דסמך הרמב"ם דממילא נדע מק"ו דבכל הני ליכא איסור כרת אפ"ה לוקה הסופה ק"ו במ"א דאיכא חלב ודם דאיסור כרת ודאי לוקה הסופה ובפרט כי ידוע דרכו של הרמב"ם שכותב כמו שנזכר בש"ס בבלי או ירושלמי או ספרי או ספרא או מכילתא או תוספתא ובמ"א לא נמצא בכל הני דהסופה לגדול לוקה לכן גם הוא לא כתב במ"א אבל גבי קטן דבפירוש הוזכר בש"ס יבמות הנ"ל גבי מ"א בשקצים ודם א"כ ודאי ה"ל להרמב"ם ג"כ להזכיר. גם תמוה על הרמב"ם דאילו סוף מ"א פי"ז הל' כ"ז כתב שם קטן שאכל אחד ממ"א או שעשה מלאכה בשבת אין ב"ד מצווין וכו' וכן בהלכות שבת פי"ב ה"ז שם גבי קטן שבא לכבות ג"כ כתב דאין ב"ד מצווין כו' אף דהרמב"ם סובר דכיבוי הוה מלאכה גמורה וחייבין עליה וכמ"ש שם ה"ג יע"ש, ומ"מ אין ב"ד מצווין כו' ואילו פכ"ד משבת הי"א כתב שם הרמב"ם דקטן העושה מלאכה בשבת שהוא רק משום שבות אין ב"ד מצווין להפרישו משמע דמלאכה גמורה ב"ד מצווין להפרישו וכמו שתמה שם המ"מ ומה שתי' הכ"מ שם דמשום סיפא דהניחו אביו אין ממחין בידו הוצרך לכתוב רק דבר שהוא משום שבות כו' יע"ש. לא זכיתי להבין דבריו דסוף סוף תקשי למה כתב הרמב"ם כאן הך דאין ב"ד מצווין להפרישו כיון דכבר כתב לעיל פי"ב דאף בכיבוי אין הב"ד מצווין להפרישו וכן בסוף מ"א כתב דקטן העושה מלאכה בשבת אין ב"ד מצווין וכו' א"כ כאן גבי שבות לא היה צריך להזכיר כלל דאין ב"ד מצווין כו':