אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק כג · פסוק מג

פסוק מב

על ידי הישיבה בסוכות יזכרו הדורות הבאים "כי בסוכות הושבתי וגו'". על טיבן של סוכות אלו יש חילוקי דעות. יוספוס (קדמוניות ג י ד) אומר: "בחמשה עשר לחודש השביעי, כשהחורף מתקרב ובא, צווה החוק לעשות סוכות כדי להתכונן לחורף, וכשיבואו אלה ארץ יעלו לעיר הקודש לחוג שם שמונה ימים...". לפי זה ישבו בני ישראל במדבר בסוכות גם בחודש תשרי, כשהחורף התקרב. גם ראב"ע משיב על השאלה: "למה בתשרי זאת המצוה (ולא בניסן)? – כי ענן ה' היה על המחנה יומם והשמש לא יכם ומימות תשרי החלו לעשות סוכות בעבור הקור".

אולם על דעה זו יש לערער: א. הביטוי "כי בסוכות הושבתי, אינו הולם את הסוכות שבני ישראל עשו כדי להתגונן מפני קור החורף. ב. "בהוציאי אותם מארץ מצרים" אינו מכוון בחוק שלפנינו אלא ליציאה בחודש ניסן בלבד, ולא לזמן של חצי שנה אחרי היציאה. ג. אם מצוה זו ניתנה בסיני, עוד לפני תשרי, הרי אי אפשר שיוחק חוק לזכרון מאורע שיארע אחרי כן.

ובכן יש לנו כאן ענין במאורע שאירע מיד אחרי היציאה ממצרים. נשאל, איפוא, את פי חכמינו, על מה מדובר כאן? בספרא שנינו: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, רבי אליעזר אומר סוכות ממש היו, ר' עקיבא אומר בסוכות ענני כבוד היו". פיסקה זו מבוארת במכילתא בא (מהד' פרידמן ד ב): סכותה, סכות ממש, דכתיב ויעקב נסע סכותה [וגו' ולמקנהו עשה סוכות על כן קרא שם המקום סוכות]. דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אין סוכות אלא מקום, שנאמר ויסעו מסוכות ויחנו באיתם, מה איתם מקום אף סוכות מקום, ר' עקיבא אומר אין סוכות אלא ענני כבוד וכו'". במכילתא דר' שמעון בן יוחאי (עמוד כו) למדנו: "סכתה, ר' עקיבא אומר סכות ממש עשו להן בסכות, ר' אליעזר אומר ענני כבוד באו וחנו על גבי רעמסס וכו'", (דעותיהם של ר' אליעזר ושל ר' עקיבא התחלפו כאן (כמו בסוכה יא:), אבל במכילתא דרבי שמעון לפרק יג כ (עמוד 40) הגירסא נכונה). גם ר' אליעזר וגם ר' עקיבא קושרים את "כי בסכות הושבתי" אל הסיפור "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה", היא התחנה הראשונה שבני ישראל חנו שם אחרי צאתם לחירות. לדעת ר' אליעזר נקרא שם המקום ההוא סוכות על שם שנבנו שם בידי ישראל סוכות ממש, ולדעת רבי עקיבא על שם עמוד הענן שסכך על הגאולים כעין סוכה (לדעת המכילתא דרבי שמעון המקום הזה, הוא לפי הדעה שלעיל, רעמסס, אין החכמים מביעים כאן דעה שלישית, אלא מפרשים שלפי ר' אליעזר "סוכות" הוא שם מקום, כמו "איתם", השוה מכילתא ליג כ). לפי זה רומזת הסוכה על המאורע שה' גאל את ישראל מיד המצרים והושיבם בסוכות תחת חסותו. בעוד שחג הפסח שומר את זכר שיחרורו של ישראל מן העבדות, יזכיר חג הסוכות צד אחר של חסד ה', והוא שה' לא עזב את העם הנגאל ביד המקרה, אלא הביאו תחת מחסה. וזה יזכרו דווקא בימי האסיף כשהבית מתמלא כל טוב, למען ידעו ישראל, שפעם נמק בעבדות ונגאל ביד ה' והובא בסוכות, שלא ירום לבבו מתוך השפע.

מבחינה זו משמשת מצוות ארבעת המינים השלמה למצוות הסוכה. ארבעת המינים מכילים ארבע דרגות של מיני העצים: א. ערבי נחל – עץ פשוט בלי טעם ובלי ריח, ב. ענף עץ עבות – עץ נודף ריח טוב, ג. כפות תמרים – עץ פרי, הדקל עושה פרי בלבד וחוץ מזה אינו מסב שום הנאה אחרת, ד. הדרגה העליונה, פרי עץ הדר – פרי עץ, שהוא שיא ההתפתחות של כל מערכת הצומח (השוה פירושו של הירש). כל העצים הללו, החל בפשוט ביותר, שהוא הערבה, וכלה בחשוב ביותר, הוא האתרוג, הם יבול האדמה שאין להשיגו במדבר, אך בהשגחת ה' הפך לישראל המדבר לארץ פוריה, שלא חסר בו לישראל כלום ("לא חסרת דבר", דברים ב ז). ולכן בבואו לארץ הקודש יקח מכל דרגות היבול וישמח בו לפני ה'. ובאותו זמן עצמו אף ישב בסוכות, כדי לזכור שה' הוציאו ממצרים והגן עליו במדבר. באמצעות הסוכה והלולב מכריז ישראל, שיבול אדמתו הוא מתנה מדי ה', באשר לפנים חנן אותו אלוהיו בחסותו ובהשגחתו במדבר, כמו שמחונן אותו בהן גם כעת בארצו הפוריה.

הכתוב בהושע יב י מעיד עדות ברורה וחשובה, שהחג הזה היה נוהג עוד בימי הנביאים הקדמונים, שם נאמר: "ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים עוד אושיבך באהלים כימי מועד". בזה מרמז, כנראה, הנביא על ויקרא כג, מב-מג, כפי שהוכיח בדברים משכנעים הנגסטנברג (בספרו Auth. d. Pent. I, עמ׳ 77 ואילך). אפרים מתיימר לסמוך על עשרו, וקורא (שם יב ט): "מצאתי און לי". ועל זה הוכיחו ה': "ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים עוד אושיבך באהלים". באותו מצב אין אונים ועוני, כפי שהיית במדבר, ואשר בו תשב בכל שנה במועד חג הסוכות, כדי להזכיר לך את הימים הקדומים, בהם התמסרת לחסותו של ה' לבדו, ואף עתה עוד יש בידי לגרום לך לנדוד מתוך ארמנותיך ולהושיבך בסוכות, כמו בימי מועד. לפי זה היה ידוע להושע הנביא תוכן החוק שלפנינו, ולא עוד, אלא הוא היה בטוח, שגם קהל שומעיו ידעו אותו וגם את הנמקתו ההיסטורית.

גם יחזקאל הנביא מגלה בפסוק אחד, שהשלמת חוק חג הסכות שלפנינו היתה לנגד עיניו. בפרק כ הוא מתאר איך בני ישראל הכעיסו את ה' בפולחן במותיהם, ומוסיף (בפסוק כח): "ויראו כל גבעה רמה וכל עץ עבות ויזבחו שם את זבחיהם". ברור, שהנביא רומז כאן לדברים יב, שם (פסוק יג), נאסר להקריב קרבנות "בכל מקום אשר תראה", ועל עובדי האלילים מסופר (שם פסוק ב), שהם עובדים "את אלוהיהם על הרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן". ואם הנביא יחזקאל לוקח את כל הביטויים מספר דברים ("ויראו", "גבעה רמה", "עץ"), ועם זה הוא משתמש במקום "עץ רענן" - בביטוי "עץ עבות" (השוה לעומת זאת יחזקאל ו יג), הרי רק זכר הפסוק בויקרא כג מ הביא אותו לידי כך (שיחזקאל ידע את כל המועדים שבפרקנו, וכמו כן את חוק הפסח שבשמות יב, וחוק יום הכיפורים בויקרא טז, כבר הוכחנו לעיל בביאור לפסוק ח, ובנושא זמן מתן חוק יום הכפורים). מה שלמרות כל זאת רואים המבקרים האחרונים את הפסוק שלפנינו כאילו נתחבר אחרי חורבן בית ראשון, מעורר רק השתוממות.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה