פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כו · פסוק מא
"אף אני וגו'", גם אני עשיתי כך נגדם. הם יתוודו שעוונותיהם גרמו להם את העונש שהגיע להם.
"והבאתי אותם", אינו אלא המשך של "אני אלך" והוא חלק מן הווידוי. את הפסוק קשה להבין, משום שהאיום הקודם בפסוק לח חמור הרבה יותר. ואמנם השבעים גורסים: "והאבדתי" במקום "והבאתי" (ואולי מתכוון ב"והבאתי" לביטוי בלשון נקיה?, השוה לעיל כג ל. שם מדבר גם ה׳ בגוף ראשון, מה שלפי המבקרים האחרונים אפייני ל- H. ולמרות זאת מחליטים, כי חוק יום הכפורים מאוחר הוא!). לדעת הספרא: "זו מדה טובה לישראל... אני מעמיד נביאים עליהם ומחזירים אותם למוטב תחת כנפיי" ולא יתנום לאבדון. לפי זה יש, אולי, להשלים [במחשבה] בפסוק שלפנינו אחרי "והבאתי אתם" – "אלי", השוה צפניה ג כ. לדעת הרמב"ן: "הוא רמז, שהביאם אל הארץ ולא נכבשה לפניהם אבל היו להם צרים ואויבים שם". השוה נחמיה ט, לו-לז.
"או אז וגו'". לדעת אבן ג'נח (ספר השרשים, ערך "או") הוראת "או" כמו וא"ו החיבור, הוא מביא לראיה מויקרא ד כג, י טז, יט כ, במדבר טו ו, דברים יג ב. זה היה הביאור הפשוט ביותר, אם אך היתה הוראה זו של "או" ברורה למדי. פרשנים אחרונים מבארים "או אז" - "האם אז" (קנובל), "או (בלשון אחרת". דילמן, בינץ'). משמעו הפשוט ביותר הוא: "אם", השוה לעיל על ד כג (כך גם רש"י). המשך הפסוק הוא "וזכרתי" בפסוק הבא. לדעת הרמב״ן הוראת ״או אז״ – ״ואז״, כלומר: זה או זה, או עד הזמן שיכנע לבבם הערל, או עד הזמן שירצו את עוונם באורך הגלות״ (בהאריך גלותם זמן כה רב). הווידוי ("והתודו") הוא הפתיחה לתיקון הדרך, שלא יושלם אלא אחרי הכנעה גמורה, וריצוי העון בלב שלם, וצידוק הדין, שאז ישיגו את סליחת ה'.
"לבבם הערל". השוה דברים י טז, ל ו.
"ירצו את עונם". יקבלו את תשלומם, כלומר: עתידים ליתן את הדין (השוה ישעיהו מ ב).