אור ברסלב
פני חיים שאלות ותשובות פני חיים חלק אה"ע סימן א › טז

פני חיים· רבי פנחס ברבי אברהם אריה

שאלות ותשובות פני חיים חלק אה"ע סימן א · טז

טו

אכן באמת כד דייקינן היטב בהך סוגיא דחצר משום שליחות לכאורה היא סתומה וחתומה נעלמה מעין כל חי ויש להקשות בה כמה קושיות וכמו שאבאר והוא:

א) קשה על מה דמקשה הש"ס דא"כ מצאנו שלד"ע וקי"ל אשלד"ע כו' יע"ש. והנה האי קי"ל דאשלד"ע מסתמא נתכוון הש"ס להא דמבואר בש"ס קידושין דף מ"ב ע"ב ודף מ"ג ע"א וכמ"ש רש"י והנה שם בקידושין איתא דאיכא מאן דיליף לה משחוטי חוץ דכתיב הוא למעט שלוחו ואיכא מאן דיליף לה משום דהוה מעילה וש"י או מעילה וטא"מ בכהבכ"א וכמ"ש התוס' ב"מ דף י' ע"ב ד"ה אין וכו' יע"ש. והנה כ"כ אות י"ג דבאמת היה לנו למילף דבכל התורה כולה במקום שאינו מפורש דיש בו דין שליחות לא אמרינן שלוחו כמותו רק משום דבדבר עבירה איכא הסברא דדברי הרב וכו' לכן די אם נילף בכיוצא, בו בדבר עבירה לא אמרינן שיהי' חייב המשלח על הד"ע משום דאיכא הסברא דדברי הרב וכו' ולכן חייב זה העושה העבירה בידים היינו השליח ולא המשלח אבל שלוחו כמותו שפיר אמרינן אף בד"ע וא"כ למאן דיליף משחוטי חוץ תקשה איך רוצה הש"ס כאן בב"מ לומר גם בגניבה דאשלד"ע והיינו דיליף משחוטי חוץ והלא אינו דומה כלל לשחוטי חוץ דבשחוטי חוץ ליכא שום קנין משא"כ בגניבה דגלה קרא דבידו דבעינן שיקנה הגניבה ע"י משיכה או הגבהה נמצא דאם השליח גנב בשביל המשלח הרי עושה קנין למשלחו ובודאי אם גנב טלה ונעשה איל דקי"ל בח"מ סי' שנ"ג שהגנב קנה הגניבה ונעשית שלו לגמרי יע"ש. א"כ כאן בשליח ודאי קנה המשלח בזה וא"כ ודאי איכא סברא לחייב המשלח שהגניבה שלו ולא השליח שלא קנה כלל הגניבה וזה דומה קצת להא דאמר רבא בקידושין שם דאף אם שמאי סובר יש שלד"ע אפ"ה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן והגם דיש לחלק ולומר דשאני אם השליח הוא הנהנה שם משום שהוא עשה מעשה בידים וגם נהנה לכן יש לחייבו להשליח ולא להמשלח שלא עשה מעשה בידים רק אמירה בעלמא שאמר להשליח לעשות עבירה משא"כ כאן שהמשלח נהנה שפיר אפשר לומר דילפינן משחוטי חוץ דכמו דהתם חייב השליח אף דגם שם השליח אינו נהנה מהעבירה רק מפני שעשה מעשה בידים כמו כן גם כאן בגניבה חייב השליח רל שהוציא הגניבה מרשות בעלים אף שהוא לא נהנה אכן תינח על חיוב השליח נוכל לומר כן אבל על פטור המשלח ודאי קשה איך נילף משחוטי חוץ לפטור המשלח הלא התם שאני דליכא שום הנאה להמשלח משא"כ בגניבה שיש לו הנאה להמשלח שנקנה לו הגניבה א"כ עכ"פ היה לנו לומר דבמקום שהשליח אינו בר תשלומין שפיר חייב המשלח ומאי מקשה הש"ס על חצר וכעין מ"ש הש"ך ח"מ סי' רצ"ב ס"ק ד' בשם אביו ליישב דברי הסמ"ע דסובר דסגי אם נאמר דהלימוד דגבי ש"י, דחייב המשלח הוא רק אם השליח אינו משלם יע"ש. והגם דבאמת מאד תמהתי שם על הש"ך שהתפאר מאד בדברי אביו וכבר הקשה שם הנה"מ עליו קושיא עצומה כברזל דהלא ש"י בעי קנין ואם קנה השליח למשלחו אמאי יתחייב השליח דבשלמא בגניבה או גזילה שם לא הקפידה תורה על כוונתו לקנות רק שיוציאנה מרשות בעלים כמו הבא לקנות איזה דבר וכמ"ש אות י"ד משא"כ ש"י למ"ד א"צ חסרון רק משיכה או הגבהה ע"מ לשלוח יד כלומר שמכוון בעת משיכה או הגבהה שישלח בה יד ועי"ז הוא קונה אותה, יע"ש בהנה"מ ס"ק ה' ואנכי תמהתי עוד דהלא מבואר בהש"מ על הש"ס ב"מ דף מ"א בד"ה תרגמא וכו' בשם הרמב"ן דבש"י אינו חייב כי אם השומר ולא איש אחר יע"ש וא"כ איך נוכל לחייב השליח הלא הוא אינו שומר והגם דהנה"מ שם ס"ק ד' הקשה על דברי הש"מ בשם הרמב"ן הללו דאיך רצה רבא בב"מ דף מ"א שם למילף ש"י משואל והלא ש"י הוא רק שייך בשומר ואם נילף משואל אין סברא לחלק בין הנפקד לאיש אחר יע"ש איך שדחק א"ע בפירצה דחוקה ולדעתי במחכ"ה לא דק דודאי הש"מ בשם הרמב"ן לא קאמר דש"י אינו שייך כי אם בשומר כו' רק במה שש"י חמור משואל שלא מדעת דבשואל שלא מדעת קי"ל דאם הגביה להשתמש בו מ"מ כ"ז שלא נשתמש לא נתחייב באחריותו וכמבואר בטוש"ע ח"מ סי' רצ"ב סע"א ובש"י מבואר שם דכל שהגביה כדי לשלוח יד היינו להשתמש בו אף שעדיין לא נשתמש אפ"ה נתחייב באחריותו וע"ז קאמר הש"מ בשם הרמב"ן דזה רק בשומר אבל איש אחר שהגביה כדי להשתמש בו הוה רק שש"מ וכ"ז שלא נשתמש אינו חייב באחריותו והיינו לפי מה דקי"ל דש"י א"צ חסרון אבל רבא דרצה למילף משואל שם קאי על ש"י שיש בו חסרון וכמבואר שם בש"ס ובש"י שכבר חסרו ודאי אין חילוק בין שומר לאיש אחר והגם דבשואל גופי' נתחייב באחריות אף קודם שנשתמש רק שמשך או הגבי' כבר הקשו התוס' ב"מ שם ד"ה חדא לומר וכו' ותירצו דשאני שואל מדעת דבשעת משיכה מקנים לו הבעלים לכן נעשה שלו להתחייב באחריות משא"כ שלא מדעת בעלים אין נעשה שלו עד שנשתמש ונעשה גזלן יע"ש. והגם דהנה"מ שם תמה גם על דברי התוס' הללו דהלא בהניח מקלו ותרמילו דכבר נשתמש ואפ"ה קאמר התם בש"ס והא לא חסרה יע"ש בהנה"מ. אכן באמת הלא רש"י הקשה שם באמת דנהי דש"י הוא רק בתשמיש המחסרו מ"מ הא שש"מ שייך אף בתשמיש שאינו מחסרו וא"כ יתחייב באחריות על שהיה שש"מ ותי' רש"י שם דבע"ח המכחישים מחמת מלאכה תחלתו ש"י הוא ועיין בש"מ שם שמביא כמה מפרשים על דברי רש"י הללו וכמה תמהו על רש"י אך בשם הגליון מביא שם דה"ק רש"י דבדבר שאין דרך שע"י תשמיש שרוצה להשתמש יחסר אז נקרא שש"מ אבל דבר שדרכו להחסר ע"י התשמיש שרוצה להשתמש נמצא דנתכוון לש"י לכן אינו מתחייב על שש"מ כי אם על ש"י ובש"י בעינן תשמיש המחסרו דוקא וכ"ז שלא חסרו אין למילף משואל מדעת מטעם שכתבו התוס' דשם בעת שמשך או הגביה היה דעת בעלים וקנה להתחייב באחריותו אף אם עדיין לא נשתמש כלל וכ"ש נשתמש רק שלא חסרו והנה התוס' דשתקו לדברי רש"י מסתמא סוברים בזה כרש"י וממילא לא שייכא קושית הנה"מ לפי מה דקיימינן הכא למילף משואל על ש"י שכבר חסרו ועוד נ"ל לפי מה שכתב שם הש"מ בשם הרמב"ן דש"י הוא דדעת השומר לשלם להבעלים עבור התשמיש שישתמש ויחסרו יע"ש. והסברא נותנת כן דהא אם יבאו הבעלים לקבל הפקדון יראו שנחסר ויתבעו אותו וא"כ אם שש"מ לא הוה כגזלן ודאי מסברא לא היה לנו לחייב בש"י באחריות דודאי אם נימא דשש"מ הוה כשואל מדעת נמצא דכאן בדעתו לשלם והוה כשוכר מדעת והנה כ"י ור"נ דתרגמא קמי' דרב בנוטלה ע"מ לגוזלה או ע"מ לש"י ולא להשתמש בשאלה וכר"ש מסתמא הוא מפני דרב סובר דשש"מ לא הוה גזלן ועוד מדמוקי לה רב להך דהניח מקלו וכו' בעודן עלי' כו' הרי דרב סובר שש"מ לא הוה גזלן רק כשואל מדעת ורק קושית רש"י היתה דכיון דמיירי בעודן עלי' א"כ ודאי אף אם שש"מ הוה כשואל מדעת אפ"ה יש לו להרועה להתחייב באונסין כ"ז שלא פסק תשמישו וכשואל מדעת ולכן שפיר תי' רש"י דבע"ח שדרכן להכחיש מחמת מלאכה תחלתו ש"י הוא כלומר וע"כ היה בדעת הרועה שישלם עבור החסרון ולכן הוה כשוכר ופטור מאונסין רק חייב משום ש"י ולכן שפיר מוכיח דרב סובר דש"י א"צ חסרון אבל רבא דרצה למילף ש"י משואל מדעת הוא סובר דשש"מ גזלן הוה ולכן ודאי אף אם בדעתו לשלם עבור החסרון מ"מ הוה כגזלן ולכן שפיר קאמר רבא דהיינו יכולין למילף ש"י משואל מדעת כשהתחיל עכ"פ להשתמש בו ורבא באמת לא מוקי הך דהניח מקלו וכו' בעודן עלי' ולדידי' שפיר באפשרי למילף משואל מדעת שחייב באונסין בשש"מ עכ"פ בהתחיל להשתמש אף שלא חסרו והא דכתבו הטוש"ע ח"מ סי' רצ"ב הנ"ל דבש"י בעינן שבשעת הגבהה או משיכה יהיה בדעתו להשתמש תשמיש המחסרו כו' יעו"ש והלא ודאי לפי מה שרוצה רבא למילף ש"י משואל ובשואל ודאי חייב אף אם שאל כדי להשתמש תשמיש שאינו מחסרו חייב באונסין ודאי כוונת הטוש"ע רק לפי פסק הלכה דש"י א"צ חסרון ונתחייב משעת הגבהה או משיכה בזה התנו שיהיה בדעתו להשתמש תשמיש המחסרו כלומר ולשלם בעדו כמה שיחסרו אבל לתשמיש שאינו מחסרו הוה רק כשש"מ ואינו חייב באונסין עד שישתמש בו אבל כל שנשתמש בו ודאי יש למילף משואל מדעת דחייב באונסין ואף אם נאנס אחר השימוש מ"מ כיון דאנן פסקינן דשש"מ הוה גזלן נמצא דבשעת תשמיש קנאו להתחייב באחריותו עד שיחזירנו מדעת בעלים דהלכתא כר"ע שם בב"מ הכלל בתשמיש שאינו מחסרו הוא כמו במפקיד מעות אצל שולחני מותרין דכ"ז שלא נשתמש אינו חייב באונסין וכשנשתמש נתחייב באונסין וכמבואר בח"מ סי' רצ"ב סע"ז רק שם מותר לכתחלה להשתמש ובשאר דברים אסור וא"כ פשיטא דשלא מדעת בעלים ק"ו הוא משואל מדעת בעלים שכשנשתמש בו נחחייב באחריותו ורק כשלא נשתמש עדיין אז אין למילף משואל מד"ב לחייבו באונסין מעת שמשך או הגבי' ומטעם שכתבו התוס' הנ"ל ד"ה חדא לומר כו' שהבאתי דשאני שואל מד"ב דהבעלים מקנים לו ולכן הוכיח רבא שפיר דש"י א"צ חסרון דאל"כ אלא נימא דאינו חייב באונסין עד שישתמש ויחסר א"כ למה הוצרך למיכתב קרא הלא בשכבר נשתמש נילף משואל מד"ב אף בלא חסרו והסובר דש"י צריכה חסרון דוקא אפשר דסובר דשש"מ לא הוה גזלן ולכן אם שלח יד דהיינו שחסרו וחשב, לשלם עבור החסרון אז שפיר עשאו רחמנא כגזלן אבל כ"ז שלא חסרו אז הוא רק כשש"מ ושש"מ הוא כשואל מדעת ולכן בעת שמשתמש בו הוא חייב באחריותו אבל אחר השימוש אף לר"ע לא בעי דעת בעלים ולכן הוצרך רב לאוקמי' בעודן עלי' ואפ"ה הוצרך הש"ס לומר דרב מיירי בשהכחישה במקל והיינו מטעם שכתב רש"י דאין למילף משואל מדעת מחמת דבע"ח דרכן להכחיש מחמת מלאכה וא"כ ודאי היה בדעתו לשלם נמצא דאינו דומה לשואל מדעת דשם כל הנאה שלו וכאן כשישלם לא יהי' כל הנאה שלו וכמש"ל דהוה כשוכר:

והנה הגם דהש"מ שם בד"ה והא לא חסרה וכו' מביא שם בשם הר"ן שכתב בשם הרמב"ן דלא כרש"י אלא משום דא"א לחייבו משום שש"מ דשואל הוה רק במקום שכל הנאה שלו משא"כ ברועה שהניח מקלו וכו' ורועות באפר והולכת עם העדר דאיכא הנאה לבעלים לכן אין לחייבו משום שש"מ והקשה הר"ן ע"ז דנהי דש"י א"צ חסרון אבל עכ"פ צריכין שבעת שמגבי' יהי' בדעתו לחסרו ואז הוה כאילו חסרו אבל הכא דליכא חסרון כלל ואינו עתיד לבא נמצא שהוא מכישה במקל ע"ד שלא לחסרה כלל ונמצא שאין כאן ש"י וכו' ומתרץ הר"ן דהא דקא מפליגי אם ש"י צ"ח בהא קמפליגי דהסובר ש"י צ"ח הוא מפני דמה שחידש הכתוב דמי שגוזל מקצת פקדון יהא חייב על כולו חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו הלכך דוקא כשחסר ממש עשה מקצתו ככולו ולפ"ז אף דהמגבי' ע"ד לגזול כולו חייב מגבי' ע"ד לגזול מקצתה אינו מתחייב על כולו ולמ"ד ש"י א"צ חסרון ס"ל דל"ש ומ"ה מוכיחים מהא דהניח מקלו ותרמילו דש"י א"צ חסרון שהרי שש"מ כשמוציאה מרשות בעלים לגמרי כיון דגזלן הוא הרי הוא כגוזל את כולה והכא בהניח מקלו כו' הרי הוא כגוזל מקצתה דתשמיש שלא מדעת בעלים הוה כגזילה היא והוה ש"י במקצתה ואעפ"י שאין בש"י זה שום חסרון כלל מחייבין אותו על כולה אלמא דמה דחידש רחמנא בש"י לעשות בו מקצתו ככולו ל"ש יש בה חסרון ל"ש אין בה חסרון הלכך מגבי' חביות כדי ליטול ממנה רביעית אפילו לא נטל כלום חייב בכולה כאילו הגבי' לגוזלה לגמרי יע"ש בהש"מ ותראה שכן כתב שם בשם הר"ן אכן באמת לא זכיתי להבין דברי הר"ן הללו ראשית מה שעשה פלוגתא רחוקה בין המ"ד ש"י צ"ח ובין המ"ד ש"י א"צ חסרון דלהמ"ד ש"י צ"ח אז במגבי' ע"ד לגזול מקצתה אינו מתחייב בכולו ולמ"ד ש"י א"צ חסרון אם מגבי' ע"ד לגזול מקצתה מתחייב בכולו הוא דבר רחוק מאוד דהלא א"כ למה לא מצאנו בשום מקום בש"ס דאיפליגו רק בש"י ולא בגזילה גם הא דלהר"ן למ"ד ש"י א"צ חסרון שוב א"צ ג"כ שיהי' דעתו בשעת הגבהה ע"ד לחסרו אלא אף ברועה שהניח מקלו וכו' ולא היה בדעתו לחסר כלל אפ"ה הוה ש"י וכדמשמע מדברי הר"ן במ"ש ואעפ"י שאין בש"י הזה שום חסרון כלל מחייבין אותו על כולה וכמו שהבאתי לשונו בסמוך יהי' נגד הטוהש"ע שפוסקים דש"י א"צ חסרון ואפ"ה כתבו דבעינן שיגבי' ע"ד להשתמש תשמיש המחסרו ואי משום קושית הר"ן על הרמב"ן לדעתי יש לישבה בפשיטות והוא דהרמב"ן לא ניחא לי' כרש"י לומר דמשום דבע"ח כחשי מחמת מלאכה והיה בדעתו לשלם עבור החסרון לכן אף בלא חסרו וא"צ לשלם כלום לא יהי' כשש"מ דהא באמת ידוע דלפעמים כחשי מחמת מלאכה כשהמלאכה היא כבדה ולפעמים כשהמלאכה קלה לא כחשי מחמת המלאכה וא"כ בעת שהכישה במקל ודאי היה בדעתו שאם תוכחש מחמת המלאכה ישלם ואם לא תוכחש לא ישלם נמצא דכשלא כיחשה שפיר היה שש"מ ויש לחייבו באונסין ולפ"ז באמת לא רק על הך דרועה שהניח מקלו וכו' תקשה כן אלא על גוף המימרא של המ"ד ש"י צ"ח דמשמע אבל אם אין חסרון אף שנשתמש בו בהפקדון מ"מ פטור מאונסין ותקשה נהי דש"י לא הוה אבל עכ"פ שש"מ הוה ויש להתחייב באונסין ולכן מתרץ הרמב"ן דמחמת שש"מ אין לחייבו אלא כשהיא בעת שאילה יצתה מרשות בעלים לגמרי ואין להם לבעלים שום הנאה מזה שהוא ברשות השואל וכל הנאה הוא של השואל אבל כאן שרועות באפר והולכת עם העדר שזה הוא הנאה לבעלים נמצא דלאו כל הנאה של הרועה השואל לכן לפי מה דסובר רב גבי שש"מ דלא הוה גזלן כי אם כשואל מדעת לכן כאן אין לדמות לשואל לחייבו באונסין לפי שאין כל הנאה שלו וכמ"ש לרש"י כן הוא להרמב"ן דהיינו המ"ד הסובר ש"י צ"ח סובר דשש"מ לא הוה גזלן רק כשואל ולכן כ"ז שלא חסרו אף שנשתמש בו שמד"ב לא נתחייב באונסין כי אם בעת תשמישו אף במקום שכל הנאה היא של השואל וגם לזה צריך משיכה או הגבהה ובלי משיכה או הגבהה אינו חייב באונסין אף בעת תשמישו ברשות בעלים וכן אחר שפסק להשתמש ודאי נפטר מהאחריות דרק בשואל מדעת בעלים אינו נפטר מאחריות עד שיחזיר מדעת בעלים אבל שש"מ ודאי אם דינו כגזלן אז לר"ע ג"כ אינו נפטר מהאחריות עד שיחזיר מדע"ב אבל אם שש"מ אין דינו כגזלן ודאי אף לר"ע א"צ דעת בעלים אלא כל שפסק להשתמש הוה כהוחזר ונפטר מהאחריות ולמ"ד ש"י א"צ חסרון או אם נימא דשש"מ לא הוה כגזלן פשיטא דש"י לא הוה אלא במושך או מגבי' ע"ד להשתמש בו תשמיש המחסרו אבל לתשמיש אשר אינו מחסרו אף אם כבר השתמש בו כל שפסק מלהשתמש נפטר מהאחריות אבל אם שש"מ הוה כגזלן אז אם בעת משיכה או הגבהה היה בדעתו ע"ד להשתמש תשמיש המחסרו הוה ש"י ומתחייב באונסין תיכף אף כשלא נשתמש עד שיחזיר הפקדון מדעת בעלים לדעת ר"ע דהילכתא כוותי' אבל אם בעת משיכה או הגבהה היה בדעתו להשתמש תשמיש שאינו מחסרו אז לא הוה ש"י רק אם נשתמש נעשה שש"מ ונתחייב באונסין עד שיחזיר מדעת בעלים לר"ע אבל אם לא נשתמש עדיין ונאנס אינו חייב באחריות אף לר"ע ואם בעת משיכה או הגבהה היה בדעתו להשתמש תשמיש שאפשר שיחסרו ואפשר שלא יחסרו תליא במחלוקת רש"י והרמב"ן דלרש"י כיון שסבר שאפשר שיחסרו ואז ישלם עבור החסרון אז למ"ד ש"י צ"ח ושש"מ לא הוה כגזלן אז כ"ז שלא חסרו אין לחייבו באונסין אפילו אם נאנס בעת שנשתמש משום דכיון שחושב שאפשר שיחסרו ויצטרך לשלם שוב לא הוה כל הנאה שלו והרמב"ן חולק בזה וסובר דכ"ז שלא חסרו שפיר מיקרי כל הנאה שלו וחייב בנאנס בשעת תשמישו אף שש"מ לא הוה כגזלן ורק אם בעת שמשתמש יש גם להבעלים הנאה אז אינו חייב באונסין אם שש"מ לא הוה כגזלן וא"כ ודאי לפי ההילכתא דשש"מ הוה כגזלן ממילא ש"י א"צ חסרון רק הא דבעי הטוהש"ע הנ"ל שיגבי' ע"ד להשתמש תשמיש המחסרו היינו כדי שיתחייב באונסין משעת הגבהה או משיכה אף קודם שנשתמש אבל אם נשתמש ודאי אף תשמיש שאינו מחסרו נתחייב מחמת דהוה שש"מ דדינו כגזלן ובזה ודאי דקאמר הרמב"ן דדוקא שומר הוא דנתחייב בש"י משעת הגבהה כגזלן אבל איש אחר בין שהגבי' ע"ד להשתמש תשמיש המחסרו ובין להשתמש תשמיש שאינו מחסרו אין שום חילוק בזה וכל שעדיין לא נשתמש לא הוה כגזלן להתחייב באחריות אונסין נמצא דאם השומר שלח שלוחו למשוך או להגבי' ע"ד להשתמש תשמיש המחסרו והגבי' או משך השליח ע"ד כן ודאי לפי מה שריבה הכתוב בש"י שלד"ע שפיר נוכל לחייב המשלח שהוא שומר אבל השליח איך נוכל לחייבו אא ביש לו לשלם הלא הוא אינו שומר ואם היה מגבי' מדעת עצמו ע"ד להשתמש תשמיש המחסרו היה פטור אף שעשה העבירה בידים וכשעשה עפ"י שליחות השומר נחייב השליח לפי סברת אביו של הש"ך זה דבר שאין הדעת הולמו ובודאי דברי הש"ך תמוהין ואם כוונתו של אביו של הש"ך רק בכבר נשתמש א"כ החיוב אז לאו מטעם ש"י אלא מטעם גזלן דשש"מ גזלן הוא ועוד כיון דכבר נתחייב המשלח קידם התשמיש א"כ ממילא אח"כ כשהשתמש השליח ברשות המשלח לא פקע החיוב של המשלח וא"כ ה"ל לומר להיפוך דבמקום שאין לו להמשלח לשלם חייב השליח כשהשתמש בו אבל לא לומר דהמשלח אינו חייב אלא אם אין לו להשליח לשלם זה ודאי דבר שא"א הוא וכמ"ש אכן מ"מ כאן בגניבה ודאי סברא היא לומר כמ"ש דהא כל עיקר הילפותא הוא משחוטי חוץ דחייב השליח א"כ ילפינן גם בזה לחייב השליח אם אין לו להמשלח לשלם אבל לפטור המשלח אף ביש לו לשלם ודאי תקשי איך נוכל למילף זאת משחוטי חוץ הלא שאני בשחוטי חוץ שאינו עושה השליח שום קנין להמשלח לכן פטרה תורה המשלח אבל כאן שקנה הגניבה בשביל המשלח שפיר סברא הוא לחייב המשלח וא"כ מאי מקשה הש"ס מחצר דגניבה. עתה נחקור למאן דיליף דאשלד"ע מהא דכתבה תורה ב"כ הבכ"א בשליחות לד"ע ולכאורה לדידי' שפיר מה שמקשה על חצר דגניבה דהלא בש"י ודאי ג"כ עושה השליח קנין למשלחו דהיינו השומר וכמ"ש דלהכי נתחייב השומר באונסין משעה שהגבי' השליח ע"ד להשתמש עם הפקדון תשמיש המחסרו אף שעדיין לא נשתמש כלל וכן בטא"מ הנה במכירה נעשה שינוי רשות ומוציאה מרשות בעלים וכמבואר בח"מ סי' שנ"ג סע"ג וסי' שס"א סע"ד וכן בטביחה הרי נשתנה הגניבה דהא נעשה בשר ולא בע"ח ומבואר ג"כ בח"מ סי' שנ"ג שם דקנה הגנב וא"צ להחזיר רק דמים יע"ש והגם דהתוס' ב"ק דף ס"ח ע"א ד"ה מה וכו' וכן בב"מ דף צ"ו ע"ב ד"ה זיל וכו' כתבו שם לחד תירוצא דהא דקאמר ר"א מה טביחה דאהני מעשיו היינו במה שמחסרה מהבעלים יע"ש אכן ודאי התוס' לא כתבו כן רק לר"א דקאמר התם בב"ק דף י"א שמין לגנב ולגזלן וכו' יע"ש ולא רצו התוס' לפרש דהאי שמין הוא רק אם מתה או נשברה והגנב אינו רוצה לקנותה ע"י השינוי אבל בטביחה שרצה לטבחה ולשנותה שפיר קנה הגנב וה"ה במתה ונשברה אם רוצה הגנב לזכות בהגניבה ע"י השינוי שפיר קנאה משום דלא מסתבר להו להתוס' לומר שיהי' תלוי ברצון הגנב דא"כ אם יתיקר הנבילה או השברי כלים יאמר הגנב שרצה לקנות ע"י השינוי ואם יוזל יאמר שלא רצה לזכות בה לקנות' ושישימו לבעלים ויהי' חוטא נשכר לכן הוכרחו התוס' לומר דר"א סובר אם נשתנה הגניבה מאלי' אז ודאי אינו קונה הגנב ע"י השינוי רק בטבח מעצמו נסתפקו התוס' בדעת ר"א אם סובר דבזה שפיר קנה הגנב ע"י השינוי או אם סובר דגם בזה לא קנה והא דקאמר דאהני מעשיו היינו רק לענין הקלקול והחסרון ולא לענין קני' אבל לשמואל התם בב"ק דף י"א דסובר דאין שמין לגנב ולגזלן ודאי גם התוס' מודים דלדידי' קונה הגנב בהשינוי שנשתנה ע"י הטביחה נמצא דאם טבח או מכר ע"י שליח עשה לו השליח קנין להמשלח ומתחייב עי"ז המשלח ומדכתבה תורה ב"כ הבכ"א לומר דבשאר דברים שאינו מפורש בתורה שחייב המשלח באמת פטור המשלח אף בכיוצא בהם שהשליח עושה קנין להמשלח נמצא דלמאן דיליף מהך דב"כ הבכ"א שפיר מוכח דבגניבה אין לחייב המשלח אף שהשליח קנה עבורו הגניבה וזאת ודאי אין להקשות דילמא ר"ל דסובר דחצר משום שליחות איתרבאי הוא סובר כמאן דיליף משחוטי חוץ זה ליתא דהרי לפי המבואר בש"ס קידושין שם רק להב"ש הסוברין דבש"י חייב על המחשבה וגם לר"י הסובר דב"כ הבכ"א מלמדין הוצרך הש"ס לומר דיליף משחוטי חוץ אבל ר"ל ודאי לא יפסוק כב"ש נגד ב"ה וא"כ איכא שלשה כתובים הבכ"א ובזה כ"ע מודים דא"מ וכמבואר בש"ס זבחים דף כ"ד. אכן באמת אחר העיון ראיתי דגם אם נילף מהב"כ, דאשלד"ע אפ"ה תקשי על הש"ס ב"מ דמקשה על חצר דגניבה מהא דקי"ל אשלד"ע והוא דהא באמת בכל אלה השלשה כתובים הבכ"א היינו מעילה וש"י וטא"מ יש בהם בכל אחד מהם שני מיני שליחות וכאשר אבאר והוא דבמעילה מצאנו בש"ס ארבעה דברים שחייבין בהם מעילה והוא הנהנה מהקדש ש"פ והפוגם בדבר של הקדש ש"פ המבואר במשנה מעילה דף י"ח וכן הלוקח איזה דבר מהקדש ונותן לחבירו וכמבואר במשנה מעילה דף כ' וכן הלוקח דבר של הקדש ומשנה אותו מכמות שהיה וכמבואר בהגמרא שם דף כ' כיון דשניא מעל יע"ש. והנה בכל אלה יש שני מיני שליחות היינו מין שליחות האחד ששולח אותו ליקח קטלא של זהב וכדומה להלביש לאשתו או ב"ב וההנאה היא ש"פ או ששולח אותו ליקח קרדום לבקוע עצים עבור המשלח ופגם בו ש"פ או ששלחו ליקח איזה דבר כגון אבן או קורה או פרוטה וליתן למי שהמשלח חייב לו או שהמשלח רוצה ליתן לו לחבירו מתנה וכדומה או ששלחו ליקח איזה דבר ולשנותו כמות שהיה בשביל המשלח וכגון אבן או קורה לסתתה ולפוקתה ולהניחה בבנין של המשלח ונודע אח"כ שהדבר ששלח אותו ליקח היה של הקדש בכל אלה נתחייב המשלח במעילה ויש מין שליחות השני ששלח השליח ליקח איזה דבר שיהנה בו השליח או ששלחו ליקח איזה דבר לעשות מלאכתו של השליח ופגם בו או ששלחו ליקח איזה דבר וליתן למי שחייב לו השליח או שהשליח רוצה ליתן לו מתנה או ששלחו ליקח איזה דבר לשנותו מכמות שהיה בשביל השליח וגם בכל אלה ריבתה תורה לחייב המשלח וכמו כן בש"י ג"כ נמצא, השני מיני שליחות הללו היינו המין האחד שהשומר שולח השליח להגבי' הפקדון ע"ד לשלוח בו יד היינו להשתמש תשמיש של השומר המשלחו המחסרו להפקדון והמין שליחות השני שהשומר שולח השליח להגבי הפקדון ע"ד לשלוח בו יד היינו להשתמש תשמיש של השליח המחסרו להפקדון וגם בזה ריבתה תורה לחייב המשלח וכן בטא"מ ג"כ נמצא השני מיני שליחות הללו היינו המין שליחות הא' שהגנב שולח אותו לטבוח וליתן הבשר ליד הגנב המשלחו או שולח השליח למכור וליתן המעות להגנב המשלחו והמין שליחות השני שהגנב שולח אותו לטבוח וליקח הבשר לעצמו של השליח או שולח אותו למכור וליקח המעות לעצמו ואפ"ה גם בזה ריבתה תורה המשלח לתשלומין והנה מן הסברא ודאי אף אם בכל שאר ד"ע במין השליחות הראשון שהשליח עושה העבירה כדי שיהנה המשלח היינו אומרין דחייב המשלח מ"מ במין השליחות השני ששולח אותו לעשות העבירה בשביל הנאת עצמו של השליח ודאי מסתבר לומר דבזה יהי' פטור המשלח וכעין הא דקאמר רבא התם דאף אם שמאי סובר יש שלד"ע אפ"ה באומר לשלוחו לך אכול חלב וכו' זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן והגם דבאמת הלא במעילה וש"י וטא"מ ריבתה תורה המשלח לתשלומין אף שהשליח הוא הנהנה וע"כ לומר דרק בהנאת הגוף קאמר דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אבל בהנאת הלב בלבד שפיר מצאנו במעילה וש"י וטא"מ דזה נהנה וזה מתחייב אבל מסברא והאי מסתבר לחלק ביניהם וא"כ שוב אין ראי' מהך דכתבה תורה הנך שלשה כתובים מעילה וש"י וטא"מ דהוא משום דבהנך גזרה חכמתו לחייב המשלח אף בהמין השליחות השני היינו שיהנה השליח אבל לא בכל שאר דברים ושפיר נוכל למילף דבגניבה כה"ג של המין השליחות השני דהיינו ששולח אותו לגנוב לעצמו של השליח בזה פטור המשלח אבל בהמין השליחות הראשון ששולח השליח לגנוב בשביל המשלח ע"ז ודאי אין למילף מהא דנכתבו שלשה כתובים מעילה וש"י וטא"מ דהא אפשר שנכתבו מחמת המין שליחות השני שעושה העבירה בשביל הנאת השליח וא"כ ודאי קשה מאי מקשה על חצר דגניבה הלא החצר אינו גונב בשביל הנאת עצמו כי אם בשביל הנאת בעליו וא"כ מנ"ל דבזה קי"ל אשלד"ע הנה הגם שראיתי שהש"מ שם מביא בשם הגליון ובשם הריצב"ש שמפרשים האי וקי"ל אשלד"ע דלא כרש"י שמפרש דהש"ס נתכוון להך דקידושין אלא הם מפרשים דנתכוון הש"ס וקי"ל בגניבה גופי' דאשלד"ע והאומר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור המשלח וכדאיתא בש"ס ב"מ לעיל דף ח' ע"א יע"ש. אכן באמת דבריהם א"א להולמן דבשלמא לרש"י דנתכוון להש"ס דקידושין שייך לומר דקי"ל משום דשם מבואר הילפותא מקרא אבל לדבריהם איך שייך לומר דקי"ל ולהקשות על ר"ל מהא דקאמר שם רבא דף ח' דהאומר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב דפטור והלא ר"ל היה זמן רב קודם רבא גם גוף קושיתם שהקשה להם דדילמא גם גניבה היא מהכתובים שמרבה שליחות ד"ע כו' יע"ש ג"כ לא יכולתי להבין כלל דהרי מבואר שם בש"ס דגבי גט גם ר"ל מודה דחצר משום ידה איתרבאי רק דר"ל סובר דלא ילפינן ממון מאיסור ובממון דנמצא חצר גבי גניבה סובר ר"ל דאין ראי' דדילמא התם משום שליחות וא"כ ודאי אם ילפינן מקרא דאשלד"ע שפיר מקשה הש"ס על ר"ל דאיך נאמר דבגניבה חצר משום שליחות איתרבאי והלא אשלד"ע וע"כ גם בגניבה חצר משום יד איתרבאי וא"כ ודאי העיקר כפי' רש"י ז"ל ובודאי קשה מ"ש דמאי ראי' מהתם בקידושין בין למאן דיליף משחוטי חוץ ובין למאן דיליף מהא דאיכא ב"כ הבכ"א מ"מ אין ראי' על חצר דגניבה וכמ"ש:

קושי' ב'

יש להקשות על מה שהקשה הש"ס רק מחמת דקי"ל אשלד"ע וע"ז תירצו רבינא ור"ס כל חד לשיטתי' היינו או כשהשליח לאו ב"ח יש שלד"ע או במקום שבע"כ מותיב בו יש שלד"ע והלא באמת קי"ל דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ואף אם עשאו שליח והגם דרש"י ב"מ דף י' ע"א גבי הא דר"נ ור"ח דאמרי תרוייהו המגבי' מציאה לחבירו לא קנה מ"ט הוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים והתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה כו' כתב רש"י שם וז"ל מאחר שלא עשאו הנושה שליח לתפוס יע"ש א"כ משמע הא עשאו הנושה שליח לתפוס שפיר מהני תפיסתו אכן כבר הקשו שם התוס' ד"ה תופס וכו' מכתובות דף פ"ד דיימר בר חשו שלח שלוחו לתפוס הארבא וקאמרו לי' ר"פ ור"ה בדר"י דהוה תופס לבע"ח ואמר ר' יוחנן התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה יע"ש. וכן הקשה שם הרא"ש והוסיף עוד להוכיח מהך משנה דהיה רוכב גופא רואה דעשאו שליח ואמר לו תנה לי אפ"ה מפרש ר"נ דלא קנה משום דהוה תופס לב"ח כו' והגם דלא זכיתי להבין דברי הרא"ש הללו דהלא קאמר התם אח"כ בש"ס ארחב"א אר"י המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתנו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי יע"ש. א"כ הרי דא דלר"י דא"צ לשליחות כלל במגבי' מציאה לחבירו אפ"ה כשאמר תנה מגרע גרע ולא קנה וא"כ כ"ש לר"נ ור"ח דבעינן שליחות במגביה מציאה לחבירו פשיטא דבעינן שישלחו לזכות לו לא לשלחו ליתנה לו אבל עכ"פ מהך דכתובות ודאי קשה דדוחק לומר שרש"י יפרש דבכתובות ג"כ לא אמר לו שיזכה לו רק ליתנה לו דהרי רש"י כתב מאחר שלא עשאו הנושה שליח לתפוס כו' משמע דכל שמשלחו לתפוס סגי ושם בכתובות מבואר בפירוש דאמר לי' לשלוחיה זיל תפסא ניהלי' וא"כ ודאי משמע משם דלא כרש"י דב"מ ובאמת אחר העיון והדקדוק נ"ל דגם רש"י מודה דבתופס לב"ח במקום שחב לאחרים והתופס לא מסיק בי' זוזי באופן דליכא מגו דאי בעי זכי לנפשי' אז לא קנה אף אם הנושה עשאו שליח אף לדעת רש"י דהרי באמת יש לדקדק מדוע כתב רש"י הך דמאחר שלא עשאו הנושה שליח כו' כאן בב"מ ולא כתב רש"י זאת בכתובות או בגיטין דף י"א דשם הוא עיקר הדין דתופס לב"ח וכאן בב"מ לא נאמר הך דתופס לב"ח רק לדמיון למגבי' מציאה לחבירו וגם כתובות וגיטין הם בש"ס קודם לב"מ גם יש לדקדק מדוע בכתובות קאמרו ר"פ ור"ה בדר"י הך דינא דתופס לב"ח בשם ר"י וכמבואר שם הלשון ואמר ר"י התופס לב"ח וכו' וכן בגיטין שם קאמר ר' ירמי' הכי אמר ר' יוחנן התופס לב"ח וכו'. וכאן בב"מ לא הזכירו ר"נ ור"ח את ר' יוחנן ואמאי והכי ה"ל לר"נ ור"ח לומר מ"ט הוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ואמר ר' יוחנן התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וכו' גם לכאורה יש לתמוה רב בגיטין שם דקאמר התם ר"ח דבתופס לב"ח כו' באנו למחלוקת דר"א ורבנן דגבי פיאה ומדחה אותו אמימר ואי תימא ר"פ ודילמא ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא דמיגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוה עני וכו' יע"ש ומאי קושיא הוא הא ר"ח גופי' קאי בב"מ בחדא שיטה עם ר"נ דאף מציאה דהכל עניים אצלה ובודאי איכא מיגו דאי בעי זכה לנפשי' ומ"מ לחבירו לא קנה משום דהוה תופס לב"ח כו' וא"כ שפיר קאמר ר"ח דבאנו למחלוקות ר"א ורבנן דגבי פיאה דודאי לר"א דפיאה ע"כ בתופס לב"ח והתופס ג"כ מסיק בי' זוזי ודאי קנה לזה שתפס בשבילו וכן במגבי' מציאה לחבירו ודאי קנה חבירו ולהחכמים דפיאה גם בזה לא קנה וכדאמר לי' ר"נ לעולא כאן בב"מ ולימא מר מעני לעני מחלוקת ולכן מחמת כל הני דקדוקים נ"ל דמפרש רש"י דהא דקאמר ר' יוחנן דהתופס לב"ח כו' לא קנה מיירי שהתופס לא מסיק בי' וליכא מיגו דאי בעי זכי לנפשי' ואז ודאי מודה רש"י דאף אם עשאו הנושה שליח אפ"ה לא מהני וכמבואר בכתובות פ"ד הנ"ל גבי יימר בר חשו והא דקאמר ר' ירמי' גיטין י"א הנ"ל וא"ת משנתינו כל האומר תני כאומר זכי דמי כו' ומפרש רש"י שם וז"ל ואין זה כשאר תופס אלא בעל עשאו שליח לזכות בו וכו' יע"ש הנה ודאי לא נתכוין שם רש"י דכיון דנעשה שליח לכן יכול להיות תופס לב"ח אף אם לא מסיק בי' דזה ודאי אינו דהרי שם מדמה הש"ס את העבד להב"ח הנושה והרי העבד שם לא עשאו שליח וכמו שסיים רש"י שם וז"ל ואעפ"י שהעבד לא ידע וכו' אלא כונת רש"י שם כמש"ל אות י"א דלהכי אם הלוה נותן מדעתו לא' ואומר לו חן או זכי מנה זו לפלוני ב"ח שפיר זוכה לו אף אם הוא חב לאחרים והיינו מטעם דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה אמרינן מיגו דאי בעי המקנה היה לזכות זה המנה לזה האיש גופי' שמוסר לו המנה בשביל האחר והיה זוכה לנפשי' לכן אם המקנה שולח אותו שיזכה בשביל חבירו זוכה גם לחבירו ולכן גם גבי העבד כשבעל העבד נותן לו השחרור אם היה בעי בעל העבד היה יכול ליתן את העבד במתנה לזה שמוסר לו השחרור והיה זוכה בו בהעבד לנפשי' לכן אם בעל העבד עשאו שלית לזכות בשביל העבד ג"כ זוכה לו אבל לתפוס מעצמו בלי דעת אחרת מקנה או ודאי במקום דליכא מיגו דאי בעי היה תופס וזוכה לעצמו ודאי לא מהני מה שזה שתפס בשבילו עשאו שליח וזה הוא הדין שאמר ר' יוחנן וכמו שאמרו ר"פ ור"ה בדר"י בכתובות שם וכן ר' ירמי' בגיטין שם ולכן בכתובות ובגיטין לא כתב רש"י הך דמאחר שלא עשאו הנושה שליח לתפוס דודאי בזה לא מהני אף עשאו שליח לתפוס וכמ"ש אכן כאן בב"מ גבי ר"נ ור"ח דקאמרו גם גבי מציאה דהוה תופס לב"ח כו' אף דאיכא מיגו דאי בעי היה זוכה לנפשי' ואפ"ה סוברים ר"נ ור"ח דלא קנה וממילא גם גבי חופס לבע"ח אף דגם זה התופס מסיק בי' ואי היה בעי היה יכול לתפוס ולזכות לעצמו אפ"ה לר"נ ור"ח לא קנה וזה לא כר' יוחנן ולכן לא הזכירו ר"נ ור"ח אח ר' יוחנן דאדרבה ר' יוחנן חולק עליהם וכדקאמר באמת רחב"א בשם ר' יוחנן דהמגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו ורק מסברא דנפשייהו פוסקים ר"נ ור"ח כן ובזה כתב רש"י מאחר שלא עשאו הנושה שליח לתפוס דאם עשאו הנושה שליח ודאי מסתבר דבמקום דאיכא מיגו דאי היה בעי היה יכול לתפוס ולזכות לנפשי' יכול לזכות גם למשלחו ראשית דאפושי פלוגתא לא מפשינין ודי אם נאמר דר"נ ור"ח פליגי על ר"י במקום שלא עשאו הנושה שליח לתפוס אז סוברים דאף דאיכא מיגו דאי בעי היה זכי לנפשי' אפ"ה לא מהני אבל מנ"ל להוסיף עוד ולומר דאף בעשאו הנושה שליח לתפוס ג"כ סוברים דלא מהני ועוד דהא לקמן בדף י"ב ע"ב מוקי לה ר"פ להברייתא כגון ששכרו ללקט מציאות ואם איתא דר"נ ור"ח סוברים דאף אם עשאו שליח לא מהני א"כ לדידהו מאי יועיל ששכרו אם אין לו כח לזכות לחבירו וגם הכא גופי' קאמר לי' ר"נ לרבא שאני פועל דידו כיד בעה"ב הוא כו' ג"כ משמע דמשום דהוא שלוחו ושלוחו כמותו ועוד יש להוכיח דר"נ ור"ח אף דסוברים דבתופס לב"ח אפילו במקום דאיכא מיגו דאי בעי היה זכי לנפשי' וכגון שהתופס מסיק בי' אפ"ה לא קנה לחבירו מ"מ מודים דבעשאו הנושה שליח שפיר קנה לו דאל"כ לפי מה דקאמר ר"ח דר"א וחכמים דפיאה פליגי בדין דתופס לבע"ח נצטרך לומר דהחכמים דפיאה סוברים דאף אם עשאו העני לזה המלקט שליח ללקט לו אפ"ה לא קנה לו להעני ויתננה לעני הנמצא ראשון א"כ תקשי על הא דדחה שם אמימר ואיתימא ר"פ דע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דכתיב לא תלקט לעני וכו' ופי' רש"י שם דדרשינן סמוכין לא תלקט אתה לצורך העני יע"ש ברש"י ואם איתא דר"נ ור"ח סוברים דאף אם עשאו שליח לא מהני א"כ תקשי מאי ראי' מהסמיכות דקרא דילמא הקרא לא בא להזהיר רק שלא ילקט לו להעני מעצמו כשלא עשאו שליח אבל אם העני עשה אותו שליח ללקט ליכא שום ראי' מהקרא ורק משום דהוה תופס לב"ח כו' אלא ודאי משום דאמימר ואיתימא ר"פ ידע דבעשאו שליח באמת גם לר"ח שפיר מהני במקום דאיכא מיגו דאי היה בעי היה זכי לנפשי' וא"כ א"א לומר דלהכי קאמר ר"ח דר"א והחכמים דפיאה דסתמו דבריהם פליגי בתופס לב"ח היינו משום דמשמע לי' דבכל ענין פליגי ור"א סובר דאף בלא עשה העני את המלקט שליח וגם אף אם המלקט הוא עשיר דליכא מיגו דאי בעי זכי לנפשי' מ"מ זכה המלקט לעני וכן החכמים ג"כ פליגי בכל ענין וסוברים דאף בעשה העני את המלקט שליח ואף אם המלקט הוא ג"כ עני דאיכא מיגו דאי בעי זכי לנפשי' ומ"מ אינו זוכה לו המלקט להעני ויחננה לעני הנמצא ראשון דהרי אם המלקט הוא עני וגם העני שהמלקט לוקט בשבילו עשאו שליח אמרינן דגם ר"נ ור"ח מודים דזכה לו וא"כ ע"כ לומר לר"ח דרק על ר"א שהוא הנזכר תחלה בהמשנה סובר ר"ח דיש לנו לומר מדסתם ודאי קאי בכל ענין אף אם המלקט אינו שלוחו של העני וגם המלקט עצמו הוא עשיר אפ"ה זכה לו אבל החכמים כיון דהם קאי על דברי ר"א לכן שפיר אפשר לומר דהם פליגי רק בדינו של ר"א וסוברים דבזה דמיירי ר"א לא זכה לו המקלט להעני אבל לא פליגי בכל ענין דהרי כשהמלקט הוא עני וגם העני שלח את המלקט שילקט לו ע"כ גם ר"ח סובר דבזה מודים החכמים לר"א וא"כ שפיר דחה אמימר ואיתימא ר"פ את ר"ח דכיון דהחכמים קאי על דברי ר"א ור"א מיירי כשהמלקט הוא עשיר וגם העני לא עשה את המלקט שליח א"כ אפשר דהא דפליגי החכמים לאו משום דהם סוברים דתופס לב"ח לא קנה אלא משום דהם דרשי סמוכין לא תלקט לצורך העני ואה"נ דבעשאו העני את המלקט שליח שפיר יודו החכמים לר"א בזה דקנה לו אף אם המלקט הוא עשיר דמשום תופס לב"ח לית לן בה אף להחכמים ומה שדחה אמימר ואיתימא ר"פ אח דברי ר"ח דגם מר"ח אין ראי' דפליג בדין דתופס לב"ח דאפשר דטעמו של ר"א משום הואיל ואי בעי מפקיר נכסי' והוה עני וחזי לי' כו' היינו משום דשם בגיטין עדיין לא שמעו הך סברא דר"נ ור"ח דאף במגבי' מציאה דאיכא מיגו דאי בעי זכי לנפשי' ומ"מ לא קנה כשלא עשאו הנושה שליח רק שמעו הך דר' יוחנן דהתופס לב"ח במקום דלית לי' מיגו דאי בעי זכי לנפשי' לכן שפיר קא מדחה אותו דאפשר דגם ר"א מודה בהך דר' יוחנן רק בפיאה הואיל ואי בעי מפקיר נכסי' א"כ איכא מיגו דאי בעי זכי לנפשי' וא"כ לפי מה שביארתי ודאי גם רש"י מודה דבמקום דליכא מיגו דאי בעי זכי לנפשי' אף אם עשאו הנושה שליח לתפוס בשבילו ותפס מ"מ לא קנה לו וא"כ כאן בגניבה אם עושה שליח לגנוב אין לך חב לאחרים גדול מזה ראשית שמחסר ומזיק את הבעלים והשנית שעושה עבירה ומכריע את העולם כולו לכף חוב וכדקאמר רשב"א קידושין דף מ' ע"ב יע"ש ובגניבה קי"ל דלא מתחייב הגנב באחריות ובתשלומי כפל עד שימשוך מרשות בעלים או שיגבי' ברשות בעלים ואז קונה אותה להתחייב באחריות ובכפל וכמבואר בח"מ סי' שמ"ח סע"ד וא"כ איך קונה לו השליח הלא הוא כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא קנה והגם דכאן בגניבה אפשר לדמותו לתופס לב"ח והתופס מסיק בו זוזי דאיכא מיגו דאי בעי זכי לנפשי' כמו כן בגניבה אי בעי השליח היה גונב וזוכה לעצמו לכן קונה וזוכה גם לחברי' אכן הסברא אינה נותנת לומר כן דשאני בתופס לב"ח והתופס מסיק בו דאם היה תופס לעצמו לא היה עושה עבירה אבל כאן לא שייך לומר אי בעי היה גונב לעצמו דהא אסור לגנוב ורבא דקאמר לעיל דף ח' בשותפין שגנבו מיגו דזכי לנפשי' כו' היינו כשכבר גנבו וזכה לנפשי' אבל לומר מיגו דאי בעי היה גונב וזוכה לנפשי' לא מסתבר לומר כן והגם דאם אשלד"ע והשליח חייב ולא המשלח נמצא דאף אם גונב בשביל המשלח עושה עבירה וא"כ אפשר דשפיר שייך לומר בו כיון דאי בעי היה גונב וזוכה לעצמו והגם דאסור לגנוב הלא גם בשביל המשלח אסור לגנוב ולכן לא היה יכול להקשות מהא דתופס לב"ח דשפיר דומה להך דהתופס לב"ח והתופס ג"כ מסיק בו אכן קשה דהלא כאן בחצר קיימינן שאינו בר זכי' לנפשי' וא"כ נהי דלא שייך בו אשלד"ע וכדתירצו רבינא ור"ס אבל עכ"פ ודאי דומה לתופס לב"ח והתופס לא מסיק בו דלא קנה למשלחו וא"כ ע"כ לומר דחצר רק משום יד איתרבאי ולא משליחות וקשה על ר"ל אף אחר תירוצם של רבינא ור"ס:

קושי' ג'

קשה לי על הא דפריך הש"ס אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי וכו' דהלא לפמ"ש רש"י שם בד"ה ב"ח כו' דלהכי התם פטור השולחו משום דאמרינן דברי הרב וכו' וא"כ ודאי כוונת רבינא במה שתי' אבל חצר דלאו ב"ח כו' כוונתו דחצר לא נצטוה שלא יגנוב ולאו בר חיובא הוא בהלאו דלא תגנבו ולכן לא שייך בו דברי הרב דהרב לא דבר לו מאומה אבל אשה ועבד ודאי נצטוו שלא לגנוב ושפיר בני חיובא המה לקיים הצווי דלא תגנבו ונהי דלאו בני חיובא המה לענין העונש על הגניבה אבל עכ"פ כיון שנצטוו בהלאו דלא תגנבו א"כ שייך בהם שפיר לומר דברי הרב וכו'. והנה הנו"ב שם סי' ע"ה בד"ה והנה באשה המקפת לקטן הפריז על המדה וכתב דלדעת המקשה הזה אשה ועבד שגנבו חייבים במלקות דלא הוה ניתק לעשה דהשבה כו' יע"ש. ודבריו תמוהים לי דהלא כ"ז שהגניבה בעין בידם ודאי גם הם בני השבה נינהו ואף אם ביערו הגניבה באופן שא"א להשיבה אפ"ה הכי לא ידע המקשן מהמשנה דתנן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין ואם איתא דלוקין תחלה א"כ הא קי"ל אין אדם לוקה ומשלם ומה שמפרש שם הנו"ב דהמקשן סבר דכל שהם לאו בני חיובא כמו המשלח אף שהם חייבים במלקות מ"מ כיון שאינם בהחיוב שהיה חייב המשלח אם היה גונב בעצמו דהיינו באחריות ובכפל שוב נקראים לאו ב"ח וחייב המשלח כו' יע"ש. לא יכולתי להבין מאין יצא לו להמקשן להבין כך בכוונת רבינא והלא רבינא לא קאמר דלאו ב"ח הוא רק בחצר וחצר לא רק דלא ב"ח הוא בהעונש אלא לאו ב"ח הוא כלל בהלאו דלא תגנבו ולא שייך בו דברי הרב וכו' אבל אשה ועבד דשפיר ב"ח המה בהלאו דלא תגנבו ושייך בהו דברי הרב וכו' א"כ ודאי מסתבר דגם רבינא מודה דפטור המשלח:

קושי' ד'

קשה לי מדוע הוצרך המקשן לומר צאו וגנבו לי ומדוע לא קאמר סתמא צאו וגנבו ולמה הוצרך שיאמר גנבו לי והלא לפי שיטת המקשן דלרבינא כיון דהם אינם בני תשלומין חייב המשלח אף שלא קנו הגניבה להמשלח וכמ"ש בקושיא הב' וא"כ איזה חילוק בין אם שלחם לגנוב וליתן לו להמשלח הגניבה או ששלחם לגנוב וליקח לעצמם וכאן ודאי לא שייך לומר דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דכ"כ בקושיא הא' דע"כ לומר דרק בהנאת הגוף כגון אכילה או בעילה קאמר רבא הכי אבל לא בשאר הנאות דהרי בש"י ובטא"מ סתמא ריבתה תורה שם שליחות דחייב המשלח אף אם שלחו לש"י בשביל הנאתו של השליח וכמו כן נתחייב המשלח בשולח לטבות או למכור סתמא אף אם שלחו לטבוח ולוקח הבשר לעצמו או שלחו למכור וליקח המעות לעצמו ובמעילה דהחיוב הוא על שוגג מבואר בפירוש דאף בהנאת הגוף כגון ששלחו לאכול איזה חתיכה ונודע שהחתיכה היתה של הקדש אפ"ה חייב המשלח רק בדבר שהעבירה והחיוב הוא רק במזיד והשליח נהנה הנאת הגוף בזה קאמר רבא דזה נהנה וזה מתתייב לא אמרינן והגם דלכאורה יש להקשות הרי בטביתה אם שולח אותו לטבוח וליקח הבשר לעצמו א"כ כשיאכל השליח הבשר יהי' הנאת הגוף אכן באמת לא קשיא דהרי עיקר העבירה שחייבה תורה עליה תשלומי ד' וה' הוא הטביחה ולא האכילה ובשעת הטביחה ליכא הנאת הגוף ולכן ודאי אין חילוק בין שולחו לטבוח בשביל המשלח או שלחו לטבוח בשביל עצמו של השליח וא"כ לדעת המקשן דאשה ועבד לאו ב"ח המה ויש בהם שלד"ע מסתמא גם בהו אין סברא לחלק בין שלחם לגנוב להמשלח או שלחם לגנוב לעצמם ולמה הוצרך לומר וגנבו לי:

קושי' ה'

יש להקשות על המקשן מאי מקשה אלא מעתה וכו' ומנא ידע דע"פ הדין באומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי דפטור המשלח ודלמא אה"נ חייב המשלח לדעת רבינא כיון דלאו ב"ח המה:

קושי' ו'

קשה מה שהרעישו בזה כמה גדולי ראשונים במה דקאמר הש"ס הנ"מ בין רבינא לר"ס בכהן שאמר לישראל צא וקדש לי גרושה וכו' משמע אבל כהן שאמר לכהן שיקדש לו גרושה מקרי ב"ח וכמ"ש התוס' שם ד"ה שאמר וכו' יע"ש. וזה מאד תמוה דהלא ודאי ישראל ששלח לכהן שיקדש לו להישראל גרושה ודאי אין סברא לומר שהכהן השליח עובר בזה על הלאו דגרושה לא יקח דלא אמרה תורה גרושה לא יקח כי אם בלוקח לעצמו שהוא כהן אבל לא בלוקח אותה בשביל ישראל דהרי הה"מ שהבאתי לעיל אות ה' הוכית מהש"ס נזיר דיכול להיות שליח לקדש את קרובות שלו שאסורות עליו איסור ערוה אפ"ה יכול לקדשה לאתר דהגם דכמה פעמים נאמר בהם בתורה לא תקח היינו לעצמו אבל לא לאתר וכגון גבי בת בנה ובת בתה ויקרא י"ח פסוק י"ז. וכן בלוקח אחות אשתו שם פ' י"ח והגם דשם נאמר לגלות ערותה כו' אכן הקיחה הא היא באמת כדי לגלות ערותה ועוד דהא הך הוכחה גופא שהוכיח הה"מ על קרובות השליח כמו כן יש להוכיח על כהן שמותר לו לקדש בשביל ישראל המשלחו איסורי כהונה דאל"כ הוה לו להש"ס שם לומר דאם השליח היה כהן מותר בהקרובות של איסורי כהונה דודאי השליח שהוא כהן לא קידש לו קרובתה של זו דהא אסור לו והמשלחו לא שלח אותו לד"ע רק לעשות מה שמותר אלא ודאי כמ"ש דמותר לו לכהן לקדש בשביל ישראל אשה, שהיא מאיסורי כהונה ונמצא דכאן העבירה היא רק שמקדשה בשביל כהן וא"כ איזה חילוק הוא בין אם השליח הוא כהן או ישראל והנה בתוס' שם ד"ה דאמר וכו' הנ"ל משמע דבין אם השליח הוא כהן ובין אם הוא ישראל כשמקדש גרושה לכהן אינו עובר רק על לפני עור וכו' וא"כ ממ"נ אם נאמר דכיון דעל הלאו דלפני עור וכו' ליכא מלקות וכמ"ש הכ"מ פי"ב מעדות ה"ד, לכן לא מקרי ב"ת א"כ גם אם השליח הוא כהן הלא רק עובר משום הלאו דלפני עור ומדוע מקרי בר חיובא ועיין בש"מ שם ד"ה להך לישנא וכו' שכמה ראשונים יגעו א"ע בקושיא הזאת ובדברי כולם לא מצאתי שום סברא שתהא נוחה לבריות ואף אותן הראשונים שמביא שם שכתבו דבאמת אין חילוק בין אם השליח ישראל או כהן רק משום דישראל שכיחי טפי לכן אורחא דמילתא נקט ישראל יע"ש גם ע"ז קשה לי מאד דהלא אם באמת לדינא אין שום נ"מ א"כ הו"ל להש"ס לומר בקיצור איכא בינייהו כהן ששלח לקדש אשה גרושה או לומר כהן שאמר לשלוחו צא וקדש לי גרושה וכלשון שתפס רבא שם בדף ח' וקאמר גבי גניבה שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וכו' ולא קאמר שאילו אמר לישראל וכו' משום האורחא דמילתא שישראל שכיח טפי מכהן. והנה עלה בדעתי ליישב ע"פ מ"ש בקושיא הא' והב' דבמקום דבעינן שיעשה השליח קנין לשונחו והשליח הוא חב לאחרים בשליחותו אם אינו יכול השליח לקנות בשביל המשלחו אם לא במקום שיש לו מגו דאי בעי היה זכי לנפשי' יע"ש וא"כ ודאי כהן ששלח לקדש לו מאיסורי כהונה אז אם השליח הוא כהן נמצא דגבי השליח ליכא מגו דאי בעי זכי לנפשיה דהא אסור לו לזכות לנפשיה והגם שכתבתי שם בקושיא הב' דהיכא דאם עושה בשביל משלחו ג"כ עושה עבירה כמו בעושה לעצמו אז שפיר אפשר דאמרינן מגו דאי בעי זכי לנפשיה אף במקום שאסור לו לזכות לנפשיה היינו במקום שהעבירה אתת היא בין אם עושה בשביל עצמו ובין אם עושה בשביל משלחו וכמו התם בגניבה דלעולם השליח עובר על הלאו דלא תגנבו אף בגונב בשביל משלחו אבל הכא דלדעת התוס' אם מקדשה השליח למשלחו הכהן אינו עובר רק על לפני עור ואם היה מקדשה לעצמה והוא כהן היה עובר על הלאו דגרושה לא יקח ודאי מסתבר לומר דכאן לא שייך לומר מגו דאי בעי היה זוכה לנפשיה דהרי לא גמר בדעתו לעבור על הלאו דגרושה לא יקח ולכן כיון דלא שייך בו מגו דאי בעי היה זכי לנפשי' לכן אינו קונה אותה בשבי משלחו והקידושין בטלים אף לרבינא משום דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא קנה וממילא פטורים שניהם גם המשלח כיון דלא תפסי הקידושין כלל משא"כ כשהשליח הוא ישראל דאז ודאי איכא מגו דאי בעי זכי לנפשיה לכן שפיר זוכה גם בשביל משלחו ורק שדבר עבירה היא לכן לרבינא דסובר דאם השליח אינו ב"ת לא אמרינן אשלד"ע לכן שפיר חייב המשלח. והגם דלכאורה יש להקשות ע"ז איך שייך לומר כשהשליח ישראל יש לו מגו דאי בעי היה זכי לנפשיה וכמו בתופס לב"ת והתופס מסיק בי' או כמציאה והלא שאני בתופס לב"ת והתופס מסיק בי' וכן במציאה דשם אם היה בעי לזכות לנפשיה אינו תלוי בדעת אחרים משא"כ בקידושין דתלוי גם בדעת, האשה ואיך נאמר אי בעי היה זכי לנפשיה ודילמא האשה לא היתה רוצה להתקדש לו להשליח אכן זה ליתא דכ"כ שם בקושיא הב' דאדרבה כשהלוה נותן מדעתו בשביל איזה ב"ח אז אף אם התופס לא מסיק בי' אפ"ה זוכה לו להב"ח ומטעם דכיון דשם הי' רצון שניהם היינו הלוה והתופס א"כ ודאי שייך מגו דאי בעי שניהם היה יכול התופס לזכות לנפשיה ולכן גם בקידושין שייך לומר כן כיון דאם היו רוצין שניהם האשה והשליח היה יכול השליח לזכות לנפשיה לכן גם למשלחו יכול לזכות ברצון שניהם אם השליח הוא ישראל והגם דהנו"ב מ"ק חלק אה"ע סי' ס"ד הוכיח דבקידושין לא הוה השליח חב לאחרים כלל ואף במקום דהשליח אינו יכול לזכות לנפשיה אפ"ה שפיר קונה למשלחו:

והנה אגב שהוזכרתי תשובה הזאת של הנו"ב אמרתי המכסה אני מהקורא את אשר אני עושה בתשובה הזאת שדחיתי את כל דברי הנו"ב הן במה שדחה שם דברי הר"י בר ברזלי שהביא הנו"ב שם סי' ס"ב ודחה אותו שם בסי' הנ"ל וגם בסי' ס"ג מביא הנו"ב בשם חתנו ג"כ שדחה דברי הר"י ב"ב ובסי' ס"ד שם רצה הנו"ב לדחות דברי חתנו במה שהוסיף חתנו לדחות דברי הר"י ב"ב בראיות אשר לא זכרם הנו"ב והתאמץ הנו"ב לדחות דברי תתנו האלו ולדעתי גם בזה דברי הנו"ב תמוהים ומטעמים אחרים יש לדחותם וגם הראיות שהסכימו שניהם הנו"ב וחתנו גם כן יש לדחותם ולכן מוכרח אנכי לעשות הפסק בענינינו ולבאר מה שחידשתי בענין הזה והוא דבסי' ס"ב מביא הנו"ב דברי הר"י ב"ב שמביא המל"מ פ"ו מגירושין ה"ג בשם המהרי"ק שורש ל"ב שהביא שם שמצא כתוב ר' נתן המכירי שאל מאת הר"י בר"י הוא הר"י ב"ב בקטן בן י"א שנה שקידש לו אביו בטבעת ועדים אם ימאן צריכה גט או לא והשיב שצריכה גט שמצינו בכל מקום שזכין לאדם שלא בפניו כו' וכתב שם המל"מ שלפי הנראה משום קידושי תורה אתי עלה וע"ז מקשה שם הנו"ב בסי' ס"ב מהא דאיתא בש"ס קידושין דף י"ט ע"א דבעי ר"ל מהו לייעד לבנו קטן אם בנו כ"ד אמר רחמנא או בנו דומיא דידי' מה הוא גדול אף בנו גדול ופשט ר"ז מהברייתא דתניא ואיש אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ואי אמרת מייעד א"כ מצינו אישות לקטן וכו' יע"ש וע"ז קאמר הנו"ב דאם איתא כדברי הר"י ב"ב דאם גדול מקדש בשביל קטן זוכה לו מה"ת א"כ תקשי ג"כ קושית ר"ז, מצינו אישות לקטן וכן הקשה שם חתן הנו"ב בסי' ס"ג יע"ש ולדעתי אין כאן שום קושיא כלל דמסתבר דודאי לא קאמר הר"י ב"ב דהוי קידושין רק במקום שלפי דעתינו דעת גדולים ניכר שזכות הוא לו אותן הקידושין ואומדין דעת הקטן שכשיוגדל ודאי גם הוא יראה שזכות היו לו הקידושין ויהי' דעתו נוחה מהקידושין ולכן אף אם בעת קטנותו אין דעתו נוחה אין להשגיח ע"ז דהא בעת שהוא קטן אינו צמא לתשמיש וכמו שהעיד עליו הקרא למען ספות הרוה כו' כמבואר בסנהדרין דף ע"ו ע"ב וחיובים לא שייכי גבי קטן דהרי מבואר בהרמב"ם פי"א מאישות ה"ז דקטן שהשיאו אביו אין לה כתובה וכן בהטוהש"ע אה"ע סי' ס"ז סעי"א ובודאי אף בכתב לה כתובה דהא כתבו שם הרמב"ם והטוהש"ע דאף אם בא עלי' אחר שהגדיל דיש לה עיקר כתובה אבל לא תוספות כתובה שכתב לה בקטנותו ושגגה פלטה קולמסו של הנו"ב שם סי' ס"ב במ"ש שם וז"ל דהרי הכתובה קורין תחת החופה ומאותה, שעה יש לה כתובה דאפילו ארוסה וכו' יע"ש וזה טעות דמוכח דהא הוא נגד הרמב"ם והטוהש"ע שהבאתי ועוד דהלא בהש"ס כתובות דף צ' ע"א נהי דאינו מבואר דלענין מנה ומאתים בעינן שיבא עלי' אחר שהגדיל אבל עכ"פ על התוספות כתובה מבואר בש"ס שם דבלא חידשו אחר שהגדיל רק מה שכתב לה בקטנותו אין לה התוספות כתובה הכלל שהוא טעות דמוכח ואין לה כתובה דקטן לא מתחייב בשום דבר ובודאי גם בשכ"ו לא מתחייב בעודו קטן וגם על תתנו של הנו"ב תמהתי במ"ש סי' ס"ג שם בד"ה וגם קשה וכו' ומחייבו בג' דברים כו' יע"ש וזה תמוה דבעודו קטן לא שייך עליו שום חיוב כלל וכמו בכתובה וכמ"ש וכיון שכן נמצא דליכא שום צד חוב להקטן וכשיוגדל ולא יהי' ניחא לו בהקידושין א"כ יהי' בידו לגרשה ולא דמי לגר קטן שמביא הנו"ב שם סי' ס"ב דמבואר בש"ס כתובות דאף שהב"ד הטבילו אותו מטעם זכי' אפ"ה כשהגדיל יכול למחות יע"ש היינו דשם אם נאמר שלא יוכל למחות א"כ כשיוגדל ויחזור לסורו נמצא דאיגלי מילתא למפרע שלא היה לו שום זכי' דאדרבה אם לא היו מטבילין אותו לא היה מענישין אותו על מה שעושה בעת גדלותו ועכשיו אם נאמר דגם הגדיל א"י למחות א"כ יענישו אותו ואיכא צד חוב ולכן מוכרחין אנו לומר דכשהגדיל יכול למחות משא"כ בקידושין כיון דכ"ז שלא בעל אחר שהגדיל עדיין ליכא עליו שום חיוב לא. חיוב כתובה ולא חיוב שכ"ו וגם בידו לגרשה א"כ ודאי ליכא שום צד חוב במה שנאמר דאם הגדיל ואינו רוצה בה יגרשה וכ"ז שלא גרשה אסורה להנשא ואדרבה איכא בזה צד זכות שאף אם לא רצה בה כשהגדיל אפ"ה כ"ז שלא גרשה היא אסורה להנשא לאחר ואם חזר מדעתו ונתרצה בה קודם שגרשה הרי היא אשתו והגם דעי"ז שצריכה גט הוא נאסר בקרובותי' אחר שגרשה מ"מ זה לא מקרי צד חוב דבלא"ה אינו ידוע אם היו הקרובות נתרצו לו והגם דעתה כשהגדיל נתרצית לו הקרובה שהוא רוצה בה אפ"ה אומדין דעתו של אדם בשעת הקידושין שודאי זה הזכות שיש לו אשה מוכנת על כשיגדיל הוא יותר מהחוב של הספק שמא היתה נתרצית קרובתה לו כשיגדיל אפילו אם הקרובה יותר נאה וטובה ממנה מ"מ כיון דזו כבר נתרצית לו ועל הקרובה הוא ספק נמצא דהזכות הוא יותר מהחוב וכעין הא דקאמר ר"נ קידושין דף מ"ב ועוד בכ"ד כמו שנסמן שם דיתומים קטנים שבאו לחלק בנכסי אביהן וכו' וקאמר ר"נ דהגדילו אינם יכולין למחות הגם דמוחים ברוחות וכמבואר שם וע"כ משום דאומדין דזה הזכות שמעמידין להם אפוטרופוס לשמור להם חלקם הוא יותר מהחוב דשמא יפול לו מנכסי אמו איזה שדה ברוח אחר והגם דר"נ קאמר התם הטעם משום מה כח ב"ד יפה ומבואר בגיטין דף ל"ד ע"א דבאמת רק בממונא קאמר ר"נ הכי ולא באיסורא יע"ש משמע דרק מדרבנן הוא וכאן קיימינן לדעת הר"י ב"ב בקידושין ובאיסור תורה אכן באמת הא חזינן דהש"ס יבמות דף ס"ו ע"ב קאמר גם לענין אכילת עבדים בתרומה כשהניחה מעוברת דשם איסורא הוא ומ"מ מהני הך דמעמידין להם אפוטרופוס יע"ש וע"כ דהא דקאמר הש"ס גיטין הכא ממוצא והכא איסורא כוונת הש"ס הכא ממונא ותלוי במה שהוא זכות להקטן לכן ודאי הזכות הוא יותר עדיף מהחוב דשמא לכשיוגדל יהי' ניחא לי' בחלק אחר ומי יודע אם' יוכל אז להשיג החלק האחר ולכן כיון דהזכות הוא יותר מהחוב לכן שפיר זכין לו וכל שזכי לי' בזה החלק שוב אף לאיסורא, מהני הזכי' משא"כ שם בגיטין גבי ביטל הגט דאינו תלוי בזכות ורק איסורא הוא בזה סובר ר"נ דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה ולעקור האיסור תורה וא"כ גם בהך דהר"י ב"ב כיון דהזכות הוא יותר מהחוב שפיר זכין לו וממילא אף לאיסורא מהני הזכי' וא"כ כל זה שייך במקום שלפי דעתנו דעת גדולים הוא זכות מה שקדש לו הגדול אשה שכשיוגדל ימצא אשה מוכנת לו אבל אם זינתה דאז כשיוגדל תהי' אסורה לו נמצא דאיגלי מילתא למפרע שהקדושין לא היו לו לזכות ובודאי הקידושין בטלים ולא, איצטריך קרא למעט אשת קטן שקדש לו איזה גדול אבל התם גבי יעוד אם נימא כדעת ר"ל דבנו כ"ד אמר קרא א"כ ודאי תהי' א"א גמורה אף במקום שאין זכות להקטן בהיעוד ושפיר פריך ר"ז א"כ מצינו אישות לקטן וממילא ג"כ מה שכתב הנו"ב שם סי' ס"ב וז"ל וכן במה דמקשה הגמרא אח"כ להיפוך תפשוט דמייעד ג"כ קשה ודילמא בקטן שקידש לו אביו מיירי ומיעטה קרא ממיתה וכו' יע"ש לפי מה שכתבתי ודאי לק"מ דע"ז א"צ קרא כיון דאנן שהדי שלא היה לו זכות בקידושין הללו א"כ ממילא בטלין, הם וכן מה שהקשה חתנו שם בסי' ס"ג מהמסקנא דמסיק הש"ס, שם דאין יעוד אלא בגדול וע"ז מקשה שם דאם איתא כהר"י ב"ב א"כ, אמאי אינו מייעד לבנו קטן מטעם זכי' יע"ש ולפמ"ש גם זה לא קשיא דודאי לפי סברת ר"ל דבנו כ"ד אמר רחמנא א"כ יכול לייעד לו אף במקום שאנו רואין שהיעוד אינו זכות להקטן דהא להכי פריך ר"ז א"כ מצינו אישות לקטן כלומר ויש להרגה כשזינתה אבל עתה כשמסיק הש"ס דאין יעוד אלא בגדול נמצא דמטעם זכי' אינו יכול לייעד אם לא במקום שלדעתינו דעת גדולים זכות הוא לו גם באמת בלא"ה הך קושיא לדעתי מעיקרא דדינא פירכא ואין לה שום מקום כלל דהלא יעוד הוא גזה"כ שרבה יכול לייעדה לעצמו או לבנו בלי ריצוי אבי האמה ובלי כסף קידושין אבל אם רוצה לקדש האמה שלו לאיש אחר שאינו בנו ודאי צריך ריצוי אבי האמה וגם כסף קידושין אחר וא"כ כשמסיק דאין יעוד אלא בגדול אבל לא בקטן ממילא כשרוצה רבה לקדשה לבנו קטן ומטעם זכי' ודאי צריך ריצוי אבי האמה וגם כסף קידושין אחר נמצא דהאי קושיא מעיקרא ליתא. עוד הוסיף חתן הנו"ב שם סי' ס"ג להקשות על הר"י ב"ב מהא דקאמר בש"ס גיטין דף פ"ה ע"א בעי מיני' רבא מר"נ והנה הגם דשם בסי' ס"ג נמצא כתוב בעי מיני' ר"ש מר"נ וכן מביא שם הנו"ב גופי' בסי' ס"ד ג"כ ר"ש אכן תימה דבנו"ב מ"ת חלק אה"ע סי' ס"ט מביא הנו"ב הגירסא בעי מיני' רבא מר"נ ולא ר"ש ובשסי"ן שלפנינו ג"כ הגירסא רבא ולכן גם אני כתבתי רבא במקום שהם כתבו ר"ש וכדאיתא לפנינו בעי מיני' רבא מר"נ חוץ מקידושי קטן מהו מי אמרינן השתא לאו בר הוי' הוא כו' ולדעת הר"י ב"ב קטן ג"כ בר הוי' הוא רק שלא יקדש הוא עצמו ואחר יזכה בשבילו לשמו עכ"ל שם והנה הנו"ב סי' ס"ד שם רוצה לדחות ראי' זו ומטעם דרבא קא מיבעי' לי' אם הקטן הוא כהן דאו ממ"נ לאו בר הוי' הוא עם אשה זו דהא ע"י עצמו א"א לו לקדשה מחמת שהוא קטן וע"י אחר ג"כ א"א דהא זכי' מטעם שליחות הוא ואשלד"ע כו' והיינו דהוא אזיל לשיטתו דמפרש דאשלד"ע היינו שהשליחות בטל גבי עבירה ולכן לא חלו הקידושין כלל והנה לפ"ז נצטרך לומר דרבא סובר כר"ס ב"מ דף י' דאף אם השליח לאו ב"ח הוא אפ"ה כל דאי בעי לא עביד אמרינן אשלד"ע ודלא כרבינא שם דקאמר דכהן שאמר לישראל צא וקדש לי גרושה לא אמרינן דאשלד"ע דלרבינא שפיר קטן בר הוי' הוא ע"י שיקדש לו ישראל אכן באמת לדעתי לא היה צריך הנו"ב כלל להך דאשלד"ע אלא פשוט ה"ל לומר דאם הקטן הוא כהן לא שייך בו קידושין ע"י אחר דהלא קידושין ע"י אחר הוא מטעם זכי' וגרושה לכהן ודאי לא הוה זכי' כלל דהרי כשיוגדל יהי' אסור בה ולא יניחו אותו הב"ד לדור עמה וכמבואר בש"ס יבמות דף פ"ח ע"ש מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ יע"ש אכן מ"מ דברי הנו"ב האלו לא נראו לי דודאי לפי פשטות לשון האיבעי' דרבא משמע שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מקידושי קטן א"כ אסר לה כל קטן שבעולם אף קטן ישראל ובקטן ישראל ודאי בר הוי' הוא גם השתא לדעת הר"י ב"ב ואפי' לפמ"ש רש"י שם דהאי חוץ מקידושי קטן פירושו שאמר לה הא"מ לכל אדם חוץ מפלוני ואותו פלוני הוא קטן יע"ש אפ"ה ודאי דוחק הוא לומר דרבא נתכוון שאמר חוץ מפלוני ואותו פלוני הוא קטן וגם כהן דא"כ ה"ל לרבא להזכיר חוץ מקידושי כהן קטן דהרי באמת אנו צריכין להבין מי הכריחו לרש"י לפרש כן שאמר חוץ מפלוני וקטן הוא ומה איכפת לי' אם נפרש כפשוטו שאמר חוץ מקידושי קטן וא"ל משום דהוקשה לו לרש"י איך אומר חוץ מקידושי קטן והלא בקטן ליכא עפ"י הדין קידושין כלל זה לאו מילתא דהרי נשואין לאבא לאביך ודאי ליכא עפ"י הדין ואפ"ה קאמר שם הש"ס דילמא בנישואין דעבר וכו' כ"ש גבי קטן דלאו עבירה הוא רק שאינם חלים מה"ת ושם בנישואין דלאבא ולאביך ג"כ אינם חלים מה"ת וכמ"ש שם המהרש"א בשם התוס' בשם התוספתא והוא דף פ"ג ע"א תוס' ד"ה ועמדה כו' ובודאי ע"כ לומר משום דהוקשה לו לרש"י דא"כ מה קאמר רבא או דילמא אתי לכלל הוי' וכו' והלא בעת שיבא לכלל הוי' באמת תהי' מותרת לו דהא לא אסר לה רק קידושי קטן ולא כשיוגדל לכן הוכרח רש"י לפרש כפירושו ולכאורה קשה הלא אפשר לפרש שאמר לה חוץ מקידושי מי שהוא עכשיו קטן אף כשיוגדל אלא ודאי דכל כה"ג ה"ל לרבא לפרושי ולכן פי' רש"י דרבא קאי על הלשון המשנה שאמר אלא וכו' וכמו כן גם בהאיבעי' אמר אלא לפלוני ואותו פלוני היא קטן וא"כ ודאי אם רבא נתכוון רק על קטן שהוא כהן ה"ל לרבא לפרושי וא"ל דגם להנו"ב נפרש דרבא קאי על המשנה דקתני בסיפא דכל מי שיש עליו קידושין אפילו בעבירה אם אמר עליו אלא פסול הגט וע"ז קא מיבעי' רבא אם הוא קטן זה שיש עליו קידושין בעבירה זה ג"כ ליתא דהרי המשנה כולל שם בסיפא גם אלמנה לכ"ג וכ"ג לא משכחת לי' קטן א"כ א"א לומר דרבא קא מיבעי' לי' אם המשנה קאי גם על קטן ורק הוא קא מבעי' איך הוא הדין בקטן וא"כ אם האיבעי' היא רק בכהן קטן ה"ל לפרושי גם תמוה לי על הנו"ב דהלא חתנו הקשה שם בא"ד עוד קושיא והוא דאמאי הוצרכו חכמים לתקן קידושין לקטנה שישיאו אותה אמה או אחי' ואמאי לא נימא דמקודשת מטעם זכי' מה"ת יע"ש והנה הנו"ב סי' ס"ד שתק ב"ה הקושיא ולא הזכירה ולא תירצה רק במ"ת חלק אה"ע סי' עיין שם מביא בשם בנו האחד שהקשה על הר"י ב"ב דהלא זכי' הוא מטעם שליחות ומבואר בסוגיא דנזיר דף י"ב ע"ב דמילתא דאיהו לא מצי עביד השתא לא מצי למיעבד שליח ומביא שם הנו"ב בשם בנו השני שתירץ דרק במקום דליכא גבי השליח מיגו דזכי לנפשי' וכגון שהאשה אסורה על השליח אף לאח"ז אז אמרינן דאם איהו לא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח אבל במקום שבעת שמקדשה איכא מיגו דאי היה בעי השליח היה יכול לזכות לנפשי' אז אף אם בעת שנעשה שליח לא מצי המשלח עביד השתא אפ"ה שפיר זוכה לו יע"ש ומפרש דהא דקאמר התם בש"ס דמודה ר"י בנתגרשה לאחר מכן וכו' היינו דוקא כשהיא אסורה על השליח והנה הגם דדוחק גדול הוא לומר דהש"ס דקאמר סתמא ומודה ר"י וכו' נתכוון דוקא כשהיא אסורה על השליח ובפרט שלא הוזכר בשום מקום בש"ס דבמקום דאיכא גבי' השליח מיגו דאי היה בעי זכי לנפשי' אז יכול להיות שליח אף במקום דאיהו לא מצי עביד השתא לומר שהש"ס כאן סמך עצמו על המבואר במקום אחר אבל כשלא נזכר הך סברא בשום מקום בש"ס ודאי ה"ל כאן לפרש ולא לסתום אכן הנו"ב כתב שם על דברי בנו הללו שיפה השיב וא"כ אפשר דעפי"ז תירץ הנו"ב לעצמו קושית חתנו למה הוצרכו חכמים לתקן קידושין לקטנה ע"י אמה או אחי' דודאי ל"מ אם אחי' מקדשין אותה לא שייך בהו לומר מיגו דאי בעי זכי לנפשי' דהא זכרים המה אלא אפילו גבי אמה ג"כ הוצרכו לתקן קידושין משום דמשכחת לה שאמה מקדשה לכ"ג דהיא לא חזיא לי' וליכא מיגו דאי בעי היה זכתה לנפשה או אף לכהן הדיוט רק שהאם פסולה לכהונה והגם שהיה אפשר לקדשה ע"י אשה אחרת דשייך בה מיגו דאי בעי היתה זכתה לנפשה מ"מ אפשר שאשה אחרת לא תתרצית ותרצה באמת לזכות לנפשה לכן תיקנו לה חכמים קידושין ע"י אמה או אחי' אף במקום דליכא בהו מיגו דאי בעי היו זוכין לנפשם אבל אה"נ אם אמה מקדשה למי שהאם עצמה ראוי' ג"כ להתקדש לו או שאשה אחרת גדולה (קדשה להקטנה לאיש אשר גם הגדולה המקדשה להקטנה ג"כ ראוי' להתקדש לזה המקדש בזה שפיר אמרינן דהקטנה מקודשת קידושי תורה מטעם זכי' אך אם נאמר כן א"כ תקשי על הנו"ב כאן סי' ס"ד במה שמדחה את דברי חתנו שהביא ראי' מגיטין דף פ"ה משום דהאבעי' של רבא הוא שהקטן שהוציאו הוא כהן א"כ תקשי מאי ראי' מייתי ר"נ מהא דקטנה מתגרשת בקידושי אבי' הלא שם שפיר שייך ויצאה והיתה דהא קטנה בת הוי' היא ע"י אשה גדולה ששייך בה מיגו דאי בעי היתה זכתה לנפשה ועוד דהא באמת הנו"ב מ"ת סי' עיין הנ"ל אף שכתב שבנו יפה השיב אפ"ה מסיים שם שהוא מפרש דהא דקאמר הש"ס נזיר דכל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שלית כו' קאי על השליח דהיינו שהשליח לא מצי עביד השתא אבל אם השליח מצי עביד השתא רק הוא עצמו לא מצי עביד השתא לית לן בה ושפיר משוי שליח אף במקום דליכא גבי השליח המיגו דאי בעי היה זכי לנפשי' וכבר הבאתי דבריו לעיל אות יוד וא"כ קושית חתנו של הנו"ב מדוע הוצרכו חכמים בקטנה לתקן לה קידושין במקומה עומדת וממ"נ אם נימא כדעת בנו של הנו"ב שם ונתרץ הקושיא על קטנה א"כ נדחה דחיית הנו"ב הראי' של תתנו מהך דגיטין דף פ"ה וכמ"ש דאם כהנו"ב דרבא קאי בקטן שהוא כהן א"כ איך פשט ר"נ מקטנה ואם נימא כדעת הנו"ב עצמו ולא כבנו א"כ קשה הקושיא של חתנו של הנו"ב מקטנה והגם דהנו"ב כתב שם בסי' ס"ד עוד דחי' על הראי' מגיטין דף פ"ה והוא דודאי לפי האיבעי' של רבא דעי"ז שהקטן אתי לכלל קידושין לא מקרי בר הוי' פשיטא שלא היה אמר הר"י ב"ב דבקטן שייך קידושי תורה דהא זכי' מטעם שליחות הוא וכמו דקי"ל דעבד אינו נעשה שליח לגירושין מטעם שהוא אינו בתורת גירושין כמו כן הקטן אינו נעשה משלח לקידושין משום דאינו בתורת קידושין ורק משום דאיפשטא הבעי' דרבא דקטן דאתי לכלל הוי' מקרי שפיר בר הוי' לכן הוה הקטן בתורת קידושין ושפיר נעשה משלח שיזכו לו אשה בקידושין ע"י גדול יע"ש והנה עפ"ז אם נצרף עוד דברי בנו של הנו"ב שבמ"ת שהבאתי א"כ ודאי נוכל לדחות את ראיות חתן הנו"ב מהך דגיטין דף פ"ה וגם הקושיא מקטנה לא תקשי דהא נוכל שפיר לומר דהגם דקטנים בתורת הוי' המה מ"מ כיון דהם עצמם לא מצי עבדי השתא בעודם קטנים לכן גם זכי' מטעם שליחות לא מצי משוי רק במקום דאיכא גבי הזוכה בשבילם מיגו דאי בעי הוה זכי לנפשי' אז שפיר יכול הזוכה לזכות גם לקטנים ולכן שפיר הוצרכו חכמים לתקן לקטנה קידושין במקום דליכא גבי הזוכה בשבילה מיגו דאי בעי זכי לנפשי' וכמש"ל אכן מ"מ על הנו"ב ודאי קשה כמ"ש דהרי הוא שם במ"ת מיאן להניח סברת בנו לקיום אלא מפרש דכל שהשליח מצי עביד השתא אף דלא שייך בו מיגו דאי בעי היה זכי לנפשי' אפ"ה יכול להיות דלית אף אם המשלח עצמו לא מצי עביד השתא וא"כ הקושיא בקטנה במקומה עומדת ועוד דבאמת המדקדק בלשון המהרי"ק שמביא בשם הר"י ב"ב שכתב דמצינו בכ"מ שזכין לאדם וכו' וכן המעיין בהר"ן ר"פ האיש מקדש שכתב וז"ל ואיכא דבעי למילף משמעתין דזכי' לאו מטעם שליחות הוא וכו' יראה שהאמת יורה דרכו דהר"י ב"ב הוא האיכא דבעי למילף שכתב הר"ן וא"כ ודאי נדחה דחיות הנו"ב שדחה דברי חתנו מהך דגיטין דף פ"ה דהרי כיון דזכי' לאו מטעם שליחות א"כ מאי איכפת לן אם הקטן מקרי לאו בר הוי' ואינו יכול להיות לא שליח ולא משלח סוף סוף זכי' שפיר שייך בו וכמו שמצינו לרשב"א בקידושין דף כ"ג דסובר דעבד לעולם לא מצי מקבל גיטו ואפ"ה אחר שפיר זוכה לו מטעם זכי' וכמו שהבאתי לעיל אות יוד וא"כ ודאי להר"י ב"ב תקשי מ"ש חתן הנו"ב דהלא קטן שפיר בר הוי' הוא ע"י שגדול יקדש בשבילו וגם קושית חתנו השני' מדוע לא נימא גם בקטנה דזכין לה ומקודשת מה"ת דהשתא תו לא שייך מה שכתבתי לעיל לדעת בנו של הנו"ב דבמקום דליכא גבי הזוכה מיגו דאי בעי היה זכי לנפשי' אז גם לאחר אינו יכול לזכות דהא הך דזכי' ילפינן מהקרא דנשיא אחד כו' ושם נחלקה הארץ עפ"י הגורל ואו"ת ולא היה בידו של הנשיא לזכות לנפשי' מה שזכה להקטנים והגם דאפשר עדיין לומר דנהי דלא היה תלוי ברצונו של הנשיא לזכות לנפשי' מה שזכה להקטנים אבל עכ"פ היה תחת סוג האפשרי שיזכה הנשיא לנפשי' אם היה הגורל נופל ע"ז החלק שנפל עתה להקטנים היה נופל להנשיא עצמו ודאי היה זוכה לנפשי' משא"כ במקום שא"א כלל שהזוכה להקטנים יוכל לזכות לנפשי' אפשר דבזה ליכא זכי' להקטנים ושפיר נוכל לומר כמש"ל דלהכי תיקנו חכמים לקטנה קידושין כדי שאחי' או אמה כשלא חזי לזה המקדש יוכלו ג"כ לקדשה ומיושבת הקושיא של חתן הנו"ב שהקשה על קטנה אבל הקושיא שהקשה מהך דגיטין דף פ"ה שהקשה על רבא דמאי קא מבעי' לי' בקטן הלא קטן בר הוי' הוא גם השתא לדעת הר"י ב"ב ע"י שיקדש לו אחר מי שהוא גדול ודאי במקומה עומדת לפמ"ש דהר"י ב"ב סובר דזכי' לאו מטעם שליחות דהרי אף אם נימא דבעינן שיקדש לו להקטן מי שהוא יכול לזכות לנפשיה וכמ"ש דכך נלמד מהקרא דנשיא אחד וכו' סוף בסוף בר הוי' שפיר הוא הקטן ע"י שיקדש לו מי שיכול לקדש אותה האשה לעצמו ושוב לא שייך הדחי' השני' של הנו"ב והדחי' הראשונה של הנו"ב דמיירי רבא שהקטן הוא כהן כ"כ דתקשי א"כ איך פשט לי' ר"נ מהא דקטנה מתגרשת בקידושי אביה אכן לדעתי לא רק שליכא קושיא מהך דגיטין דף פ"ה על הר"י ב"ב אלא אדרבה עוד יש לי להביא ראי' מהך דגיטין דף פ"ה לדעת הר"י ב"ב דהא באמת לכאורה קשה על רבא דקאמר חוץ מקידושי קטן מהו ולמה הוצרך רבא להזכיר קידושי קטן ומדוע לא קא מבעי' סתמא חוץ מקטן מהו ובפרט לפי מה שהבאתי לעיל פירוש רש"י דמפרש שהבעל אמר לה הא"מ לכל אדם אלא לפלוני ואותו פלוני הוא קטן א"כ הבעל לא הזכיר כלל לא לשון קידושין ולא לשון נשואין ולא לשון זנות רק סתמא הוציא את פלוני שתהי' אסורה לו וא"כ למה הזכיר רבא לשון קידושין אבל אם נאמר כדעת הר"י ב"ב א"כ ודאי רבא נתכוון לומר דע"כ לא קא מיבעי' לי' אלא בקטן דלא שייך בו לא נשואין ולא זנות כי אם קידושין וכגון קטן פחות מתשע שנים דביאתו אינה ביאה ועיין הגהות מהר"י פי"ק בש"ס סנהדרין דף נ"ב ע"א במ"ש בשם הסמ"ג דהדרש דאיש אשר ינאף פרט לקטן היינו פחות מבן תשע דאין הורגין גם את האשה על ביאתו יע"ש. ולכן היתה סברת רבא דודאי בגדול כיון דלא משכחת לה נשואין בלי קידושין לכן ודאי פשיטא דאף אם הבעל לא אסר עלי' הנשואין כי אם הקידושין מ"מ הוה שיור דהא כשאסר עלי' הקידושין ממילא גם הנשואין אסור דהא לא משכחת לה נשואין בלי קידושין משא"כ כאן גבי קטן פחות מבן תשע דממילא אינו אוסר לה הנשואין דהא קטן פחות מבן תשע לאו בר הוי' הוא ולכן כל שאינו אוסר לה עתה הביאה של שום אדם לכן לא הוה שיור אף שאסר לה הקידושין או דילמא כיון דאתי לכלל הוי' דהרי כשיוגדל ויהי' בן תשע יהי' אסור לה גם הנשואין הוה שיור אבל בקטן בן תשע באמת לא קא מבעיא לי' לרבא כלל דהוא מקרי שפיר גם השתא בר הוי' דקידושין שייך בו ע"י מי שהוא גדול ומטעם זכי' וממילא גם נשואין שייך בו דהא ביאתו ביאה והקושי' של חתן הנו"ב דא"כ גם בקטנה נימא דמקודשת מטעם זכי' ולמה הוצרכו חכמים לתקן לה קידושין לדעתי לאו קושיא היא כלל דהא כ"כ דלהכי גבי גר קטן אף שודאי זכי' הוא שמכניסין אותו תחת כנפי השכינה אפ"ה פסקינן דהגדיל יכול למחות ומטעם דאם הגדיל ורוצה לחזור לסורו איגלי מילתא למפרע שלא היה לו שום זכי' וכן בקטן שקידש לו גדול אשה וזינתה דג"כ איגלי מילתא למפרע שלא היה לו שום זכות לכן בטלי הקידושין למפרע רק במקום שלפי דעתנו דעת גדולים אנו רואין שזכות הוא לו ואף אם הגדיל אינו יכול למחות ומטעם דהא אם הגדיל ואינו רוצה בה יכול לגרשה בכל עת שירצה ולא יצא לו שום חוב מהקידושין והגם שיאסר בקרובותיה כ"כ דאמדו חז"ל דעת ב"א דהזכות שאם ירצה בה כשיוגדל יהי' לו אשה מוכנת הוא הרבה יותר מזה החוב שיאסר בקרובותיה שספק הוא אז כשיוגדל אם תתרצה הקרובה לו או הוא בהקרובה ולכן זכין לו משא"כ בקטנה אם נאמר שיזכו לה ולקדשה ויהיה קידושי תורה נמצא כשתוגדל ולא תתרצה להיות אשתו שוב לא יהיה לה שום תקנה אם לא ירצה לגרשה ואז יהיה החוב שלה הרבה יותר מהזכות שהכינו לה איש בעודה קטנה ובקידושין ודאי אין לומר כמו גבי גר דכשתוגדל הקטנה תהיה יכולה למחות ותצא בלא גט דא"כ לא נקרא זאת מה"ת קידושין כלל דמה"ת א"א שהיום תהיה אשת איש ולמחר פנויה בלי גט או מיתת הבעל ולכן לא הוה זכי' לה לקדשה כשהיא קטנה דהא אפשר שכשתוגדלה יהיה לה חוב לכן בקטנה הוצרכו חכמים לתקן לה קידושין לא שתהיה א"א רק לטובתה שמא תתרצה בו גם אחר שתוגדלה ורק התקנה היתה שלא תהיה נחשב לזנות אבל קידושין גמורים מה"ת א"א וכמו דמבואר בש"ס נדרים דף כ"ט ע"א דאי אמר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי שוב אינה יוצאת בלי גט יע"ש היטב וכן ממילא לפ"ז נתישבה ג"כ קושית חתן הנו"ב שם סי' ס"ג שהקשה גבי חרש למה הצריכו חכמים לתקן לו קידושין ולא אמרו שיקדש לו פקח מטעם זכי' וכמו כן הקשה שם דאיך אמרו כשם שחרש כונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה והלא להר"י ב"ב היה לומר דאם פקח קידש לו להחרש אשה אז אינו מוציא ברמיזה יע"ש לדעתי ודאי הנך קושיות חדא באידך מיתרצא דלכן בחרש לא שייך זכי' דהרי אם לא יהיה מיתדר לי' עמה א"כ שוב לא יוכל לגרשה לעולם ויהיה לו חוב עי"ז ולכן א"א שפקח יקדש לו מטעם זכי' ורק כונס מדרבנן ולכן ג"כ כשם שכונס כך הוא מוליא גם הנו"ב דחה שם בסי' ס"ד דברי חתנו הללו שהקשה מחרש לשיטתו דזכי' מטעם שליחות לכן קטן דאתי לכלל הוי' שייך בו זכי' דיכול להיות משלח כיון שהוא בתורת הוי' משא"כ חרש שלא אתי לכלל הוי' לכן הוא אינו בתורת הוי' כלל ואינו יכול להיות משלח יע"ש:

הנה כבר הביא הנו"ב גופי' במ"ת אה"ע סי' ס"ח בשם תלמיד שלו שהקשה לו דהרי מבואר בתוס' גיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה והא כו'. דגם שוטה וחרש שפיר בתורת הוי' המה ונקראים בני כריתות הואיל דהשוטה אפשר שישתפה והחרש אפשר שיתפקח והוכיח אותו התלמיד דדברי התוס' מוכרחין מהש"ס דגיטין דף פ"ה הנ"ל דקאמר דבקטנה דמתגרשת בקידושי אביה הוא משום דאתיא לכלל הוי' ואם איתא דלא כהתוס' א"כ איך חרשת מתגרשת בקידושי אביה וכמבואר ביבמות דף קי"ב ע"ב העיד ריב"ג על החרשת שהשיאה אבי' שיוצאת בגט יע"ש. וע"ז השיב שם הנו"ב דאיכא מאן דלא גרס להך פשיטות של ר"נ שפשט לו לרבא מהך דקטנה מתגרשת בקידושי אביה ולשיטתו אפשר דלא נמצא כלל הך ברייתא ולא דרשינן כלל לזה ויצאה והיתה דכשיוצאת בעינן שתהא בת הוי' ושפיר אפשר דהר"י ב"ב חולק על התוס' גיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה והא כו' הנ"ל במ"ש דנקראים בני כריתות דאפשר שישתפה השוטה ויתפקח החרש והר"י ב"ב סובר דלאו ב"כ המה לכן אינו יכול החרש להיות משלח לזכות ולקדש לו אשה ורק קטן דאתי ודאי לכלל הוי' מיקרי בר הוי' יע"ש שנסתייע גם מהרמב"ם ונכנס בדוחקים לומר דמאן דגרס להך פשיטות דר"נ להכי מביא ר"נ מהברייתא דתניא מתגרשת היינו אף לכתחלה ומהקרא דויצאה והיתה אפשר לפרש דעל לכתחלה קאי יע"ש בהתשובה השני' סי' ס"ט והוא פלא דעשר פעמים הוזכר בש"ס האי היקשא דויצאה והיתה ולא מצאנו בשום מקום שיהיה חילוק בין לכתחלה לדיעבד אך באמת לפמ"ש דהר"י ב"ב סובר דזכי' לאו מטעם שליחות אלא נלמד מהקרא דנשיא אחד א"כ ממילא אין מקום לדברי הנו"ב הללו רק מ"מ ודאי לא קשה קושית חתנו מחרש וכמ"ש דאינו דומה לקטן דכ"ז שהוא קטן הוא רוה ואינו צמא לתשמיש וכשיוגדל אם תמצא חן בעיניו א"כ ודאי זכות הוא לו ואם לא תמצא חן בעיניו ג"כ לא יהיה לו שום חוב דהרי בידו לגרשה כשיוגדל בע"כ של האשה לכן שפיר זכין לו משא"כ חרש דכבר הוא צמא לתשמיש ואם בהמשך הזמן לא תמצא חן בעיניו לא יוכל לגרשה דאיש כתיב בפרשת גירושין נמצא דאז יהיה לו חוב שאשה אחרת לא תתרצה שזו תהיה צרתה וגם החיוב דשכ"ו או הכתובה ודאי יהיה בחרש דאל"כ הכי לעולם יעגן אותה החרש בלי שכ"ו ובלי כתובה דבשלמא בקטן כשיגדל אז תיכף יכולה האשה לתבוע בב"ד או שיקיים בה שכ"ו או שיגרשה משא"כ בחרש לכן בחרש כשמקדש לו פקח אשה ספיקא היא אם הוא זכות או חוב וכ"כ דבקידושין א"א לומר דעד הזמן שתמצא חן בעיניו תהיה מקודשת לו ואח"כ כשלא תמצא חן בעיניו תצא בלי גט דזה הוה ממש כאומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי ולכן מה"ת אינה מקודשת כלל לחרש אף אם קידשה פקח בשביל החרש משום דהוה ספק זכי' ספק חוב וכמ"ש ובזה אמרתי ליישב ג"כ מה שלכאורה יש להקשות על הר"י ב"ב מהסוגיא דב"ב דף קנ"ו ע"א דאיתא התם אמר שמואל בודקין לקידושין וגירושין וכו' ופריך שם הש"ס וכי מאחר דבדקנא לקידושין לגירושין ל"ל ומשני לא נצרכה אלא ליבום דתנן בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדל וכו' ואם כהר"י ב"ב דקטן שקידש לו גדול אשה מקודשת מה"ת וגט בודאי אינו נותן עד שיגדל דאיש כתיב בפרשה גבי גירושין וכמש"ל וא"כ למה הוצרך הש"ס לדחוק ולומר דשמואל שלא הזכיר יבום כלל רק קידושין וכאן בגירושין קאי על יבם ה"ל להש"ס לומר דשפיר קאי שמואל על קידושין רק בודקין לקידושין היינו כשהוא בעצמו קידשה ובודקין לגירושין היינו כשקידש לו גדול להקטן והגדיל הקטן ונעשה בן י"ג שנים ויום אחד ורוצה לגרשה אז בודקין אותו אם הביא שערות יכול לגרשה ואם לאו אינו יכול לגרשה דאיש כתיב בפרשה וכמ"ש והרי המל"מ רצה באמת לפרש דברי הטור סי' קמ"א שכתב דאם הבעל רך בשנים טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים וכו' דהוא משום דהטור סובר כהר"י ב"ב ומיירי הטור כשקידש גדול אשה בשביל הקטן והגדיל ורוצה לגרשה וחזר בו המל"מ משום דא"כ למה הוצרך הטור לכתוב הטעם דקטן אינו עושה שליח ת"ל דקטן אינו מגרש יע"ש בהמל"מ פ"ו מגירושין ה"ג וא"כ ודאי על הר"י ב"ב גופי' יש להקשות כמ"ש דמדוע הוצרך הש"ס לאוקמי' ביבם ולא בקטן שגדול קידש לו אשה בשביל הקטן וכמ"ש הנו"ב סי' ס"ב בשם המהרי"ט כעין קושיא זו אכן באמת לפי מה שכתבתי לא קשה מידי והוא דודאי אם נאמר דאף שהגדיל בשנים מ"מ כל שלא הביא סימנים אינו יכול לגרש נמצא דמשכחת לה שלא יוכל לגרשה עד ל"ה שנים ויום אחד וכמבואר בש"ס נדה דף מ"ז ע"ב וברמב"ם פ"ב מאישות ה"ד והי"א ובטוש"ע אה"ע סי' קנ"ה וסי' קע"ב דכל שלא הביאו לא סימני גדלות ולא סימני סריס או איילונות עד רוב שנים נחשבים לקטנים. נמצא דכשלא תמצא חן בעיניו וכבר הוא צמא לתשמיש ולא יוכל לגרשה יהיה לו חוב הקידושין האלו ואינם חלים כלל רק הא דלא אמרינן דמשום זה לעולם לא יוכלו לקדש לקטן אף ע"י גדול מחמת הספק שמא לא יביא סימני גדלות ולא יוכל לגרשה והוה ספק זכות ספק חוב וכמו בחרש היינו טעמא משום דסמכינן ארובא דרוב קטנים כשבאים לכלל שנים מביאים סימנים אבל אם נזדמן שלא הביא סימנים אז באמת אמרינן דאיגלי מילתא למפרע שלא היה לו זכות להקטן בקידושין האלו כי אם ספק זכות ספק חוב ונתבטלו הקידושין למפרע וכמש"ל גבי אשת קטן שזינתה רק לפי מה דקי"ל בנדה דף מ"ו ע"א דחיישינן שמא נשרו ודאי א"א לפוטרה בלי גט דשמא באמת כבר הוא גדול נמצא דשפיר הי' זכות הקידושין לכן והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות לא היה חובה דממ"נ אם נשרו הסימנים והוא גדול א"כ מועיל הגט ואם לא נשרו והוא קטן א"כ איגלי למפרע שלא היה לו ודאי זכות בהקידושין כי אם גם ספק חוב וממילא אף גט א"צ ולכן א"א לפרש דשמואל דקאמר בודקין לגירושין מיירי כשגדול קידש אשה בשביל קטן והגדיל הקטן בשנים דבזה ודאי א"ל בדיקה אם הביא סימנים אלא נותן לה גט ומותרת ממ"נ וכמ"ש. והנה אגב שהבאתי הך דב"ב דבודקין לגירושין לא יכולתי להתאפק ולכסות מעין הקורא הדברים נפלאים שראיתי שם והוא דהתוס' ד"ה וכי מאחר וכו' הקשו שם שני קושיות א' וכי חובה הוא לבדוק לקידושין אבל לגירושין צריך לבדוק אם הוא גדול לגרש. ב' הקשו שם דל"ל להש"ס לתלות הקושיא בזה דבודקין אותו לקידושין הלא ה"ל להש"ס להקשות בפשיטות בממ"נ לגירושין א"צ לבדוק דאם הוא עכשיו קטן א"כ פשיטא דבעת שקידשה קודם הגירושין ודאי היה קטן ואין בקידושיו כלום ואף גט א"צ ואם היה גדול בעת הקידושין וצריכה גט ממילא הוא בשעת הגירושין ודאי גדול דקטן נעשה גדול אבל אין גדול נעשה קטן יע"ש בתוס' שמסיימין ואם היה ספיקא הא ספיקא דאורייתא לחומרא וכו' יע"ש. ומאד השתוממתי על המראה דמה זה שכתבו ואם היה ספיקא כו' הכי אם היה ספיקא לא שייך הממ"נ שכתבו התוס' ומה ענין לזה דספיקא דאורייתא לחומרא והשגתי מסכת ב"ב דפוס ווילנא עם ההוספות הגהות ותיקונים מכמה גדולים ומצאתי בשם הח"ס שמביא בשם הב"מ שמוחק זאת מהתוספות והוא הח"ס כתב שם שלפי דעתו הך דואם היה ספיקא כו' עד ודוחק שייך לסוף הדיבור וא"ש יע"ש. ולענ"ד לא מסתבר לומר כן דא"כ כאשר סיימו התוס' דהויא אז מילתא דשמואל בהכי דלא כהלכתא ה"ל להתוס' לומר האי לישנא ועוד הא ספיקא דאורייתא לחומרא והנך שלשה תיבות ואם היה ספיקא מיותרים המה לגמרי דהא בהאי ודוחק לומר שכתבו התוס' מיירי בהיה ספיקא גם לא יכולתי לעמוד לא על דעת הב"מ ולא על דעת הח"ס איך ניחא להו האי ודוחק לומר שכתבו התוס' ומה הועילו התוס' בזה סוף סוף קושית הממ"נ שהקשו התוס' במקומה עומדת ולומר דהב"מ והח"ס פירשו דברי התוס' שבאו בהאי ודוחק לומר כו' ליישב רק קושייתם הראשונה שהקשו וכי חובה הוא לבדוק לקידושין וכו' והיינו דהתוס' סוברים דאם חיישינן שמא נשרו ודאי אין חובה לבדוק לקידושין דלמאי הלכתא נבדקו והלא אף אם לא נמצא בו סי' מ"מ תפסי הקידושין מספק ואסורה לכל העולם בלי גט מאתו ולכן אין חובה לבדוק לקידושין אבל אם נאמר דשמואל סובר דלא חיישינן שמא נשרו ואם בודקין אותו ורואין שאין בו סי' א"צ מאתו גט כלל נמצא דכשפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ודאי חובה לבדקו ולראות אם אין בו סי' אז מותרת להשני בלי גט כלל ואף אם השני כהן אך אם נאמר כן תמוה לי ראשית למה הוצרכו התוס' לומר דדוחק הוא לומר כן אם בלא"ה הקושיא השני' של התוס' עדיין נצבת כחומה. ועוד קשה לי דהרי לפמ"ש התוס' שם לעיל בד"ה בודקין וכו' דאם בדקו אחר קידושי שני ונמצא בו סי' אז דבתרא לא הוה קידושין כו' והיינו דתלינן שודאי הביא הסי' ביום שהגיע לי"ג שנה ויום אחד יע"ש בהתוס' וא"כ ודאי אף אם פסקינן דחיישינן שמא נשרו מ"מ ודאי חובה הוא לבדקו דשמא נמצא בו סי' ונאמר דקידושי בתראי לא הוה קידושין ואיכא נ"מ טובא והוא דתהיה מותרת להראשון בלי גט מהשני ואף אם הראשון יהיה כהן וגם נ"מ שהשני יהיה מותר בקרובותיה וכן אותה האשה גופה כשתתאלמנה או תתגרשה מהראשון תהי' אח"כ מותרת להשני משא"כ כשלא נבדוק את הראשון רק השני יתן לה גט ותתאלמנה או תתגרשה לאח"ז מהראשון תהיה אסורה להשני משום מחזיר גרושתו ולומר דהם סוברים בדעת התוס' דאם לא חיישינן שמא נשרו אז לעולם חובה הוא לבדוק לקידושין אף בלא פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר רק תיכף כשמקבלת קידושין ממי שהגיע לכלל שנים ואינו ידוע אם הביא סי' חובה הוא לבדקו דשמא למחר הוא יחזור או האשה תחזור נמצא דאם נבדוק אותו ונראה שלא הביא סי' איכא נ"מ שאם למחר יחזור הוא או תחזור האשה תצא בלי גט ותהי' מותרת לכהונה ואף אם היא מכבר פסולה לכהונה מ"מ איכא נ"מ שהמקדש יהי' מותר בקרובותי' ואף אם אין לה קרובות אכתי איכא נ"מ דאם תצא בלי גט יהי' מותר בה אח"ז כשתתאלמנה או תתגרשה ואם לא נבדוק אותו ויתן לה גט מספק ודאי יהי' אסור בה דמחזיר גרושתו אחר שנתקדשה או אחר שניסת הוא ולכן כיון שלעולם חובה הוא לבדוק לקידושין אף בלא פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר שפיר פריך וכי מאחר דבדקנו לקידושין לגירושין שוב ל"ל אבל אם חיישינן שמא נשרו נמצא דא"צ לבדקו רק בפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ולכן הקשו התוס' ודילמא שמואל דקאמר בודקין לגירושין היינו כשלא פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר דאז לא היה חובה לבדקו ולא בדקו אותו דאז בודקין אותו לגירושין אך גם אם נאמר כן קשה לי מאד דהא באמת כ"כ אות ז' בשם כמה פוסקים דהגם דאין קידושין לקטן מ"מ איסור ליכא ולא הוה בעילת זנות וא"כ לפמ"ש התוס' ד"ה בודקין וכו' שהבאתי בסמוך דכל שמוצאין בו בשעת בדיקה סי' מחזקינן שנולדו בו הסי' מעת שהגיע לכלל שנים ולכן בקבלה קידושין מאחר ומצאו בו אח"כ סי' דבתרא לא הוה קידושין וא"כ אף אם נימא דלא חיישינן שמא נשרו מ"מ תקשי מדוע יהי' חובה לבדקו תיכף אחר הקידושין הלא כ"ז שלא חזרו לא הוא ולא היא אין לנו שום נ"מ לבדקו דאף אם הוא קטן אין איסור בדבר ואם למחר יחזור אחד מהם א"כ יהיה בידינו אז לבדקו ואם נמצא בו אז סי' א"כ לדעת התוס' ודאי נדע שכבר היו בו הסי' מהעת שהגיע לכלל שנים ואם לא נמצא בו או סי' א"כ ודאי נתירה בלי גט נמצא דגם אם נאמר דלא חיישינן שמא נשרו אפ"ה ודאי קודם שחזרו אין שום חובה ושום צורך לבדקו וא"כ שפיר אפשר לפרש דשמואל דקאמר בודקין לגירושין היינו כשלא בדקו אותו להקידושין רק עתה באו לחזור או הוא או היא ולכן קאמר בודקין לגירושין כלומר ואם נמצא בו סי' אז תהי' צריכה גירושין ואם לאו אם לא תהיה צריכה גט כלל לכן איני רואה שום הפרש לומר שיש חילוק בין לא חיישינן לשמא נשרו ובין אם חיישינן לשמא נשרו לזה שתהיה חובה לבדוק לקידושין:

עוד ראיתי שם בהש"ס דפוס ווילנא הגהות קרני ראם שכתב שם וז"ל מיהו למה דמבואר במ"ל בהלכות אישות דמהני קידושי קטן אחר שיגדיל א"כ משכחת בדיקה לגירושין כדי שלא יועילו הקידושין כשיגדל ונאמר דהגירושין הוה בקטנות ול"מ וז"פ עכ"ל שם וגם דבריו תמוהין לי מאד מאד ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו כלל דא"כ מה זה שכתבו התוס' דסד"א לחומרא דחיישינן שמא נשרו כו' סוף סוף חיישינן רק ספיקא הוה וא"כ כשלא נמצא בו סי' לפ"ד הק"ר באמת לא יועיל הגט דהא אפשר שכשיוגדל יחולו הקידושין והגט שהיה בקטנות לא יועיל ועוד דמעיקרא דדינא פירכא דהלא אם קידש על אחר שיוגדל הוה מקדש על אח"ז וכמו מקדש על לאחר שלשים יום המבואר בש"ע אה"ע סי' מ' ס"א א"כ הרי מבואר שם דאם חזר בו בתוך הל' יום או חזרה היא א"מ ונתבטלו הקידושין וא"כ ממ"נ אם עדיין הוא קטן ולא הביא סי' נמצא דחזר בו בתוך הזמן דהא מגרשה ושוב לא יחולו הקידושין כשיוגדל היינו כשיביא סי' או כשיגיע לל"ה שנים ויום אחד דהחזרה ביטלו הקידושין ואם עתה בשעת הגירושין כבר הביא סי' נמצא דכבר חלו הקידושין וגם מועיל הגט ושפיר תקשי בדיקה זו למה:

עוד ראיתי שם בהש"ס דפוס ווילנא הגהות נמוקי הגרי"ב שכתב שם וז"ל. דתחלה הקשו וכי חובה כו' ומ"ש ועוד דהל"ל כו' זה אינו קשה כ"כ אם היה חובה לבדוק לקידושין דקושיא זו יותר פשוטה דלא משכחת בדיקה לגירושין כלל מלהקשות למאי הלכתא בדקינן לגירושין דממ"נ כו' רק דקושיתם דלא נימא דדילמא באמת כוונת הגמ' לגירושין ל"ל מחמת ממ"נ וכמ"ש לכן כתבו דהל"ל האי לישנא למאי הילכתא בדקינן לגירושין ור"ל דאף בלא בדיקת קידושין יש להקשות ול"ל ההקדמה דבדקינן לקידושין וע"ז כתבו ואם היה ספיקא כו' ר"ל דהקושיא וכי חובה כו' הוא לפמ"ש למעלה ד"ה בודקין כו' דא"צ בדיקה אלא לאחר שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ובקידושי קמאי א"צ לבדוק אבל אם נימא דאם לא בדקו הוה ספיקא לקולא א"כ כל הבא לקדש מחויבין לבדוק אם הוא גדול לדעת שמא הוא גדול וקידושיו קידושין דאם לא נבדוק יהי' ספיקו לקולא ותיפוק מיניה חורבא לענין אם בא אחר וקידשה לכן תיקנו חז"ל לבדקו מצד החיוב וכיון שחובה לבדוק לקידושין קושית הגמ' עדיפא וכנ"ל לכן כתבו דהא סד"א לחומרא וא"כ אין חובה לבדוק לקידושין והק"ל כיון דלא נפיק מיני' חורבא והביאו ראי' לזה דאזלינן לחומרא דדילמא אוקמינן אחזקת פנוי' אף דהוה סד"א לזה כתבו דהא חזינן דחיישינן שמא נשרו מוכח דלא אזלינן בתר חזקה דפנוי' וטעמא משום דאיכא חזקה דרבא בנדה וכמ"ש התוס' ד"ה ולגירושין כו' דחזקה שהביאה סי' תו כתבו ודוחק לומר דבודקין לקידושין כו' דלפי"ז הבדיקה חיובית בכל המקדשים דאם לא מצאו שערות לא תהא מקודשת דכיון שיכול לבא לידי בירור אי הוה קידושין בודאי או לא הוה קידושין כלל בלתי ספק דחיוב לבדקו למען לא יבעלו בלא קידושין לכן כתבו דהוה דלא כהלכתא דחיישינן שמא נשרו וא"כ לא יבא לידי בירור וממילא אין החיוב לבדקו וז"ב עכ"ל..

וגם דבריו תמוהין לי מאד וכאשר אבאר על הסדר. והוא ראשית מ"ש על התוס' דמ"ש ועוד דהל"ל כו' דזה אינו קשה כ"כ אם היה חובה לבדוק לקידושין דקושיא זו יותר פשוטה דלא משכחת בדיקה וכו' יע"ש לא יכולתי להבין מדוע לא משכחת לה בדיקה שנית רק שקשה ל"ל בדיקה שנית וכלשון הש"ס באמת לגירושין ל"ל וקושית התוס' היא ג"כ בדיקה לגירושין ל"ל דממ"נ וכו' וא"כ אדרבה ודאי קושית התוס' יותר פשוטה ויותר עדיפא דאין צורך לשום הלכה ושום דין אם חובה הוא לבדקו לקידושין או לא וא"צ לידע אם בדקו אותו או לא אלא הסברא עצמה מעידה שא"צ לבדקו לגירושין דממ"נ וכו' ועוד דלפרישו דהתוס' לא באו כלל להקשות קושיא שני' דהל"ל האי לישנא וכו' רק שהתוס' באו לומר דאין לפרש כונת הש"ס שמקשה לגירושין ל"ל דהוא מחמת ממ"נ וכו' א"כ האי ועוד שכתבו התוס' לשון ועוד אין לו שום שחר כלל וה"ל להתוס' לומר רק והל"ל האי לישנא וכו' ועוד תמוה לי כעין מש"ל להב"מ והח"ס דהלא אף נימא דספיקא לקולא מ"מ מדוע יהי' חובה לבדקו בעת שקידש והלא כ"ז שלא חזרו שום אחד מהם מותר לו לקטן לקדש ובשנת י"ג לכמה פוסקים אף מצוה איכא לאביו אף להשיאו אשה וכמ"ש אות ז' ואף החולקים שם לא חלקו רק בלא הגיע לכלל שנים היינו י"ג שנה ויום אחד אבל בהגיע לכלל שנים רק לא הביא סי' לא מצאנו שום חולק שיסבור דהוה בעילת זנות וא"כ ל"ל לבודקו ואם כדי שמא למחר יחזור איזה אחד מהם ונדע אם צריכה גט או לא ע"ז תקשי והלא נוכל לבדקו בשעת חזרה ואם נמצא בו אז סי' א"כ לפמ"ש התוס' ד"ה בודקין וכו' דמחזקינן שודאי נולדו בו הסי' בעת שהגיע לכלל שנים ואף אם תקבלה קידושין מאחר קודם שבדקו אותו ואח"כ נבדוק אותו ונמצא בו סי' נאמר דקידושי בתראי לא הוה קידושין ואם גם בעת חזרה כשנבדוק אותו לא נמצא בו סי' א"כ פשיטא דאם ספיקא לקולא נתירה בלי גט ומ"ש הנמוקי הגרי"ב דאם לא נבדוק יהי' ספיקו לקולא ותיפוק מיני' חורבא לענין אם בא אחר וקידשה כו' לא יכולתי להבין איזה חורבא יוכל למיפק הלא אם נבדקו אז אחר קבלתה קידושין מאחר ונמצא בו סי' נפסוק דקמא הוה קידושין ודבתרא לא הוה קידושין וכמ"ש בשם התוס' ד"ה בודקין וכו' ואם לא נמצא בו אז בעת הבדיקה סי' ודאי דבתרא הוה קידושין ודקמא לא הוה קידושין וליכא שום חורבא ומה מאוד תמוהין לי דבריו דכאן כתב דיוכל למיפק מיני' חורבא לענין אם בא אחר וקידשה ואח"כ על האי ודוחק לומר כו' שכתבו התוס' כתב שם דהחובה לבדוק לקידושין הוא למען לא יבעלו בלי קידושין וכו' וחזר מהטעם של החורבא אכן באמת שני הטעמים שלו דחוים וכמ"ש דחורבא א"א למיפק דנוכל אז לבדקו והבעילה בלי קידושין אינה אסורה כל שהיא אינה דרך זנות וכמ"ש התוס' יבמות דף צ"ו ע"ב ד"ה נשא וכו' ועוד בכ"ד גם לא יכולתי לירד לסוף דעתו במ"ש דהתוס' הביאו ראי' דסד"א לחומרא מהא דחיישינן שמא נשרו וכו' ולדעתי כל עיקר קושית התוס' אף לשיטתו הוא רק מהא דחיישינן שמא נשרו דאל"כ ודאי אף אם נאמר דסד"א לחומרא כשלא בדקו אותו מ"מ ודאי לשיטתו תקשי הכי החובה לבדוק לקידושין הוא רק לחומרא והלא ודאי גם לקולא ודאי חובה היא לבדקו לראות שמא אין בו סי' ותצא בלי גט ואיכא נ"מ טובא כמש"ל לכהונה ולקרובותי' ולהחזירה אח"כ כשיוגדל ודאי ולא יהי' איסור מחזיר גרושתו ואף אם נאמר כהתוס' דסד"א לחומרא מ"מ ודאי אם לא היו חוששין לשמא נשרו שפיר היה חובה לבדקו לקידושין וכמ"ש ורק כל עיקר קושית התוס' הוא משום דאם חיישינן שמא נשרו לא משכחת לה בדיקה על לקולא משום דאף אם לא נמצא בו סי' לא נוכל לומר דמותרת בלי גט דניחוש לשמא נשרו ולכן שוב אין חובה לבדקו לקידושין לשיטת הגרי"ב וא"כ מה זה שהפריד בין הדבקים הכלל לא נח לי בשום אחד מדבריהם אכן באמת אחר העיון ראיתי כי בחנם נתחבטו בדברי התוס' הללו והם מתפרשים בטוב טעם בפשיטות והוא דתחילה הקשו התוס' וכי חובה היא לבדוק לקידושין דפריך הש"ס וכי מאחר דבדקנו וכו' כלומר דהתוס' לשיטתייהו שפירשו בד"ה בודקין וכו' דרק אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אז מהניא הבדיקה לזה שאם נמצא בו סי' דבתרא לא הוה קידושין ואם לאו לא משכחת לה שיהי' איזה צורך להבדיקה ושתועיל הבדיקה לאיזה דבר דבין אם בדקו ולא מצאו בו סי' ספיקא הוא דשמא נשרו ובין אם לא בדקו ספיקא הוא שמא הביא סי' ולידע שהוא ודאי גדול ובודאי מקודשת לו אין צורך בזה"ז דבטלו מב"ד ואין שום נ"מ רק לענין איסור ובאיסור מחמרינן בספק כמו בודאי וא"כ מאי פריך הש"ס וכי מאחר דבדקנו לקידושין כו' הלא אפשר לפרש דהא דקאמר שמואל בודקין לגירושין כוונתו במקום שלא בדקו אותו לקידושין וכגון שלא קיבלה קידושין מאחר אז בודקין אותו לגירושין כלומר אם נמצא בו סי' צריכה גירושין ואם לאו א"צ לגירושין כלל והגם דבאמת א"א לפרש כן דהא אף אם נבדוק אותו ולא נמצא בו סי' מ"מ אין לומר דא"צ גירושין כלל דהא חיישינן שמא נשרו ואף אם לא בדקו אותו בשעת קידושין מ"מ צריכה גירושין ולכן כתבו התוס' ועוד דהל"ל האי לישנא וכו' כלומר דהא באמת אף אם שמואל במה דקאמר בודקין לגירושין לא קאי על כשבדקו אותו לקידושין אפ"ה הוה לי' להמקשן להקשות בהאי לישנא דלמאי הילכתא בדקינן לגירושין דממ"נ אם היה קטן בעת הקידושין כלומר ודאי קטן כגון שלא הגיע כלל לכלל שנים בעת הקידושין א"כ ודאי אף אם עתה שהגיע לכלל שנים נבדוק אותו ונמצא בו סי' מ"מ אפילו גירושין לא בעי והגם דרש"י נדה דף מ"ו ע"א ד"ה אבל מעיקרא וכו' כתב שם בקטנה דאף בנתקדשה כשהיא ודאי קטנה מ"מ אם הגיעה אח"כ לכלל שנים וגם הביאה סי' שוב אינה יוצאת בלי גט דגזרינן אטו בעל אחר שהגדילה והתוס' שם דף נ"ב ע"ב ד"ה הלכה וכו' החמירו בשם הר"ת עוד יותר דאף בלא נמצאו בה סי' אין בקיאין בבדיקה יע"ש אפשר דהתוס' סוברים דרק בקטנה שתיקנו לה קידושין עכ"פ מדרבנן לכן גדלו הקידושין עמה וגזרינן אטו בעל אחר שהגדילה אבל בקטן לא גזרו ולכן אף אם הגדיל והביא סי' סוברים התוס' דכל שלא בעל אחר שהגדיל יכולים לחזור וא"צ גט ולכן כתבו התוס' כאן שאם היה קטן בשעת הקידושין אפי' גירושין לא בעי וא"כ לאיזה צורך נבדוק אותו אם היה גדול בשעת הקידושין עכשיו הוא נמי גדול בשעת גירושין דמקטן נעשה גדול אבל מגדול אין נעשה קטן ואם היה ספיקא כלומר בשעת הקידושין לא ידעו אם הוא גדול או קטן ובזה קאמר שמואל דבודקין אותו לגירושין כלומר ואם נמצא בו עתה סי' נפסוק דבעי גירושין ואם לא נמצא בו גם עתה סי' נפסוק דלא בעי גירושין ע"ז כתבו התוס' דגם זה א"א דסד"א לחומרא דחיישינן שמא נשרו וא"כ אף אם נבדוק אותו עתה ולא נמצא בו סי' אפ"ה בעי גירושין וא"כ למאי הילכתא נבדוק אותו עתה בעת הגירושין וע"ז כתבו התוס' דדוחק לומר דשמואל סובר דלא חיישינן שמא נשרו ויתפרש הא דקאמר שמואל בודקין לקידושין לא כמו שפירשו התוס' ד"ה בודקין וכו' דאם נמצא בו סי' דבתרא לא הוה קידושין ואי לא משכחי סי' הוה ספיקא אלא יתפרשו דברי שמואל דאי משכחי בי' סי' דבתרא לא הוה קידושין ואי לא משכחי סי' דקמא לא הוה קידושין וממילא ג"כ שפיר יתפרש בודקין לגירושין דהיינו אם חוזרין הוא או היא בודקין אותו ואי משכחי בי' סי' בעי גירושין ואי לא משכחי סי' לא בעי גירושין ע"ז כתבו התוס' שדוחק הוא לומר דמילתא דשמואל יהי' שלא אליבא דהילכתא אגב לא יכולתי להתאפק ג"כ לכסות מעין הקורא מה שע"י החיפוש שחפשתי בכל ההגהות ותיקונים שבש"ס ראיתי שם בהגהות רש"ש על התוס' ד"ה בודקין וכו' כתב שהגרע"א ז"ל בתשובה סי' ז' הניח דבריהם בצע"ג והנו"ב חלק חו"מ סי' ד' בסופו נדחק בישובם ע"כ והנה תשובות הגרע"א לא יכולתי להשיגה אך עיינתי בהנו"ב מ"ק חלק ח"מ סי' ד' והשתוממתי על המראה במ"ש שם וז"ל שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר שאם בדקוה ולא נמצאו לה סימנים כלל צריכה גט משני דחיישינן שמא נשרו ואם נמצאו סי' א"צ גט משני דמוקמינן לה בחזקת גדולה משעה שהגיע לשנים וקשה אם לא נמצאו סי' מדוע צריכה גט משניהם ממנ"פ אם לא נשרו עדיין קטנה היא ואין לה קידושין כלל ואם אמרת שנשרו וא"כ כיון שהיה לה סי' ממילא היא למפרע גדולה משעה שהגיע לשנים וכבר היא מקודשת לראשון ולא תפסי בה קידושי שני עכ"ל יע"ש איך שדחק א"ע ליישב הך קושיא ולדעתי נתחלף לו להנו"ב בין קטן לקטנה והתוס' לא אמרו כלל בקטנה שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר דצריכין לבודקה דבקטנה באמת לא יהי' שום נ"מ מהבדיקה דממ"נ אינה מקודשת להשני דאם נמצא לה סי' נאמר דכבר גדלה משהגיעה לשנים וכן אם לא נמצא לה סי' ג"כ אם נבא לחוש שמא הביאה סי' ונשרו א"כ ודאי הביאה הסי' בעת שהגיעה לשנים רק התוס' קאי על קטן שקידש והמקודשת פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר בזה קאמרו התוס' דבודקין הקטן ואי משכחי בי' סי' אמרינן שודאי הביאם מעת שהגיע לשנים ודבתרא לא הוה קידושין אבל אי לא משכחי בי' סי' אז חיישינן שמא הביא אותם ונשרו נמצא דלא תפסי בה קידושי שני ושמא לא נשרו ועדיין קטן הוא ולא הוה קידושיו קידושין ותפסו בה קידושי שני וע"ז כתבו התוס' דל"ל דשמואל סובר דאם משכחי בי' סי' חיישינן לקידושי שניהם דשמא הביא המקדש הראשון את הסי' אחר שקידשה השני וכמו בבוגרת התם דחייש שמואל כלומר וא"כ נהי' מוכרח לומר דשמואל דקאמר בודקין לקידושין היינו משום דשמואל לא חייש לשמא נשרו ולכן בודקין אותו כדי לראות שאם לא משכחי בי' סי' אז היא מקודשת רק לשני ואי' משכחי בי' סי' אז מקודשת לשניהם מספיקא לכן כתבו התוס' דשמואל לא חייש גבי בוגרת רק ביום שנשלם הששה חדשים שבין נערה לבוגרת אבל לזמן גדול לא והגם דהרשב"ם הזכיר שם גם האשה שהיא בת י"ב שנה ויום אחד וכו' יע"ש אכן גברא אגברא לא רמינן ואפשר דהרשב"ם באמת סובר דשמואל אף מזמן גדול חייש שמא עתה נולדו הסי' והרשב"ם יפרש דברי שמואל דקאמר בודקין לקידושין היינו כשבא לקדש ואין יודעין אם הביא סי' או לא בודקין אותו ואם אין יודעין אם האשה הביאה סי' בודקין אותה כדי שאם אח"כ תקבלה קידושין מאחר נדע שאם נמצאו בו או בה סי' שוב לא תפסי בה הקידושי שני ואם לא נמצאו סי' אז אם תקבלה קידושין מאחר תהי' צריכה גט משניהם או אפשר דהרשב"ם שהזכיר גם האשה היינו משום דשמואל הזכיר גם חליצה דשם ודאי צריכין לבדוק האשה כמו האיש וכן הזכיר שמואל מיאונין דשם ע"כ בודקין האשה אבל לעולם לענין קידושין וכגון שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר שפיר אפשר דגם הרשב"ם סובר כהתוס' וא"צ לבדוק האשה וכן משמע לי קצת ממה שסיים הרשב"ם שם וז"ל כגון לבטל קידושי שני שקידש אחריו בלא גט אלא בודקין אחריו אם הביא שערות אז יחשבו קידושי ודאי יע"ש בהרשב"ם הרי דלא סיים דבודקין אחריהם אם הביאו שערות רק דבודקין אחריו אם הביא שערות משמע לי מזה דהרשב"ם סובר כהתוס' ולכן באמת גבי קטנה א"צ לבודקה לקידושין כשקיבלה קידושין מאחר דלמאי הילכתא נבדוק אותה הלא בין אם נמצא בה סי' ובין אם לא נמצא בה סי' דבתרא לא הוה קידושין והתשובות הרא"ש שמביא שם הנו"ב ג"כ הזכיר רק דבודקין אותו בלשון זכר ולא הוזכר לשון נקיבה והגם דבסוף כתב שם הרא"ש וז"ל כ"ז פי' הר"י ז"ל אלמא אפילו לשמואל דחייש בבוגרת דילמא השתא היא דאתי מודה הכא דהגיע לכלל שנותי' דאמרינן מקמי הכי הוה בוגרת לפנינו ומקודשת לשניהם אי אתי סי' וכו' יע"ש משמע קצת דהרא"ש סובר דאף אם האשה קטנה בודקין אותה אכן באמת הלא ניכר לעין כל שהלשון משובש דאיך כתב ומקודשת לשניהם והר"י קאמר בפירוש דבתרא לא הוה קידושין וכן כתב הרא"ש גופי' לעיל קודם שהביא דברי הר"י וז"ל אלא להכי מהניא בדיקה דאי מצא שערות ופשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר שאינה צריכה גט משני וכו' יע"ש וכן סיים בסוף התשובה וכתב וא"צ גט משני לכן נ"ל דכך צ"ל מודה הכא בהגיע לכלל שנים דאמרינן מקמי הכי הוא גדול לפנינו ואינה מקודשת לשני כנ"ל. עתה נחזור למה דסליקנא היינו לתשובות הנו"ב מ"ק חלק אה"ע סי' ס"ד במקום שנשארתי והוא מ"ש הנו"ב על קושית חתנו שהקשה מהמסקנא דמסיק הש"ס דאין יעוד אלא בגדול ולהר"י ב"ב מדוע אינו מייעד לבנו קטן מטעם זכי' וכו' הבאתי לעיל במקום שהבאתי דברי הנו"ב סי' ס"ב וישבתי שם זאת הקושי' בטוב טעם אכן הנו"ב כאן סי' ס"ד רוצה ליישב זאת הקושיא בדרך אחר והוא שמקשה הנו"ב דלכאורה קשה איך אפשר לקדש ע"י שליח והלא השליח הוה כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים ומיישב זאת עפ"י התוס' גיטין דף י"א ע"ב ד"ה תופס וכו' דמגבי' מציאה לחבירו להכי קנה לחבירו אף דהוה כתופס לב"ח רק משום דאיכא מיגו דאי בעי היה זכי לנפשי' וכמו כן הוא גבי שליח לקידושין נמצא דאם האשה אסורה על השליח דאז ליכא מיגו דאי בעי היה זכי לנפשי' אז באמת אינו יכול להיות שליח לקדשה לאחר וא"כ גבי יעוד דמשכחת לה שהאמה היא בת בנו או בתו דאז אסורה עליו וממילא גם מטעם זכי' אין לו לקדשה לבנו קטן דזכי' מטעם שליחות הוא לשיטת הנו"ב לכן כל שלא נתנה לו תורה כח לייעדה לבנו קטן כמו לגדול שוב א"א לזכות לו מטעם זכי' ולכן הוקשה לו להנו"ב דלא מצאנו שהשליח אינו יכול לקדש את קרובותיו האסורות עליו ובע"כ דבקידושין לא הוה חב לאחרים כלל דשאני תופס לב"ח שאם לא היה תופס היה יכול אחר לתפוס וכן במגבי' מציאה אם הוא לא היה מגבי' היה יכול אחר להגבי' משא"כ בקידושין שאף אם זה לא יקדשה אין אחר יכול לקדשה שלא מרצונה או שלא ברצון אבי' אם היא קטנה או נערה ומחמת זה מסיק שם הנו"ב דלהכי ביעוד דאיתא בע"כ של האמה ובע"כ של אבי' לכן לא שייך זכי' מטעם שליחות דהוה כתופס לב"ח ולכן כתב הנו"ב דאה"נ דמדעתה יכול לקדשה לבנו קטן מטעם זכי' יע"ש:

והנה מה מאוד תמוהין לי דבריו מה שרצה לומר דבקידושין ע"י שליח הוה כתופס לב"ח והלא כבר הבאתי לעיל אות י"א כמה פוסקים דגם בתופס לב"ח גופי' אם הלוה נותן לאחד מדעתו בשביל ב"ח אחד שפיר זוכה לו אף שהוא חב לאחרים לשאר ב"ח וא"כ בקידושין דהיא מרצונה או מרצון אבי' והיו יכולים לעשות הקידושים שלא ע"י שליח לכן לא איכפת לן מה שהשליח חב לאחרים ויותר תמוה לי מה שסותר דברי עצמו תכ"ד במ"ש דאם היא נערה או קטנה תליא ברצון אבי' וא"כ איך מסיק דאם האב מקדש האמה מדעתה ומרצונה לבנו קטן שפיר מקודשת לו מטעם זכי' וכו'. והלא באמה לא משכחת לה שהיא גדולה דהא יוצאת בסי' וא"כ כשהיא קטנה מה מועיל רצון דידה הלא בעינן רצון אבי' וכמבואר בש"ס יבמות דף ל"ג ודף ס"א ע"ב דפיתוי קטנה אונם היא וא"ל דשלא בדקדוק כתב הנו"ב לשון מדעתה אבל כוונת הנו"ב על אבי' דא"כ איך כתב שם שבזה אפשר לומר פרפרת אחת בהגמ' דקאמר ואב"ע מאי מדעת מדעת דידה והנה יפלא לפ"ז א"מ מאי שייכות יש לזה למה דאמר אין יעוד אלא בגדול ולדידי ניחא דהנה הרמב"ם פ"ד מעבדים ה"ח פסק דאין יעוד אלא מדעתה היינו מרצונה שלא כהתוס' ומעתה יתפרשו דברי הגמ' דרך רבותא דאין יעוד אלא בגדול ואף שאין יעוד אלא מדעת דידה וא"כ אין כאן חב לאחרים ואפ"ה בקטן אין זכין לו ודלא בהר"י ב"ב יע"ש בהנו"ב וא"כ הרי דנתכוון הנו"ב רק לרצון דידה ולא לרצון דאבי' ובודאי דבריו תמוהין וכמ"ש ועל הפרפרת שלו ג"כ תמהתי מכמה טעמים ראשית מה זה שמקשה דמאי שייכות יש לזה להך דאין יעוד אלא בגדול ומי הגיד לו דבעינן שיהי' שייכות זל"ז ואם מפני דהאבעי' של ר"ל היתה רק אם אין יעוד אלא בגדול או אף בקטן לכן לא ה"ל לר"א בשם ר"י לומר רק דאין יעוד אלא בגדול לפשוט האבעי' של ר"ל ולא יותר דודאי ר"א רצה להשמיענו כל מה ששמע מר"י רבו ואגב מאחד מאותן ההלכות איכא למיפשט האבעי' של ר"ל וקצת ראי' לזה דהלא כשהקשה הש"ס תרתי הוצרך רש"י לפרש דאינו אלא חדא והתוס' שם מפרשים דהוה תרתי דסתרן אהדדי ואם כהנו"ב היו יכולין לפרש דהקושיא הוא תרתי כלומר ל"ל תרתי הלא ר"ל רק בחדא קא מבעי' לי' אלא ודאי כמ"ש דזה לאו קושיא למה קאמר תרתי דהוא אמר כל מה ששמע מרבו והשנית תמוה לי על מה שהחליט לומר דהרמב"ם סובר דבעינן רצון האמה ולא יכולתי לידע מאין יצא לו להחליט כן הלא הרמב"ם לא כתב שם רק שאינו מייעדה אלא מדעתה והרי גם הש"ס דאב"ע מאי מדעת מדעת דידה ואפ"ה מפרשים התוס' והרשב"א והריטב"א דמדעתה היינו מידיעתה אבל אף בע"כ וכך היא גזה"כ וכמו שמביא שם המל"מ את דבריהם לדחות דברי הכ"מ שכתב דהידיעה היא כדי שתתרצה דאל"כ מה פועלת יש בהודעתה וע"ז מביא המל"מ את התוס' והרשב"א והריטב"א שכתבו דרק גזה"כ הוא להודיעה אבל א"צ רצונה והשלישית אף אם נימא כהכ"מ וכדעת הנו"ב דהרמב"ם מצריך שיהי' היעוד ברצונה מ"מ רצון אבי' ודאי לא מצריך הרמב"ם וא"כ הלא כ"כ בשם הש"ס דפיתוי קטנה אונס היא וא"כ ע"כ לומר אף להנו"ב בדעת הרמב"ם דרק ג'ה"כ הוא ביעוד דבעינן רצונה וא"כ איך קאמר דאם היא מרצונה לא הוה בהיעוד חב לאחרים והלא חב לאבי' שאבי' שוב לא יוכל לקדשה למי שירצה והדקל"ד מאי שייכות לזה דאין יעוד אלא מדעתה להך דאין יעוד אלא בגדול ולכן נ"ל עיקר כמש"ל דאינו ענין כלל הך דיעוד להך דהר"י ב"ב דזכין לקטן דיעוד גזה"כ הוא דמתקדשת בלי ריצוי אבי' ובלי כסף קידושין ולכן חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו בבנו גדול דגלה קרא אבל בקטן דלא גלה קרא לא שייך יעוד רק קידושין מטעם זכי' וצריכין ריצוי אבי' וגם כסף קידושין ואפילו לפי מה דקאמר רבא אר"נ שם קידושין דף י"ט דהמקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר"י ב"י גבי יעוד כו' יע"ש נמצא דודאי אף אם מקדש את האמה לבנו קטן א"צ כסף קידושין אחר ומקודשת בהנאת מחילת שעבודה אבל עכ"פ ריצוי אבי' ודאי בעינן וזה לא נקרא יעוד כי אם קידושין ומ"ש שם הנו"ב על קושית חתנו שהקשה על הש"ס קידושין דף י"ט הנ"ל דקאמר הש"ס מאי הוה עלה וכו' וע"ז הקשה והלא כבר הוכיח ר"ז דאינו מייעד ובשלימא לשיטת רש"י דסובר דיבם בן תשע קונה אותה מה"ת רק מיעטה קרא ממיתה לכן שפיר נדחה פשיטתו של ר"ז דאינו מייעד משום דא"כ מצינו אישות לקטן דשפיר אפשר דיש אישות לקטן ומ"מ מיעטה קרא ממיתה וכמו ביבם בן תשע אבל לשיטת התוס' והרשב"א דגם ביבם אינו קונה אותה מה"ת וליכא אישות לקטן א"כ שפיר נשאר פשיטתו של ר"ז דאינו מייעד דאם מייעד א"כ מצינו אישות לקטן וע"ז כתב שם הנו"ב לתרץ והוא דלשיטת התוס' והרשב"א מתפרש הקרא דכתיב אשת איש כו' דהיינו איש יש לו אשת אבל קטן אין לו אשת והקשה על הברייתא דקאמר פרט לאשת קטן ואיך קורא אותה הברייתא אשת קטן והלא הקרא קאמר דקטן אין לו אשת רק ביבם בן תשע שעכ"פ מדרבנן נעשית אשתו דהא עשו ביאת בן תשע כמאמר ושפיר קראה הברייתא אשת קטן שהיא עכ"פ מדרבנן נקראת אשת קטן והיינו אחר שחידש ר"א הך דיבם בן תשע אבל קודם שחידש ר"א ורצו לאוקמי' המיעוט של אשת איש לענין יעוד וביעוד ליכא תק"ח שתהי' אשתו מדרבנן וא"כ א"א לומר דהקרא בא לומר דאין אשת לקטן ע"י יעוד דא"כ איך קראה הברייתא אשת קטן ובע"כ גם להתוס' והרשב"א מוכרחין לפרש דשפיר יש אשת לקטן ע"י יעוד רק שמיעטה קרא ממיתה ולכן הקשה הש"ס על ר"ז ואלא מאי אינו מייעד אמאי קא ממעט לי' קרא כלומר דאין סברא לומר דהקרא בא למעט שאין לקטן אשת דא"כ איך קראה הברייתא אשת קטן ולהכי קאמר הש"ס תפשוט מינה דמייעד כלומר מדקראה הברייתא אשת קטן יש לפשוט דהברייתא סוברת דמייעד ומיעטה קרא ממיתה וע"ז קאמר ר"א דאין ראי' דשמא הברייתא קאי על יבם בן תשע ולהכי קראה הברייתא אשת קטן משום דמדרבנן נעשית אשת קטן ושפיר אפשר לפרש דהקרא בא למעט דקטן אין לו אשת ולכן שפיר בעי הש"ס מאי הוה עלה כלומר אם הדרש של הקרא בא רק למעט אשת קטן ממיתה או בא למעט דקטן אין לו אשת וקאמר הש"ס הך דאר"א אר"י דאין יעוד אלא בגדול ואין יעוד אלא מדעת ומפרש הש"ס פירוש אחד דמה טעם קאמר ופי' השני ואב"ע מדעת דידה כו'. והנה לפי הפירוש דמה טעם כו' רק נפשטא האבעי' של ר"ל אבל הדרש של אשת איש אם בא רק למעט אשת קטן ממיתה או בא למעט שאין אשת לקטן לא נפשט רק מ"מ לא רצו התוס' לפרש דביבם בן תשע קונה אותה מה"ת מחמת הראי' שהביאו מש"ס יבמות אבל לפי הואב"ע מדעת דידה כו' ודאי נפשט דהדרש של אשת איש הוא שלקטן אין לו אשת דאל"כ קשה מנ"ל באמת להא דאר"א אר"י דאין יעוד אלא בגדול ודילמא בנו כ"ד אמרה רחמנא דבשלמא אם אין יעוד אלא מדעת בנו שפיר יש לומר מדקראה הקרא לשון יעוד היינו לשון דעת ולא מסתבר לומר דדעת קטן הוה דעת ושפיר מוכת דאין יעוד אלא בגדול אבל להואב"א מדעת דידה ורק גזה"כ הוא שתדע שהוא מייעד אותה לשם אישות א"כ מנ"ל דאין יעוד אלא בגדול ובע"כ לומר דר"א אר"י סובר דהדרש של אשת איש הוא לומר דקטן אין לו אשת יע"ש בהנו"ב ותראה שזה הוא תוכן דבריו. והנה לכאורה אינו מובן מדוע הוצרך לדחוק עצמו בדוחק הזה של לשון הברייתא שקראה אשת קטן ובקיצור היה יכול הנו"ב לתרץ קושית חתנו שהקשה דמאי בעי הש"ס מאי הוה עלה וכו' לפי שיטתו של הנו"ב והוא דאי לאו הא דאר"א אר"י נסתפק הש"ס אם הדרש דאשת איש בא למעט רק אשת קטן ממיתה או דהדרש בא למעט דקטן אין לו אשת וכיון דאפשר לומר דבא רק למעט ממיתה ושפיר מייעד לבנו קטן ואפשר לומר דבא למעט דקטן אין לו אשת ואינו מייעד לבנו קטן לכן קבעי מאי הוה עלה ופשט מהא דאר"א אר"י דאין יעוד אלא בגדול וממילא לפי הואב"א מוכח דסובר דאין לפרש הדרש של אשת איש דבא למעט ממיתה כי אם דבא למעט דקטן אין לו אשת ואפשר משום דבאמת פשטות לשון הש"ס לכאורה מוקשה הוא מאד דהלא ר"ז בא לפשוט מהברייתא דדריש פרט לאשת קטן ש"מ דליכא אישות לקטן הרי דאם לא היה הדרש דפרט לאשת קטן היה מודה ר"ז דאיכא לספוקי אם מייעד לבנו קטן או לא וכדבעי ר"ל ורק מהא דממעט אשת קטן יליף ר"ז דאין יעוד לקטן וא"כ מאי מקשה הש"ס על ר"ז ואלא מאי אינו מייעד אמאי קא ממעט לי' קרא כו' והלא מזה דקא ממעט ליה קרא הוא דיליף ר"ז דאינו מייעד ומאי קושיא הוא ולכן הוצרך הנו"ב לדחוק א"ע ולומר דלשון הברייתא קא קשיא לי' להש"ס דאם בא למעט דקטן אין לו אשת א"כ איך קראה הברייתא אשת קטן אך אם נפרש כן כוונת הנו"ב א"כ מה מאד דחוק דוחקו של הנו"ב דהא ה"ל להש"ס לומר אמאי קא ממעט אשת קטן והיה ביכולת לפרש דכוונתו על הברייתא שקראה אשת קטן אבל הא באמת הש"ס אינו מזכיר כלל לשון אשת קטן רק קאמר אמאי קא ממעט לי' קרא ודאי משמע דלא על הברייתא נתכוון המקשה כי אם על הקרא גופי' ולא הועיל הנו"ב בדוחקו כלום ובאמת בלא"ה הדוחק שלו אין דעת אדם סובלתו לומר דלא היה הברייתא קוראה אשת קטן דהרי בגיטין דף פ"ה המובא לעיל קאמר התם בש"ס גבי לאבא ולאביך דעבר ואינסיב וכו' והלא הש"ס גופי' קאמר התם בלשון תימה אבא ואביך בני נישואין נינהו יע"ש. וא"כ איך קאמר דעבר ואינסיב אם לאו בני נשואין הם וכן בכ"מ שהוזכר בש"ס לשון קידושי קטן או קידושי שוטה תקשה איך קורא הש"ס לשון קידושין הלא בקטן ובשוטה ליכא קידושין כלל אלא ע"כ דדרך הש"ס לקרא בלשון ב"א ודרך ב"א כשעושה הקטן או השוטה כמעשה קידושין קוראין אותו ב"א קידושין וכן נשואין וא"כ גם זה דרך ב"א לקראה אשת קטן וממילא גם הברייתא שפיר קוראה אשת קטן ולכן נ"ל ליישב ולפרש דברי הש"ס באופן אחר והוא דודאי ר"ז ידע מהך דר"א דביבם בן תשע ג"כ איכא לספוקי אם הוא קונה אותה מה"ת או לא ולכן שפיר קא פשט לי' ר"ז מהא דממעט קרא אשת קטן גבי ניאוף ש"מ דכוונת הקרא לומר דקטן אין לו אשת כלל כלומר דליכא אישית לקטן לא גבי יעוד ולא גבי יבם בן תשע ולהכי כתב לה קרא הך מיעוטא גבי ניאוף ולא כתב גבי יעוד מיעוטא דקטן אינו מייעד וכן לא כתב גבי יבם בן תשע מיעוטא דאינו קונה אותה הוא משום דא"כ היינו מצרכינן תרי מיעוטי היינו חד גבי יעוד וחד גבי יבם בן תשע ודרך הקרא לקצר לכן בחר לו לכתוב המיעוט בניאוף דקטן אין לו אשת וסגי בהך מיעוטא לתרווייהו אכן המקשה דלא ידע מהך דיבם בן תשע והוא סבר דליכא לספוקי אם נמצא אישות לקטן כי אם ביעוד לחוד לכן סבר המקשן דאין לפרש דר"ז פשט דאינו מייעד מהא דמיעט אשת קטן דהוא כדי להורות דאין אישות לקטן כלומר ולידע דאינו מייעד דא"כ תקשי הלא היה יכול הקרא למעט גבי יעוד גופי' דקטן אינו מייעד וכדקאמר רבא בש"ס קידושין דף ה' קאי בגירושין וממעט קידושין וכו' יע"ש ופירוש המקשן בדברי ר"ז דהכריע מצד הסברא דבנו דומיא דידי' ואין לספק בזה כלל וע"ז מביא ר"ז לדבריו מהברייתא דקאמר פרט לאשת קטן ואי אמרת מייעד א"כ מצינו אישות לקטן ולכן פריך שפיר ואלא מאי אינו מייעד כלומר דפשיטא דבנו דומיא דידי' א"כ אמאי קא ממעט לי' קרא הלא אף אם לא היה כתב אשת איש אלא היה כתב קרא אשת אחר ג"כ הוה ידעינן דפרט לאשת קטן דהא ליכא שום אישות בקטן כלל ומש"ה קאמר הש"ס דאדרבה תפשוט מינה דמייעד כלומר דהא ודאי כיון דא"א לפרש דהקרא בא למעט דאין אישות לקטן דהא לפי הס"ד דהשתא דליכא שום מקום לספוקי אם יש אישות לקטן כי אם ביעוד א"כ היה ליה להקרא לכתוב המיעוט גבי יעוד ובע"כ דאדרבה המיעוט דפרט לאשת קטן הוא משום דיש אישות לקטן ובא למעט ממיתה ולכן בא ר"א ומתרץ דאיכא לספוקי גם גבי יבם בן תשע אם הוא קונה אותה מה"ת וא"כ ודאי אף אם היינו יכולין לפשוט האבעי' דר"ל דאינו מייעד לקטן אפ"ה לא תקשי אמאי קא ממעט לי' קרא משום דאפשר דיבם בן תשע קונה מה"ת והקרא מיעטה ממיתה ולכן שפיר קא בעי הש"ס אח"כ מאי הוה עלה כלומר דודאי אם נמצא פשיטות על האיבעי' דר"ל דאיינו מייעד לקטן אזי נהיה מוכרחין לומר דהא דממעט גבי ניאוף אשת קטן הוא משום דאיכא אישות לקטן גבי יבם בן תשע ומיעטה קרא ממיתה דהא לפמ"ש א"א לומר דקאי בניאוף וממעט יבום ביבם בן תשע דה"ל לכתוב המיעוט גבי יבום ואם היה נמצא פשיטות על האבעי' דר"ל דמייעד לקטן א"כ ע"כ היינו מוכרחין לפרש הדרש דפרט לאשת קטן דמיעטה קרא ממיתה וביבם בן תשע שוב לא היה אפשר לפשוט אם קונה אותה מה"ת ורק מיעטה קרא ממיתה או שאינו קונה אותה מה"ת כלל והא דמיעטה קרא לאשת קטן היינו ביעוד ואם לא נמצא שום פשיטות על האבעי' דר"ל דאז מספקינן בתרווייהו דהיינו בין ביעוד בין ביבם בן תשע א"כ ודאי מסתבר דהדרש דפרט לאשת קטן בא לגלות דליכא אישות לקטן לא ביעוד ולא ביבם בן תשע ולהכי כתב קרא המיעוט גבי ניאוף דחד מיעוטא סגי לתרווייהו וכמש"ל לר"ז ומסיק הש"ס ע"ז בשם ר"א אר"י דאין יעוד אלא בגדול ואין יעוד אלא מדעת ופריך תרתי ומשני הש"ס דמה טעם קאמר מה טעם אין יעוד אלא בגדול כלומר דמנ"ל באמת להך דר"א אר"י דאין יעוד אלא בגדול והלא סתם בנו כתב קרא ואפשר דבנו כ"ד ע"ז קאמר לפי שאין יעוד אלא מדעת כלומר דלשון יעוד הוא כמו לשון דעה וכמ"ש רש"י שם ד"ה שאני הכא וכו' דכתיב לשון יעדה למדרשה לשון דעה וכו' יע"ש ברש"י נמצא לפ"ז התירוץ של הש"ס ודאי לכ"ע אף להתוס' מוכרחין אנו לומר דר"א אר"י סובר דהדרש דפרט לאשת קטן קאי על יבם בן תשע דקונה אותה מה"ת ומיעטה קרא ממיתה דודאי כיון דנפשט דאין מייעד לבנו קטן א"כ שוב א"א לפרש דהדרש דפרט לאשת קטן הוא להורות דאין אישות לקטן אף ביבם בן תשע דא"כ משום יבם בן תשע לחוד לא ה"ל להקרא לכתוב הך מיעוטא גבי ניאוף כי אם גבי יבום ה"ל לכתוב הך מיעוטא וכמש"ל דאין סברא לומר דקאי בניאוף וממעט יבם בן תשע מאישות וע"כ לומר דבאמת יבם בן תשע קונה אותה מה"ת ורק מיעטה קרא גבי ניאוף ממיתה אכן לפי התירוץ השני של הש"ס דקאמר ואבע"א מאי מדעת מדעת דידה א"כ שוב אין ראי' על יעוד קטן אם יכול ליעדה לבנו קטן או לא דודאי אם נפרש כתירוץ הא' דהאי מדעת היינו מדעת בנו א"כ מסתבר דדעת קטן לא הוה דעת אבל אם נפרש כתירוץ השני דמדעת דידה ע"כ דהאי דעת הוא רק הודעה בעלמא וגזה"כ היא וכמש"ל דהא היא קטנה ואין דעת שלה נחשב דעת וא"כ חזרה האבעי' של ר"ל למקומה אם בנו כ"ד אמר קרא או בנו דומיא דידיה אמר קרא. והנה בזה נתפרדו רש"י והתוס'. דרש"י לא ניחא לי' לומר דאיכא נ"מ לדינא בין שני התירוצים של הש"ס והיינו לומר דלתי' הראשון נפשטא האבעי' של ר"ל גבי יעוד ולכן ביבם קטן בן תשע קונה אותה מה"ת ורק מיעטה ממיתה ולהתי' השני נאמר דלא איפשטא האבעי' של ר"ל ולומר דהקרא דפרט לאשת קטן בא להורות דאין אישות לקטן לא ביעוד ולא ביבם בן תשע ולכן פירוש רש"י דכמו דלהתירוץ הראשון של הש"ס דמה טעם קאמר סובר ר"א אר"י דהאבעי' של ר"ל נפשטה במקומה גבי יעוד גופי' כמו כן גם להתירוץ השני סובר ר"א אר"י דנפשטא האבעי' של ר"ל דאין יעוד אלא בגדול משום דבנו דומיא דידיה ולכן כתב רש"י על דברי ר"א גבי יבם בן תשע שקנאה באותה ביאה לכל דבר והיינו כדמוכח מהמסקנא מהא דר"א אר"י וכמ"ש אכן התוס' לא ניחא להו לפרש כרש"י משום דהקשה להו הך דיבמות דתנן עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול וכו' ולכן פירשו התוס' דלהאי ואב"א מדעת דידה גם ר"א אר"י לא פשט האבעי' של ר"ל גבי יעוד שם במקומה רק ר"א אר"י פשט לו לעצמו דאין יעוד אלא בגדול מהדרש דגבי ניאוף פרט לאשת קטן ש"מ דאין אישות לקטן לא גבי יעוד ולא גבי יבם בן תשע והיינו כר"ז וסוברים התוס' עיקר כהואב"א משום דהש"ס יבמות שהביאו מוכח כן דגבי יבם בן תשע לא קנאה מה"ת ובע"כ דהאבעי' של ר"ל לא נפשטה במקומה ונפשטה מהך דפרט לאשת קטן וכר"ז לכן שפיר פסק הש"ס יבמות דביאת יבם בן תשע הוא רק כמאמר בגדול כלומר רק מדרבנן דע"כ דהך דפרט לאשת קטן בא למעט תרווייהו בין יעוד ובין יבם בן תשע וממילא גם אין שום מקום לקושית חתן הנו"ב שהקשה על התוס' סנהדרין דף נ"ב ע"ב ד"ה פרט וכו' שכתבו דהך דפרט לאשת קטן אצטריך במייעד או. בבן ט' שבא על יבמתו כו' וע"ז הקשה דהלא כאן בקידושין מסקינן דאין יעוד לקטן יע"ש בהנו"ב סי' ס"ג אבל לפמ"ש נתכוונו התוס' לפי הואב"א ודאי נלמד דאין יעוד לקטן וכן יבם בן תשע אינו קונה יבמתו מה"ת מהך דפרט לאשת קטן וכמ"ש גם הנו"ב סי' ס"ד שם מתרץ דברי התוס' סנהדרין גם לשיטתו ג"כ כמ"ש יע"ש רק ודאי לפמ"ש ודאי מרווח יותר ונתפרשה הסוגיא דקידושין בטוב טעם וכן נסתלקו כל הקושית שעל הר"י ב"ב ובודאי יש לחוש לדבריו בחומר איסור א"א וגדולה מזה נ"ל דלפי מ"ש לעיל בשם הר"ן ר"פ האיש מקדש דאיכא מאן דסובר דזכי' לאו מטעם שליחות הוא וכתבתי שם דמשמע דגם הר"י ב"ב סובר כן א"כ הך דינא אם גדול קידש בשביל קטן הוא במחלוקת רב אסי ושמואל גיטין דף ס"ד ע"ב דהכי איתא התם אר"י אר"א צרור וזרקו אגדו ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו בין לאחרים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר דא ודא אחת היא וכו' וע"ש בתוס' ד"ה שאני וכו' שמפרשים דזוכה מה"ת דכן משמע שם בש"ס מדקאמר שאני שיתופי מבואות דרבנן כו' והקשו שם התוס' הא מבואר בש"ס ב"מ דף י"ב דאף ר"י דמחמיר במציאת קטן דהוה גזל אפ"ה הוא רק מדבריהם ותירצו התוס' דבדעת אחרת מקנה שם זוכה מה"ת יע"ש:

תוכן העניינים

פני חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה