אור ברסלב
פני חיים סימן ה

פני חיים· רבי פנחס ברבי אברהם אריה

סימן ה

סימן ד

מעשה בא לפני בשידוך שנדבר והיה שם הנערה הנדברת כשם אמו של הנער המדובר אך אמו של הנער המדובר כבר שחל"ח ואינה בעולם וחקרתי אם יש לחוש בזה לצוואות ר"י חסיד סי' כ"ו שהחמיר בשם כלה וחמותה השווין. והנה ראיתי בספר חכמת אדם כלל ק"ט סי' י"ג כתב דהעולם טועין בזה ולא דבר החסיד רק במשולשין וכו' יע"ש שהוכיח כן מהס"ח סי' תע"ז ומאוד דבריו תמוהים בעיני ולדעתי אדרבה מהס"ח סי' תע"ז מוכח שלא כדברי החכ"א וכאשר אבאר והנה מחמת שהס"ח אינו מצוי בידי בעלי הוראה לכן אמרתי אעתיק את לשין הס"ח סי' תע"ז אות באות למען אוכל להראות לכל קורא שכדברי כן הוא. וז"ל הס"ח סי' תע"ז. שני אחים הנשואים שתי אחיות אחד מהם ימית או לא יצליחו לכך לא ישאו או יגרש אחד מהם את אשתו אם נעשה הדבר כך וכל ג' או ד' שדרים בבית אחד ששמם אחד לא יצליחו או זרעם וכן ב' חתנים שעושים נשואין בשבת אחד לא יצליחו או ימית האחד וכן יש זווגים שלא יצליחו או אחד מהם אב ובן הנשואים שתי אחיות או אם ובת שני אחים או אדם שהשיא בתו לאחי אשתו וכן האיש שהוא אלמן ויש לו בן ונשא אלמנה ויש לה בת ומשיא בת אשתו לבנו או בן אשתו לבתו וכן אדם שלקח אשה ששמה רבקה או שם אחר ובנו לקח אשה ששמה רבקה לא יצליחו תמצא היא לא תצלח שהיא משולשת או שהוא משולש שהאשה והבת ובת הבת לקחו ג' שמות נמצא הוא לא יצלח והרבה כיוצא באלו אעפ"י שלא לנחש יש לחוש ולא נאמר ע"ז תמים תהי' יש עוד זווגים שלא יצליחו ונ"מ לאיש חשיד למנוע בהם ולחדול כגון ראובן שלקח את רחל ומתה וילדה בנים לראובן ולאחר מיתה הניחה בנים לא יקח ראובן את לאה אחותה לפי שאמרו חכמים אחד ממאה אין זוכין להוליד בנים משתי אחיות אבל אם לא הניחה בנים אם יקח לאה אז יוליד ממנה לפי שהראשונה אחותה לא ילדה לו וכן אם מתה לאדם בתו וילדה לו אשתו בת אחרת אם הראשונה הניחה בן או בת אז תקרא פעם שני' בשם המתה כיון שיש לה זרע ואם אין לה זרע לא יקרא השני' בשם המתה ויהי' לו בני בנים מן השני' כן ענין השער וצריך רחמים גדולים להפוך השער מענינו וכן ב' אחים אחד נשא אשה אמר אחיו לאחד עסוק שיתנו לי אחות אשת אחי אי בתה או אמה אי האב לקח אשה ואמר הבן עסוק שיתנו לי אחותה או בתה כל הירא דבר השם לא יעסוק בזה כתיב מי האיש ירא ה' יורנו בדרך יבחר וכתיב כי מי אשר יבחר אל כל החיים יש בטחון יחבר קרי יבחר כתיב כיין שאמרו לשלישי לא תנשא או לרביעי מר כדאית לי' ומר כדאית לי' אם עבר ונשא אשה שבעלי' מתו הרי עתיד ליתן את הדין שהוא מסתכן בעצמו דכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש והוא המית את עצמו עכ"ל הס"ח סי' תע"ז א"כ הרי הוזכר בפירוש שאם הוא לקח אשה ששמה רבקה ובנו לקח אשה ששמה רבקה לא יצליחו אף שאינם משולשין ומ"ש אח"כ הס"ח הלשון תמצא היא לא תצלח שהיא משולשת וכו' באמת מקושי הבנה הוא וכמעט אין שום קישור לדברים האלו עם הדברים הקודמין ואם נאמר שצריכין להגי' ולתקן שלא יסתרו דבריו זל"ז א"כ מי יודע איך להגי' ולדחות מי מפני מי וספק סכנה לחומרא וחמירא סכנתא מאיסורא. והגם דהנו"ב מ"ת חלק אה"ע סי' ע"ט הפליג מאוד להקל נגד הצואה של החסיד ז"ל וכתב שם דזהו כלל גדול שאין רשות לשום חכם מהחכמים שאחר התלמיד לומר ולחדש איזה דבר נגד התלמוד ואמנם כשאנו מוצאים אחד מחכמי ישראל המוחזק בתורה וביראה שכתב בספר דבר הסותר דברי התלמוד חייבים אנו למשכוני נפשין לתרץ דבריו שלא דבר רק לשעה או למשפחה פרטית ודברי התלמוד הם על הכלל וכיוצא בזה אנו מוצאים לר"י החסיד בהצואה שאומר שלא ישא בת אחותו ובגמרא אמרו שמצוה היא וכן הוא אומר שלא ישא אב ובנו שתי אחיות ור"פ ובנו נשאו הוא אומר שלא ישאו שני אחים שתי אחיות ובגמרא שמונים זוג אחים כהנים נשאו שמונים זוג אחיות כהנות ותרי בנתי' דר"ח הוה נסיבי לרמי ולמר עוקבא בני חמי וא"כ הוא סותר לדברי התלמוד והאמת יורה דרכו כי החסיד רק לזרעו אחריו צוה וכו' עכ"ל הנו"ב שם והנה לא יכולתי לירד לסוף דעת הנו"ב אם כוונתו דוקא על דבר המפורש בתלמוד להיתר ע"ז קאמר הנו"ב דאין רשות לשום חכם אחר התלמוד לומר איזה דבר נגד התלמוד ולאסור ולכן הוצרך הנו"ב להוכיח דהצואה של החסיד היא נגד התלמוד והגם דא"כ מאי ראי' לנידון דידי' דשם לא הוה הצואה של החסיד נגד התלמוד אכן אפשר דהנו"ב סובר דלא מסתבר לחלק בהצואות ולכן כיון שהוכיח שכמה צואות הם נגד התלמוד ובע"כ לומר עליהם שלא נתכווין החסיד רק לזרעו וממילא גם שאר כל הצואות שלו היו רק לזרעו או אפשר דהנו"ב נתכווין דאף דבר שאינו מפורש בתלמוד אין לו רשות לשום חכם אחר התלמוד לומר נגד התלמוד כלומר שבהתלמוד לא נזכר דבר הזה שאסור ורק לרוחא דמילתא בא הנו"ב להראות שבצואותיו של החסיד נמצאים אף להיפוך מהתלמוד אבל לעולם אף מה שלא נמצא בהתלמוד להיפוך ג"כ אין לו לשום חכם רשות לחדש דבר שלא נמצא בהתלמוד ולכן הקיל שם הנו"ב בנידון דידי' אף דאותה הצואה אינה מפורש בהתלמוד להיפוך אפ"ה הא אין לו רשות לשום חכם אף רק לחדש מה שלא נזכר בהתלמוד רק יהי' איך שיהי' תמוה לי על הנו"ב דמה יענה נגד המחבר שפוסק בהש"ע יו"ד סי' שס"ב את הצואה של החסיד סי' א' וכן הרב בהג"ה שם סי' של"ט פוסק הצואה של החסיד סי' ב' יע"ש א"כ הרי דפסקו בעלי הש"ע את הצואה של החסיד לכל העולם ולא כדעת הנו"ב דהצואה של החסיד היתה רק לזרעו ומה שהקשה הנו"ב מר"פ ובנו ושמונים זוג אחים כהנים ובני חמי כו' תמהתי מאוד דהלא כתב הס"ח בעצמו בסי' תס"ח דיש אדם שרואה בחכמתו שזה הדבר לא יזיק לו יוכל לעשות וכו' יע"ש וא"כ איך שייך להקשות מהש"ס מאיזה פרט אשר אפשר שר"פ ובנו והשמונים זוג אחים כהנים ובני חמי כולם ראו בחכמתם שלא יזיק להם ולכן עשו כן אבל אדם שאינו יכול לראות בחכמתו שלא יזיק לו שפיר אפשר דגם בזמן הש"ס לא היו עושים כן וליכא שום ראי' כלל רק מבת אחותו לכאורה ראיות הנו"ב חזקה דהא שם מדבר הש"ס מהכלל ועוד קאמר הש"ס דמצוה היא ועליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה וכמבואר בש"ס יבמות דף ס"ב ובסנהדרין דף ע"ר יע"ש ובודאי אף מי שלא הי' יכול לראות בחכמתו שלא יזיק לו הי' נושא את ב"א בזמן הש"ס וא"כ איך קאמר החסיד להיפוך מהש"ס אכן באמת כבר כתב האזולאי בספרו ברית עולם שחיבר על הס"ח דרק בדיני איסור והיתר טומאה וטהרה וכדומה דברים שאינם משתנים בהטבע בזה אמרינן דאין כח ורשות לשום חכם לומר דבר נגד הש"ס אבל עניני סכנה שינוי המקומות ושינוי הזמנים גורמים להשתנות וכמו הרפואות שהוזכרו בהש"ס שבזמן הש"ס ודאי היה מחויב כל חולה לעשות אותן הרפואות שבש"ס וכמ"ש הר"ן בפרק בתרא דיומא דכל המונע א"ע לעשות רפואה משום שצריך לחלל שבת ואינו רוצה שיתחלל שבת על ידו ה"ז שופך דמים וכ"כ הרדב"ז ח"ד סי' ס"ז וא"כ ק"ו בן בנו של ק"ו אם מונע עצמו לעשות רפואה בלי שום טעם ואלו עכשו בזמנים האלו ידוע שהרפואות שהוזכרו בש"ס לא רק שאינם מועילים אלא יש מהם שמזיקים ואסור לעשותן הכי נימא דזה סותר לדברי התלמוד אדרבה מחזק דברי התלמוד דהתלמוד הזהירה שלא לסכן את עצמו מפני שהתורה הזהירה ושמרתם לנפשותיכם ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לכן לדברי התלמוד גופי' כשנודע לנו שנשתנה הזמן ושוב הרפואה הזאת אינה פועלת לרפאות אלא עוד מוספת להזיק ודאי שאסור לעשותה וכמו כן הוא בענינים הללו שראה החסיד בחכמתו ורוח קדשו שנשתנה הזמן ומזיקים זווגים כאילו לכן ודאי אף לדברי התלמוד אסור לסכן את עצמו ולכן בזמן הש"ס כשלא היו מזיקים הזווגים של בת אחותו ודאי אם לא היה מזדמן לה זווג הגון והוא נשאה לעצמה ודאי עוד קיים המצוה של מבשרך אל תתעלם אבל בזמנו של החסיד שכבר נשתנה הזמן ומזיק הזווג של בת אחותו ודאי אם רוצה לקיים המצוה של ומבשרך אל תתעלם יש לו לחזר אחרי' זווג הגון ולהשיאה לאחר דוקא ולא לעצמו והא דלא הזכיר הש"ס דהמצוה של לישא בת אחותו היא רק לזמן ועשוי להשתנות אפשר משום דהחכמי הש"ס ראו ברוח קדשם שדעת שישתנה הזמן ויזיק הזווג של בת אחותו אז יופיע השי"ת ברוח קדשו של החכם שיהי' בימים הללו ויודיע את זאת לאנשי דורו וכמו שלא הודיעו חכמי הש"ס על הרפואות שעתידים להשתנות וע"כ משום שידעו ברוח קדשם שבעת שישתנה הזמן וישתנה הטבע אז יתוודע ע"י חכמי הטבע שיהיו בימים ההם וא"כ אזדא לה כל הוכחת הנו"ב שהבאתי והגם דעדיין תקשה דא"כ יש ליזהר בכל הצואות של החסיד וא"כ מדוע פסק הרב בהג"ה אה"ע סי' ב' וסי' ט"ו דמצוה לישא בת אחותו כו' יע"ש הרי דלא חש בזה לצואת החסיד אכן באמת חזינן כמה מהצואת החסיד דלא נהיגי עלמא כוותייהו וכמה צואת של החסיד דנהיגי עלמא כוותייהו ובע"כ לומר או כמ"ש הנו"ב דהחסיד לא הזהיר רק לזרעו רק החכמים שהיו אחר זמנו של החסיד ראו ג"כ ברוה"ק שנשתנה הזמן עד שקצת מהצוואת של החסיד הם מזיתים לכל הדור אם לא יזהרו באותן הצואות וקבלו אותן הצואות על כל הדור ושאר הצוואות שראו שאינם מזיקים להדור אם לא יזהרו בהם אותן הצואות לא קבלו אי אפשר שבדורו של החסיד ראה החסיד ברוה"ק שכל אותן הצואות שהזהיר מזיקים לכל הדור אם לא יזהרו בהם ולכן הזהיר שפיר לכל הדור על כולן רק החכמים שהיו אחר דורו של החסיד והופיע רוח הקודש גם בבית מדרשם וראו שנשתנה הזמן וכמה מהצואות החסיד שא"צ ליזהר בהם הנהיגו שלא ליזהר בהם ואותן הצואות שראו ברוה"ק שגם לדורם הם מזיקים הניחו אותם על מנהגם מהעת שצוה החסיד ולכן צואה הא' שידע הב"י שגם בדורו הוא סכנה לכן כתבה בש"ע וכן הצואה הב' ראה הרב בהג"ה שגם בדורו הוא סכנה לכן כתבה בש"ע בהג"ה וא"כ כיון דידוע שהצואה של החסיד על כלה וחמותה נהיגי עלמא להחמיר בה א"כ ע"כ שהיו חכמים אחר חכמי הש"ע אשר ג"כ הופיע רוה"ק בבמ"ד וראו שבדורם נשתנה וחזרה הסכנה של כלה וחמותה כמו בדורו של החסיד ואחריהם עדיין לא היה שום חכם שיאמר שעפ"י רוה"ק הוא רואה שנשתנה הזמן ושוב אין סכנה בזה א"כ ודאי יש לחוש לזה ואפשר עוד דבעלי הש"ע שכתבו רק אותן השני צואות דסי' א' וסי' ב' לאו משום דראו ברוה"ק שכל שאר הצואות לא היו מזיקים לאנשי דורם דא"כ לא היו צריכין להביא בשם הר"י שכתב בשם הר"י חסיד רק משום דבדבר דשייך מנהג הניחו בעלי הש"ע על המנהג רק צואה הא' דלא שייך בה מנהג דהוא מילתא דלא שכיחא ואף אם מזדמן שכמת השני אין מניחין אותו אצל זה שהי' שונאו בחייו אינו ניכר שמפני השנאה עשו כן דבלא"ה אין מניחין את המתים כסדרן אלא בוררין לכל אחד כפי כבודו וכפי התרקבי דדינרי שנותנין בעד המקום ולכן כתבה המחבר להצואה הראשונה בש"ע והצואה השני' אפשר דבמקומו היו ממהרין מאוד לחצוב הקבר להמת והיה שכיח שלא יקבר המת באותו היום כי שם במקומו של המחבר שכיח מאוד שמלינים את המת בשביל כבודו וסותמין הקבר שלא יהי' פתוח עד למחר מחמת הצואה של החסיד וכמדומה לי שעד עתה נוהגין כן הספרדים ולכן לא הוצרך המחבר לכתוב בש"ע הצואה דסי' ב' וסמך על המנהג משא"כ במקומו של הרב בהג"ה לא שכיח שיחצבו הקבר ואח"כ ילינו את המת לכבודו לכן לא שייך מנהג בזה וחש הרב שמי שלא ידע מהצואה של החסיד ויזדמן לפעמים שילינו את המת לכבודו וכגון שהגיע איזה ידיעה מהקרובים שיבאו למחר וא"כ לא ידעו שצריך לסתום הקבר לכן כתבה הרב בהג"ה בש"ע גם להצואה הזאת אבל כל שאר צואות הניחו הבעלי הש"ע וסמכו על המנהג דאותן הצואות שנהגו ליזהר בהם ודאי צריכין ליזהר בהם ואותן שלא נהגו ליזהר בהם א"צ ליזהר בהם דודאי ראו החכמים שאחר דורו של החסיד שדבר הזה אינו מזיק בדורם ולכן גבי בת אחותו דאם ליכא סכנה א"כ שפיר כתב הרב בהג"ה אה"ע סי' ב' דמצוה איכא בזה וכן בסי' ט"ו כתב שלא יטעה אדם דבת אחיו או בת אחותו הם מהקרובות האסורות עפ"י הדין לכן כתב שם דמותר בהם וא"כ ודאי בכלה וחמותה דנהיגי עלמא להחמיר בזה ודאי יש ליזהר בזה ודלא כהנו"ב וגם דלא כהחכ"א הנ"ל ונשאר עלינו חובה לבאר מ"ש הס"ח שם לשון תמצא היא לא תצלח שהיא משולשת וכו' וכמו שהבאתי לעיל לשונו שסותר דברי עצמו הוא למ"ש בהצואה סי' כ"ו שלא ישא אדם אשה ששמה כשם אמו כו' ולא הזכיר דבעינן משולש וכן סותר למש"ל בהס"ח באותו הסי' גופי' בתכ"ד דאם אדם לקח אשה ששמה רבקה ובנו לקח אשה ששמה רבקה לא יצליחו ואיך תכ"ד חזר וכתב דרק אם היא משולשת לא תצלח והנה הקדמונים הזהירו שלא לשלח יד בספרים ולהגי' אותם וכמ"ש הרב בהג"ה ש"ע יו"ד סי' רע"ט סע"א דאין להגי' אם לא בראי' ברורה ולא עפ"י הסברא והגם דהפ"ת שם ס"ק ג' מביא בשם הרמב"ן דרק למחוק הגירסא הישנה אינו נכון כי אם בראי' ברורה אבל אם אינו מוחק הגירסא הישנה רק מעמיד הגירסא שנראה לו עפ"י הסברא בצדו לית לן בה יע"ש אכן מדהקפיד הרמב"ן שלא למחוק הגירסא הישנה ש"מ משום דחובה מוטל על כל אדם ליישב ולהעמיד הגירסא הישנה רק אם אין בכוחו ליישב הגירסא הישנה ומוכרח להגי' גירסא חדשה לכן בזה נתן הרמב"ן עצה שלא למחוק הגירסא הישנה כי שמא יבא מי שהוא חכם ביותר או הוא עצמו כשיזקין ויקוים בו מאמר חז"ל כ"ז שמזקינים וכו' אפשר שיקיים את הגירסא הישנה א"כ מוכח גם מהרמב"ן דחובה הוא על האדם ליגע א"ע בכל כוחו לקיים הגירסא הישנה ולכן גם אנכי יגעתי בכל כוחי ליישב ולקיים את הגירסא הישנה וכאשר אבאר והוא דהא באמת יש לדקדק כמה דקדוקים בלשון הס"ח והוא ראשית יש לדקדק מדוע האריך בלשונו לומר אדם שלקח אשה ששמה רבקה וכו' עד שחש הבעל ס"ח שנטעה לומר דרק בשם רבקה הוא כן אבל לא בשם אחר ולכן כתב הס"ח או שם אחר וכו' והלא היה יכול לכתוב בקיצור וכמ"ש בהצואה סי' כ"ו לא ישא אדם אשה ששמה כשם אמו או הי' יכול לכתוב בקיצור וכמ"ש תחלה אב ובן הנשואים שתי אחיות וכו' כן היה יכול לכתוב כאן אב ובן הנשואים נשים ששמותיהן שוות וכו' והשנית יש לדקדק דגבי הך דשמה רבקה כתב לשון רבים לא יצליחו ואח"כ גבי משולש כתב לשון יחיד תמצא היא לא תצלח שהיא משולשת או הוא משול וכו' נמצא הוא לא יצלח ואיך שייך דקודם שנשאת בת הבת רק האם והבת לקחו שנים ששמותן שווים כולם לא הצליחו ואח"כ כשגם בת הבת לקחה מי ששמו כך אז רק הוא לא יצלח זה דבר שאין הדעת סובל כלל והשלישית יש לדקדק מדוע גבי אב ובן כתב בקיצור הנשואים שתי אחיות כו' וכן גבי אם ובת כתב בקיצור שני אחים ותיכף אח"ז שינה בלשונו וכתב או אדם שהשיא בתו לאחי אשתו כו' וה"ל לכתוב וכן אב ובנו הנשואים לאח ואחותו ומכ"ש גבי אלמון וכו' שם האריך בלשונו וה"ל לקצר ולומר אב ובנו הנשואים לאשה ובתה וכן אב ובתו הנשואים לאשה ובנה וכמו כן גבי הך דנשא אשה רבקה כו' ג"כ היה יכול לכתוב בלשון אב ובנו הנשואים לנשים ששמותיהן שוות וכמ"ש בדקדוק הראשון:

ולכן נ"ל לפרש דברי הס"ח דהנה גבי אב ובנו הנשואים לשתי אחיות ידע החסיד שאין שום חילוק בין האב נשא תחלה אחת מהאחיות ואח"כ לקח בנו אחותה של אשת אביו ובין שהבן נשא תחלה אחת מהאחיות ואח"כ נשא האב את אחות כלתו לא יצליחו אותן הזווגים והיינו כמ"ש הס"ח תחלת הסימן על שני אחים הנשואים שתי אחיות שלא יתקיימו ולכן לא ישאו או יגרש אחד מהם כו' כמו כן הוא גם כאן באב ובנו הנשואים שתי אחיות וכן באם ובת הנשואים לשני אחים דאותן השני זווגים יחד לא יתקיימו אבל מכאן ואילך שוב מתחיל חילוקים והוא דרק אדם שמשיא בתו לאחי אשתו כלומר שהוא נשא תחלה את האשה ואח"כ משיא בתו לאחי' אז לא יצליחו אבל אם השיא בתו תחלה ואח"כ רוצה הוא לישא את אחות חתנו בזה ליכא שום סכנה ולכן ודאי הוצרך הס"ח לומר בלשון שהשיא בתו לאחי אשתו וכו' כלומר שהוא נשא תחלה את האחות וכבר נעשית אשתו אז כשבא להשיא בתו לאחי אשתו איכא סכנה שלא יצליחו וכן גבי האלמין שמזכיר שם הס"ח ג"כ ידע החסיד דדוקא אם כבר נשאה ואח"כ רוצה להשיא בתו לבנה או בתה לבנו אז איכא סכנה שלא יצליחו אבל אם בנו נשא תחלה ואח"כ הוא רוצה לישא את האם כלתו אי שבתו נשאת ואח"כ הוא רוצה לישא את האם חתנו בזה ליכא הכנה שלא יצליחו וכמו שבאמת נהיגי עלמא דאלמן הרוצה לישא אלמנה ויש לו להאלמן בי ולהאלמנה בת או להיפוך ורוצים לזווג הבנים חורגים אזי אם הם גדולים תחילה משיאים להחורגים ואח"כ נושא האלמן את האלמנה ואם הבנים עודם לא הגיעו לפרקי נשואין אזי משדכין תחלה החורגים ואח"כ נושא האלמן את האלמנה והנה הגם כי לא אדע מאין יצא להם ששידוך מועיל להוציא מהסכנה אכן הנח להם לישראל וכו' עכ"פ מהמנהג הזה ודאי מוכת כמ"ש דהס"ח לא קאמר רק כמ"ש שנשא האלמנה אבל אם לא נשא עד אחר שנשא בנו את בתה או להיפוך לית לן בה וא"כ ממילא ודאי גם מ"ש הס"ח שם אם נשא אשה ששמה רבקה וכו' ג"כ רק אם מתחלה נשא האב ואח"כ נושא הבן אשה ששמה כשם אשת אביו אז איכא סכנה שלא יצליחו אבל אם הבן נשא תחלה אשה ששמה רבקה ואח"כ רוצה האב לישא אשה ששמה רבקה היינו כשם כלתו בזה ליכא סכנה ולכן לא היה יכול הס"ח לכתוב בלשון אב ובנו הנשואים נשים ששמותיהן שוות דא"כ לא הוה ידעינן לחלק בין אם הבן נשא תחילה והגם דלכאורה עדיין תקשי דה"ל להס"ח לכתוב בלשון ולא ישא אדם אשה ששמה כשם אשת אביו ולא היה צריך להאריך כ"כ בלשונו אכן באמת הס"ח כתב שם תחלה שיש גם זווגים שלא יצליחו או אחד מהם וכו' כלומר דהיינו שיש זווגים שאחד מזיק לחבירו ושניהם אינם מצליחים ויש זווגים שרק אחד מהם לא יצליח כלומר אותו הזווג האחרון שלא הי' לו לזווג זה הזווג לא יצליח אבל להזוג הקודם לא יזיק וקא חשיב הס"ח ואזיל אותן הזווגים שכל אחד מהם מזיק אף לחבירו וקא חשיב בראש אותן הזווגים שאין חילוק בהם כלל בין מי נשא תחילה והיינו אב ובן הנשואים שתי אחיות או אם ובת שני אחים ואח"כ קא חשיב ואזיל אותן הזווגים שיש חילוק בהם מי נשא קודם אפ"ה אם נשא זה אח"כ וכמו שחשיב הס"ח אז הסכנה היא לשניהם ולא רק לזה שנשא אחרון והוא כשהשיא את בתו לאחי אשתו דאף אם הוא נושא אחרון את אחות חתנו ליכא שום סכנה אכן אם משיא בתו אחרון לאחי אשתו אז איכא סכנה לשניהם היינו בין לבתו עם אחי אשתו ובין לעצמו עם אחות חתנו וכן גבי האלמן אם משיא את הבנים חורגים אח"כ הסכנה היא לשניהם היינו בין להבנים חורגין ובין לעצמו שדר עם אם חתנו או עם אם כלתו וכן בנשא אשה ששמה רבקה כו' ואח"כ נשא גם בנו אשה ששמה רבקה ג"כ הסכנה היא לשניהם בין לבנו ובין לעצמו ועד הנה מפרש הס"ח את הזווגים שהזכיר תחלה ששניהם לא יצליחו ולכן סיים בזה הס"ח לשון לא יצליחו לשון רבים ואח"כ מתחיל הס"ח לפרש ולבאר באיזה זווגים קאמר לעיל שרק אחד מהם לא יצליח וכתב ע"ז תמצא היא לא תצלח וכו' וא"כ שפיר הוצרך הס"ח לכתוב זה הלשון דאם היה מקצר ואומר אדם הנושא אשה ששמה כשם אשת אביו א"כ היה מקום לטעות ולומר דבמקום דאיכא חילוק בין מי שנשא תחילה אז מסתבר דהסכנה היא רק על הזווג האחרון שהוא הגורם להסכנה ומה שחילק הס"ח בין אותן הזווגים שאומר עליהם שלא יצליחו לשן רבים ובין אותן שאומר רק או אחד מהם כו' כוונתו דרק אחד מאותו הזווג לא יצליח היינו האיש אבל לא האשה או האשה אבל לא האיש ואותן שאומר עליהם לא יצליחו לשון רבים היינו האיש וגם האשה לא יצליחו אבל לעולם ה"א דרק אותו הזווג שנזדוגו באחרונה סכנה הוא להם אבל לא אותו הזווג שנזדווג בראשונה וממילא ג"כ היה מקום לטעות ולומר דרק בשני אחים הנשואים שתי אחיות דאין חילוק בהם מי נשא ראשונה שם מהני אם גירש אחד מהם אף אם גירש מי שנשא ראשונה וכמו כן באב ובנו הנשואים לשתי אחיות או אם ובתה הנשואים לשני אחים אבל בכל השאר דקא חשיב שם דהסכנה היא רק אם זה נשא אחרונה וא"כ אף אם יגרש אח"כ הראשון לא יועיל לזה שנשא אחרונה דהא להראשון בלא"ה ליכא סכנה אף אם אינו מגרש והחסיד ידע שלא כן הוא לפי האמת אלא גם באלו הסכנה היא לשני הזווגים ואם אחד מהם מגרש אף אם המגרש הוא מי שנשא ראשונה מ"מ כיון דהסכנה היא גם להראשון לכן כשגירש נתפרדה החבילה ונסתלקה הסכנה ולכן האריך הס"ח בלשונו וכתב אם אדם נשא אשה ששמה רבקה או שם אחר ובנו לקח אשה ששמה רבקה לא יצליחו כו' כלומר האדם ובנו לא יצליחו והיינו שהשם של אותן הנשים השוה הוא הגורם שלא יצליחו ולא יתקיימו יחד כלומר ואו שימות אחד מהם ואז תסתלקה הסכנה או שלא יצליחו שניהם בעסקיהם כשיהיו שניהם בעולם עד שיגרש אחד מהם ואח"כ קאמר הס"ר לפרש הא דקאמר לעיל או אחד מהם כו' כלומר שזה הזווג אינו תלוי באחר רק היא עצמה הגורם שלא תצלח וע"ז קאמר הס"ח כגון שהיא משולשת כלומר שכבר נשאו שנים מהם לשם כזה כגון למשל בת בתה ניסת מכבר למי ששמו יעקב ואח"כ ניסת בתה ג"כ למי ששמו יעקב דבזה ודאי עדיין ליכא שום חשש סכנה דהא לא הזכיר הס"ח רק כשהוא ובנו לקחו אשה ששמה רבקה אבל לא כשאשה ובתה לקחו למי ששמו יעקב ועוד דהא אף כשהוא ובנו לקחו אשה ששמה רבקה כבר בארתי דלדעת הס"ח דוקא כשהאב נשא תחלה אשה ששמה רבקה ואח"כ נשא הבן ג"כ אשה ששמה רבקה אבל אם הבן נשא תחלה אשה ששמה רבקה ואח"כ האב כ"כ דבזה ליכא סכנה אפ"ה כאן אם אח"כ גם האם לוקחת את מי ששמו יעקב אז זווג הזה לא תצלח כיון דהיא נעשה משולש דהוא יעקב השלישי שנשא אשה ממשפחה הזאת ששם בעליהן יעקב לכן הוא גורם שלא יצלח ולכן כאן לא מהני אם יגרש השני את אשתו או השלישי יגרש את אשתו ונ"ל דאף אם כבר מתו בעליהן של בתה ושל בת בתה או אף אם כבר מתו בתה ובת בתה אפ"ה כיון שכבר היה לבתה ולבת בתה אנשים ששמם יעקב ונעשה זה היעקב שנושא איתה משולש לכן הוא לא יצלח בזווגו וכן אם כבר נשא בן הבן והבן נשים ששמם רבקה אף שעדיין לא הי' שום סכנה בדבר דהא כ"כ דהסכנה היא אם תחלה נושא האב אשה ששמה רבקה ואח"כ נושא הבן אשה ששמה כשם אשת אביו אז לא יצליחו אבל אם הבן נשא תחלה אשה ואח"כ נושא האב אשה ששמה כשם כלתו אז לית לן בה אפ"ה אם אח"כ רוצה אבי אביו ג"כ לישא אשה ששמה כשם כלתו וכשם כלת בנו אז היא נעשית משולשת והיא לא תצלח ואף אם בנו ובן בנו גירשו נשותיהן או שמתו נשותיהן או שהם עצמם הייני בנו ובן בנו מתו וכמ"ש דכאן לאו טעם הסכנה משים דזה הזווג אינו מתקיים עם חבירו אלא טעם הסכנה הוא רק על זה הזווג לחוד שנעשה משולש או משולשת ולהשני אינו מזיק א"כ מסתמא הפירוד של הזווג השני אינו מוציא את הזווג הזה מהסכנה. ומ"ש הס"ח לשון היא לא תצלח לשון נקבה ולשון הוא לא יצלח לשון זכר ודאי לא נתכווין שכשהיא משולשת היא לא תצלח הנקבה אבל לא הזכר וכשהוא משולש הוא לא יצלח הזכר וצא הנקבה דזה אין סברא דבזוג אחד אחד מהם לא יצלח ואחד מהם יצלח דכל שאחד מהם מצליח ממילא גם להשני היה הצלחה אם לא במקום חולי וכגון אם זה שהוא משולש הוא חולה א"כ ממילא גם השני לא הוה מוצלח בזה שבת זוגו היא חולה וכן להיפיך אלא כוונת הס"ת הוא על הגורם שלא יוצלח הזווג וע"ז קאמר הס"ח דאם האשה היא משולשת היא הגורמת שהזווג שלהם לא תצלח ואם האיש הוא משולש אז האיש היא הגורם. נמצא לפמ"ש נסתרו דברי החכמת אדם לגמרי ובודאי העולם אינם טועין בדברי הס"ח דהך דס"ח סי' תע"ז אינו ענין כלל להך דהצואה סי' כ"ו דקאמר שלא ישא אדם אשה ששמה כשם אמה דודאי כאן בהס"ח סי' תע"ז מ"ש וכן אדם שלקח אשה ששמה רבקה וכו' לא מיירי הס"ח כשבנו היא נולד מאותה האשה ששמה רבקה וכמו הא דכתב שם הס"ח תחלה אב ובן הנשואים לשתי אחיות כו' דשם ע"כ דמיירי שזה הבן לא נולד מאחת מאותן האחיות דאם נולד מאחת מאותן האחיות א"כ איך ישא את אחות אמו וקרא כתיב ערות אחות אמך לא תגלה אלא ע"כ דמיירי הס"ח כשהבן נולד מאשה אחרת וא"כ גם כל הני דכתב הס"ח שם היינו אם ובת הנשואות לשני אחים כו' ג"כ אף שהבת לא נולדה מהאחד מהאחים ואינה בת אחיו של בעלה אפ"ה הוה סכנה וכן מ"ש הס"ח וכן אדם שהשיא בתו לאחי אשתו כו' ג"כ אף שהבת לא נולדה מאשתו הזאת ולא הוה בת אחותו של בעלה וכן גם כאן גבי אדם שלקח אשה ששמה רבקה וכו' ג"כ מיירי שהבן לא נולד מאשה זו ששמה רבקה ולא הוה שם אשתו כשם אמם רק כשם אשת אביו ומיושבים דברי הס"ח שפיר כמין חומר. וא"כ בהך דשם אשתו כשם אמו המוזכר בהצואה סי' כ"ו דשם משמע דהקפידא של החסיד היא מה שהשם של אשתו היא כהשם של אמו ולא תלוי בהזווג של אביו א"כ מסתבר דכאן הוה כמי גבי משולש אי משולשת וא"כ ודאי אף אם כבר גירש אביו את אמו או שכבר מת אביו או שכבר מתה אמו לא מהני והוה סכנה והנה קצת ראי' לזה דהלא ברישא גבי ב' אחים הנשואים לשתי אחיות כתב הס"ח שם תקנה שיגרש אחד מהם וכן גבי שמה כשם אמו כתב בהצואה בסי' כ"ז תקנה לשנות שם האחד ואולי יש תקוה וכו' יע"ש וע"כ כיון שספק הוא אם התקנה הזאת תועיל ע"כ ודאי יותר הו"ל לומר התקנה שיגרש אחד מהם אלא ודאי כמ"ש דכאן אינו מועיל התקנה של גירושין ומ"ש אולי יש תקוה בלשון ספק נ"ל דכוונתו משום דאם ישתקע שם הראשון אז יהי' זאת תקנה אבל אם לא ישתקע השם הראשון לא יהי' זאת תקנה ולכן הוה ספק דהא לא נוכל לידע אם ישתקע השם הראשון או לא וזאת ודאי דאין סברא דדוקא כשאמו בחיותה דאז קוראין אותה בשמה אבל אם מתה דשוב אין קוראין אותה בשמה דהא איננה בעולם לכן בזה ליכא סכנה זה לא נ"ל דהא כתב שם בהצואה סי' כ"ו דלא ישא אדם אשה ששמה כשם אמו או שמו כשם חמיו וע"ז כתב בסי' כ"ז דאם נשאה ישנה שם האחד א"כ משמע דגם בשמו כשם חמיו כן והרי בשמו כשם חמיו לא שייך לומר דאם חמיו מת לא נקרא בשמו דהרי אם יש לו בנים וקוראים אותם לתורה קוראים שם אביו וכן בגיטין ובשטרות חותמין שם אביהם ובאמת אף בשם אמו נהיגי עלמא דכשמברכין את איזו חולה מזכירין שם אמו וכן בדוריתנו כשכותבין בקשות לאיזה צדיק בין כשהוא בחיים ובין כשכותבין לאיזה צדיק שהיא בקבר ג"כ מזכירין שם אמי ולא נעקר השם ונ"ל עוד דאף אם יגרש לזו ששמה אמו ג"כ לא יועיל דאל"כ תקשה על מ"ש החסיד בהלואה סי' כ"ז דאם נשאה ישנה שם האחד אולי יש תקוה א"כ הרי דמספקא לי' אם יועיל וכמ"ש לעיל דשמא לא ישתקע השם הראשון וא"כ קשה הרי ספק סכנה לחומרא ואם איתא דכשמגרשה מועיל להוציא מהסכנה א"כ ודאי ה"ל לומר שיגרשה ולא שישנה שם אחד מהם וכמו שהוכחתי לעיל דאם אביו מגרש את אמו אינו מועיל א"כ כן יש להוכיח שגם הגרושין דידי' אינו מועיל והיינו דאפשר שהחסיד ראה ברוח קדשו שהסכנה אפשר שתהי' אחר זמן ולא תיכף ולכן כשיגרשה אפשר שפיר שאח"ז יהי' הסכנה אף שכבר גירשה אפ"ה מפני שהיא בעולם ול"מ אם הולידה בנים מאתו דנשאר זכרון שהם מאשתו ששמה כשם אמו אלא אפילו לא הולידה בנים מאתו אפ"ה אפשר שכשמדברין ממנה שהיא היתה אשת פלוני ששם אמו כשמה יוכל לצאת מזה סכנה לכן לא הזכיר החסיד כאן התקנה של גירושין כי אם הספק תקנה היינו לשנות שם אחד ואולי יש תקוה כלומר שמא ישתקע השם קודם שיתהוה הסכנה וכשישתקע השם קודם שיתהוה הסכנה ראה החסיד ברוה"ק ששוב לא יתהוה סכנה לכן צוה לעשות עכ"פ תקנה הזאת אף שרק ספק היא אם תועיל מ"מ הא תקנה אחרת ליכא. כנ"ל בביאור דברי הס"ח והצואה. וא"כ ודאי לפמ"ש מסתבר במתה אמו אפ"ה אין לו לאדם לישא אשה ששמה כשם אמו שהיתה לה בחי' וכאשר זה לא שכיח כ"כ שיבא האדם לישא אשה ששמה כשם אמו ואמו כבר מתה א"כ לא שייך לומר דניזול בתר מנהגא כי בדבר שלא שכיח לא שייך מנהג ואף אם יעיד מי שראה מאיזה חכם שהופיע רוה"ק בבמ"ד והתיר בכזה אפ"ה כל שלא יעיד שהחכם אמר בפירוש על הכלל שבכ"מ שכבר מתה אמו אין לחוש לסכנה רק יעיד שהחכם התיר להפרט א"כ ודאי ליכא ראי' על הכלל וכמו שהבאתי לעיל בשם הס"ח סי' תס"ח שיש אדם שרואה בחכמתו שזה הדבר לא יזיק לו יוכל לעשות זה הדבר והיינו ודאי אף שלשאר אנשים הוא מזיק מ"מ בזה שרואה החכם שלא יזיק יכול לעשות וא"כ אין ללמד מהפרט על הכלל דדילמא בזה הפרט שהתיר החכם ראה ברוה"ק שלא יזיק ובשאר אנשים אפשר שיזיק וספק סכנה חמור מאוד לכן לדעתי בעל נפש יחוש לעצמו מלהורות בה היתר אף שאמו של החתן כבר מתה ואינה בעולם כנעל"ד:

והנה הרציתי הדברים לפני אחד ממכירי הוא כבוד הרב הגדול החריף וכו' מו"ה יוסף חיים כ"ץ נ"י אב"ד דק' דובנא רבתי והשיב על דברי והנני מעתיק לשונו אות באות וז"ל והנה בדבר אשר ירד כבודו לדון בדין כלה וחמותה נפטרה קודם נשואתה עם בנה וע"ז ירד לבאר גם מה דאיתא בס"ח סי' תע"ז לדחות דעת החכ"א דלמד מלשונו דבעינן עד שיהיו משולשים ורומ"ע הבין בדברי הספר הנ"ל פירוש אחר בדבריו מחמת שהיה קשה לו דדבריו מורין כסתרי אהדדי דתחלה כתב רק באב ובנו שלקחו נשים ושמותיהן שוות דכתב לא יצליחו ומסיים תמצא היא לא תצלח שהיא משולשת וכן וכו'. גם קשה להבין הלשון של הס"ח הנ"ל דאינם מובנים עפ"י פשטות. גם דקדק שתחלה כתב לשון לא יצליחו שהוא לשון רבים ואח"כ כתב היא לא תצלח שהוא לשון יחיד ומחמת זה ירד לפרש פי' אחר כפי מה שנראה בעיניו. הנה לחדש דבר בענינים כאלה אין דרכי מעולם בזה בדבר שאין לו יסוד ושורש ואין לי עסק בנסתרות ומי יודע עד היכן הדברים מגיעים ומי יכול להתערב בדבר כאלו בדבר הנוגע לנפש אם לא הגדולים ברומו של עולם אך אעפ"כ אם באנו לפרש דברי החסיד הנ"ל יותר יש לפרש לדעתי והוא דהיה החסיד מקובל בזה דיש בזה סכנה חלילה אם הוא משולש ומועד לקלקלה בזה חלילה או משום עין רעה או דבר אחר מחמת שינוי בדבר הנעשה בזה ועי"ז מחמיר החסיד ג"כ מחמת הקבלה הנ"ל להיות נזהר גם באינם משולשים והיינו די"ל הדבר בפלוגתא דרבי ורשב"ג דלרשב"ג בתלתא זימני הוה חזקה ולרבי בתרי זימני ואנן קי"ל בענין סכנה חיישינן לדרבי כמו במילה ונשואין ואף דזה אינו ענין לנ"ד דהתם לענין שתהא מוחזקת בזה איירי שיהיו הבנים מתים מחמת מילה או שתהא נחשבת קטלנית מ"מ החסיד סמך דבר זה לפלוגתא הנ"ל דכיון דהיכא דהוי משולשים יש בו סכנה מטעם דנעשה שינוי דלא שכיח ויש בו קול יש בזה שליטת ע"ה חלילה או ד"א ממילא ה"ה בשתי פעמים אם מחשב שינוי תלה הדבר בפלוגתא הנ"ל דלרבי הוה זה גם בשתי נשים ששמותיהן שוות ולרשב"ג בג' פעמים ולכן דכמו דמחמירין התם לענין נשואין ומילה כרבי ואף בתרי זימנא נחשבת קטלנית ה"ה לענין שליטת ע"ה חלילה דגם בב' זימנא הוה שינוי ולכן כיון דהוה מקובל דבמשולשים יש בו שליטה מע"ה חלילה ועלול להיות לא תצלח הוחמר ג"כ בתרי שמות יש ג"כ שליטת ע"ה חלילה כמו דאמרינן לענין קטלנית להחמיר כרבי מחמת סכנה לכן התחיל החסיד לכתוב תחלה דאף באב ובנו שנשאו נשים ששמותיהן שוות כתב לא יצליחו והיינו מטעם ספק משום חומרא וכתב ע"ז הטעם מזה דזה ברור לו משום תמצא היא לא תצלח שהיא משולשת כוונתו דהא היכא דהיא משולשת אז בוודאי וקרוב הדבר ועלול דלא תצלח עפ"י קבלה שלו ע"ז הדבר שהיא בסכנה לכן יש להחמיר גם בשניות בשמם משום חומרא דהכ"נ וכוונתו מ"ש תמצא היא לא תצלח הוא טעם אל הקודם וזה הוי כאלו ברור לו במשולשת דלא תצלח ולכן אמר הלשון תמצא כאילו יודע בבירור ולכן כיון דבמשולשת יש סכנה יש להחמיר אף בשניות דס"ל דאליבא דרבי גם בשניות לא יצליחו ובענין סכנה מחמרינן כרבי. ומ"ש תחלה לא יצליחו לשון רבים ואח"כ כתב לשון יחיד י"ל דהלשון שכתב לשון רבים אלעלמא קאי ולעולם עיקר הסכנה היא על השני' לבד כמו שמסיק בלשון היא לא תצלח וכיון דהצוואה היא על עלמא קאמר הלשון לא יצליחו וכן מצינו בש"ס מאי קטנות קטנות דעלמא וכדומה בכמה מקומות בש"ס ואח"כ כשפירש הטעם שוב אינו מזכיר בלשון רבים דאין זאת מן הצוואה כנ"ל בזה ואפשר דחסר איזה תיבות והי' נכתב בזה הלשון משום דתמצא היא לא תצלח אם היא משולשת כן נראה לפרש בזה ואף בלי הג"ה יש לפרש כן בדבריו וכמ"ש ובאמת העולם נוהגין ליזהר בזה אף בשניות כפשטות דברי הצוואה:

גם מ"ש רו"מ כבודו על דברי הנו"ב שכתב להוכיח דהצוואה לא הי' רק לזרעו ולא לכלל ישראל משום דקשה מב"א ור"פ ובנו ושמונים זוג כו' דמבואר בש"ס להיפוך הנה על הוכחה מר"פ ובנו שפיר כתב רומ"ע משים דכבר כתב החסיד בעצמו שיש חכמות בדבר והם היו בקיאין בזה וגם על הוכחתו מב"א הביא משם אזולאי בברית עולם לדחות בזה די"ל דכמו שנשתנה טבע הרפואות ה"נ י"ל לענין ב"א נשתנה מזמן הש"ס לא הי' סכנה ובזה"ז יש סכנה כו' הנה לדעתי לולא דבריו ז"ל אין לדמות מילתא למילתא די"ל דהתם שאני ברפואות משום דנשתנה הטבעיות של ב"א וגם הכוחות של הרפואות וכמו דחזינין גם השתא בזמנים דבאיזה משך שנים ודורות נשתנו בטבעיותיהם ובכוחתם הן מבני אדם והן מהרפואות עצמן ומה שייך זה לענין טבע תולדות האדם ואם היא סכנה גם בימי הש"ס היה סכנה וי"ל דהסכנה ג"כ היא משליטת עין רעה חלילה כיון דקי"ל דרוב בני אדם הולכין הבנים אחר אחי האם ודעותיהן וטבעתן אחת מתולדה האיש עם בת אחותו והיה תמיד נוחין זל"ז בדעותיהן ומה"ט אמרינן בש"ס גיטין שמא יחפה על בת אחותו דמשמע דוקא על בת אחותו ירצה לחפות והוא מהך טעמא משום דחושש הבעל דאם רואין שהיא רעה בדעותי' וזינתה תחתיו יאמרו גם עליו שהוא כן ורע במעשיו לכן המה מחפים זה על זה ולכן מחמת זה שהם נוחין זה לזה בדעה אחת ויושבין בשלוה תמיד בלי קלקול באיזה פעם יש בזה שליטת ע"ה ח"ו מאחרים או מצד אחר חלילה לכן מזהיר מלישא בת אחותו וכיון דהך רוב היא מתולדה שהולכין אחר אחי האם מהיכי תיתי דנאמר בזה שנשתנה מן זמן הש"ס לימי החסיד הנ"ל דאלת"ה האיך סמכינן על צ' יום ימי הבחנה מטעם דרוב עובר ניכר לשליש ימי' כמבואר ביבמות שמא נשתנה הטבע ואין העיבור ניכר עד יותר משליש ימי' וכדומה רבים דמצאנו השתא דסמכינן על הרוב הנאמר בש"ס אלא ודאי דבדבר התולדה אינו משתנה אף דהגאון בס' צל"ח הוכיח על גידול הפירות דבזמן הזה נתקטנו גידולם מזמן הש"ס כמ"ש בפסחים בפ' ע"פ י"ל דהיינו דוקא לענין הגידול וכמו דחזינין באמת בפירות ארץ ישראל שנשתנו אבל לא לענין טבע התולדה וכן בהא דאמרי' בש"ס יבמות ונדה ור"ה דאיכא למ"ד דיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין אף דחזינין השתא דאינו כן גם מזה אין ראי' די"ל דכוונת המ"ד דרק הרוב אינה יולדת למקוטעין ולא כולן ולכן גם השתא דחזינין דיולדת למקוטעין אמרינן להך מ"ד דהיא מן המיעוט ולא דנשתנה ולכן גם בזה בהך רוב דהולכין אחר אחי האם מה"ת לומר דנשתנה אכן מה שכתבתי הוי הסכנה היא מחמת שליטת ע"ה ח"ו משום דנוחין בשלוה תמיד משום דהם שווין בטבעם דרוב בנים הולכין אחר אחי האם כמדומה לי דגם בת אחיו נזכר בהצוואה דיש בו סכנה ובזה ליכא טעם זה ואין הס"ח כעת בידי לעיין בו:

אך בעיקר דבר זה מה שמקשה הנוב"י על הס"ח מבת אחותו י"ל בלא"ה שאינו סותר לדברי הש"ס די"ל דגם בימי הש"ס הי' סכנה בזה לדעת הס"ח אך ס"ל להחסיד הנ"ל דהא דמותר בבת אחותו בזמן הש"ס היינו משום דבזה מצוה איכא כדאיתא בש"ס וקי"ל שומר מצוה לא ידע דבר רע דהמצוה מגנת עליו ושמרו מהרעה ואף בשלוחי מצוה קי"ל דאינם ניזוקין כ"ש בעושי המצוה עצמו ואף היכא דהסכנה לא באה מחמת עצמו אמרינן דהמצוה מגין ומשמרתו מכ"ש שלא יגיע לו שום ריעותא מחמת המצוה עצמה לכן ס"ל להברייתא להתיר ומצוה איכא לישא ב"א ולא ירא לנפשו ולכן משום זה י"ל דס"ל להס"ח דאין המצוה מגעת עליו רק אם מתכווין לשם מצוה אבל אם אין כוונתו רק משום נוי או לשם דבר אחר אין המצוה מגנת עליו לשמרו מהסכנה וכמו דס"ל לאבא שאול ביבמות דף ל"ט לענין יבום דהכונס לשם נוי או לשם אישות או לשם דבר אחר הוי כאילו בא ערוה כו' ואף לרבנן החולקים עליו היינו כדמסיק התם בש"ס מריבוי' דיבמה יבא עלי' מ"מ דבכל ענין הוה מצוה וס"ל דזה דוקא לענין איסור אבל לא במקום דאיכא סכנה דחמירא סכנתא מאיסורא ואינו מציל מן הסכנה רק אם עושה לשם מצוה ולכן ס"ל להחסיד דדוקא בימי הש"ס דהיו מכוונין לשם מצוה בזה דוקא קאמר בברייתא דף ס"ח והנושא ב"א כו' וכעין דאמרינן ביבמות דף ל"ט בראשונה שהיו מכוונין לשם מצוה הי' מצות יבום קודמת ועכשו שאינם מכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמות ה"נ י"ל לענין סכנה ס"ל להחסיד דאינו מגנת עליו מן הסכנה רק אם מתכווין לשם מצוה והברייתא קאי על דורות הראשונים אבל עכשו ירא החסיד כיון שאינם מתכוונים לשם מצוה ירא שלא יהי' נתפס בהסכנה חלילה. ויותר נ"ל לומר דדבר זה אם בעינן שיתכוון לשם מצוה דוקא תלוי בפלוגתא דרבנן ואבא שאול הנ"ל דלרבנן אף שאינם מתכוונים לשם מצוה מ"מ מצוה איכא ואמרינן בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע כמו התם ביבום וס"ל להחסיד הנ"ל דהברייתא אתיא כרבנן אבל החסיד עצמו ירא לדעת אבא שאול ולכן גם בזה בעינן שיתכוון דוקא לשם מצוה וחשש להסכנה וזה יותר ניחא לומר כן דתלוי בפלוגתא הנ"ל דאז א"ש מה שפסק הש"ע באה"ע סי' ב' דמותר לישא ב"א והוא משום דאנן קי"ל כרבנן דא"ש ואף באין מתכוין לשם מצוה מצוה איכא ומגנת עליו ואף דס"ל ביבום לחזור אחר מצות חליצה היינו כיון דגם במצות חליצה פטר נפשו מן המצוה כנ"ל בזה וא"ש:

והנה בדרך שכתבתי אכתוב ג"כ מה שהעירותי לבי בהיותי בזה אף שאין לו שייכות לכאן מ"מ לא אמנע מלכתבו בדרך אגב דעפ"י דרך הנ"ל יש ליישב ג"כ קושיית התוס' בסיף פ' שבועות הדיינים שהקשו למה בתקע בשופר של עולה יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הא נהנה פרוטה דרב יוסף דאי מיקלע לי' עני פטור מליתן לי' ריפתא וכמו דס"ל לענין שומר שכר וי"ל בזה דהא ידוע מאמרי רז"ל דאמרי באו ונחזיק לרמאין כו' וכדאמרינין בב"ב דף יוד ויהיו מוכשלים בעיניך בעת אפך עשה בהם אפילו שכופין ליצרם לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנין כו' ואפ"ה אמרו רז"ל דלא ימנע מן הצדקה משום שומר פתאים ה' והנה במצות צדקה נוח להאדם יותר לרדוף אחרי' יותר משאר מצות וכדכתיב צדק צדק תרדוף ומשום דבשאר מצות קי"ל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אמנם במצות צדקה אמרינין עשר בשביל שתתעשר בתענית דף יוד וגם רשאי לנסות הקב"ה בזה כדכתיב ובחנוני נא כו' דע"י מצות צדקה יש לו שכר בעולם הזה וכדאמרינין הא לך סלע זו ע"מ שיחי' בני כו' ה"ז צדיק גמור בישראל בר"ה ד' ד' ויש לו שכר בעה"ז לכן דעת האדם לרדוף אחר מצוה זו של צדקה יותר משאר מצות אך זה אם נותן לבני אדם מהוגנים אז קיים המצוה אכן באמת המצוה זו גופא גורם לו ומשמרו שיהא נותן לבני אדם מהוגנים וכדאמרינין שומר פתאים ה' ולפי"ז דלהכי בתקע שיפר של עולה יצא אף דנהנה הפרוטה שפטור מליתן לעני מ"מ י"ל דאין זה הנאה אצלו דיותר ניחא לי' שיהי' עומד בחיוב המצוה של צדקה אף בשעה שתוקע כדי שאם יתן להעני יהי' בזה מצווה ועושה ואז יקבל שכר בעה"ז משא"כ במצות תקיעה שאין לו שכר ע"ז בהאי עלמא דמה"ט מצות לאו ליהנות ניתנו כדאיתא במפרשים משא"כ השתא שהוא פטור ממצות צדקה אז אף שיתן הוי כאינו מצווה ועושה כיון דהעוסק במצוה פטור מן המצוה לכן אף שגם באינו מצווה יש לו שכר מ"מ לא הוה מצוה גמירא שיגין עליו שיהי' ניצול מבני אדם שאינם מהוגנים לכן לא הוה בזה הנאה אצלו במה שמרויח הפרוטה דההפסד יותר גדול מן הריוח ויותר ניחא לי' להיות בחיוב מצות צדקה ויותר ניחא לי' החיוב מהפטור ואילו לא היה עוסק בתקיעת שיפר היה עומד בחיוב המצות צדקה ואם היה נותן לו הי' לו שכר בעה"ז משא"כ השתא דעוסק במצות תקיעה יפסיד מצות צדקה לכן לא נחשב לו מה שמרויח הפרוטה להנאה אצלו לכן יצא בתקע בשופר של עולה ואין זה דמיון לענין שומר שכר דהתם לא תליא בהנאה רק כיון דמקבל שכר בזה שמרויח ליתן לעני והוי מקבל שכר וכל שמקבל שכר אף שאין לו הנאה הוה שומר שכר כמו באומר תן מנה לפלוני ואני אשמור לך אף דאליו ליכא שום הנאה מ"מ כיון דעל ידו מחויב הבע"ה לשלם לפלוני הוי שומר שכר משא"כ הכא במודר הנאה משופר דעיקר בהנאה תליא מילתא י"ל דזה לא נחשב לו הנאה במה שיפטור ממצות צדקה וכמ"ש:

ובזה יש להבין ג"כ דברי הרז"ה דס"ל דבמצות דרבנן אמרינין מצות ליהנות ניתנו הביאו הר"ן סה"פ ולפמ"ש א"ש דבמצוה דאורייתא אז שפיר אמרינין מצות לאו ליהנות ניתנו אף דמרויח דא"צ ליתן פרוטה לעני מ"מ היא מפסיד בזה דאם ירצה ליתן לעני יהי' כאינו מצווה ועושה דאין המצוה כ"כ גדול לשמור אותו מבני אדם שאינם מהוגנים ומצות צדקה יותר ניחא לי' דיש לו שכר בעה"ז וכל זה שייך בעוסק במצוה דאורייתא דאז פטור מדאורייתא ממצות צדקה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה היא דאורייתא אבל אם עוסק במצוה דרבנן דאז מדאורייתא אינו פטור ממצות צדקה ואף שעוסק בהמצוה עומד בחיוב מצות צדקה ע"כ הוי שפיר הנאה אצלו במה שמרויח דפטור מליתן פרוטה לעני והפסד ליכא כאן דאם יתן הפרוטה עושה מצוה דאורייתא כמצווה ועושה ומקבל עלי' שכר בעה"ז כנ"ל בטעמו בזה ונכון וכ"ז כתבתי דרך הערה בעלמא אם כי אין לו שייכות לכאן רק דרך אגב ונחזור לדברי רום כבודו דהנה בגוף הדברים האמורים בהצוואה של החסיד חזינין דכמה דברים קפדו עליהם הדורות וכמה דברים לא קפדו אבל בענין מה שנסתפק היכא שחמותה אינה בחיים בעת שנעשה כלתה בזה לדעתי מסתברא דאין בזה בית מיחש כלל דאם לא חזי בחיים עצמן זה עם זה בודאי ליכא בזה חשש וכן כתב החסיד הנ"ל לענין להיות סנדק לשני בנים מאב אחד דאם הבן הראשון אינו בחיים רשאי להיות סנדק ולדעתי זה עדיף משם הנשתקע וסברא היא אסרה והיא שרא לה ונראה לי דאף אם שניהם ביחד כלה וחמיתה בחיים אם מתה חמותה שוב אין סכנה לכלתה מכ"ש אם לא חזי עצמן בחיים כלל כן נראה לי פשוט בזה. ואען ואימר שלום וכל טוב סלה מאתי הדו"ש באהבה. הק' יוסף חיים כ"ץ ראבד"ק דובנא רבתי:

עתה הנני מעתיק את אשר השבתי לי על מכתבו הזה

והנה אשר השיב כבודו על מ"ש בדין כלה וחמותה ע"ז אני אימר לכו נא ונוכחה וידקדק כבודו בדברי עצמו ויראה לאיזה פרצה דחוקה נדחף כבודו לומר שהחסיד קבל בקבלה דבמשולשין יש סכנה וכו' ולא שהופיע רוה"ק בבהמ"ד שלו דאם היה תולה כבודו שהופיע רוה"ק בבהמ"ד של החסיד א"כ לא היה שייך לומר דבכלה וחמותה שאינם משולשין נסתפק החסיד והחמיר כרבי מחמת ספק סכנה דמי איכא ספיקא קמי שמיא ועל רבי ורשב"ג גופייהו העידו חכמי הש"ס בדרשתם על הקרא דבעלי אסופות ואלו ואלו דברי אלקים חיים מרועה אחד ניתנו ולא נסתפקו ולפי דעת כבודו ע"כ דהחסיד נסתפק באינם משולשין דאם לא היה נסתפק לא היה צריך להזכיר כלל משולשין דהא בכלל שלשה שנים ובע"כ לפי דעת כבודו במשולשין הי' פשיטא לי' להחסיד דאיכא סכנה ובאינם משולשין רק החמיר החסיד מספיקא ובודאי זה דחוק מאוד ומלבד שזה דוחק אני שואל את כבודו לשיטתו מה יענה על זה שקבל החסיד מאתו על משולשין והכי זה לא ידע מהמחלוקת דרבי ורשב"ג ושבסכנה הילכתא כרבי וא"כ תקשה עליו מדוע לא אמר להחסיד דגם באינם משולשין איכא סכנה ואם גם זה שהחסיד קבל מאתו נסתפק באינם משולשין ולכן אמר לו להחסיד רק מה שהיה פשוט לו א"כ תקשי הלא זה שקבל החסיד מאתו ע"כ אף לדעת כבודו מוכרחין אנו לומר שידע רק עפ"י רוה"ק וא"כ אם הוא אמר להחסיד רק במשולשין היה לו להחסיד ללמוד מדבריו דידע עפ"י רוה"ק דבאינם משולשין ליכא סכנה דאל"כ הי' לו לומר אף באינם משולשין איכא סכנה. גם תמוה לי מאוד על דברי כבודו שכותב דכוונת החסיד הוא משום דבמשולשין איכא סכנה אף לרשב"ג לכן לרבי בשניים איכא סכנה ואיזה שייכות לזה עם מה שבמשולשין איכא סכנה לרשב"ג לכן לרבי איכא הכנה גם בשניים ומדוע לא קאמר להיפוך דמשום דלרבי איכא סכנה בשניים לכן לרשב"ג איכא סכנה במשולשין ומאי אולמי' דרשב"ג מדרבי שתלה את דעת רבי בדעת רשב"ג והרי שם בהס"ח בסוף סומן הזה גבי קטלנית כתב החסיד למר כדאית לי' דאף בשנים ולמר כדאית לי' דדוקא בשלשה ולא כתב שם דלהכי לרבי בשנים יש סכנה משום דלרשב"ג בשלשה איכא סכנה ואפילו אם נדחוק עצמינו לומר שלא כדברי כבודו רק שנלך בדרך כבודו דהחסיד קבל שאם נעשה שינוי שנזדווגו דורות בשם אחד איכא סכנה ודן החסיד מדעתו שזה תלוי בפלוגתת רשב"ג ורבי דלרבי אף בשנים איכא סכנה ולרשב"ג דוקא במשולשין ולכן תחלה כתב החסיד אף בשנים יש להחמיר ואח"כ כתב דבמשולשין איכא ודאי סכנה ושוב לא תקשה איתן השני קושיות שהקשיתי על פירושו של כבודו מ"מ גוף הדמיון שמדמה כבידו הך להפלוגתא דרשב"ג ורבנן, הוא לדעתי כי עוכלא לדנא דהלא כאן בשם כלה וחמותה נמצא דהשינוי הראשונה נעשה ע"י הנשואין של השני' וא"כ ה"ז דומה לוסת ההפלגה דאף לרבי בעינן ג' ראיות כדי שתהי' עכ"פ שני הפלגות שוות משום דהראי' השני' מצטרפת להראי' הראשונה ונעשית הפלגה אחת א"כ כמו כן ע"י נשואי השני' נעשית שינוי אחת ולרבי עכ"פ בעינן תרי ואם נבא לחלק הך דכלה וחמותה מוסת הפלגה דבוסת הפלגה בעינן שתתחזק על להבא שתראה בכל הפלגה כזאת משא"כ כאן בכלה וחמותה דלא בעינן שתוחזק על להבא רק שיהי' שינוי לכן סגי בשינוי אחת הוה סכנה א"כ תקשי מנ"ל להחסיד לומר דלרשב"ג בעינן משולשין דילמא בזה גם רשב"ג מודה דאף בשינוי אחת הוה סכנה ובפרט לפי מה דקי"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינין א"כ כיון שיש חילוק בין חזקה להך דסכנה ודאי הי' לנו לומר דאף רשב"ג מודה בזה:

גם מה שדחק כבודו את עצמו לפרש דלשון לא יצליחו שכתב הס"ח קאי אלעלמא רק מ"ש היא לא תצלח כשהיא משולשת וכו' שם לא קאמר בדרך צווי לעלמא שלא ישאו זא"ז כשהיא או הוא משולשין דהא כבר כתב אף באינם משולשין לא ישאו רק קאי לנתינת טעם ולכן כיון שאינו מהצוואה לכן לא קאי אלעלמא וכתב לשון יחיד וכו' ע"ז ג"כ תמהתי מאוד מדוע זה אינו מהצוואה הלא ודאי אם כבר נשא זה האשה ששמה כשם אמו מ"מ בנו הבא לישא אשה ודאי דגם הוא מצווה בהצוואה שהוא לא ישא אשה ששמה כשם אמו דל"מ לרשב"ג לפי דעת כבודו בהבנת דברי הס"ח עדיין לא היה שום סכנה כלל ומאתו מתחיל הסכנה אלא אפילו לרבי מ"מ הכי אם אביו אכל שום וריחו נודף גם בנו יאכל שים ויהי' ריחו נודף ובודאי צוה החסיד גם עליו שלא ישא אשה ששמה כשם אמו וכן אם אביו הי' חכם וראה בחכמתו שלא יזיק לו וכאופן שהבאתי במכתבי הראשון בשם הס"ח סו' תס"ח וכבודו הודה לי ע"ז לתרץ מר"פ ובנו וכו' ונשא אביו אשה ששמה כשם אמו הכי נאמר דמחמת זה שוב אין צורך לבנו להזהיר שהוא לא יעשה כמו אביו לפי שהוא אינו חכם ואינו רואה בחכמתו שלא יזיק לו וזה ודאי א"ל דלהכי לא הוצרך החסיד לצוות שהבן של אביו שנשא אשה ששמה כשם אמו הוא כלומר בנו לא ישא אשה ששמה כשם אמו דכבר הזהיר החסיד שאף באינם משולשים לא ישא אשה ששמה כשם אמו זה ליתא דבזה שכתבתי שהאב היה חכם וראה בחכמתו שלא יזיק לו אם ישא אשה ששמה כשם אמו א"כ הי' מקום לטעות דגם לבנו שוב לא יזיק וא"כ ודאי הוצרך החסיד לצווח גם בזה שלא ישא הבן אשה ששמה כשם אמו שנעשה משולשת וכל שהוא גם צוואה ה"ל לומר לא יצליחו לשון רבים אלעלמא ועוד תימה דלפי הבנת כבודו בדעת החסיד א"כ כל עיקר מ"ש לא יצליחו הוא מיותר דהא כתב תחלה שיש זווגים שלא יצליחו וקא חשיב כמה זווגים ואחד מהם הוא אם נשא אשה ששמה רבקה ובנו לקח אשה ששמה רבקה כו' וא"כ למה הוצרך הס"ח לסיים בזה עוד הפעם לשון לא יצליחו מזה נראה בעליל שנתכווין הס"ח להורות איזו זווגים הם שלא יצליחו לשון רבים ואיזו זווגים שרק אחד מהם לא יצליח וכמ"ש בתחלה שיש זווגים שלא יצליח או אחד מהם ושם ודאי אין לומר דקאי אלעלמא דא"כ מה זה שכתב או אחד מהם ובע"כ דשם כוונת החסיד שהשני הזוגים לא יצליחו או אחד מהם ולכן סיים כאן גבי נשא אשה ששמה רבקה כו' וכפל עוד הפעם לשין לא יצליחו כלומר דאלה הזווגים שחשב עד אחר הזווגים של נשא אשה ששמה רבקה כו' הם מאותן ששניהם לא יצליחו ואח"כ כתב תמצא היא לא תצלח שהיא משולשת או שהוא משולש כו' כלומר דבזה רק אחד לא יצלח וכמ"ש במכתבי הראשון:

גם מה שרוצה כבודו לדחות את דברי האזולאי בקנה רצוץ ומחלק בין דבר הטבע התלוי בתולדה ובין דבר הטבע התלוי בכוחות לא יכולתי להבין דעת כבודו בזה דהכי האזולאי בא להקשות על הס"ח ולהוציא את דבריו מפשטותן לומר עליו המע"ה ולחלק חילוקים כאלו דבאמת אנו אינם בקיאים בחכמת הטבע ולידע איזו הדברים הם אינם משתנים לעולם ואיזו הדברים הם משתנים וכיון שאין אנו בקיאים בזה ודאי אין כח בידינו לא לדמות בזה מילתא למילתא ולא לחלק ביניהם רק אם אנו רואין שאיזה חכם אמר דבר בזה לא כמו שמוצאין מאיזה חכם אחר ודאי נודע לנו עי"ז שזה הדבר טבע הוא מהדברים העשוים להשתנות בטבע ולכן לפני החכם הראשון היתה כך הטבע ולפני החכם השני נשתנה הטבע ולכן קאמר להיפוך וזהו דברי האזולאי ז"ל דכשאנו מוצאין שהחסיד קאמר גבי ב"א היפוך מהש"ס וידוע שהחסיד היה בקי באותן החכמות או עפ"י רוה"ק או עפ"י חכמת הטבע לכן נודע לנו מזה דהחסיד ידע שגם הטבע של ב"א היא מהדברים העשוים להשתנות כמו בהרפואות ובגידול הפירות. ועתה יראה כבודו וישפוט אם הקשה על האזולאי בדעת גם מאוד תמוה לי על כבודו שהוכיח דגם עכשו רוב בנים הולכין אחר אחי האם ונוחין זל"ז וכו' וכאילו גם כבודו בקי בחכמת הטבע הזאת שגם עכשו לא נשתנה טבע הזאת וע"ז תמה תמה אקרא דהלא אף אם יהבינין לי' לכבודו בזה שכן הוא שגם עכשו הולכין אחר אחי האם ונוחין זל"ז הכי זה הוא הגורם להסכנה מה שנוחין זל"ז א"כ הלא גם בזמן הש"ס היתה הטבע שרוב בנים הולכין אחר אחי האם ועיקר דבר זה נזכר בש"ס ואפ"ה חזינין דבזמן הש"ס לא הי' סכנה וא"כ הראי' שמביא כבודו הוא כהאי עורבא דמייתי נורא לקיני' דודאי אדרבה אף דגם בזמן הש"ס היה הטבע שרוב בנים הולכין אחר אחי האם אפ"ה בזמן הש"ס לא היה כח להס"א להזיק בזה ואח"כ בזמן החסיד שגברה כח הס"א וניתן שליטה ביותר להמזיקין לכן נעשה אז סכנה ובפרט דכ"כ האזולאי בספרו ברית עולם שם סברא נאמדת על זה דבזמן הש"ס לא היה סכנה ועכשו איכא סכנה אף אם לא נאמר דעכשו גברה כח הס"א אפ"ה בזמן הש"ס שהיה שכיח זווגים כאילו וכמו שאמרו שמונים זוג אחים כהנים וכו' והיינו משום דאז הוה שכיחי חכמים שראו בחכמתם שלא יזיק להם וכמש"ל בשם הס"ח סי' תס"ח ולכן אף מי שלא היה חכם שיוכל לראות בחכמתו שלא יזיק לו ג"כ שוב לא הוה סכנה מחמת דבדבר השכיח ליכא שליטת ע"ה ר"ל משא"כ בזמן החסיד שראה שנתמעטו זווגים כאלו וכבר כלו החכמים שיכלו לראות בחכמתם שלא יזיק להם ולכן בדבר דלא שכיח כ"כ בעולם איכא שליטת ע"ה ר"ל ואיכא סכנה ב"מ ובחנם רצה כבודו לדחות דברי האזולאי בדברים שאין בהם ממש ובאמת לדעתי דברי האזולאי נאמרים בהשכל ובדעת ומוצקים כראוי

גם מה שכבודו עירב לכאן את דברי אבא שאול שביבמות דף ל"ט דסובר דהכונס את יבמתו אם כונס אותה לשם מצוה אז מצוה היא אבל אם כונס אותה לשם נוי או לשם אישות או לשם ד"א כאילו פוגע בערוה כו' וע"ז כותב כבודו דגם לענין שומר מצוה לא ידע דבר רע לדעת א"ש דוקא אם מכווין בעשייתו לשם מצוה אבל אם מכווין בעשיית המצוה לשם ד"א אז במקום דאיכא סכנה שפיר מזיק לו וכו' גם ע"ז תמה אנכי על הדמיון שלו דהתם ביבמה חזינין דבהניח האח בנים אז אסרה רחמנא על אחיו איסור ערוה ואף אם היבם בא לקיים המצוה של לשבת או של פ"ו רק כשלא הניח שום זרע אז התירה רחמנא להיבם למען הקים את שם המת וסובר א"ש דרק אם היבם ג"כ מכווין כדי להקים שם המת אבל אם היבם מכווין לא בשביל להקים שם המת אף שמכווין בשביל איזו מצוה מ"מ הא חזינין דבהניח בנים אף שמכווין היבם בשביל לקיים איזו מצוה היינו של לשבת או של פ"ו אפ"ה אסרה רחמנא איסור ערוה לכן כל שהיבם אינו מכווין לזאת המצוה שהתירה רחמנא בשביל זאת המצוה הוה כמו בהניח בנים ופוגע בערוה אבל כאן לענין הכנה לא חלק הקרא דשומר מצוה לא ידע דבר רע בין מצוה למצוה ובכל המצות קאמר קרא שומר מצוה וכו' א"כ מנ"ל לומר דלא"ש בעינן דוקא שיכווין לשם המצוה של ב"א דהיינו של הקרא דומבשרך אל תתעלם וכמבואר ברש"י יבמות ריש דף ס"ג אז היא מגנת מהסכנה ואם אינו מכווין בשביל לקיים מצוה הזאת אינה מגנת אף שמכווין לקיים המצוה של לשבת או של פ"ו ואמאי הלא אדרבה המצוה של לשבת או של פ"ו הוא קרא של תורה והמצוה של ומבשרך אל תתעלם הוא קרא דדברי קבלה ורציתי ליישב דעת כבודו דסובר דשאני ב"א אם בא לקיים המצוה של ומבשרך אל תתעלם דבאשה אחרת א"א לו לקיים מצוה זו לכן שפיר מגנת מהסכנה אבל המצוה של לשבת או של פ"ו דאפשר לו לקיים גם באחרת דליכא סכנה לכן אין המצוה מגנת מהסכנה ומה שתלה כבודו בדעת א"ש דיבמות הוא משום דמא"ש דיבמות מוכח דסובר דמצות צריכות כוונה וכל שלא כוון לשם המצוה הוה כאלו לא קיים המצוה ולכן גם בב"א כל שלא כוון כדי לקיים המצוה של ומבשרך אל תתעלם הוה כאלו לא קיים המצוה של ומבשרך אל תתעלם ולכן המצוה של לשבת או של פ"ו אינה מגנת דהא היה יכול לקיים המצוה הזאת באחרת אכן באמת הא גבי מים שאובים כתבו כל הפוסקים סתם דאין לשפוך המים שאובים לשם מצת מצוה שבשכונת המת משום שומר מצוה כו' ומשמע דאף אם יכול לקיים המצוה במים אחרים וכגון שיש עוד זמן לשאוב מים אחרים ולהלינם או שיכול להשיג מים אחרים שאובים שלנו ולא הי' בשכונת המת ואפ"ה מותר ללוש באותן המים שהיו בשכונת המת והכי נהיגי עלמא באמת א"כ הרי דאף במקום שיכול לקיים המצוה ושלא להכניס עצמו לסכנה אפ"ה מותר לו להכניס עצמו לסכנה משום דאמרינן דהמצוה מגנת מהסכנה והנה עלה בדעתי ליישב גם זאת ולומר דשאני התם גבי המים דבעת ששאבם לא היה שום סכנה רק אח"כ נתהווה סכנה לכן אמרינן כיון דכבר עשה מצוה המצוה מגנת משא"כ כאן גבי זווגים שיש בהם סכנה דאז בעת שבא לקיים המצוה כבר איכא הכנה לכן כל שיכול לקיים המצוה באחרת דליכא סכנה אין המצוה מגנת אך א"כ תקשה לפמ"ש והוכחתי בדיבור הקדום דע"כ הא דכתב הס"ח לא יצליחו לשון רבים כוונתו על שני הזווגים שקשין זל"ז ושניהם לא יצליחו וקשה הלא הראשון בעת שנשאה לא היה סכנה רק אח"כ בעת שנושא השני נתהווה הסכנה וא"כ דומה ממש להמים שבשכונת המת והנה רציתי ליישב עוד גם את זאת והוא דכיון דא"ש דיבמות סובר דכשאינו מכווין לשם המצוה הוה כאילו לא קיים המצוה כלל א"כ אפשר דחש החסיד שמא הראשון ג"כ לא נתכווין לשם מצוה כלל רק כנסה לשם נוי או דבר אחר דליכא מצוה בזה הדבר שנתכווין ולכן כשנשא אח"כ השני ונתהווה הסכנה שוב גם על הראשון אין המצוה של לשבת או של פ"ו מגנת מהסכנה מחמת שלא נתכווין לשם המצוה ולכן לא דמי למים שבשכונת המת דשם בעת ששאב המים ודאי נתכווין לשם מצוה דהכי נהיגי עלמא שם ששואבין לשם מצת מצוה משא"כ בנשואין א"א לידע למה נתכווין אם לשם מצוה או לא ע"כ יגעתי וטרחתי עצמי ליישב דברי כבודו למען לא יאמר כבודו שלא הבנתי דבריו אכן האמת יורה דרכו שלא כדעת כבודו דהרי בש"ס פסחים דף ח' הוכיח הש"ס מהברייתא דהאומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחי' בני וכו' דאף אם אינו מכווין לשם מצוה כלל אפ"ה המצוה מגנת מהסכנה דהרי הש"ס להכי קאמר התם דהחשש הוא שמא אחר גמר הבדיקה אתי לעיוני בתר המחט כו' יע"ש ולומר דהש"ס פסחים שם קאי לדעת הרבנן דפליגי על א"ש ביבמות שם ע"ז תקשה ראשית מנ"ל לומר דהרבנן דפליגי על א"ש ביבמות סוברים דאף אם אינו מכווין לשם מצוה אפ"ה מצוה איכא ומגנת ודילמא שאני ביבמה דהקרא מרבה יבמה יבא עלי' מ"מ וכמבואר בהש"ס יבמות שם והשנית תקשה על החסיד שחש לדעת א"ש שביבמות דהרי לפי דעת כבודו ע"כ דא"ש שביבמות פליג על הברייתא דהאומר סלע וכו' וא"כ ודאי דלית הילכתא כא"ש שביבמות דאל"כ לא הי' צריך הש"ס פסחים שם ליישב דברי ר"א דהחשש הוא דילמא בתר דבדיק אתי לעיוני בתרה וכו' וה"ל לומר דר"א חש לדעת א"ש שביבמות גם מאוד קשה לי לומר כן דהלא הרמב"ם פ"ב מא"ב כתב שם דלישא ב"א היא רק מצות חכמים והקרא דומבשרך אל תתעלם היא רק אסמכתא וא"כ מי הכריחם להחכמים לתקן לכתחלה שיכניס עצמו לסכנה דבשלמא גבי בדיקת חמץ דמוכח מהש"ס דאי לאו דחשו חכמים דילמא לבתר דבדק אתי לעייני בתרה דמחט היו מתקנים החכמים לחפש ולבדוק בהגל ולהכניס עצמו לסכנה ולסמוך על המצוה שמגינה אף שהיא רק מצוה דרבנן היינו משום דרצו החכמים להציל את האדם מאיסור ב"י וב"י שהוא איסור תורה אבל כאן בב"א דליכא שום סמך מה"ת לעשות כן ולישא ב"א ואדרבה כיון דאיכא סכנה בזווג הזה א"כ היה אסיר מה"ת לכנוס לסכנה וא"כ איך תקנו החכמים לכתחלה לעבור על ד"ת ולעשות זאת למצוה שתלין מהסכנה ובפרט לפי מה דמבואר בדברי א"ש ביבמות שגם בזמן הש"ס היו נמצאים אנשים שכנסו נשים לשם נוי או לשם דבר אחר וא"כ לכל הפחות ה"ל להחכמים להזהיר שיכווין דוקא לשם מצוה שתקנו החכמים ובאם לאו אסיר לו מה"ת לישא ב"א מחמת הסכנה אלא ודאי בזמן הש"ס או שלא היה שום סכנה באותן הזווגים שכתב החסיד רק בזמן החסיד נשתנה הטבע והיינו כמש"ל דבזמן הש"ס שהיו שכיחים חכמים שראו בחכמתם שלא יזיק להם ומחמת זה היו שכיחים זווגים כאלה ולכן שוב לא הוה סכנה אף למי שאינו חכם שיוכל לראות בחכמתו שלא יזיק לו ומטעם דשכיחי זווגים כאלה משא"כ בזמן החסיד דלא הי' שכיח הרבה חכמים שהיו רואים בחכמתם שלא יזיק ולכן נעשה סכנה וצוה החסיד שלא יעשו נשואין כאלו והא דהחסיד לא סמך עצמו שהמצוה של פ"ו או של לשבת יגין על הסכנה שלא תזיק לו נ"ל משום דהחסיד ראה בחכמתו דשכיח הזיקא באלה הזווגים דקא חשיב ובשכיח הזיקא מבואר בש"ם פסחים הנ"ל דאינה מגנת המצוה מהסכנה או דגם בזמן הש"ס לולא המצוה של פ"ו או של לשבת היה סכנה ובמקום שקיים פ"ו וגם יש לו אשה אחרת דליכא מצוה של לשבת היה סכנה גם בזמן הש"ס רק בזמן הש"ס לא הי' שכיח הזיקא ולכן במקום שהיה שייך המצוה של פ"ו שעדיין לא הוליד בן ובת אף שיש לו אשה רק שאינה מולידה לו או שכבר קיים מצות פ"ו רק שאין לו אשה אחרת דאז איכא המצוה של לשבת היתה המצוה מגנת עליו מהסכנה ובזמן החסיד נשתנה הטבע ונעשה שכיח הזיקא לכן צוה החסיד ליזהר מזווגים הללו:

עוד הוסיף כבודו לחדש דלהכי הרב בהג"ה בש"ע אה"ע סי' ב' וסי' ט"ו פסק דמותר בב"א ולא חש לדעת החסיד היינו משום דהחסיד סובר כא"ש דיבמות אבל הרב בהג"ה הלא כתב באה"ע שם סי' קס"ה דהמנהג כסברא הראשונה כו' יע"ש והיינו כרבנן דפליגי על א"ש ולכן לא חש בזה לדעת החסיד דאף החסיד מודה דלרבנן דפליגי על א"ש לית בית מיחוש בב"א ומאוד תמהתי על דעת כבודו דהלא לפי דעת כבודו בפירוש דברי א"ש שביבמות דכל שאינו מכווין לשם מצוה הזאת הוה כאילו אינו מקיים המצוה כלל א"כ איך אפשר לחוש לדעת א"ש הלא ע"כ דלית הילכתא כא"ש דהא מבואר ביבמות דף יוד דהחולץ ליבמתו וכו' דפוסק ר"י שם דבין הוא ובין האחין אינן חייבין לא על החליצה כרת ולא על הצרה כרת והלכתא כר"י וכמו שפסקו כל הפוסקים הרמב"ם והטוהש"ע ואף ר"ל לא פליג על ר"י שם רק על האחין ועל הצרה אבל על החולץ עם החליצה מודה ר"ל דהוא אינו חייב על החליצה כרת וא"כ הרי מוכח דלא כא"ש דהא כאן ודאי אי אפשר שיכווין לשם מצוה דהא אחר החליצה ודאי דליכא מצות יבום אדרבה עוד עבירה איכא בזה ואפ"ה לא הוה כפוגע בערוה ואינו חייב כרת א"כ כ"ש קודם החליצה דליכא עבירה אדרבה מצוה ליבום ודאי לא שייך לומר דמשום שאינו מכווין למצוה יהי' כפוגע בערוה ויהי' חייב כרת גם הנו"ב מ"ק חלק אה"ע סי' נ"ד האריך להוכיח דאם נפרש דעת א"ש דכשאינו מכווין לשם מצוה הוה כפוגע בערוה א"כ נמצא כמה סתמי משניות דלא כא"ש וכן כמה סוגיות הש"ס דלא כא"ש ולכן מפרש הנו"ב שם דא"ש מודה דאף שאינו מכווין לשם מצוה מ"מ שפיר מקיים המצוה דמצית א"צ כוונה רק א"ש היכא דכונס לשם נוי או לשם אישות כו' כוונתו שמכוין שאינו כינה לשם מצוה רק לשם נוי או לשם אישות כלומר שמכווין לשם זנות בזה קאמר א"ש דהוה כפוגע בערוה וכו' יע"ש בהנו"ב וא"כ מבואר שלא כדעת כבודו והגם דבאמת אני תמהתי על הנו"ב וכ"כ על הגליון הנו"ב שלי דלפי פירושו של הנו"ב קשה על הש"ס ריש יבמות דף ג' דקאמר א"ש הוא דסובר מ"ח קודמות למצות יבום וכן בכ"ד ומנ"ל להש"ס דלא"ש מ"ח קודם והלא ודאי זה היא מילתא דלא שכיחא דלזה בעינן מומר להכעיס ואדרבה כל הש"ס מלא דחזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ מדוע יהי' מ"ח קודם דבשלימא אם נפרש כפשוטו דא"ש סובר דכל שאינו מכווין לשם מצות יבום לא הוה מצוה כלל א"כ ודאי זה שכיח שאף היבם בעצמו לא יוכל לידע אם מחמת נוי או ממון וכדומה או מחמת שאין לו אשה אחרת והוא מפץ באשה ולכן חפץ ליבמה וכמו שידוע שבכל המצות וכן בת"ת אין אדם יכול להרגיש בעצמו אם עושה לשם שמים או מחמת איזה הנאה וטועה בעצמו ודומה שהוא עושה לשם מצוה ובאמת היצר הטעה אותו מחמת שחפץ בההנאה ולכן ודאי ע"כ לא"ש מ"ח קודמת אם לא במקום שיש לו מכבר אשה נאה יותר מהיבמה וגם אין לה להיבמה לא ממון ולא שום דבר אחר אשר יוכל לחוש שהיצר מטעה אותו אלא חפץ באמת להקים שם לאחיו המת אז ודאי מצוה ליבמה אבל עפ"י רוב כשאין האדם יכול לעמוד על דעתו בבירור ודאי מ"ח קודמת לדעת א"ש דיש לו לחוש שמא מחמת היצר טועה בדמיונו ואינו עושה באמת רק בשביל להקים לאחיו שם אלא עושה בשביל היצר שרוצה בנוי או בממון או באשה וא"כ הרי יפגע בערוה אבל לפי פירושו של הנו"ב א"כ ודאי כל אדם יודע בדעתו אם מכווין שלא לצאת מצות יבום ושפיר אפשר דגם לא"ש כשאינו מכווין שלא לצאת ידי חובת מצות יבום שפיר מצות יבום קודם ולכן כדי שלא יהיו כל הנך סתמי שהביא הנו"ב שם דלא כדעת א"ש פירשתי באופן אחר והוא דודאי גם א"ש מודה דאף אם אינו מכווין בביאתו לשם מצות יבום אפ"ה שפיר מקיים בביאתו מצות יבום רק א"ש הקשה לו כפל הלשון של הקרא דברים כ"ה פסוק ז' דכתב ואם לא יחפוץ כו' ואמרה מאן יבמי וכו' ומסיים לא אבה יבמי ע"ש ובודאי אם מאן היבם היינו לא אבה ולא אבה היינו מאן היבם ולכן מפרש א"ש דהאי מאן יבמי להקים לאחיו שם כו' לא שלא אבה לייבם אותה אלא אבה לייבם אותה רק לא מחמת להקים לאחיו שם אלא מחמת נוי או אישות או דבר אחר כגון ממון או שאר דברים ולו היבמה לא היתה נאה והי' לו אשה אחרת נאה וגם שום שאר דברים לא היה לה להיבמה אז לא היה רוצה לכנסה ולכן מסיים הקרא לא אבה יבמי כלומר אף שאבה לקחת אותי לו לאשה אבל היא מחמת נוי וכדומה ולולא הנוי וכדומה רק לשם יבום למען הקים לאחיו שם לא אבה יבמי אז צוה קרא ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה כלומר כי בזה שיש דבר הגורם אשר לולא הדבר הגורם לא הי' חפץ לקחתה משום מצות יבום לחוד לכן לא התירה לו רחמנא ושוב אינו יכול לחפוץ לקחתה וחלצה נעלו ומזה למד א"ש את דינו דכל שיש איזו סיבה הגורם לו שבעבור הסיבה הזאת הוא חפץ בה אבל בשביל המצות יבום לחוד לא היה חפץ בה אז סובר א"ש דאסורה עליו איסור ערות אשת אח ולכן שפיר קאמר הש"ס דלא"ש מ"ח קודם והיינו משום דודאי אף אם היבם אומר שאף אם לא היתה נאה היה חפץ בה כדי להקים לאחיו שם וכדומה בכל סיבה אפ"ה קשה להאמין לו ע"ז דאפשר שהוא משקר או שטועה היבם עצמו בדעתו ודומה שהוא עושה לשם מצות יבום להקים לאחיו שם ולא כן הוא האמת וזה הוא דקאמר א"ש לישנא דספיקא כאילו פוגע בערוה ולא קאמר שהוא פוגע בערוה וכן קאמר א"ש וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר כו' ולא קאמר והולד ממזר היינו דא"ש מיירי אם אומר היבם שרוצה לכנסה כדי להקים לאחיו שם רק שאנו רואין שהיבמה היא נאה ויש לספק שכונס מחמת נוי או שרואין שאין לו אשה אחרת ליקח ויש לספק שכונסה לשם אישות או שאנו רואין איזו סיבה אחרת אשר יש לספק שלולא הסיבה של נוי או של אישות או ש הסיבה האחרת לא היה כונסה בזה קאמר א"ש שאין להאמין להיבם על מה שאומר שאף לולא הסיבה היה כונסה להקים לאחיו שם אלא יש לתלות שמחמת הסיבה שאנו רואין הוא כונסה והוה כאילו פוגע בערוה ולא פוגע בערוה ממש דהא בבירור אי אפשר לידע ושמא האמת כדברי היבם וכן קאמר וקרוב הדבר להיות הולד ממזר ולא ודאי ממזר דשמא האמת כדברי היבם ולכן רק מ"ח קודם ויש להב"ד להשתדל שיחלוץ וכמו שכתב הרב בהג"ה אה"ע סי' קס"ה בשם הר"ת דאף אם שניהם רוצין ביבום אם יש כח ביד הב"ד שלא להניח אותו לייבם אין מניחין אותו לייבם אא"כ ניכר שליכא שום סיבה שיכולין לתלות שמחמת הסיבה הוא רוצה לכנסה כי אם מחמת שמכווין לשם מצות יבום אז מניחין אותו לייבם יע"ש נמצא לפ"ז שוב שפיר כל הנך סתמי שהביא הנו"ב שפיר אתיין כא"ש דא"ש לא קאמר כלל שצריך כוונה לשם מצות יבום רק כל שליכא סיבה לתלות שמחמת הסיבה הוא כונסה ולולא הסיבה לא היה כונסה דזה נקרא ממאן להקים לאחיו שם וכמ"ש שפיר מהני אף לא"ש הייבום שלא בכוונה לשם מצוה כיון דאינו ממאן להקים לאחיו שם ולכן חרש וקטן שפיר בני יבום המה וכן הך דרבא יבמות דף נ"ד ע"א נתכווין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה ג"כ אף לא"ש דהא לאו מחמת איזה סיבה הטיח ביבמתו וגם לולא הסיבה שרצה לבא על הבהמה אפשר שהיה רוצה להקים לאחיו שם ולא היה ממאן בזה אך מה שהקשיתי לעיל מהך דיבמות דף יוד דהבא על חליצתו אינו פוגע בערוה וליכא איסור כרת אף דשם אין לך מיאון גדול מזה שכבר אמר בב"ד לא חפצתי לקחתה וחלץ לה ואפ"ה ליכא כרת ע"ז לא מצאתי שום ישוב ולכן דחקתי א"ע על הר"ת שהביאו התוס' יבמות דף ל"ט ד"ה א"ר וכו' שהוכיח דהילכתא כא"ש כו' היינו רק במה שפוסק א"ש דמ"ח קודמת אבל מה שסובר א"ש דהוה ערוה בזה ודאי דלית הילכתא כוותי' ולדעת ר"ת מסתמא ליכא רק איסור עשה דהיינו כמש"ל שמחויב לומר לפני הזקנים היינו הב"ד לא חפצתי לקחתה ולחלוץ לה דכל שאיכא מיאון אצלו להקים לאחיו שם ורק מחמת איזו סיבה רוצה לכנסה אז רמיא רחמנא חיוב עשה לאמר לא חפצתי לקחתה ולחלוץ לה אבל האיסור כרת ודאי פקע מאתה תכיף בעת מיתת בעלה והיה ביד היבם לחפוץ להקים לאחיו שם וא"כ לפי פירושי הזה ודאי אין שום מקים לדברי כבודו דהלא גם לא"ש לא בעינן כוונה לשם מצות יבום אלא אף אם נתכווין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קיים המצוה כראוי ולא הוה איסור ערוה כל שאינו ממאן להקים לאחיו שם וא"כ ודאי מצלת ומגנת מהסכנה ואינו ענין כלל הך דא"ש ביבמה דקא דייק הקרא של הכפל לשון של לא אבה יבמי וכמש"ל משא"כ בב"א דליכא הך דיוקא לומר דכונס לשם נוי וכדומה אינו עושה מצוה ושפיר קיים המצוה של ומבשרך אל תתעלם א"כ ודאי יש להציל ולהגן מהסכנה דהא לפמ"ש גם א"ש לא מצריך כוונה לשם מצוה:

גם מ"ש כבודו בדרך אגב ליישב קושיות התוס' שבועות סוף פש"ה וכעין דרוש הנה תחלת דבריו כתב בטעות דהתוס' לא הוקשו שם על תקע בשופר של עולה רק של מודר משופר או ממעין והגם דבאמת לפי מה דמסיק רבא שם דאחד זה ואחד זה יצא מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו א"כ שייך קושיות התוס' ותירוצם גם בשופר של עולה או של שלמים אכן חייב אדם לומר בלשון רבו ומלבד זה כל דברי כבודו לדעתי אין בהם מתים דבפירוש קאמר ר"י פ' הכונס דף נ"ו בההוא הנאה דלא בעי למיתבי לי' ריפתא לעניא וכו' הרי בפירוש שלא כדעת כבודו שכתב דהנאה לית לי' ממה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא רק מ"מ לענין שיהי' ש"ש שפיר נקרא שכר אלא שזה הוה הנאה שפטור מלמיתיב ריפתא לעניא:

גם מ"ש כבודו לחזק דבריו מהא דאומר תן מנה לפלוני ואני אשמור לך דאף שאליו ליכא שום הנאה אפ"ה הוה ש"ש וכו' במחילה מכבודו טעה בזה דהא מבואר באה"ע סי' כ"ט סע"ב גם גבי קידושין בכה"ג מקודשת אף דשם ודאי בעינן שהאשה תהנה הנאה של ש"פ מ"מ זה מקרי הנאה מה שנותן עפ"י דיבורה כרצונה ורק בנתנה היא לאדם חשוב שם בסי' כ"ז סע"ט הביא הפ"ת בשם הספר טיב קידושין שנסתפק אם בעינן נתינה מרובה שיהי' שוה ההנאה שקבל מאתה האדם שוה פרוטה אבל בנתן הוא ודאי אף אם לא נתן רק פרוטה דהרי היא משתעבדת מדין ערב נמצא דהוה כמו שהאשה עצמה קבלה הפרוטה ושלחה עמו לפלוני וכמבואר שם בש"ז קידושין דף ז' ואיני רוצה להאריך בזה כי אין משיבין על הדרש רק אנכי איני אוהב את הדרשות כי אם מילתא דסברא ולדעתי אם הייתי רוצה ליישב קושיות התוס' דס"פ שה"ד הנ"ל היה נ"ל עפ"י הסברא לחלק בין שומר אבידה לעושה שאר מצוה דודאי בשאר מצוה כגון בשופר ומעין דאם נאמר דאסור לו השופר הזה או המעין הזה מחמת דמתהני' פרוטה דר"י א"כ יצטרך לחפש אחר שופר אחר או מעין אחר ויהי' עוד יותר זמן עוסק במצוה ויתהנה כמה פרוטות דר"י דודאי גם בהזמן שמחפש אחר שופר ג"כ פטיר מליתן לעני ואח"כ כשימצא שופר ויתקע או מעין ויטבול בו יהי' ג"כ פטור נמצא שאינו מרויח כלום עי"ז שתוקע בשופר הזה או שטובל במעין הזה לא כן בשומר אבידה דאם לא היה אצלו אבידה זו לא היה מחויב לחפש אחר אבידה אחרת נמצא דשם שפיר מיתהני ע"י שמירת האבידה הזאת הפרוטה דר"י לכן שם הוה ש"ש רק באמת אחר העיון ראיתי דאפשר דלהכי לא ניחא להו להתוס' לפרש כן משום דא"כ מה נעשה אם ידע שבכל העיר לא נמצא שופר אחר או מעין אחר דאז אם לא נתיר לו לא יחפש וישב בטל מהמצוה של תקיעת שופר או של טבילה ובודאי אם יבא איזה עני יהי' חייב ליתן לו ריפתא וכשמתירין לו יהי' פטור בשעה שעוסק בהמצוה ולכן יותר ניחא להו להתוס' לפרש דבאמת אין מתירין לו אא"כ יראה שבאותה שעה לא יבא עני והיינו במקום שידוע שליכא שופר אחר או מעין אחר אבל כשאינו ידוע אז מתירין לו אף בעת שבאים עניים לבקש לחם ומטעם שכתבתי:

גם מ"ש כבודו על הרז"ה שמביא הר"ן סוף פ"ג דר"ה דרק במצוות דאורייתא אמרינן דלאו להנות ניתנו אבל מצות דרבנן וכגון תקיעות דתעניות אסור לו לתקוע בזה השופר יע"ש וע"ז דחק כבודו לפי דרכו שם ונכנס בחילוקים אשר אין הדעת סובל והוא דאף במצוה דרבנן אמרינן דפטור מלמיתיב ריפתא לעני ואפ"ה אם רוצה ליתן ונותן הוה כמצוה ועושה ולא ידעתי מדוע הוצרך כבודו לדחוק עצמו כ"כ והלא היה יכול לומר לפי דרכו דלהכי במצוה דאורייתא ליכא הנאה משום דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל במצוה דרבנן סובר הרז"ה דאיכא שכר בהאי עלמא ולכן נקרא זאת הנאה שמקבל שכר בעוה"ז וכמדומה לי שראיתי באיזה מקום שכתוב כן דמצות דרבנן איכא שכר בעוה"ז אך כעת אין בזכרוני המקום שראיתי והר"ן החולק על הרז"ה אפשר דסובר דמה שמקבל שכר מהשמים אינו נחשב הנאה אכן אין רצוני להאריך בפלפולים כאלה של מה בכך:

גם מה שסיים כבודו במכתבו דבמתה אמו של החתן קודם שנשאה לזו ששמה כשם אמו עדיף מנשתקע השם וסברא היא אסרה והיא שרא לה כו' לא יכולתי לירד לסוף דעת כבודו למה נתכווין במ"ש היא אסרה והיא שרא לה ומי היא שאסרה ושרא לה ובשלימא בנשתקע השם שייך לומר היא אשרה כלומר השם של אמו אסרה עליו מחמת סכנה והיא שרא לה כלומר השם החדש שנקבע לאמו והראשון נשתקע היא שרא לה דהא שם אשתו לאי כשם אמו וליכא סכנה אבל במתה א"כ השם אמי לא מת ולא נשתקע וכבר ראה כבודו שאנכי מפרש דבכלה וחמותה אינו תלוי חד בחברי' וכמ"ש ואף אם מגרש אחד מהם או שניהם מגרשין וכן אף אם כבר מת אביו ולכן נסתפקתי גם אף אם כבר מתה אמו וא"כ מה זה שכבודו רוצה לדחות דברי מהסברא דהיא אסרה והיא שרא לה לכן נא מכבודו שאם ישיבני איזה דבר על מכתבי זה השני יודיעני כוונתו למה נתכווין בהך סברא דהיא אסרה וכו' ולע"ע אני על משמרתי אעמוד דבעל נפש יחוש אף בכבר מתה אמו כי לא מצאתי בדברי כבודו הכרעה נכונה והי' לי עוד כמה דחיות על דברי כבודו אפס כי עוסק אנכי כעת בהסוגיא דאשלד"ע וטרוד אנכי בה מאוד לכן קצרתי וכו' ם פס ה:

ש ,.

כעת הנני מעתיק את אשר השיב לי הרב וכו' שנית

וז"ל יען אשר ראיתי כי ירד הרבה לדייק אחרי דברי בדבר אשר אין דרכי להתמצה לעומק הדין ולא נחיתי כלל בזה לעומקא דדינא ובפרט אשר אין הס"ח בידי כעת לעיין בלשונו ומאמריו ולא ראיתי רק הלשון שהביא רו"כ במכתבו ואני לא כתבתי רק מה שעלה על רעיוני ליישב דברי החסיד ממה שהקשו עליו מן הש"ס וגם נתקשו בדברי עצמו ואני לא באתי לידי מדה זו לחלק חילוקים בזה רק מה שנראה לפי המדומה בישוב דבריו וגם אין דרכי מעולם לומר קבלו דעתי ובפרט בענינים הללו:

והנה ראשון מה שהקשה כבודו וכתב וז"ל ואף אם נדחוק עצמינו דקבלתו היה שאם נעשה שינוי משמות שווים איכא סכנה ודן החסיד מדעתו כי הוא תלוי במחלוקת רבי ורשב"ג כו' הנה לפי דעתי שפיר נוכל לומר כן דמן הדין כיון דהלכה כרשב"ג אז ודאי לא נחשב שינוי כי אם בג' שמות אך במקום סכנה חיישינן לדרבי דב' שמות הוי ג"כ שינוי כמו לענין חזקה פליגא בזה רבי ורשב"ג לענין להתחזק ע"י אח"כ ה"ה לענין שינוי אז לרבי הוי שינוי בתרי זימנא וע"י שם הכלה נעשה השינוי גם על חמותה דע"י שניהם כלה וחמותה איכא שינוי ויש לחוש לשליטת ע"ה רח"ל דע"י השנית נתגלה למפרע על הראשונה דמבין שניהם נעשה השינוי וענין שינוי אינו שייך לדין חזקה כמ"ש מקודם רק כיון דחזינין דלרבי די בתרי זימנא לענין חזקה ותרי זימנא מילתא היא ה"ה לענין שינוי וכן לענין ווסתות הוא כך דאם ראתה ג"פ בג' חדשים אז אמרינן למפרע די' שעתה אף בראי' ראשונה כדאיתא בפוסקים ולא נטמאו הטהרות למפרע כיון שנתגלה שהוא ראיות ווסתה לזה בג"פ ולזה בב' ואף דיש דלא ס"ל כן לענין די' שעתה מ"מ לענין שינוי לא שייך זה דע"י שניהם נעשה השינוי בשניהם. ומה שדימה רו"מ לווסת הפלגה דימה ענינים נפרדים דשם א"א כלל לצרף ראי' ראשונה דשם הוי הווסת על הפלגת כך וכך ימים א"כ א"א כלל לצרף ראי' הראשונה להווסת כלל רק לידע המנין מהיכן יתחיל הווסת והא ראי' ראשונה לא הי' כלל בשום הפלגה משא"כ לענין שינוי דע"י בין שניהם נעשה השינוי וראשונה גורמת לשני' ושני' לראשונה ואדרבה הא חזינין דבוסת הדילוג די לרב בג' ראיות אף אליבא דרשב"ג אף דהראשונה לא הי' בדילוג מ"מ כיון דלא הוה ענין הפלגת ימים מצרף אף ראי' ראשונה ה"נ לענין שינוי ואנן מחמרינין לשני הדעות לדרב ולשמואל כמבואר בסי' קפ"ט מכ"ש הכא לענין שינוי אז לרבי די בשינוי אף בשני שמות שווין דזה גופא הוי השינוי מן החמותה והכלה יחד:

גם מ"ש רומ"ע במ"ש הלשון לא יצליחו קאי אלעלמא וכתב בזה מה שכתב הנה ע"ז אין להשיב כי אין הס"ח לעיין בו בלשונו. גם מ"ש על מה שכתבתי על דברי הגאון האזולאי גם אני לא באתי לדחותו כי יתכן שאפשר לומר כן אך אני באתי ג"כ אך ליישב דברי החסיד הנ"ל כי י"ל דתלה זה בפלוגתא דרבנן ואבא שאול ורומ"ע הקשה בזה וכתב מה שכתב הנה אנכי לא חזרתי מדבורי כלל דודאי י"ל דהחסיד ס"ל דטעמא דברייתא בבת אחותו הוא משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע. ומ"ש רומ"ע דהא בלאו האי מצוה דאז תקרא כו' איכא מצות לשבת ופ"ו זה אינו דמצית שבת ופ"ו יכול לקיים באחרת דליכא סכנה משא"כ מצות בת אחותו ואף דכתב רומ"ע דלא אמרינן שומר מצוה לא ידע כו' אינו אלא דוקא שלא הי' סכנה מיד בהתחלת עשיית המצוה רק אח"כ נזדמן לו איזה סכנה משא"כ אם יש סכנה מיד בהתחלת עשיית המצוה כו' מנלן כן דאדרבה בפסחים דף ח' ע"ב מבואר דאף אם איכא סכנה מיד בהתחלת עשיית המצוה אמרינן שלוחי מצוה אינן ניזוקין יע"ש וראי' משמואל דאמר איך שמע שאול ויהרגני אף דהסכנה הוי מיד ואעפ"כ שם הוצרך לומר הש"ס הטעם משום דשכיח הזיקא אבל בלא שכיח הזיקא לא והכא י"ל בענין בת אחותו נהי דס"ל להחסיד דאיכא סכנה בדבר מ"מ לא הוי שכיח הזיקא כ"כ ושפיר י"ל דס"ל להחסיד דהטעם בברייתא בבת אחותו משום שומר מצוה וכו' וס"ל ג"כ דהטעם תלוי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן וס"ל דלדעת א"ש בעינן שיהכווין מתחלה לשם מצוה ולא לשם אישות ונוי וממון ובמקום סכנה חשש החסיד לאבא שאול:

תוכן העניינים

פני חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה