אור ברסלב
פני חיים סימן ה › כעת הנני מעתיק את אשר השבתי לו

פני חיים· רבי פנחס ברבי אברהם אריה

סימן ה · כעת הנני מעתיק את אשר השבתי לו

כעת הנני מעתיק את אשר השיב לי הרב וכו' שנית

אחד"ש כמשפט הנני להודיעו לכבודו כי את מכתבו עם פלפולו העצום אשר בנה באוירא דעלמא השגתי לנכון והנני משיב לכבודו על כל פרט. והוא דמ"ש כבודו וז"ל הנה לפי דעתי שפיר נוכל לומר כן יכו' ע"כ לשון כבודו והנה לא אוכל הבין מדוע לא חש כבודו למה שהקשיתי במכתבי הקדום דא"כ ה"ל להס"ח לומר גם הכא כמו שאמר להלן גבי קטלנית דלמר כדאית לי' דדוקא בשלשה ולמר כדאית לי' דאף בשניים ואם כבודו נתכווין במה שגימגם שם בלשונו וכתב דמן הדין כיון דהלכה כרשב"ג וכו' כלומר וסובר כבודו כיון דהלכה כרשב"ג לכן ודאי היה אפשר לומר דזה שהחסיד קבל מאתו שאמר דהיכא שנעשה שינוי משמות איכא סכנה מסתמא נתכווין רק על משולשין והיינו כההלכתא אבל בשניים לא אמר כלל וא"כ אפשר כיון דבאמת אין זה דומה לחזקה ולכן אפשר דגם לרבי ליכא בזה סכנה באינם משולשין ומ"מ מחמת ספק סכנה חש החסיד אולי גם בכאן היא תלוי בפלוגתת רשב"ג ורבי ויש להחמיר גם כרבי אך אם כך היה כוונת כבודו א"כ ודאי דבריו דחיין דמנ"ל דהלכתא כרשב"ג הלא בש"ס איפסיק בפירוש במילה וקטלנית ומלקיות הלכתא כרבי ובווסתות ושור המועד איפסק הילכתא כרשב"ג וכמבואר בש"ס יבמות דף ס"ד ע"ב וא"כ מאי אולמי' דהך הלכתא כרשב"ג בווסתות ושור המועד מהך הילכתא כרבי במילה וקטלנית ומלקיות ואי משום הסברא שכתב כבודו דענין שינוי אינו שייך לדין חזקה ולכן אפשר לומר דבענין שינוי אף רבי מודה וקמ"ל החסיד דמחמת חשש סכנה יש ללמד גם לענין שינוי מחזקה אך א"כ הי' כוונת כבודו תקשי בתרתי חדא דלא ה"ל לכבודו לומר כיון דהילכתא כרשב"ג והשנית דהלא אם נאמר דענין שינוי אינו דומה לחזקה א"כ י"ל לאידך גיסא דבשינוי אף רשב"ג מודה דסגי בתרי שמות:

גם מה שכפל כבודו כמה פעמים וכתב וז"ל דמבין שניהם נעשה השינוי וע"י שם הכלה נעשה השינוי גם על חמותה וכו' לא יכולתי לירד לסוף דעתו לאיזו כוונה נתכווין בזה ואם כדי להורות דלא כאשר אנכי נסתפקתי אף במתה חמותה ולכן הסביר כבודו דרק אם שני הזיוגים יושבים תחת בעליהן אז איכא שליטת עה"ר ח"ו אבל לא בכבר מתה חמותה אך אם כדעת כבודו נמצא דלאו דוקא במתה חמותה אלא אף אם רק גירשה אביו או שמת אביו ג"כ יוכל בנה לישא אשה ששמה כשמה וזה נגד המנהג שנוהגין שלא לישא אשה ששמה כשם אמו אף אם אמו נתאלמנה או נתגרשה וכסתם לשון הצוואה שלא ישא אשה ששמה כשם אמו ולא הזכיר דדוקא אם אמו יושבת תחת אביו ובכל דברי כבודו לא מצאתי שיאמר בפירוש דאם אמו נתאלמנה או נתגרשה מאביו יהי' מותר לבנה לישא אשה ששמה כשם אמו:

גם מה שהביא כבודו דכן לענין ווסתות אמרינין דאם ראתה ג"פ בג' חדשים אז אמרינין למפרע די' שעתה וכו' ג"כ לא יכולתי לירד לסוף דעתו מה רצה להוכיח בזה אם לא שכוונתו להוכיח דכמו דהתם אמרינין דהראי' האחרונה גלה למפרע על הראי' ראשונה שהיתה מקביעות ווסתה וכמי כן גם כאן כשבנה נושא את הכלה ששמה כשם אמו הכלה גלתה על חמיתה שבה ג"כ תלוי הסכנה והיינו הכל כדי להוכיח דהסכנה היא רק כשחמותה יושבת תחת בעלה אך א"כ לא דק כבודו והביא ראייתו כהאי עורבא דמייתי נורא לקיני' דאיך נוכל לומר כאן דמשם הכלה נתגלה שגם בשם חמותה איכא סכנה הלא ודאי קודם שנישאת הכלה ודאי לא הי' סכנה דהא לא הי' שייך שליטת עה"ר ר"ל ואף לדעת כבודו שמפרש דהסכנה היא על שניהם על הכלה ועל חמותה אפ"ה ע"כ הסכנה מתחלת רק מעת שנישאת הכלה אבל על קודם שנישאת הכלה ודאי גם עכשו ידוע לנו שלא היה סכנה ולא כמו בווסתות דאחר הראי' האחרונה נתגלה למפרע דאף קודם הראי' האחרונה כבר ראתה מחמת ווסתה ואינו דמיון ואינו ענין כלל אחד לחבירו וכמ"ש כבודו גופי' דשינוי אינו ענין לחזקה ורק כמו שמך היא להחמיר מספק אבל לא להוכיח מחזקה להקל גם בשינוי ובפרט כ"כ בדיבור הקדום דהמנהג מתנגד לסברת כבודו דהלא המנהג שלא לישא אשה ששמה כשם אמו אף כשאמו כבר נתארמלה או נתגרשה מאביו:

גם מ"ש כבודו על מה שדמיתי הך דכלה וחמותה דלדעת כבודו שתלוי בהפלוגתא של רשב"ג ורבי א"כ אף הי' לנו לומר דאף לרבי בעינן משולשים דהא דומה לווסת הפלגה דאף לרבי בעינן שלשה ראיות וע"ז כותב כבודו שדמיתי ענינים נפרדים כו' אכן כל הרואה יראה שכל מה שרצה כבודו לחלק ולהפרידם זמ"ז אדרבה הוסיף לחזק הדמיון דהרי בוסת ההפלגה ג"כ ע"י שני הראיות נעשה הפלגה והראי' השני' גלה למפרע על הראשונה שמצטרפת להשני' ונעשה הפלגה של כך ימים וממש דומה להא דכתב כבודו כאן גבי השינוי דנתגלה למפרע דהשני' גורמת להראשונה והראשונה להשני' ומבין שניהם נעשה השינוי כמו כן ממש הוא בווסת הפלגה ע"כ דאמרינן דהראשונה גורמת להשני' והשני' להראשונה ובין שניהם נעשה הפלגה וכבודו נתכווין לאיזה כוונה לחלק ביניהם אך לא היה ביכולתו להוציא מחשבתו מכח אל הפועל והנה יגעתי א"ע בכל כוחי ליישב דעת כבידו ועלה בדעתי לומר דכוונת כבודו לחלק בין ווסת הפלגה להך דשינוי גבי שמות נשים ששמותן שוות בו ובזרעו הוא דבווסת הפלגה ודאי הראי' הראשונה גורמת להראי' השני' דהא אנו תולין שקובעת ווסת להפלגת כך ימים והרי עבר הפלגת כך ימים אבל לומר שהראי' השני' גרמה להראי' הראשונה ודאי א"א לומר כן דהא הראי' הראשונה לא היה בהפלגה כמו הראי' השני' ולכן אין אנו מצרפין הראי' הראשונה להשני' ולא הוה רק הפלגה אחת וגם רבי מודה דפחות משנים לא הוה חזקה משא"כ כאן בשינוי שנעשה ע"י השמות שווים דכל אחת מהם הוא הגורם להשני' והיינו כמו שהראשונה גרמה להשני' כן גם השני' גרמה להראשונה לפי דעת כבודו ולכן מצטרפין זל"ז ונעשה השינוי מבין שניהם בשוה ולכן כיון דלרבי תרי הוה מילתא לענין חזקה לכן גם לענין שינוי דן החסיד לפי דעת כבודו בדברי החסיד דכל שנעשה השינוי ע"י תרי שמות ותרי מילתא הוא לכן איכא סכנה לרבי גם בתרי ועפי"ז פירשתי ג"כ דעות כבודו במ"ש להסתייע מהא דפוסק רב בווסת הדילוג דסגי אף לרשב"ג בג' ראיות הגם דליכא ג' דילוגים כו' ולכאורה אינו מובן כלל דברי כבודו בזה אכן לפמ"ש פירשתי דעת כבודו שראייתו הוא משום שכבודו מחלק בין ווסת הפלגה דשם א"א לומר דהראיות האחרונות גלו גם על הראי' הראשונה שנצטרפה להראיות אחרונות דהא אדרבה הראיות האחרונות היו להפלגת ימים שלא כהראי' הראשונה שלא בהפלגת ימים לכן אין מצרפין הראי' הראשונה משא"כ בווסת של דילוג דימי החודש גורמים להראי' של ווסתה לכן שם שפיר מצרפין גם הראי' הראשונה ואמרינן דבעת הראי' הראשונה הוטבע בה הטבע של ווסת הדילוג ואם היה נטבע בה אז הטבע של ימי החודש השווין היתה רואה ביום י"ד לחודש רק מפני שהוטבע בה אז הטבע של ווסת הדילוג ולכן דילגה וראתה הראי' הראשונה יום ט"ו לחודש והשני' יום ט"ז לחודש והשלישית יום י"ז ושפיר איכא ג' דילוגים לרשב"ג והגם דיש להקשות דלפ"ז ה"ל להש"ס לומר לרב סגי לרבי בשני ראיות היינו ט"ו לחודש והשני' ט"ז לחודש ולרשב"ג בג' ראיות ט"ו לחודש וט"ז לחודש וי"ז לחודש אכן זאת אפשר ליישב דמשום דבווסתות קי"ל כרשב"ג וכמבואר בהש"ס יבמות דף ס"ד שהבאתי לעיל בראש מכתבי הזה לכן לא חש רב לומר דלרבי סגי בב' ראיות ודילוג אחד משום דבווסתות לית הילכתא כרבי או אפשר לומר דע"כ לא קאמר רב דבדילוג לא בעינן ג' דילוגים לרשב"ג היינו משום דכיון דעכ"פ איכא שני דילוגים בודאי ועל הראי' הראשונה אנו מסופקין אם הוטבע בה אז הטבע של דילוג לכן נהי דלרשב"ג בתרי זימנא לא הוה חזקה אבל עכ"פ יש כח בהשנים למשוך אחריהם האחת הספק אבל לרבי בשני ראיות ודילוג אחת נמצא דאם מספקינין על הראי' ראשונה אם הוטבע בה אז הטבע של דילוג או לא אין כת בדילוג אחד למשוך אבתרי' הראי' הראשונה עד כאן יגעתי וטרחתי ליישב דברי כבודו שלא יהי' כטועה אכן באמת א"כ אין שום ראי' מווסת הדילוג לכאן כשאיכא שינוי ששני השמות של אמו ושל אשתו שווין דהרי כאן א"א לומר שהשני' גלה על הראשונה שכבר הוטבע בה בהראשונה הסכנה וכמי בווסת הדילוג דאמרינן דהשני' גלה על הראשונה שמאז הוטבע בה הטבע של ווסת הדילוג וכאן ודאי א"א לומר כן דהא לפי דעת כבודו אף גירושין מהני כשאחד מהם מגרש את אשתו שוב ליכא סכנה דהא כותב כבודו שהשני' גורמת לראשונה וראשונה לשני' וא"כ נהי דלדעת כבודו אינה דומה לויסת הפלגה מחמת דבהפלגה א"א לצרף הראי' הראשונה וכמ"ש אבל עכ"פ גם לדילוג אינו דומה ובאמת גבי ווסת הדילוג בלא"ה שם כמה נלאו המפרשים למצוא טעמים וסברות לדינים הללו עיין בדרישה וב"ח ובט"ז ובהש"ך ובהאחרונים נושאי כליהם וגם אתי בכתובים נמצא שם ומפני שהדברים עמוקים ולא יספיק להם הקיצור לכן קשה עלי להאריך ולהעתיק כאן את אשר חידשתי שם בדברים האלו עכ"פ ודאי אין להסתייע מדברים אשר מקושי הבנה המה כ"ז שלא נתבארו הדברים גם בלא"ה אין להסתייע מדברים הללו לדעת כבודו דהרי כבודו בעצמו הודה כמה פעמים דיש לחלק מחזקות לשינוי שנעשה ע"י השמות השווין ובפרט דלפי פירושי שפירשתי דברי הס"ח ודאי אין שום ענין כלל הך דכלה וחמותה להך דחזקה וא"כ ודאי מסתבר טפי לפרש כפירושי שהוא יותר מרווח בדברי הס"ח ולא נמצא גם בדברי כבודו שום קושיא על פירושי:

גם מ"ש כבודו על מה שהקשיתי לו על מה שרוצה לפרש דברי הס"ח שכתב לא יצליחו דקאי אלעלמא כו' וע"ז הקשיתי לו דהרי לשיטתו מיותר הוא דהא כ"כ הס"ח בתחלה שלא יצליחו וע"ז כותב כבודו כעת במכתבו השני ומשמט נפשו שאין לו להשיב יען כי אין הס"ת לפניו לעיין בלשונו נפלאתי ע"ז הלא במכתבי הראשון כתבתי לו שמחמת שיודע אנכי כי הס"ת אינו מצוי אצל בעלי הוראה לכן מעתיק אנכי את לשון הס"ת מכל הסי' תע"ז למען יוכל כבודו לראות ולעיין בלשון הס"ת ואם נאמר שכבודו לא האמין לי א"כ שכח ש"ס מפורש ביבמות דף ע"ז ע"א דקאמר רבא על יתרא שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי וכו' ופריך שם הש"ס מדר"א א"ר כו' ומשני ש"ה דהא שמואל וב"ד קיים וא"כ הרי גם בנ"ד הרי הס"ת וסימניו קיים ובפרט דהתוס' שם ד"ה אם וכו' כתבו בשם הר"ת דרק גבי יתרא הוצרך הש"ס לומר טעם זה דשמואל וב"ד קיים ואם לאו לא הי' נאמן משום שיתרא היה נוגע בדבר והיה צריך לאותה הוראה יע"ש בתוס' ואנכי איני צריך לאותה הוראה ובודאי נאמן אנכי אף אם לא היה הס"ח קיים בעולם ומכ"ש כשהס"ת קיים ודאי הייתי נאמן אף אם הייתי צריך לאותה הוראה:

גם מ"ש כבודו כי גם הוא לא בא לדחות דברי האזולאי רק שכתב שיש ליישב דברי הס"ח גם באופן אחר וכו' הנה לא כן אני עמדי הגם ששיערו חז"ל דעת ב"א ואמרו רוצה אדם בקב שלו וכו' היינו במקום שאינו תלוי באמת ולא אמת אבל בכגון דבר זה שניכרין דברי האזולאי דברי אמת אז האמת אהוב אצלי יותר מהכל ולסימן אראה לכבודו דהלא באמת במכתבי הראשון ראה כבודו שכתבתי ליישב קושיות הנו"ב מהך דר"פ ובנו ושמונים זוג אחים כהנים ורמי ומר עוקבא בני חמא כו' דהם ראו בחכמתם שלא יזיק להם ועל קושיות הנו"ב מב"א הודותי שיפה הקשה הנו"ב והבאתי ע"ז דברי האזולאי הגם דלפי דרכי הי' לי' בנקל לפרש דברי הש"ס דה"ק דהנושא ב"א עליו הכתוב אומר אז תקרא וכו' כלומר מי שרואה בחכמה שלא יזיק לו שום סכנה כשישא את ב"א ונושא אותה אז אומר עליו הכתוב אז תקרא וכו' אבל אם אינו נושא את ב"א בין שאינה נושאה משום שאינו רוצה בה ובין אינה נושאה מטעם אחר וכגון שלא נזדמן לו ב"א או מפני שרואה בחכמה שיזיק לו הסכנה או שאינו רואה בחכמה כלל ומתיירא שמא יזיק לו סכנה אז אף שהוא אינו חייב בדבר שהרי היה רוצה לישאנה רק שאין לו או שירא מפני הסכנה אפ"ה כיון שלא עשה המצוה יהי' מאיזה טעם שיהי' אינו קורא עליו הכתוב אז תקרא דודאי מי שרוצה לעשות מצוה ואינו עושה מפני איזה סיבה המעכבו אין לו זה השכר שיש לזה שעשה המצוה בפועל והיתה מיושבת גם קושיות הנו"ב מהש"ס מהך דב"א אכן מפני שראיתי שהרמב"ם כתב בפ"ב מא"ב הי"ד דמצות חכמים הוא לישא את בת אחותו או בת אחיו וכן הרב בהג"ה אה"ע סי' ב' וסי' ט"ו כתב שם דמצוה לישא ב"א ועל הפוסקים לא שייך לומר שנתכוונו דוקא אם רואה בחכמתו שלא יזיק ולכן הבנתי שאינו אמת ולכן כשמצאתי דברי האזולאי שניכרין דבריו דברי אמת שדיתי את הקב שלי ושקלתי את דברי האזולאי:

ומ"ש כבודו שאינו חוזר מדיבורו וכו' ואשר הקשיתי דהלא אף בלא הקרא דומבשרך אל תתעלם איכא מצות לשבת או של פ"ו ע"ז כותב כבודו דלענין לשבת ופ"ו שיכול לקיים עם אחרת לכן אינו מגין מן הסכנה משא"כ המצוה דומבשרך אל תתעלם שאינו יכול לקיים באחרת לכן מגנת מהסכנה וכו' הנה מזה הראתי לדעת שכבודו לא קרא כלל את מכתבי כראוי כי הלא אנכי כתבתי בעצמי שרציתי ליישב דברי כבודו שמחלק בין אם יכול לקיים המצוה באחרת אז אין המצוה מגנת אך הקשיתי מהא דכתבו הפוסקים דאין לשפוך מים שאובים למצה של מצוה שבשכונת המת ולא התנו שם דדוקא שאין לו מים אחרים וכשישפוך אותן המים תתבטלה המצוה של אפיות מצה של מצוה אלא ודאי מדסתמו הפוסקים משמע שאף אם יכול לקיים המצוה של אפיות מצה של מצוה במים אחרים וכגון שיש מים הכשרים לאפיות מצה שלא היו בשכונת המת או שיכול להמתין על מחר ולהכין מיר אחרים אפ"ה אמרינן דהמצוה מגנת דשומר מצוה וכו' וביותר נפלאתי על מ"ש כבודו וז"ל ואף דכתב רומ"ע דלא אמרינן שומר מצוה לא ידע כו' אינו אלא דוקא שלא הי' סכנה מיד בהתחלת עשיות המצוה רק אח"כ נזדמן לו איזה סכנה משא"כ אם יש סכנה מיד בהתחלת עשיית המצוה כו' מנלן כן ואדרבה בפסחים דף ת' ע"ב מבואר דאף אם איכא סכנה מיד בהתחלת עשיות המצוה אמרינן שלוחי מצוה אינן ניזקין יע"ש וכו' ע"כ לשון כבודו ופליאה לי הפלא ופלא והלא אדרבה גם זה כתבתי ליישב דברי כבודו ממה שהקשיתי מהך דמים שבשכונת המת דהוכחתי דאף אם יכול לקיים המצוה של אפיות מצה של מצוה במים אחרים אפ"ה המצוה מגינה וע"ז כתבתי דאפשר ליישב ולומר דבמקום שבהתחלת עשיות המצוה לא הי' סכנה רק אח"כ נתהוה סכנה אז אף אם לא תתבטלה המצוה אם ניחוש להסכנה אפ"ה לא חיישינן להסכנה משא"כ אם בהתחלת עשיות המצוה איכא סכנה אז לדעת כבודו דוקא אם כשיחוש להסכנה תתבטלה המצוה אז אמרינן דהמצוה מגנת אבל אם לא תתבטלה המצוה אף אם ניחוש להסכנה אז באמת חיישינן להסכנה וא"כ מאי מקשה כבודו עלי מהא דהש"ס פסחים דף ת' הלא שם אם ניחוש להסכנה תתבטלה המצוה ובודאי אף אם הסכנה היא מיד בהתחלת עשיות המצוה אפ"ה כל דלא שכיח הזיקא ודאי המצוה מגנת מהסכנה וכבודו לא דקדק להבין את כל זה וסבר שמדחה את דברי ועל העיקר שהקשיתי לבסוף דמפסחים דף ח' הנ"ל מהברייתא דהאומר סלע זו לצדקה ע"מ וכו' מוכח דכל שעושה מצוה אף שמכווין להנאת עצמו אפ"ה המצוה מגנת מהסכנה ע"ז שתק כבודו ולא השיב מאומה ומסתמא גם בזה לא דקדק כבודו להבין כראוי דהרי אם לא היה לו מה להשיב היה לו להודות לדברי שכנים הם:

ומ"ש כבודו על מה שהקשיתי דאיך אפשר לומר דהילכתא כאבא שאול דהכונס לשם נוי או לשם אישות או לד"א הוה כפוגע בערוה והלא מבואר בש"ס יבמות דף י' דהחולץ ליבמתו וחזר וכנסה לכ"ע לא הוה בכרת הרי דלא הוה כפוגע בערוה וע"ז הרחיב כבודו פרי עטו לכתוב וז"ל לא ידענא מה היה לו בזה וכי מאי ענין שמיטה אצל הר סיני וכו' הנה לא יכולתי להבין דעת כבודו בזה והלא הוא ענין מהי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן והוא הענין הראשון היינו מקל וחומר דאם כשחלצה דאז שוב אינו יכול לקיים בה מצות יבום לעולם אף אם ירצה לכווין לשם מצוה להקים שם לאחיו דהא לא רק דליכא מצוה אלא אף עבירה איכא דכיון שלא בנה קודם החליצה שוב לא יבנה וכמבואר שם בש"ס ואפ"ה אמרינן דאיסור כרת ליכא ומסתמא הוא מטעם כיון דקודם החליצה היה בידו לקיים המצוה של יבום לכן פקע מנה איסור כרת ולכן אף שחלץ אח"כ אפ"ה כיון שפקע מנה האיסור כרת שוב אינו חוזר עלי' א"כ ק"ו בכונס לשם נוי וכדומה דודאי תחלה היה בידו לכווין לשם מצוה ופקע מנה האיסור כרת וגם עתה בשעת ביאה גופי' הרי בידו לכווין לשם מצוה ואף גם בהביאות שאח"כ אפשר שיכווין לשם מצוה א"כ ודאי פשיטא דליכא איסור כרת אף כשאינו מכווין לשם מצוה והגם כי דקדקתי בלשון כבודו כי כן דרכי מעולם לשקול בפלס מאזני השכל את דברי שכנגדי וכאשר הראתי לכבודו כמה טרחתי ויגעתי ליישב דברי כבודו בכל האפשרי כמו כן גם כאן דקדקתי וראיתי כי כותב כבודו וז"ל משא"כ היכא שכבר נתקיים המצוה בין ע"י יבום בין ע"י חליצה שוב פקע ממנו איסור כרת של אשת אח וכו' ומזה ראיתי שכבודו מפרש דכ"ז שלא נתקיים בהיבמה זו מצות התלויות ביבמה וכגון או יבום בכוונה לשם מצוה או חליצה עדיין לא פקע מנה האיסור של אשת את רק אחר שנתקיים בה המצוה מהמצות התלויות ביבמה או ביאה לשם מצוה או חליצה פקע ממנה אז האיסור אשת אח אך א"כ הנה ראשית לא ה"ל לכבודו לתפוס כ"כ בתמיה עלי דהרי סברא שהמציא כבודו היא דבר חדש ולאו כ"ע משועבדים לחדש ולהמציא אותן הסברות שממציא כבודו והשנית דודאי הסברא שהמציא כבודו היא לדעתי סברא תלושה וא"א לה להתקיים כלל דאיך מדמה כבודו חליצה ליבום הלא ביבום קי"ל דאם נתייבמה צרת ערוה לאחיו ואח"כ מת כל נשיו פטורות מהחליצה ומיבום מפני שהם על היבם הזה צרת צרת ערוה ואלו אם נחלצה הצרת ערוה מן האח ואח"כ מת בלי זש"ק ודאי נשים שלו נופלת ליבום רק לר"ע התם בש"ס יבמות דף מ"ד דסובר דקרובות חליצתו אסורה מה"ת משום דגם חליצה ביתו קריי' רחמנא יע"ש לדידי' יש מקום לומר דכל שחלץ לה הוה כאילו ייבם אותה ופוטרת צרתה מהיבום והחליצה אבל להחכמים דפליגי על ר"ע והלכתא כוותייהו דסוברים דקרובות חליצתו מותרת לו מה"ת א"כ ודאי חליצה אינה דומה ליבום וא"כ ודאי גם בביאה שאחר החליצה אינה דומה לביאה שאחר היבום לשם מצוה וכמו שבאמת חזינין דאחר היבום לשם מצוה נעשית אשתו גמורה ואסורה לכל העולם ואלו אחר החליצה אדרבה פקע הזיקה מהיבם והיבם שוב נאסר בה והותרה לכ"ע וא"כ ודאי מן הסברא היה לומר דכיון שפקע הזיקה והותרה לכ"ע נעשית כאשת אח שלא במקום מצוה דהיינו כשיש לו בנים ומ"מ חזינין דפקע מנה כרת דאשת אח ובע"כ דלאו משום שנתקיים בה המצות חליצה וכדעת כבודו אלא מטעם דכיון שהיה בידו קודם החליצה לקיים בה מצות יבום לכן פקע אז מאתה האיסור אשת אח ושוב אינו חוזר וכמש"ל וא"כ ודאי כ"ש בכנסה לשם נוי וכדומה דהיה בידו לכנסה לשם מצות יבום ופקע מאתה האיסור אשת אח ודאי דאינו חוזר דהא ודאי אף לא"ש ובכנסה לשם נוי אפ"ה ודאי אם אח"כ בביאה אחרת אם מכווין לשם מצות יבום שפיר מקיים אח"כ המצוה דודאי אין להשוות פלוגתא רחוקה כ"כ בין א"ש להחכמים לומר דלהחכמים הוא מקיים מצות יבום אף באותה הביאה שמכווין לשם נוי וכדומה ולא"ש לומר דכל שבהביאה ראשונה נתכווין לשם נוי וכדומה שוב תהי' אסורה על היבם לעולם באיסור אשת אח דאפושי פלוגתא לא מפשינין וא"כ ודאי כ"ש הוא אם בביאה שאחר החליצה דשוב אינו יכול לקיים מצות יבום לעולם אפ"ה כיון דקודם החליצה היה בידו לקיים מצות יבום כ"ש בבא עלי' שלא לשם מצוה דהיה בידו קודם שבא עלי' שלא לשם מצוה לבא עלי' לשם מצוה וגם עתה אחר שבא עלי' שלא לשם מצוה הוה בידו לבא עלי' אח"כ לשם מצוה ודאי א"א שיהי' עלי' באיסור כרת באותה הביאה שבא עלי' שלא לשם מצוה וע"כ דא"ש באמת סובר דכ"ש אם בא עלי' אחר החליצה דהוה פוגע בערוה וא"כ ודאי מוכח מהך דר"י ור"ל יבמות דף י' גבי החולץ ליבמתו וחזר וכנסה וכו' דלית הילכתא כא"ש וכמ"ש במכתבי הקדום ומהתימה על כבודו ששתק על דברי הנו"ב שהבאתי שהוכיח מכמה סתמי משניות וכמה סוגיות הש"ס דאם נפרש דעת א"ש כפשוטו היינו כדעת כבודו שכל שאינו מכווין לשם מצות יבום הוה פוגע בערוה א"כ לית הלכתא כא"ש:

גם מה שהתריס כבודו לכתוב וז"ל וגם בשאר דברים שכתב בזה אינם עיקר למבין ואין להשיב עליהם וכו' עכ"ל כבודו הנה לא יכולתי להבין לאיזה השאר דברים נתכווין כבודו ואם נתכווין למ"ש בשם הנו"ב ואת אשר חידשתי בדרך אחר מהנו"ב וכו' א"כ טעות פלטה קולמסו במ"ש אינם עיקר למבין דהלא הנו"ב ודאי היה מבין וה"ל לכבודו לכתוב שאינם עיקר לאינו מבין:

גם מ"ש כבודו בענין שומר אבידה ומודה שאז פלטה קולמסו טעות כו' לדעתי לו יעיין כבודו כעת בהשכל יודה שגם עתה פלטה קולמסו טעות במ"ש וז"ל דבענין ש"ש בין הנאה לבד בלי הרווחה ובין הרווחה בלא הנאה לרצונו וכו' והנה הך לשון לרצונו שכתב כבודו אם נתכווין כבודו שההרווחה שבלא הנאה היתה לרצונו א"כ פשיטא ששגגה פלטה קולמסו דאיך משכחת לה שיהי' הרווחה לרצונו ובלי הנאה הלא כל שהוא לרצונו ממילא איכא הנאה בזה שנעשה רצונו דלהכי אף בלא הרווחה כל שנעשה רצונו וכגון האומר תן פרוטה לפלוני ואני אשמור לך מקרי זאת הנאה ולא משכחת בעולם שיהי' לרצונו בלא הנאה ואם כוונת כבודו בהך תיבת לרצונו שכתב כבודו דמחובר הוא עם תיבת הנאה כלומר שהיה שלא לרצונו ובלא הנאה ומ"מ כיון דאיכא הרווחה נעשה ש"ש א"כ נמצא לדעת כבודו שאם אחד אנס את חבירו בע"כ שישמור לו ונתן לו פרוטה בעד השמירה נעשה ש"ש משום דהא איכא הרווחה שלא לרצונו בלי הנאה ולדעתי גם זה שגגה דלא נמצא זאת בשום פוסק ואדרבה לפמ"ש הפ"ת בח"מ סי' ר"ה ס"ק ה' בשם החמדת שלמה דהיכא דאנסוהו שיחייב א"ע בדבר ועדיין אינו מוצא מרשותו אז לא הוה כתלי' וזבין רק כתלי' ויהיב ואף מודעא לא בעי יע"ש וא"כ איך יתחייב זה השומר באחריות בע"כ לכן לדעתי מ"ש כבודו שגגה פלטה קולמסו גם כעת והנה מה שמדחה כבודו כעת את דברי עצמו מחמת דגם שומר אבידה מקיים מענין מצות צדקה וכו' יאמין לי כבודו שרציתי להקשות לו זאת דאיך שייך לומר גבי שומר אבידה דלא ניחא לי' במה שפטור ממצות צדקה משום שלא יהי' לו שכר בהאי עלמא והלא שימר אבידה הוא ג"ח וג"ח הוא מהדברים דקא חשיב בהמשנה פאה פ"א מ"א שאדם אוכל פירותיהם בעה"ז והקרן קיימת לעה"ב אפס משום שיודע אנכי דרך בעלי הדרוש שאם רואים איזה חילוק תולין עצמן בהחילוק אף בסברא שאין בה לא טעם ולא ריח וכאן מדלא חשיב בהמשנה פאה גם מצות צדקה ש"מ שיש איזה חילוק ודמיתי כי יאמר כבודו שמצות צדקה אף מהקרן אוכל בעה"ז ושכר הקרן מרובה מהפירות לכן לא רציתי לכתוב לו זאת ומה שמביא כבודו כעת ראי' לדבריו דיש חילוק בההנאה של הפרוטה דר"י דאם גם כעת עוסק במצוה שיש לו שכר בעה"ז אז ניחא לי' בפרוטה דר"י מהא דאמרינן בנדרים דף ל"ג דאם נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לא יחזיר לו אבידתו כו' השתוממתי על המראה הזאת דהלא פליגי בה מ"ד וחד אומר דפרוטה דר"י לא שכיח ופסק הרמב"ם פ"ז מנדרים ה"א כהמ"ד דפרוטה דר"י לא שכיח והר"ן בפירושו לנדרים שם מחלק בין שומר אבידה דנעשה ש"ש משום דאפשר דאתי כו' יע"ש ולכאורה אין דבריו מובנים ונ"ל לפרש כוונתו דהנה לענין ש"ש קי"ל בהש"ס ב"מ דף מ"ג דהמפקיד מעות אצל שולחני מותרין נעשה עליהם ש"ש אף שלא נשתמש רק כיון דאית לי' ספק הנאה דשמא יצטרך לזה המעות ויהי' מותר לו להשתמש בהן לכן נעשה תיכף ש"ש מחמת הספק הנאה לכן גם בשומר אבידה מחמת הספק שמא יתרמי' לי' עני ויהי' פטור מליתן לו נעשה ש"ש אבל לענין מודר הנאה דשם כל שלא נהנה אינו עובר על הנדר לכן כיון דפרוטה דר"י לא שכיח לכן לא חיישינן לה וא"א לפטרו מחמת זה ממצות השבת אבידה כנ"ל בכוונת הר"ן ותימה על המל"מ פ"ז דנדרים ה"א שמפרש שם באופן אחר לחלק מהך דשומר אבידה יע"ש ולא הביא כלל דברי הר"ן ובודאי להך מ"ד לא הוקשו התוס' כלל על הך דמודר הנאה משופר רק התוס' רצו שם ליישב אף להמ"ד דאם נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר אינו מחזיר לו ומ"מ גבי שופר מותר לו לתקוע לכן הוצריכו שם לתירוצם והתוס' אפשר דבאמת סוברים דלא כהרמב"ם שפוסק הלכתא כהמ"ד דאף אם נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר הוא מחזיר לו ומטעם דפרוטה דר"י לא שכיח דהרי התוס' שה בשבועות דף מ"ד ע"א ד"ה שומר וכו' הוכיחו דלית הלכתא כר"י כלל אלא כרבה יע"ש ובע"כ דהתוס' לא הוקשו רק לאותו המ"ד הסובר כר"י אבל כבודו שבא להביא ראי' לדבריו מההלכתא והביא מזה המ"ד שהיא דלא כהלכתא ודאי לא דק והכי ה"ל לכבודו לומר ראייתו דהרי אם נכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר קאמר הש"ס נדרים דף ל"ג דלמ"ד דמחזיר לו הוא משום דפרוטה דר"י לא שכיח אבל אם היה שכיח היה מודה להמ"ד דאינו מחזיר ש"מ דבשומר אבידה לא שייך לומר שלא ניחא לי' במה שנפטר ממצות צדקה משום דגם שומר אבידה מקבל שכר בעה"ז ובאמת אני תמה על התוס' שבועות שם סוף פרק שה"ד דף מ"ד ע"ב שהביא כבודו שהוקשו על רבא דר"ה שפסק דהתוקע בשופר שהדיר הנאה ממנו יצא מהך דשומר אבידה דפסק ר"י דהוה ש"ש מחמת הפרוטה שנפטר מליתן לעני דהרי שם גופי' כתבו התוס' שהבאתי לעיל דהלכתא כרבה וא"כ ודאי פסק רבא כהלכתא ואפשר לדחוק ולומר דהתוס' אף שפסקו הלכתא כרבה מ"מ אפשר דידעו דרבא גופי' פוסק כר"י ולכן נהי דלית הלכתא בזה כרבא אבל עכ"פ תקשי דרבא אדרבא:

גם מ"ש לי כבודו פירוש על דבריו במכתב הקדום שכתב היא אסרה והיא שרא לה וכו' ג"כ לא ידעתי למה הוצרך להאריך בזה הלא כתבתי לו שנסתפקתי אם נתכווין לזה מחמת הקושיא שהקשיתי עליו שם דהרי השם אמו לא מת ולכן נסתפקתי וה"ל לומר בקיצור שיפה כיוונתי בדעתו ועל הקושיא שהקשיתי לו לא השיב לי כבודו כעת לא אדע אם מפני שאין לו מה להשיב או מפני שלא דקדק במכתבי וכאשר כבר הראתי לדעת בכמה דברים שכבודו לא דקדק במכתבי כראוי בכמה דברים:

גם מה שמדמה כבודו הך דסכנה להך דקטע ראשו של אחד מהם נח רוגזי' וכו' ג"כ נפלאתי ע"ז בתרתי והוא ראשית מי הגיד לכבודו שהטבע של המזיקין ר"ל הוא כהטבע של הדורסין בהמות חיות ועופות והשנית דהלא גם בהדורסין בעינן התם דוקא שהדורס יהרג את אחד מהם אבל במת מעצמו קודם שנכנס הדורס לא אישתמיט שום פוסק לומר דכל כשהדורס רואה שאחד מונח מת נח רוגזי' וא"כ אף אם הי' ידוע לנו שהטבע של המזיקין הוא כהטבע של הדורסין אפ"ה אין ללמוד משם רק במת אחד מהם מהשליטות עה"ר אבל לא אם מתה אמו קודם שנשא בנה האשה ששמה כשם אמו ודאי לא שייך ללמוד מהתם דנח רוגזי':

גם מ"ש כבודו לראי' מהא דכתב החסיד גבי סנדק שאם הבן הראשון אינו בעולם יכול להיות סנדק בהשני וכו' וכן כתב ג"כ במכתבו הראשון אך על מכתבו הראשון לא השבתי לכבודו ע"ז מאומה יען כי שם לא כתב זאת לראי' רק מהסברא כתב כבודו דה"נ מצאנו גבי סנדק וכו' ומש"ה לא השבתי לו ע"ז מאומה אבל כאן במכתבו השני החליט כבודו לראי' מהך דסנדק לכן אני משיב ע"ז דהלא ע"כ לומר דהסכנה לאו בכל הזווגים דקא חשיב החסיד דומים זל"ז דהרי בריש הסי' תע"ז התחיל הס"ח לחשוב הזווגים שיש בהם סכנה וקא חשיב ואזיל שני אחים הנשואים שתי אחיות אחד מהם ימית או לא יצליחו לכך לא ישאו או יגרש אחד מהם את אשתו אם נעשה הדבר כך וכל ג' או ד' שדרים בבית אחד ששמם אחד לא יצליחו או זרעם וכן ב' חתנים שעושים נישואין בשבת אחד לא יצליחו או ימית האחד וכו' יע"ש כבודו בלשון הס"ח שהעתקתי לו במכתבי הראשון והנה לכאורה מאוד תמוה מה זה שעירב הס"ח והכניס באמצע העניני זווגים הך דדירת ג' או ד' בבית אחד ששמם אחד אלא ודאי משום דבב' אחים הנשואים לשתי אחיות כתב הס"ח תקנה שיגרש אחד מהם את אשתו ולכן חש החסיד אם יחשוב אח"כ את כל הזווגים שיש בהם סכנה נוכל לטעות ולומר דבכולם מהני התקנה שיגרש אחד מהם את אשתו ובאמת ידע הס"ח בחכמתו דבכל שאר הזווגים לא מהני התקנה שיגרש אחד מהם ויצטרך הס"ח להאריך ולבאר בכל שאר הזווגים דלא מהני התקנה של גירושין ומחמת זה הכניס החסיד הך דדירת ג' או ד' בבית אחד ששמם אחד כדי להפסיק ביניהם ולהורות דבמקום שכתב כתב ובמקום שלא כתב לא מהני ואין ללמוד דבר אחד מהשני וא"כ אם אף מ"ש בעניני זווגים גופייהו אין ללמד מאחד על השני כ"ש שאין ללמוד בעניני זווגים ממ"ש בענינים אחרים דהיינו מסנדק ואם בטריפות אמרו שאין מדמין זל"ז כ"ש בסכנתא דחמור מאיסורא ומחמת כל מ"ש לא הועיל לי פשיטת כבודו מאומה ועל משמרתי אעמודה דיש להסתפק אף אם בעת שבא לישא אשה ששמה כשם אמו כבר מתה אמו אפ"ה אפשר דאיכא סכנה ובעל נפש יש ליזהר בזה:

ומה שסיים כבודו וכותב וז"ל וכיון דבכל נשואין איכא מצוה או משום שבת או פ"ו וכו' הנה מלבד שסותר דברי עצמו במה שכתב גבי בת אחותו והרעיש שם תבל ומלואה לומר דאם אינו מכווין לשם מצוה אז לדעת א"ש ביבמות אינה מגנת המצוה מהסכנה וגם כתב כבודו דאף במכווין לשם המצוה דוקא אם מכווין לשם המצוה שא"א לו לקיים באחרת אבל אם אפשר לו לקיים המצוה באחרת אין המצוה מגנת מהסכנה וכאן שכח את כל דבריו ולא חש שמא אינו מכווין לשם מצוה וגם לא חש לזה דכאן אפשר לו לקיים המצוה של לשבת או של פ"ו באשה אחרת ששמה אינה כשם אמו ומלבד כל זאת לא דקדק כבודו דתינח אם החתן השואל אם מותר לו לישא אשה ששמה כשם אמו המתה אפשר היה מקום לומר שמקיים מצוה של לשבת או של פ"ו ואין לו לחוש לסכנה אבל מה יענה כבודו במקום שהכלה היא השואלת ובה לא שייך המצוה של לשבת לדעת כמה פוסקים וכמבואר בב"ש אה"ע סי' א' ס"ק ב' ומכ"ש פ"ו אליבא דכ"ע לא שייך בה אם לא לדעת ר"י ב"ב יבמות דף ס"ה ע"ב ולית הלכתא כוותי' ובאמת לדעתי גם מ"ש הב"ש שם דלשבת שייך גם באשה לדעת התוס' ב"ב דף י"ג וגיטין דף מ"א אין דבריו מוכרחין דאפשר דהתוס' ב"ב וגיטין לא קאמרי רק לרווחא דמילתא דאף אם היינו פוסקין הלכתא כריב"ב דגם האשה נצטווית על פ"ו ועל שניהם הוא אומר פ"ו אפ"ה הא אפשר לה לקיים עם אחר אבל לעולם לא נתכוונו התוס' כלל דמצוה של פ"ו לא שייך בנשים ומצוה של לשבת שייך גם בנשים דהרי שם בב"ב כתבו התוס' הנך תירוצים בשם הר"י בעל התוס' ושם לעיל בד"ה לישא וכו' כתבו התוס' ג"כ בשם הר"י בעל התוס' גופי' דמשמע התם בש"ס יבמות דשבת תלוי בפ"ו רק משום פ"ו אין לכוף לרבו לשחררו כיון שהוא אנוס ואנוס רחמנא פטרי' לכן אינו חייב בהמצוה של פ"ו כשהוא אנוס ואין לכוף לרבו לשחררו שיתחייב בהמצוה של פ"ו כמו דאין כופין לרבו לשחררו ולחייבו בשאר מצות שהעבד פטור בה וכגון המצות שנשים פטורות רק המצוה של לשבת שהתורה העידה כי בשביל זה נברא העולם שלא יחזור לתהו ולכן אם אינו יכול לקיים אפילו שבת כל דהוא אז כופין לרבו לשחררו אבל אם היה מקיים שבת כל דהוא לא היה אכפית לן מה שאינו מקיים המצוה כחיובה משום דכיון שהוא אנוס אינו חייב כלל בהמצוה יעיין היטיב בדברי התוס' ויראה שכוונתם כמו שביארתי וא"כ הרי מוכח דהר"י בעל התוס' גופי' סובר דשבת תלוי בפ"ו וא"כ ממילא מוכח דאם נשים לא מפקדי על פ"ו גם על לשבת לא מפקדי ודלא כדעת הב"ש בהבנת התוס' דב"ב ולכן באמת הב"ח מגי' שם בדברי התוס' דב"ב שמביא הב"ש ראייתו מהם וכתב שם הב"ח דהגירסא בהתוס' הוא ועוד אפילו מפקדה אפרו ורבו אפשר לה באחר כו' יע"ש בהגהת הב"ח הרי שמפרש כמ"ש דהתוס' נתכוונו רק לרווחא דמילתא דאפילו לריב"ב דגם האשה מפקדא על פ"ו אפ"ה אין לומר דהעשה של פ"ו דוחה הלאו דלא יהי' קדש וכו' כיון שאפשר לה לקיים העשה ושלא לעקור הלאו דהיינו שתנשא לאחר כיוצא בה וזה ברור לדעתי וא"כ בנ"ד שאבי הכלה הוא השואל אם יש לחוש להסכנה של הס"ת והאשה לא מפקדא לא על פ"ו ולא על לשבת נמצא דליכא שום מצוה עלי' שיגין עלי' מן הסכנה ובזה שכתבתי אפשר ליישב דברי הס"ח בכל הזווגים שכתב שיש בהם סכנה אף שמקיים מצוה של פ"ו או של לשבת ומ"מ אין המצוה מגנת מן הסכנה וכתבתי לעיל ליישב דעת הס"ח דידע דשכיח הזיקא ובשכיח הזיקא אין כח להמצוה להגן מן הסכנה אבל לפמ"ש עתה אין צורך לזה אלא אפשר לפרש דעת הס"ח דהסכנה היא על הנשים שהם אינם מקיימין שום מצוה:

עתה נבא לפלפל עם כבודו

על מ"ש שמסתמא פלפלתי בדברי הנוב"י במה דס"ל דבזה"ז דאיכא חר"ג אם גירשה בע"כ ע"י שליח אינה מגורשת כו' וכותב כבודו שבמה"ת כתב עוד טעם בזה דלא מהני אף לדינא דש"ס משום דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כו' והנה ההתחלה התחיל כבודו בזה לכתוב שלא בדקדוק דהרי במ"ק חלק אה"ע סי' ב' שם כתב הך דאם גירשה בע"כ ע"י שליח לא מהני אף לדינא דש"ס ובמה"ת אה"ע סי' ק"י שם הביא מה שהקשו עליו חכמי דורו ע"ז מהש"ס גיטין דף יוד דקאמר התם בשליחות בע"כ דבגירושין איתא ובקידושין ליתא וכו' וטרח שם את עצמו ליישב דבריו שבמ"ק סי' ב' הנ"ל דבארוסה או כשזינתה אשתו בזה לא הוה חב לאחרים ושייך בגירושין שליחות בע"כ יע"ש. והנה מה שבא כבודו להזכירני מה שדבר עמי בעת היותי תחת צל קורתו מהמעשה שנזדמן לפני כבודו באחד שגמר עם אשתו לגרשה סתם וקודם הנתינה בעת שאמר לה ה"ז גיטך הטיל תנאי ואמר ע"מ שלא תנשא ששה שנים ולא רצתה האשה לקבל הגט ותחב אותו בידה בע"כ ורצה כבודו תחלה לחוש לדעת הרא"ש בתשובה כלל מ"ה המובא באה"ע סי' קמ"ג סע' ט"ז רק אחר העיון התיר לגרשה שנית בלי תנאי אף אם לא יקדשה מחדש משני טעמים וכו' יען כי היה בעלה כהן ולא היה תקנה שיקדשה שנית דאם היא גרושה אסור לו לקדש גרושה הנה ידע כבודו כי מה ששתקתי אז לא מפני שהודיתי לדברי כבודו אפס מפני שישבו אז בעת הסיפור שסיפר לי כבודו כמה אנשים ומהם כמה היו ע"ה אשר הלומד תורה בפניהם כאילו בועל ארוסתם בפניהם ויודע אני ג"כ כי דרך ע"ה שאם רואים שאחד מנצח את שכנגדו מלעיגים על המנוצח ומחשיבים אותו לע"ה כמותם ולכן יראתי ג"כ מפני החלישות דעת של המנוצח ובבואי לביתי רציתי לכתוב לכבודו ולהקשות עליו רק מפני שלדעתי אין בית מיחוש כלל בזה לומר שא"י לגרשה שנית בלי תנאי עד שיקדשה מחדש וא"כ ליכא נ"מ לדינא רק לפלפול ושמא כבודו אינו אוהב את הפלפול במקום שליכא נ"מ לדינא ולכן לא כתבתי לו מאומה אבל עתה שרואה אני כי כבודו אוהב לטייל בפלפול אף במקום שאינו נוגע להלכה לכן באתי לטייל עמו בפלפול הלכה הזאת:

והנה מאוד תמהתי על דעת כבודו הכי היה בדעתו דהרא"ש סובר דבכל מגרש ע"ת איזה תנאי שהוא א"י לגרש שנית בלי תנאי עד שיחזור ויקדשנה א"כ יסתרו דברי הרא"ש אהדדי למ"ש תיכף נראה וסמוך בכלל מ"ו שאחר כלל מ"ה בסי' ב' שם דרק לבטל כח הגט א"י אחר שכבר נתן לה הגט אף שנתן ע"ת אבל לבטל התנאי ולחזק כח הגט שתהי' מגורשת אף בלי תנאי שפיר דמי וכ"כ עוד הרא"ש לעיל בכלל ל"ח סי' ח' יע"ש וכן הביא הטור דברי הרא"ש הללו סוף סי' קמ"ג ואדרבה שם כתב הטור וה"ה בכל תנאי וכו' וכאן גבי ע"מ שלא תנשא לפלוני לא כתב הטור דה"ה בכל תנאי צריך לחזור ולקדשה ולגרשה שנית בלי תנאי וכן המחבר ש"ע אה"ע סי' קמ"ג סע"ה וסע"ו כתב ג"כ דרק לשון מחילה לא מהני אבל אם אומר ליהוי גיטא בלי שום תנאי מהני ובסעט"ז גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני מביא דעת הרא"ש דכלל מ"ה הנ"ל דצריך לחזור ולקדשה וכו' והכי לא ראה כבודו כי הראשון מהאחרונים והוא הב"ש שם סי' קמ"ג ס"ק ל' כבר העיר בזה והגם שלכאורה דברי הב"ש שם מקושי הבנה המה ונראה כמו שנביך ברעיונותיו דהנה בריש דבריו משמע שמתרץ ומחלק דבמקום דהתנאי הוא בשוא"ת וגם בידה של האשה לקיים התנאי בשוא"ת ואין ביד אדם אחר לעכב על האשה שלא תתקיים התנאי אז מותרת האשה להנשא תיכף אחר הגירושין כל שאינה עוברת על התנאי בקום ועשה דלזה א"צ לחוש שמא תעבור האשה על התנאי בקום ועשה וכיון שמותרת להנשא שוב אינה אגידא בבעלה כלל ולכן שוב אין לו לבעלה כח להוסיף כח הגירושין שתתגרשה בלי תנאי כלל אם לא שמקדשה מחדש דאז חזר להיות בעלה ויכול שנית לגרשה כמו שרוצה משא"כ במקום שהתנאי הוא בקום ועשה וכגון ע"מ שתתן וכדומה או אף במקום שהתנאי הוא באופן שהאשה אינה צריכה לעשות שום דבר בקום ועשה מ"מ אין כח ביד האשה שתהי' שוא"ת ואפ"ה יתקיים התנאי ושלא יוכל שום אדם לעכב שלא יתקיים התנאי וכגון תנאי אם לא באתי וכדומה דבתנאים כאילו אסורה להנשא עד שיתקיים התנאי תחלה נמצא דעדיין אגידא בי' בבעלה ואסורה מחמתו להנשא ולכן יש לו להבעל כח להוסיף כח בהגירושין ושתתגרשה בלי תנאי וא"כ לפ"ז קשה להבין מ"ש הב"ש וז"ל ומיהו י"ל הטור לטעמו דס"ל בתנאי ע"מ שתתן וכו' יע"ש והלא הטור כתב בריש הסי' שם דבתנאי ע"מ שתתן אסורה להנשא וא"כ באמת תקשה מדוע סובר הטור דבתנאי ע"מ שתתן וכדומה אין לו כח להבעל להוסיף כח הגירושין שתתגרש בלי תנאי הלא עדיין אגידא בי' בהבעל ואם גם כשהיא עדיין אגידא בי' בהבעל ואסורה להנשא אפ"ה סובר הטור דאין כח ביד הבעל להוסיף כח בהגירושין שתתגרשה בלי תנאי הדרא קושיות הב"ש הראשונה לדוכתה דא"כ מדוע בסוף הסי' שם פוסק הטור בשם הרא"ש בתנאי אם לא יבא כי' שיכול הבעל לבטל התנאי ולהוסיף כח בהגירושין שתתגרשה בלי שום תנאי גם מ"ש הב"ש אח"כ וז"ל מיהו לפמ"ש תנאי שתתן לא הוי בידה לקיים וכו' ג"כ קשה דהלא לפי מה שתירץ הב"ש דהכל תלוי בזה אם אסורה להנשא עד שיתקיים התנאי אז יש כח להבעל לבטל התנאי א"כ למה הוצרך לזה שתנאי שתתן לא הוה בידה לקיים הלא אף אם היה בידה לקיים מ"מ הא הוא תנאי בקום ועשה ואסורה להנשא וממילא יש לו כח להבעל לבטל התנאי כיון דעדיין אגידא בי' ואסורה להנשא גם אינו מובן מדוע קודם שכתב הב"ש דתנאי שתתן לא הוה בידה לקיים החליט הב"ש דלהטור בתנאי ע"מ שתתן לא מהני אף באינו אומר בלשון מחילה רק אומר ליהוי גיטא בלי תנאי אפ"ה לא מהני וכשכתב דתנאי שתתן לא הוה בידה לקיים אז רוצה להחליט דאף הטור מודה דבתנאי שתתן מהני אם מבטל התנאי שלא בלשון מחילה רק אומר ליהוי בידך בלא תנאי גם מ"ש הב"ש אח"כ ומיהו קשה למה כתב הטור בתנאי ע"מ שתשמשי וכו' ג"כ אין לזה לכאורה שום הבנה דהלא ודאי אם מסר לה הגט בתנאי שוב אינו יכול להטיל תנאי אחר דהא אם תקיימה התנאי שהתנה בעת מסירת הגט פשיטא דאין לו כח לגרע כח הגט ואם כוונת הב"ש הוא משום דכיון דשם בש"ס גיטין דף ע"ו מבואר דלא אמרינן דביטלו דבריו האחרונים את הראשונים אלא רצתה משמשתו רצתה נותנת לו כו' ולכן הוקשה להב"ש דא"כ אף במסר לה הגט בתנאי הראשון אפ"ה הא אפשר לו להבעל לומר שאם תתרצה האשה ליתן לו כו' אז מבטל התנאי שהתנה בעת מסירות הגט שתשמשה כו' ובאם לא תתן אינו מבטל התנאי הראשון ובודאי יש לפסוק רצתה משמשתו רצתה ניתנת לו כו' א"כ מה זה שכתב הב"ש וז"ל ואפשר שם תנאי לצעורי' הוא א"י למחול התנאי ולהתנות תנאי אחר וכו' וזה תמוה מאוד דהרי כאן קאי הב"ש דיש חילוק בין לשין מחילה דלא מהני אבל לשון ביטול מהני אף בתנאי לצעורי' דהא תנאי שתתן הוה תנאי לצעורי' וא"כ הקושיא במקומה עומדת למה הוצרך הטור לומר שלא מסר לה בתנאי הא' הא שפיר משכחת לה אף במסר לה הגט בתנאי הא' רק שאומר אח"כ קודם קיום התנאי שבאם האשה תקיימה התנאי השני אז הוא מבטל התנאי הא' ובאם לאו אינו מבטל התנאי הא' גם מה שמסיק הב"ש שם וכתב ותנאי שאינו לצעורי' אם הוא תנאי שבידה ושוא"ת מותרת להנשא וא"י לבטל תנאי וכו' יע"ש ג"כ לכאורה תמוה מאוד דהלא בהך עובדא דהרא"ש שאמר ע"מ שלא תנשאי לפלוני שם הוה תנאי לצעורי ואם כוונת הב"ש לאשמעינון דאף בתנאי שאינו לצעורי ג"כ כך הדין א"כ תמוה מדוע לא ביאר הב"ש באמת מאין יצא לו כן גם מ"ש הב"ש על תירוצו של הב"ח שמחלק רק בין תנאי לצעורי כו' וע"ז כתב הב"ש דלשון הטור כאן לא משמע כדבריו וכו' ג"כ דבריו סתומין ולא ביאר איזה לשון הטור לא משמע כדבריו והנה הת"ג שם כתב דהב"ש נתכווין על מ"ש הטור גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני שכבר נתן לה גט כשר וכו' ולהב"ח ה"ל להטור לומר מפני שהוא תנאי לצעורי וכו' יע"ש בהת"ג אכן דבריו תמוהין ראשית דאם לזה נתכווין הב"ש לא ה"ל להאריך ולכתוב דלפ"ז הטור שכתב כאן אין תקנה לדבר מוכח דס"ל וכו' ובקיצור ה"ל לומר דלשון הטור לא משמע כן והאמת דהא אדרבה מפני שהטור כתב דאין תקנה להתירה לאותו פלוני עד שיקדשה מחדש ויחזור ויגרשה סתם אבל כשאינו מקדשה מחדש אף אם מגרשה שנית לא מהני ובזה ודאי לא שייך הטעם שהוא תנאי לצעורי' דנהי דהתנאי לא נתקיים ונתבטל הגט הראשון אבל הגט שני שגירשה בלי תנאי הי' לו להועיל ולכן ודאי הוצרך הטור לומר דכיון דכבר נתן לה גט כשר גם בהטורים שלפנינו ליתא כלל הך לישנא שכתב הת"ג שכבר נתן לה גט כשר אלא הכי איתא בהטורים שלפנינו שגט גמור נתן לה ובודאי נתכווין הטור על הא דאיתא ר"פ המגרש דקאמרו חכמים כיצד יעשה יטלנו הימנה וכו' ובא הטור לחלק דש"ה כשאמר אלא לפלוני דלא היה גט גמור דהא שייר בגוף הגט משא"כ כאן בע"מ שגט גמור נתן לה אלא שהטיל בי תנאי וא"כ ליכא שום משמעות מדברי הטור כאן דלא כהב"ח גם גוף הך סברא שכתב הב"ש דכיון דמותרת להנשא לכן אין לו לבעלה שום זכות שיוכל לגרשה שנית כבר הכה המהרי"ט על קדקד סברא זו וכמ"ש השעה"מ בשמו בע"ח מגירושין שהקשה דהלא מה"ת אין חילוק בין תנאים ובכל התנאים אף בקום ועשה מה"ת מותרת להנשא כל שבידה לקיימו והנה הגם דהשעה"מ לא הביא שם מאין יצא לו להמהרי"ט הך דמה"ת אף בתנאי שהוא בקום ועשה מותרת מה"ת להנשא וספר המהרי"ט אין לפני עכ"ז מדחזינין דהרמב"ם סתם פ"ח מגירושין סוף ה"א וכתב דיש לה לכתחלה להנשא אעפ"י שלא נתקיים התנאי ולא חילק לשוא"ת לקום ועשה משמע דסובר דאין חילוק וא"כ כיון דאפישי פלוגתא לא מפשינין מסתבר לומר דאף החולקים על הרמב"ם לא חלקו רק על מדרבנן אבל לא על הד"ת והגם דהרמב"ם סתם ולא חילק ג"כ בין בידה לקיים התנאי ובין אין בידה לקיים התנאי אך באמת ע"ז אפשר לומר דסמך הרמב"ם על מ"ש שם בפ"ט הי"א בתנאי אם לא באתי מכאן ועד יב"ח דאף במת תוך יב"ח לא תנשא כו' יע"ש אבל בין שוא"ת לקים ועשה לא מצאנו בשום מקום בהרמב"ם שום חילוק ולכן ודאי אם היה סובר הרמב"ם דבתנאי בקים ועשה אסירה להנשא אף שבידה לקיים התנאי ודאי ה"ל להרמב"ם לבאר ולא לסתום:

והגם כי השעה"מ מדחה שם דברי המהרי"ט בשתי ידים יע"ש במ"ש דמה שמשמע מדברי המל"מ פ"ח מגירושין הי"א דאם מה"ת מותרת להנשא רק מדרבנן אסורא הוה דבר הכורת מה"ת יע"ש במ"ש גבי ע"מ שלא תלכי לבית אביך כו' והוא השעה"מ כותב שם שדעתו שאף אם רק מחמת גזרות רז"ל היא אגידא בו כל ימי חי' אפ"ה אין זה כריתות כמו כן כתב השעה"מ גם בהך דהמהרי"ט דכיון דבתנאי דבקום ועשה אסורה עכ"פ מדרבנן להנשא נמצא דהיא אגידא בי' ואין זה דבר הכורת כו' יע"ש והגם דכאן הא לא התנה על כל ימי חי' ובידה לקיים אימתי שתרצה ובודאי הוי כריתות דהא בתולה התנאי בחי' או בחיי פלוני הוה כריתות אפשר דסובר השעה"מ דעכ"פ כ"ז שלא קיימה את התנאי ואסורה מדרבנן להנשא לא הוה כריתות וממילא שיב גם מה"ת אסורה להנשא אך באמת א"כ דבריו תמוהין לית נגר ובר נגר ליפרוקני' דא"כ אף כשקיימה התנאי איך מתגרשת למפרע אם קודם הקיום התנאי לא היה הגט דבר הכורת וכן אם אין הגט ברשותה בשעת קיום התנאי וכ"ש אם נקרע או נשרף הגט קודם קיום התנאי ודאי ה"נ לומר לפי דעת השעה"מ דאינה מגורשת כלל דקודם קיום התנאי לא היה דבר הכורת ואחר קיום התנאי שוב אין הגט בעולם וגדולה מזה נ"ל להוכיח דאף בתנאי שאין בידה לקיימו דאף הרמב"ם ע"כ יודה דאסורה להנשא וכמ"ש דהרי גבי תנאי אם לא באתי עד יב"ח ומת בתוך היב"ח פוסק הרמב"ם פ"ט מגירושין הי"א דאסורה להנשא עד שיעברו היב"ח אם יש לה יבם ואין לה בנים וכמו שהבאתי דבריו בסמוך אפ"ה הא כמה פוסקים סוברים בגט שכ"מ שניתן על תנאי אם ימות עד יב"ח אפ"ה אם מת תוך היב"ח אף שנקרע או נשרף הגט קודם שמת מ"מ היא מגורשת וכמו שהביא הפ"ת אה"ע סי' קמ"ה ס"ק א' ואף הפוסקים המחמירים שם כמה מהם סוברים דרק בשכ"מ אמדינין דדעתו לאחר הגט כל מה שיכול אבל לא בבריא ובתנאי אם לא באתי עד יב"ח יע"ש וא"כ הרי דלא אמרינן דאם היא אסורה להנשא מחמת התנאי לא הוה דבר הכורת אלא כל שהתנאי אינו כל ימי חיי האשה שפיר הוה כריתית אף קודם שנתקיים התנאי גם גוף הסברא של השעה"מ שם בהי"א דאם היא אסורה מדרבנן להנשא לא היה דבר הכורת אף מה"ת לא נ"ל כדבריו אף בתנאי שהוא על כל ימי חיי' והראיות שהביא השעה"מ שם לדעתי יש לדחותם והוא הראי' הראשונה שכתב שם מהש"ס גיטין דף פ"ה דאם אמר אלא לעכו"ם ועבד ה"ז גט כו' ולהרמב"ם איסור ישראלית לעבד היא רק דרבנן וכו' יע"ש הנה השתוממתי על המראה דמה ענין זה שהאיסור היא רק דרבנן והכי להחולקים על הרמב"ם וסוברים דאיכא איסור לאו דלא תהי' קדשה ניחא דלהכי הוה גט משום דאסורה עליו באיסור לאו הלא מבואר בהמשנה בפירוש דעל חייבי לאווין אם אמר אלא כל שיש עליהם קידושין אף בעבירה פסיל הגט אלא הטעם הוא בעכו"ם ועבד כיון שאין קידושין תופסין בהם ואף אם לא היה אמר אלא לעכו"ם ועבד לא היו יכולין העכו"ם והעבד לקדשה שתהי' מקודשת להם ושתהי' אסורה לכל העולם מחמת הקידושין שלהם עד שתתגרשה מהם לכן לא הוה שיור בהגט דשיור בהגט לא מקרי אא"כ שבלי השיור היתה יכולה להתקדש לזה ומחמת השיור אינה יכולה להתקדש לו אבל אם גם בלי השיור לא היתה יכולה להתקדש לו אז אף אם ע"י השיור נתוסף עלי' איסור חמור אפ"ה לא מקרי זאת שיור וז"ב ובאמת לא יכולתי להבין כלל איך עלה על דעת השעה"מ שמחמת האיסור דרבנן שעלי' לדעת הרמב"ם יהי' עדיף טפי מחייבי לאווין שהם איסור דאורייתא והכי איסור דאורייתא אינו אסור גם מדרבנן ולפי"ז ממילא גם מ"ש השעה"מ הראי' אליבא דכ"ע מהא דקא מיבעי' לי' התם חוץ מזנותיך כו' וקא בעי למיפשט מאלא לאבא ולאביך וכו' וא"כ לפי מה שפירש דהמשנה דאלא לאבא וכו' קאי על זנות וא"כ גם אלא לעבד ועכו"ם קאי על זנות והרי זנות עכו"ם רק ב"ד של שם גזרו ומה"ת מותרת אלא ודאי כיון דב"ד של שם גזרו על זנות ואסורה לו לזנות עם העכו"ם אף אם לא היה אומר אלא לעכו"ם וכו' יע"ש ג"כ דבריו תמוהין מאוד דהלא לפי מה שרצה לפרש המשנה דהאי אלא דקאמר הבעל קאמר על זנות א"כ ע"כ דהא דתני במשנה דאם אמר על חייבי לאווין אלא כו' ג"כ קאי על זנות ואפ"ה פסול הגט והוה שיור ואיך שייך לומר דמחמת גזרות ב"ד של שם שאסרו עלי' זנות עכו"ם לא הוה שיור וחייבי לאווין שהתורה אסרה עלי' ואפ"ה הוה שיור אלא ודאי גם כאן אינו תלוי בהאיסור רק הכל תלוי בזה שאם קידושין תופסין בה מזה שאמר הבעל עליו אלא אז אף שאמר אלא על זנות ג"כ הוה שיור אבל אם זה שאמר הבעל עליו אלא הוא מאותן שאין הקידושין שלו תופסים בה אם גירשה סתם אז אם אמר עליו הבעל אלא על זנות לא הוה שיור ומעתה כיון שדחיתי ראיותיו של השעה"מ אביא ראי' מהש"ס להיפוך מדעת השעה"מ והוא דהא שם בש"ס גיטין קאמר הש"ס בדף פ"ד גבי אמר לה ע"מ שתנשאי לפלוני דלא תנשא ואם נשאת לא תצא ומסיק שם רבא דה"ק לא תנשא לא לו ולא לאחר ואם נשאת לו לא תצא וכו' יע"ש וא"כ אם איתא כהשעה"מ דאף כשהיא אגידא בי' רק מדרבנן אפ"ה שוב לא הוה הגט דבר הכורת א"כ כאן ודאי אגידא בהבעל כל ימי חי' ואף אם ימית אם לא יהי' לו בנים ויהי' לו אחים תהי' זקוקה ליבם לשיטת השעה"מ דהא לא נתגרשה כלל ואסורה לכל העולם כ"ז שבעלה חי ולא הוה הגט דבר הכורת כלל וא"כ איך קאמר דאם נשאת לו לא תצא אלא ודאי כיון דמה"ת מותרת להנשא לו וכשתנשא לו הרי נתקיים התנאי וכשיגרשה או ימית תהי' מותרת לכל העולם שפיר הוה כריתות דהא התנאי אינו תלוי כל ימי חיי' וא"כ הרי מוכח דלא כהשעה"מ גם מהפוסקים הנה מביא השעה"מ גופי' שם דמהרשב"א מבואר שלא כדבריו וכן מבואר בהטוהש"ע אה"ע סי' קמ"ג דאם נשאת באיסור קודם שנתקיים התנאי יפרישו אותה מבעלה עד שיתקיים התנאי כו' יע"ש ואם כדעת השעה"מ דקודם קיום התנאי לא הוה כלל דבר הכורת א"כ נעשית סוטה ואסורה לבעל ולבועל הכלל דברי השעה"מ אין להולמן וא"כ ודאי צדקה קושיית המהרי"ט דלהרא"ש דפוסק בכלל מ"ה הנ"ל גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני דאין תקנה לבטל התנאי אא"כ יחזור ויקדשה א"כ בכל התנאים הי' לנו לומר דא"א לבטל התנאי אא"כ יחזור ויקדשה דהא מה"ת אין לחוש שמא לא תקיימה התנאי:

והגם דלפמ"ש בקונטרסי שרמזתי לכבודו שאני עוסק בענין אשלד"ע ושם כתבתי לענין נשתטית שמשליש לה הבעל גט ביד שליח דל"מ להכ"מ פ"ז מאישות הט"ו גבי מקדש היבמה על לאחר שיחלוץ לה היבם דסובר הכ"מ בדעת הרמב"ם שם דמקודשת ודאי ומטעם דכל שיש בה עתה שייכות בקידושין עכ"פ מספק שוב הוה כדשב"ל ולכן יכול לקדשה על אח"ז קידושי ודאי א"כ איכא מקום לומר לדעת הכ"מ דבכל מקום שאסורה להנשא אחר הגירושין אפילו אם האיסור הוא רק מספק שמא לא יתקיים התנאי או שהאיסור הוא רק מדרבנן דהרי להרמב"ם כל סד"א הוא רק אסור מדרבנן ואפ"ה שפיר נקראת בת קידושין שיכול לקדשה על אח"ז כשיסתלק הספק א"כ כמו כן ג"כ בת גירושין היא כשאסורה להנשא אף שאסורה רק מספק או רק מדרבנן משא"כ במקום שאף מדרבנן מותרת להנשא בזה סובר הרא"ש דשוב לא הוית בת גירושין כלל ולכן א"י לגרשה שנית בלי תנאי עד שיקדשה מחדש אלא אפילו להמ"מ שם דסובר דהמקדש את היבמה על אחר שיחלוץ לה היבם לדעת הרמב"ם אינה מקודשת אלא מספק יע"ש אפ"ה היה אפשר לומר דרק בקידושין דהטעם הוא משום דאם האשה אינה יכולה להתקדש כעת הוה דשלב"ל אבל בגירושין דשם כתב הרמב"ם גבי המגרש לאשה דעלמא לכשיכנסנה יהי' גט דאינו גט כו' משום דכשהיא עתה אינה בת גירושין היה הגט שנכתב עתה הוא נכתב שלא לשם כריתות וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מגירושין ה"ו יע"ש שלא כתב הטעם כמ"ש פ"ז מאישות הי"ד גבי המקדש על אחר שתתגיירי וכו' דאינה מקודשת לפי שאינו יכול עתה לקדשה כו' כלומר דהוה כדשלב"ל יע"ש משמע דבגירושין אף שאין בידו לגרשה עתה אפ"ה לולא מה דבעינן שיהי' נכתב לשם כריתות שפיר היה יכול לגרשה רק לפי שכשאינה עתה בת גירושין א"א לכתוב לשם כריתות וא"כ ודאי גם להמ"מ אפשר לומר דכל שאסורה להנשא אף רק מספק או רק מדרבנן אפ"ה שפיר הוה בת גירושין והוה הגט נכתב לשם כריתות עכ"פ לכרות האגד דאגידא בי' מדרבנן ובפרט לפמ"ש שם דלהכי קא מיבעי' לי' לרב"ח ביבמתו וכמבואר בש"ס יבמות דף נ"ב בלא עשה בה מאמר כו' יע"ש דאילו עשה בה מאמר אף דמאמר היא רק מדרבנן אפ"ה שפיר נקראת בת גירושין עכ"פ מדרבנן והוה הגט שפיר נכתב לשם כריתות וא"כ לפמ"ש ודאי לכאורה היה מקום ליישב קושיות המהרי"ט על הרא"ש הנ"ל שהקשה דבכל תנאי מותרת מה"ת להנשא דאפשר לחלק ולומר דבמקום שמותרת להנשא אף מדרבנן אז שיב לא הוה האשה בת גירושין ואינו יכול לכתוב לה גט חדש דהא לא יהי' נכתב לשם כריתות לכן אף בגט זה אינו יכול לגרשה שנית דלא פליג משא"כ בתנאי שאסורה עכ"פ מדרבנן להנשא ויכול לכתוב לה גט חדש לשם כריתות האיסור דרבנן כמו כן פשיטא אם מגרשה שנית בזה הגט גופי' שודאי נכתב לשם כריתות ודאי מהני אכן באמת אחר העיון ראיתי דזה ליתא מתרי טעמי חדא דהרי כתב הרא"ש בכלל מ"ו מביאו הטור סוף סי' קמ"ג הנ"ל דבביטול התנאי מתגרשת למפרע מנתינה הראשונה בלי שום תנאי וא"כ ודאי לא שייך לחלק בין אם מותרת להנשא קודם שנתקיים התנאי אף מדרבנן או שאסורה מדרבנן להנשא קודם שנתקיים התנאי כיון דהגט הראשון ודאי נכתב לשם כריתות ומה"ת בכל התנאים מותרת להנשא אף קודם קיום התנאי והשנית אף אם בכל ביטול התנאי היה צריך לגרשה שנית מ"מ ודאי ע"כ לא קאמר רב"ח ביבמות דף נ"ב שם לישנא כיון דלא עביד בה מאמר כו' רק התם שכותב הגט קודם שבא על היבמה לגרשה בו אחר שיבא עלי' בזה ודאי סובר רב"ח דבעביד בה מאמר אז כיון דשייך עכ"פ כריתות מדרבנן על המאמר דעביד בה לכן הוה הגט נכתב לשם כריתות ויכול לגרשה בגט זה אחר שיבא עלי' דאז תהי' בת גירושין גמורה אף מה"ת משא"כ כאן בתנאי אם נאמר דכל שמותרת להנשא אינה בת גירושין א"כ ודאי בכל התנאים כיון דמה"ת היא מותרת להנשא נמצא דמה"ת אינה בת גירושין וא"כ איך אפשר שיועיל גירושין שנית לבטל התנאי נהי דשפיר הוה הכתיבות הגט לשם כריתות כיון דעכ"פ אסורה מדרבנן להנשא אבל הגירושין גופייהו איך יועילו אם היא אינה בת גירושין מה"ת ואם נאמר כסברת הרשב"א מביאו השעה"מ שם פ"ז מאישות הי"ב והמל"מ מביא דברי הרשב"א הללו בפ"ו מגירושין ה"ג שכתב דבמקדש על תנאי יכול לגרשה אף קודם שנתקיים התנאי של הקידושין ומטעם ממ"נ אם לא יתקיים התנאי א"כ יהי' איגלי מילתא למפרע שלא חלו הקידושין כלל וגם הגט לא יהי' גט ומה אכפית לן מה שנותן לה הגט ואם יתקיים התנאי של הקידושין א"כ יהי' איגלי מילתא למפרע שהיתה אשתו גמורה ושפיר מגרשה ואינו דומה למגרש אשה דעלמא על לכשיכנסנה דשם בעת שכותב הגט קודם שקידשה לא היה בה שום ספק שתצטרכה גט לכן לא הוה נכתב לשם כריתות משא"כ במקדש על תנאי דכבר נולד בה ספק שמא לא יתקיים התנאי ותצטרכה לגט לכן הוה שפיר נכתב לשם כריתות וכמו כן נאמר גם במגרש על תנאי דכיון דאיכא ספק אם יתקיים התנאי או לא א"כ ודאי יכול לגרשה שנית בלי תנאי בממ"נ אם יתקיים התנאי א"כ מה אכפית לן מה שגירשה שנית הא כבר איגלי מילתא למפרע שנתגרשה ולא היה שום צורך בהגירושין שנית ואם יתבטל התנאי א"כ איגלי מילתא למפרע שנתבטלו הגירושין הראשונים והיתה בשעת הגירושין השניים אשתו גמורה והיה לו כח לגרשה אך א"כ אף בתנאי שמותרת להנשא אף מדרבנן ג"כ שייך לומר כן וא"כ הדקל"ד גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני מדוע פוסק הרא"ש בכלל מ"ה דאין תקנה אא"כ יחזור ויקדשנה והלא לפי סברת הרשב"א שכתבתי ודאי יכול לגרשה שנית בלי תנאי ומטעם ממ"נ הנ"ל והגם שהמל"מ שם וכן השעה"מ כתבו בשם הרשב"א שחזר מסברא זו ופוסק באמת במקדש מעכשו ולאחר שלשים דא"י לגרשה בתוך השלשים והמל"מ נסתפק שם אם גם בכל שאר התנאים שהתנה בעת הקידושין איזה תנאי סובר הרשב"א דהוה כמקדש מעכשו ולאחר שלשים וכ"ז שלא נתקיים התנאי הוה כאילו עדיין לא נגמרו הקידושין ולכן א"י לגרשה קודם קיום התנאי דהא עדיין לא גמרו הקידושין יע"ש בהמל"מ אכן מאוד תמהתי על רב תנא כמותו שנסתפק בזה דהלא המ"מ פ"ח מגירושין הי"ג כתב שם גבי תנאי ע"מ שתנשאי לפלוני כו' דהרשב"א סובר שם כהראב"ד דאם ניסת תחלה לאחר אז יגרשה זה האחר ותנשא לאותו פלוני שהתנה עלי' ויהי' איגלי למפרע שהנשואין שניסת תחלה להאחר שפיר תפסי בה וכו' יע"ש בהמ"מ א"כ הרי דאף שבעת שמגרשה זה האחר שניסת לו תחלה עדיין לא נגמרו הקידושין שלו דהא עדיין לא נתקיים התנאי של גירושי ראשון ומ"מ אם אח"כ נתקיים התנאי שפיר אמרינן דאיגלי למפרע שתפסו בה הקידושין של זה האחר שניסת לו תחלה ולכן היה לו כח לגרשה אף קודם שנתקיים התנאי דודאי בלי גירושין מאותו האחר שניסת לו תחלה פשיטא דאי אפשר דהלא אם תנשא אח"כ לבעל התנאי יהי' איגלי למפרע דתפסו בה הקידושין של אותו האחר שניסת לו תחלה וא"כ שוב יכלו לתפוס הקידושין של הבעל התנאי וכל שלא יתפסו הקידושין של בעל התנאי ממילא שוב יתבטלו הקידושין של אותו האחר שניסת לו תחלה ואם יתבטלו הקידושין של אותו האחר שניסת לו תחלה א"כ ממילא יתפסו הקידושין של הבעל התנאי וכל שתופסין הקידושין של בעל התנאי חוזר חלילה דאם נתקיים התנאי תפסו הקידושין של אותו האחר שניסת לו תחלה ולכן ע"כ דאין תקנה אא"כ יגרשה זה שניסת לו תחלה ואח"כ ישאנה בעל התנאי וכמ"ש באמת הראב"ד שם וא"כ אם איתא כדעת המל"מ דבכל התנאים שבקידושין א"י לגרש קודם קיום התנאי מחמת שעדיין לא נגמרו הקידושין קודם קיום התנאי א"כ איך יגרשה זה האחר שניסת לו תחלה קודם שנגמרו הקידושין שלו דהרי כ"ז שלא נתקיים התנאי של הבעל הראשין שהטיל עלי' ע"מ שתנשאי לפלוגי לא נגמרו הקידושין של זה האחר שניסת לו תחלה אלא ודאי ע"כ דרק במקדש מעכשו ולאחר שלשים סובר הרשב"א דא"י לגרשה בתוך השלשים וטעמו של דבר נ"ל דהנה ראיתי בחידושי הרשב"א קידושין דף נ"ט ע"ב ד"ה לרב וכו' שמביא שם דברי הרמב"ן שמפרש דלא מספקא לן בתנאי אלא מה שהוא בכלל הלשון דהיינו מיתה וכו' והשיג עליו הרשב"א וכתב דאדרבה יותר משמע הלשון על חזרה יע"ש ולכן נ"ל דהרשב"א מפרש דהנה קאמר התם בש"ס דאם קידשה על אחר שלשים ולא אמר מעכשו סובר ר"י דאף האשה יכולה לחזור תוך שלשים דאתי דיבור ומבטל דיבור יע"ש וגבי מעכשו ולאחר שלשים סובר ר"י דאפילו מאה תופסין בה קידושי כולם כו' יע"ש והיינו דר"י סבר דבאומר מעכשו כוונתו שמתנה שהאשה שוב לא תוכל לחזור בה ומה שאמר ולאחר שלשים כוונתו שאם בהרגע האחרונה שיוכלו השלשים יום יהי' הוא מרוצה בהקידושין אז תהי' מקודשת מעכשו ואם באותה הרגע האחרונה שיוכלו השלשים יום לא יהי' הוא מרוצה אז בהקידושין אז לא תהי' מקודשת ולכן בתוך השלשים גם הוא אינו יכול לחזור דהא אפשר שאח"כ בהרגע האחרונה שיוכלו השלשים יום יחזור ממה שחזר בתוך השלשים ויתרצה אז בהקידושין וכעין שכתב הטור אה"ע סי' ל"ח בשם הרמ"ה דאם אמר ע"מ שיאמר אבא אין דאף אם אמר אבא לאו אפ"ה כיון שלא קבע זמן אימתי יאמר אין לכן כל ימי חיי אבא חיישינן שמא יחזור אבא ממה שאמר לאו ויאמר אין יע"ש וכמו כן כאן באומר מעכשו ולאחר שלשים וחזר בתוך השלשים אפ"ה חיישינן שמא עד כלות השלשים יחזור ויתרצה בהקידושין ולכן כיון דאנן קי"ל בכ"מ דא"א לצמצם א"כ גם כאן א"א לצמצם הרגע שכלים השלשים יום לכן לעולם היא בספק והגם דא"כ מה פעל הבעל במה שהתנה כן הלא לעולם א"א לידע שנתבטלו הקידושין זה לא קשיא דאפשר דבכיון עשה הבעל להטיל תנאי כזה שלעולם לא תוכל להפטר מאתו בלא גט וכדי שתתן לו תרקבא דדינרי שיתן לה גט וכגון אם תקבלה קידושין מאחר קודם שיתן לה גט דאז ודאי אין לכופו עפ"י הדין שיגרשה חנם דהא יכול לומר אלו לא היתה מקבלת קידושין מאחר היה כונסה אף שכבר אמר שחזר מהקידושין אפ"ה עתה הוא חוזר ומתרצה בה ולכן שפיר קאמר הרשב"א דבמקדש מעכשו ולאחר שלשים דא"י לגרשה בתוך השלשים דהא לעולם א"א להתוודע כלל אם הגט הוא גט או לא הוה גט כלל דשמא אינה מקודשת לו כלל משא"כ בקידושין על שאר תנאי דאם מגרשה אף קודם קיום התנאי מ"מ יתגלה אח"כ אם יתקיים התנאי יתגלה שהגט היה גט ואם לא יתקיים התנאי יתגלה למפרע שהגט לא היה גט ואינו דומה להך דמקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום והגם דא"כ תקשי בכל ספק מקודשת איך מגרשה הלא לעולם לא יוכל להתוודע דהא במקדש מעכשו ולאחר שלשים גופי' כשקידשה אחר בתוך השלשים שוב א"א להתוודע לעולם אם מקודשת לראשון או לשני וכן בזרק קידושין וספק קרוב לו או לה דג"כ לעולם לא יתוודע ואפ"ה מגרשה אכן באמת זה לא קשיא דשאני בספק קידושין שמגרשה בעת שידוע ששוב לעולם לא יתוודע הספק דאז הרי האשה אגידא בי' מספק ולכן יכול ג"כ לגרשה מספק משא"כ כאן במקדשה מעכשו ולאחר שלשים דאם עדיין לא קידשה שום אחר ויש גבול דאפשר שאחר השלשים יתוודע שמקודשת לו ודאי ואם יתוודע שמקודשת לו ודאי אז צריכין לכתוב הגט לשם ודאי כריתות ואם יתוודע שלעולם היא רק ספק מקודשת אז נכתב הגט לשם ספק כריתות ואה"נ דלהרשב"א גם במקדש מעכשו ולאחר שלשים אם כבר קידשה אחר בתוך השלשים שוב יכולין שפיר לגרשה אף קודם שעברו השלשים דכבר נודע דלעולם שוב לא יתוודע לא שהיא ודאי מקודשת ולא שהיא ודאי אינה מקודשת ולכן שפיר יכול לכתוב הגט לשם ספק כריתות משא"כ בשאר תנאים שבקידושין שע"כ יתגלה או שמקודשת ודאי או שאינה מקודשת כלל ודאי יכול לכתוב לה גט אף קודם שנתקיים התנאי והיינו שיכתוב הגט ג"כ על תנאי זה דאם יתקיים התנאי של הקידושין יהי' נכתב הגט לשם ודאי כריתות ואם לא יתקיים התנאי של הקידושין יהי' הגט אך למותר ואל ישיביני אדם איך אפשר לומר שיכתוב הגט ע"ת זה שבאם יתקיים התנאי של הקידושין יהי' הגט נכתב לשם כריתות ואם לא יתקיים התנאי של הקידושין יהי' הגט אך למותר והלא קי"ל דאסור להזכיר שום תנאי קודם כתיבת התורף וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת אכן באמת שאני בתנאי שמזכיר קודם כתיבת התורף שבאם לא יתקיים התנאי שמתנה לא יהי' כריתות ותהי' אשתו אגידא בי' זה ודאי לא הוה כריתות משא"כ כאן שכותב הגט על אופן שבין אם לא יתקיים התנאי של הקידושין לא תהי' אשתו אף בלי הגט ובין אם יתקיים התנאי של הקידושין לא תהי' אשתו ע"י שהגט יכרות בינו לבינה בזה לא אכפית לן אף שידוע קודם כתיבות התורף לא אכפית לן דסוף סוף אינו רוצה הבעל שתהי' אגידא בי' ושפיר הוה כריתות:

גם מאוד נפלאתי על מה שמסיק שם המשל"מ וכתב דאם מדמינין גט לחליצה אז אם מקדש ע"ת ורוצה לגרשה קודם שנתקיים התנאי לשיטת התוס' יבמות ר"פ החולץ שפירשו דלר"ל דפוסק שם דחליצת מעוברת לא היה שמי' חליצה והלכתא כוותי' הטעם דלר"ל לא אמרינן איגלי מילתא למפרע וא"כ גם אם הטיל תנאי בקידושין ומגרשה קודם קיום התנאי ג"כ לא אמרינן אח"כ כשנתקיים התנאי דאיגלי מילתא למפרע ולא הוה גט ולדעת הנמ"י שם שפיר גם בחליצה אמרינן איגלי למפרע ולכן בחלצה תוך ג"ח ימי הבחנה ואח"כ נודע שלא היתה מעוברת היה חליצה רק בחליצת מעוברת שהפילה אח"כ מפרש הנמ"י הטעם משים דגם כשהפילה לא איגלי למפרע שהיתה אז בת חליצה דאפשר דבעת שחלצה הי' ראוי הילד להיות בן קיימא ואח"כ נסתבב איזה סיבה שהפילה לכן לא מהני חליצת מעוברת אבל אם היה איגלי למפרע שבעת החליצה לא היה ראוי הולד להיות בן קיימא היה מהני החליצה ולכן גבי קידשה על תנאי וגירשה קודם קיום התנאי דשם אם אח"כ נתקיים התנאי שפיר איגלי למפרע שבעת שגירשה היתה בת גירושין לכן היה גט יע"ש וע"ז נפלאתי דהלא באמת לפי פשטות הלשון של הנמ"י אין שום הבנה לדבריו במ"ש שאפשר שבעת שחלצה היה ראוי הולד להיות בן קיימא כו' והלא מבואר בהש"ס יבמות דף ל"ו ע"א דולד אינו פיטר עד שיצא לאויר העולם וא"כ מאי אכפית לן אם היה ראוי בעת החליצה להיות ולד של קיימא סוף סוף הא אז עדיין לא יצא הולד לאויר העולם ושפיר היתה אז בת חליצה וכל החשש בחליצת או ביאת מעוברת היא רק שמא יצא הולד לאויר העולם ולד של קיימא ואז לא יפטור הביאה או החליצה רק הולד יפטור וא"כ כשהפילה ודאי איגלי למפרע שהולד לא יצא לאויר העולם ולד של קיימא וכדקאמר החם בש"ס ר"י טעמא אם יבא אלי' ויאמר דהא דאיעברה אפולי מפלה וכו' ולר"ל קאמר התם הש"ס בפירוש דסובר תגלי מילתא למפרע לא אמרינן כו' יע"ש ריש פרק החולץ והגם כי ידעתי שע"ז לבד היה מקום לדחוק אכן מלבד שדוחק תקשי מה שהקשיתי גם דברי התוס' שם יבמות דף ל"ה ע"ב ד"ה תיגלי כו' ג"כ לכאורה קשים להבינם במ"ש לחלק מהך דהספיקות כו' דהתם א"ל לידע אלא מה שבאותה שעה משא"כ כאן צריך לידע עתידות וא"א לידע עתידות וכו' יע"ש ולכאורה מאוד תמוה דהלא כאן איירי מנביא ונביא ודאי יכול לידע גם עתידות כמו עבר וכמבואר בתורה גבי יעקב אע"ה שאמר האספו ואגידה את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ואפילו בלעם הרשע אמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב וכמעט כל הנביאים נבאו על עתידות ואיך קאמרו התוס' דא"א לידע עתידות ולומר דכוונת התוס' הוא דשם גבי הספיקות אפשר שהנביא יודע בנבואה מי הם העדים שיודעין איזה מהם קדש ויכול לברר נבואתו עפ"י עדים הנאמנים עפ"י התירה משא"כ בחליצת מעיברת דמכוסה מעיני כל וא"א לברר נבואתו עפ"י הדין רק עפ"י נבואה בזה סובר ר"ל דלא אמרינן תגלי מילתא למפרע א"כ תקשי דהלא התיס' גופייהו כתבו שם ביבמות דף לה ע"ב בד"ה ונמצאת וכו' דלקמן דקאמר הש"ס דיבמה שחלצו לה אחין תוך ג"ח צריכה להמתין ג"ח כו' משמע דלא בעיא חליצה אחרת יע"ש בהתוס' והיא ברייתא יבמות שם דף מ"א ע"ב יע"ש ובידאי גם ר"ל מודה בזה דאמרינן תגלי מלתא למפרע שלא היתה מעוברת ולכן מהני החליצה ואמאי הלא שם אם היה הנביא אומר שאינה מעוברת לא היה לו באפשרי לברר נבואתו עפ"י הדין ע"י עדים ואיך אמרינן התם תגלי מילתא למפרע:

ולכן נלע"ד לפרש באופן שהתוס' והנמ"י יהיו לאחדים בידי ושניהם לדבר אחד נתכוונו ורק שנפרדו ללשונותם וכל אחד מהם נבא בלשון אחר אבל שניהם ממעין אחד נובעים והוא דחז"ל אמרו שהכל ביד"ש חיץ מי"ש כלומר שהשי"ת מסר הבחירה ביד האדם לעשות בזה כרצונו ומחמת זה כתבו הרבה מהפילוסופים שכביכול השי"ת סלק מעצמו הידיעה שלא תהי' מכרחת להבחירה ולכן אמרו חז"ל שהמלאך מביא הטפה לפני הקב"ה ואומר טפה זו מה תהא חכם או כסיל עשיר או עני ואלו צדיק ורשע לא קאמר והיינו מטעם שכתבתי נמצא דעתידות לידע אם יבחור האדם לעשות הטוב או שיבחור לעשות הרע בעיני הקב"ה ודאי גם לנביא א"א לידע דאל"כ חזרה ידיעת הנביא להיות מכריח להבחירה וזאת ג"כ ידוע כי הפלת נפלים והולדת ולדות של קיימא לפעמים תלוי בזכות מולידהן וכמו שמצינו גבי לאה שאמרה יש שכר וכדומה וכן אמרו בעון נדרים מפלת נפלים וכדומה ולכן שפיר כתבו התוס' דגם הנביא א"א לו לידע עתידות כזה אם תפיל את הולד נפל או שתלד את הולד ולד של קיימא נמצא דבשעת החליצה גם הנביא א"א לו לידע אם החליצה נעשית כדין או לא לכן בזה סיבר ר"ל דלא אמרינן איגלי מילתא למפרע אלא במקום שהנביא היה יכול לידע בנביאות אז שיתגלה למפרע שכדין חלצה וכגון חלצה תוך ג"ח דהנביא היה יכול לידע אז שיתגלה אח"כ שלא היתה מעוברת משא"כ בחליצת מעוברת שלא היה אפשר גם להנביא לידע אם חלד ולד של קיימא או שתפיל נפל ויתגלה שהחליצה היתה כדין לכן לא אמרינן בזה תגלי מילתא למפרע ור"י דקאמר אם יבא אלי' ויאמר דהא דאיעבר' אפולי' מפלה כו' כוונתו של ר"י דכמו דאם היה משכחת לה שיבא אלי' ויאמר כו' היתה בת חליצה ויבום כמו כן אף שא"א להנביא לידע אפ"ה אח"כ שהפילה אמרינן תגלי מילתא למפרע ור"ל אמר תיגלי מילתא למפרע לא אמרינן אלא במקום שהנביא יודע אז בעת חליצה דאז כיון שהנביא יודע ובשמים יודעין לכן נחשב החליצה כאילו כולי עלמא יודעין אבל אם גם הנביא אינו יכול לידע אז אם החליצה כדין נמצא דהוה אז כאילו נחלצה אין רואה ואין יודע לכן לר"ל לא מהני הך חליצה כנ"ל לפרש דעת התוס' וא"כ ממילא ודאי גם הנמ"י נתכווין לזה דבעת החליצה א"א להנביא לידע שתפיל דאפשר שאז היתה ראוי' להוליד ולד של קיימא ואח"כ יגרום החטא שתפילה אותו נפל וכן להיפוך ע"י הזכות יחהפך מעל לולד של קיימא ובחנם עשה המל"מ פירוד בין הדבקים היינו בין התוס' ובין הנמ"י דודאי כוונתם כמ"ש:

ועפ"י מה שפירשתי בכוונת התוס' והנמ"י בדעת ר"ל גבי חליצת מעוברת יתיישבו דברי הרמ"ה שמביא הטור אה"ע סי' ל"ח גבי קידשה ע"מ שיאמר אבא אין דסובר שם הרמ"ה דאף אם אמר האב לא אפ"ה אם אח"כ חוזר בו ואומר אין מקודשת ולכן אם מת המקדש אף שאומר האב לא אפ"ה אם לא הניח המקדש שום זרע צריכה חליצה דשמא יחזור האב ויאמר אין ותגלי מילתא למפרע שהקידושין היו קידושין וזקוקה ליבם כו' יע"ש והמל"מ שם בד"ה וראיתי להטור א"ה סי' ל"ח כו' הביא ג"כ דברי הטור בשם הרמ"ה הללו יע"ש ולפי מה שמפרש המל"מ בדברי ר"ל כפשוטו דבחליצה לא אמרינן תגלי מילתא למפרע ובעינן שיהי' חליצה מבוררת בשעת החליצה א"כ קשה איך פוטרת החליצה שחולץ לה האח של המקדש קודם שאמר האב אין הלא כיון שהאב עדיין לא אמר אין ואפשר שלעולם לא יאמר אין עד מותו ונמצא שלא נתקדשה כלל וא"צ חליצה וא"כ לא הוה חליצה מבוררת כלל ומה מאוד נפלאתי על המל"מ שכתב שם דאפשר דהרמ"ה אזיל בשיטת רבינו דהאומר מעכשו ולאחר שלשים יום יכול לגרש בתיך השלשים יום כו' והוא תמוה מאוד דהלא אף אם נימא דיכול לגרש בתוך השלשים ע"כ דהוא מטעם דגט אינו דומה לחליצה ובגט לא בעינן שיהי' מבורר בשעת הגט הגירושין כמו בחליצה אלא בגט מהני ע"י תיגלי מילתא למפרע והגם דהמל"מ כתב שם בדיבור הנ"ל וז"ל דהא פשיטא דגט וחליצה שוים בדינם ואין לחלק ביניהם כלל וכו' אכן ע"כ דכוונת המל"מ הוא רק לפי מה דקאי בשיטה של הרמ"ה דאף בחליצה מהני אף אם אינה מבוררת בשעת החליצה רק שאח"כ נתגלה למפרע שהיתה צריכה אז חליצה לכן ודאי גם בגט א"צ שיהי' הגירושין מבוררים בשעת הגירושין ובודאי גט וחליצה שוים הם בדינם אבל אם נימא דבחליצה לא מהני ע"י תיגלי מילתא למפרע וצריכין שיהי' החליצה מבוררת בשעת מעשה בזה ודאי לא יאמר המל"מ דגט וחליצה שוים הם בדינם דשאני חליצה דליתא בתנאי משא"כ גירושין דאיפי' בתנאי אפשר דלא בעינן שיהיו מבוררים בשעת מעשה וראי' לזה דהרי המל"מ גופי' שם בד"ה העולה ממ"ש וכו' כתב שם דאי מדמינין גט לחליצה כו' הרי דכתב בלשון ספק ובודאי משום דשם קאי המל"מ אם נאמר דבחליצה בעינן שיהי' מבורר בשעת החליצה שצריכה חליצה ולא אמרינן גבי חליצה תיגלי מילתא למפרע לכן נסתפק המל"מ אם גט ג"כ דומה לחליצה או לא וא"כ ודאי מאן דסובר גבי מעכשו ולאחר שלשים דיכול לגרש בתוך השלשים הוא מטעם שכתבתי דסובר דגט אינו דומה לחליצה אבל על הרמ"ה דסובר גבי ע"מ שיאמר אבא אין דאף חליצה שאינה מבוררת מהני א"כ ודאי לא יעלה ארוכה מאך דיכול לגרש בתוך השלשים והנה לפי המסקנא של המל"מ שם שמסיק דהנמ"י חולק על התוס' וסובר דאף ר"ל מודה דגם בחליצה מהני אף שאינה מבוררת בשעת החליצה רק ע"י תגלי מילתא למפרע ורק בחליצת מעוברת משום דאפשר דבשעת החליצה היה הולד של קיימא ואח"כ נתהווה סבה שהפילה א"כ ודאי אפשר דהרמ"ה סובר כהנמ"י ולכן אף בחליצה לא בעינן אף לר"ל שיהי' החליצה מבוררת בעת מעשה אכן כאן דעדיין לא חדש המל"מ הך סברא של הנמ"י א"כ ודאי תמיה מה שתלה המל"מ בזה דסובר הרמ"ה במעכשו ולאחר שלשים דיכול לגרש בתוך השלשים וכמ"ש אכן לפמ"ש ודאי בין לדעת התיס' ובין לדעת הנמ"י שפיר מה שפסק שם הרמ"ה דהחליצה מהני אף אם לא אמר האב אין דשם אין התנאי בדבר מצוה או עבירה ושפיר הנביא יכיל לידע אם יאמר האב אין או לא לכן הוה חליצה מבוררת דלפני שמיא גליא וכמ"ש דלדעתי ליכא שום מחלוקת בין התוס' ובין הנמ"י ולדבר אחד נתכוונו ובודאי אינו ענין הך דהרמ"ה גבי ע"מ שיאמר אבא אין שכתב דמהני החליצה אף קודם שאמר האב אין להך דמקדש מעכשו ולאחר שלשים יום ורוצה לגרשה בתוך השלשים יום ואף הסוברים דאינו יכול לגרשה בתוך השלשים יום הוא לא מטעם דבעינן שיהיו הגירושין מבוררים בשעת מעשה וכמו שדימה המל"מ דבדבר דליכא מצוה ולא עבירה בקיום או בהעברת התנו לכ"ע אמרינן תיגלי מילתא למפרע ואף ר"ל מודה בזה רק הטעם דאינו יכול לגרשה בתוך השלשים יום הוא מטעם הנ"ל דכיון דאיכא גבול לידע אם היא מקודשת ודאי ונכתב הגט לשם ודאי כריתות או שהיא מקודשת רק מספק ויהי' נכתב הגט לשם ספק כריתות וכמש"ל ולכן כאן גבי חליצה קודם שיאמר האב אין דלא שייך ה"ט לכן שפיר מהני החליצה לכ"ע לדעת הרמ"ה:

והנה עפ"י הדברים האלה עלה בדעתי ליישב דברי הרא"ש שלא יסתרו דבריו מכלל מ"ה שי' כ"ו גבי ע"מ שלא תנשאי לשמעון דכתב שם דא"י לבטל התנאי כיון שנתן הגט בתנאי א"י לבטלו כו' ואח"כ בכלל מ"ו סי' ב' גבי מי שגרש ע"ת אם לא יבא עד זמן פלוני וכו' כתב שם הרא"ש דיכול לבטל התנאי ושתהי' מגורשת למפרע משעת נתינה הראשונה כו' וכמש"ל תמיהות הב"ש ושאר אחרונים בזה ורציתי לומר דהרא"ש סובר דגט דומה לחליצה וכמו דבחליצה אם הספק הוא בדבר התלוי בבחירה אמרינן דלא מהני מה שתגלי מילתא למפרע כמו כן גם בגט אם תלוי בבחירה לא מהני ע"י תיגלי מילתא למפרע ולכן שם בכלל מ"ה דהתנאי היה מ"מ שלא תנשאי לשמעון דאיכא איסיר בהעברת התנאי דהא כשתעבור על התנאי ויתבטל הגט אסורה להנשא לשמעון נמצא דבעת שבא לבטל התנאי א"א גם לנביא לידע אם לא תעבור האשה על התנאי רק ע"י תיגלי מילתא למפרע ולכן לא אמרינן בזה כסברת הרשב"א הנ"ל דממ"נ אם לא תעבור על התנאי מה איכפת לן מה שמגרשה שנית ואם תעבור על התנאי א"כ יהי' איגלי מילתא למפרע שהיתה אשתו וכו' וכנ"ל דהא בדבר שהיא בחירה לא אמרינן איגלי מילתא למפרע משא"כ בכלל מ"ו שם מיירי בתנאי אם לא יבא עד זמן פלוני דליכא שים מצוה ולא שום עבירה לא בקיום התנאי ולא בביטול התנאי לכן פסק שם הרא"ש דיכול לבטל התנאי כסברת הרשב"א דממ"נ אם תתקיים התנאי א"כ אין צורך בביטולו ואם תתבטל התנאי א"כ הרי עדיין לא נתגרשה ואיגלי מילתא למפרע שעדיין היתה אשתו ויכיל לגרשה בלי תנאי ואין להקשות ע"ז דאיך אפשר לומר דגם בגט הדין כמו בחליצה דאם אינו ל להיות מבורר בשעת הגירושין אף לנביא שיתקיים התנאי ושתהי' מגורשת לא אמרינן תיגלי מילתא למפרע א"כ איך פסק רבא בגיטין דף פ"ד דאם אמר ה"ז גיטך ע"מ שתאכל בשר חזיר ה"ז גט וכו' והלא לא הוה גירושין מבוררים דהא בשעת הגירושין א"א אף לנביא לידע אם יתקיים התנאי או לא דזה אפשר ליישב ולומר דשאני התם דבעת שמגרשה יש בידו לגרשה גם גירושין מבוררים וכגון שלא יטול תנאי כזה שהיא דבר התלוי בבחירה ולכן שפיר יכול לגרשה אף בתנאי כזה דלא הוה גירושין מבוררים וכמו דאמרינן בש"ס קידושין דף ס"ב גבי בעי דרב אושעי' הנותן שתי פרוטות לאשה באחת אמר לה התקדשי לי היום ובאחת אמר לה התקדשי לי לאחר שאגרשיך כו' וקאמר הש"ס התם הטעם דכי היכי דתפסו בה קידושין השתא תפשי נמי לאחר כן ומפרש רש"י שם משום מיגו דאי בעי מקדשה עכשו וכו' כלומר כוונת רש"י שלא נפרש דכוונת הש"ס הוא משום דכי היכי דתפסי בה הקידושין של הפרוטה שאמר לה התקדשי לי היום כן תפסי ג"כ הקידושין של הפרוטה שאמר התקדשי לי לאחר שאגרשך ולכן אשמעינין רש"י דליתא אלא הטעם הוא משום דבידם עתה לקדש לכן גם בידם לקדש על. אח"ז ולאו דוקא שנותן לה השתי פרוטות בפעם אחת ואומר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשך אלא אפילו אם נותן לה בזאח"ז ואומר לה בעת שניתן לה הפרוטה הראשונה התקדשי לי לאחר שאקדשך בפרוטה אחרת ואגרשך ואח"ז נתן לה הפרוטה השני' ואמר לה התקדשי לי היום וגירשה אח"כ ג"כ מקודשת כיון דבעת שאמר לה בנתינת פרוטה הראשונה התקדשי לי על לאח"ז שאקדשך ואגרשך היה בידו לקדשה תיכף על השתא ובידו שלא לגרשה ותהי' מקודשת לו לעולם לכן תופסין בה אז קידושין גם על אח"ז וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ז מאישות הי"ד שמסיים שם אבל וכו' ומסיים הטעם לפי שאינו יכול עתה לקדשה כו' הרי דכל עיקר הטעם דכאן בידו לקדשה עתה לכן יכול לקדשה גם על אח"ז וכמ"ש וא"כ וכמו כן יש לומר גם כאן דבמקום שבידו לגרשה עתה גירושין מבוררים אם רוצה אז יכול לגרשה אף גירושין שאינם מבוררים וכגון ע"ת שתעשה מצוה או עבירה דאף הנביא א"י לידע אם תתקיים התנאי משא"כ בנידון של הרא"ש דבעת שבא לגרשה שנית בלי תנאי שוב אין בידו לגרשה אז גירושין מבוררים דהא אם יתקיים התנאי שוב אינה אשתו ולכן כל שהתנאי היה בדבר בחירה שאף הנביא א"י לידע אם יתקיים התנאי רק ע"י תיגלי מילתא למפרע בזה סובר הרא"ש דגט דומה לחליצה דתיגלי מילתא למפרע לא אמרינן וכן במקדש ע"ת שיש בו מצוה או עבירה וכגון שקידשה ע"ת שתאכל מצה בלילה הראשונה של פסח או שקידשה ע"מ שתאכל בשר חזיר או שאר איסור בזה יסבור הרא"ש דאה"נ דא"י לגרשה עד שיתקיים התנאי דכ"ז שלא נתקיים התנאי אין בידו לגרשה גירושין מבוררים דהא אף הנביא א"י לידע אם תתקיים התנאי או לא כיון דדבר בחירה הוא והגם דא"כ תקשי על הראב"ד וסייעתו הסוברים גבי התנה עלי' ע"מ שתנשאי לפלוני וניסת לאחר אז יגרש אותה זה האחר שניסת לו ותנשא אח"כ לאותו פלוני ויהי' הגט גט גמור דהרי נתקיים התנאי ואז יהי' הולד שתלד מאותו האחר שניסת לו תחלה ולד כשר ולא ממזר יע"ש פ"ח מגירושין הי"ג וכמו שכבר הבאתי דבריו לעיל והבאתי שם בשם המ"מ שכתב דגם הרשב"א הסכים לדעת הראב"ד וכן הטור אה"ע סי' קמ"ג מביא בשם הרמ"ה ג"כ כדעת הראב"ד יע"ש ותקשי לפי מ"ש דבמקום שא"י לגרשה באופן שיהיו הגירושין מבוררים בעת שמגרשה עכ"פ שיהיו מבוררים לנביא ולפני שמיא אז א"י לגרשה ע"י תיגלי מילתא למפרע וא"כ איך יגרשה זה האחר שניסת לו תחלה הלא א"י לגרשה גירושין מבוררים קודם שמקיימת התנאי דודאי מחויבת האשה להנשא אח"כ לאותו פלוני שהתנה עלי' הבעל כדי להציל את עצמה ואת האחר שניסת לו תחלה מאיסור א"א וכן להכשיר הולד אם ילדה מזה האחר שניסת לו תחלה ואם לא תרצה להנשא לאותו פלוני שהתנה עלי' הבעל ודאי עבירה קא עבידא והוה דבר בחירה שאף הנביא אינו יכול לידע בשעת הגירושין של זה האחר שניסת לו תחלה אם תקיימה האשה אח"כ התנאי או לא ואיך יחול הגט של זה האחר שניסת לו תחלה אכן אחר העיון היטיב ראיתי דזה לא קשיא דהכי גירושין קשיא וקידושין לא קשיא הלא איתקש הוי' ליציאה בכ"מ וא"כ אם נאמר דבמקום שבשעת הגירושין א"י לגרשה גירושין מבוררים א"י לגרשה ע"י תגלי מילתא למפרע א"כ ודאי גם בקידושין אם בשעת הקידושין א"י לקדשה קידושין מבוררים א"י לקדשה ע"י תגלי מילתא למפרע וא"כ נמצא דזה האחר שניסת לו תחלה לא היה יכול לקדשה קידושין מבוררים ושוב לא תפסו כלל הקידושין שלו רק הא דהצריכו הפוסקים שיגרשה זה האחר שניסת לו תחלה אפשר דהוא משום שלא יאמרו א"א יוצאת בלי גט דהרי אף הרמב"ם הסובר דכל שניסת לאחר תחלה שיב אין תקנה שיגרשה ותנשא לאותו פלוני שהתנה עלי' והולד הוא ממזר אפ"ה כתב דצריכה גט מזה האחר שניסת לו והיינו מטעם דכל שניסת שוב א"א שתצא בלא גט שלא יאמרו א"א יוצאת בלי גט וכמ"ש המ"מ שם והגם דא"כ לכאורה תקשי על הרא"ש שכתב שם בכלל מ"ה סי' י"א דאם התנה ע"מ שלא תנשאי לפלוני מותרת להנשא מיד לכל אדם חוץ מאותו פלוני יע"ש והלא לפמ"ש איך יתפסו קידושין באותה האשה כל זמן שאותו פלוני חי והלא א"א להיות בה קידושין מבוררים דהא אפשר שימות זה שקדשה או יגרשה ותנשא אח"כ לאותו הפלוני שהתנה שלא תנשא לו ויתבטל הגט למפרע וזה התנאי תלוי בבחירה דהא אסורה להנשא לאותו פלוני נמצא דאף הנביא א"א לו לידע שלא תעבור על התנאי אכן גם זאת אפשר ליישב דהרא"ש סובר דשאני תנאי שהוא בשוא"ת דאיכא חזקה דמעיקרא דהיינו כמו שלא ניסת לו עד השתא כן לעולם לא תנשא לו ולכן מוקמינין אותה על חזקה קמייתא ושפיר הוה קידושין מבוררים ע"י החזקה קמייתא דמסתמא לעולם לא תנשא לאותו פלוני שהתנה עלי' שלא תנשא לו ושפיר תופסין בה קידושין והגם דמצינו כמה מקומות דלא מוקמינין אחזקה דמעיקרא וכמו במיתה דאף דאיכא חזקת חיים חזקה דמעיקרא ולשמא מת באמת לא חיישינין דמוקמינין אחזקה דמעיקרא ואפ"ה לשמא ימות חיישינין ולא מוקמינין אחזקה דמעיקרא וכן בנדה דלשמא ראתה לא חיישינין דמוקמינין אותה אחזקת טהרה חזקה דמעיקרא ולשמא תראה חיישינין ולא מוקמינין אחזקה דמעיקרא וכמו שכבר האריך בזה הנו"ב בכמה מקומות אכן באמת כאן אינו דומה להתם דהתם גבי מיתה ונדה החזקה דמעיקרא היא עשוי' להשתנות דהא סוף כל אדם למות וכן בנדה רוב נשים דעלמא רואות נדה משא"כ כאן גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני דהחזקה דמעיקרא עפ"י הרוב אינה עשוי' להשתנות דכל אשה יש לה חזקת כשרת ולא תנשא באיסור א"א לכן שפיר מוקמינן אחזקה מעיקרא והוה קידושין מבוררים ע"י החזקה אף דבבירור א"א אף לנביא לידע אם לא תעבור על התנאי ואה"נ דבמקום שגם בהתנאי הוא חזקה העשוי' להשתנות וכגון שהתנה ואמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תאכל מצה בלילה הראשונה של פסח הבא בזה שפיר אפשר דיסבור הרא"ש דאף שהתנאי הוא בשוא"ת אפ"ה אסורה להנשא עד שיתקיים התנאי דהחזקה דמעיקרא עשוי' להשתנות דרוב אנשים ישראלים אוכלים מצה בליל פסח דהא הם בחזקת כשרת וא"כ לא הוה קידושין מבוררים ולכן אף אם אחר שניסת קיימה התנאי אפ"ה הקידושין לא תפסי וכן תנאי שהוא בקום ועשה והוא תלוי בבחירה כגון שאיכא מצוה או עבירה בקיומו וכגון שהתנה בהגירושין ע"מ שתאכל בשר חזיר וכדומה או שהתנה ע"מ שתאכל מצה בלילה הראשונה של פסח הבא בזה ג"כ יסבור הרא"ש דאין תופסין בה קידושין קודם שקיימה התנאי משום דלא הוה קידושין מבוררים ואף אם קיימה התנאי אחר הקידושין אפ"ה כיון דבשעת הקידושין לא. היה יכול לקדשה קידושין מבוררים לכן לא תפסי הקידושין:

תוכן העניינים

פני חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה