אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק כו

פרק כה

פסוק א

הוספה כהקדמה לברכות וקללות

ויקרא כו: א-ב. לפני התוכחה והאזהרה לשמירת מצוות ה', באו עוד חמש דרישות חשובות שאפשר לראותן כהוספה על חמש דברות ראשונות מתוך עשרת הדברות, וכיסוד לכריתת הברית שבאה אחר כך, (בדומה לזה באה בשמות לד, יא-כו, לפני כריתת הברית, עשיריה של מצוות):

א. איסור עשיית אלילים, השוה לעיל יט ד. זה אוסר עבודת אלילים ואפילו עשייתן.

ב. איסור פסל ומצבה. "פסל" – אף אם הכוונה לעשות דמות אלקים חיים, "מצבה" – שהיתה עוד מותרת בימי האבות, אבל אחר-כך נאסרה מן התורה, משום שמנהג עכו"ם זה היה מביא לידי פולחן אלילים, השוה דברים טז, כב.

ג. איסור אבן משכית (במדבר לג נב) לפי ספרא ומגילה כב: הוא איסור לרצף באבנים שטח אדמה מחוץ למקדש ("משכית" מן שכה - שכך, כסה), כדי להשתחוות עליו לפני ה'. ייתכן שהיה מנהג לציין שטח ארץ שמצאוהו ראוי לעבודת ה' על ידי כיסוי באבנים או באבן אחת גדולה ולהבדילו מן הסביבה, כדי להשתחוות עליו לפני ה', והתורה אסרה לעשות זאת מחוץ למקום הנבחר לה'. ה' בוחר לו את המקום, לעשות אותו מקום תפילה ואסור לנו לבחור אותו כרצוננו, ראה דברים יב ד ואילך. אם אנו משתחווים במקומות שאינם מובדלים עלידי אבן משכית, הרי אנו עושים זאת, כפי שמעיר הירש, משום שרואים אנו באותו שטח חלק מסביבת בית המקדש. לפי ביאור זה מקביל איסור זה לצו החמישי "ומקדשי תיראו". מתוך יראת כבוד כלפי המקום אשר ה' בחר בו, אין לנו להפריש מקום אחר כמקדש.

התרגום של אונקלוס, "ואבן סגידא" (= אבן להשתחוות עליה) נראה כמתאים לדעה זו. אבל יונתן, הבין כנראה, את הפסוק באופן אחר, שהרי הוא מתרגם: "ואבן מצייר לא תתנון בארעכון למגחן עלה, ברם סַטיוּ חקיק בציורין ודיוקנין תשוון בארעית מקדשיכון ולא למסגוד לה'". לפי תרגום זה פירוש "אבן משכית": אבן חקוקה ציורים (מן "שכה" - הסתכל, השוה במדבר לג נב). הביטוי "למגחן עלה" בא ללמד שגם השתחוויה פשוטה, בלי פישוט ידים ורגלים, אסורה. הביטוי "השתחווה" מציין גם כריעה פשוטה, כפי שאנו למדים מירושלמי עבודה זרה ד א. אבל במקדש מותר היה לעשות סטיו בציורים ודמויות. "סטיו" מציין, ברגיל, אולם של עמודים (στοά, אולם בתרגום למגילת אסתר (א, ו) תרגמו "רצפת": "סטיו כביש", מרצפת הקרקע, אך אפשר, שכאן הוראה אחרת יש למלה, ואולי נשתבשה הגירסא). ברם, הפיסקה "לא למסגד לה", אומרת, שגם במקדש אסורה ההשתחוויה על אבנים בעלות צורות ולכן נראה שלפי תרגום יונתן יש בפסוק שלפנינו שני לאוין: מחוץ למקדש אסור להעמיד אבנים "למגחן עלה", כלומר: אפילו לשם כריעה פשוטה, ואילו במקדש היה זה מותר אבל אסור "למסגד לה" (בתפילה), ואם כן, היה פישוט ידים ורגלים בפני הציורים אסור. קרוב לוודאי, שיונתן שאב את ביאורו מתוך מכילתא דרבי ישמעאל, שאינה מצויה אצלנו, ואנחנו מחזיקים בביאור זה של "אבן משכית", משום שיש לו סמך בס' במדבר לג נב (כך מבאר גם הרשב"ם).

אולם ייתכן, שגם הספרא וגם התלמוד כיוונו לביאור זה, אלא שהתורה השתמשה בשם “אבן משכית" מפני שהיה מנהג להעמיד אבנים מצויירות לציון מקומות התפילה, מכל מקום אסורה ההשתחוויה גם על אבנים אחרות. כנראה, שלפי תרגום יונתן מתכוון הכתוב לאסור אבן מצויירת כדי להרחיק את פולחן האלילים. וזה גם נרמז בתרגום ירושלמי "ואבן דטעו", אבן של הטעות, כלומר: של עבודה זרה, (ושמא היתה "אבן הטועים" במשנת תענית ג ח, שריד מפולחן עבודה זרה עתיק?). הפשיטתא מתרגמת: "וכאפא דסגדתא לא תעבדון בארעכון ואל תסגדון להון". גם היא, כמו יונתן, הבינה שיש כאן שני איסורים, אבל מתרגמת "אבן משכית" כאונקלוס. מלבד זה נראה שיונתן ופשיטתא הבינו, ש"לא תעשו לכם אלילים ופסל" הוא הלאו הראשון, ו"לא תקימו לכם" מוסב רק אל "מצבה".

"כי אני ה'". נימוק לכל שלושת הלאוין:

פסוק ב

ד-ה. שמירת שבת ומורא מקדש (ראה לעיל יט ל). שתי מצוות חשובות אלו חזרו ונשנו כאן, כדי להניח אותן ליסוד כריתת הברית. המלה "שבתותי" כוללת כאן בוודאי גם שמיטות ויובלות.

פסוק ג

הברכות והקללות

(פרק כו, ג-מו)

הברכות שבפרקנו פסוקים ג-יג והקללות בפסוקים יד-מ, מראות קשר הדוק לחוקי השבת והיובל, שהרי בפסוק לד נאמר: "אז תרצה הארץ את שבתותיה... ואתם בארץ אויביכם", ובפסוק מג: "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם", גם מתוך קביעת מקום נתינת החוקים האלה בפסוק מו (בהר סיני), הדומה לזה שבפרק כה פסוק א, יוצא שיש קשר בין הפרקים כה וכו.

מכל מקום, אין לייחס את הברכות והקללות אל המצוות הכלולות בפרק כה בלבד. עצם הביטויים הכלליים לציון המצוות: "חקותי", "משפטי", "מצותי" (בפסוקים ג, טו, מג), הדומים לאלה שבפרקים יח ואילך (השוה יח: ד-ה, כו, יט לז, כ כב, כב לא), מראים שהכרזות אלו מכוונות אל קבוצה רבה של מצוות, לפחות אל כל ספר הקדושה שבויקרא. ואם נשים עוד לב לכך שבפסוק הסיום (מו), נזכרו גם "התורות", נקבל את ההנחה, שהברכות והקללות מכוונות גם אל תורות הכהנים שבספר זה. יתר על כן: אם בפסוק טו באה התוצאה הסופית של בזיון מצוות ה', והיא הפרת הברית, אשר כרת ה' עם ישראל, ובפסוק מה בא זכרון הברית בהר סיני ומלבד זה עוד נזכרה "הברית" בפסוקים ט, כה, ומד, הרי מתכוונות התוכחות בפרק שלפנינו להקיף ולכלול לא בלבד את המצוות שבספר ויקרא, אלא גם את המצוות שבספר הברית, בשמות פרקים כ-כג (שם כד ז). – הברכות והקללות מהוות יחד עשר הכרזות, והן חמש ברכות וחמש קללות, כפי שיתבאר להלן. וזה מתאים גם לעשרת דברי הברית (שמות לד כח).

גם קובץ המצוות שבספר שמות פרקים כ-כג מסתיים בדברי מוסר (כג, כ-לג), כשם שספר דברים גומר (שם פרק כח) בהכרזה של ברכות וקללות. תוכחות והכרזות כאלו היו לפי זה חלקים עיקריים של ספר הברית, שהיה קשור בספר החוקים. לכן מסתיימים הברכות והקללות בדברים כח במלים: "אלה דברי הברית" (שם שם, סט), והקללות נקראות בשם "אלות הברית" (שם כט כ). זה יוצא גם מתוך ירמיהו יא: ב-ג, ו, ח. מה שאומר הנביא בפסוק זה האחרון: "ואביא עליהם את כל דברי הברית", רומז בבירור לקללות כ"דברי הברית" של ספר דברים, ובצדק ראו המבארים שלנו (רש"י, רשב"ם ועוד) בפיסקה "מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב" (שם כח סט) רמז להכרזות של ברכות וקללות שבסיני חורב בויקרא כו (השוה עוד להלן ביאור פסוק מו, שגם שם מרמז לברית זו). לפי זה נאמר שם בפירוש, שהתוכחה שלפנינו הוכרזה קודם לזו שבספר דברים. אולם יש עוד עובדות אחרות המוכיחות על כך:

א. בדברי התוכחה של ספר דברים יש מספר ביטויים הלקוחים מתוך התוכחה שבויקרא:

דברים כח / ויקרא כו

בשחפת ובקדחת (כב). / את השחפת ואת הקדחת (טז).

שמיך... נחשבת והארץ... ברזל (כג). / שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה (יט).

נגף לפני אויביך (כה). / ונגפתם לפני אויביכם (יז).

ואין מחריד (כו). / ואין מחריד (ו).

ועיניך... וכלות (לב). וכליון עינים ודאבון נפש (סה). / מכלות עינים ומדיבות נפש (טז: השוה שמואל-א ב, לג).

ואכלת... בשר בניך ובנתיך (נג). / ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם (כט).

יש לשים לב לשינויי הלשון: "נחושה" הפיוטית שבויקרא שונתה במשנה תורה ל"נחושת".

בנוגע ל'ואין מחריד, מסתבר, שהפסוק בויקרא הוא המקורי, שהרי שם "ואין מחריד" הוא השלמה ל"ושכבתם", ואילו במשנה תורה הוא מיותר לגמרי.

ב. במקום פסוקים קצרים שבספר ויקרא, באים במשנה תורה אמרות ארוכות, כגון על דבר הבצורת והרזון שבויקרא כו יט-כ: "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה... ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו", בדברים כח, כג-כד: "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת והארץ אשר תחתיך ברזל, יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר...", לח-מ: "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף... כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה... זיתים יהיו לך... ושמן לא תסוך", מב: "כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל".

הכנעה על ידי האויב: בויקרא כו יז: "ונגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שנאיכם", כה: "ונתתם ביד אויב", ובדברים כח, כה-כו: "יתן ה' נגף לפני איביך... והיתה נבלתך למאכל...", ל-לג: "והיית אך עשוק וגזול... צאנך נתנות לאיביך... פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת", מח-נב: "ועבדת את איביך... ישא ה' עליך גוי מרחוק... גוי עז פנים... והצר לך בכל שעריך".

הרעב, אכילת בשר בנים: ויקרא כו כט: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו", בדברים כח, נג-נז: ואכלת פרי בטנך... תרע עינו באחיו... מבשר בניו אשר יאכל... תרע עינה באיש חיקה... ובבניה אשר תלד כי תאכלם בחסר כל בסתר במצור ובמצוק".

המחלות: בויקרא כו טז. "את השחפת ואת הקדחת" ובדברים כח כב: "יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר...", כז-כח: "יככה ה' בשחין מצרים... אשר לא תוכל להרפא, יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב", לה: "יככה ה' בשחין רע על הברכים... מכף רגלך ועד קדקדך", נט-סא: "והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך... והשיב בכך את כל מדוה מצרים... גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה...", ועוד ועוד.

ג. בויקרא מסתיימות הקללות בחזרת העם בתשובה והתחדשות הברית אתו, ובדברים, ששם נאמרו התנחומים באריכות, הוקדשה להן פרשה מיוחדת (שם י, א-י).

ד. הקללות שבספר ויקרא נאמרו בפיסקאות מובדלות באופן בולט זו מזו (פסוקים טז-יז, יח-כ, כא-כב, כג-כו, כז-לט). ואם במשנה תורה, שגם שם מחריפות האזהרות בהדרגה ומגיעות לשיאן באיום בגלות, לא נאמר בכל זאת שבמקרה המרי המתמיד תבואנה המכות בזו אחר זו, הרי זה יכול להתפרש רק בכך ששם סומכת התוכחה על ההכרזה שלפנינו בויקרא כו, שכאן נאמרו הדברים בגלוי, כפי שנזכר שם גם בפסוק המסיים את הברית שנכרתה בחורב. וכדאי להעיר, שגם הנביא עמוס (ד, ו-יא) מנבא את אזהרתו כתוכחה בת חמש פיסקאות, שכל אחת מהן מסיימת בחרוז: "ולא שבתם עדי נאם ה'" (פסוקים ו, ח-יא). החלוקה הזאת לחמשה היא, כנראה, על פי הדוגמא שלפנינו כאן.

במיוחד ראויה לתשומת לב העובדה, שאפשר על נקלה להוכיח, שהתוכחה כאן היתה לעיניו של הנביא יחזקאל, שמביא תכופות מלה במלה פסוקים מתוכה. נשוה נא קודם כל את הבטחותיו של יחזקאל לד, כה-ל, לברכות בויקרא כו, ד-יג:

יחזקאל לד / ויקרא כו

וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ (כה). / ונתתי שלום בארץ – והשבתי חיה רעה מן הארץ (ו: השוה גם הושע ב כ, במדבר כה יב).

וישבו במדבר לבטח (כה). והיו על אדמתם לבטח (כז). / וישבתם לבטח בארצכם (ה).

וישבו לבטח ואין מחריד (כח). / ושכבתם ואין מחריד (ו).

והורדתי הגשם בעתו (כו). / ונתתי גשמיכם בעתם (ד).

ונתן עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה (כז). / ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ד).

בשברי את מטות עלם (כז). / ואשבור מטת עלכם (יג).

והצלתים מיד העובדים בהם (כז). / מהיות להם עבדים (יג).

ואני ה’ אהיה להם לאלהים (כד). / והייתי לכם לאלהים (יב).

אני ה’ אלהיהם (ל). / אני ה’ אלהיכם (יג).

והמה עמי (ל). / ואתם תהיו לי לעם (יב).

הרי רואים ברור, כיצד יחזקאל לוקח את ההבטחות מספר ויקרא ומתאים אותן אל הצאן שממשילן לישראל. ולכן מתחיל הוא בהבטחה: "והשבתי חיה רעה מן הארץ", מה שבשביל הצאן חשוב ביותר, ואילו בויקרא באות ברכות אחרות בראש. שיחזקאל לקח את הביטויים מתוך ספר ויקרא, יוצא גם מתוך העובדה שאצלו באו ה"חיות" פעמיים, קודם בדרך ציור, כרודפי החלשות (-הצאן), ואחרי כן כמכת מדינה (פסוק כח) של חיות ממש. במקום "וישבתם לבטח בארצכם" אומר יחזקאל ביחס אל הצאן: "וישבו במדבר לבטח", אמנם הוא חוזר ואומר להלן: "וחיו על אדמתם לבטח", "וישבו לבטח". אחר כך אינו משתמש במליצה זו של הצאן, באמרו "בשברי את מטות עלם" (פסוק כז).

הברכות שבספר ויקרא מרחפות לנגד רוח הנביא גם במאמרים אחרים והן שגורות בפיו:

יחזקאל / ויקרא כו

בחקתי לכו ואת משפטי שמרו ועשו אתם (כ יט). / אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם (ג).

ופניתי אליכם... והרביתי (לו, ט-י). / ופניתי אליכם... והרביתי אתכם (ט).

חרב תעבר בארץ (יד יז). / וחרב לא תעבר בארצכם (ו).

ונתתי את מקדשי בתוכם... משכני (לז, כו-כז). / ונתתי משכני בתוככם (יא).

אולם תכופות יותר מאשר בברכות, משתמש יחזקאל בציורי ההתראות שבספר ויקרא כו מלה במלה:

יחזקאל / ויקרא כו

הנני שובר מטה לחם... ואכלו לחם במשקל (ד טז, (ה טז, יד יג). / בשברי לכם מטה לחם... והשיבו לחמכם במשקל (כו).

ונמקו בעונם (ד יז, ועוד). / ימקו בעונם (לט).

ושלחתי... וחיה רעה ושכלך (ה יז (יד טו)). / והשלחתי... חית השדה ושכלה אתכם (כב).

והכרתי... ובהמה (יד: יג, יז). / והכריתה את בהמתכם (כב).

אני מביא עליכם חרב (ו ג (ה יז, יד יז, לג ב)). / והבאתי עליכם חרב (כה).

ואבדתי במותיכם ונשמו מזבחותיכם ונשברו חמניכם ונתתי את פגרי... לפני גלוליהם (ו, ג-ה). / והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם (ל).

העים תחרבנה והבמות תישמנה (ו ו). / ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם (לא).

מעלו אשר מעל בי (יז כ). / במעלם אשר מעלו בי (מ).

יען וביען (יג י). / יען וביען (מג).

וחקתי מאסו (כ כד). / ואם בחקתי תמאסו (טו).

ונתתי את הארץ שממה (לג כח (לה ד)). / והיתה ארצכם שממה (לג).

ונשבת גאון עזה (לג, כח (ז כד, כד כא)). / ושברתי את גאון עזכם (יט).

מארצות אויביהם (לט כז). / בארצות אויביהם (לו).

הפר את בריתו (יז טז (יח-יט)). / להפרכם את בריתי (טו).

על ההקבלות האלו יש להעיר:

א. על 'והכרתי... ובהמה', באודיסין (Einl. in A.T.S. 192) מעיר: כאן מושפע יחזקאל מן התורה, אותן ההתרעות של משלחת חיות השדה (אצל יחזקאל בתורת ביאור: "חיות רעות"), שתשמדנה את החיות הביתיות, קשורות ב- H זו בזו, ואילו יחזקאל הפריד ביניהן ועשה אותן לשתי התראות (ה יז, יד: יג, טו).

ב. קלוסטרמן (Pent. עמ' 381) רוצה לגרוס גם בתורה "על פני גלוליכם" במקום "על פגרי גלוליכם", וכמו ביחזקאל. אולם, מכיון שלמלה פגר יש בארמית הוראת "הַכְרֵת", משמש הצירוף "פגריכם על פגרי גלוליכם" משחק מלים קולע כזה, שמוכרחים להכיר בנכונות הביטוי שבתורה. בזמנו של יחזקאל לא היה שכיח עוד הביטוי "פגר" במובן "חורבה", ולכן שינה אותו הנביא.

ג. התורה אינה משתמשת במלה "במות" לכינוי מקומות קדושים (אלא על מקומות פולחן עבודה זרה), לכן נאמר בה "והשמותי את מקדשיכם", משא"כ ביחזקאל.

קלוסטרמאן (שם עמ' 380) מעיר במיוחד על דבר זה: התוכחה השניה של יחזקאל בפרק ו ב ואילך, יש לה צורה של נבואת איום על ההרים והעמקים של ישראל, כמקומות עבודה זרה, ואילו התוכחה בויקרא כו פונה אל ישראל עצמו. ואם אנו מוצאים שיחזקאל משתמש באותם הביטויים, שנאמרו בויקרא כו, שמלכתחילה היו לקוחים כדי להטיף אותם לבני אדם וזקוקים לשינויים כדי להתאים אותם אל מקומות עבודה זרה, הרי זו הוכחה שיחזקאל הוא המחקה וסמכותו הנעלה של ספר ויקרא היא שקבעה את ביטוייו לעומת הצורה השונה שהיתה צריכה לבוא בשל שינוי הרעיון. אגב: להלן, בסוף פרק זה, יוכח באופן בהיר, שליחזקאל היו ידועים לא רק H, אלא גם החלקים האחרים של PC וגם השתמש בהם.

רוב המבקרים האחרונים (וולהאוזן, Prolegomeno, מהדורה ד, 392, סמנד, EZ עמ' XXVII ואחרים) מייחסים את פרק כו שבספר ויקרא לתקופת גלות בבל או לתקופה שאחריה. אולם לראיותיהם העיקריות, שהם מביאים מתוך הודעה על הגלות ותוצאותיה המרות, יש ערך רק בעיני אלה, החושבים שאי אפשר היה לנבא בזמנו של משה רבנו או בזמן קדום אחר, כשמדינת ישראל היתה עומדת עדיין על תילה במלוא פריחתה, על הגלות עם כל מאורעות האימים הכרוכים בה.

לעומת הפקפקנים האלה יש להעיר על דברים אלה: לחוקי חמורבי, כמו, להבדיל, לחוקי התורה, נלווה נאום התראה, שמבטיח למקיים המצוות אושר וברכה, ומקלל את מפירי החוק בדברים חריפים. והנה אנו מביאים כאן פסוקים אחדים מתוך אותו נאום ההתראה (לפי תרגומו של ווינקלר):

אם אותו הנשיא ישמע אל דברי אשר רשמתי בכתובת שלי... יאריך שמש את ימי מלכותו, על נתיניו ימשול בצדק... ואם אותו הנשיא לא ישמע אל דברי, ובתוכחתי ימאס ואת קללת אלהים לא יירא, ויפר את החוק שנתתי... אותו האיש, אם מלך אם אדון, פאטֶזי או אזרח, יהי שמו מה שיהיה, האל הגדול... ימנע ממנו את זיו מלכותו, ישבור את שרביטו ויקלל את מזלו. האל בל, החורץ את הגורל... יתן לו שנות שלטון של אנחות, ימי שני חיים מעטים, שנות רעבון, חושך בלי אור, מות בעינים פקוחות ייחרץ כגורלו, חורבן עיר הבירה שלו, גלות נתיניו... בלתיס האם הגדולה... תקטרג עליו בפני מלך בל ויתן בפיו קללת חורבן ארצו, השמדת עמו, שפיכת חייו כמים. אֶאָ, הנסיך הגדול, יכלא את נהרותיו במעיניהם, לא יצמיח בארצו את התבואה... הדד, אל הפריון, יעצור את מטר השמים ושטף המים במעינות, יחריב את ארצו ברעב ובחוסר כל... איסתר, אלת המלחמה והקרב... ידכא את אנשי מלחמתו... ויתן אותו ביד אויביו ויוליכנו שבוי לארץ אויביו... נין כַּרַך... יביא עליו חליים רעים, קדחת ממארת, פצעים קשים, אשר לא יוכלו להרפא... עד שיהרסו את חייו... האלים הגדולים של השמים והארץ... יביאו על ארצו, על נתיניו וצבאותיו קללות ופורעניות, פי בל יקללנו קללה נמרצת אשר לא ישיב אותה, ושתפגע בו מיד.

כך כתב חמורבי כמה מאות שנים לפני זמנו של משה רבינו. יעמידו נא את האזהרות האלו מול ההתראות והקללות שבויקרא כו ובדברים כח, וישאלו את עצמם, אם יש טעם מכריע להתנגד לדעה שמשה רבינו רשם את הפסוקים האלה, מלבד הנימוק היחידי, שהוא חשוב אמנם לגבי הכופרים בנבואה, שקללותיו של משה רבינו נתקיימו בעליל בעם ישראל.

ג. מאמר התנאי, הדורש משמעת וקיום מצוות ה', מחלק את צוויי התורה לשני סוגים: "חוקות" ו"מצוות". להלן באזהרות נזכרים עוד "משפטים", ובמקומות אחרים גם "עדות" ו"תורות". ובכן, צריך להבין את המלה "מצוות" כשם כולל של כל הצווים. ומה שנאמר במיוחד "הליכה בחוקות", פירושו לפי הספרא: "היות עמלים בתורה", אם תראו בתורה את היסוד אשר עליו עליכם ללכת תמיד ותהיו עמלים לחקור את היסוד הזה, שהוא חייכם, להכירו ולהבינו על בוריו. "ואת מצותי תשמרו וגו'". עשיית המצוות בשמירה מעולה וזהירות. התוצאה תהיה:

פסוק ד

ברכה ראשונה: פוריות הארץ

ד-ה. "גשמיכם". כל מיני גשמים: יורה ומלקוש (דברים יא יד). ריבוי הגשמים וגשמים בעתם אינם רק תנאי לפוריות הארץ, אלא גם כפי שמעיר הרמב"ן: "יהיה האויר זך וטוב והמעינות והנהרות טובים ויהיה זה סבת בריאות לגופים".

פסוק ה

"והשיג וגו'"... הדיש יימשך עד הבציר, והבציר עד הזריעה.

"לחמכם לשובע". לדעת חז"ל זאת היא ברכה חדשה, שהאוכל יתברך במעיהם ויועיל להתפתחות האדם, השוה שמות כג כה.

"וישבתם לבטח". לא תצטרכו לנוד מארצכם מחמת מחסור, ראה לעיל כה יח.

ברכה שניה: שלום בארץ

פסוק ו

ו. "שלום בארץ". השלום בפנים הארץ שבא בשל השפע הכלכלי.

"ושכבתם". תוכלו לישון במנוחה, לא יפריעו בני עוולה את שנתכם.

"חיה רעה", אף חיות רעות לא ישביתו את שלוכמם (השוה איוב ה כג), משום שלא יזיקו, שהפראות תעבור מן הארץ (יחזקאל לד כה). שד"ל: בגלל השלום יישארו התושבים במקומם והחיות הרעות לא יתפרצו (השוה רמב"ן).

"וחרב לא תעבור". לא יעברו קלגסים בארץ (השוה מלכים-ב כג, כט).

ברכה שלישית: נצחון על אויבים מבחוץ

פסוק ז

ז-ח. "ורדפתם". לכשיעיז אויב לתקוף אתכם, תנצחו אותו בקלות.

"ונפלו... לחרב". יפלו בחרב (השוה שמות כא יח).

פסוק ח

"חמשה מאה וגו'". אמנם, היחס המספרי אינו שוה, אולם כאשר ירבה מספרכם כן יכול להתרבות גם עודף יחס העצמה של אויביכם.

"ונפלו אויביכם". בחזרה זו נאמר לנו, שלמרות עודף כוחות כה גדול, יפלו אויביכם לפניכם, ולא רק שינוסו מפניכם.

ברכה רביעית: השגחתו הפרטית של ה', ריבוי העם יחד עם פריחה כלכלית

פסוק ט

ט-י. "ופניתי אליכם". ביטוי להשגחה הפרטית מצד ה', שעל ידה אין עם ישראל תלוי בחוקות הטבע הרגילות, אלא יבורך בדרך על טבעית מה'.

"והפריתי... והרביתי". הברכה הראשונה מכוונת לפריו, לריבוי הבנים, והברכה השניה לתמותה מועטת, כך שמספר בני העם ילך ויגדל (אולם ראה ויזל).

"והקימתי וגו'". אני אקיים את הבטחות הברית, כך שעל אף ריבוי האוכלוסיה לא תלקה האמידות של היחידים.

פסוק י

"ואכלתם ישן", (השוה לעיל כה כב). זה יבוא על ידי פריון מיוחד היוצא מן הגדר הרגיל של האדמה (פסוק זה אין מקומו, איפוא, אחרי פסוק ה, כפי שסובר בינץ', שכן שם מדבר הכתוב על פריון טבעי). "ישן". מן השנה שעברה: "נושן". מן השנה שלפני הקודמת (בבא בתרא צח. השוה גם שם צא:). ברכה זו כוללת גם קיום הפירות ואיכותם הטובה.

פסוק יא

ברכה חמישית: השראת השכינה בישראל

יא-יב. הבשורה הנעלה ביותר היא, ששכינת ה' תשרה בתוך ישראל (השוה דברי הכוזרי המובאים בסוף מבוא לקרבנות).

"ונתתי משכני". היא ההשגחה האלהית הגלויה שקובעת את גורל ישראל.

"ולא תגעל נפשי". הרמב"ן מתקשה בפסוק זה: "שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצוות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו וכן בעברנו על בריתו... אמר לא מאסתים ולא געלתים". (לקמן פסוק מד). אולם כבר העיר ויזל אל נכון, שפסוק מד סותר, לכאורה, גם את פסוק ל ("וגעלה נפשי אתכם"), ולכן יש להניח שיש דרגות שונות של גיעול. בשכון קדוש ישראל בתוכנו, הדרישות מבני ישראל הן חמורות יותר, והפגיעה הקלה ביותר יכולה לגרום התרחקות השכינה מאתנו (השוה יהושע כד יט), וכאן ניתנה ההבטחה (לפי מאמר חז"ל (שבת קד. "הבא לטהר מסייעין אותו"), שאם נחליט בהחלטה גמורה ללכת בדרכיו, ישמרנו ה' מעוונות העלולים לגרום להסתלקות השכינה.

פסוק יב

"והתהלכתי וגו'". בעוד ש"הלך" מציין הליכה בכון למטרה מסויימת, הרי משמעות "התהלך" היא הליכה לכאן ולכאן, כשמשתהים פה ושם, כדי להתבונן בדברים שפוגשים בדרך. ובאופן ציורי מובטח לנו כאן, כי כביכול יעבור בתוכנו ממקום למקום וישגיח על מעשינו שימצאו חן בעיניו, ושיתגלה לנו פעם כאן פעם כאן.

"והייתי לכם לאלהים". ואראה לכם תמיד בנפלאותי.

"ואתם תהיו לי לעם". אתם תצטיינו בין העמים.

פסוק יג

יג. סיום הפרק בא להגיד, כי ה', שכבר התגלה לעם ישראל כעושה נפלאות, הוא האלהים שנותן ברכות אלו שיש להאמין בהן.

"ואשבור". לא בלבד שהסירותי מכם את עול המצרים (השוה בראשית כז מ), אלא אף שברתי אותו עד שלא יכולו שוב להטילו עליכם.

"מטת". אלה הם מוטות העול שמימין ומשמאל מסביב לצואר מוחזקות בחבל: בספרא הם נקראים בשם: "סמלונים" (ראה ערוך ערך "עול"). "מטת עלכם" כולל גם את העול עצמו, השוה ספרא: "שובר את העול ומקצץ הסמלונים".

"קוממיות". מלה שאין לה חבר, תואר-הפועל (משורש "קום"), זקופים, כבני חורין.

פסוק יד

יד-טו. לפי הספרא יש כאן רשימה של שבע דרגות מרידה בה' וחוקיו, שבהן הולכים ויורדים מדחי אל דחי. דרגה א: אינכם שומעים בקולי, כלומר: אינכם לומדים את מצוות ה'. והואיל וחוקי ה' אינם מובנים אלא בעזרת פירוש החכמים על פי המסורה, הרי הדרגה הראשונה של הבגידה היא "אם לא תשמעו למדרש חכמים". שאין רוצים לשמוע את ביאורי חכמינו וסבורים שמספיק לקרוא את התורה שבכתב ואין צורך להתייגע בתורה שבעל פה. דרגה ב: "ולא תעשו וגו'". מי שאינו לומד, יחדל גם עד מהרה לקיים במעשה את המצוות. דרגה ג: "ואם בחקתי תמאסו". לא די להם שמתרשלים בקיום המצוות, אלא הן נבזות בעיניהם ו"מואס באחרים", מבזים אחרים שמקיימין את המצוות בחיים. דרגה ד: "משפטי תגעל נפשכם". מתעבים את המשפטים, אלה הדינים והמידות, שעל פיהם מסיקים מתוך הכתובים את הפסק לקיום מעשי של המצוות (השוה ספרי: "מבוא למדרשי הלכה" עמוד 4, הערה 4). הבחילה בשיטת לימוד זו באה לידי ביטוי בשנאה לנושאי תורה זו, "שונא את החכמים". דרגה ה: "לבלתי עשות". משתדלים למנוע את מעשי המצוות ("בלת" - השמיד, "לבלתי עשות": לבטל את עשיית המצוות). דרגה ו: "את כל מצותי". "לבלתי" מוסב גם אל "מצותי". אין מחשיבין את המצוות כמצוות ה', "כופר במצוות שנמרו בסיני". דרגה ז: "להפרכם את בריתי", פורקים עול לגמרי, כופרים במציאות ה' ("כופר בעיקר"), ובכך מתפרקת לגמרי הברית שבין ה' לבין בני אדם ("הַפְרְכֶם" הפעיל מן "פרר", במקום "הַפֶרְכֶם"). – פירוש זה של הספרא מתאשר על ידי הנסיון.

פסוק טז

טז-יז. ראב"ע (בביאורו לפסוק יג) מעיר: "וריקי מוח אמרו, כי הקללות רבות מהברכות, ולא אמרו אמת, רק נאמרו הברכות לכלל, ונאמרו בקללות פרטים לירא ולהפחיד השומעים". מלבד זה יש לברכות יתרון על הקללות, משום שהללו באות בבת אחת, אם יקיימו את המצוות, ואילו הקללות באות אחת אחת, החל בקלות שבהן, כדי להחזיר את העם למוטב ורק אם מוסיפים לחטוא הן מתגברות עד הדרגה הגבוהה ביותר.

בצדק רומז ויזל על יחזקאל יד כא, שם נחלקו הפורענויות לארבעה סוגים: א. חרב, ב. רעב, ג. חיה רעה, ד. דבר. חרב האויב, היא הקללה על הפרת הברית, כפי שמבואר להלן בפסוק כה. עקב הברית הזאת נבחר עם ישראל מתוך כל העמים, סגולת ה', שכל האויבים אינם יכולים לנגוע בו לרעה בלי להיענש, ואם עם ישראל מפר את הברית, הוא נופל לפני חרב אויביו. הרעב בא בגלל חילול הארץ, שניתנה לעם בכדי שיתנהג בה בקדושה, ואם תנאי זה לא קויים, לא תתן הארץ את פריה. חיה רעה מתגברת על האדם, אם הוא שוכח את ייעודו ומאבד את צלם אלוקים, שהם נותנים לו את הזכות לשלוט בעולם החיות. ולבסוף בא הדבר על הארץ, אשר תושביה מורדים במעשיהם ברצונו של ה', ובשל אי ציותם הם נענשים, כאדם הראשון, במיתה. ארבע פורענויות אלו מובאות גם כאן חליפות, כפי שהן באות והולכות ומחריפות.

"זאת", כלומר: לפי מעשיכם, "מידה כנגד מידה" (משנת סוטה, א, ז-ט). בראשונה תבוא "בהלה" (יחזקאל כו כא, "בלהות"), אלו הן המחלות המבשרות את המוות ("דבר"), משום שלא שמעו בקול ה'.

"שחפת" (דברים כח כב), דומה ל- سحاف בערבית.

"ואת הקדחת", (שם שם).

"מכלות עינים ומדיבות נפש". אותו הביטוי בדברים כח סה ובשמואל-א ב, לג. הן מרמזות על היאוש מלהתרפאות ממחלות אלו. ההתראה השניה מאיימת ברעב הבא מחמת התפרצויות אויבים, השוה שופטים ו, ג-ד.

"לריק" – לחינם, ללא תועלת.

פסוק יז

"ונתתי פני". כמו לעיל יז י, כ: ג, ו.

"ונגפתם וגו'". מכה זו חזקה יותר מאשר העדר ה' בקרבכם בלבד (במדבר יד מב).

"ונסתם וגו'". גם להלן פסוקים לו-לז, מתואר מורך הלב באופן זה, ובצורה שונה בספר דברים כח כה.

פסוק יח

יח-כ. האיום השני: רעב. "עד אלה", "עד ועד בכלל", עד שפורענויות אלו באו, כלומר: על אף העונשים האלה. בפסוקים כג וכז כתוב "באלה", "בזאת".

"ליסרה" שם-פועל של פיעל עם סיומת ה (איוולד 238 d, גזניוס 52 p).

"שבע", יש מבינים מספר זה ככתבו, באשר חושבים למצוא בכל קבוצת עונשים שבע פורענויות בדיוק, כשם שמצאנו לעיל, לפי הספרא, שבע דרגות של מרידה בה', בפסוקים יד-טו, השוה רש״י ו-241 Bertheau, sieben Gruppen. אולם יותר פשוט לבאר את המלה, לפי רוב הפרשנים, שהיא מציינת מספר לא מסויים, כפול ומכופל, כמו ישעיה ד א, תהלים עט יב, ועוד.

פסוק יט

"גאון עזכם". גבורת העם נובעת משפע הפריון, יחזקאל לג כח. מתגאים בו כאשר הוא ישנו ונכלמים כשאיננו, ירמיהו יד יג. ביחזקאל כד כא צוין המקדש כ"גאון עוזכם".

"שמיכם כברזל", ההפך במשנה תורה כח כג, השוה ספרא ורש"י.

"נחשה", בסגנון פיוטי במקום נחושת.

פסוק כ

"עץ הארץ", מתחלף ב"עץ השדה", כמו "חית הארץ" ב"חית השדה". השומרוני, לפי שיטתו להתאים את הנוסחאות, מתקן גם כאן "עץ השדה", כמו בפסוק ד.

פסוק כא

כא-כב. האיום השלישי: חיות רעות. "קרי". מן "קרה" – פגע, התיצב לנגד. "הלך קרי עם פלוני" - המרה את פי פלוני, ניגודו: "הלך אחרי פלוני". ביטוי זה נמצא רק כאן. לפי ספרא פירוש "קרי" – ארעי, מקרי. ובספרא: "אתם עשיתם את דיני ארעי בעולם (לא כאילו באו מידי) אף אני אעשה אתכם ארעי בעולם". לא יהיה לכם קיום יציב. גם יונתן מתרגם: "בארעי": ואילו אונקלוס מתרגם: "בקשיו" - בקושי, בעקשנות. כנראה, שהוא גוזרו מן "קרר" - היות קר, קפוי, מוצק.

פסוק כב

"והשלחתי". ההפעיל משמש לציון פתוח חרצובותיהן של החיות, שמות ח יז.

"חית השדה". דרכה להתפרץ למקומות ישוב.

"ושכלה", על ידי הריגת הילדים, "והמעיטה" גם את הגדולים.

"ונשמו". יפחדו מאימת החיות הרעות ללכת בדרכים. רש"י מוצא גם כאן רמז לשבעה עונשין.

פסוק כג

כג-כו. האיום הרביעי: חרב האויב, שיהיו אנוסים להכנע לה בלחץ הדבר והרעב. "לא תוסרו" - לא תקבלו מוסר, "לי", ממני, כמו בראשית יד יט, שמות יב טז.

פסוק כה

"נוקמת נקם ברית". הביטוי לקוח מתוך הרגלי החיים, שלפיהם אוחזים כנגד מפירי ברית באמצעים חמורים ביותר, כפי שמסופר במעשה נבוכדנצר וצדקיהו (מלכים-ב כה, ו-ז), השוה יחזקאל יז יא ואילך. ספרא המכנה את סימוי העינים של צדקיהו, נקם שאינו בברית, הריהו רוצה לומר בזה, שעונש זה אינו מתאים למשפט התורה, עיין רש"י ביחזקאל כג כד (השוה גם "קרבן אהרן" ומלבי"ם, שרוצים להגיה בספרא).

"ברית". כלומר: הברית שנכרתה בסיני.

"אל עריכם". נסים אל הערים מפני האויב (ירמיהו ד ה).

"דבר". זה מכריח אותם להוציא את המתים החוצה, ושם נופלים הם בידי האויב (ספרא).

פסוק כו

"מטה לחם". כל מיני מזונות הסועדים את הלב: בראשית יח ה, שופטים יט ה, תהלים קד טו (השוה גם ישעיהו ג א).

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה